ביאור:בבלי בבא מציעא דף קא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה

סיכום הדף בעשר דקות, קובץ לשמיעה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

חוץ מן ההוצאה ^[1] [## בדוגמא פשוטה: כאשר בית הבד לוקח מהשמן כשכר הפעולה; לחילופין: כאשר מנכים מערך השמן את הכר של בית הבד].

אמר עולא אמר ריש לקיש: לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ^[2] ולאחר שלש ^[3], אבל בתוך שלש - הכל של בעל הזיתים ^[4] דאמר ליה: "אי את נטעת - בתוך שלש מי הוה אכלת"?!

ולימא ליה "אי אנא נטעי - לאחר שלש הוה אכילנא ליה כוליה, השתא קאכלת פלגא בהדאי"!?

אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש: לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש, אבל לאחר שלש - הכל לבעל הקרקע, דאמר ליה "אי אנא נטעי - לאחר שלש מי לא הוה אכילנא ליה כוליה"?!

ולימא ליה "אי את נטעת בתוך שלש לא הוה אכלת, השתא קא אכלת פלגא בהדאי"!?

משום דאמר ליה "אי אנא נטעי הוה קטיני ^[5] וזרענא תחותייהו סילקא וירקא".

תנא: 'אמר הלה "זיתיי אני נוטל" - אין שומעין לו'; מאי טעמא?

אמר רבי יוחנן: משום ישוב ארץ ישראל.

אמר רבי ירמיה: כגון דא - צריכא רבה ^[6].

תנן התם [דמאי פ"ו, מ"ב] 'רבי יהודה אומר: המקבל ^[7] שדה אבותיו מן הנכרי - מעשר ^[8] ונותן לו ^[9]' סברוה מאי 'שדה אבותיו'? - ארץ ישראל; ואמאי קרו לה 'שדה אבותיו'? - שדה אברהם יצחק ויעקב, וקסבר 'אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר', ו'מקבל ^[10] - כחוכר דמי ^[11]: מה חוכר, בין עָבד ובין לא עבד בעי עשורי ומיתן ליה, דכי פורע חובתו דמי - אף מקבל נמי כי פורע חובתו דמי: מעשר ונותן לו.

אמר ליה רב כהנא לרב פפי, ואמרי לה לרב זביד: אלא הא דתניא: 'רבי יהודה אומר: המקבל שדה אבותיו ממציק ^[12] נכרי - מעשר ונותן לו'; מאי איריא 'מציק'? אפילו אין מציק נמי!? אלא לעולם [לשיטת רבי יהודה] יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר; ^[13] ומקבל לאו כחוכר דמי ^[14], ומאי 'שדה אבותיו'? - שדה אבותיו ממש ^[15], ולדידיה הוא דקנסוה רבנן ^[16]: דאיידי דחביבא עליה טפי ואזיל מקבל לה ^[17], אבל איניש דעלמא ^[18] – לא ^[19].

ולדידיה - מאי טעמא קנסוה רבנן ^[20]?

אמר רבי יוחנן: כדי שתהא ברה בידו ^[21].

אמר רבי ירמיה: כגון דא צריכא רבה. ^[22]

איתמר:

היורד לתוך שדה חבירו ונטעה ^[23] שלא ברשות:

אמר רב: שמין לו וידו על התחתונה ^[24];

ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ^[25].

אמר רב פפא: ולא פליגי: כאן בשדה העשויה ליטע ^[26], כאן בשדה שאינה עשויה ליטע.

והא דרב - לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר: דההוא דאתא לקמיה דרב,

אמר ליה: זיל שום ליה.

אמר ליה: לא בעינא ^[27]!

אמר ליה: זיל שום ליה וידו על התחתונה

אמר ליה: לא בעינא

לסוף - חזייה דגדרה וקא מנטר לה, אמר ליה: גלית אדעתיך דניחא לך ^[28], זיל שום ליה וידו על העליונה ^[29]!

איתמר:

היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו: "עציי ואבניי אני נוטל":

רב נחמן אמר: שומעין לו; רב ששת אמר: אין שומעין לו.

מיתיבי:

'רבן שמעון בן גמליאל אומר:

בית שמאי אומרים: שומעין לו ובית הלל אומרים: אין שומעין לו';

לימא רב נחמן דאמר כבית שמאי הוא ^[30] דאמר? כי האי תנא ^[31], דתניא:

שומעין לו - דברי רבי שמעון בן אלעזר;

רבי שמעון בן גמליאל אומר:

בית שמאי אומרים: שומעין לו,

ובית הלל אומרים: אין שומעין לו.

מאי הוי עלה?

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן:

עמוד ב

'בבית ^[32] - שומעין לו, בשדה ^[33] - אין שומעין לו.'

בשדה מאי טעמא? - משום ישוב ארץ ישראל.

איכא דאמרי: משום כחשא דארעא ^[34].

מאי בינייהו?

איכא בינייהו חוצה לארץ ^[35].

משנה: (משנתנו)

המשכיר בית לחבירו:

בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח;

בימות החמה - שלשים יום ^[36];

ובכרכים ^[37]:

אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים - שנים עשר חדש;

ובחנויות ^[38]:

אחד עיירות ואחד כרכים - שנים עשר חדש.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

חנות של נחתומים ^[39] ושל צבעים - שלש שנים^[40].

גמרא:

מאי שנא ימות הגשמים ^[41]?
דכי אגר איניש ביתא בימות הגשמים - אגר לכולהו ימות הגשמים!
ימות החמה נמי? - דכי אגר איניש ביתא לכולהו ימות החמה אגר ^[42]!?

אלא: בימות הגשמים היינו טעמא: דלא שכיח ביתא למיגר ^[43].

אימא סיפא:

בכרכים: אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים - שנים עשר חדש'

ואילו מלו ליה יומי שכירות בימות הגשמים מפיק ליה?! ואמאי? הא לא שכיח ביתא למיגר?

אמר רב יהודה: ^[44] 'להודיע' קתני, והכי קאמר:

המשכיר בית לחבירו סתם^[45]:

אין יכול להוציאו בימות הגשמים - מחג ועד הפסח^[46] אלא אם כן הודיעו ^[47] שלשים יום מעיקרא ^[48].

תניא נמי הכי:

כשאמרו 'שלשים' וכשאמרו 'שנים עשר חדש' - לא אמרו אלא להודיעו;

וכשם שמשכיר צריך להודיע - כך שוכר צריך להודיע,

דאמר ליה "אי אודעתן - הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא".

אמר רב אסי: אם נכנס יום אחד בימות הגשמים - אינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח.

והא אנן 'שלשים יום' קאמר?

הכי קאמר: אם נכנס יום אחד בימות הגשמים מהני שלשים יום [שלפני החג, כלומר מט"ו באלול] - אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח.

אמר רב הונא: ואם בא ^[49] לרבות בדמיה ^[50] - מרבה ^[51].

אמר ליה רב נחמן: האי - לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא ^[52]! ^[53]

לא, צריכא דאייקור בתי ^[54].

פשיטא:

נפל ליה ביתא ^[55] - ^[56]

אמר ליה ^[57]: "לא עדיפת מינאי ^[58]";

[## שתי טענות אלה במדה מסוימת סותרות: - 'ואני איני מוצא בית לשכור', הא אם מוצא – אינו יכול להוציאו; 'ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ' – אפילו אם מוצא יכול למר לו כך: אני אגור בשלי, ואתה תשכור במקום שמצאתי.]

זבניה ^[59] או אורתיה או יהביה במתנה -

אמר ליה ^[60]: "לא עדיפת מגברא דאתית מיניה^[61]"!

כלליה לבריה^[62] –

חזינן: אי הוה אפשר לאודועיה - איבעי ליה לאודועיה, ואי לא - אמר ליה: "לא עדיפת מינאי".

ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא; לא אשכח דוכתא לאותוביה, אמר לה לההיא איתתא: אית לך דוכתא לאוגרי? אמרה ליה: לא! אזל, קדשהּ, יהבה ליה דוכתא לעייליה.

אזל לביתיה, כתב לה גיטא, שדר לה. אזלא איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה ^[63], אפיקתיה ואותביה בשבילא.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע:

כאשר עשה - כן יעשה לו! גמולו ישוב בראשו!

לא מיבעיא חצר - דלא קיימא לאגרא,

אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא, אמרה ליה "לכולי עלמא ניחא לי לאוגורי, ולך לא ניחא לי, דדמית עלי כי אריא ארבא!"^[64]

רבן שמעון בן גמליאל אומר: של נחתומים ושל צבעין שלש שנים:

תנא: מפני שהקיפן מרובה.

משנה: (משנתנו)

המשכיר בית לחבירו -

המשכיר חייב בדלת בנגר ^[65] ובמנעול, ובכל דבר שמעשה אומן,

אבל דבר שאינו מעשה אומן - השוכר עושהו.

הזבל - של בעל הבית ^[66],

ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ^[67] ומן הכירים בלבד.

גמרא:

תנו רבנן:

המשכיר בית לחבירו -

משכיר: חייב להעמיד לו דלתות, לפתוח לו חלונות, לחזק לו תקרה ^[68], לסמוך לו קורה ^[69];

ושוכר: חייב לעשות לו סולם, לעשות לו מעקה, לעשות לו מרזב^[70] ולהטיח את גגו.

בעו מיניה מרב ששת: מזוזה על מי?

'מזוזה'? האמר רב משרשיא: 'מזוזה - חובת הדר היא'^[71]!?

אלא: מקום מזוזה ^[72] - על מי?

אמר להו רב ששת: תניתוה: 'דבר שאין מעשה אומן - השוכר עושהו', והאי נמי לאו מעשה אומן הוא: אפשר הוא [להניח את המזוזה]

הערות

^ שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן
^ עם הקרקע שסביבותיהן שיכולין לחיות על ידו - פטורין מן הערלה, כדתנן (ערלה פ"א מ"ג): אילן שנעקר והסלע עמו: אם יכול לחיות – פטור, ואם לאו - חייב
^ כלומר: אפילו נעקרו בגושיהן - לא שנו ד'יחלוקו' אלא לאחר שלש שנים ששטפן הנהר, שאילו נטָעָן מתחלה בעל הקרקע בלא גושיהן - כבר יצאו עכשיו מכלל הערלה; דהשתא לא מהני ליה גושין דבעל הזיתים מידי לאחר שלש
^ גושין דבעל הזיתים - הוא דְקָשָרִי להו, והכל שלו
^ הוו זיתים דקין ולא היה להן צל
^ שאם לא פרשה רבי יוחנן - לא היינו אומרים אותה מסברא
^ למחצה [כאריס]
^ תחלה כל התבואה
^ ואחר כך נותן לו לנכרי חלקו; ונמצא מעשר משלו על של נכרי ומפסיד
^ למחצה
^ כאילו מקבלה בכך וכך כורין לשנה, בין עושה ובין אינה עושה
^ אנס
^ ואי נמי אין קנין
^ ואין מוטל עליו לפטור חלקו של נכרי, דלא פורע חובתו הוא, שברשות הנכרי גדל
^ והנכרי גזלה מהם
^ דקים לן בגויה
^ דאיידי דחביבא ליה - לא מימנע בהכי מלקבלה למחצה, וטפי על שאר אריסין את המעשר הזה ומקבל ליה
^ אי רמית עליה לעשורי לא מקבל לה
^ לא קנסוהו רבנן
^ מה חטא שקנסוהו
^ שיחזור ויקננה: מתוך שיקשה עליו המעשר - יטרח ויוסיף הדמים ויסלק הנכרי ממנה; 'ברה' = ברורה ומוחזקת
^ משום הכי נקט ליה הכא: דדמיא להך דלעיל.
^ אילנות
^ אם השבח יתר על הוצאה - יש לו הוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח - אין לו אלא שבח
^ אילנות
^ שיפה לאילן יותר מזרעים איתא דשמואל
^ איני חפץ בנטיעתה, שדה לבן היתה לי
^ ועשיתהּ שדה העשויה ליטע
^ כשאר שתלי העיר כמנהג המדינה
^ רב נחמן
^ דאמר לא נחלקו בית הלל בדבר, כרבי שמעון בן אלעזר
^ היורד לתוך חורבה ובנאה שלא ברשות
^ היורד לתוך שדה ונטעה שלא ברשות, ואמר "נטיעותי אני נוטל"
^ שכבר הכחישו הנטיעות את השדה: שינקו ממנה
^ למאן דאמר 'משום כחשא דארעא' - ממונא אפסדיה, ואפילו בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו
^ בגמרא מפרש לה לכולהו
^ שהן מקום השווקים שהכל נמשכים שם לגור שם והבתים אין מצויין לשכור
^ שחנווני מקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימים רבים, וכשמביאין לו מעותיו - באין על יד פתח החנות שהקיפו שם, ואם הלך למקום אחר - אינן יודעין אנה ימצאוהו
^ מוכרי ככרות
^ ובגמרא מפרש מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך
^ קסלקא דעתא האי 'בימות הגשמים' - לימי הגשמים קאמר: שפירש לו 'השכר לי ביתך לימות הגשמים'
^ דהא 'לימות החמה' קאמר ליה
^ ובשוכר סתם קאמר, ואשמועינן דהשוכר סתם שלא פירש זמן - הוי שכירות שלשים יום; הלכך בימות החמה - דשכיח ביתא אם בא להוציאו לסוף שלשים – מוציא, ובימות הגשמים - דלא שכיח ביתא - אף על גב דלא אגרי אלא שלשים יום - אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, וחייב ליתן לו בכל חדש כשכר חדש הראשון
^ הנך 'שלשים' ו'י"ב חדש' דקתני במתניתין
^ כלו ימי השכירות בימות הגשמים
^ משום דלא שכיחי בתי
^ בימות החמה
^ - שלא ירחיב לו הזמן משיכלה זמנו, והיינו מט"ו באלול צריך להודיעו שלשים יום קודם החג; וממילא שמעינן: אם כלו לו ימי שכירותו בימות החמה - אינו יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו, ואם בא להוציאו בזמנו - צריך להודיעו שלשים יום קודם הזמן; ובכרכים צריך להודיעו י"ב חדש קודם יציאתו, ואם לא הודיעו - לא יצא אלא נותן לו כמשפט הראשון
^ בעל הבית
^ להרבות לו בדמי השכר
^ משיגיע זמנו, אפילו לא הודיעו
^ הרי הוא כאוחזו בביצים שלו עד שמניח לו טליתו; כלומר: כיון שמעלה על דמיו - אין לך 'מוציא' גדול מזה
^ 'כובסיה' על שם שתלויים, כדאמרינן (שבת דף סז.): כמאן תלינן כובסי בדקלא - תלאי של תמרים.
^ שהפסדו ניכר
^ למשכיר
^ הואיל והגיע זמנו – מוציאו:
^ לשוכר
^ הלא אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ואתה אינך מוצא בית לשכור; אף אני לא היה לי להודיעך, שלא ידעתי שיפול ביתי, ואני איני מוצא בית לשכור, ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ
^ לאחר האי משכיר
^ שוכר לזה שקנאה
^ מי שמכרה לך: כשם שהוא לא היה יכול להוציאני - אף אתה אין כחך יותר ממנו
^ השיא את בנו וצריך לו לבית חתנות
^ מן היין עצמו
^ כאריה אורב
^ שנועלין בו את הדלת ותוחבין אותו בקורת האיסקופה
^ משכיר; ובגמרא מפרש לה
^ אפר הוא נעשה זבל
^ אם התליעו הנסרין
^ אם נשברה אחת מהן
^ כל גגותיהן טחין בטיט, ומשופעין מן ארבע צדיהן, וסומכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל; וכשנפלה אחת מהן - הדיוט מחזירה
^ דדרשינן מנחות (דף לד.): 'ביתך' - דרך ביאתך: למי שנכנס ויוצא לה - זה הדר בה
^ העץ שהדלת שוקף עליו, ואף הוא קרוי 'מזוזה'; ואם אבן הוא - צריך לנקוב בו סדק להניחה בתוכה

[1] שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן

[2] עם הקרקע שסביבותיהן שיכולין לחיות על ידו - פטורין מן הערלה, כדתנן (ערלה פ"א מ"ג): אילן שנעקר והסלע עמו: אם יכול לחיות – פטור, ואם לאו - חייב

[3] כלומר: אפילו נעקרו בגושיהן - לא שנו ד'יחלוקו' אלא לאחר שלש שנים ששטפן הנהר, שאילו נטָעָן מתחלה בעל הקרקע בלא גושיהן - כבר יצאו עכשיו מכלל הערלה; דהשתא לא מהני ליה גושין דבעל הזיתים מידי לאחר שלש

[4] גושין דבעל הזיתים - הוא דְקָשָרִי להו, והכל שלו

[5] הוו זיתים דקין ולא היה להן צל

[6] שאם לא פרשה רבי יוחנן - לא היינו אומרים אותה מסברא

[7] למחצה [כאריס]

[8] תחלה כל התבואה

[9] ואחר כך נותן לו לנכרי חלקו; ונמצא מעשר משלו על של נכרי ומפסיד

[10] למחצה

[11] כאילו מקבלה בכך וכך כורין לשנה, בין עושה ובין אינה עושה

[12] אנס

[13] ואי נמי אין קנין

[14] ואין מוטל עליו לפטור חלקו של נכרי, דלא פורע חובתו הוא, שברשות הנכרי גדל

[15] והנכרי גזלה מהם

[16] דקים לן בגויה

[17] דאיידי דחביבא ליה - לא מימנע בהכי מלקבלה למחצה, וטפי על שאר אריסין את המעשר הזה ומקבל ליה

[18] אי רמית עליה לעשורי לא מקבל לה

[19] לא קנסוהו רבנן

[20] מה חטא שקנסוהו

[21] שיחזור ויקננה: מתוך שיקשה עליו המעשר - יטרח ויוסיף הדמים ויסלק הנכרי ממנה; 'ברה' = ברורה ומוחזקת

[22] משום הכי נקט ליה הכא: דדמיא להך דלעיל.

[23] אילנות

[24] אם השבח יתר על הוצאה - יש לו הוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח - אין לו אלא שבח

[25] אילנות

[26] שיפה לאילן יותר מזרעים איתא דשמואל

[27] איני חפץ בנטיעתה, שדה לבן היתה לי

[28] ועשיתהּ שדה העשויה ליטע

[29] כשאר שתלי העיר כמנהג המדינה

[30] רב נחמן

[31] דאמר לא נחלקו בית הלל בדבר, כרבי שמעון בן אלעזר

[32] היורד לתוך חורבה ובנאה שלא ברשות

[33] היורד לתוך שדה ונטעה שלא ברשות, ואמר "נטיעותי אני נוטל"

[34] שכבר הכחישו הנטיעות את השדה: שינקו ממנה

[35] למאן דאמר 'משום כחשא דארעא' - ממונא אפסדיה, ואפילו בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו

[36] בגמרא מפרש לה לכולהו

[37] שהן מקום השווקים שהכל נמשכים שם לגור שם והבתים אין מצויין לשכור

[38] שחנווני מקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימים רבים, וכשמביאין לו מעותיו - באין על יד פתח החנות שהקיפו שם, ואם הלך למקום אחר - אינן יודעין אנה ימצאוהו

[39] מוכרי ככרות

[40] ובגמרא מפרש מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך

[41] קסלקא דעתא האי 'בימות הגשמים' - לימי הגשמים קאמר: שפירש לו 'השכר לי ביתך לימות הגשמים'

[42] דהא 'לימות החמה' קאמר ליה

[43] ובשוכר סתם קאמר, ואשמועינן דהשוכר סתם שלא פירש זמן - הוי שכירות שלשים יום; הלכך בימות החמה - דשכיח ביתא אם בא להוציאו לסוף שלשים – מוציא, ובימות הגשמים - דלא שכיח ביתא - אף על גב דלא אגרי אלא שלשים יום - אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, וחייב ליתן לו בכל חדש כשכר חדש הראשון

[44] הנך 'שלשים' ו'י"ב חדש' דקתני במתניתין

[45] כלו ימי השכירות בימות הגשמים

[46] משום דלא שכיחי בתי

[47] בימות החמה

[48] - שלא ירחיב לו הזמן משיכלה זמנו, והיינו מט"ו באלול צריך להודיעו שלשים יום קודם החג; וממילא שמעינן: אם כלו לו ימי שכירותו בימות החמה - אינו יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו, ואם בא להוציאו בזמנו - צריך להודיעו שלשים יום קודם הזמן; ובכרכים צריך להודיעו י"ב חדש קודם יציאתו, ואם לא הודיעו - לא יצא אלא נותן לו כמשפט הראשון

[49] בעל הבית

[50] להרבות לו בדמי השכר

[51] משיגיע זמנו, אפילו לא הודיעו

[52] הרי הוא כאוחזו בביצים שלו עד שמניח לו טליתו; כלומר: כיון שמעלה על דמיו - אין לך 'מוציא' גדול מזה

[53] 'כובסיה' על שם שתלויים, כדאמרינן (שבת דף סז.): כמאן תלינן כובסי בדקלא - תלאי של תמרים.

[54] שהפסדו ניכר

[55] למשכיר

[56] הואיל והגיע זמנו – מוציאו:

[57] לשוכר

[58] הלא אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ואתה אינך מוצא בית לשכור; אף אני לא היה לי להודיעך, שלא ידעתי שיפול ביתי, ואני איני מוצא בית לשכור, ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ

[59] לאחר האי משכיר

[60] שוכר לזה שקנאה

[61] מי שמכרה לך: כשם שהוא לא היה יכול להוציאני - אף אתה אין כחך יותר ממנו

[62] השיא את בנו וצריך לו לבית חתנות

[63] מן היין עצמו

[64] כאריה אורב

[65] שנועלין בו את הדלת ותוחבין אותו בקורת האיסקופה

[66] משכיר; ובגמרא מפרש לה

[67] אפר הוא נעשה זבל

[68] אם התליעו הנסרין

[69] אם נשברה אחת מהן

[70] כל גגותיהן טחין בטיט, ומשופעין מן ארבע צדיהן, וסומכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל; וכשנפלה אחת מהן - הדיוט מחזירה

[71] דדרשינן מנחות (דף לד.): 'ביתך' - דרך ביאתך: למי שנכנס ויוצא לה - זה הדר בה

[72] העץ שהדלת שוקף עליו, ואף הוא קרוי 'מזוזה'; ואם אבן הוא - צריך לנקוב בו סדק להניחה בתוכה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]