ביאור:בבלי בבא מציעא דף נח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה

סיכום הדף בעשר דקות, קובץ לשמיעה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

נשבעין לגזברין ^[1], ואם לאו ^[2] - ^[3] נשבעין [הגזברין] לבני העיר, ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן; נמצאו ^[4] או שהחזירום הגנבים ^[5] - אלו ואלו שקלים הם ^[6], ואין עולין להם לשנה הבאה.'

אמר שמואל: הכא - בנושא שכר עסקינן, ונשבעין ליטול שכרן ^[7].

אי הכי 'נשבעין לגזברין' ^[8] - '^[9] לבני העיר ^[10] מבעי ליה ^[11]!?

אמר רבה: נשבעין לבני העיר במעמד גזברין, כי היכי דלא נחשדינהו, ואי נמי כי היכי דלא לקרו להו פושעים.

והא 'נגנבו או שאבדו' קתני, ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מיחייב! והכא נמי: נהי דשלומי לא משלמי - אגרייהו מיהא לפסיד ^[12].

אמר רבה: 'נגנבו' - בלסטין מזויין ^[13]; 'אבדו' - שטבעה ספינתו בים.

רבי יוחנן אמר: הא מני? - רבי שמעון היא, דאמר ^[14]: 'קדשים ^[15] שחייב באחריותן ^[16] יש להן אונאה ונשבעין עליהם' ^[17].

התינח עד שלא נתרמה התרומה; משנתרמה התרומה - קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו, דתניא: 'תורמין על האבוד ^[18] ועל הגבוי ^[19] ועל העתיד לִגָבוֹת ^[20].'

אלא אמר רבי אלעזר: שבועה זו ^[21] - ^[22] תקנת חכמים היא ^[23], שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות ^[24].

נושא שכר אינו משלם:

רמי ליה רב יוסף בר חמא לרבה: תנן: נושא שכר אינו משלם, ורמינהי [תוספתא שבת פ"יח מ"טז] 'השוכר את הפועל ^[25] לשמור את הפרה ^[26], לשמור את התינוק ^[27], לשמור את הזרעים ^[28] - אין נותנין לו שכר שבת ^[29]; לפיכך אין אחריות שבת עליו ^[30]. היה שכיר שבת ^[31], שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע ^[32] - נותנין לו שכר שבת ^[33], לפיכך אחריות שבת עליו.' מאי [’אחריות שבת’]? לאו לשלם?

לא, להפסיד שכרו.

אי הכי – רישא, דקתני 'אין אחריות שבת עליו' הכי נמי דלהפסיד שכרו? ומי אית ליה שכר שבת? והא קתני 'אין נותנין לו שכר שבת'?

אשתיק.

אמר ליה: מידי שמיע לך בהא?

אמר ליה: הכי אמר רב ששת: בשקנו מידו ^[34]; וכן אמר רבי יוחנן: בשקנו מידו.

רבי שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותן יש להן אונאה ושאינו חייב באחריותן אין להן אונאה:

תני תנא ^[35] קמיה דרבי יצחק בר אבא: קדשים שחייב ^[36] באחריותן ^[37] – חייב ^[38], שאני קורא בהן (ויקרא ה כא) [נפש כי תחטא ומעלה מעל] בה' וכחש [בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו] ^[39], ושאינו חייב באחריותן – פטור ^[40], שאני קורא בהן 'בעמיתו וכחש' ^[41].

אמר ליה: כלפי לייא ^[42] -

עמוד ב

איפכא מסתברא ^[43]!

אמר ליה: איסמיה ^[44]?

אמר ליה: לא; הכי קאמר: קדשים שחייב באחריותן – חייב, דאיתרבו מ'בה' וכחש' ^[45], ושאינו חייב באחריותן – פטור ^[46], דאמעיט מבעמיתו 'וכחש'.

רבי יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה, מרגלית, ובהמה - אין להם אונאה:

תניא: רבי יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה אין לה אונאה, לפי שאין קץ לדמיה; בהמה ומרגלית אין להם אונאה - מפני שאדם רוצה לזווגן ^[47];

אמרו לו: והלא הכל אדם רוצה לזווגן

ורבי יהודה?

הני חשיבי ליה ^[48], והני לא חשיבי ליה.

ועד כמה ^[49]?

אמר אמימר: עד כדי דמיהם ^[50].

תניא: רבי יהודה בן בתירא אומר: אף המוכר סוס וסייף וחטיטום ^[51] במלחמה ^[52] - אין להם אונאה, מפני שיש בהן חיי נפש.

משנה:

כשם שאונאה במקח וממכר - כך אונאה בדברים:

לא יאמר לו "בכמה חפץ זה" והוא אינו רוצה ליקח;

אם היה בעל תשובה - לא יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים";

אם הוא בן גרים - לא יאמר לו "זכור מעשה אבותיך", שנאמר (שמות כב כ) וגר לא תונה ולא תלחצנו [כי גרים הייתם בארץ מצרים].

גמרא:

תנו רבנן: (ויקרא כה יז) [ו]לא תונו איש את עמיתו [ויראת מאלקיך כי אני ה' אלהיכם] - באונאת דברים הכתוב מדבר.

אתה אומר באונאת דברים - או אינו אלא באונאת ממון?

כשהוא אומר (ויקרא כה יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך [אל תונו איש את אחיו] - הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים ^[53] 'לא תונו איש את עמיתו' - באונאת דברים; הא כיצד? אם היה בעל תשובה - אל יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים"; אם היה בן גרים - אל יאמר לו "זכור מעשה אבותיך"; אם היה גר ובא ללמוד תורה - אל יאמר לו "פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה"; אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב: (איוב ד ו) "הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך ^[54] זכר נא מי הוא נקי אבד [ואיפה ישרים נכחדו]; אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו - לא יאמר להם "לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה" - ויודע בו שלא מכר מעולם. ר"י אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלהיך' ^[55].

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון; שזה [אונאת דברים] נאמר בו ^[56] 'ויראת מאלהיך' וזה לא נאמר בו 'ויראת מאלהיך'.

ורבי אלעזר אומר: זה [אונאת דברים] בגופו, וזה בממונו.

רבי שמואל בר נחמני אמר: זה [אונאת ממון] ניתן להישבון, וזה [אונאת דברים] לא ניתן להישבון.

תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים.

א"ל שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא.

אמר ליה אביי לרב דימי: במערבא - במאי זהירי?

אמר ליה: באחוורי אפי, דאמר רבי חנינא: 'הכל יורדין לגיהנם חוץ משלשה'. הכל סלקא דעתא ^[57]? אלא אימא 'כל היורדין לגיהנם – עולים, חוץ משלשה, שיורדין ואין עולין, ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו.

'מכנה' היינו 'מלבין'!?

אף על גב דדש ביה בשמיה ^[58].

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

הערות

^ שלא פשעו בהן, שהן בעלי הדין; דמכיון שתרמו את הלשכה - אין אחריות אבידה על הבעלים אלא על ההקדש, כדאמרינן לקמ:ן 'תורמין על האבוד' שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח שקלו ואבד, ואינו יודע עכשיו שאבד
^ שנודע להם מקודם לכן
^ שוב אין תורמין עליהם אלא על מנת שישלחו להם אחרים תחתיהם; לפיכך בני העיר הן בעלי הדין של שלוחים:
^ קאי א'אבדו'
^ קאי א'נגנבו'
^ דכיון דקדוש - קדוש
^ כלומר: שבועה זו - לא ליפטר מתשלומין היא, דלאו שומר חנם נשבע על הפשיעה, ולא נושא שכר משלם בגניבה ואבידה כי מתניתין; ושבועה זו - כדי ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן, וגובין שכרן מן בני העיר; ולקמיה פריך: והא כיון דשומר שכר יש עליו לשומרו מגניבה ואבידה ולא שמר - לא השלים עבודתו, אין לו ליטול שכר!?
^ בתמיה: והלא אין שכרן אלא על בני העיר
^ נשבעים
^ ליטול שכרן ובמעמד הגזברים'
^ מפני שההפסד על ההקדש
^ שהרי נשתעבדו לשומרן מגניבה ואבידה, ועל מנת כן היו נוטלין שכר, והרי לא השלימו מלאכתן
^ דאונס הוא, ולשמירה זו לא קבלו עליהם
^ במסכת שבועות (דף מב:)
^ שהמפקיד
^ הלכך כדידיה דמי לרבי שמעון, והכא נמי חייבין כל בני העיר לשקול אחרים תחתיהן
^ בכדי גרס לה, ומאן דגריס לה - לא ידע שאמר רבי שמעון בהדיא לגבי שבועה, והוצרך ללמדה ממשנתנו
^ כשהיו ממלאים שלש קופות מכסף הלשכה, והיא 'תרומה': ליקח מכסף הקופות כל קרבנות צבור; ותורמין אותן על מנת שיהו שלש קופות ראש, ותרומה לשיריים: שיהו אותן שהביאו שקלים הנשארים בלשכה זוכים בתרומת הקופה: להיות הקרבנות גם עליהם; ותורמין אותן אף על פי ששלח שקלו ואבד לו ואין ידוע לו
^ ועודנו בדרך
^ מי שנאנס ולא שלח שקלו באדר - היה משלחו כל השנה כולה; ונותנין בשופר שכתוב עליו 'תקלין חדתין'; והלשכה היתה נתרמה שלש פעמים בשנה: בפרוס הפסח, ובפרוס עצרת, ובפרוס החג; וכשמגיע זמן לתרום - נותנים מעות שופר בלשכה, ותורמין; וכשתורמין תרומה ראשונה - מתנין אף על העתיד לִגָבות; וגם בשניה ובשלישית; והמביא אחר שנתרמה השלישית - נותנו לשופר ששמו 'תיקלין עתיקין', ונופל לשירי הלשכה, ומהן באין חומת העיר ומגדלותיה
^ לעולם שבועה זו ליפטר מן התשלומין היא, ובשומר חנם
^ ודקשיא לך מתניתין: דאורייתא פטור לגמרי!?
^ ורבנן הוא דתקון לה
^ בשמירתן
^ גזבר של הקדש ששכר פועלים משל הקדש
^ פרה אדומה שלקחוה, ושומרין אותה שלא תיפסל בעליית עול או במום
^ שלא יטמאו: שהיו מגדלין אותן לפרה בחצירות הבנויות בסלעים, ותחתיהן חלל, כדאמרינן ב[מסכת] סוכה ב'הישן תחת המטה' (דף כא.); לפי שעשו מעלה בכהן השורף את הפרה שתהא פרישתו בטהרה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו כל שבעה, כדאמרינן בסדר יומא (דף ח:); והתינוקות הללו שלא נטמאו מעולם - ממלאים מים למקַדשין ומזין עליו כל שבעה
^ שדה המבכרת, וזרועה לעומר, קודם לפסח שבעים יום, כדאמרינן במנחות (דף פה.); אי נמי בשביעית: ספיחים לעומר ושתי הלחם
^ אם שכיר יום הוא
^ אם אירע בהן קלקול בשבת - אין חייב לשלם
^ שבוע
^ שמיטה שלימה
^ שנבלע בשכר שאר הימים ואינו מפורש לשבת
^ שאם יקלקל שמירתו – ישלם; הא - ודאי ישלם שהרי הוריד עצמו לכך, ושיעבד נכסיו
^ לענין שבועת הפקדון אשם גזילות
^ שהבעלים חייבין
^ כגון דאמר "הרי עלי" והפרישן והפקידן לזה, וכפר ונשבע והודה
^ קרבן שבועה
^ קא סלקא דעתא טעם דחיובא: משום דהן של גבוה - קרינן בהו 'ומעלה מעל בה' וכחש'
^ הנשבע
^ מפני שהם קרוין של עמיתו, ודעמיתו – פטור, דבעינן 'בה'
^ כלפי היכן הדבר נוטה? [’לייא' = היכא, כגון (ברכות דף נח.): 'חצבי לנהרא כגני לייא'
^ כל הדברים נראין הפך: דשאינו חייב באחריותן - דה' נינהו טפי משחייב באחריותן, ואם באת לחייבו בשל גבוה ולפוטרו בשל הדיוט - כן היה לו לומר קדשים: שחייב באחריותן פטור, שאני קורא בהן 'בעמיתו וכחש': שאינו חייב באחריותן - חייב, שאני קורא בהן 'בה' וכחש'; ועוד: דהדיוט הוה ליה לחיובי טפי, דהא שומרי הקדשות פטורין מן השבועה ומכל הבא על ידה
^ אסיר משנה זו מגירסתי
^ האי 'שאני קורא בהן 'בה' וכחש' - לא משמע 'בה' וכחש' ולא בעמיתו ולחיוביה, משום שהן של הקדש, אלא הכי קאמר: קדשים שחייב באחריותן - חייב קרבן שבועה, לפי שהן של עמיתו, ואם באת לפוטרו לפי שהן של הקדש - להכי אתא 'בה' וכחש' לרבויינהו אף אם יש בהן צד גבוה
^ לפי שאני קורא בהן - למעטן 'בעמיתו וכחש', והכא ליכא 'עמיתו'
^ מי שיש לו שור יפה לחרישה - מחזר על אחר שכמותו לצמדו עמו בעול, שהמצמיד שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא; וכן מרגלית נאה (עם חבירתה) למלאות עם חבירתה בזהב מן היחידית
^ וחביב לו זיווגן
^ לא הוי אונאה
^ כפליים
^ מגן
^ בתוך המלחמה
^ שם
^ ז
^ שהרי דבר המסור ללב, ולפיכך נאמר בו 'ויראת מאלהיך'. האי 'שהרי' - ליתן טעם למה נאמר בו 'יראה' נקט ליה, והכי קאמר: 'שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר, אלא ללבו של עושה: הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות, ויכול הוא לומר "לא עשיתי כי אם לטובה, הייתי סבור שיש לך תבואה למכור" או "הייתי חפץ לקנות מקח זה"; וכל דבר המסור ללב של אדם נאמר בו 'הוי ירא מן היודע מחשבות: אם לטובה אם לאונאה'
^ שם
^ וכי הכל יורדין
^ כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן, ואין פניו מתלבנות; ומכל מקום זה - להכלימו מתכוין

[1] שלא פשעו בהן, שהן בעלי הדין; דמכיון שתרמו את הלשכה - אין אחריות אבידה על הבעלים אלא על ההקדש, כדאמרינן לקמ:ן 'תורמין על האבוד' שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח שקלו ואבד, ואינו יודע עכשיו שאבד

[2] שנודע להם מקודם לכן

[3] שוב אין תורמין עליהם אלא על מנת שישלחו להם אחרים תחתיהם; לפיכך בני העיר הן בעלי הדין של שלוחים:

[4] קאי א'אבדו'

[5] קאי א'נגנבו'

[6] דכיון דקדוש - קדוש

[7] כלומר: שבועה זו - לא ליפטר מתשלומין היא, דלאו שומר חנם נשבע על הפשיעה, ולא נושא שכר משלם בגניבה ואבידה כי מתניתין; ושבועה זו - כדי ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן, וגובין שכרן מן בני העיר; ולקמיה פריך: והא כיון דשומר שכר יש עליו לשומרו מגניבה ואבידה ולא שמר - לא השלים עבודתו, אין לו ליטול שכר!?

[8] בתמיה: והלא אין שכרן אלא על בני העיר

[9] נשבעים

[10] ליטול שכרן ובמעמד הגזברים'

[11] מפני שההפסד על ההקדש

[12] שהרי נשתעבדו לשומרן מגניבה ואבידה, ועל מנת כן היו נוטלין שכר, והרי לא השלימו מלאכתן

[13] דאונס הוא, ולשמירה זו לא קבלו עליהם

[14] במסכת שבועות (דף מב:)

[15] שהמפקיד

[16] הלכך כדידיה דמי לרבי שמעון, והכא נמי חייבין כל בני העיר לשקול אחרים תחתיהן

[17] בכדי גרס לה, ומאן דגריס לה - לא ידע שאמר רבי שמעון בהדיא לגבי שבועה, והוצרך ללמדה ממשנתנו

[18] כשהיו ממלאים שלש קופות מכסף הלשכה, והיא 'תרומה': ליקח מכסף הקופות כל קרבנות צבור; ותורמין אותן על מנת שיהו שלש קופות ראש, ותרומה לשיריים: שיהו אותן שהביאו שקלים הנשארים בלשכה זוכים בתרומת הקופה: להיות הקרבנות גם עליהם; ותורמין אותן אף על פי ששלח שקלו ואבד לו ואין ידוע לו

[19] ועודנו בדרך

[20] מי שנאנס ולא שלח שקלו באדר - היה משלחו כל השנה כולה; ונותנין בשופר שכתוב עליו 'תקלין חדתין'; והלשכה היתה נתרמה שלש פעמים בשנה: בפרוס הפסח, ובפרוס עצרת, ובפרוס החג; וכשמגיע זמן לתרום - נותנים מעות שופר בלשכה, ותורמין; וכשתורמין תרומה ראשונה - מתנין אף על העתיד לִגָבות; וגם בשניה ובשלישית; והמביא אחר שנתרמה השלישית - נותנו לשופר ששמו 'תיקלין עתיקין', ונופל לשירי הלשכה, ומהן באין חומת העיר ומגדלותיה

[21] לעולם שבועה זו ליפטר מן התשלומין היא, ובשומר חנם

[22] ודקשיא לך מתניתין: דאורייתא פטור לגמרי!?

[23] ורבנן הוא דתקון לה

[24] בשמירתן

[25] גזבר של הקדש ששכר פועלים משל הקדש

[26] פרה אדומה שלקחוה, ושומרין אותה שלא תיפסל בעליית עול או במום

[27] שלא יטמאו: שהיו מגדלין אותן לפרה בחצירות הבנויות בסלעים, ותחתיהן חלל, כדאמרינן ב[מסכת] סוכה ב'הישן תחת המטה' (דף כא.); לפי שעשו מעלה בכהן השורף את הפרה שתהא פרישתו בטהרה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו כל שבעה, כדאמרינן בסדר יומא (דף ח:); והתינוקות הללו שלא נטמאו מעולם - ממלאים מים למקַדשין ומזין עליו כל שבעה

[28] שדה המבכרת, וזרועה לעומר, קודם לפסח שבעים יום, כדאמרינן במנחות (דף פה.); אי נמי בשביעית: ספיחים לעומר ושתי הלחם

[29] אם שכיר יום הוא

[30] אם אירע בהן קלקול בשבת - אין חייב לשלם

[31] שבוע

[32] שמיטה שלימה

[33] שנבלע בשכר שאר הימים ואינו מפורש לשבת

[34] שאם יקלקל שמירתו – ישלם; הא - ודאי ישלם שהרי הוריד עצמו לכך, ושיעבד נכסיו

[35] לענין שבועת הפקדון אשם גזילות

[36] שהבעלים חייבין

[37] כגון דאמר "הרי עלי" והפרישן והפקידן לזה, וכפר ונשבע והודה

[38] קרבן שבועה

[39] קא סלקא דעתא טעם דחיובא: משום דהן של גבוה - קרינן בהו 'ומעלה מעל בה' וכחש'

[40] הנשבע

[41] מפני שהם קרוין של עמיתו, ודעמיתו – פטור, דבעינן 'בה'

[42] כלפי היכן הדבר נוטה? [’לייא' = היכא, כגון (ברכות דף נח.): 'חצבי לנהרא כגני לייא'

[43] כל הדברים נראין הפך: דשאינו חייב באחריותן - דה' נינהו טפי משחייב באחריותן, ואם באת לחייבו בשל גבוה ולפוטרו בשל הדיוט - כן היה לו לומר קדשים: שחייב באחריותן פטור, שאני קורא בהן 'בעמיתו וכחש': שאינו חייב באחריותן - חייב, שאני קורא בהן 'בה' וכחש'; ועוד: דהדיוט הוה ליה לחיובי טפי, דהא שומרי הקדשות פטורין מן השבועה ומכל הבא על ידה

[44] אסיר משנה זו מגירסתי

[45] האי 'שאני קורא בהן 'בה' וכחש' - לא משמע 'בה' וכחש' ולא בעמיתו ולחיוביה, משום שהן של הקדש, אלא הכי קאמר: קדשים שחייב באחריותן - חייב קרבן שבועה, לפי שהן של עמיתו, ואם באת לפוטרו לפי שהן של הקדש - להכי אתא 'בה' וכחש' לרבויינהו אף אם יש בהן צד גבוה

[46] לפי שאני קורא בהן - למעטן 'בעמיתו וכחש', והכא ליכא 'עמיתו'

[47] מי שיש לו שור יפה לחרישה - מחזר על אחר שכמותו לצמדו עמו בעול, שהמצמיד שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא; וכן מרגלית נאה (עם חבירתה) למלאות עם חבירתה בזהב מן היחידית

[48] וחביב לו זיווגן

[49] לא הוי אונאה

[50] כפליים

[51] מגן

[52] בתוך המלחמה

[53] שם

[54] ז

[55] שהרי דבר המסור ללב, ולפיכך נאמר בו 'ויראת מאלהיך'. האי 'שהרי' - ליתן טעם למה נאמר בו 'יראה' נקט ליה, והכי קאמר: 'שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר, אלא ללבו של עושה: הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות, ויכול הוא לומר "לא עשיתי כי אם לטובה, הייתי סבור שיש לך תבואה למכור" או "הייתי חפץ לקנות מקח זה"; וכל דבר המסור ללב של אדם נאמר בו 'הוי ירא מן היודע מחשבות: אם לטובה אם לאונאה'

[56] שם

[57] וכי הכל יורדין

[58] כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן, ואין פניו מתלבנות; ומכל מקום זה - להכלימו מתכוין

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]