ביאור:בבלי בבא מציעא דף כד
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ובאושפיזא [1].
מאי נפקא מינה?
אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא: אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת - מהדרינן ליה, ואי משני במילי אחריני - לא מהדרינן ליה.
מר זוטרא – חסידא [כלומר: מר זוטרא דלעיל, ראינו שהיה חסיד – גם במעשה להלן:]; [או: 'מר זוטרא חסידא' – מר זוטרא אחר, שגם הוא היה חסיד]; אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא [2]; חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה, אמר "היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה"! כפתיה ואודי.
תניא: 'מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז; ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז: כגון בדי מחטין [3] וצינוריות [4] ומחרוזות של קרדומות.
כל אלו שאמרו - אימתי מותרים? בזמן שמצאן אחד אחד [5], אבל מצאן שנים שנים - חייב להכריז [6].'
מאי 'בדי'?
שוכי [7].
ואמאי קרו ליה 'בדי'?
דבר דתלו ביה מידי – 'בד' קרו ליה, כי ההוא דתנן התם [8] עלה אחד בבד אחד [9]';
וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי, ומן הדוב, ומן הנמר, ומן הברדלס [10], ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר; המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם [11] - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.
איבעיא להו: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר: ברוב כנענים, אבל ברוב ישראל לא? או דלמא אפילו ברוב ישראל נמי אמר?
אם תמצא לומר אפילו ברוב ישראל נמי אמר - פליגי רבנן עליה [12]? או לא פליגי?
ואם תמצא לומר פליגי: ברוב ישראל ודאי פליגי, ברוב כנענים פליגי? או לא פליגי?
ואם תמצא לומר פליגי אפילו ברוב כנענים: הלכה כמותו? או אין הלכה כמותו?
אם תמצא לומר הלכה כמותו: דוקא ברוב כנענים? או אפילו ברוב ישראל?
תא שמע: 'המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם [13] - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן'; מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא [14]? -רבי שמעון בן אלעזר; שמעת מינה: אפילו ברוב ישראל נמי [15].
[אפשר לדחות ראיה זו ולומר:] הכא במאי עסקינן? – במפוזרין [16];
אי במפוזרין - מאי אריא 'מקום שהרבים מצויין שם'? אפילו אין הרבים מצויין שם!? אלא לעולם בצרורין [יש מתקנים ל'צבורין', אך 'צרורין' נמצא במשנה להלן], והכא במאי עסקינן? - בבתי כנסיות [17] של כנענים.
'בתי מדרשות' מאי איכא למימר?
בתי מדרשות דידן [18], דיתבי בהו כנענים [19].
השתא דאתית להכי - בתי כנסיות נמי דידן דיתבי בהו כנענים
תא שמע: 'מצא בה אבידה [20]: אם רוב ישראל - חייב להכריז; אם רוב כנענים - אינו חייב להכריז.' מאן שמעת ליה דאמר אזלינן בתר רובא? רבי שמעון בן אלעזר; שמעת מינה: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר - ברוב כנענים, אבל ברוב ישראל - לא.
הא מני? רבנן היא!?
תפשוט [21] מינה [22]: דמודו ליה רבנן לרבי שמעון בן אלעזר ברוב כנענים [23]!
אלא לעולם רבי שמעון בן אלעזר היא, ואפילו ברוב ישראל נמי, והכא במאי עסקינן? – בטמון [24].
אי בטמון - מאי עבידתיה גביה? והתנן [פ"ב מ"ג]: 'מצא כלי באשפה: מכוסה - לא יגע בו; מגולה - נוטל ומכריז'!?
כדאמר רב פפא: 'באשפה שאינה עשויה לפנות [25] ונמלך עליה לפנותה [26]' - הכא נמי באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה.
ואיבעית אימא: לעולם – רבנן [27]; מי קתני 'הן שלו'? 'אינו חייב להכריז' קתני [28], ויניח וייתי ישראל ויהיב ביה סימנא ושקיל [29].
תא שמע דאמר רב אסי: 'מצא חבית יין בעיר שרובה כנענים מותרת משום מציאה [30], ואסורה בהנאה [31]; בא ישראל ונתן בה סימן [32] מותרת בשתיה למוצאה [33].' כמאן? כרבי שמעון בן אלעזר! שמע מינה: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר - ברוב כנענים [שהרי אמר: 'בעיר שרובה כנענים’], אבל ברוב ישראל לא.
לעולם אימא לך: רבי שמעון בן אלעזר - אפילו ברוב ישראל נמי קאמר, ורב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא.
וכי מאחר דאסירא בהנאה 'מותרת משום מציאה' למאי הלכתא?
אמר רב אשי: לקנקנה.
ההוא גברא דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדינא, ושדו בנהר בירן [34]. אתא לקמיה דרב יהודה. אמר ליה: זיל אכריז.
והא 'זוטו של ים הוא'?
שאני נהר בירן: כיון דמתקיל [35] - לא מיאש [36].
והא רובא כנענים נינהו - שמע מינה: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב כנענים!
שאני נהר בירן, דישראל סכרו ליה [37] וישראל כרו ליה: כיון דישראל סכרו ליה - אימור מישראל נפל [38], וכיון דישראל כרו ליה לא מיאש [39].
רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא [40]; אמר ליה: מצא כאן ארנקי – מהו?
אמר ליה: הרי אלו שלו.
בא ישראל ונתן בה סימן – מהו?
אמר ליה: חייב להחזיר.
תרתי?
אמר ליה: לפנים משורת הדין.
כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו; לבתר תריסר ירחי שתא [41] - לפנים משורת הדין.
רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי [42] - ואמרי לה בשוקא דרבנן.
אמר ליה: מצא כאן ארנקי - מהו?
אמר ליה: הרי אלו שלו.
בא ישראל ונתן בה סימן – מהו?
אמר ליה: הרי אלו שלו.
והלא עומד וצווח?
נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים.
ההוא דיו [43] דשקיל בשרא בשוקא ושדיה בצנייתא דבי בר מריון [44]; אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: זיל שקול לנפשך.
והא רובא דישראל נינהו - שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל!
שאני דיו, דכזוטו של ים דמי.
והא אמר רב: בשר שנתעלם מן העין אסור [45]?
בעומד ורואהו [46].
רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו.
אמר רבי אמי התירוהו לו - משום מציאה, כרבי שמעון בן אלעזר, משום שחיטה - כרבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי, דתניא: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין: רבי יהודה אוסר, ורבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר.
אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה כשמצאן באשפה [47], ודברי רבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית.
מדהתירוהו לו משום שחיטה - רובא ישראל נינהו; שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל!
אמר רבא: רוב כנענים, ורוב טבחי – ישראל.
רבי אמי אשכח פרגיות [48] שחוטות בין טבריא לציפורי. אתא לקמיה דרבי אסי, ואמרי לה לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בי מדרשא, ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך.
[## מדוע מספרת הגמרא ספור בגדי ואחרכך בפרגיות? האין הספור בפרגיות מיותר? ועוד: הסיומת של הספור הראשון 'מדהתירו לו וכו' – רוב טבחי ישראל' היה יכול להאמר גם על הספור השני, ולמה לא נאמר?]
רבי יצחק נפחא אשכח קיבורא דאזלי ביה אזלויי [49]. אתא לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בבי מדרשא, ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך.
משנה:
ואלו חייב להכריז: מצא פירות בכלי [50], או כלי כמות שהוא [51]; מעות בכיס, או כיס כמות שהוא [52]; צבורי פירות, צבורי מעות [53]:
הערות
עריכה- ^ שאלוהו על אושפיזו: אם קבלו בסבר פנים יפות, ואמר "לאו"; מדה טובה היא, כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו ויכלו את ממונו
- ^ כלי של אושפיזו היה
- ^ לקמיה מפרש בדי מחטין - שתולין בו מחטין
- ^ מזלגות קטנים שטוות בו זהב
- ^ בד אחת ומחרוז אחד
- ^ דמנין הוי סימן
- ^ ענפים של אילן
- ^ במסכת סוכה (דף מד:) גבי ערבה שנשרו מקצת עליה ונשתיירו בה שלשה עלין לחין ואיכא דאמרי: 'אפילו
- ^ כשירה
- ^ צבוע; וי"א פוטיא"ש; ודרך להרוג אווזים ותרנגולים
- ^ ואפילו דבר שיש בו סימן
- ^ בתרוייהו
- ^ קא סלקא דעתא צבורי מעות, דקתני מתניתין 'חייב להכריז', והכא - הואיל ורבים מצויין שם
- ^ כלומר: שהולך בדין מציאה אחר טעם רבים מצויים שם
- ^ דסתם בתי כנסיות - ישראל בהן
- ^ ורבנן היא, דמודו במפוזרין, דתנן 'מעות מפוזרין... הרי אלו שלו'
- ^ 'כנסיות': אסיפת מקום, שמתכנסים שם להתיעץ ולהוועד
- ^ שהן חוץ לעיר
- ^ ומושיבין בה נכרים לשמור
- ^ משנה היא בסדר טהרות, בעיר שישראל ונכרים דרים בה [במסכת מכשירין]
- ^ מיהא
- ^ מקצת משאלותיך
- ^ דמודו רבנן ברוב כנענים, ופליגי ברוב ישראל
- ^ דכיון דטמנו - לאו אבידה היא, הלכך ברוב ישראל יכריז
- ^ רגילים היו בעלים להניחה ימים רבים ולא לפנותה מיד
- ^ מיד, ועל כרחו או יטלנו או יהא הפקר; להכי נקט ;שאינה עשויה לפנות: דאי עשויה לפנות - אבידה מדעת היא, שהיה לו לחוש שמא יפנה
- ^ ובשאינה טמון, ולא תפשוט מינה דמודו ליה ברוב נכרים
- ^ דכיון דרובא נכרים - דלמא דנכרים הוא
- ^ ושלו נמי לא הויא, דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא
- ^ דאינו חייב להכריז
- ^ ולקמיה פריך: אם כן מה היתר יש במציאתה?
- ^ יצאת מספק יין נכרים
- ^ דכיון דרובא נכרים - נתייאשו הבעלים
- ^ ומושלכין בנהר בירן
- ^ יש בו מכשולים: אבנים וסתימת גדר, שעושין לדגים
- ^ סבר: לא יוכל הנהר להוליכם חוץ למכשולים; ורגילים היו לסוכרו ולנקותו ולכרותו שישטפו מימיו וסומך שימצאם כשיסכרו אותו וינקום
- ^ שקורין נשנ"ש בלע"ז: כמו 'עושי שכר אגמי נפש' (ישעיהו יט)
- ^ לפיכך חייב להכריז, ולא אמרינן 'יניח' כדאמרינן לעיל ברוב נכרים לרבנן
- ^ שהכורה ימצאם
- ^ שמוכרים שם חטים כתושין לדייסא ורבים מצויין שם
- ^ מצאם
- ^ רצענים
- ^ עוף שקורין אוזלטו"ר; והוא לשון 'דיה'
- ^ השליכתו בין דקלים של בר מריון
- ^ שמא נתחלף בנבילה
- ^ משנטלו עד שהשליכו
- ^ שדרך נבילה להשליכה באשפה
- ^ גוזלות
- ^ מצא פקעיות של טווי למכמורות ורשתות במקום שהציידין מצויין. 'אזלוי': ציידים העושים מכמורות
- ^ וסתם כלי יש בו סימן
- ^ ריקן
- ^ כיס יש בו סימן לבעלים
- ^ בגמרא מפרש סימנייהו: או מנין או מקום