ביאור:בבלי בבא מציעא דף כא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה

סיכום הדף בעשר דקות, קובץ לשמיעה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

דשיילינן להו לסהדי אי פרוע ^[1] אי לא פרוע ^[2].

תא שמע: 'סמפון שיש עליו עדים – כשר'!?

מאי 'עדים'? עדי קיום ^[3]. הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא: 'ושאין עליו עדים – פסול'; מאי 'אין עליו עדים'? - אילימא דליכא עלויה עדים כלל, צריכא למימר דפסול? אלא - לאו עדי קיום!?

גופא: סמפון שיש עליו עדים ^[4] - יתקיים בחותמיו ^[5]; אין עליו עדים ^[6], ויוצא מתחת ידי שליש ^[7], או שיוצא לאחר חיתום שטרות ^[8] – כשר.

'יוצא מתחת ידי שליש' - דהא הימניה מלוה לשליש ^[9]; יוצא לאחר חיתום שטרות נמי: דאי לאו דפריע - לא הוה מרע ליה לשטריה.

הדרן עלך שנים אוחזין

בבא מציעא פרק שני אלו מציאות דף כא,א

משנה:

אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז:

אלו מציאות שלו: מצא פירות מפוזרין ^[10] מעות מפוזרות ^[11], כריכות ^[12] ברשות הרבים ^[13], ועגולי דבילה, ככרות של נחתום ^[14], מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן ^[15], ואניצי פשתן ^[16], ולשונות של ארגמן ^[17] - הרי אלו שלו; דברי רבי מאיר;

רבי יהודה אומר: כל שיש בו שינוי - חייב להכריז; כיצד? - מצא עגול ^[18] ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות;

רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא ^[19] - אין חייב להכריז.

גמרא:

'מצא פירות מפוזרין' – וכמה ^[20]?

אמר רבי יצחק: קב ^[21] בארבע אמות ^[22].

היכי דמי? - אי דרך נפילה ^[23] - אפילו טובא ^[24] נמי ^[25], ואי דרך הינוח ^[26] - אפילו בציר מהכי נמי לא!?

אמר רב עוקבא בר חמא: במכנשתא דבי דרי ^[27] עסקינן: קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו ^[28] - לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו, אפקורי מפקר להו; בציר מהכי ^[29] - טרח והדר, אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו.

בעי רבי ירמיה:

1 חצי קב בשתי אמות – מהו?: קב בארבע אמות טעמא מאי? - משום דנפיש טרחייהו; חצי קב בשתי אמות - כיון דלא נפיש טרחייהו - לא מפקר להו? או דלמא משום דלא חשיבי ^[30], וחצי קב בשתי אמות, כיון דלא חשיבי - מפקר להו?

2 קביים בשמונה אמות – מהו?: קב בארבע אמות טעמא מאי? - משום דנפיש טרחייהו, וכל שכן קביים בשמונה אמות: כיון דנפישא טרחייהו טפי מפקר להו? או דלמא משום דלא חשיבי, וקביים בשמונה אמות - כיון דחשיבי - לא מפקר להו?

3 קב שומשמין ^[31] בארבע אמות – מהו?: קב בארבע אמות טעמא מאי? - משום דלא חשיבי, ושומשמין כיון דחשיבי - לא מפקר להו? או דלמא משום דנפיש טרחייהו, וכל שכן שומשמין, כיון דנפיש טרחייהו טפי - מפקר להו?

4 קב תמרי בארבע אמות, קב רמוני בארבע אמות ^[32] – מהו? קב בארבע אמות טעמא מאי? - משום דלא חשיבי? קב תמרי בארבע אמות, קב רמוני בארבע אמות נמי: כיון דלא חשיבי מפקר להו? או דלמא משום דנפישא טרחייהו, וקב תמרי בארבע אמות וקב רמוני בארבע אמות - כיון דלא נפיש טרחייהו - לא מפקר להו – מאי?

תיקו.

איתמר:

עמוד ב

יאוש שלא מדעת ^[33]: אביי אמר: לא הוי יאוש, ורבא אמר: הוי יאוש ^[34]:

בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש, ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף ^[35] – לא הוי יאוש, דכי אתא לידיה - באיסורא הוא דאתא לידיה ^[36]: דלכי ידע דנפל מיניה - לא מיאש, מימר אמר: "סימנא אית לי בגויה, יהבנא סימנא ושקילנא ליה". בזוטו של ים ^[37] ובשלוליתו של נהר ^[38] - אף על גב דאית ביה סימן - רחמנא שרייה ^[39], כדבעינן למימר לקמן ^[40]; כי פליגי בדבר שאין בו סימן: אביי אמר: לא הוי יאוש, דהא לא ידע דנפל מיניה! רבא אמר: הוי יאוש, דלכי ידע דנפל מיניה – מיאש, מימר אמר "סימנא לית לי בגויה" - מהשתא הוא דמיאש ^[41].

<סימן פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז>

תא שמע: ’[אלו מציאות שלו: מצא] פירות מפוזרין' - הא לא ידע דנפל מיניה?

הא אמר רב עוקבא בר חמא: הכא במכנשתא דביזרי עסקינן, דאבידה מדעת היא ^[42].

תא שמע: 'מעות מפוזרות' - הרי אלו שלו; אמאי? הא לא ידע דנפל מיניה?

התם נמי - כדרבי יצחק, דאמר 'אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה', הכא נמי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה ^[43].

תא שמע: 'עיגולי דבילה וככרות של נחתום' - הרי אלו שלו, אמאי? והא לא ידע דנפל מיניה?

התם נמי: אגב דיקירי ^[44] - מידע ידע בהו.

תא שמע: 'ולשונות של ארגמן' הרי אלו שלו, ואמאי? הא לא ידע דנפל מיניה?

התם נמי: אגב דחשיבי - משמושי ממשמש בהו, וכדרבי יצחק.

תא שמע: 'המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.' - והא לא ידע דנפל מיניה?

אמר רבי יצחק: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה.

תא שמע: 'מאימתי כל אדם מותרים בלקט? - משילכו בה הנמושות' ואמרינן: מאי נמושות? ואמר רבי יוחנן: סבי דאזלי אתיגרא ^[45]; ריש לקיש אמר: לקוטי בתר לקוטי ^[46]; - ואמאי ^[47]?: נהי דעניים דהכא מיאשי ^[48], איכא עניים בדוכתא אחריתא דלא מיאשי ^[49]?

אמרי: כיון דאיכא עניים הכא - הנך מעיקרא איאושי מיאש, ואמרי "עניים דהתם מלקטי ליה".

תא שמע: 'קציעות ^[50] בדרך, ואפילו בצד שדה קציעות ^[51], וכן תאנה הנוטה לדרך ומצא תאנים תחתיה - מותרות משום גזל ^[52] ופטורות מן המעשר ^[53]; בזיתים ובחרובים – אסור ^[54].'; בשלמא רישא לאביי ^[55] לא קשיא: אגב דחשיבי - ממשמש בהו; תאנה נמי - מידע ידיע דנתרא; אלא סיפא לרבא קשיא, דקתני 'בזיתים ובחרובים - אסור' ^[56]!?

אמר רבי אבהו: שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליו ^[57] ואף על גב דנתרין זיתי - מידע ידיע דוכתא דאיניש איניש הוא ^[58].

אי הכי - אפילו רישא נמי?

אמר רב פפא: תאנה - עם נפילתה נמאסת ^[59].

^[60]

תא שמע: הגנב שנטל מזה ונתן לזה, וכן גזלן שנטל מזה ונתן לזה,

הערות

^ אם ראו הפרעון
^ ואם לאו - נאמן המלוה לומר שלא נכתב אלא להיות מוכן לכשיפרע
^ שכתבו הנפק; דבי דינא לא מקיימי ליה אלא אם כן פרע
^ בעדי קיום מוקמינן לה
^ ואפילו יוצא מתחת יד מלוה - כשר
^ אין עליו עדי קיום, אבל עדים חתומין עליו
^ שאין הלוה מוציאו, ולא המלוה, אלא שליש שביניהם - נאמן
^ שיצא לפנינו כשהוא כתוב בשטר חוב אחר החתימה
^ דעל כרחך אין כותב שובר אלא מלוה, והוא מסרוֹ ליד השליש
^ נתייאשו הבעלים מהן, כדאמר בגמרא: והפקר הן [אבל תוספות בבא קמא סו,א ד"ה כיון דבאיסורא אתי לידיה, מוכיח שיאוש אינו הפקר; ועיין רמב"ן במלחמות על דף כז]
^ הואיל ואין להם סימן ניכר - איאושי מיאש, והוו להו הפקר; וזהו טעם כולם(Note: עיין תוספות ד"ה חצי קב)
^ עומרים קטנים, כמו מ'אלמים אלומים' ומתרגמינן בירושלמי 'מכרכן כריכן' (בראשית לז)
^ שהכל דשין עלייהו, ואם היה סימן נקשר עליהן - הרי הוא נשחת
^ כל ככרות הנחתומין שוין, אבל ככרות של בעל הבית - יש בהן סימן
^ כמות שהן: גזוזות כשאר כל גיזת המדינה, לאפוקי הבאות מבית האומן כדקתני סיפא
^ רישט"א בלשון אשכנז ובמקומינו פופי"ר
^ צמר סרוק, ומשוך כמין לשון, וצבוע ארגמן ומצויין הן
^ של דבילה
^ בגמרא מפרש
^ חשוב פיזור
^ מפוזר
^ אבל בשלש אמות לא הוי פיזור וטעמא מפרש ואזיל
^ אם מצאם דרך נפילה: שיש לדעת שלא הונחו שם מדעת, אלא נפלו
^ מקב
^ דכיון דאין בהן סימן - איאושי מיאש
^ עתיד לחזור וליטלן
^ בשעת אסיפת גרנות, וכאן דָשָן בעליהן, ונשאו את העיקר ונותרו אלו
^ לקבצן
^ אם היה פזורן בפחות מכן
^ דלא חשיבי עליה קב פירות לטרוח עליהן טורח קיבוץ של ארבע אמות
^ דקין מאד, ויש טורח בקיבוצן יותר מחטין, אבל דמיהן יקרין
^ גסים הן ואין טורח בקבוצן
^ דבר שסתמו יאוש לכשידע שנפל ממנו, וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן
^ לקמיה מפרש פלוגתייהו
^ לאחר שמצאו זה; וכללא דיאוש: כגון דאמר "ווי ליה לחסרון כיס", דגלי דעתיה שנואש מהן
^ דדבר שאינו עשוי להתיאש הוא
^ מקומות בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו עשר פרסאות או חמשה עשר פרסאות פעמיים ביום, ושוטף מה שמוצא שם והולך; 'זוטו' לשון גודל ושירוע בלשון יווני, כמו שכתבו הזקנים לתלמי המלך: ואל אצילי 'ואל זאטוטי' (מגילה דף ט.)
^ כשהוא גדל ויוצא חוץ לגדותיו, ושולל שלל ושוטף הנמצא
^ ואפילו באת ליד המוצא לפני יאוש
^ בשמעתין: 'מנין לאבידה ששטפה נהר כו'
^ שהרי נפל, וכשיודע - שוב אין דעתו עליו
^ שלא נפלו ממנו ומדעת הניחם הפקר
^ וקודם שמצאו זה נודע לבעלים שנפלו, ונואשו
^ כבד משא
^ זקנים עניים הולכים על משענתם בנחת, ורואין כל שבולת ושבולת; ולשון 'נמושות' כמ'ולא ימושו' (ישעיהו נט) שממשמשין והולכים
^ לשון 'נמושות' כמו 'לא ימיש' (שמות יג): שנוטלין ומשין הכל מלפניהם
^ אי יאוש שלא מדעת לאו יאוש הוא
^ נהי דלגבי עניים דהכא הוי יאוש מדעת: שראו שהלכו בה הנמושות ונתיאשו
^ אלא עניים דעיר אחרת עדיין לא ידעי, והיאך מותרין בו? אלא משום כיון דלכי ידעי מיאשי הוי יאוש משעה שהלכו בו, ובהיתר באו ליד זה
^ תאנים שקוצצין אותם באיזמל, ומוהל שלהן זב, ושוטחן בשדה ליבש
^ שדה ששוטחים בה קציעות, דידע דמהנהו אתו
^ אף על גב דכי נפל לא ידע, כיון דלכי ידע - מיאש מהשתא הוי יאוש, כרבא
^ כדין הפקר: דהפקר פטור מן המעשר
^ כאביי
^ מצי לתרוצי דמעיקרא ידע ואיאש, כדמפרש ואזיל
^ וסלקא דעתך משום דלא עבידי דנתרי, וליכא למימר 'ידע' דאיאש, ואף על גב דלכי ידע מיאש - לא הוי יאוש מהשתא
^ מראיתו ניכר של מי הוא; הלכך מריה - לכי ידע דנפיל - לא מיאש
^ דמימר אמר "כולי עלמא ידעי דדידי נינהו ולא הפקר הן ולא שקלי להו"
^ הלכך: כיון דידיע דנתרא - מעיקרא מיאש: משום מאיסותא, דמכי נפלה - לא חשיבא עליה ומפקר לה
^ לא ידיע. לא גרסינן ופירוש היה משובש בספרים.

[1] אם ראו הפרעון

[2] ואם לאו - נאמן המלוה לומר שלא נכתב אלא להיות מוכן לכשיפרע

[3] שכתבו הנפק; דבי דינא לא מקיימי ליה אלא אם כן פרע

[4] בעדי קיום מוקמינן לה

[5] ואפילו יוצא מתחת יד מלוה - כשר

[6] אין עליו עדי קיום, אבל עדים חתומין עליו

[7] שאין הלוה מוציאו, ולא המלוה, אלא שליש שביניהם - נאמן

[8] שיצא לפנינו כשהוא כתוב בשטר חוב אחר החתימה

[9] דעל כרחך אין כותב שובר אלא מלוה, והוא מסרוֹ ליד השליש

[10] נתייאשו הבעלים מהן, כדאמר בגמרא: והפקר הן [אבל תוספות בבא קמא סו,א ד"ה כיון דבאיסורא אתי לידיה, מוכיח שיאוש אינו הפקר; ועיין רמב"ן במלחמות על דף כז]

[11] הואיל ואין להם סימן ניכר - איאושי מיאש, והוו להו הפקר; וזהו טעם כולם(Note: עיין תוספות ד"ה חצי קב)

[12] עומרים קטנים, כמו מ'אלמים אלומים' ומתרגמינן בירושלמי 'מכרכן כריכן' (בראשית לז)

[13] שהכל דשין עלייהו, ואם היה סימן נקשר עליהן - הרי הוא נשחת

[14] כל ככרות הנחתומין שוין, אבל ככרות של בעל הבית - יש בהן סימן

[15] כמות שהן: גזוזות כשאר כל גיזת המדינה, לאפוקי הבאות מבית האומן כדקתני סיפא

[16] רישט"א בלשון אשכנז ובמקומינו פופי"ר

[17] צמר סרוק, ומשוך כמין לשון, וצבוע ארגמן ומצויין הן

[18] של דבילה

[19] בגמרא מפרש

[20] חשוב פיזור

[21] מפוזר

[22] אבל בשלש אמות לא הוי פיזור וטעמא מפרש ואזיל

[23] אם מצאם דרך נפילה: שיש לדעת שלא הונחו שם מדעת, אלא נפלו

[24] מקב

[25] דכיון דאין בהן סימן - איאושי מיאש

[26] עתיד לחזור וליטלן

[27] בשעת אסיפת גרנות, וכאן דָשָן בעליהן, ונשאו את העיקר ונותרו אלו

[28] לקבצן

[29] אם היה פזורן בפחות מכן

[30] דלא חשיבי עליה קב פירות לטרוח עליהן טורח קיבוץ של ארבע אמות

[31] דקין מאד, ויש טורח בקיבוצן יותר מחטין, אבל דמיהן יקרין

[32] גסים הן ואין טורח בקבוצן

[33] דבר שסתמו יאוש לכשידע שנפל ממנו, וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן

[34] לקמיה מפרש פלוגתייהו

[35] לאחר שמצאו זה; וכללא דיאוש: כגון דאמר "ווי ליה לחסרון כיס", דגלי דעתיה שנואש מהן

[36] דדבר שאינו עשוי להתיאש הוא

[37] מקומות בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו עשר פרסאות או חמשה עשר פרסאות פעמיים ביום, ושוטף מה שמוצא שם והולך; 'זוטו' לשון גודל ושירוע בלשון יווני, כמו שכתבו הזקנים לתלמי המלך: ואל אצילי 'ואל זאטוטי' (מגילה דף ט.)

[38] כשהוא גדל ויוצא חוץ לגדותיו, ושולל שלל ושוטף הנמצא

[39] ואפילו באת ליד המוצא לפני יאוש

[40] בשמעתין: 'מנין לאבידה ששטפה נהר כו'

[41] שהרי נפל, וכשיודע - שוב אין דעתו עליו

[42] שלא נפלו ממנו ומדעת הניחם הפקר

[43] וקודם שמצאו זה נודע לבעלים שנפלו, ונואשו

[44] כבד משא

[45] זקנים עניים הולכים על משענתם בנחת, ורואין כל שבולת ושבולת; ולשון 'נמושות' כמ'ולא ימושו' (ישעיהו נט) שממשמשין והולכים

[46] לשון 'נמושות' כמו 'לא ימיש' (שמות יג): שנוטלין ומשין הכל מלפניהם

[47] אי יאוש שלא מדעת לאו יאוש הוא

[48] נהי דלגבי עניים דהכא הוי יאוש מדעת: שראו שהלכו בה הנמושות ונתיאשו

[49] אלא עניים דעיר אחרת עדיין לא ידעי, והיאך מותרין בו? אלא משום כיון דלכי ידעי מיאשי הוי יאוש משעה שהלכו בו, ובהיתר באו ליד זה

[50] תאנים שקוצצין אותם באיזמל, ומוהל שלהן זב, ושוטחן בשדה ליבש

[51] שדה ששוטחים בה קציעות, דידע דמהנהו אתו

[52] אף על גב דכי נפל לא ידע, כיון דלכי ידע - מיאש מהשתא הוי יאוש, כרבא

[53] כדין הפקר: דהפקר פטור מן המעשר

[54] כאביי

[55] מצי לתרוצי דמעיקרא ידע ואיאש, כדמפרש ואזיל

[56] וסלקא דעתך משום דלא עבידי דנתרי, וליכא למימר 'ידע' דאיאש, ואף על גב דלכי ידע מיאש - לא הוי יאוש מהשתא

[57] מראיתו ניכר של מי הוא; הלכך מריה - לכי ידע דנפיל - לא מיאש

[58] דמימר אמר "כולי עלמא ידעי דדידי נינהו ולא הפקר הן ולא שקלי להו"

[59] הלכך: כיון דידיע דנתרא - מעיקרא מיאש: משום מאיסותא, דמכי נפלה - לא חשיבא עליה ומפקר לה

[60] לא ידיע. לא גרסינן ופירוש היה משובש בספרים.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]