ביאור:בבלי בבא מציעא דף לב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

תרי מגו תלתא [1]; ואי נמי תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא.

אמר ליה: מנא לך הא?

אמר ליה: דתנן 'אם יש שם בית דין - מתנה בפניהם; אין שם בית דין - בפני מי יתנה? שלו קודם' [2]!

אמר ליה: מי דמי? התם דמפיק ממונא מהאי ומותיב להאי - בעינן בית דין, אבל הכא - דידי שקלי, גילוי מילתא בעלמא הוא [3], בתרי סגי ליה; תדע דתנן 'אלמנה [4] מוכרת [5] שלא בפני בית דין [6]!'

אמר ליה אביי: ולאו מי אתמר עלה 'אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אלמנה אינה צריכה בית דין של מומחין, אבל צריכה בית דין של הדיוטות.'?

משנה:

מצאה ברפת [7] - אין חייב בה; ברשות הרבים - חייב בה;

ואם היתה בבית הקברות [8] - לא יטמא לה.

אם אמר לו אביו "היטמא!" או שאמר לו "אל תחזיר! [אלא טפל בי קודם – תוס' קידושין לד,א]" [9] - לא ישמע לו.

פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנאמר (שמות כג ה) [כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו] עזב תעזב [עמו];

הלך [10] וישב לו, ואמר: "הואיל ועליך מצוה - אם רצונך לפרוק – פרוק!" - פטור שנאמר 'עמו';

אם היה זקן או חולה [בעל הבהמה, שיושב לו] - חייב;

מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון [11].

רבי שמעון אומר: אף לטעון.

רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו - אין זקוק לו, שנאמר 'תחת משאו' - משאוי שיכול לעמוד בו.

גמרא:

אמר רבא: 'רפת' שאמרו [12] אינה מתעה [’מתעה' – מלשון תועה בדרך] [13] ואינה משמרת [14]; אינה מתעה - מדקתני 'אינו חייב בה'; ואינה משמרת - מדאיצטריך למיתני 'אינו חייב בה'; דאי סלקא דעתך משמרת: השתא משכח לה אבראי - מעייל לה לגואי [15], משכח לה מגואי מבעיא? אלא שמע מינה: אינה משמרת

שמע מינה.

מצאה ברפת - אינו חייב [בה; ברשות הרבים - חייב בה]:

אמר רבי יצחק: והוא שעומדת [הרפת] תוך לתחום; מכלל דברשות הרבים ואפילו בתוך התחום - נמי חייב.

[16]

איכא דמתני לה אסיפא: ברשות הרבים - חייב בה; אמר רבי יצחק: והוא שעומדת חוץ לתחום; מכלל דברפת - אפילו עומדת חוץ לתחום נמי אינו חייב בה.

בבית הקברות - לא יטמא לה:

תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו "היטמא" או שאמר לו "אל תחזיר" שלא ישמע לו? שנאמר (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' [אלהיכם] - כולכם חייבין בכבודי [17].

טעמא דכתב רחמנא 'את שבתותי תשמרו' הא לאו הכי הוה אמינא צייתא ליה [18]? ואמאי? האי [כבוד אב] עשה, והאי [19] לא תעשה ועשה [20], ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה!?

איצטריך: סלקא דעתא אמינא: הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום [21], שנאמר כאן (שמות כ יא) כבד את אביך ואת אמך [למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך] ונאמר להלן (משלי ג ט) כבד את ה' מהונך [ומראשית כל תבואתך] - הלכך לציית ליה? קא משמע לן דלא לשמע ליה[22] רש"י חוזר על הגמרא! ב</ref> רש" מפרש ואומר גזירה שוה [כבד – כבד] והגמרא בתחילה אמרה היקש! לפיכך נראה לומר, שהגירסה המקורית בגמרא היתה: 'סלקא דעתא אמינא: הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום'; ורש"י אינו מדhיק בין היקש לגזירה שוה, ולכן פירש: 'הוקש כבודם. בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ה' מהונך:'; ופירושו נכנס לגירסת הגמרא.

</ref>.

מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון:

מאי 'אבל לא לטעון'? אילימא 'אבל לא לטעון כלל' - מאי שנא פריקה, דכתיב (שמות כג ה) ’[כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו] עזב תעזב עמו' - טעינה נמי הכתיב (דברים כב ד: לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם) הקם תקים עמו?

אלא: מצוה מן התורה לפרוק בחנם, ולא לטעון בחנם אלא בשכר; רבי שמעון אומר: אף לטעון בחנם.

תנינא להא! דתנו רבנן: 'פריקה בחנם, טעינה בשכר; רבי שמעון אומר: זו וזו בחנם.'

מאי טעמייהו דרבנן? דאי סלקא דעתא כרבי שמעון - לכתוב רחמנא טעינה, ולא בעי פריקה, ואנא אמינא: ומה טעינה - דלית בה צער בעלי חיים, וליכא חסרון כיס [23] - חייב, פריקה - דאית בה צער בעלי חיים וחסרון כיס [24] - לא כל שכן!

אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא? - לומר לך: פריקה בחנם, [25] טעינה [26] בשכר [27].

ורבי שמעון - מאי טעמא?

משום דלא מסיימי קראי [28].

ורבנן?

אמאי לא מסיימי קראי? הכא כתיב 'רובץ תחת משאו' [29], התם כתיב 'נופלין בדרך': דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע.

ורבי שמעון?

'נופלין בדרך' אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע [30].

אמר רבא:


עמוד ב

מדברי שניהם [31] נלמד צער בעלי חיים דאורייתא; ואפילו רבי שמעון לא קאמר [32] אלא משום דלא מסיימי קראי [33], אבל [אילו] מסיימי קראי דרשינן קל וחומר: משום מאי? לאו משום צער בעלי חיים דרשינן [34]?

דלמא משום דאיכא חסרון כיס, והכי קאמר: ומה טעינה דלית בה חסרון כיס חייב, פריקה דאית בה חסרון כיס לא כל שכן?

וטעינה - אין בה חסרון כיס? מי לא עסקינן [35] דאדהכי והכי בטיל משוקיה? אי נמי אתו גנבי ושקלי כל מה דאיכא בהדיה?

תדע [36] דצער בעלי חיים דאורייתא: דקתני סיפא: 'רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר [על] משאו - אין זקוק לו, שנאמר (שמות כג ה) [כי תראה חמור שנאך רבץ] תחת משאו [וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו]: משאוי שיכול לעמוד בו' לאו מכלל דתנא קמא [37] סבר זקוק לו? מאי טעמא [38]? [39] לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא?

דלמא ב'תחת משאו' פליגי: דרבי יוסי סבר דרשינן 'תחת משאו' - משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן סברי לא דרשינן 'תחת משאו' [40].

תדע [41] דצער בעלי חיים לאו דאורייתא: דקתני רישא: 'הלך וישב לו, ואמר לו "הואיל ועליך מצוה לפרוק – פרוק" – פטור, שנאמר "עמו"'; ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא - מה לי איתיה למריה בהדיה ומה לי כי ליתיה למריה בהדיה?

לעולם צער בעלי חיים דאורייתא; מי סברת 'פטור' = פטור לגמרי? ודלמא 'פטור' – בחנם, וחייב בשכר, והכי קאמר רחמנא: כי איתיה למריה בהדיה - עבד גביה בחנם, וכי ליתיה למריה בהדיה - עבד גביה בשכר [42], ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא!?

<סימן: בהמת בהמת אוהב שונא רבצן>

לימא מסייע ליה [43]: 'בהמת עובד כוכבים - מטפל בה [44] כבהמת ישראל'; אי אמרת בשלמא צער בעלי חיים דאורייתא - משום הכי מטפל בה כבהמת ישראל, אלא אי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא - אמאי מטפל בה כבהמת ישראל?

התם - משום איבה; הכי נמי מסתברא, דקתני: 'אם היתה טעונה יין נסך - אין זקוק לה' אי אמרת בשלמא לאו דאורייתא [45], משום הכי אין זקוק לה [46]! אלא אי אמרת דאורייתא - אמאי אין זקוק לה?

הכי קאמר: 'ולהטעינה יין נסך - אין זקוק לה' [47].

תא שמע: 'בהמת עובד כוכבים ומשאוי ישראל – וחדלת (שמות כג ה: כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזוב עמו).' ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא - אמאי 'וחדלת'? 'עזב תעזב' מבעי ליה?!

לעולם צער בעלי חיים דאורייתא; התם בטעינה [48].

אי הכי - אימא סיפא: בהמת ישראל ומשאוי עובד כוכבים 'עזב תעזב'; ואי בטעינה - אמאי 'עזב תעזב'?

משום צערא דישראל [49].

אי הכי - אפילו רישא נמי?

רישא בחמר עובד כוכבים [50]; סיפא בחמר ישראל.

מאי פסקת [51]?

סתמא דמלתא איניש בתר חמריה אזיל.

והא 'וחדלת' ו'עזב תעזב' - בפריקה הוא דכתיבי?

אמר ליה: הא מני? - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא.

תא שמע: 'אוהב לפרוק ושונא לטעון - מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו' ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא - הא [לפרוק] עדיף ליה [מצד צער בעלי חיים]? אפילו הכי - כדי לכוף את יצרו עדיף.

תא שמע: 'שונא שאמרו [52] - שונא ישראל ולא שונא עובד כוכבים'; אי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא - מה לי שונא ישראל ומה לי שונא עובד כוכבים?

מי סברת א'שונא' דקרא קאי? א'שונא' דמתניתין קאי [53]!

[אלוי זה המקור לתירוצו של תוספות ד"ה מה לי שונא עבודת כוכבים]

תא שמע:

הערות עריכה

  1. ^ שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר "שלשה היינו"
  2. ^ וסתם בית דין – שלשה; אלמא אין כח להפקיר ממון זה אצל זה בפחות משלשה
  3. ^ שידעו שחלקתי בשוה
  4. ^ אלמנה הניזונת מנכסי יתומים
  5. ^ למזונות
  6. ^ ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול
  7. ^ בגמרא מפרש מאי אצטריך
  8. ^ והוא כהן
  9. ^ והוא במקום שהוא מותר לילך שם
  10. ^ הבעלים
  11. ^ בגמרא מפרש
  12. ^ ששנינו במשנתנו
  13. ^ עסקינן כשאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת
  14. ^ שאינה נעולה, ואם באת לצאת יוצאה
  15. ^ כדאמרינן (לעיל דף לא.) 'לגינתו ולחורבתו מנין'
  16. ^ ברישא גרסינן 'והוא שעומדת בתוך לתחום' בסיפא גרסינן 'והוא שעומדת חוץ לתחום'
  17. ^ אף על פי שאמרתי לך 'ירא את אביך' - אני אדון לשניכם, ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת - אל תשמע לו
  18. ^ דאתי עשה ד'כיבוד' ודחי לא תעשה ד'לא תוכל להתעלם'
  19. ^ אבידה
  20. ^ עשה ולא תעשה היא: 'השב תשיבם', 'לא תוכל להתעלם'
  21. ^ בגזירה שוה: כבד את אביך, כבד את ה' מהונך
  22. ^ Note: הגמרא והרש"י קשים: א
  23. ^ אם לא יטעון
  24. ^ פריקה אית בה חסרון כיס: שהבהמה נשברת תחת משאה
  25. ^ אבל
  26. ^ לא נצטוית אלא
  27. ^ הלכך אי לא כתב פריקה, ואתיא מקל וחומר מטעינה - הוה אמינא 'דיו לבא מן הדין להיות כנדון': מה טעינה בשכר - אף פריקה בשכר
  28. ^ למשמעות טעינה; הלכך אי כתיב חד - הוה אמינא לפריקה אתא
  29. ^ משמע שצריך לפרוק
  30. ^ אף המשא מוטל על הקרקע שצריך לטעון
  31. ^ מדקאמרי תרווייהו [רבי שמעון ותנא קמא] פריקה עדיפא
  32. ^ דאצטריך למכתב פריקה
  33. ^ לטעינה
  34. ^ והכי יליף: מה טעינה, דליכא צער בעלי חיים – חייב, פריקה דאיכא צער בעלי חיים - לא כל שכן
  35. ^ וכי אין המקרא מדבר אף בהולך לסחורה
  36. ^ דלרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון, ולרבי שמעון
  37. ^ דרבי יוסי הגלילי, רבנן, ורבי שמעון
  38. ^ ואמאי זקוק לו? אי משום מצות 'עזב תעזב' - הא כתיב 'משאו' - הראוי לו!
  39. ^ אלא
  40. ^ למשא הראוי לו, ד'משאו' - כל משא שעליו משמע
  41. ^ דהכי הוא כדדחינא לך,
  42. ^ משום צער בעלי חיים, ועל כורחו יטול שכר
  43. ^ לרבא, דאמר לעיל 'צער בעלי חיים דאורייתא'
  44. ^ לפרוק משאה
  45. ^ וטעמא משום איבה הוא
  46. ^ שיכול להשמט ולומר "דבר איסור הוא לנו"
  47. ^ ולעולם דאורייתא; ורישא תנא 'מטפל בה' - בין בפריקה בין בטעינה: פריקה משום צער בעלי חיים, וטעינה משום איבה; ולהטעינה יין אסור, דלאו צערא איכא, ולאו איבה איכא - אין זקוק לה
  48. ^ לקמיה פריך: הא - בפריקה כתיב?!
  49. ^ שצריך להשהות שם
  50. ^ ואין בעל המשא שם, ועל העובד כוכבים לטעון
  51. ^ וכי פסקת הדבר כן, דכל בהמת נכרי הוי חמר עובד כוכבים, וכל בהמת ישראל הוי חמר ישראל
  52. ^ קסלקא דעתא שונא שאמרו א'שונא' דקרא קאי, דמשתעי בפריקה: 'כי תראה חמור שונאך רובץ' וגומר
  53. ^ אהך מתניתא דלעיל, דשונא לטעון הוא