ביאור:בבלי בבא מציעא דף לב
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
תרי מגו תלתא [1]; ואי נמי תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא.
אמר ליה: מנא לך הא?
אמר ליה: דתנן 'אם יש שם בית דין - מתנה בפניהם; אין שם בית דין - בפני מי יתנה? שלו קודם' [2]!
אמר ליה: מי דמי? התם דמפיק ממונא מהאי ומותיב להאי - בעינן בית דין, אבל הכא - דידי שקלי, גילוי מילתא בעלמא הוא [3], בתרי סגי ליה; תדע דתנן 'אלמנה [4] מוכרת [5] שלא בפני בית דין [6]!'
אמר ליה אביי: ולאו מי אתמר עלה 'אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אלמנה אינה צריכה בית דין של מומחין, אבל צריכה בית דין של הדיוטות.'?
משנה:
מצאה ברפת [7] - אין חייב בה; ברשות הרבים - חייב בה;
ואם היתה בבית הקברות [8] - לא יטמא לה.
אם אמר לו אביו "היטמא!" או שאמר לו "אל תחזיר! [אלא טפל בי קודם – תוס' קידושין לד,א]" [9] - לא ישמע לו.
פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנאמר (שמות כג ה) [כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו] עזב תעזב [עמו];
הלך [10] וישב לו, ואמר: "הואיל ועליך מצוה - אם רצונך לפרוק – פרוק!" - פטור שנאמר 'עמו';
אם היה זקן או חולה [בעל הבהמה, שיושב לו] - חייב;
מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון [11].
רבי שמעון אומר: אף לטעון.
רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו - אין זקוק לו, שנאמר 'תחת משאו' - משאוי שיכול לעמוד בו.
גמרא:
אמר רבא: 'רפת' שאמרו [12] אינה מתעה [’מתעה' – מלשון תועה בדרך] [13] ואינה משמרת [14]; אינה מתעה - מדקתני 'אינו חייב בה'; ואינה משמרת - מדאיצטריך למיתני 'אינו חייב בה'; דאי סלקא דעתך משמרת: השתא משכח לה אבראי - מעייל לה לגואי [15], משכח לה מגואי מבעיא? אלא שמע מינה: אינה משמרת
שמע מינה.
מצאה ברפת - אינו חייב [בה; ברשות הרבים - חייב בה]:
אמר רבי יצחק: והוא שעומדת [הרפת] תוך לתחום; מכלל דברשות הרבים ואפילו בתוך התחום - נמי חייב.
איכא דמתני לה אסיפא: ברשות הרבים - חייב בה; אמר רבי יצחק: והוא שעומדת חוץ לתחום; מכלל דברפת - אפילו עומדת חוץ לתחום נמי אינו חייב בה.
בבית הקברות - לא יטמא לה:
תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו "היטמא" או שאמר לו "אל תחזיר" שלא ישמע לו? שנאמר (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' [אלהיכם] - כולכם חייבין בכבודי [17].
טעמא דכתב רחמנא 'את שבתותי תשמרו' הא לאו הכי הוה אמינא צייתא ליה [18]? ואמאי? האי [כבוד אב] עשה, והאי [19] לא תעשה ועשה [20], ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה!?
איצטריך: סלקא דעתא אמינא: הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום [21], שנאמר כאן (שמות כ יא) כבד את אביך ואת אמך [למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך] ונאמר להלן (משלי ג ט) כבד את ה' מהונך [ומראשית כל תבואתך] - הלכך לציית ליה? קא משמע לן דלא לשמע ליה[22] רש"י חוזר על הגמרא! ב</ref> רש" מפרש ואומר גזירה שוה [כבד – כבד] והגמרא בתחילה אמרה היקש! לפיכך נראה לומר, שהגירסה המקורית בגמרא היתה: 'סלקא דעתא אמינא: הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום'; ורש"י אינו מדhיק בין היקש לגזירה שוה, ולכן פירש: 'הוקש כבודם. בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ה' מהונך:'; ופירושו נכנס לגירסת הגמרא.
</ref>.
מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון:
מאי 'אבל לא לטעון'? אילימא 'אבל לא לטעון כלל' - מאי שנא פריקה, דכתיב (שמות כג ה) ’[כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו] עזב תעזב עמו' - טעינה נמי הכתיב (דברים כב ד: לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם) הקם תקים עמו?
אלא: מצוה מן התורה לפרוק בחנם, ולא לטעון בחנם אלא בשכר; רבי שמעון אומר: אף לטעון בחנם.
תנינא להא! דתנו רבנן: 'פריקה בחנם, טעינה בשכר; רבי שמעון אומר: זו וזו בחנם.'
מאי טעמייהו דרבנן? דאי סלקא דעתא כרבי שמעון - לכתוב רחמנא טעינה, ולא בעי פריקה, ואנא אמינא: ומה טעינה - דלית בה צער בעלי חיים, וליכא חסרון כיס [23] - חייב, פריקה - דאית בה צער בעלי חיים וחסרון כיס [24] - לא כל שכן!
אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא? - לומר לך: פריקה בחנם, [25] טעינה [26] בשכר [27].
ורבי שמעון - מאי טעמא?
משום דלא מסיימי קראי [28].
ורבנן?
אמאי לא מסיימי קראי? הכא כתיב 'רובץ תחת משאו' [29], התם כתיב 'נופלין בדרך': דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע.
ורבי שמעון?
'נופלין בדרך' אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע [30].
אמר רבא:
מדברי שניהם [31] נלמד צער בעלי חיים דאורייתא; ואפילו רבי שמעון לא קאמר [32] אלא משום דלא מסיימי קראי [33], אבל [אילו] מסיימי קראי דרשינן קל וחומר: משום מאי? לאו משום צער בעלי חיים דרשינן [34]?
דלמא משום דאיכא חסרון כיס, והכי קאמר: ומה טעינה דלית בה חסרון כיס חייב, פריקה דאית בה חסרון כיס לא כל שכן?
וטעינה - אין בה חסרון כיס? מי לא עסקינן [35] דאדהכי והכי בטיל משוקיה? אי נמי אתו גנבי ושקלי כל מה דאיכא בהדיה?
תדע [36] דצער בעלי חיים דאורייתא: דקתני סיפא: 'רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר [על] משאו - אין זקוק לו, שנאמר (שמות כג ה) [כי תראה חמור שנאך רבץ] תחת משאו [וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו]: משאוי שיכול לעמוד בו' לאו מכלל דתנא קמא [37] סבר זקוק לו? מאי טעמא [38]? [39] לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא?
דלמא ב'תחת משאו' פליגי: דרבי יוסי סבר דרשינן 'תחת משאו' - משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן סברי לא דרשינן 'תחת משאו' [40].
תדע [41] דצער בעלי חיים לאו דאורייתא: דקתני רישא: 'הלך וישב לו, ואמר לו "הואיל ועליך מצוה לפרוק – פרוק" – פטור, שנאמר "עמו"'; ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא - מה לי איתיה למריה בהדיה ומה לי כי ליתיה למריה בהדיה?
לעולם צער בעלי חיים דאורייתא; מי סברת 'פטור' = פטור לגמרי? ודלמא 'פטור' – בחנם, וחייב בשכר, והכי קאמר רחמנא: כי איתיה למריה בהדיה - עבד גביה בחנם, וכי ליתיה למריה בהדיה - עבד גביה בשכר [42], ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא!?
<סימן: בהמת בהמת אוהב שונא רבצן>
לימא מסייע ליה [43]: 'בהמת עובד כוכבים - מטפל בה [44] כבהמת ישראל'; אי אמרת בשלמא צער בעלי חיים דאורייתא - משום הכי מטפל בה כבהמת ישראל, אלא אי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא - אמאי מטפל בה כבהמת ישראל?
התם - משום איבה; הכי נמי מסתברא, דקתני: 'אם היתה טעונה יין נסך - אין זקוק לה' אי אמרת בשלמא לאו דאורייתא [45], משום הכי אין זקוק לה [46]! אלא אי אמרת דאורייתא - אמאי אין זקוק לה?
הכי קאמר: 'ולהטעינה יין נסך - אין זקוק לה' [47].
תא שמע: 'בהמת עובד כוכבים ומשאוי ישראל – וחדלת (שמות כג ה: כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזוב עמו).' ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא - אמאי 'וחדלת'? 'עזב תעזב' מבעי ליה?!
לעולם צער בעלי חיים דאורייתא; התם בטעינה [48].
אי הכי - אימא סיפא: בהמת ישראל ומשאוי עובד כוכבים 'עזב תעזב'; ואי בטעינה - אמאי 'עזב תעזב'?
משום צערא דישראל [49].
אי הכי - אפילו רישא נמי?
רישא בחמר עובד כוכבים [50]; סיפא בחמר ישראל.
מאי פסקת [51]?
סתמא דמלתא איניש בתר חמריה אזיל.
והא 'וחדלת' ו'עזב תעזב' - בפריקה הוא דכתיבי?
אמר ליה: הא מני? - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא.
תא שמע: 'אוהב לפרוק ושונא לטעון - מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו' ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא - הא [לפרוק] עדיף ליה [מצד צער בעלי חיים]? אפילו הכי - כדי לכוף את יצרו עדיף.
תא שמע: 'שונא שאמרו [52] - שונא ישראל ולא שונא עובד כוכבים'; אי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא - מה לי שונא ישראל ומה לי שונא עובד כוכבים?
מי סברת א'שונא' דקרא קאי? א'שונא' דמתניתין קאי [53]!
[אלוי זה המקור לתירוצו של תוספות ד"ה מה לי שונא עבודת כוכבים]
תא שמע:
הערות
עריכה- ^ שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר "שלשה היינו"
- ^ וסתם בית דין – שלשה; אלמא אין כח להפקיר ממון זה אצל זה בפחות משלשה
- ^ שידעו שחלקתי בשוה
- ^ אלמנה הניזונת מנכסי יתומים
- ^ למזונות
- ^ ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול
- ^ בגמרא מפרש מאי אצטריך
- ^ והוא כהן
- ^ והוא במקום שהוא מותר לילך שם
- ^ הבעלים
- ^ בגמרא מפרש
- ^ ששנינו במשנתנו
- ^ עסקינן כשאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת
- ^ שאינה נעולה, ואם באת לצאת יוצאה
- ^ כדאמרינן (לעיל דף לא.) 'לגינתו ולחורבתו מנין'
- ^ ברישא גרסינן 'והוא שעומדת בתוך לתחום' בסיפא גרסינן 'והוא שעומדת חוץ לתחום'
- ^ אף על פי שאמרתי לך 'ירא את אביך' - אני אדון לשניכם, ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת - אל תשמע לו
- ^ דאתי עשה ד'כיבוד' ודחי לא תעשה ד'לא תוכל להתעלם'
- ^ אבידה
- ^ עשה ולא תעשה היא: 'השב תשיבם', 'לא תוכל להתעלם'
- ^ בגזירה שוה: כבד את אביך, כבד את ה' מהונך
- ^ Note: הגמרא והרש"י קשים: א
- ^ אם לא יטעון
- ^ פריקה אית בה חסרון כיס: שהבהמה נשברת תחת משאה
- ^ אבל
- ^ לא נצטוית אלא
- ^ הלכך אי לא כתב פריקה, ואתיא מקל וחומר מטעינה - הוה אמינא 'דיו לבא מן הדין להיות כנדון': מה טעינה בשכר - אף פריקה בשכר
- ^ למשמעות טעינה; הלכך אי כתיב חד - הוה אמינא לפריקה אתא
- ^ משמע שצריך לפרוק
- ^ אף המשא מוטל על הקרקע שצריך לטעון
- ^ מדקאמרי תרווייהו [רבי שמעון ותנא קמא] פריקה עדיפא
- ^ דאצטריך למכתב פריקה
- ^ לטעינה
- ^ והכי יליף: מה טעינה, דליכא צער בעלי חיים – חייב, פריקה דאיכא צער בעלי חיים - לא כל שכן
- ^ וכי אין המקרא מדבר אף בהולך לסחורה
- ^ דלרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון, ולרבי שמעון
- ^ דרבי יוסי הגלילי, רבנן, ורבי שמעון
- ^ ואמאי זקוק לו? אי משום מצות 'עזב תעזב' - הא כתיב 'משאו' - הראוי לו!
- ^ אלא
- ^ למשא הראוי לו, ד'משאו' - כל משא שעליו משמע
- ^ דהכי הוא כדדחינא לך,
- ^ משום צער בעלי חיים, ועל כורחו יטול שכר
- ^ לרבא, דאמר לעיל 'צער בעלי חיים דאורייתא'
- ^ לפרוק משאה
- ^ וטעמא משום איבה הוא
- ^ שיכול להשמט ולומר "דבר איסור הוא לנו"
- ^ ולעולם דאורייתא; ורישא תנא 'מטפל בה' - בין בפריקה בין בטעינה: פריקה משום צער בעלי חיים, וטעינה משום איבה; ולהטעינה יין אסור, דלאו צערא איכא, ולאו איבה איכא - אין זקוק לה
- ^ לקמיה פריך: הא - בפריקה כתיב?!
- ^ שצריך להשהות שם
- ^ ואין בעל המשא שם, ועל העובד כוכבים לטעון
- ^ וכי פסקת הדבר כן, דכל בהמת נכרי הוי חמר עובד כוכבים, וכל בהמת ישראל הוי חמר ישראל
- ^ קסלקא דעתא שונא שאמרו א'שונא' דקרא קאי, דמשתעי בפריקה: 'כי תראה חמור שונאך רובץ' וגומר
- ^ אהך מתניתא דלעיל, דשונא לטעון הוא