יבמות קכ א
על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לאנסובי לצרה מקמי דידה אי אמרת צרה מעידה לחברתה אף על גב דלא אינסיב מנסבינן לה לצרה אי אמרת משום דהיא לא מקלקלא נפשה אינסיב מנסבינן לה לצרה אי לא אינסיב לא מנסבינן לה מאי תא שמע ר' אלעזר אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם אי אמרת בשלמא דהיא לא מקלקלא נפשה היינו דכי אינסיב מנסבינן לה אלא אי אמרת משום דצרה מעידה לחברתה אף על גב דלא אינסיב נמי אלא שמע מינה טעמא דרבי אלעזר משום דאינסיב הוא ולא מקלקלא נפשה רבי אלעזר לדבריהם קאמר להו לדידי צרה מעידה לחברתה ואף על גב דלא אינסיב מנסבינן לה אלא לדידכו אודו לי מיהת דהיכא דאינסיב מנסבינן לה משום דהיא לא מקלקלא נפשה ורבנן (שופטים טז, ל) תמות נפשי עם פלשתים הוא דקעבדה ת"ש האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה ר' אלעזר אומר הואיל והותרה היא הותרה נמי צרתה אימא הואיל והותרה ונשאת וליחוש דלמא בגיטא אתאי והאי דקאמרה הכי לקלקלא לצרה היא מיכוונה אי דאינסיב לישראל הכי נמי הכא במאי עסקי' דאינסיב לכהן:
מתני' אאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו באין מעידין אלא עד שתצא נפשו גואפי' ראוהו מגוייד וצלוב והחיה אוכלת בו דאין מעידין אלא עד ג' ימים ר' יהודה בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין:
גמ' תנו רבנן הפדחת ולא פרצוף פנים פרצוף פנים ולא פדחת אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם אמר אביי ואיתימא רב כהנא מאי קרא (ישעיהו ג, ט) הכרת פניהם ענתה בם אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי אייתי קירא דבק בבלייתא דבק באפותיה חלף קמייהו ולא בשקרוה:
אע"פ שיש סימנין וכו':
למימרא דסימנין לאו דאורייתא ורמינהי ומצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת או שנמצא בין כליו אפילו לזמן מרובה כשר אמר אביי לא קשיא הא רבי אליעזר בן מהבאי הא רבנן דתניא זאין מעידין על השומא ר' אליעזר בן מהבאי אומר מעידין מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר סימנין דאורייתא ומר סבר סימנין דרבנן אמר רבא דכולי עלמא חסימנין דאורייתא הכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי מר סבר שומא מצויה בבן גילו ומר סבר אינה מצויה בבן גילו ואיכא דאמרי הכא בשומא העשויה להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי מר סבר עשויה להשתנות לאחר מיתה ומר סבר אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה ואיכא דאמרי אמר רבא דכולי עלמא סימנין דרבנן והכא בשומא
רש"י עריכה
לאינסובי לצרה בעלמא מקמי דידה - האשה שהלכה למדינת הים עם בעלה ובאה ואמרה מת בעלי והיתה לה כאן צרה אם זו תנשא בעדותה של זו קודם שתנשא היא:
הואיל והותרה היא - אלמא משעת היתר דידה שרינן לצרתה ואע"ג דעדיין היא לא ניסת:
ליחוש דלמא בגיטא אתאי - אי טעמא דר"א לאו משום דצרה מעידה לחברתה הוא אלא משום דלא מקלקלא נפשה ניחוש דלמא הא בגיטא אתאי והחביאה גיטה ואמרה מת בעלי וכדי שתנשא גם צרתה ואיהי לא מקלקלא דבשלמא במתני' היכא דנתייבמו ליכא למימר הכי דאי נמי בגיטא אתאי איקלקלא שנשאת לאחי בעלה אבל לשוק ליחוש:
דאינסיב לכהן - דאי אתי בעלה ומיבעי לה לאחוויי גיטא מיפסלא אכהן ונפקא:
מתני' אין מעידים - על האיש שמת אא"כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולין להכירו שזהו אבל לא ראוהו בפרצוף או שניטל חוטמו אין מעידין עליו להשיא את אשתו שמא אין הוא:
ואפי' ראוהו מגוייד - לשון גודו אילנא (דניאל ד) מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב:
או צלוב - על הצליבה או חיה דורסתו ואוכלת בו:
אין מעידין - עד שיראו שתצא נפשו:
ואין מעידים אלא עד ג' ימים - אם ראוהו בתוך ג' ימים למיתתו מעידין עליו אבל אם לא ראוהו עד לאחר ג' ימים חיישינן שמא נשתנו מראית פניו ואין זה שהם סבורים:
רבי יהודה בן בבא אומר לא כל האדם כו' - יש לך אדם שממהר להנפח משאר אדם כגון אדם שמן ויש לך מקום שחמה נוגעת בו יותר ואדם מת ממהר להסריח ולהשתנות ויש לך שעה שהעולם חם והמת ממהר להסריח ובגמ' בעי לחומרא פליג או לקולא פליג:
גמ' פדחת - מצח:
הכרת פניהם ענתה בם - העידה בם אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהיכר פנים:
קירא - שעוה:
דבק בבלייתא - הדביקה במעט מטלית בלויה:
בלייתא - בגד בלוי:
באפותיה - במצחו:
מצאו קשור - המביא גט לאשה ואבד הימנו:
בין כליו - בין כלי ביתו ומכיר את הכיס ואת הטבעת שהן שלו כשר ולא חיישינן דלמא האי כיס והאי טבעת דאיניש אחרינא הוה והאי גט אחר הוא אלמא סמכינן אסימנא דאית ליה בכיס ובארנקי ואפי' למישרי איסור אשת איש דאורייתא אלמא סימנין דאורייתא:
שומא - ורוא"ה (וירוא"ה: יבלת) :
סימנין דאורייתא - אף השמלה בכלל היתה כו' בפ' ואלו מציאות (ב"מ דף כז.):
בן גילו - שנולד בפרק אחד ובמזל אחד ור"א בן מהבאי סבר אין שומא מצויה בבן גילו:
להשתנות - ממראה:
סימנין דרבנן - ולא דריש אף השמלה לסימן אלא לתובעין דהתם פלוגתא היא:
תוספות עריכה
אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' ואין מעידין אלא עד ג' ימים. פי' משום דמשם ואילך משתנה כו' ואר"ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף ועוד דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי אבל ע"י טביעות עין ניכר היטב ע"י סימני הגוף כיון שיש כל גופו ואפי' לאחר כמה ימים והיכא שאינו נחבל בפנים ודאי נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו אפי' אחר כמה ימים כי אינו משתנה כל כך ודבר ידוע הוא שהוא ניכר אפי' אחר כמה ימים אפי' הוא אמת דהיכא שנחבל בפרצוף אין מעידין עליו אלא בתוך ג' ימים כיון שנשאר גופו שלם וגם יכול להיות שהוא בתוך ג' ימים כגון היכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך ג' ימים דוקא ותשובת ר"ת כתובה בספר הישר:
הכרת פניהם ענתה בם. פירוש שצריך פדחת של פניהם להכי מייתי האי קרא דכתיב הכרת פניהם ענתה בם דמשמע שצריך הכרה לבד מן הפנים ועל פי' הקונט' קשיא דבפ' יש בכור (בכורות מו: ושם) מייתי לה אברייתא דהכא ולא על המשנה דהתם והכא נמי משמע דאברייתא לחודה קאי דמייתי עובדא ודבק קירא באפותיה היינו על מצחו ובירושלמי דהכא משמע דאחוטם קאי:
מצאו קשור בכיס ובארנקי כו'. וא"ת מאי קושיא דלמא הכא שאני דמכירו לגט או לכיס בטביעות עין דאפי' עם הארץ אית ליה טביעות עין כדאמר בגט פשוט (ב"ב קסח.) האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה ויש לו להיות נאמן במגו שיכול לומר לא איבדתיו מעולם וי"ל כגון דאיכא עדים שאיבדו דהשתא ליכא מגו א"נ במצאו אחר ומחזירו ע"י סימן זה שקשור בכיס ולהכי נקט כיס וארנקי:
שנמצא בין כליו. ואע"ג דרבים מצוים שם ואם נמצא בקרקע היה לחוש ליוסף בן שמעון אחר השתא שמצאו בין כליו אין לחוש שנתנו אחר שם אלא הוא:
אמר רבא דכולי עלמא סימנין דרבנן. ואם תאמר ברייתא דמצאו קשור בכיס כמאן תוקמא וי"ל דמעיקרא ס"ד דאדם אחר מצאו כדפרישית ולכך בעי למיפשט מינה דסימנין דאורייתא אבל השתא סבר דמיירי שמצאו בעצמו ומכיר הכיס בטביעות עין ונאמן במגו שיוכל לומר לא אבדתיו אי נמי שיש עדים שהארנקי וכיס וטבעת שלו וידוע שם א"נ דחשיבי כיס וטבעת סימן מובהק:
עין משפט ונר מצוה עריכה
מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק טז (עריכה)
ח א מיי' פי"ג מהל' גירושין הלכה כ"א, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף כ"ד:
ט ב מיי' פי"ג מהל' גירושין הלכה ט"ו, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף כ"ט:
י ג מיי' פי"ג מהל' גירושין הלכה י"ח, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף ל"א:
יא ד מיי' פי"ג מהל' גירושין הלכה כ"א, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף כ"ו:
יב ה מיי' פי"ג מהל' גירושין הלכה כ"א, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף כ"ד:
יג ו מיי' פ"ג מהל' גירושין הלכה ט', סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קל"ב סעיף ד':
יד ז מיי' פי"ג מהל' גירושין הלכה כ"א, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף כ"ד:
טו ח מיי' פי"ג מהל' אבידה הלכה ה', סמג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף ד' וסעיף ה:
ראשונים נוספים
חידושי הרמב"ן
סימנים דאורייתא. אפרש במקומו בפרק ואלו מציאות (ב"מ דף כ"ז) בסיעתא דשמיא.
חידושי הריטב"א
משנה אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוט' פרישנ' בגמ' דצורת פדחת ופרצוף פני' וחוטם וכתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דדוקא בשאין שם אלא הפרצוף אבל אם היה כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא יפה ע"י סימני הגוף ועוד דשמא בסימני' הוא דאמרי' הכי אבל ע"י טביעות עינא ניכר הוא יפה כיון שכל גופו ואפילו לאחר כמה ימים ואין זה נכון בעיני רבותי' ז"ל דהא מתני' סתמא קתני אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומילתא פסיקת' קתני ואפי' כל הגוף שלם ולא עוד אלא דכיון דקתני ואפי' יש סימני' בגופו משמ' כי אעפ"י שגופו שלם ויש להם בו סימני' אין מעידין עליו אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומיהו ודאי אם יש להם סימן מובהק בגופו מעידי' עליו בכ"מ שבגופו וכדאמ' לעיל בפ' האשה שלום גבי עובדא דשני ת"ח דאמרי' סימני' כלומ' בסימני' מובהקי' והכי מוכח בגמר' מהאי דאמרי' דאפליגו בשומא סימן מובהק:
עוד כתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל גבי הא דתנן שאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים היכא שאינו בפני' נר' דסברא פשוטא הוא שיכולי' להעיד עליו ואפי' לאחר כמה ימים כי אינו משתנה כ"כ וגם זה אינו מחוור בעיני רבותי' ז"ל דהא מילתא פסיקתא קתני שאין מעידי' עליו אלא עד ג' ימים ואפי' כשלא נחבל בפנים משמ' ועוד דאיבעי' לן בגמ' ר' יהודה בן בבא אי לקולא פליג אי לחומר' ואתינן למפשט מההוא דעבר בדגלת ואסבה רבה לדביתהו אפומא דשושבינא לאחר ח' ימים ואי אמרת לחומרא פליג ר' יהודה אינהו דעביד כמאן ואמאי לא אוקימנ' דדילמא דההו' עובדא הוה בחבל שאינו בפנים דמודה רבנן שמעידי' עליו לאחר כמה ימים אלא ודאי ש"מ דבין נחבל ובין שלם אין מעידים עליו לאחר ג' ימים כי אעפ"י שנדמה להו שזהו ראובן שמא נתפח ונשתנית צורתו ונדמה שהוא ראובן ואינו אלא שמעון והיכא דאשכוח ונדמ' להם ע"י פרצוף עם החוטם שהוא ראובן ומי' לא ידעינן אם ראוהו עתה תוך ג' ימים ומעידים עליו או אם הוא לאחר ג' שאין מעידים עליו כתבו בתוס' וז"ל ויכול לומר דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלות אלא תוך ג' ימים ע"כ ונראין דבריהם דכיון דחששא דשנוי פרצוף לאחר ג' חשש' בעלמא מפני שיש מקצת מתים משתנים לאחר ג' עכשו שהדבר ספק אם הוא לאחר ג' אין לנו לחוש ולהכחיש הראיה הניכרת לנו ויש חוששים להחמיר אף בזו ואומר שלדברי התוס' היכא שיצא קול מת איש פלוני ולאחר ג' מצאו מת ובאו עדים והכירוהו שהוא אותו פלוני לפי פרצוף פניו או בסימניו בטביעות עינים כי יכולים להעיד עליו ונשאת אשתו על פיהם ממ"נ שאם הקול היה אמת אין אנו צריכים עדות אחרת ואם לא היה הקול אמת הרי אינו לאחר ג':
ואיבעית אימא דכ"ע סימני' דרבנן וא"ת א"כ מתני' דנמצאו קשורי בכיס כמאן י"ל דההיא בסי' מובהק א"נ דהכא אליבא דהני תנאי קא אמרי בלחוד:
פסקי הרי"ד
מתניתין אין מעידין אלא על פרצף פנים עם החוטם אע"פ שיש סמנים בגופו ובכליו ואין מעידים אלא עד שתצא נפשו ואפי' ראוהו מגוייך או צלוב על הצליבה או חיה אוכלת בו ואין מעידין אלא עד ג' ימים. ר' יהודה בן בבא אומר לא ככל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות. פי' אין מעידין על האיש שמת אא"כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולים להכי רשזהו אבל אם לא ראוהו בפרצווף פניו או שניטל חוטמו אין מעידין להשיא את אשתו שמא אינו הוא. ואפי' ראוהו מגוייד. פי' מנותח ומלא פצעים וחבורות כמו גודו אילנא או צלוב על הצליבה או חיה דורסה ואוכלת בו אין מעידין עד שיראו בו עד שתצא נפשו. ואין מעידין אא"כ ראוהו תוך ג' ימים למיתתו אבל לא לאחר ג' ימים שמא נשתנו מראה פניו ואינו זה שהם סבורים ריב"נ ואמר לא כל האדם שוין שיש לך אדם שממהר לנפוח משאר בני אדם כגון אדם שמן. ויש לך מקום שהחמה זורחת בו יותר משאר מקומות והמת ממהר נהסריח ולהתנות. ויש לך שעה שהעולם חם והמת מתקלקל מהרה. וקמן בעי אי לחומרא פליג אי לקולא:
ת"ר פדחת בלא פרצוף פנים ופרצוף פנים בלא פדחת אין מעידים עד שיהא שניהם עם החוטם. פי' פדחת הוא המצח. אמר אביי ואיתימא רב כהנא מאי קראה הכרת פניהם ענתה בם:
אעפ"י שיש סמנים בגופו וכו' ת"ר אין מעידין על השומא. ר"א ב"א אומר מעידין על השומא אמר רבא דכ"ע סימנא דרבנן והכא בשומא סימן מובהק הוא ור' אליעזר בן מהבאי סבר שומא סימן מובהק הוא. פי' מה שאנו מחזירים אחר סמנים אינו מדאורייתא דנליף מינה לאיסורא. אלא תקון דרבנן הוא ולא ילפינן מינה לאיסור תורה שאם הקילו בממון לא מקיל באיסור א"א:
תוספות ישנים
טמויי הוא דלא מטמא הא מחייא לא חיי. וא"ת מנא ליה למידק הכי הא גוסס קתני דלא שייך למידק הכי דהא ודאי אין מעידין על הגוסס וי"ל דלא דמי לגוסס כי נמי חיי אצטריך לאשמעינן דלא מטמא והגם דכהן מוזהר מליגע בו כדנפקא לן מקרא בפרק ג' מינין [דף מג ע"א] להחלו משנעשה חלל (אבל במזיד) אבל מגוייד אי מחייא חיי לא אצטריך לאשמעינן דלא מטמא:
תוספות חד מקמאי
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק טז (עריכה)
הא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אפי' שיש סימנים בגופו ובכליו. דוקא בסימן שאינו מובהק אבל בסימן מובהק מעידים דסימן מובהק כעדים דמי:
גרסי' בפ' מי שאחזו אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו א"ר זירא אי קשיא לי הא קשיא לי אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמאי הרי יכול להגיד מתוך הכתב. א"ל אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם מיתיבי כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ולירושות. קתני מיהא עדות. אמר רב ששת [בעדות אשה] דאקילו ביה רבנן. שמעינן מהא דמפי כתבם בעדות אשה כשר. ומיהו לא דמי האי מפי כתבם דגיטין למפי כתבם דירושה שכתב רב אלפס [גרסינן בירושלמי] מצא כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג וכו' דבההיא דגיטין מיירי כגון שכתב לפניו בשטר איש פלוני מת ובההיא מכשרי' אבל בנמצא כתוב בשטר איש פלוני מת לא אפשר דלא מכשר וה"ר אלפס כתב ולא פסק הלכה כדברי מי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה