ביאור:בבלי בבא מציעא דף קג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
'שכיר בזמנו [1] נשבע [2] ונוטל' [3]: שכיר - הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דבעל הבית טרוד בפועליו, אבל הכא - שוכר מהימן בשבועה [4].
אמר רבא אמר רב נחמן: האי מאן דאוגר ליה ביתא לחבריה לעשר שנין, וכתב ליה [5] שטרא [6], ואמר ליה: "נקיטת [7] חמש שנין" [8] – מהימן [9].
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: אלא מעתה [היות והשיקול הוא בגלל חזקה [10], ולא בגלל בשטר]: אוזפיה מאה זוזי בשטרא [כאשר אין חזקה], ואמר ליה: "פרעתיך פלגא" - הכי נמי דמהימן!
אמר ליה: הכי? השתא: התם - שטר לגוביינא קאי: אם איתא דפרעיה - איבעי ליה למכתבא אגביה, אי נמי מיכתב עליה תברא [11], אבל הכא אמר ליה: "האי דכתיבי לך שטרא - כי היכי דלא תחזק עליה [12]".
אמר רב נחמן: שואל אדם בטובו לעולם [13] [תוספות ד"ה שואל אדם בטובו: בערוך בערך שואל מפרש: 'בטובו' = בטובה שמחזיק השואל להמשאיל יכול השואל להשתמש לעולם בכליו של משאיל; ואין נראה] [בנמוקי יוסף מובאת דעה שאולי בעל הבית אינו רשאי לקחתו להשתמש בן כלל!].
אמר רב מרי ברה דבת שמואל: והוא - דקני מיניה [14].
אמר רב מרי בריה דרב אשי: [15] ומהדר ליה קתיה [16].
[##והוא שנשחק=מתה מחמת מלאכה, אך אם נאנסה או פשע בה או נגנבה או אבדה – חייב, שהרי הוא שואל!? או כמו בפירוש הערוך, שהמשאיל מחזיק טובה לשואל ואין חיובי שומר?]
אמר רבא: האי מאן דאמר ליה לחבריה: "אושלן [17] מרא למירפק ביה האי פרדיסא" - רפיק ביה ההוא פרדיסא; "פרדיסא [18]" - רפיק ביה כל פרדיסא דבעי [19]; "פרדיסי" רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה [20], ומהדר ליה קתיה.
אמר רב פפא: האי מאן דאמר ליה לחבריה: "אושלן האי גרגותא" [21] ונפלה - לא בני לה [22];
"גרגותא" ונפלה - בני לה [23];
[24] "[25] בי גרגותא" - [26] כרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה [27] עד דמתרמי ליה [28];
וצריך למיקני מיניה [29].
משנה:
המשכיר בית לחבירו ונפל - חייב להעמיד לו בית [30].
היה קטן - לא יעשנו גדול; גדול - לא יעשנו קטן [31]; אחד - לא יעשנו שנים; שנים - לא יעשנו אחד; לא יפחות מן החלונות ולא יוסיף עליהם אלא מדעת שניהם.
גמרא:
היכי דמי? אי דאמר ליה "בית זה [32]" נפל - אזל ליה [33]!? אי דאמר ליה "בית סתם" – 'אחד' אמאי 'לא יעשנו שנים', 'קטן' אמאי 'לא יעשנו גדול'?
אמר ריש לקיש: דאמר ליה "בית שאני משכיר לך - מדת ארכו כך וכך".
אי הכי מאי למימרא?
אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש: דאמר ליה "בית כזה אני משכיר לך".
ואכתי מאי למימרא?
לא, צריכא דקאי אגודא דנהרא: מהו דתימא מאי 'כזה' - דקאי אגודא דנהרא [34]? - קא משמע לן [35].
הדרן עלך השואל
מסכת בבא מציעא פרק תשיעי המקבל שדה
משנה:
המקבל שדה מחבירו [36]: מקום שנהגו לקצור – יקצור; לעקור – יעקור; לחרוש אחריו [37] – יחרוש; הכל כמנהג המדינה.
כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש; כשם שחולקין ביין כך חולקין
בזמורות [38] ובקנים [39]; ושניהם מספקין את הקנים [40].
גמרא:
תנא: מקום שנהגו לקצור - אינו רשאי לעקור; לעקור - אינו רשאי לקצור; ושניהם מעכבין זה על זה [41].
'לקצור אינו רשאי לעקור' - האי [42] אמר: [43] בעינא דתתבן לי ארעאי [44]" [45] והאי אמר [46]: לא מצינא [47].
'לעקור - אינו רשאי לקצור': האי [48] אמר: בעינא דתינקר ארעאי [49], והאי אמר בעינא תיבנא [50]".
'ושניהם מעכבין זה על זה' - למה לי [51]?
'מה טעם' קאמר: מה טעם 'לקצור - אינו רשאי לעקור, לעקור -אינו רשאי לקצור'? משום דשניהם מעכבין זה על זה [52].
לחרוש אחריו - יחרוש:
פשיטא!?
לא, צריכא באתרא דלא מנכשי, ואזל איהו ונכיש [53]: מהו דתימא אמר ליה "האי דנכישנא - אדעתא דלא כריבנא לה [54]" - קא משמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה.
הכל כמנהג המדינה:
'הכל' לאתויי מאי?
לאתויי הא: דתנו רבנן: מקום שנהגו להשכיר אילנות על גבי קרקע [55] – משכירין [56]; מקום שאין נהגו להשכיר - אין משכירין.
'מקום שנהגו להשכיר משכירין' – פשיטא!?
לא, צריכא דכולי עלמא יהבי בתילתא [57] ואזל איהו ויהביה בריבעא [58]: מהו דתימא דאמר ליה "האי דבצרי לך [59] - אדעתא דלא יהיבנא לך באילנות" - קא משמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה.
מקום שנהגו שלא להשכיר אין משכירין:
פשיטא!?
לא, צריכא דכולי עלמא מקבלי בריבעא [60] ואזל איהו וקיבלה בתילתא; מהו דתימא אמר ליה: "האי דטפאי לך - אדעתא דיהבת לי באילנות"! - קא משמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה.
כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש:
אמר רב יוסף: בבבל נהיגו דלא יהיבי תיבנא לאריסא.
למאי נפקא מינה?
דאי איכא איניש דיהיב - עין יפה הוא, ולא גמרינן מיניה.
אמר רב יוסף: בוכרא וטפתא וארכבתא [61] וקני דחיזרא [62] דבעל הבית [63]; וחיזרא גופיה [64] – דאריסא; כללא דמילתא: כל עיקר בלמא [65] - דבעל הבית; נטירותא יתירתא דאריסא [66].
ואמר רב יוסף: מרא [67] וזבילא [68] ודוולא [69] וזרנוקא [70] - דבעל הבית; אריסא עביד בי יאורי [71].
כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים:
'קנים' - מאי עבידתייהו?
אמרי דבי רבי ינאי: קנים המוחלקין [72], שבהן מעמידין את הגפנים.
ושניהם מספקין את הקנים:
למה לי [73]?
'מה טעם' קאמר: מה טעם שניהם חולקין בקנים? משום דשניהם מספקין את הקנים.
משנה:
המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין [74] או בית האילן [75]: יבש המעין ונקצץ האילן - אינו מנכה לו מן חכורו [76].
אם אמר לו: "חכור לי שדה בית השלחין זו" [77] או "שדה בית האילן זה" - יבש המעין ונקצץ האילן - מנכה לו מן חכורו.
גמרא:
היכי דמי? אילימא דיבש נהרא רבה [78] - אמאי אינו מנכה לו מן חכורו? נימא ליה "מכת מדינה היא" [79]?
אמר רב פפא: דיבש נהרא זוטא [80], דאמר ליה:
הערות
עריכה- ^ אם ביום שיצא ממלאכתו תבעו [את בעל הבית לשלם לו שכרו]
- ^ שלא קיבל
- ^ שזה אחד מן הנשבעים ונוטלין האמורים במסכת שבועות (דף מד:) שתקנו לו חכמים, דשקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר, משום דבעל הבית טרוד בפועליו, וכסבור שנתן לזה כשנתן לחבירו
- ^ אבל בעלמא אפילו ביום זמנו - נאמן לומר "פרעתיך כבר", ובשבועת היסת שהטילו חכמים על מי שאינו מודה במקצת
- ^ משכיר לשוכר
- ^ שהשכירה לו לעשר שנים, ולא נכתב בשטר זמן, ולאחר זמן בא לפני בית דין
- ^ "כבר דרת בה
- ^ וזה אמר "לא דרתי אלא שלש"
- ^ בעל הבית; דקרקע בחזקת בעליה עומדת על כל דבר ספק הבא לפנינו
- ^ חזקת הקרקע
- ^ שובר
- ^ דלא תימא "לקוחה היא בידי", ולא שתוכל לתבוע עשר שנים לעולם
- ^ אם ראה אדם כלי לחבירו, ואמר "השאילני בטובו", ואמר ליה::"הן, שאול לו לעולם, כל זמן שהוא ראוי למלאכה" דהאי 'בטובו' משמע לן 'כל זמן שהוא טובו': אפילו מחזירו - חוזר ונוטלו כשיצטרך
- ^ דבעלים; אבל לא קני - מכי אהדריה כלתה קנייה דמשיכה ראשונה
- ^ וכשיפחות שלא יהא ראוי
- ^ יחזיר לו שבריו, דהא לאו במתנה יהביה, אלא שאלה הואי, ו'בטובו' הוא, והאי - לאו טוב הוא
- ^ השאילני
- ^ סתמא
- ^ חד פרדיסא, אפילו גדול כאנטוכיא
- ^ ולא אמרינן 'תרי פרדיסי' הוא דקאמר ליה; דאפילו טובא נמי משמע
- ^ באר מים חיים להשקות שדות
- ^ אם בא לבנותו ולומר "עוד שאול לי לעולם" - זה מעכב עליו ואומר "לא השאלתיך אלא אותו, ולא כשנעשה אחר"
- ^ והרי היא שאולה לו עד שישקה כל שדותיו
- ^ אמר לו בלשון הזה:
- ^ השאילני
- ^ "השאילני מקום לחפור בו באר" קאמר ליה:
- ^ אם לא ימצא כאן יחפור במקום אחר
- ^ מקום הראוי
- ^ מעיקרא; ואי לא קנה מיניה - דיבורא בעלמא אמר ליה, ומצי למהדר ביה
- ^ בימי שכירותו
- ^ השוכר מעכב עליו: "אי אפשי בבית גדול", ו"אי אפשי בבית קטן"
- ^ אני משכיר לך
- ^ 'הלך לו': מזלו גרם, ואמאי חייב להעמיד לו בית
- ^ שהוא חשוב; [והוה אמינא] ואגודא דנהרא הוא דמתני בהדיה, שדרך בני אדם מקפידין בכך; אבל ארכו ורחבו לא אתני בהדיה
- ^ דאכולה מילתא אתני
- ^ או באריסות למחצה ולשליש ולרביע או בחכירות בכך וכך כורים לשנה
- ^ אחר הקצירה או העקירה: כדי להפוך שרשים של עשבים רעים שבו, וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע
- ^ הקצוצין מן הגפנים
- ^ מפרש בגמרא: קנים המעמידים את הגפנים שקורין פושי"ל
- ^ החדשים בכל שנה, שאין על האריס אלא לעבוד ולשמור, אבל שאר דברים על שניהן וסיפא דמתניתין ליתא אלא בקבלנות דאי בחכרנות לא שייכא חלוקה
- ^ לשנות מן המנהג
- ^ בעל הקרקע
- ^ "אי אפשי שתעקור:
- ^ שישארו בה מן הקשין ויהא לה לזבל לזריעתה לשנה הבאה
- ^ אם בעל הבית אמר 'עקור'
- ^ ומצי האי למימר ליה
- ^ מיטרח שהקצירה נוחה מן העקירה
- ^ בעל הקרקע
- ^ שתהא נקיה, שאינה צריכה לזבל
- ^ אני צריך תבן לבהמותי ואי אפשי שתשאר בקרקע
- ^ כיון דתנן בתרוייהו 'אינו רשאי' - מכלל דזימנין דניחא ליה למר בהכי ולמר בהכי וזימנין איפכא
- ^ כלומר מפני ששניהן יש להם טענה(Note:האם לפי רש"י אין יכול כל אחד לעכב סתם, ללא טענה? או שצריך טענה, וללא טענה מוצדקת אינו יכול לעכב?) לכאן ולכאן
- ^ בעוד שהתבואה מחוברת, ותלש ממנה עשבים רעים, אלא שלאחר מכאן חזרו וגדלו בהן קצת מהן
- ^ שלא אחרוש עוד אחריה: שהניכוש במקום חרישה שלאחר הקצירה היא למנוע עשבים הרעים
- ^ עם שדה לבן, שיטול האריס חלקו בפירות האילן אף על פי שאינו טורח בהן, שאינן צריכין לעבודה
- ^ כלומר מסתמא הן מושכרין
- ^ נותנין קרקעות לאריסין על מנת שיטלו הן חלק שלישי ואריס שני חלקים
- ^ יטול הוא אלא רביע, והאריס שלשה חלקים
- ^ שאני נוטל פחות משאר בעלי בתים
- ^ על מנת ליתן לבעל הקרקע רביע בתבואה
- ^ סביבות השדה עושין חריץ, ונותנין העפר על המיצר להגביה סביבותיו, ולאחר זמן, כשנידש, חוזר הוא ומוסיף עליו עפר שנית, וכן שלישית; ראשון קרי 'בוכרא' והשני 'טפתא'ף לשון ריבוי: דמטפי לה; והשלישי קרי 'ארכבתא'
- ^ קנים שנועצים בארץ לארוג בו קוצים או נסרים סביבות השדה
- ^ עליו יציאה זאת לעשות
- ^ הקוצים שאורגין בו סביב בקנים
- ^ עיקר שמירה שאי אפשר בלא היא
- ^ עליו להוציא, שאינו עושה אלא להקל מעליו, שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירתה
- ^ פושיי"ר בלע"ז
- ^ פאל"א
- ^ דלי להשקות שדה
- ^ נוד למלאות במקום שנוהגין לדלות בנודות
- ^ עליו לעשות חריצין משפת הנהר עד סוף השדה, חריצין הרבה, שכשדולין המים מהנהר - שופכין בחריצין, והחריצין מוליכין עד סוף השדה, והיא שותה מאיליה
- ^ שניטלה קליפתן מחשוף הלבן שעליהן
- ^ פשיטא: כיון דתנא דלשניהן הן, וחולקין בהן - ממילא שמעינן דשניהן מספקין את החדשים, דאי לא יהיב מעיקרא - אמאי פליג בישנים
- ^ קרקע יבישה, דלא דייה במי הגשמים, וממעיין שבה משקה אותה
- ^ ובשביל האילן ההוא חביבה על האריס: שנוטל חלק בפירות בלא טורח
- ^ אם קיבלה ממנו בחכירות בכך וכך כורין לשנה; דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעיין או אילן טפי לה בחכירותה
- ^ גלי דעתיה דבשביל שהוא בית השלחין טפי לה וחכרה ממנו
- ^ שהכל משקין ממנו
- ^ ותנן לקמן בפירקין (דף קה:) 'המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או שנשדפה, אם מכת מדינה היא - מנכה מן החכירות'
- ^ אמת המים שהמשיכו מן הנהר הגדול אצל הבקעה להשקות ממנה