ביאור:בבלי בבא מציעא דף קד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה

סיכום הדף בעשר דקות, קובץ לשמיעה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

"איבעי לך לאתויי בדוולא" [ואין כאן מכת מדינה, היות ואפשר לטפל בהפסקת המים ולהביא ממקום אחר].

אמר רב פפא: הני תרתי מתניתא קמייתא - משכחת לה בין בחכרנותא בין בקבלנותא ^[1] [תוספות ד"ה הני תרי מנתני' קמייתא איתנהו בין בחכרנותא כו': ואע"ג ד'כשם שחולקין בתבואה' ליתא בחכירות - מכל מקום עיקר מילתא - דהיינו רישא - מיירי בין בחכירות בין בקבלנות]; מכאן ואילך: דאיתא בקבלנותא ליתא בחכרנותא ודאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא ^[2].

אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זה [וכו’]:

ואמאי? לימא ליה "שמָא בעלמא אמרי לך ^[3]"? מי לא תניא 'האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך", אף על פי שאין בו אלא לתך ^[4] – הגיעו' - שלא מכר לו אלא שמא, והוא דמתקרי בית כור; '"כרמא אני מוכר לך" - אף על פי שאין בו גפנים – הגיעו': שלא מכר לו אלא שמא, והוא דמתקרי "כרמא"; '"פרדס אני מוכר לך" - אף על פי שאין בו רמונים – הגיעו' שלא מכר לו אלא שמא, והוא דמתקרי "פרדסא"; אלמא אמר ליה "שמא בעלמא אמרי לך" - הכא נמי נימא ליה "שמא בעלמא אמרי לך"!?

אמר שמואל: לא קשיא: הא דאמר ליה מחכיר לחוכר ^[5], הא [משנתנו] דאמר ליה חוכר למחכיר: אמר ליה מחכיר לחוכר "שמא בעלמא אמרתי לך"; אמר ליה חוכר למחכיר – קפידא [כלומר: זהו תנאי בחכירה].

רבינא אמר: אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר; מדקאמר 'זה' - מכלל דקאי בגוה [שהוא עומד בתוך השדה] עסקינן: "בית השלחין" למה ליה למימר? דקאמר ליה: "בית השלחין כדקיימא השתא".

משנה:

המקבל שדה מחבירו והובירה ^[6] - שמין אותה כמה ראויה לעשות ^[7], ונותן לו, שכך כותב לו: 'אם אוביר ^[8] ולא אעביד ^[9] - אשלם במיטבא'.

גמרא:

רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט ^[10], דתניא: רבי מאיר אומר: 'אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא' [תוספות ד"ה היה דורש לשון הדיוט: לשונות שלא תיקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכותבן - היה דורש ואפילו לא כתב כאילו נכתב דאי דוקא כשנכתב מה היה דורש פשיטא שיש לו לקיים כמו שהתנה דהא לאו אסמכתא היא];

רבי יהודה היה דורש לשון הדיוט, דתניא: רבי יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו ^[11], וכן כל קרבן וקרבן שהיא חייבת ^[12], שכך כותב לה "אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא" ^[13] [אבל תוספות ד"ה היה דורש לשון הדיוט: ... הכי גרסינן בתוספתא דכתובות: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, וכן כל קרבנות שהיא חייבת, שכך כתב לה 'אחריות דאית ליה עלי מן קדמת דנא'; פירוש כל קרבנות שהיתה חייבת קודם שנשאתו לו יביא בעבורה שכתב לה 'אחריות דאית ליך' - שאתה חייבת – 'יהא עלי מן קדמת דנא' - אפילו חובות שקדמו לנישואין; ודוקא בקרבנות שהן חובה לכפרתה, כגון לידה וזיבה וצרעת או להכשירה לאכול בתרומה או לשתות ביין אם היא נזירה; והכי איתא בירושלמי בכתובות בפרק 'נערה' דקתני התם 'אפילו אכלה חלב או חיללה שבת', משמע דוקא בהני שצריכה להביא אבל קרבנות שנדרה ונדבה קודם נישואין, או לוותה ואכלה – לא</ref>;

הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט, דתניא: אנשי אלכסנדריא היו מקדשין את נשותיהם, ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפים אותם מהן, ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים; אמר להן הלל הזקן: הביאו לי כתובת אמכם! הביאו לו כתובת אמן ^[14], ומצא שכתוב בהן 'לכשתכנסי לחופה ^[15] הוי לי לאינתו' ולא עשו בניהם ממזרים;

רבי יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט, דתניא: רבי יהושע בן קרחה אומר: המלוה את חבירו לא ימשכננו ^[16] יותר מחובו ^[17], שכך כותב לו 'תשלומתא דאית לך עלי - כל קבל דיכי' ^[18]; טעמא דכתב ליה הכי, הא אי לא כתב ליה הכי - לא קניא ^[19]? והא אמר רבי יוחנן: 'משכנו והשיב לו המשכון ומת - שומטו ^[20] מעל גבי בניו ^[21]!?

עמוד ב

אהני כתיבה לגירעון ^[22].

רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט, דתניא: רבי יוסי אומר: מקום שנהגו לעשות כתובה מִלוה ^[23] - גובה מִלוה ^[24]; ^[25] לכפול ^[26] - גובה ^[27] מחצה;

נהרבלאי [אנשי נהר ביל, מזרח לבגדד] גבו תילתא;

מרימר מגבי נמי שבחא ^[28]. אמר ליה רבינא למרימר: והתניא 'לכפול - גובה מחצה'?

לא קשיא: הא [משנתנו] דקני מיניה ^[29], הא [הברייתא] דלא קני מיניה.

רבינא משבח וכתיב לברתיה, אמרו ליה: "נקני מיניה דמר"!

אמר להו: "אי מקנא - לא מיכפל, אי מיכפל - לא מיקנא".

ההוא גברא ^[30] דאמר להו: "הבו לה ארבע מאה זוזי לברתי בכתובתה"! ^[31] שלח רב אחא בריה דרב אויא לקמיה דרב אשי: 'ארבע מאה' דאינון תמני מאה? או 'ארבע מאה' זוזי דאינון מאתן ^[32]?

אמר רב אשי: חזינן: אי אמר "הבו לה ארבע מאה זוזי" דאינון תמני מאה ^[33], אי אמר "כתובו לה ארבע מאה זוזי" ^[34] - דאינון מאתן ^[35].

איכא דאמרי: אמר רב אשי: חזינן: אי אמר 'לכתובתה' ^[36] ארבע מאה זוזי, דאינון [לכתיבה בכתובה] תמני מאה; ואי אמר 'בכתובתה' - ^[37] ארבע מאה זוזי, דאינון מאתן.

ולא היא: לא שנא דאמר 'לכתובתה' ולא שנא דאמר 'בכתובתה': ארבע מאה זוזי דאינון מאתן, עד דאמר 'הבו לה' סתמא.

ההוא גברא דקבל ארעא מחבריה; אמר "אי מוברנא לה - יהיבנא לך אלפא זוזי"!

אוביר תילתא.

אמרי נהרדעי: דינא הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא!

רבא אמר: אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא.

ולרבא - מאי שנא מהא דתנן 'אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא'?

התם לא קא גזים ^[38]; הכא - כיון דקאמר מילתא יתירתא - גוזמא בעלמא הוא דקגזים.

ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי ^[39]: זרעהּ חיטי, עבדא חיטי כשומשמי ^[40]:

סבר רב כהנא למימר 'מנכי ליה ^[41] כחשא דארעא ^[42]'.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: אמרי אינשי 'כחשא ארעא ולא לכחוש מרהּ [בעל הקרקע]’ ^[43].

ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי. זרעא חיטי, עבדא חיטי טפי מן שומשמי ^[44]; סבר רבינא למימר: יהיב ליה שבחא דביני ביני ^[45] [היות והחטה מכחישה את הקרקע פחות מהשומשומין, ההפרש הוא לאריס, שהוא זרע חטין על דעתו];

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: אטו הוא אשבח, ארעא לא אשבחה?

אמרי נהרדעי: 'האי עיסקא - פלגא מלוה ופלגא פקדון ^[46]; עבוד רבנן מילתא ^[47] דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה'; השתא דאמרינן פלגא מִלוה - אי בעי למשתי ביה שכרא שפיר דמי ^[48]!?

רבא אמר: להכי קרו ליה 'עיסקא': דאמר ליה: "כי יהבינא לך - לאיעסוקי ביה ^[49], ולא למשתי ביה שכרא"!

אמר רב אידי בר אבין: ואם מת ^[50] נעשה מטלטלין אצל בניו ^[51].

רבא אמר: להכי קרו ליה 'עיסקא' ^[52], דאם מת - ^[53]לא יעשה מטלטלין אצל בניו ^[54].

אמר רבא: חדא עיסקא ותרי שטרי פסידא דמַלוה ^[55];

הערות

^ בכולן יש לומר 'לקצור - יקצור' 'לעקור - יעקור': דכל מה שיש לו לטעון בקבלנות יש לו לטעון בחכירות; וגבי יבש המעיין - אם אמר "חכור לי שדה [בית] שלחין זו" כי היכי דבחכירות כי יבש המעיין מנכה לו - הכי נמי בקבלנות: אם קבלה בשליש ולמחצה - הכל לפי מה שנפסד
^ כל אחת אפרשנה במקומה
^ כך היא נקראת, אבל לא בשביל המעיין העליתי בחכירותך
^ חצי כור, לפי חשבון; סאתים בחצר המשכן חמשים על חמשים הוי בית סאה
^ "שדה בית השלחין אני מחכיר לך" יכול לומר "שמא בעלמא אמרי"
^ שלא חרשה ולא זרעה
^ כגון בקבלנות: שקבל למחצה ולשליש ולרביע; אבל בחכרנות - לא שייכא הא: דמאי 'שמין' איכא? חכירותו יתן לו!
^ אעשנה בורה
^ ולא אעשה בה פעולה הראויה לה
^ שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים - היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו
^ שהוא חייב בקרבן לידתה וצרעתה, ואם הוא עשיר - אין יכול לומר "היא אין לה כלום" ותיפטר בקרבן עני
^ שלא בנדר ונדבה, כגון קרבן זיבתה, ואשם, וחטאת שעליה
^ הכי גרסינן לה בתורת כהנים: אמר רבי יהודה: לפיכך אם פטרה - אינו חייב בהן, שכן היא כותבת לו: 'אחראין דאית לי עלך מן קדמת דנא'; והכי פירושה: לפיכך אם גירשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה - אינו חייב בהן, שכך כותבת לו בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובתה 'התקבלתי כתובתי ואחראין דאית לי עלך מן קדמת דנא, וכל אחריות שהיה לי עליך מלפני היום הזה'; ולשון הספרים איני יודע לפרשו כראוי
^ שכותבין להן ביום אירוסין
^ וקדושיהן על מנת כן, ולא חלו קדושין בה עד שתיכנס לחופה, והרי חטפה קודם לכך
^ על ידי שליח בית דין
^ במשכון שהוא יתר על חובו
^ אם משיב לו את העבוט לזמן מרובה - שמין את המשכון, וכותב לו זה בשטר 'יהיו לך כל תשלומין עלי ליפרע ממני דמי משכון זה'; ואם משכנו יותר על חובו - נמצא גובה שלא כדין
^ כלומר למה ליה למיכתב ליה
^ המלוה
^ ולא הוו כשאר מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב: דכיון דמשכניה - קנייה כי דידיה לגוביינא
^ השטר מועיל לפחות דמיו: אם יפחתו דמי המשכון שנשתמש בו הלוֹה - יפרע משאר נכסיו ככל הכתוב בשטר
^ שכל מה שכתוב בשטר כתובתה 'ודין נדוניא דהנעלת ליה [שהכנסת לו] מבי נשא לבית בעלה וכו' - נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה, כדרך שבעל חוב נפרע ככל הכתוב בשטר מִלוה, כגון שכותבין בה כמו שאנו כותבין: 'אחריות דנא קבילת עלאי'
^ בעל גובה מאבי הבת כל מה שכתוב בכתובתה כאילו הלוהו
^ מקום שנהגו
^ לשום את מה שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד, ולכתוב כפליים בכתובתה, וכשהיא יוצאת אינה נפרעת אלא החצי
^ החתן מחמיו
^ כל מה שהיה כותב וכופל - היה גובה מאבי הבת
^ מאבי הבת
^ מצוה מחמת מיתה היה
^ מקום שנהגו לכפול היה.
^ האי 'לכתובתה': אכתובה קאי - או אגוביינא
^ קאמר שיכתבו אותן תמני מאה בכתובתה
^ ארבע מאה דכתובה קאמר
^ לגבייה
^ לגוביינא קאמר:
^ לכתוב לה בשטר כתובה קאמר:
^ אינו מקבל עליו דבר גוזמא, אלא כמשפט, ולאו אסמכתא היא: דהכי אפסדיה
^ קבלנות היתה [לשלם לבעל הקרקע בחלק מהיבול], לזורעה שומשמין, והן יקרין מן החטין, ומכחישין הקרקע יותר מן החטין
^ הצליח זריעתו ואף החטין הוקרו, ונמצא שלא הפסיד בעל הבית במה ששינה זה, ונשתכר כחש הקרקע: שהיה נכחש בשומשמין יותר מן החטין
^ בעל הקרקע מחלקו
^ מה שהיתה מכחשת אם היה זורעה שומשמין יותר משזרעה חטין, ולא יטול בה חטין שיעור שומשמין, שהרי לא הכחישה כל כך מחמת החטין
^ כלומר: היה לו לזרוע שומשמין, אפילו היתה מכחשת קרקע יותר, ולא יכחוש מרה ליטול עכשיו פחות, וירעב הוא וביתו
^ הוקרו החטין, והצליחה אותה שנה זריעת חטין יותר משל שומשמין
^ בעל הקרקע מנכה לו מחכירתו [לא בקבלנות נלקח השדה, אלא בתשלום סכום קבוע לכל שנה], ולא יטול אלא כדי שיעור דמי שומשמין שהיא ראויה להעשות, לפי שזה [האריס] גרם זה השבח
^ המקבל פרגמטיא מבעל הבית, ושָׁמָּה לה כפי דמיה שהיא שוה כאן, והוא מוליכה למקום היוקר למחצית השכר - חצי אחריות אונסים עליו כמִלוה, וחצי אחריותה על בעלים - כפקדון
^ תקון רבנן הך תקנתא
^ אם רצה להוציא חציה בהוצאת ביתו מוציא שהרי מ$לוה עליו היא
^ דמתוך שתשתכר בשלך - תטרח ותעסוק בה יפה
^ הלוֶה, והעיסקא קיימת ביד בניו - הרי חצייה שהיא מִלוה
^ ואין הבעלים גובים ממנה, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב
^ שתהא קיימת תמיד ומתעסק בה ויסמכו עליה בעליה שלא תינתן להוציאה
^ לוה יגבה, ו
^ ולא תיעשה כמטלטלין שלהן: דכיון דצריכה להיות קיימת - סמיכתו עליה כמקרקעי; דטעמא דלא קא משתעבדי מטלטלי דיתמי לבעל חוב: משום דמעיקרא לאו עלייהו סמך דלאו למיגבי מינייהו אוזפיה, שהרי בידו להוציאן, אבל הני - אין בידו להוציאן, וסמך עלייהו
^ משום דסתם עיסקא: תילתא באגר לבעל הבית, ופלגא בהפסד, כדאמר ב'איזהו נשך' (לעיל דף סח:) גבי שטרא דרב עיליש: דאי לא- מתחזי כרבית: דכיון דפלגא מלוה, אי לאו דשקיל מנתא באגרא דפלגא פקדון - אישתכח דקא טרח בפקדון משום רבית דמִלוה; הלכך: מאן דיהיב עיסקא שני חבילות בגדים במנה, נכתוב שטר של מנה; אי מפסיד באחת מן החבילות מדמי הקרן - מחמשים חמשה דינרים, ומשתכר בחבירתה ט"ו דינרין - אין כאן חשבון להפסד לבד ולשכר לבד, אלא נשתכר בפרגמטיא זו עשרה דינרין; (וישלמו תחילת חבילה החסירה בחמשה דינרין של ט"ו דינרים שהרויח בחבילה אחרת, ועשרה דינרין הנותרים הן הן ריוח, ויטול מהן: דיהיב עיסקא תילתא באגר והמקבל תרי תילתי) ויטלו בעליו מאותם עשרה דינרים שליש, שהן שלשה דינרים ושליש דינר, והמקבל יטול שני שלישים; אי כתב עלייהו שני שטרות - כל חבילה שטר של חמשים - נמצא חשבון של כל אחד לבדו, ויקבל עליו המלוה בהפסד החצי, שהוא שני דינרים וחצי, ובשכר של חבירתה לא יטול אלא שליש, ולא נמצא לחלקו שכר אלא שלשים מעות, דהיינו חמשה דינרים: דדינר שש מעות כסף פשיטי הן; הרי פסידא דמלוה

[1] בכולן יש לומר 'לקצור - יקצור' 'לעקור - יעקור': דכל מה שיש לו לטעון בקבלנות יש לו לטעון בחכירות; וגבי יבש המעיין - אם אמר "חכור לי שדה [בית] שלחין זו" כי היכי דבחכירות כי יבש המעיין מנכה לו - הכי נמי בקבלנות: אם קבלה בשליש ולמחצה - הכל לפי מה שנפסד

[2] כל אחת אפרשנה במקומה

[3] כך היא נקראת, אבל לא בשביל המעיין העליתי בחכירותך

[4] חצי כור, לפי חשבון; סאתים בחצר המשכן חמשים על חמשים הוי בית סאה

[5] "שדה בית השלחין אני מחכיר לך" יכול לומר "שמא בעלמא אמרי"

[6] שלא חרשה ולא זרעה

[7] כגון בקבלנות: שקבל למחצה ולשליש ולרביע; אבל בחכרנות - לא שייכא הא: דמאי 'שמין' איכא? חכירותו יתן לו!

[8] אעשנה בורה

[9] ולא אעשה בה פעולה הראויה לה

[10] שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים - היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו

[11] שהוא חייב בקרבן לידתה וצרעתה, ואם הוא עשיר - אין יכול לומר "היא אין לה כלום" ותיפטר בקרבן עני

[12] שלא בנדר ונדבה, כגון קרבן זיבתה, ואשם, וחטאת שעליה

[13] הכי גרסינן לה בתורת כהנים: אמר רבי יהודה: לפיכך אם פטרה - אינו חייב בהן, שכן היא כותבת לו: 'אחראין דאית לי עלך מן קדמת דנא'; והכי פירושה: לפיכך אם גירשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה - אינו חייב בהן, שכך כותבת לו בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובתה 'התקבלתי כתובתי ואחראין דאית לי עלך מן קדמת דנא, וכל אחריות שהיה לי עליך מלפני היום הזה'; ולשון הספרים איני יודע לפרשו כראוי

[14] שכותבין להן ביום אירוסין

[15] וקדושיהן על מנת כן, ולא חלו קדושין בה עד שתיכנס לחופה, והרי חטפה קודם לכך

[16] על ידי שליח בית דין

[17] במשכון שהוא יתר על חובו

[18] אם משיב לו את העבוט לזמן מרובה - שמין את המשכון, וכותב לו זה בשטר 'יהיו לך כל תשלומין עלי ליפרע ממני דמי משכון זה'; ואם משכנו יותר על חובו - נמצא גובה שלא כדין

[19] כלומר למה ליה למיכתב ליה

[20] המלוה

[21] ולא הוו כשאר מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב: דכיון דמשכניה - קנייה כי דידיה לגוביינא

[22] השטר מועיל לפחות דמיו: אם יפחתו דמי המשכון שנשתמש בו הלוֹה - יפרע משאר נכסיו ככל הכתוב בשטר

[23] שכל מה שכתוב בשטר כתובתה 'ודין נדוניא דהנעלת ליה [שהכנסת לו] מבי נשא לבית בעלה וכו' - נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה, כדרך שבעל חוב נפרע ככל הכתוב בשטר מִלוה, כגון שכותבין בה כמו שאנו כותבין: 'אחריות דנא קבילת עלאי'

[24] בעל גובה מאבי הבת כל מה שכתוב בכתובתה כאילו הלוהו

[25] מקום שנהגו

[26] לשום את מה שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד, ולכתוב כפליים בכתובתה, וכשהיא יוצאת אינה נפרעת אלא החצי

[27] החתן מחמיו

[28] כל מה שהיה כותב וכופל - היה גובה מאבי הבת

[29] מאבי הבת

[30] מצוה מחמת מיתה היה

[31] מקום שנהגו לכפול היה.

[32] האי 'לכתובתה': אכתובה קאי - או אגוביינא

[33] קאמר שיכתבו אותן תמני מאה בכתובתה

[34] ארבע מאה דכתובה קאמר

[35] לגבייה

[36] לגוביינא קאמר:

[37] לכתוב לה בשטר כתובה קאמר:

[38] אינו מקבל עליו דבר גוזמא, אלא כמשפט, ולאו אסמכתא היא: דהכי אפסדיה

[39] קבלנות היתה [לשלם לבעל הקרקע בחלק מהיבול], לזורעה שומשמין, והן יקרין מן החטין, ומכחישין הקרקע יותר מן החטין

[40] הצליח זריעתו ואף החטין הוקרו, ונמצא שלא הפסיד בעל הבית במה ששינה זה, ונשתכר כחש הקרקע: שהיה נכחש בשומשמין יותר מן החטין

[41] בעל הקרקע מחלקו

[42] מה שהיתה מכחשת אם היה זורעה שומשמין יותר משזרעה חטין, ולא יטול בה חטין שיעור שומשמין, שהרי לא הכחישה כל כך מחמת החטין

[43] כלומר: היה לו לזרוע שומשמין, אפילו היתה מכחשת קרקע יותר, ולא יכחוש מרה ליטול עכשיו פחות, וירעב הוא וביתו

[44] הוקרו החטין, והצליחה אותה שנה זריעת חטין יותר משל שומשמין

[45] בעל הקרקע מנכה לו מחכירתו [לא בקבלנות נלקח השדה, אלא בתשלום סכום קבוע לכל שנה], ולא יטול אלא כדי שיעור דמי שומשמין שהיא ראויה להעשות, לפי שזה [האריס] גרם זה השבח

[46] המקבל פרגמטיא מבעל הבית, ושָׁמָּה לה כפי דמיה שהיא שוה כאן, והוא מוליכה למקום היוקר למחצית השכר - חצי אחריות אונסים עליו כמִלוה, וחצי אחריותה על בעלים - כפקדון

[47] תקון רבנן הך תקנתא

[48] אם רצה להוציא חציה בהוצאת ביתו מוציא שהרי מ$לוה עליו היא

[49] דמתוך שתשתכר בשלך - תטרח ותעסוק בה יפה

[50] הלוֶה, והעיסקא קיימת ביד בניו - הרי חצייה שהיא מִלוה

[51] ואין הבעלים גובים ממנה, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב

[52] שתהא קיימת תמיד ומתעסק בה ויסמכו עליה בעליה שלא תינתן להוציאה

[53] לוה יגבה, ו

[54] ולא תיעשה כמטלטלין שלהן: דכיון דצריכה להיות קיימת - סמיכתו עליה כמקרקעי; דטעמא דלא קא משתעבדי מטלטלי דיתמי לבעל חוב: משום דמעיקרא לאו עלייהו סמך דלאו למיגבי מינייהו אוזפיה, שהרי בידו להוציאן, אבל הני - אין בידו להוציאן, וסמך עלייהו

[55] משום דסתם עיסקא: תילתא באגר לבעל הבית, ופלגא בהפסד, כדאמר ב'איזהו נשך' (לעיל דף סח:) גבי שטרא דרב עיליש: דאי לא- מתחזי כרבית: דכיון דפלגא מלוה, אי לאו דשקיל מנתא באגרא דפלגא פקדון - אישתכח דקא טרח בפקדון משום רבית דמִלוה; הלכך: מאן דיהיב עיסקא שני חבילות בגדים במנה, נכתוב שטר של מנה; אי מפסיד באחת מן החבילות מדמי הקרן - מחמשים חמשה דינרים, ומשתכר בחבירתה ט"ו דינרין - אין כאן חשבון להפסד לבד ולשכר לבד, אלא נשתכר בפרגמטיא זו עשרה דינרין; (וישלמו תחילת חבילה החסירה בחמשה דינרין של ט"ו דינרים שהרויח בחבילה אחרת, ועשרה דינרין הנותרים הן הן ריוח, ויטול מהן: דיהיב עיסקא תילתא באגר והמקבל תרי תילתי) ויטלו בעליו מאותם עשרה דינרים שליש, שהן שלשה דינרים ושליש דינר, והמקבל יטול שני שלישים; אי כתב עלייהו שני שטרות - כל חבילה שטר של חמשים - נמצא חשבון של כל אחד לבדו, ויקבל עליו המלוה בהפסד החצי, שהוא שני דינרים וחצי, ובשכר של חבירתה לא יטול אלא שליש, ולא נמצא לחלקו שכר אלא שלשים מעות, דהיינו חמשה דינרים: דדינר שש מעות כסף פשיטי הן; הרי פסידא דמלוה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]