ביאור:בבלי בבא מציעא דף כג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

דמדרסא [1]; 'ברשות היחיד נוטל ומכריז' - דלא מדרסא; 'והאלומות בין ברשות הרבים ובין ברה"י נוטל ומכריז' - כיון דגביהן לא מדרסא;

ורבא מתרץ לטעמיה: במקום: 'כריכות ברה"ר הרי אלו שלו' - דמינשתפא [2]; 'ברה"י חייב להכריז' - דלא מינשתפא; 'והאלומות בין ברה"ר ובין ברה"י נוטל ומכריז' - כיון דיקירי [3] - לא מינשתפא.

תא שמע: 'ככרות של נחתום הרי אלו שלו' הא של בעל הבית - חייב להכריז [4]; של בעל הבית מאי טעמא? כיון דאית בהו סימן: דמידע ידיע רפתא דאיניש איניש הוא, ולא שנא רשות הרבים ולא שנא רשות היחיד נוטל ומכריז - אלמא סימן העשוי לידרס הוי סימן! תיובתא דרבה!

אמר לך רבה: התם היינו טעמא: משום דאין מעבירין על האוכלין [5].

[6]

והא איכא נכרים!?

נכרים חיישי לכשפים [7].

והאיכא בהמה וכלבים!?

באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים.

לימא [8] כתנאי: 'רבי יהודה אומר: כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז; כיצד? - מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות' - מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו שלו!

סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאיליו [9] הוי סימן [10], [11] ומעבירין על האוכלין [12] - מאי לאו 'בסימן העשוי לידרס' קא מיפלגי: מר [תנא קמא] סבר לא הוי סימן, ומר [13] סבר הוי סימן [14]!?

אמר רב זביד משמיה דרבא: אי סלקא דעתא דקא סבר תנא קמא 'סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומעבירין על האוכלין', ככרות של בעל הבית ברשות הרבים - אמאי מכריז?

אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי עלמא סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין [15], והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי: דתנא קמא סבר סימן הבא מאיליו - לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר: הוי סימן; ורבה אמר לך: דכולי עלמא סימן העשוי לידרס - לא הוי סימן, ואין מעבירין על האוכלין; והכא בסימן הבא מאיליו קמיפלגי: תנא קמא סבר לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר הוי סימן [16].

איכא דאמרי: סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאיליו הוי סימן וסימן העשוי לידרס לא הוי סימן; [17] מאי לאו במעבירין על האוכלין קא מיפלגי: דמר סבר מעבירין ומר סבר אין מעבירין?

אמר רב זביד משמיה דרבא: אי סלקא דעתך סבר תנא קמא 'סימן העשוי לידרס לא הוי סימן', ו'מעבירין על האוכלין' - ככרות של בעל הבית ברשות הרבים - אמאי מכריז [18]?

אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי עלמא סברי: סימן העשוי לידרס הוי סימן, ומעבירין על האוכלין, והכא - בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי: דתנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר הוי סימן; ורבה אמר לך: דכולי עלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ואין מעבירין על האוכלין, והכא - בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי: תנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר הוי סימן.

אמר רב זביד משמיה דרבא: כללא דאבידתא: כיון דאמר "ווי לה לחסרון כיס" מיאש ליה מינה.

ואמר רב זביד משמיה דרבא: הלכתא: כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו; ברשות היחיד: אי דרך נפילה - הרי אלו שלו [19], אי דרך הנחה - נוטל ומכריז [20]; וזה וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן - לא שנא ברשות הרבים ולא שנא ברשות היחיד, בין דרך נפילה ובין דרך הנחה - חייב להכריז [21].


עמוד ב

ומחרוזות של דגים:

אמאי? להוי קשר סימן!?

בקטרא דציידא, דכולי עלמא הכי מקטרי.

ולהוי מנין סימן?

במנינא דשוין [22].

בעו מיניה מרב ששת: [מנין] הוי סימן או לא הוי סימן?

אמר להו רב ששת: תניתוה: 'מצא כלי כסף וכלי נחושת, גסטרון של אבר [23], וכל כלי מתכות - הרי זה לא יחזיר עד שיתן אות או עד שיכוין משקלותיו [24]'; ומדמשקל הוי סימן - מדה ומנין נמי הוי סימן.

וחתיכות של בשר וכו' [הרי אלו שלו]:

אמאי? להוי משקלא סימן?

במשקלא דשוין [25].

ותהוי חתיכה גופה סימן [26]: או דדפקא [27], או דאטמא? מי לא תניא 'מצא חתיכות דגים [28] ודג נשוך [29] - חייב להכריז, חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו.'?

הכא במאי עסקינן [30]? - בדאיכא סימנא בפסקא [31]; כי הא: דרבה בר רב הונא [32]: מחתיך ליה אתלתא קרנתא [33].

דיקא נמי דקתני דומיא ד'דג נשוך [34]' - שמע מינה.

אמר מר 'חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו'; והא תנן 'כדי יין וכדי שמן חייב להכריז'?

אמר רב זירא אמר רב: מתניתין [35] – ברשום [36].

[37] מכלל דברייתא [38] בפתוח [39]? אי בפתוח - [40] אבידה מדעת היא [41]!?

אמר רב הושעיא: במציף [42].

אביי אמר: אפילו תימא אידי ואידי ברשום, ולא קשיא: כאן קודם שנפתחו האוצרות [43], כאן לאחר שנפתחו האוצרות; כי הא: דרב יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא לאחר שנפתחו האוצרות; אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: זיל שקול לנפשך.

בעא מיניה רב ביבי מרב נחמן: מקום הוי סימן או לא הוי סימן?

אמר ליה: תניתוה: 'מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו' ואי סלקא דעתא דמקום הוי סימן - לכרוז מקום?

אמר רב זביד: הכא במאי עסקינן? - ברקתא דנהרא [44] [דומה למכנשתא דבי דרי].

אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן 'רקתא דנהרא לא הוי סימן'? - דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך - אתרמי נמי לחברך.

איכא דאמרי אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן 'מקום לא הוי סימן'? - דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך האי מקום - אתרמי נמי לחברך האי מקום [45].

ההוא גברא דאשכח כופרא [46] בי מעצרתא; אתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שקול לנפשך. חזייה דהוה קא מחסם [47], אמר ליה: זיל פלוג ליה לחייא ברי מיניה.

לימא קא סבר רב: מקום לא הוי סימן!?

אמר רבי אבא: משום יאוש בעלים נגעו בה: דחזא דקדחי ביה חלפי [48].

ר"ש בן אלעזר אומר וכו':

מאי 'אנפוריא'?.

אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שלא שבעתן העין [49].

היכי דמי? - אי אית בהו סימן, כי 'לא שבעתן העין' מאי הוי? אי דלית בהו סימן - כי שבעתן העין מאי הוי?

לעולם דלית בהו סימן; נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא [50]: שבעתן העין - קים ליה בגוייהו ומהדרינן ליה; כי לא שבעתן העין - לא קים ליה בגוייהו ולא מהדרינן ליה, דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת [51] ובפוריא [52],

הערות

עריכה
  1. ^ וסימן העשוי לידרס הוא
  2. ^ מתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחילה
  3. ^ כבידות
  4. ^ ואף על גב דבהדיא תני לה במתניתין, איידי דנקט לאותביה מרישא: 'כריכות ברשות הרבים' דאותיב מינה לרבא - נקט נמי לאותוביה לרבה מדוקיה דרישא
  5. ^ המוצא אוכלין בדרך - אין רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם; הלכך לא נדרסו: שמי שמצאן ראשון הגביהן
  6. ^ 'אין מעבירין על האוכלין', לאו לשון דריסה הוא, אלא כמו 'אין מעבירין על המצות' (יומא לג.)
  7. ^ סבורים שמחמת כשפים הונחו לשם: כדי להכשיל הדורסים עליהן; ונהי נמי דאין מגביהין אותם - מיהו לא דרסי עליהן משום כשפים
  8. ^ פלוגתא דרבה ורבא
  9. ^ הראוי לבא מאיליו כגון חרס פעמים שנופל בעיגול
  10. ^ דאמרינן: 'לשם סימן נתנו שם, ולא נפל מאליו, ודבר שיש בו סימן הוא'
  11. ^ ואפילו הכי פליגי רבנן, ואמרי 'הרי אלו שלו', משום דקסברי: מעבירין על האוכלין,
  12. ^ והוה ליה סימן העשוי לידרס
  13. ^ ורבי יהודה
  14. ^ ואף על פי שזה עשוי לידרס נמי הוי סימן
  15. ^ ואפילו הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז, דסימן העשוי לידרס הוי סימן; ועיגול היינו טעמא: דסימן הבא מאיליו לאו סימן הוא, ורבי יהודה סבר הוי סימן
  16. ^ והכא היינו טעמא דרבי יהודה: משום דאין מעבירין על האוכלין, ותנא קמא הכי נמי אית ליה אין מעבירין, ומשום הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז; וטעמייהו בעיגול: משום דסימן הבא מאיליו הוא ורבי ייהודה סבר הוי סימן
  17. ^ וכי אתמר 'לימא כתנאי' – א'אין מעבירין על האוכלין' אתמר:
  18. ^ כדמוקי לה בשאין בו סימן
  19. ^ דליכא למימר מקום הוי סימן, דהא לא ידע היכא נפיל מיניה
  20. ^ מקום; ולא יניחם שם שמא ימצאם נכרי ויטלם, ושמא שכחום הבעלים
  21. ^ רבא לטעמיה, דאמר: סימן העשוי לידרס הוי סימן
  22. ^ כבר נהגו הציידין לחרוז כמנין הזה בחרוז אחד
  23. ^ שברי חתיכות של אבר
  24. ^ שיאמר משקלו, ויכוין האמת
  25. ^ שנהגו הטבחים לעשות החתיכות במשקל הזה
  26. ^ יאמר "מאבר פלוני היה"
  27. ^ צואר; שמעתי. ומשום רבי יצחק בר' מנחם שמעתי ד'דפקא' = פלנק"ן, מקום שדופק כשהוא יגע
  28. ^ קא סלקא דעתא כשאין בהן סימן, והחתיכה גופה סימן: או מאצל הראש או מן הזנב
  29. ^ זהו סימן שלו
  30. ^ דקתני 'חתיכות דג ... חייב להכריז'
  31. ^ שלא נחתכה כדרך החותכין
  32. ^ כשהיה שולח בשר לאשתו ביד נכרי
  33. ^ עושה החתיכה בת שלשה קרנות, כזה [סימן משולש]
  34. ^ דיש בו סימן
  35. ^ דחייב להכריז
  36. ^ חביותיהם של חרס היו, וגפין אותם במגופת חרס, ושורקין טיט סביב לדַבֵּק המגופה שלא יצא ריח היין; ובימי שבט או ניסן, שמוכרין בעלי בתים חביות לחנווני - כעשר או כט"ו יחד - נוטלין מגופותיהם וטועמין את היין, וחוזר וסותמו וטח בו טיט סביב המגופה - והוא קרוי 'רושם'; ונושאן החנווני לביתו; ומתניתין - בחבית רשומה, והיינו סימן: שיש רושמין, ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרה מיד
  37. ^ ופרכינן:
  38. ^ דקתני הרי אלו שלו
  39. ^ בפתוחה קתני, בתמיה
  40. ^ פשיטא! דהא
  41. ^ שהניחה פתוחה, וכל שקצים ורמשים ונחשים שותים הימנה
  42. ^ שהניח מגופה עליה, ולא שרקהּ בטיט; סימן ליכא, ואבידה מדעת נמי ליכא
  43. ^ שעדיין לא הגיע זמן מוכרי החביות, ויחיד בעלמא הוא דעביד - הוי רושם סימן
  44. ^ והיין בא לעיר בספינה, והלוקחין מפנין הספינה ומניחו על שפת הנהר, ונושאין אחת אחת, ופעמים ששוכח
  45. ^ נפקא מינה [בין איכא דאמרי והגירסא הראשונה בדברי רב מרי, שלפי האיכא דאמרי] דאפילו כוון ואמר מקום מושבה מסוים - לא הוי סימן
  46. ^ זפת; דבר שאין בו סימן הוה
  47. ^ לשון 'לא תחסום' (דברים כה): מגמגם בדבר, ולבו נוקפו
  48. ^ אורטי"א בלעז: גָדלוּ עליהָ; שמע מינה: מימים רבים היה שם, וכבר נואשו הבעלים
  49. ^ עדיין לא הורגל בראייתן ותשמישן, שיהא מכירן יפה; ולשון 'אנפוריא' – נוטריקון: אין פה ראיה
  50. ^ וכגון דזה התובען - צורבא מרבנן הוא
  51. ^ "יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו"? - ואף על גב שסדורה היא לו, יאמר לו "לאו", ומדת ענוה היא
  52. ^ "שימשת מטתך"? יאמר "לאו": מדת צניעות הוא