ביאור:בבלי בבא מציעא דף ו
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ואלא הא דאמר רב נחמן 'משביעין אותו [1] שבועת היסת' [עיין תוספות]- נימא מיגו דחשיד אממונא [2]חשיד אשבועתא! ותו: הא דתני רבי חייא [3]: 'שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית' - נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא [4]! ותו: הא דאמר רב ששת: שלש שבועות משביעין אותו [5]: "שבועה שלא פשעתי בה", "שבועה שלא שלחתי בה יד" [6], "שבועה שאינה ברשותי" - נימא [7] מיגו דחשיד אממונא [8] חשיד אשבועתא! אלא: לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא.
אביי אמר [9]: חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו [10].
אי הכי [11] - נשקול בלא שבועה [12]?
אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו [13].
ולאו אמרינן 'תפיס ממונא מספיקא - משתבע נמי מספק'?
אמר רב ששת בריה דרב אידי: פרשי אינשי מספק שבועה, ולא פרשי מספק ממונא; מאי טעמא? ממון איתיה בחזרה, שבועה ליתיה בחזרה.
בעי רבי זירא: תְּקָפָהּ אחד בפנינו [14] – מהו?
היכי דמי? אי דשתיק - אודויי אודי ליה; ואי דקא צווח - מאי הוה ליה למעבד?
לא, צריכא דשתיק מעיקרא והדר צווח: מאי מדאשתיק אודויי אודי ליה? או דלמא כיון דקא צווח השתא - איגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא סבר: הא קא חזו ליה רבנן!?
אמר רב נחמן: תא שמע: 'במה דברים אמורים? ששניהם אדוקין בה; אבל היתה טלית יוצאת [15] מתחת ידו של אחד מהן [16] - המוציא מחבירו עליו הראיה [17]'; היכי דמי? אי נימא כדקתני [18] – פשיטא! אלא [19] שתקפה אחד בפנינו [20]!
לא! הכא במאי עסקינן? - כגון דאתו לקמן כדתפיסו לה תרוייהו, ואמרינן להו 'זילו פלוגו', ונפקו והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו; האי אמר "אודויי אודי לי" והאי אמר "בדמי אגרתי ניהליה", דאמרינן ליה 'עד השתא חשדת ליה בגזלן, והשתא מוגרת ליה בלא סהדי?'
ואיבעית אימא כדקתני: דאתו לקמן כי תפיס לה חד מינייהו, ואידך מסרך בה סרוכי; ואפילו לסומכוס, דאמר 'ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה' - מודה סומכוס [21]: דסרכא לאו כלום היא [22].
אם תמצי לומר [23] 'תקפה אחד בפנינו - מוציאין אותה מידו'; הקדישה [24] - אינה מקודשת [25]; אם תמצי לומר 'תקפה אחד בפנינו - אין מוציאין אותה מידו', הקדישה בלא תקפה [עיין תוספות, קצות ריא] – מהו? כיון דאמר מר 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי', כמאן דתקפה דמי? או דלמא: השתא מיהא הא לא תקפה [26], וכתיב (ויקרא כז יד) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש וגו' [לה' והעריכו הכהן בין טוב ובין רע כאשר יעריך אתו הכהן כן יקום]: מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, לאפוקי האי דלא ברשותו?
תא שמע [תשובה לשאלה הקדישה בלא תקפה – מהו?]: דההיא
מסותא [27] [עיין פני יהושע] דהוו מנצו עלה בי תרי; האי אמר "דידי הוא" והאי אמר "דידי הוא"; קם חד מינייהו - אקדשה! פרשי מינה [28] רב חנניה ורב אושעיא וכולהו רבנן, ואמר ליה רב אושעיא לרבה: כי אזלת קמיה דרב חסדא לכפרי [29] - בעי מיניה. כי אתא לסורא [30] אמר ליה רב המנונא: מתניתין היא: [טהרות פ"ד מ"יב] 'ספק בכורות [31]: אחד בכור אדם [32] ואחד בכור בהמה, בין טהורים בין טמאים [33] - המוציא מחבירו עליו הראיה' [34] ותני עלה: אסורים בגיזה ובעבודה [35]; והא הכא דאמר 'תקפו כהן - אין מוציאין אותו מידו' [עיין תוספות בעמוד א ד"ה והא הכא] דקתני 'המוציא מחבירו עליו הראיה [36]'; [וכן] וכי לא תקפו - אסורין בגיזה ובעבודה [37].
אמר ליה רבה: קדושת בכור קאמרת? לעולם אימא לך [38]: [39] תקפו כהן - מוציאין אותו מידו [40], ואפילו הכי אסורים בגיזה ובעבודה [41]: דקדושה הבאה מאליה שאני [42].
[עיין שמעון שקופּ]
אמר ליה רב חנניה לרבה: תניא דמסייע לך [43]: 'הספיקות נכנסין לדיר להתעשר' [44]; ואי סלקא דעתא 'תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו' [45] - אמאי נכנסין לדיר? נמצא זה [46] פוטר ממונו בממונו של כהן!?
אמר ליה אביי: אי משום הא - לא תסייעיה למר [47]; הכא במאי עסקינן? - כגון דלית ליה אלא תשעה והוא, דמה נפשך: אי [48] בר חיובא הוא [49] שפיר קא מעשר [50]; אי לאו בר חיובא הוא [51] - [52]תשעה לאו בר עשורי נינהו.
הדר אמר אביי: לאו מילתא היא דאמרי [53]: דספיקא לאו בר עשורי היא [ואם כן אין הלכה כברייתא שהביא לעיל רב חנניה, כי הברייתא חולקת על המשנה; אך רש"י לא פירש כך, אלא פירש דודאי סייעתא היא למר, כלומר: מה שאביי חוזר בו, ולפי הסתירה נראה שאביי אומר: לא זאת הסתירה לדברי רב חנניה, אלא יסודי יותר: אין הלכה כברייתא הזו! ולכאורה - על פי השמועה - גם הרמב"ם כרש"י: הרמב"ם פוסק כמו הברייתא: ספקות נכנסות לדיר להתעשר, ותקפו כהן - אין מוציאים מידו!], דתנן: '[54] קפץ אחד מן המנויין לתוכן [55] - כולן פטורין [56]' ואי סלקא דעתא ספיקא בעי עשורי: לעשר ממה נפשך [57]: דאי בר חיובא הוא [58] - שפיר [59] מעשר, ואי לאו בר חיובא הוא [60] - נפטר [61] ב'מנין הראוי' [62], דאמר רבא [63]: מנין הראוי – פוטר [64].
[ולפיכך אמר אביי 'לאו מילתא היא דאמרי [לעיל: 'אי משום הא - לא תסייעיה למר', אלא הברייתא 'הספיקות נכנסין לדיר להתעשר' היא ראיה לרבה, כדברי רש"י בד"ה לאו מילתא היא דאמרי: דאי הוה צד זכייה לכהן ביה מספק, ואשתכח דכל הני טלאים ספק חייבים במעשר ספק אין חייבים - מספיקא לא הוי צריך לעשורינהו, כדקאמרת: לעשורי ממה נפשך: דכל ספק חייב ספק פטור - לאו בני עשורי נינהו, ואפילו היכא דאיכא למימר ממה נפשך].
הערות
עריכה- ^ לשאינו מודה במקצת
- ^ דמעיז פניו לכפור הכל - לאו לאשתמוטי בעי, ו
- ^ גבי חנוני על פנקסו; וקשה לי: אמאי שבקה למתניתין דשבועות ומייתי לה מברייתא
- ^ כיון דחד מינייהו ודאי חשיד אממונא
- ^ לשומר חנם שטוען 'נגנבה'
- ^ לעשות מלאכתו, דאי שלח בה יד - הוי גזלן עליה, ומיחייב באונסיה, ואפילו נאנסה - ברשותיה היא קיימא, ודידיה היא
- ^ גבי 'שבועה שאינה ברשותי'
- ^ שמא ברשותיה הוא, וכופר בה
- ^ טעמא דמתניתין - לאו כדרבי יוחנן; דאי הוה חשיד לן אהולך ותוקף בטלית חבירו חנם - הוה לן חשוד אשבועה; אלא
- ^ על זה, ומכיר בו ששכחה, ויכפור בו, והולך ותוקף בטליתו, ונשבע שיש לו בה דמי חציה, וטלית זו שלו: דהא אפילו גלימא דעל כתפיה שעביד ליה
- ^ אמאי רמו עליה שבועה? כיון דאי לא הוי עליה לא הוי תפיס בה
- ^ לגבות מלוה שלו
- ^ ולא פרשי מספק ממונא; אבל מודאי דממונא – פרשי; ומאן דלא פריש - חשיד נמי אשבועתא
- ^ הוציאה מיד חבירו בחזקה, והרי כולה בידו קודם שנשבעו
- ^ (לבדו) לפני בית דין
- ^ שהוא לבדו אחוז בה ולא חבירו
- ^ בעדים
- ^ שזה לבדו אחוז בה ובא
- ^ לאו
- ^ וכדאוקמינן: דשתיק ולבסוף צווח
- ^ כלומר: ואליבא דסומכוס, דמיקל בחלוקה ולא מצריך אפילו שבועה - איצטריך לאשמועינן דבכה"ג מודי סומכוס דאפילו בשבועה לא שקיל, דהא לאו ממון המוטל בספק הוא
- ^ ואין שור שחוט לפניך; ולא דמי לנמצא עוברה בצדה (בבא קמא מו.)
- ^ בשאילתנו, לפשוט דמוציאין אותה מידו ויחלוקו
- ^ בלא תקפה
- ^ דלא אלים הקדישה מתקפה
- ^ ואין יכול להקדישה
- ^ מרחץ
- ^ מלרחוץ בה
- ^ שם מקום
- ^ כשהיה עובר דרך סורא לילך לכפרי
- ^ כגון בהמה שילדה ואין ידוע אם בכרה כבר אם לא
- ^ כגון שהפילה אמו לפניו ספק דבר הפוטר בבכורה, ספק רוח הפילה והבא אחריו בכור
- ^ כגון פטר חמור
- ^ קסלקא דעתא: אם ביד ישראל הן - הוי כהן 'מוציא מחבירו עליו הראיה', ואם תקפה כהן ושתיק ישראל והדר צווח - הוי ישראל 'מוציא מחבירו'
- ^ מספק שמא קדשים הם
- ^ משמע בין כהן בין ישראל
- ^ חמוּר כח הקדש לאוסרן בגיזה ועבודה; שמע מינה דאם תמצי לומר 'תקפו אין מוציאין אותו מידו' - הקדישה מקודשת
- ^ גבי בכור
- ^ דאפילו
- ^ מסתמא בחזקת ישראל הן, ולעולם הכהן קרוי 'מוציא מחבירו'
- ^ וטעמא דגיזה ועבודה - לאו משום דיהא לכהן שום כח בהן, דתפשוט מינה להיכא דאי תקפו אין מוציאין מידו, הקדישה הוי הקדש, אלא הכא - משום איסור ספק גיזת קדשים
- ^ וקדושה הבא מאליה שאני: שאם בכור הוא - מאליו קדוש, ואיכא לספוקי בהכי; אבל גבי מסותא - דאין קדושה באה אלא על פיו של זה - אימא לך דאפילו אם תמצי לומר 'תקפה - אין מוציאין', הקדישה בלא תקפה - לא הוי הקדש, דאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו
- ^ דגבי ספק בכורות אם תקפה כהן מוציאין מידו
- ^ לקמן מפרש בספק פדיון פטר חמור, דמפריש עליו טלה לאפקועי איסורא, והוא [השה] לעצמו [נשאר לבעל החמור], שאין צריך ליתנו לכהן: שהמוציא מחבירו עליו הראיה; ופדיון פטר חמור - בר עשורי הוא: אם יש לכהן עשרה פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל - מפריש עליהם עשרה שֵׁיִין, ומעשרן, והן שלו; הלכך ספק פדיון פטר חמור ביד ישראל נכנס לדיר עם שאר טלאים שלו להתעשר, ואי נפקא בעשירי - ליפוק
- ^ ואי סלקא דעתא יש לכהן צד זכייה בו
- ^ - אם יצא בעשירי -
- ^ רבה, שהוא רבו
- ^ האי גברא
- ^ לעשורי, שפדיון זה - לאו פדיון פטר חמור שלו הוא -
- ^ הרי יש לו עשרה טלאים, וחייב לעשרן
- ^ שפדיון זה של כהן
- ^ לא פטר ליה מידי, ד
- ^ דודאי סייעתא היא למר
- ^ היה מעשר טלאים, והתחיל למנות; כשהיו יוצאים בפתח הדיר ועד שלא הגיע לעשרה -
- ^ לתוך הדיר, ואינו מכירו
- ^ בין אותן שיצאו, בין אותן שבתוך הדיר, ואפילו הן אלף שיצאו - פטורין (שהם) 'מנין הראוי': שכשמנאן היה המנין ראוי להשלים ולבא לכלל מעשר, ואמרינן בבכורות - והכי מייתינן לה: מִנְיָן הראוי - פוטר; ואותן שבתוך הדיר פטורין משום זה המעורב: ד'כל אשר יעבור תחת השבט' אמר רחמנא, ולא 'שעבר כבר'; וכל חד מינייהו - ספק כבר עבר הוא
- ^ דאיכא למימר: ממה נפשך בעי לעשורי: שמא יעשה כתורה וכמצוה נעשרינהו להנך דבתוך הדיר ממה נפשך: כל עשרה שיוצאין
- ^ אם מעשר שלהן בר חיוב, וכראוי הוא, כגון שלא יצא אותו הקופץ לתוכן
- ^ קא
- ^ כגון אותן עשרה שיצא זה לתוכן ואין עשירי שלהן מעשר
- ^ מן המעשר
- ^ שכשמנה א' ב' ג' - היו בדיר טלאים הרבה שהיו ראוין להשלים, ופוטרין מניינו
- ^ בבכורות (דף נט.)
- ^ היה לו עשרה טלאים, ומנה חמש, ומת אחד מן שאינו מנוין - המנוין פטורין, ושאינן מנוין מצטרפין לגורן אחר: שיולדו לו טלאים עד שיגיע זמן הגורן [הבא], ויצטרפם עם אלו; אבל המנוין - פטורין במנין הראוי; ויליף לה מ'אשר יעבור' - ולא שכבר עבר, דמשעבר תחת השבט ולא עלה בידו לעשר - שוב אינו מעבירו פעם אחרת כשיולדו לו טלאים לצרף עמהם