ביאור:בבלי בבא מציעא דף כג
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
דמדרסא [1]; 'ברשות היחיד נוטל ומכריז' - דלא מדרסא; 'והאלומות בין ברשות הרבים ובין ברה"י נוטל ומכריז' - כיון דגביהן לא מדרסא;
ורבא מתרץ לטעמיה: במקום: 'כריכות ברה"ר הרי אלו שלו' - דמינשתפא [2]; 'ברה"י חייב להכריז' - דלא מינשתפא; 'והאלומות בין ברה"ר ובין ברה"י נוטל ומכריז' - כיון דיקירי [3] - לא מינשתפא.
תא שמע: 'ככרות של נחתום הרי אלו שלו' הא של בעל הבית - חייב להכריז [4]; של בעל הבית מאי טעמא? כיון דאית בהו סימן: דמידע ידיע רפתא דאיניש איניש הוא, ולא שנא רשות הרבים ולא שנא רשות היחיד נוטל ומכריז - אלמא סימן העשוי לידרס הוי סימן! תיובתא דרבה!
אמר לך רבה: התם היינו טעמא: משום דאין מעבירין על האוכלין [5].
והא איכא נכרים!?
נכרים חיישי לכשפים [7].
והאיכא בהמה וכלבים!?
באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים.
לימא [8] כתנאי: 'רבי יהודה אומר: כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז; כיצד? - מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות' - מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו שלו!
סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאיליו [9] הוי סימן [10], [11] ומעבירין על האוכלין [12] - מאי לאו 'בסימן העשוי לידרס' קא מיפלגי: מר [תנא קמא] סבר לא הוי סימן, ומר [13] סבר הוי סימן [14]!?
אמר רב זביד משמיה דרבא: אי סלקא דעתא דקא סבר תנא קמא 'סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומעבירין על האוכלין', ככרות של בעל הבית ברשות הרבים - אמאי מכריז?
אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי עלמא סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין [15], והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי: דתנא קמא סבר סימן הבא מאיליו - לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר: הוי סימן; ורבה אמר לך: דכולי עלמא סימן העשוי לידרס - לא הוי סימן, ואין מעבירין על האוכלין; והכא בסימן הבא מאיליו קמיפלגי: תנא קמא סבר לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר הוי סימן [16].
איכא דאמרי: סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאיליו הוי סימן וסימן העשוי לידרס לא הוי סימן; [17] מאי לאו במעבירין על האוכלין קא מיפלגי: דמר סבר מעבירין ומר סבר אין מעבירין?
אמר רב זביד משמיה דרבא: אי סלקא דעתך סבר תנא קמא 'סימן העשוי לידרס לא הוי סימן', ו'מעבירין על האוכלין' - ככרות של בעל הבית ברשות הרבים - אמאי מכריז [18]?
אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי עלמא סברי: סימן העשוי לידרס הוי סימן, ומעבירין על האוכלין, והכא - בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי: דתנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר הוי סימן; ורבה אמר לך: דכולי עלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ואין מעבירין על האוכלין, והכא - בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי: תנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר הוי סימן.
אמר רב זביד משמיה דרבא: כללא דאבידתא: כיון דאמר "ווי לה לחסרון כיס" מיאש ליה מינה.
ואמר רב זביד משמיה דרבא: הלכתא: כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו; ברשות היחיד: אי דרך נפילה - הרי אלו שלו [19], אי דרך הנחה - נוטל ומכריז [20]; וזה וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן - לא שנא ברשות הרבים ולא שנא ברשות היחיד, בין דרך נפילה ובין דרך הנחה - חייב להכריז [21].
ומחרוזות של דגים:
אמאי? להוי קשר סימן!?
בקטרא דציידא, דכולי עלמא הכי מקטרי.
ולהוי מנין סימן?
במנינא דשוין [22].
בעו מיניה מרב ששת: [מנין] הוי סימן או לא הוי סימן?
אמר להו רב ששת: תניתוה: 'מצא כלי כסף וכלי נחושת, גסטרון של אבר [23], וכל כלי מתכות - הרי זה לא יחזיר עד שיתן אות או עד שיכוין משקלותיו [24]'; ומדמשקל הוי סימן - מדה ומנין נמי הוי סימן.
וחתיכות של בשר וכו' [הרי אלו שלו]:
אמאי? להוי משקלא סימן?
במשקלא דשוין [25].
ותהוי חתיכה גופה סימן [26]: או דדפקא [27], או דאטמא? מי לא תניא 'מצא חתיכות דגים [28] ודג נשוך [29] - חייב להכריז, חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו.'?
הכא במאי עסקינן [30]? - בדאיכא סימנא בפסקא [31]; כי הא: דרבה בר רב הונא [32]: מחתיך ליה אתלתא קרנתא [33].
דיקא נמי דקתני דומיא ד'דג נשוך [34]' - שמע מינה.
אמר מר 'חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו'; והא תנן 'כדי יין וכדי שמן חייב להכריז'?
אמר רב זירא אמר רב: מתניתין [35] – ברשום [36].
[37] מכלל דברייתא [38] בפתוח [39]? אי בפתוח - [40] אבידה מדעת היא [41]!?
אמר רב הושעיא: במציף [42].
אביי אמר: אפילו תימא אידי ואידי ברשום, ולא קשיא: כאן קודם שנפתחו האוצרות [43], כאן לאחר שנפתחו האוצרות; כי הא: דרב יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא לאחר שנפתחו האוצרות; אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: זיל שקול לנפשך.
בעא מיניה רב ביבי מרב נחמן: מקום הוי סימן או לא הוי סימן?
אמר ליה: תניתוה: 'מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו' ואי סלקא דעתא דמקום הוי סימן - לכרוז מקום?
אמר רב זביד: הכא במאי עסקינן? - ברקתא דנהרא [44] [דומה למכנשתא דבי דרי].
אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן 'רקתא דנהרא לא הוי סימן'? - דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך - אתרמי נמי לחברך.
איכא דאמרי אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן 'מקום לא הוי סימן'? - דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך האי מקום - אתרמי נמי לחברך האי מקום [45].
ההוא גברא דאשכח כופרא [46] בי מעצרתא; אתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שקול לנפשך. חזייה דהוה קא מחסם [47], אמר ליה: זיל פלוג ליה לחייא ברי מיניה.
לימא קא סבר רב: מקום לא הוי סימן!?
אמר רבי אבא: משום יאוש בעלים נגעו בה: דחזא דקדחי ביה חלפי [48].
ר"ש בן אלעזר אומר וכו':
מאי 'אנפוריא'?.
אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שלא שבעתן העין [49].
היכי דמי? - אי אית בהו סימן, כי 'לא שבעתן העין' מאי הוי? אי דלית בהו סימן - כי שבעתן העין מאי הוי?
לעולם דלית בהו סימן; נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא [50]: שבעתן העין - קים ליה בגוייהו ומהדרינן ליה; כי לא שבעתן העין - לא קים ליה בגוייהו ולא מהדרינן ליה, דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת [51] ובפוריא [52],
הערות
עריכה- ^ וסימן העשוי לידרס הוא
- ^ מתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחילה
- ^ כבידות
- ^ ואף על גב דבהדיא תני לה במתניתין, איידי דנקט לאותביה מרישא: 'כריכות ברשות הרבים' דאותיב מינה לרבא - נקט נמי לאותוביה לרבה מדוקיה דרישא
- ^ המוצא אוכלין בדרך - אין רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם; הלכך לא נדרסו: שמי שמצאן ראשון הגביהן
- ^ 'אין מעבירין על האוכלין', לאו לשון דריסה הוא, אלא כמו 'אין מעבירין על המצות' (יומא לג.)
- ^ סבורים שמחמת כשפים הונחו לשם: כדי להכשיל הדורסים עליהן; ונהי נמי דאין מגביהין אותם - מיהו לא דרסי עליהן משום כשפים
- ^ פלוגתא דרבה ורבא
- ^ הראוי לבא מאיליו כגון חרס פעמים שנופל בעיגול
- ^ דאמרינן: 'לשם סימן נתנו שם, ולא נפל מאליו, ודבר שיש בו סימן הוא'
- ^ ואפילו הכי פליגי רבנן, ואמרי 'הרי אלו שלו', משום דקסברי: מעבירין על האוכלין,
- ^ והוה ליה סימן העשוי לידרס
- ^ ורבי יהודה
- ^ ואף על פי שזה עשוי לידרס נמי הוי סימן
- ^ ואפילו הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז, דסימן העשוי לידרס הוי סימן; ועיגול היינו טעמא: דסימן הבא מאיליו לאו סימן הוא, ורבי יהודה סבר הוי סימן
- ^ והכא היינו טעמא דרבי יהודה: משום דאין מעבירין על האוכלין, ותנא קמא הכי נמי אית ליה אין מעבירין, ומשום הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז; וטעמייהו בעיגול: משום דסימן הבא מאיליו הוא ורבי ייהודה סבר הוי סימן
- ^ וכי אתמר 'לימא כתנאי' – א'אין מעבירין על האוכלין' אתמר:
- ^ כדמוקי לה בשאין בו סימן
- ^ דליכא למימר מקום הוי סימן, דהא לא ידע היכא נפיל מיניה
- ^ מקום; ולא יניחם שם שמא ימצאם נכרי ויטלם, ושמא שכחום הבעלים
- ^ רבא לטעמיה, דאמר: סימן העשוי לידרס הוי סימן
- ^ כבר נהגו הציידין לחרוז כמנין הזה בחרוז אחד
- ^ שברי חתיכות של אבר
- ^ שיאמר משקלו, ויכוין האמת
- ^ שנהגו הטבחים לעשות החתיכות במשקל הזה
- ^ יאמר "מאבר פלוני היה"
- ^ צואר; שמעתי. ומשום רבי יצחק בר' מנחם שמעתי ד'דפקא' = פלנק"ן, מקום שדופק כשהוא יגע
- ^ קא סלקא דעתא כשאין בהן סימן, והחתיכה גופה סימן: או מאצל הראש או מן הזנב
- ^ זהו סימן שלו
- ^ דקתני 'חתיכות דג ... חייב להכריז'
- ^ שלא נחתכה כדרך החותכין
- ^ כשהיה שולח בשר לאשתו ביד נכרי
- ^ עושה החתיכה בת שלשה קרנות, כזה [סימן משולש]
- ^ דיש בו סימן
- ^ דחייב להכריז
- ^ חביותיהם של חרס היו, וגפין אותם במגופת חרס, ושורקין טיט סביב לדַבֵּק המגופה שלא יצא ריח היין; ובימי שבט או ניסן, שמוכרין בעלי בתים חביות לחנווני - כעשר או כט"ו יחד - נוטלין מגופותיהם וטועמין את היין, וחוזר וסותמו וטח בו טיט סביב המגופה - והוא קרוי 'רושם'; ונושאן החנווני לביתו; ומתניתין - בחבית רשומה, והיינו סימן: שיש רושמין, ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרה מיד
- ^ ופרכינן:
- ^ דקתני הרי אלו שלו
- ^ בפתוחה קתני, בתמיה
- ^ פשיטא! דהא
- ^ שהניחה פתוחה, וכל שקצים ורמשים ונחשים שותים הימנה
- ^ שהניח מגופה עליה, ולא שרקהּ בטיט; סימן ליכא, ואבידה מדעת נמי ליכא
- ^ שעדיין לא הגיע זמן מוכרי החביות, ויחיד בעלמא הוא דעביד - הוי רושם סימן
- ^ והיין בא לעיר בספינה, והלוקחין מפנין הספינה ומניחו על שפת הנהר, ונושאין אחת אחת, ופעמים ששוכח
- ^ נפקא מינה [בין איכא דאמרי והגירסא הראשונה בדברי רב מרי, שלפי האיכא דאמרי] דאפילו כוון ואמר מקום מושבה מסוים - לא הוי סימן
- ^ זפת; דבר שאין בו סימן הוה
- ^ לשון 'לא תחסום' (דברים כה): מגמגם בדבר, ולבו נוקפו
- ^ אורטי"א בלעז: גָדלוּ עליהָ; שמע מינה: מימים רבים היה שם, וכבר נואשו הבעלים
- ^ עדיין לא הורגל בראייתן ותשמישן, שיהא מכירן יפה; ולשון 'אנפוריא' – נוטריקון: אין פה ראיה
- ^ וכגון דזה התובען - צורבא מרבנן הוא
- ^ "יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו"? - ואף על גב שסדורה היא לו, יאמר לו "לאו", ומדת ענוה היא
- ^ "שימשת מטתך"? יאמר "לאו": מדת צניעות הוא