בבא מציעא כז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר וכן תני תנא קמיה דרב נחמן ל"ש אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר א"ל רב נחמן וכי בעל הבית בעצמו דשן א"ל איסמיה א"ל לא תתרגם מתני' בכגון שדשן ע"י עבדו ושפחתו הכנענים:
מתני' גאף השמלה היתה בכלל כל אלו ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף דכל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים חייב להכריז:
גמ' מאי בכלל כל אלו אמר רבא בכלל (דברים כב, ג) כל אבדת אחיך אמר רבא למה לי דכתב רחמנא שור חמור שה ושמלה צריכי דאי כתב רחמנא שמלה הוה אמינא ה"מ בעדים דגופה וסימנין דגופה אבל חמור בעדים דאוכף וסימנין דאוכף אימא לא מהדרינן ליה כתב רחמנא חמור הדאפילו חמור בסימני האוכף שור ושה דכתב רחמנא ל"ל שור ודאפילו לגיזת זנבו ושה לגיזותיו ולכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו וכ"ש שה לגיזותיו אלא אמר רבא חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא ואימא לגללים הוא דאתא גללים אפקורי מפקר להו ודילמא לסימנין הוא דאתא דאיבעיא לן סימנין דאורייתא או דרבנן כתב רחמנא שה דאפילו בסימנין מהדרינן זוסימנין דאורייתא אמרי מדקתני להו תנא לסימנין גבי שמלה דקתני מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז ש"מ דשה לאו לסימנין הוא דאתא:
תנו רבנן (דברים כב, ג) אשר תאבד חפרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה רבי יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה מאי בינייהו אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו מר נפקא ליה מאשר תאבד ומר נפקא ליה מומצאתה ולמאן דנפקא ליה מאשר תאבד האי ומצאתה מאי עביד ליה ההוא מיבעי ליה לכדרבנאי דאמר רבנאי ומצאתה דאתאי לידיה משמע ולמאן דנפקא ליה מומצאתה האי אשר תאבד מאי עביד ליה מבעי ליה לכדרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת שנאמר כן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה הימנו ואינה מצויה אצל כל אדם ואידך הא דרבנאי מנא ליה נפקא ליה מומצאתה ואידך הא דרבי יוחנן מנא ליה נפקא ליה ממנו ואידך ממנו לא משמע ליה רבא אמר פרוטה שהוזלה איכא בינייהו מ"ד מאשר תאבד איכא ומ"ד מומצאתה ליכא ולמ"ד אשר תאבד הא בעינן ומצאתה וליכא אלא פרוטה שהוקרה איכא בינייהו מאן דאמר ומצאתה איכא ומאן דאמר אשר תאבד ליכא ולמאן דאמר ומצאתה הא בעינן אשר תאבד וליכא טאלא פרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו מאן דאמר אשר תאבד איכא ומאן דאמר ומצאתה בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה:
איבעיא להו סימנין דאורייתא או דרבנן מאי נפקא מינה
רש"י
עריכהבלוקח מן התגר - שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו וכיון דלית בהו סימן נתייאשו הבעלים:
דשן - וכי הוא עצמו דש את התבואה הזאת הלא פועלים הרבה דשו אותה:
איסמייה - אסיר ברייתא זו מגרסתי. אמר ליה לא תסמי תתרגם מתנית'. כו':
מתני' בכלל כל אלו - בגמרא מפרש לה:
למה יצאתה - וכן תעשה לשמלתו סתם שמלה יש בה סימן וכל שמלה יש לה בעלים תובעין אותה שלא נעשית אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר:
אף כל שיש לו תובעין - למעוטי מידי דידעינן ביה דמיאש:
גמ' שור וחמור שה ושמלה - לא תראה את שור אחיך או שיו וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו:
בסימני אוכף - אם אין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו:
כתב רחמנא חמור - קרא יתירא לדרשה:
לגיזת זנבו - שאפי' שער שבסוף הזנב יחזיר:
חמור דבור לרבי יהודה - דמחייב על נזקי כלים בבור קשיא לן למאי אתא דאילו לרבנן מבעי להו שור ולא אדם חמור ולא כלים:
לגללים - להחזיר את גלליו דאי כתב שור הוה אמינא כי אתא לגיזת זנבו אתא אבל גללים לא חשיבי ולא ליהדר כתב רחמנא קרא יתירא לאתויי גללים:
אפקורי מפקר להו - למי שטרח בו ולא אתא קרא לרבויינהו דאין לו תובעין הוא:
לסימנין אתא - לאשמועינן דליהדריה בסימנין בלא עדים דקמיבעי' לן לקמן סימנין דאורייתא או דרבנן ובעינן למפשט ממתניתין דיליף להו משמלה ודחינן ואמר תנא תובעין אצטריכא ליה סימנין כדי נסבה נפשוט מקרא יתירא דשה לסימנין אתא וסימנין דאורייתא:
אמרי מדנקט תנא - במתני' למילף סימנין משמלה בהדי תובעין פשיטא ליה דשה למלתא אחריתי אתא ואנן הוא דלא ידעינן משום הכי לא פשיטא ליה לקמן סימנין משה הלכך קשיא לן למאי אתא:
אשר תאבד - שתהא קרויה אבידה:
ומצאתה - שתהא קרויה מציאה:
דאתא לידיה משמע - ואפילו הכי אחיך ולא עובד כוכבים ולמדך שאבידת כנעני מותרת ולא תימא כי אמעוט אבידת כנעני מלטרוח אחריה אמעוט אבל אי נקטה חייב לאהדורה:
מי שאבודה ממנו - ואיידי דכתב ממנו כתב אשר תאבד:
ומצאתה - הוי"ו יתירה משמע ומצאתה כבר:
שהוזלה - דבשעת אבידה שוה פרוט' ובשע' מציאה הוזלה:
תוספות
עריכהבלוקח מן התגר. פרש"י שלקח מאנשים הרבה ועירב פירות יחד ואינו יודע של מי הן ובאין בו סימן מיירי וא"ת אמאי לא מוקי בלוקח שהוא תגר וי"ל דלא פסיקא ליה דאם מצא קודם ששהא כדי לערבו בפירות אחרים חייב להחזיר אבל בלוקח מן התגר כבר עירב התגר ועי"ל בלא טעם דמערב עם שאר הפירות לא שנו אלא בלוקח מן התגר שאינו יודע למי להחזיר או לתגר או לבעה"ב אפי' אם אינו הוה ליפול בתבואה כ"א בשעת דישה ואין להסתפק בתגר מ"מ אינו יודע מאיזה בעל הבית קנה התגר ולזה הפי' הו"מ למימר בלוקח שהוא תגר ומתייאש בעל הבית שסבר שכבר מכר התגר ואין הקונה יודע למי יחזיר אלא כמו כן משום דלא פסיקא ליה דאם התגר מצאה קודם ששהה כדי למכור לאחר לא נתייאש בעה"ב וחייב להחזיר:
מה שמלה מיוחדת שיש לה סימני' ויש לה תובעין. במרובה (ב"ק דף סו. ושם ד"ה מוצא) אמרינן בגניבה ילפינן יאוש מאבידה וא"ת ואבידה גופה מנלן וי"ל דמהכא נפקא לן דמה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין אלא תובעין שיחזירוה להם בסימנין אפי' אי סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אלא בעדים מ"מ ילפינן משמלה דדווקא דבר שיש בו סימן חייב להחזיר דע"י שיש בו סימן ימצא עדים שיאמר להם מכירים אתם שמלה שלי שהיו בה סימנין כך וכך וגם המוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שיתן בה סימנים אע"פ שאינו מחזירה לו בכך מ"מ דומה שהיא שלו ומראה אותה לעדים אבל דברים שאין בהן סימן הוי שלו לפי שהבעלים נתייאשו והא דקאמר בגמרא סימנין כדי נסבה אע"ג דצריך הסימנין דע"י זה יש לה תובעין מ"מ כדי נסבה דאפילו אי לא תני אלא שיש לה תובעין מ"מ ידעינן דע"י סימנין יש לה תובעין ואין הבעלים מתייאשים כדפרישית ומיהו בירושלמי יליף מניין ליאוש מן התורה אמר רבי יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאה זו כו':
בעדי אוכף. פי' אי סימנין לאו דאורייתא:
לגיזת זנבו. וא"ת אם יש בה שוה פרוטה פשיטא ואם אין בה שוה פרוטה הא ממעטינן לקמן מהשבה וי"ל דאצטריך שחייב לגוזזה בעתה אע"פ שאין בה שוה פרוטה בשעה שגזזה:
חמור דבור לרבי יהודה. הא דלא קאמר גם לב"ה קשה דלא חשיב אלא בהמות:
ושה דאבידה לדברי הכל קשיא. מקשינן ונימא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ותירץ הר"י כהן דכיון דנכתב שור לגיזת זנבו הוי גיזת שה בכלל כל אבידת אחיך:
פרט לשאין בו שוה פרוטה. דס"ד דחייב מכלל כל אבידת אחיך:
עין משפט ונר מצוה
עריכהפג א ב מיי' פט"ז מהל' אבידה הלכה ו', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ב סעיף י"ז:
פד ג מיי' פי"ד מהל' אבידה הלכה א':
פה ד מיי' פי"ד מהל' אבידה הלכה א', וסמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ט סעיף ג', וטור ושו"ע חו"מ סי' רס"ב סעיף ג':
פו ה מיי' פי"ד מהל' אבידה הלכה א', וסמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ב סעיף י"ח:
פז ו מיי' שם, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף י"ז:
פח ז מיי' פי"ג מהל' אבידה הלכה ה':
פט ח מיי' פי"א מהל' אבידה הלכה י"ב, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ט סעיף ב', וטור ושו"ע חו"מ סי' רס"ב סעיף א':
צ ט י מיי' פי"ג מהל' אבידה הלכה א', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ב סעיף א':
ראשונים נוספים
לקח פירות מחבירו ומצא בתוכן מעות או שילח לו חבירו פירות אם מתגר לקח או מבעל הבית שדשים לו פועלים הרי הן שלו ואם מצאן צרורין או אפי' מפוזרין ולקח מבעל הבית שם על ידי עבדיו הכנענים וכיוצא בהן נוטל ומכריז:
מתני' אף השמלה היתה בכלל כל אלו ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין אף כל שיש לה סימנין ויש לה תובעין.
אמר רבא [חמור] דבור לר"י ושה דאבידה לדברי הכל קשיא. חמור דבור פי' חמור שכתב בבור אליבא דרבנן דאמרי שור ולא אדם חמור ולא כלים שפיר כתיב בקרא ונפל שמה שור או חמור אלא לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור חמור מה בא למעט קשיא. שה דאבידה שנאמר כי תראה את שור אחיך או את שיו נדחים וגו' אם השור שיש לומר הוא הניחו שרוב השוורים שעושים מלאכה בהן אין נמסרין לרועה הזהירה תורה להשיבן שה לא כל שכן שה דכתב רחמנא למה לי קשיא. פי' גללין צפיעי בקר. מלשון והיא בגללי צואת האדם:
ת"ר אשר תאבד ממנו פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה וכו' אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי מנין לאבידה ששטפה נהר שמותרת וכו' הא דאמר רבנאי ומצאתה דאתאי לידיה משמע הוא בפ' הגוזל בתרא הלכה אין פורטין מתיבת המוכסין.
מתני': מה שלמה מיוחדת וכו'. מצאתי בפירוש רש"י למעוטי מידי דידעי' ביה דאיאש וכן מפורש בהלכות ועיקר אבל מה שפרש"י ז"ל בפרק מרובה דיאוש קנה מדתניא בפירקין מנין לאבדה ששטפה נהר שמותרת וכו' אלמא יאוש קנה זה אינו נכון דהא יאוש שלא מדעת הוא ולא הוי יאוש אלא התם דרחמנא שרייה (והוי העיקר) ועוד שלמה למה לי דהא עיקר משמעותיה לדבר שיש לו תובעין אתא כדאיתא בגמרא.
אבל בירושלמי (ה"א) גרסינן הכי: מנין ליאוש בעלים מן התורה ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק כן תעשה וכו' ומצאתה את שהוא אבוד לו ומצוי לך יצא יאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם ואשכחן בתוספתא דתניא פחות מש"פ אין חייב להכריז שנאמר שלמה מה שלמה מיוחדת דבר שיש בו ש"פ וכו' ושמא זהו פי' שיש לו תובעים, ומאן דנפקא ליה ממצאתה פליגא אמתני' ואינו מחוור:
איבעיא להו סימנים דאוריתא או דרבנן. ק"ל היכי איפשר לומר דמדאוריתא לא מהדרינן בסימנין א"כ כל אבדה תהא מותרת למוצאה שכיון שאין הבעלים יכולים ליתן סימנים וליטלה ודאי נתיאשו כדאמרינן השתא בדבר שאין בו סימן דאיכא יאוש דלא סמכי בעלים אעדים ואיכא למימר דאבידה שיש בה סימנים אסורה מן התורה שמא יש לבעלים בו סימן מובהק ובסי' מובהק מדאוריתא ודאי מהדרינן כדמהדרי' ביה גיטא והא דאקשי' ממתני' דקתני מה שלמה מיוחדת שיש לה סימנין משום דהכי קתני מה שמלה מיוחדת שמחזירין אותה בסימנין אף כל וכו' דליכא למימר שיש לה סימנין חייב להכריז לאהדורי בעדים קאמר ולאפוקי שאין לו סימנין שאינו חייב להכריז דהא מתובעים נפקא כל שאין לה סימנים יאוש בעלים היא ואין לה תובעים.
ועוד יש לתרץ דבדבר שאין בו סי' מיאש דסבר לא אתו עדים שאינו יכול לחזור אחריהן ולומר להם ראיתם חפץ פלוני שהיה לי ואבדתיו אבל כשיש בו סימן הוא יכול לחזור אחר עדים ולחזור אחר מוצאו נגומר מצאת חפץ פלוני שהיה לי וכך וכך סימנין היה לי בו ואבדתיו ומתוך כך באין עדים ומתברר הדבר והוי יודע דהא דאקשי' חמור בסימני אוכף ה"ל לתרוצי בסי' מובהק דהא קרא לאו לסימנים בלחוד איצטריך אלא ניחא ליה בתירוצא רויח' דהיינו עדים וסימן מובהק בכללו ומיהו אי כתיב קרא מיותר לסימנין כגון דנימא שה או שלמה דכתב רחמנא למה לי ש"מ לסימנים בכל סימנים מהדרינן דאלו לסימן מובהק לא איצטריך קרא:
ת"ש דרשהו אם רמאי. פי' והיינו טעמא דלא דאיק ממתני' ולימא הכי והרמאי אע"פ שנתן סימנין הרי זה לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך דרשהו אם רמאי הוא אם אינו רמאי, דמשמע דלאחר מהדרי' בסימנין משום דמתני' הכי קתני לכל אדם מחזירין בסימנים אי מדאוריתא אי מדרבנן ומי שמוחזק רמאי יש לחוש שמא יתן סימנין ואינו שלו וכיון שכן אין מחזירין לו בסימנים שהרי התורה אמרה דרשהו וזה שאין לדרשו בסימנין כלל דרשהו בעדים דעל כרחך למתני' בסימנין מהדר כדקתני בהדיא אי מדאוריתא אי מדרבנן ואסמכינהו אקרא:
אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר: מסתברא דבעל הבית הלוקח מבעל הבית קאמר, אבל תגר הלוקח מבעל הבית לא, דיאושי מיאש מינייהו, כיון דאורחיה דתגר למזבן הכא ולזבוני הכא. ואם תאמר לוקח מן התגר יחזיר לתגר, דהא קנתה לו חצרו, וכי מזבין איהו לא מיאש דהא לא ידע ליאש, כבר כתבתי למעלה (כה, ב ד"ה לא ושם תוד"ה לא) בדברי רבותינו הצרפתים ז"ל, לפי שאינו (יאוש) [עשוי] לימצא לתגר. ואני אומר, לפי שהתגר יודע שיש פעמים שימצאו מעות בפירות שהוא מכאן ומכאן, ואין לו פנאי לבדוק, ולפיכך מתיאש הוא בדעתו מעיקרא מכל מה שימצא מפירותיו, כך נראה לי.
שור לגיזת זנבו: ואם תאמר אי אית ביה שוה פרוטה פשיטא, ואי לית ביה שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר. ויש לומר לעולם דאית ביה שוה פרוטה, וקא משמע לן קרא שחייב להתעסק בשבח אבדה ולגוז זנבו כשיגיע לכדי גיזה, כדי שיגדל ויחזור ויגוז.
אשר תאבד פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה: ואם תאמר, פשיטא, וקרא למאי אתא. יש לומר דאי לאו אשר תאבד, הוה אמינא דאפילו פחות משוה פרוטה יחזיר, דקא רבי רחמנא מלכל אבידת אחיך. ונראה לי דאיצטריך משום פרוטה שהוזלה ואחר כך הוקרה,וכן הוקרה ולבסוף הוזלה, דלכולי עלמא אין צריך להחזיר.ואי נמי להוקרה והוזלה ולבסוף הוקרה, למאן דדריש מומצאתה. ואי נמי לחייב בחזרה בכי הא, למאן דדריש מאשר תאבד, אף על גב דהוזלה בנתיים קודם שמצאה, וכדי שלא תאמר דכיון דהוזלה נפקא לה מתורת ממון, ולא יהא המוצא מעתה חייב בחזרה, ואפילו הוקרה לבסוף קודם מציאה. כך נראה לי.
איבעיא להו סימנים דאורייתא או דרבנן: פירוש סימנין שאינן מובהקין, שמחזירין בהן אבדה קאמר, דאלו סימנים מובהקים, כנקב יש בצד אות פלונית (לקמן כח, א) פשיטא דהרי הן כעדים. ואם תאמר אם כן לוקי שה דאבדה לסימנים מובהקין. לא היא, דאי לסימנים מובהקין לא צריך קרא, דהרי הן כעדים, ולעדים לא צריך קרא, ואי שה לסימנים, סימנים שאינן מובקין אתא לאשמועינן.
לא שנו אלא בלוקח מן התגר משום הכי מותרין הרי אלו שלו ואם צרורין נוטל ומכריז ואינו מחזיר למוכר דכיון דתגר זבין מהכא ומזבין להכא המוכר הראשון שנפלו לו המעות והן מותרין מתייאש מהם אמר ילכו מיד ליד ולא אדע למי אתבעם ואין לי בהם סימן. ואי צרורים נוטל ומכריז שאינו מתייאש מהם יודע כי התגר ימכור אותם ומחשב בלבו אולי לא ראה אותם על כן לא החזירם לי ומי שימצא אותם לא ידע למי יחזירם ויכריז עליהם ויש לי בהן סימן. אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר בין צרורין בין מותרין דודאי שלו היו. אמר ליה וכי בעל הבית בעצמו דשן הלא שכר פועלים ואימר מינייהו נפול ואם צרורין הם יטול ויכריז הראב"ד ז"ל.
וכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית וכו'. פירוש ותגר אף על פי שלקחו מבעל הבית הרי אלו של תגר דבעל הבית מייאש דמימר אמר איהו מזבין ליה לאחר ואותו אחר אין מחזיר לו ודאמרינן וכי בעל הבית בעצמו דשן הכי קאמר שמא שכר פועלים ומהן נפלו ונתיאשו לפי שאין בעל הבית יודע ממי הן וכל שכן בבעל הבית העשוי למכור פירותיו ולפיכך אוקימנא בדש בעבדיו כנענים דאלו עברים שיש להן קנין בלא בעלים הרי אלו שלו שמא מהן נפלו אבל כנענים שלו הוא דאיהו ודאי לא מייאש מימר אמר נקיטנא ליה בדינא. אי נמי הוא גופיה מהדר ליה דכל פירות דבעל הבית מעות הנמצאין בהן בעבדיו תולין אותן מסתמא.
ודברי רבינו הגדול ז"ל כגון שדש בעבדיו ושפחותיו הכנענים מפני שידם כידו אבל לקחן בעל הבית מן התגר אין חייב להחזיר אינן ברורים שנראה מדבריו דלא אתא אלא למעוטי בעל הבית מן התגר ואם כן מאי כנענים אלא שדעתו לומר והוא שדשן בעבדיו הכנענים אבל בעברים לא והוא הדין לבעל הבית הלוקח מן התגר והעד שאמר מפני שידן כידו. ובו בלשון כתבה ה"ר משה תלמידו הרי אלו שלו במה דברים אמורים לוקח מן התגר או מבעל הבית שלקחה מן התגר אבל אם בעל הבית דשן על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים הרי זה חייב להחזיר. וזהו לשון רבינו. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: אמר ליה רב נחמן וכי בעל הבית בעצמו דשן. כלומר דדילמא מפועלים נפל וכיון דליכא סימן איאושי מייאש ואפילו אם מצאן אחד מפועלים בתוך הפירות קנאן אלא אם כן אין כאן אלא פועל אחד דמידע ידע דהוא דבעל הבית שהוא חייב להחזיר. תתרגם מתניתך כגון שדש בעבדיו ושפחותיו הכנענים פירוש שידם כידו וממונם שלו. עד כאן.
וכתב השר יהונתן וזה לשונו: אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר. ודוקא שידוע שדשן בעל הבית עם עבדיו הכנענים דאי נמי נפלו מעבדיו הוי של בעל הבית. אבל אם אינו ידוע שאפשר שדשו עמו ישראלים אחרים אינו חייב להחזיר דהא אינו יודע של מי היו והבעלים נמי נתיאשו שאינם יודעים באי זה מקום נפלו מהן ועוד דהוי דבר שאין בו סימן וכל שכן אם לקחן בעל הבית מן התגר. עד כאן.
כתוב בתוספות מכל מקום אינו יודע מאיזה בעל הבית קנה התגר וכו'. ואין להקשות ונשאל לתגר. דיש לומר דלא מהימן כדאמרינן לעיל בזמן שאין מקחו בידו אינו נאמן. גליון.
ואם תאמר לוקח מן התגר יחזיר לתגר דהא קנתה לו חצרו וכי מזבין איהו לא מתיאש דהא לא ידו לייאש. ונראה לי לפי שהתגר יודע שיש פעמים שימצאו מעות בפירות שהוא לוקח מכאן ומכאן ואין לו פנאי לבדוק ולפיכך הוא מתיאש בדעתו מעיקרא מכל מה שימצא בפירותיו. הרשב"א.
והר"ן כתב וזה לשונו: ואם תאמר אם כן תקנה לו חצרו לתגר ויתחייב בעל הבית להחזירן לו דתגר לא מייאש חדא דלא ידע ועוד דכיון דבעל הבית זבן לית ליה ליאושי.
ויש לומר דכל דבר דאין דרכו להמצא אין חצרו של אדם קונה לו וכמו שכתבנו למעלה בשם התוספות הילכך מעות מפוזרות שנמצאו בפירות לעולם הרי אלו שלו אלא בבעל הבית דלוקח מבעל הבית ושדשן הוא בעצמו או בעבדיו ושפחותיו הכנענים. עד כאן.
וכתוב בגליון תוספות דתגר עצמו היה חייב להחזיר דבאיסור אתא לידיה דבאותה שוה שלקחן ודאי לא מתייאש בעל הבית אי הוה ידו. עד כאן.
מתניתין: מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין: פירש רש"י שאינה של הפקר דבידי אדם נעשית אף כל שיש לה תובעין לאפוקי היכא דידעינן ביה דמייאש. ולפי זה יאוש משמלה נפקא. ומיהו בירושלמי מפקי יאוש מאשר תאבד. לפיכך פירש יש לה תובעים שיש בה שוה פרוטה והכי איתא בתוספתא.
ולפי זה מאן דמפיק לה בגמרא מומצאתה פליג אמתניתין ולא מחוור. הר"ן. והראב"ד פירט דסתם שמלה אין אדם מתיאש ממנה פרט לאחר יאוש. עד כאן. והתוספות האריכו בזה במרובה (דף סו ע"א).
חמור דבור: כתוב בתוספות דלא חשיב אלא בהמות וכו'. והא דלא קאמר בבקר אליבא דבן בג בג גבי מעשר שני. יש לומר שהתוספות הוכיחו בעירובין ובשבועות דדוקא הבי"ת דבבקר אייתר ולא גופיה דקרא. גליון.
ואימא לגללים הוא דאתאי: פירוש שיעמידנה במקום שלא ילכו הגללים לאיבוד. הרא"ש ז"ל.
מדקתני להו תנא וכו': והא דלא קאמר להדיא סימנים משמלה נפקא כדתנן וכו'. משום דלקמן איכא מאן דאמר דתנא תובעים נקט בעיקר וסימנים כדי נסבה ולא ילפינן להו משמלה משום הכי אמרינן השתא דאפילו לההוא סברא מדאסמכינהו תנא גבי שמלה ולא קתני להו גבי שה מכלל דקים ליה דסימנים לא נפקי משה. וכן פירש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל.
שמע מינה דשה לאו לסימנים הוא דאתא: ואין להקשות כיון דשור וחמור כתיב בקרא ברישא דהכי כתיב כי תראה שור אויבך או את שיו נדחים וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וגו' ואם כן נתחיל ברישא דקרא ונימא אי כתיב שורו הוה אמינא הני מילי בעדים דגופא ושה לגזותיו וחמור לסימני אוכף ואייתר שמלה לסימנים. ויש לומר נהי נמי דאי לא כתיב אלא שור לבד הוה אמינא דוקא לעדים דגופא דאית ליה תובעים לאפוקי נתייאש כדפירש תוספות לעיל מכל מקום כי כתיב שור ושמלה אז שמלה מגלי לי דשור אתי לגיזת זנבה דעדיף טפי למדרש שור לגיזת זנבו לגופיה מליתורי שמלה לסימנים לכך אי אפשר לדרוש סימנין משמלה. אבל לא היה קשה אם תמצא לומר כדפירשתי אם כן מאי קאמר מה שמלה שיש לה סימנים ויש לה תובעים כי זה נפקא לן משור כדפירשתי. דיש לומר דזה לא יקשה דהא אפילו לא כתיב שור הוה ילפינן משמלה לחודיה תובעים כי זה נפקא לן מן הראשון שנכתב לכך נקטיה. גליון.
אשר תאבד פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה: פירש רש"י ז"ל דנפקא לן מאשר תאבד דהוי יתירה שתהא קרויה אבידה. וכן פירש בתוספות. ויש שפירש דנפקא לן מדכתיב אשר תאבד ממנה כלומר דהשתא אבודה ממנו פרט לשאין בו שוה פרוטה דלא חשיב ממון ולא חשיב שאבד ממנו כלום. והביאו ראיה לפירוש זה מדאמרינן בסמוך למאן דדריש אשר תאבד דרבי שמעון בן יהוצדק מנא ליה ומאי קושיא דהא דרשא דרבי שמעון דממנו נפקא אלא ודאי כדאמרן. ופרקיה דנפקא ליה מיתורא דממנה דתרווייהו משמע מי שאבודה ממנו לבדו ולא משאר בני אדם ומשמע נמי דבר שחשוב ממון להיות אבוד ממנו.
ואית דגרסי דנפקא ליה מאשר כלומר דמיתורא דאשר שמעינן דמתאבד ממנו מדריש תרתי הא דהכא וההיא דרבי שמעון וכדאמרן. אבל רש"י פירש לקמן האי אשר תאבד מיבעי ליה לכדרבי יוחנן משום רבי שמעון וכו' דכיון דאיצטריך התם למכתב ממנו איצטריך למכתב אשר תאבד. וכולי לדרשא חדא אתא. הריטב"א.
ותלמיד הר"פ פירש וזה לשונו: פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה דתאבד יתירה דהוה ליה למימר אשר תמצא. עד כאן.
פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה: נראה לי דאיצטריך משום פרוטה שהוזלה ואחר כך הוקרה וכן הוקרה ולבסוף הוזלה דלכולי עלמא אינו צריך להחזיר. ואי נמי להוקרה והוזלה ולבסוף הוקרה למאן דדריש מומצאת ואי נמי לחייב בחזרה בכי הא למאן דדריש מאשר תאבד אף על גב דהוזלה בנתיים קודם שמצאה וכדי שלא תאמר דכיון דהוזלה נפקא לה מתורת ממון ולא יהא המוצא מעתה חייב בחזרה ואפילו הוקרה לבסוף קודם מציאה. הרשב"א.
רבי יהודה אומר ומצאתה פרט למציאה שאין בה שוה פרוטה: כלומר עד שיהא בה שיעור ממון וכו'. וקשיא לי אדרבה מדכתב רחמנא ומצאתה אי נמי מדכתיב אשר תאבד אית לן למימר שבא לרבות אבידות הרבה ומציאות הרבה ואפילו פחות משוה פרוטה. ויש לומר דהא ליתא דאם כן לשתוק קרא דהא מדכתב רחמנא לכל אבדת אחיך הוה מרבינן אפילו פחות משוה פרוטה. אי נמי דכיון דקראי יתירי נינהו סברא הוא למדרשינהו למעוטי דלא לימא רחמנא דליטרח משום אבדה שאין בה חסרון כיס ולא חשיבא ממון.
משמעות דורשים איכא בינייהו: כלומר דליכא מידי בינייהו בעיקר הדין אלא דמר מידריש ליה שפיר טפי מהאי קרא ומר מידריש ליה שפיר מאידך ודכולי עלמא תרווייהו קראי יתירי נינהו ולדדשא אתו וכדפריש ואזיל. הריטב"א ז"ל.
האי ומצאתה מאי עביד כדרבנאי וכו': לא הוה מצי לשנויי כדלקמן אליבא דרבא דאם כן לא הוה בינייהו מידי אפילו משמעות דורשים לא הוה בינייהו. גליון.
נראה דגרסינן ואידך דרבנאי מנא ליה נפקא ליה מומצאתה ואידך וא"ו לא דריש. ואידך דרבי יוחנן מנא ליה נפקא ליה ממנו. ואידך ממנו לא דריש. הריצב"ש. דרבנאי מנא ליה נפקא ליה מומצאתה. הכא דריש רבי יהודה וא"ו וכן במנחות סוף התכלת גבי ומחציתה ובפרק קמא דסנהדרין גבי ושופטיך. ותימה דבריש ערכין ובריש תמורה לא דריש ר' יהודה וא"ו דאם המר ימיר. וכן סוף פרק טרף בקלפי לא דריש וא"ו דואש ושמא הנהו אורחיה דקרא טפי. אף על גב דשאר תנאים דהתם דרשי להו. תוספות שאנץ.
רבא אמר פרוטה שהוקרה והוזלה איכא בינייהו וכו'. עד משעת אבדה ועד שעת מציאה: פירוש מאן דאמר אשר תאבד סבר דיו שתהא בשעת מציאה כשעת אבידה שיהא בשתיהן שוה פרוטה. ומר סבר דלהכי כתב רחמנא ומצאתה בוא"ו לומר שלא תוזל בין אבדה ומציאה.
ואם תאמר ולפום הא דרבא מנא להו להנהו תנאי ההיא דרבנאי ודרבי שמעון בן יהוצדק ויש לומר דאיכא לשנויי כדלעיל ולא אתא רבא אלא לומר דבעיקר דינא פליגי אי דרשינן וא"ו דומצאתה לענין שהוזלה בינתיים אם לאו. והשתא לפום מאי דפרישנא במתניתין דכי קתני מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין אף כל וכו' דתובעים היינו שוה פרוטה נראה דתנא דמתניתין דעת שלישי ומשמלה נפקא ליה ואשר תאבד ומצאתה כוליה דרבנאי ודרבי שמעון בן יהוצדק והיינו דאתי למימר קמן דלתנא דמתניתין תובעים אצטריכא ליה למילף משמלה וסימנים כדי נסבה דאלו אית ליה לתנא דמתניתין סברא דהני תנאי אדרבה תובעים כדי נסבה וסימנין אצטריכא ליה אלא ודאי כדאמרן.
עוד יש לפרש דתנא דדריש לה משמלה לאו משמלה בלחוד אלא מדכתב רחמנא נמי אשר תאבד ומצאתה דלא תימא רבתה תורה אבידה ומציאה שאין בה שוה פרוטה כתב רחמנא שמלה לומר דאשר תאבד ומצאתה דרשינן ליה למעט. והוא הדין דמשמלה לחודיה לא נפקא דאמינא דשמלה לדרשא אחריתי אתאי או לסימנים או למילתא אחריתי אבל השתא דכתיבי תרווייהו אית לן למדרש על כרחך דאתא למעוטי אבידה שאין בה שוה פרוטה שאינה דומה לסתם שמלה. הריטב"א.
איבעיא להו סימנין דאורייתא וכו': פירוש סימנין שאינן מובהקין שמחזירים בהם אבידה קא מיבעיא ליה דאלו סימנין מובהקים כנקב יש בצר אות פלוני פשיטא דהרי הן כעדים. ואם תאמר אם כן לוקי שה דאבידה לסימנין מובהקין. לא היא דקרא למה לי פשיטא דהרי הן כעדים.
ואם תאמר היכי מספקא לן סימנין אי דאורייתא אי דרבנן על כרחך מדאורייתא דאי מדרבנן אם כן מדאורייתא כל אבידה אפילו יש בה סימן הרי היא כאין בה סימן דאמרינן דהרי היא שלו לפי שבעלים מתייאשין ואין סומכין לומר שמא ימצאו עדים עליה ואם כן היאך מחזירין אבידה מן התורה לעולם. יש לומר דכל שיש בה סימן מכריזין עליה שמא יש לו לבעלים סימן מובהק ולא מייאש. אי נמי יש לומר דנהי דבאין בה סימן אין הבעלים סומכים שימצאו עדים עליה ומייאשי התם היינו טעמא לפי שאין הבעלים יכולין לחזר אחר עדים לומר כזו ראיתם בתוך שלי בואו והעידו עליה אבל כל שיש בה סימן בעלים לא מייאשי מימר אמרי אחזר אחר עדים ואצייר להם כלי שאבדתי בסימניו העידו עליו בטביעות עין ולפיכך המוצא חייב להכריז כדי להחזיר לבעלים בעדים. הר"ן.
וזה לשון הריטב"א: הקשו בתוספות וכיון דסימנין לאו דאורייתא היכי מהדרינן מדאורייתא אפילו בעדים נימא דכיון דלית ליה סימנים איאושי מייאש דהא לרבנן כל שאין בו סימנין לא מהדרי בעדים דאיאושי אייאש. ויש לומר דבשלמא כי ליכא סימנים כלל מייאש מינה דלא משכח עדים שיכירוה אבל כי איכא סימנים סבר שיכירוה שכניו בטביעות עינא על ידי הסימנים.
ויש אומרים דהא דמהדרינן בעדים כגון שראו העדים האבידה מאליהם בידו והכירוה שהיא אותה שמלה שהיתה קודם לכן בחזקת שלו ולמכירה לא חיישינן. אבל לא ראוה בידו מאליהם אין לו להוציאה לפניהם שיכירוה שהיא שלו ויכול למימר כדו לא מפיקנא ליה דחיישינן דילמא אתו לאיערומי שיראו אותה כדי שיראו בה סימן מובהק ויאמרו אותו סימן לאיניש דעלמא. ודעת מורנו בשם רבו דהני מילי כשאין הלה בא בברי ואינו נותן סימנין אבל אם הוא נותן סימנין דרבנן ודאי מפקינן לעדים דלחזיוהו לא חיישינן להכי. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן. קשיא לי היכי אפשר לומר דמדאורייתא לא מהדרינן בסימנין אם כן כל אבידה תהא מותרת למוצאה וכו'. ואיכא למימר דאבידה שיש בה סימנים אסורה מן התורה שמא יש לבעלים בו סימן מובהק ובסימן מובהק מדאורייתא ודאי מהדרינן כדמהדרינן ביה גיטא. והא דאקשינן ממתניתין דקתני מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין משום דהכי קתני מה שמלה מיוחדת שמחזירין אותה בסימנין אף כל וכו' דליכא למימר שיש לה סימנין חייב להכריז לאהדורי בעדים קאמר ולאפוקי שאין לו סימנין שאינו חייב להכריז דהא מתובעים נפקא שכל שאין לה סימנים יאוש בעלים היא ואין לה תובעים.
ועוד יש לתרץ דבדבר שאין בו סימן מיאש דסבר לא אתו עדים שאינו יכול לחזור אחריהם ולומר להם ראיתם חפץ פלוני וכו' והוי יודע דהא דאקשינן חמור בסימני אוכף הוה ליה לתרוצי בסימן מובהק דהא קרא לאו לסימנים בלחוד איצטריך אלא ניחא ליה בתירוצא רויחא דהיינו עדים וסימן מובהק בכללו. ומיהו אי כתיב קרא מיותר לסימנים כגון דנימא שה או שלמה דכתב רחמנא למה לי שמע מינה לסימנים בכל סימנים מהדרינן דאלו לסימן מובהק לא איצטריך קרא. עד כאן.
והריטב"א כתב וזה לשונו: והא דפרכינן בסמוך ממאי דדרשינן לעיל חמור בסימני אוכף בדין הוא דמצית לשנויי דהתם בסימנים מובהקים אלא דלרוחא דמילתא משנינן עדי אוכף. ועוד דסתם סימנים סימנים בינונים במשמע. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה