ביאור:בבלי בבא מציעא דף י
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מתניתין מני? רבנן היא [1] [## כאשר הרים – לא זכה לחברו, והרי היא בידו, ואם התכון לזכות בה - זכה]; אלא אי אמרת 'בעשיר ועני מחלוקת, אבל מעני לעני - דברי הכל זכה לו', הא [2] מני? לא רבנן ולא רבי אליעזר?
אמר ליה: מתניתין - דאמר "תחילה" [3].
הכי נמי מסתברא [4], דקתני סיפא: 'אם משנתנה לו אמר "אני זכיתי בה תחילה" לא אמר כלום.' [5] 'תחילה' בסיפא למה לי [6]? פשיטא: אף על גב דלא אמר 'תחילה' [7] - [8] "תחילה" קאמר [9]! אלא לאו הא קא משמע לן: רישא [10] - דאמר תחילה [11];
ואידך [12] - [13] תנא סיפא [14] לגלויי רישא [15]: סיפא - דאמר "תחילה", רישא - דלא אמר תחילה [16].
רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו: המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו; מאי טעמא? הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים [17] והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים [18] - לא קנה [19].
איתיביה רבא לרב נחמן: 'מציאת פועל לעצמו; במה דברים אמורים? בזמן שאמר לו בעל הבית "נכש עמי היום", "עדור עמי היום" [20], אבל אמר לו "עשה עמי מלאכה היום" - [21] - מציאתו של בעל הבית הוא.' [22]?
אמר ליה: שאני פועל, דידו כיד בעל הבית הוא [תוספות: פועל – יותר 'ידו' משליח].
והאמר רב 'פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום'?
אמר ליה: כל כמה דלא הדר ביה - כיד בעל הבית הוא; כי הדר ביה [23] - [24] טעמא אחרינא הוא [25], דכתיב (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם [אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם] - ולא עבדים לעבדים.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: המגביה מציאה לחבירו -קנה חבירו [עיין תוספות ד"ה אמר רב יוחנן; והרמב"ן מסביר שאין כאן בעל חוב: בעל חוב יש לו שייכות לחפצי החייב, אבל מוצא אין לו קשר לחפץ לפני שהרימו]; ואם תאמר משנתינו [26]? - [27] דאמר [28] 'תנה לי' ולא אמר 'זכה [29] לי [30]' [31].
[’תנה לי' מתפרש בדרך כלל כאילו שאמר: "הנה החפץ שלי, שאבדתיו, תנהו לי", ולא היתה לאיש כוונה לעשות מעשה קנין, ובודאי לא היתה כוונה לשומע לקנות לאומר.]
משנה:
ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה - זה שהחזיק בה זכה בה.
גמרא:
אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום [32]; [מאי טעמא?] תקינו רבנן דלא אתי לאנצויי.
[## ומה הקשר לזה ולארבע אמות ברשות הרבים שמותר לטלטל בשבת?]
אמר אביי: מותיב רבי חייא בר יוסף [33] 'פיאה' [34]?! אמר רבא: מותיב רבי יעקב בר אידי [35] 'נזיקין' [36]?!:
אמר אביי מותיב רבי חייא בר יוסף פיאה [פ"ד מ"ג]: 'נטל [37] מקצת פיאה [38] וזרק [39] על השאר [40] - אין לו בה כלום; נפל לו עליה, פרס טליתו עליה, מעבירין אותו הימנה; וכן בעומר שכחה' ואי אמרת 'ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום' - [41] נקנו ליה ארבע אמות דידיה [42]?
הכא במאי עסקינן? - דלא אמר 'אקני';
ואי תקון רבנן - כי לא אמר מאי הוי?
כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני [43] [ואין קנין כזה, ולכן לא קנה ומעבירין אותו הימנה].
רב פפא אמר: כי תקינו ליה רבנן ארבע אמות – בעלמא [44]; בשדה דבעל הבית לא תקינו ליה רבנן [45][46]; ואף על גב דזכה ליה רחמנא בגוה - כי זכה ליה רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פיאה, למיהוי חצירו - לא זכה ליה רחמנא.
אמר רבא: מותיב רבי יעקב בר אידי 'נזיקין': 'ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה - זה שהחזיק בה זכה בה' ואי אמרת ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום - נקנו ליה ארבע אמות דידיה!?
הכא במאי עסקינן - דלא אמר 'אקני'.
ואי תקון רבנן - כי לא אמר מאי הוי?
כיון דנפל עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני.
רב ששת אמר: כי תקינו רבנן בסמטא, דלא דחקי רבים; ברשות הרבים - דקא דחקי רבים - לא תקינו רבנן.
והא 'בכל מקום' קאמר?
'כל מקום' - לאתויי צידי רשות הרבים.
ואמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: קטנה אין לה חצר [47] ואין לה ארבע אמות [48];
ורבי יוחנן משום רבי ינאי [אולי: תלמידו של רבי יהודה הנשיא; ואלי רבי ינאי קדמון בזמן תלמידי רבי עקיבא, שבניו ורבי דוסתאי – שהיה תלמיד רבי מאיר, ורבי אלעזר] אמר: יש לה חצר ויש לה ארבע אמות.
במאי קמיפלגי?
מר סבר: 'חצר משום ידה איתרבאי' [49]: כי היכי דאית לה יד [50] - חצר נמי אית לה; ומר סבר: 'חצר משום שליחות איתרבאי' [51], וכי היכי דשליחות לית לה [52] - חצר נמי לית לה.
מי איכא מאן דאמר 'חצר משום שליחות איתרבאי'? והתניא: (שמות כב ג) ’[אם המצא תמצא] בידו [הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם] - אין לי אלא ידו, גגו חצירו וקרפיפו מנין [53]? תלמוד לומר: [54] 'המצא תמצא' - מכל מקום' ואי סלקא דעתך 'חצר משום שליחות איתרבאי' - אם כן מצינו שליח לדבר עבירה [55], וקיימא לן [56] 'אין שליח לדבר עבירה'!?
אמר רבינא: היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה? - היכא דשליח בר חיובא הוא [57], אבל בחצר - דלאו בר חיובא הוא - מיחייב שולחו.
אלא מעתה: האומר לאשה ועבד "צאו גנבו לי" - דלאו בני חיובא נינהו [58] - הכי נמי דמיחייב שולחן!?
אמרת 'אשה ועבד'? - בני חיובא נינהו, והשתא מיהא לית להו לשלומי, דתנן: 'נתגרשה האשה נשתחרר העבד - חייבין לשלם'!
רב סמא אמר: היכא אמרינן 'אין שליח לדבר עבירה'? היכא דאי בעי עביד [59] ואי בעי לא עביד, אבל חצר - דבעל כרחיה מותיב בה - מיחייב שולחו.
מאי בינייהו [בין האומר: כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד - לא מיחייב שולחו ובין האומר: כל היכא דשליח לאו בר חיובא - מיחייב שולחו]?
איכא בינייהו כהן דאמר ליה לישראל "צא וקדש לי אשה גרושה" [60]; אי נמי איש, דאמר לה לאשה "אקפי לי קטן" [61].
להך לישנא דאמר 'כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד - לא מיחייב שולחו' - הכי נמי: אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שוֹלחן; להך לישנא דאמרת 'כל היכא דשליח לאו בר חיובא - מיחייב שולחו' הני נמי - כיון דלאו בני חיובא נינהו - מיחייב שוֹלחן.
ומי איכא למאן דאמר: 'חצר לאו משום ידה איתרבאי'? והתניא: (דברים כד א: כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו) 'ידה'; אין לי אלא ידה, גגה חצירה וקרפיפה מנין? תלמוד לומר: 'ונתן' מכל מקום.' [62]!?
לענין גט כולי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי; כי פליגי - לענין מציאה: מר [רבי יוחנן] סבר:
הערות
עריכה- ^ ואשמועינן רישא דהיכא דזכי ביה איהו - אמרינן מגו; וסיפא אשמועינן דהיכא דלא זכי ביה איהו - מגו ד'אי בעי זכי' לא אמרינן
- ^ מתניתין דהכא
- ^ האי "אני זכיתי בה" דקאמר – "תחילה" קאמר ליה: "מתחילה הגבהתיה לצורכי ולא לצרכך", ולעולם המגביה מציאה לחבירו - קנה חבירו דומיא דמעני לעני
- ^ ד"זכיתי תחילה משעת הגבהה" קאמר מתניתין
- ^ ואי תחילה דסיפא - לאו משעת הגבהה קאמר, אלא "אני זכיתי תחילה: קודם שנתתיה לך נתכוונתי לזכות בה"
- ^ למיתנא בה 'תחילה'
- ^ בפירוש
- ^ מסתמא
- ^ דמי מצי למימר "אני זוכה בה עכשיו"? והלא אינה בידו
- ^ דמתניתין, דקתני 'זכה בה'
- ^ ואשמועינן סיפא דאם משנתנה לו טען לו אותה טענה, ואמר "אני הגבהתיה מתחילה לצורכי" - לא אמר כלום, דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתיה דהאי אגבהה
- ^ רב נחמן
- ^ אמר לך:
- ^ 'תחילה'
- ^ למימר דוקא קתני:
- ^ מדסיפא 'תחילה' קתני, ורישא לא תנא - דוקא הוא: סיפא, דלא אפשר בלא 'תחילה' אמר "אני זכיתי תחילה קודם שנתתיה לך" - לא אמר כלום, דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבהה; ורישא דלא אמר 'תחילה' - ואפילו הכי זכה בה
- ^ כאדם הבא מאליו ותופס ממון חבירו בשביל חוב שיש לאחר עליו, ובא לקדם עד שלא יתפסנו בעל חוב אחר, ונמצא תופס זה חב בתפיסתו זאת את הנושים האחרים
- ^ 'חב לאחרים' = מפסיד את האחרים, כמו 'אין חבין לאדם' (כתובות דף יא.)
- ^ כדאמר בכתובות: דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו, מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס [על זה חולקים תוספות ד"ה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני, ואומרים שגם אם עשאו שליח – אינו תופס; עיין קצות החושן סימן קה: רק בעל ממון יכול לעשות שליח בענין אותו ממון, ולא מוצא]
- ^ דלא נשכר עמו אלא לניכוש ועידור, וכשהגביה המציאה - אין זה ממלאכת בעל הבית, וקנאה פועל, והוא ינכה לו משכרו שכר פעולת ניכוש ועידור כל שעת הגבהה
- ^ כל מלאכה שהוא עושה - מלאכת בעל הבית היא, וקנה בעל הבית
- ^ אלמא המגביה מציאה לחבירו - קנה חבירו
- ^ הא דאמר ד'כי הדר ביה - הרשות בידו'
- ^ לאו משום דעד השתא לאו כיד בעל הבית הוא, אלא
- ^ שאינו שלו, כעבד [שאין מציאתו שלו, אלא] שאם [הפועל] בא לעזוב לו שכרו מכאן ואילך ולחזור בו - יחזור בו
- ^ דקתני "אני זכיתי בה" - זכה בה, ומשמע לן "אני זוכה בה עכשיו" - זכה בה, ואף על פי שהגביה לצורך חבירו
- ^ היינו טעמא: משום דקתני
- ^ לחבירו
- ^ אתה
- ^ בהגבהתך
- ^ נמצא שלא עשאו שליח להקנות בהגבהתה עד שעת נתינה, והרי קודם נתינה הדר בו זה משליחותו
- ^ אם יש סביבותיו דבר הפקר - אין אחר רשאי לתופסו
- ^ עלה תיובתא
- ^ ממתניתין דמסכת פיאה
- ^ עלה
- ^ ממתניתין דסדר נזיקין
- ^ אחד מן העניים
- ^ שליקט כבר
- ^ לה
- ^ כדי לקנות
- ^ גבי 'נפל לו עליה'
- ^ דתקון ליה רבנן
- ^ לא נתכוין לקנות בתורת תקנת חכמים, כסבור שנפילתו יפה לו
- ^ כגון בסמטא שהוא רשות לכל אדם, או ברשות הרבים, או בצידי רשות הרבים, והיא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכין לצאת מן הדחק
- ^ שהרי אין לאדם שם ארבע אמות מיוחדות, שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו
- ^ Note: נראה לי שרש"י כאן צריך היות כך: רב פפא אמר: כי תקינו ליה רבנן ארבע אמות – בעלמא (כגון בסמטא שהוא רשות לכל אדם, או ברשות הרבים, או בצידי רשות הרבים, והיא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכין לצאת מן הדחק, שהרי אין לאדם שם ארבע אמות מיוחדות, שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו); בשדה דבעל הבית לא תקינו ליה רבנן.
- ^ אם זרק לה בעלה גט תוך חצרה - לא קנתה לה חצרה להתגרש בו
- ^ וכן אם היתה עומדת ברה"ר, וזרקו לה גט בארבע אמותיה - ואע"ג דגדולה מיגרשה כדתנן (גיטין דף עח.) 'הזורק גט לאשתו בתוך ביתה כו' היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה - מגורשת כו'
- ^ דכתיב 'ונתן בידה', ו'ידה' - רשותה משמע, כדכתיב (במדבר כא) 'ויקח את כל ארצו מידו'
- ^ דמשיודעת לשמור את גיטה – מגורשת, דלא מיעט רחמנא אלא שוטה: דמשלחָהּ והיא חוזרת
- ^ מדרבי רחמנא שליחות לאדם, כדתניא (קידושין דף מא.): ’’ושלח' - מלמד שהאיש עושה שליח; 'ושלחה' - מלמד שהאשה עושה שליח' - אתרבאי נמי חצרה, דהויא לה כשלוחה
- ^ דתנן 'שאין הקטן עושה שליח', דכי כתיב שליחות - בין בגיטין בין בפסח – 'איש' כתיב בענין
- ^ שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגונבה שהוא חייב
- ^ שם
- ^ לומר 'שלוחו כמותו' וחייב השולח במעשה השליח
- ^ בקידושין בפ"ב (דף מב:)
- ^ שאף הוא מוזהר על הדבר - התם פטור השולח, דאמרינן ליה "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", ולא היה לו לעשות
- ^ לשלם, כדתנן: הם שחבלו באחרים - פטורין (בבא קמא פז.)
- ^ את השליחות
- ^ ומשעת קידושין עובר משום 'לא יקחו'
- ^ אשה אינה באזהרת 'לא תקיפו', לפי שאינה בבל 'תשחית פאת זקנך', כדאמר בקדושין (דף לה:) והמקיף את הקטן – חייב, שהמקיף באזהרה כניקף, דכתיב 'לא תקיפו' - אחד הניקף ואחד המקיף במשמע [במסכת [נזיר] (דף נז:)] וקטן דנקט - משום דסתמא גדול לא שביק לאקופי נפשיה
- ^ מדלא כתיב 'ובידה יתנהו' - דרוש 'ונתן' א'וכתב לה - ונתן'; אלמא משום ידה אתרבאי, דאי משום שליחות - הא כבר כתיבא הכא, כדתניא '(ושלח) [ושלחה] מלמד שהאשה עושה שליח [בקדושין בפרק ב' (דף מא.)]