ביאור:בבלי בבא מציעא דף סא
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אם אינו ענין לנשך כסף [עיין תוספות] [1] - שהרי כבר נאמר [2] 'לא תשיך לאחיך' [3] - תנהו ענין לרבית כסף [4];
אין לי [5] אלא בלוה, במלוה מנין? נאמר נשך בלוה ונאמר נשך במלוה: מה נשך האמור בלוה: לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין ברבית - אף נשך האמור במלוה: לא תחלוק בו בין בכסף בין באוכל, בין בנשך בין ברבית; מנין לרבות כל דבר? תלמוד לומר: [6] 'נשך כל דבר אשר ישך' [ומהו דבר אשר לא ישך? תוספות ד"ה אם: קרקעות ופחות משוה פרוטה].
רבינא אמר: לא נשך באוכל, ולא רבית בכסף צריכי קרא [7]; דאי כתיב את 'כספך לא תתן לו בנשך ואכלך במרבית' – כדקאמרת [8]; השתא דכתיב 'את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך' קרי ביה הכי: את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית, ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך'.
והא תנא 'נאמר' 'נאמר' קאמר [9]?
הכי קאמר: אילו לא נאמר קרא [10], [11] הייתי אומר גזירה שוה [12]; עכשיו [13] שנאמר קרא - גזירה שוה לא צריך [14]; אלא גזירה שוה למה לי? ל'נשך כל דבר אשר ישך' דלא כתב במלוה.
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית, לאו בגזל, לאו באונאה [15]? – צריכי: דאי כתב רחמנא לאו ברבית - משום דחידוש הוא: דאפילו בלוה אסרה רחמנא [16]; ואי כתב רחמנא לאו בגזל - משום דבעל כרחיה; אבל אונאה - אימא לא? ואי כתב רחמנא לאו באונאה - משום דלא ידע דמחיל.
חדא מחדא לא אתיא, תיתי חדא מתרתי? - הי תיתי?
לא לכתוב רחמנא לאו ברבית, ותיתי מהנך?
- מה להנך שכן שלא מדעת [17], תאמר ברבית דמדעתיה [18]!
לא לכתוב רחמנא לאו באונאה, ותיתי מהנך?
- מה להנך שכן אין דרך מקח וממכר בכך [19]!
אלא לא לכתוב רחמנא לאו בגזל, ותיתי מהנך: דמאי פרכת? - מה לרבית שכן חידוש [20]? - אונאה תוכיח; - מה לאונאה שכן לא ידע ומחיל [21]? - רבית תוכיח, וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן: שכן גוזלו [22] - אף אני אביא גזל!
אמרי: הכי נמי;
אלא לאו בגזל למה לי? - לכובש שכר שכיר [23]!
'כובש שכר שכיר'? בהדיא כתיב ביה: (דברים כד יד) לא תעשוק שכיר עני ואביון [מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך]?
לעבור עליו בשני לאוין.
ולוקמה ברבית ואונאה, ולעבור עליו בשני לאוין?
דבר הלמד מעניינו,
ובעניינא דשכיר כתיב [24]
(ויקרא יט יא) לא תגנובו [ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו] דכתב רחמנא למה לי?
לכדתניא: לא תגנוב[ו] על מנת למיקט (לצער), לא תגנוב[ו] על מנת לשלם תשלומי כפל (שרוצה לההנותו ויודע בו שלא יקבל).
אמר ליה רב יימר לרב אשי: לאו דכתב רחמנא במשקלות (ויקרא יט,לה: לא תעשה עול וגו' [במשפט במדה במשקל ובמשורה]) - למה לי [25]?
אמר ליה: לטומן משקלותיו [26] במלח [27].
היינו גזל מעליא הוא?
לעבור עליו משעת עשייה [28].
תנו רבנן: (ויקרא יט לה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה; 'במדה' - זו מדידת קרקע: [29] שלא ימדוד [30] לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים [31];
'במשקל' - שלא יטמין משקלותיו במלח;
'ובמשורה' [32] - שלא ירתיח [33]
והלא דברים קל וחומר: ומה משורה שהיא אחד משלשים וששה בלוג הקפידה עליו תורה - קל וחומר להין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין ולוג וחצי לוג ורביעית הלוג!
אמר רבא למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית [34], יציאת מצרים גבי ציצית, יציאת מצרים במשקלות [35]? - אמר הקב"ה: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור [36], אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית [37], וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר "תכלת הוא" [38].
רבינא איקלע לסורא דפרת [39]. אמר ליה רב חנינא מסורא דפרת לרבינא: יציאת מצרים דכתב רחמנא גבי שרצים [40] - למה לי?
אמר ליה: אמר הקב"ה: אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור - אני עתיד ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאין בקרבי דגים טהורין ומוכרן לישראל.
אמר ליה: אנא - 'המעלה' קא קשיא לי; מאי שנא הכא 'המעלה' דכתב רחמנא?
אמר ליה: לכדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל: אמר הקב"ה: אילמלא <לא> העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה [41] - שאין מטמאין בשרצים – דיי [42].
אמר ליה: ומי נפיש אגרייהו טפי מרבית ומציצית וממשקלות?
אמר ליה: אף על גב דלא נפיש אגרייהו - טפי מאיסי למכלינהו.
ואיזהו 'תרבית'? המרבה בפירות; כיצד? לקח הימנו חטים בדינר זהב וכו':
אטו כל הני דאמרינן עד השתא [43] - לאו רבית הוא?
אמר רבי אבהו: עד כאן של תורה [44], מכאן ואילך של דבריהם; וכן אמר רבא: עד כאן של תורה, מכאן ואילך של דבריהם; עד כאן (איוב כז יז) [יכין וצדיק ילבש וכסף נקי יחלוק] יכין רשע, וילבש צדיק [45]!
'עד כאן' ותו לא [46]? אלא אפילו עד כאן [47] יכין רשע וילבש צדיק [48]; עד כאן רבית קצוצה [49], מכאן ואילך אבק רבית.
אמר רבי אלעזר: רבית קצוצה יוצאה בדיינין, אבק רבית אינה יוצאה בדיינין.
רבי יוחנן אמר: אפילו רבית קצוצה נמי אינה יוצאה בדיינין.
אמר רבי יצחק: מאי טעמא דרבי יוחנן? דאמר קרא (יחזקאל יח יג) בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התועבות האלה עשה [[50] מות יומת דמיו בו יהיה] - למיתה ניתן, ולא להשבון.
רב אדא בר אהבה אמר: אמר קרא (ויקרא כה לו) אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך [וחי אחיך עמך] - למורא ניתן, ולא להשבון.
רבא אמר: מגופיה דקרא [51] שמיע ליה [52] [53] 'מות יומת דמיו בו יהיה': [54] הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים [55]: מה שופכי דמים לא ניתנו להשבון אף מלוי רבית לא ניתנו להשבון.
אמר רב נחמן בר יצחק: מאי טעמא דרבי אלעזר?
דאמר קרא:
הערות
עריכה- ^ אם אינו ענין לגופו לחייבו על לאו של נשך
- ^ בראש המקרא
- ^ ובסופו נאמר 'כל דבר אשר ישך'
- ^ והשתא דשמעינן מ'לא תשיך' בין כסף ובין אוכל - אייתרו תרוייהו: 'נשך כסף' ו'נשך אוכל' - לחייב את הלוה על לאו של רבית על שניהן
- ^ שעובר על שני לאוין, בין בכסף ובין באוכל
- ^ שם
- ^ למיגמר במלוה מן הלוה, דבגופו כתיבי, כדמפרש ואזיל
- ^ 'נשך' קאי אכסף ו'מרבית' אאוכל
- ^ ומגזרה שוה נפקא ליה, והיכי פליג אמורא אתנא, ואמר דמגופיה יליף
- ^ בדרך הנשמע לשניהם
- ^ אף על פי כן
- ^ הייתי לומדו בגזירה שוה
- ^ והשתא
- ^ להכי
- ^ ילמדו זה מזה שבכולן חסרון ממון שמחסר את חבירו
- ^ וגזר עליו שלא יתננו, ואיכא למימר: חידוש הוא שחידשה תורה בזו, ולא שאסר לחסר את חבירו בדרך אחרת, דהא אזהרת לוה - לאו משום דמחסר הוא
- ^ גירסת רש"י: דלא מדעתיה: אונאה לא ידעי ביה, גזל על כרחיה שקל
- ^ דמדעתו נותן לו
- ^ תאמר באונאה, שהיא דרך מקח וממכר, ויש בני אדם שצריכין לחפץ, וקונין ביותר משוויו
- ^ - תאמר בגזל
- ^ תאמר בגזל: דידע, ואיכא למימר דמייאש ומחיל
- ^ שמחסרו ממון
- ^ דלא מטא לידיה, ולא מחסר ליה
- ^ לאו דגזל: (ויקרא יט יג) לא תעשק [את רעך] ולא תגזל; לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר] וכל 'עושק' - כבישת שכר שכיר הוא].
- ^ לילף מרבית ואונאה, שהרי מחסרו ממון. 'לא תגנוב' דעשרת הדברות לא קמיבעיא ליה, דאזהרה לגונב נפשות הוא, כדאמרינן בסנהדרין (דף פו.)
- ^ המנה או הפרס
- ^ להכבידו, וכשהוא לוקח במשקל - לוקח באלו
- ^ משעת הטמנה ואפילו לא שקל בהן
- ^ אחין הבאין לחלוק את השדה:
- ^ המודד
- ^ באותו החבל, מפני שהחבל לח בימות הגשמים ומתפשט כל צרכו, ובימות החמה - מתוך יובשו - הוא נגמד וכויץ
- ^ מדת הלח היא
- ^ אשקומ"א בלעז: שממלא את המדה כשמוציא את היין, ולאחר זמן נמצאת חסרה
- ^ בפרשת 'בהר סיני'
- ^ ב'קדושים תהיו'
- ^ הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת, ונתעברה מהן בעשר עבורין, עשר בכורות שהן בכורות של אביהן - כולן מתו
- ^ ואומר "של נכרי הם"
- ^ 'קלא אילן': צבע הדומה לתכלת, ורחמנא אמר (במדבר טו) 'פתיל תכלת', ותכלת - דמיו יקרים, שצבוע בדם חלזון שאינו עולה מן הים אלא אחת לשבעים שנה
- ^ סורא היושבת על נהר פרת, ואין זו 'סורא' סתם
- ^ ב'ויהי ביום השמיני': 'כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים'
- ^ כדמפרש לקמיה: שהן מעולים ונאים ואינן נמאסים בשקצים הללו
- ^ להכי כתב לשון עילוי: שמעלה גדולה היא אצלם
- ^ המלוה סלע בחמשה דינר
- ^ דרך הלואה
- ^ שאם מת והניח לבניו מעות של רבית - אין חייבין להחזיר, ועל זה נאמר 'יכין רשע וילבש צדיק'; והכי תניא לה בתוספתא
- ^ בתמיה: כל שכן דרבית דרבנן אין הבן חייב להחזיר
- ^ דרבית דאורייתא הוא
- ^ יכין האב שהוא רשע וימות ולא יהנה והבן שהוא צדיק אינו חייב להחזיר
- ^ וכופין אותו בית דין להחזיר אם תובעו בחייו
- ^ סיפיה דקרא:
- ^ ד'בנשך נתן' דיחזקאל
- ^ נפקא ליה בהדיא
- ^ שם
- ^ מדכתיב 'דמיו בו יהיה'
- ^ כלומר: דמים ששפך: שהעני את חבירו ומת ברעב - עליו ישובו