ביאור:בבלי בבא מציעא דף כב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה

סיכום הדף בעשר דקות, קובץ לשמיעה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

וכן ירדן ^[1] שנטל מזה ונתן לזה - מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. בשלמא גזלן וירדן דקא חזי להו ומיאש, אלא גנב - מי קא חזי ליה דמיאש?

תרגמה רב פפא בלסטים מזוין ^[2].

אי הכי היינו גזלן?

תרי גווני גזלן.

תא שמע: שטף נהר קוריו, עציו ואבניו ^[3], ^[4] ונתנו בתוך שדה חבירו - הרי אלו שלו, מפני שנתיאשו הבעלים [גירסת תוספות: 'אם נתיאשו הבעלים’]. טעמא דנתיאשו הבעלים ^[5], הא סתמא ^[6] – לא ^[7]!

הכא במאי עסקינן? - כשיכול להציל ^[8].

אי הכי - אימא סיפא: 'אם היו הבעלים מרדפין אחריהם - חייב להחזיר' אי ביכולין להציל - מאי אריא 'מרדפין'? אפילו אין מרדפין נמי ^[9]!?

הכא במאי עסקינן? - ביכולין להציל על ידי הדחק ^[10]: ^[11] מרדפין - לא אייאוש, אין מרדפין - אייאושי מיאש ^[12].

תוספות בבא קמא דף סו/א ד"ה כיון דבאיסורא אתי לידיה: מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא"כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר; והא דאמר ב'השולח' ^[13] 'נתייאשתי מפלוני עבדי' דלא בעי גט שחרור אי אמרינן המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור - לא משום דכי מתייאש הרי הוא מפקירה, דאי יאוש הוי הפקר - א"כ אפילו אתא לידיה באיסורא, כיון שמפקיר - זכה בהן! אלא התם היינו טעמא: דכי היכי דבהפקר אין צריך גט שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו - ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו:

תא שמע: כיצד אמרו 'התורם שלא מדעת ^[14] תרומתו תרומה'? הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ^[15] ותרם שלא ברשות: אם חושש ^[16] משום גזל ^[17] - אין תרומתו תרומה, ואם לאו - תרומתו תרומה.

ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו? הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו "כלך אצל יפות ^[18]": אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, ואם לאו - אין תרומתו תרומה.

ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן - בין כך ובין כך תרומתו תרומה. וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה – אמאי? בעידנא דתרם הא לא הוה ידע ^[19]!?

תרגמה רבא אליבא דאביי: דשויה שליח.

הכי נמי מסתברא: דאי סלקא דעתך דלא שוויה שליח - מי הויא תרומתו תרומה? והא אתם (במדבר יח כח) [כן תרימו] גם אתם [תרומת ה' מכל מעשרתיכם אשר תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן] ^[20] אמר רחמנא - לרבות שלוחכם ^[21]: ^[22] מה אתם לדעתכם - אף שלוחכם לדעתכם ^[23]! אלא הכא במאי עסקינן? - כגון דשויה שליח, ואמר ליה: "זיל תרום", ולא אמר ליה "תרום מהני"; וסתמיה דבעל הבית: כי תרום - מבינונית הוא תרום, ואזל איהו ותרם מיפות, ובא בעל הבית ומצאו, ואמר ליה: "כלך אצל יפות": אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה ואם לאו - אין תרומתו תרומה.

[עיין תוספות ד"ה אם יש יפות מהן ותוספות ד"ה ואם לאו]

אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא ^[24] דמרי בר איסק; אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו. אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל ^[25] [עיין תוספות ד"ה מר זוטרא לא אכל].

אדהכי אתא מרי בר איסק, אשכחינהו ואמר ליה לאריסיה: "אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא?" אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא: השתא אמאי לא אכיל מר, והתניא 'אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה' ^[26]?

אמר להו: הכי אמר רבא: לא אמרו "כלך אצל יפות" ^[27] אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצוה הוא, וניחא ליה, אבל הכא - משום כסיפותא הוא דאמר הכי.

תא שמע: ^[28] עודהו הטל עליהן ושמח ^[29] - הרי זה ב'כי יותן' (ויקרא יא לח: וכי יתן [קרי: יותן) מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם] ^[30] נגבו ^[31], אף על פי ששמח ^[32] -

עמוד ב

אינן ב'כי יותן'; טעמא מאי? לאו משום דלא אמרינן 'כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא ליה - מעיקרא נמי ניחא ליה' ^[33]?

שאני התם דכתיב 'כי יתן' ^[34]: עד שיתן.

אי הכי - רישא [עודהו הטל עליהן ושמח - הרי זה ב'כי יותן’] נמי!?

התם - כדרב פפא, דרב פפא רמי: כתיב 'כי יתן' וקרינן 'כי יותן'; הא כיצד? - בעינן 'כי יותן' דומיא ד'כי יתן': מה 'יתן' לדעת - אף כי יותן נמי לדעת ^[35].

תא שמע דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת? דכתיב (דברים כב ג) וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה [לא תוכל להתעלם] ^[36] מי שאבודה הימנו ^[37] ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם [ומסברה: אבדה בעלותו של בעל החפץ, כי אינו יכול לעשות בו כלום, לא הוא ולא שלוחו, ובמצבו הנוכחי אינו שוה פרוטה]; ואיסורא דומיא דהיתירא ^[38] [עיין תוספות]: מה היתירא ^[39]: ^[40] בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן, שרא - אף איסורא ^[41]: בין דאית בה סימן ^[42] ובין דלית בה סימן ^[43] – אסורה ^[44]. תיובתא דרבא!? תיובתא; והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם ^[45].

[וחסר בפירוש הסימן לעיל האות ז – אולי הכוונה לזוטו של ים – דהיינו ששטפה נהר, הברייתא של רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק!?]

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא, הני תמרי דזיקא ^[46] - היכי אכלינן להו ^[47]?

^[48]

אמר ליה: כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו - מעיקרא ^[49] יאושי מיאש מנייהו ^[50]. [עיין תוספות ד"ה מאחר דאיתותב רבא]

יתמי ^[51] דלאו בני מחילה נינהו - מאי?

אמר ליה: באגא בארעא - דיתמי לא מחזקינן ^[52].

מוחזק ועומד ^[53] - מאי? כרכתא ^[54] - מאי?

אמר ליה: אסירן.

כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו:

אמר רבה: ואפילו בדבר שיש בו סימן.

אלמא קסבר רבה: סימן העשוי לידרס ^[55] - לא הוי סימן ^[56].

רבא אמר: לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן - חייב להכריז.

אלמא קסבר רבא: סימן העשוי לידרס הוי סימן.

ואיכא דמתני להא שמעתא באנפי נפשה: סימן העשוי לידרס: רבה אמר לא הוי סימן, ורבא אמר: הוי סימן.

תנן: 'כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו; ברשות היחיד ^[57] - נוטל ומכריז' - היכי דמי? אי דלית בהו סימן, ברשות היחיד מאי מכריז ^[58]? אלא - לאו דאית בהו סימן, וקתני 'ברשות הרבים הרי אלו שלו', אלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן! תיובתא דרבא!!

אמר לך רבא: לעולם דלית בהו סימן, ודקא אמרת 'ברשות היחיד מאי מכריז?' - מכריז מקום ^[59].

ורבה אמר מקום לא הוי סימן, דאיתמר:

מקום: רבה אמר לא הוי סימן, ורבא אמר הוי סימן.

תא שמע: כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו, ברשות היחיד - נוטל ומכריז; והאלומות ^[60] - בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד - נוטל ומכריז. רבה היכי מתרץ לה ורבא היכי מתרץ לה?

רבה ^[61] מתרץ לטעמיה, בסימן ^[62];

ורבא ^[63] מתרץ לטעמיה, במקום ^[64]:

רבה מתרץ לטעמיה בסימן: 'כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו' - משום

הערות

^ וכן שאר נהרות; ותנא זה - על יד הירדן היה יושב
^ ובחזקה נטלה הימנו, ומעיקרא ידע, ומייאש
^ של זה
^ ומצאן אחר [כגון:]
^ דכל שטיפת נהר - כקורות עצים ואבנים: הבעלים ידעו בה מיד, דיש לה קול
^ הא אם היתה אבידה אחרת שאין לנו לומר שידעו הבעלים
^ לא הויא של מוצאה; קשיא לרבא
^ ודכוותה במציאה אחרת: דבר שיש בו סימן, דיכול ליתן סימן וליטול - מודינא בה דחייב להחזיר
^ דסמכי אהצלה דלמחר וליומא אוחרא, ולא מייאשי
^ ואם לא ימהר להציל לא יצילו
^ הלכך
^ אפקורי אפקרינהו דהא ידעו ולא הצילו
^ גיטין דף לט:
^ בעלים
^ לצורך בעל הבית
^ בעל הבית, ומקפיד על מה שעשה זה
^ שתרם תרומתו בלא רשותו
^ היה לך לילך אצל יפות לתת מהן לכהן
^ אלמא כיון דלכי ידע דניחא ליה, אמרינן 'מעיקרא נמי ניחא ליה', ולענין יאוש נמי: כיון דלכי ידע מייאש - מעיקרא נמי הוי יאוש
^ 'כן תרימו גם אתם'
^ מהכא נפקא לן שלוחו של אדם כמותו לתרומה: שהשליח שתרם - תרומתו תרומה
^ וכיון דשליחות מהכא נפקא לן - על כרחך שלוחכם דומיא ד'אתם' בעינן:
^ שהבעלים מינוהו שליח
^ פרדס
^ דגזל נינהו: שהבעלים לא ידעו
^ אלמא גלי דעתיה דניחא ליה – הכא נמי גלי דעתיה דניחא ליה במה שנתן לנו
^ דהוי גלוי דעת
^ המעלה פירותיו לגג וירד עליהן הטל:
^ בטל שירד עליהן
^ והוכשרו לטומאה מעתה ועד עולם
^ עד שלא מצאן
^ עכשיו בטל שירד עליהן
^ ולא אמרינן 'כיון דהשתא ניחא - מהני האי דעתא למעיקרא, ותיהוי הכשר וקשיא לרבא
^ ולא כתיב כי יותן
^ שידע בנתינה, והוכשר בעיניו ועודהו הטל עליהן עדיין הן בנתינתו
^ 'ממנו' קרא יתירא הוא, לאשמועינן
^ שאינו אבוד אלא הימנו
^ כיון דמחד קרא ילפינן: מצויה אצל כל אדם שיחזור; ושאינה מצויה יזכה בה; איתקושי אתקוש להדדי, זו לאיסורא וזו להיתירא
^ שאינה מצויה
^ לא חילק
^ דמצויה אצל כל אדם
^ דלכי ידע לא מיאש
^ דכי ידע מיאש
^ וכי היכי דיש סימן אסירא - כי אין סימן נמי אסירא, היכא דאיכא למימר לא ידע דנפלה קודם שבאת ליד זה
^ סימני הלכות הן" יאוש שלא מדעת, דהכא; עד זומם - למפרע הוא נפסל, בסנהדרין (דף כז.); לחי העומד מאיליו, בעירובין (דף טו.); קדושין שלא נמסרו לביאה, בקדושין (דף נא.); גלוי דעתא בגיטא, בגיטין (דף לד.); מומר אוכל נבילות להכעיס פסול לענין עדות, בסנהדרין (דף כז.)
^ שהרוח משיר
^ הא לא מיאש
^ והא: דנקט למיבעי בעיא מאחר דאיתותב רבא - קשיא לי: דבלא איתותב רבא איכא למיבעי, דהא מודה רבא בכל דבר שחזותו מוכיח עליו, חוץ מן התאנה - מפני שנמאסת עם נפילתה; ונראה בעיני דלא נקט לה אלא להרבות בחומר איסור, כלומר: מאחר דאיתותב - אפילו בדבר שאין בו סימן - כל שכן שאלו אסורין שיש בהן סימן.
^ מקודם נפילתו
^ דיודע הוא שהרוח משיר מהן, והשקצים מזומנים לאוכלן
^ קטנים: שאין הפקירן הפקר
^ אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת הקרקע של יתומין ולאסור כל התמרים משום ספק קרקע של יתומים, אלא הולכין אחר הרוב
^ קרקע עצמה של יתומין
^ דקלים הכרוכין ומוקפין בגדר של אבנים סביב, שאין שקצים ורמשים נכנסין שם
^ שהמקום שהוא שם רגיל בדריסת בני אדם, והחפץ נמוך ונוח לידרס
^ שאין בעליו סומך לתת בו סימן; מימר אמר נשחת הסימן בדריסת הרגלים
^ כגון בשדה זרועה, שאין רוב בני אדם דורכין בה ויש מיעוט שהולכין בה
^ כלומר: כי מכריז זה מצא אבידה - מאי מכריז שיוכל ליתן האובד סימן בה?
^ ואינו מכריז שם האבידה, אלא שם המקום: "מי שאבדה ממנו אבידה במקום פלוני יבא ויאמר מה איבד" וזה בא ואומר "אבדתי שם חפץ פלוני"
^ עומרים גדולים
^ דאמר: טעמא דרה"ר - משום דנדרס; מאי שנא אלומות?
^ דטעמא דרשות הרבים דכריכות - משום סימן, ובדבר שיש בה סימן
^ דמוקים לכריכות כשאין בו סימן, מאי שנא כריכות ומאי שנא אלומות?
^ טעמא דכריכות ברשות הרבים - משום מקום, ובדבר שאין בו סימן

[1] וכן שאר נהרות; ותנא זה - על יד הירדן היה יושב

[2] ובחזקה נטלה הימנו, ומעיקרא ידע, ומייאש

[3] של זה

[4] ומצאן אחר [כגון:]

[5] דכל שטיפת נהר - כקורות עצים ואבנים: הבעלים ידעו בה מיד, דיש לה קול

[6] הא אם היתה אבידה אחרת שאין לנו לומר שידעו הבעלים

[7] לא הויא של מוצאה; קשיא לרבא

[8] ודכוותה במציאה אחרת: דבר שיש בו סימן, דיכול ליתן סימן וליטול - מודינא בה דחייב להחזיר

[9] דסמכי אהצלה דלמחר וליומא אוחרא, ולא מייאשי

[10] ואם לא ימהר להציל לא יצילו

[11] הלכך

[12] אפקורי אפקרינהו דהא ידעו ולא הצילו

[13] גיטין דף לט:

[14] בעלים

[15] לצורך בעל הבית

[16] בעל הבית, ומקפיד על מה שעשה זה

[17] שתרם תרומתו בלא רשותו

[18] היה לך לילך אצל יפות לתת מהן לכהן

[19] אלמא כיון דלכי ידע דניחא ליה, אמרינן 'מעיקרא נמי ניחא ליה', ולענין יאוש נמי: כיון דלכי ידע מייאש - מעיקרא נמי הוי יאוש

[20] 'כן תרימו גם אתם'

[21] מהכא נפקא לן שלוחו של אדם כמותו לתרומה: שהשליח שתרם - תרומתו תרומה

[22] וכיון דשליחות מהכא נפקא לן - על כרחך שלוחכם דומיא ד'אתם' בעינן:

[23] שהבעלים מינוהו שליח

[24] פרדס

[25] דגזל נינהו: שהבעלים לא ידעו

[26] אלמא גלי דעתיה דניחא ליה – הכא נמי גלי דעתיה דניחא ליה במה שנתן לנו

[27] דהוי גלוי דעת

[28] המעלה פירותיו לגג וירד עליהן הטל:

[29] בטל שירד עליהן

[30] והוכשרו לטומאה מעתה ועד עולם

[31] עד שלא מצאן

[32] עכשיו בטל שירד עליהן

[33] ולא אמרינן 'כיון דהשתא ניחא - מהני האי דעתא למעיקרא, ותיהוי הכשר וקשיא לרבא

[34] ולא כתיב כי יותן

[35] שידע בנתינה, והוכשר בעיניו ועודהו הטל עליהן עדיין הן בנתינתו

[36] 'ממנו' קרא יתירא הוא, לאשמועינן

[37] שאינו אבוד אלא הימנו

[38] כיון דמחד קרא ילפינן: מצויה אצל כל אדם שיחזור; ושאינה מצויה יזכה בה; איתקושי אתקוש להדדי, זו לאיסורא וזו להיתירא

[39] שאינה מצויה

[40] לא חילק

[41] דמצויה אצל כל אדם

[42] דלכי ידע לא מיאש

[43] דכי ידע מיאש

[44] וכי היכי דיש סימן אסירא - כי אין סימן נמי אסירא, היכא דאיכא למימר לא ידע דנפלה קודם שבאת ליד זה

[45] סימני הלכות הן" יאוש שלא מדעת, דהכא; עד זומם - למפרע הוא נפסל, בסנהדרין (דף כז.); לחי העומד מאיליו, בעירובין (דף טו.); קדושין שלא נמסרו לביאה, בקדושין (דף נא.); גלוי דעתא בגיטא, בגיטין (דף לד.); מומר אוכל נבילות להכעיס פסול לענין עדות, בסנהדרין (דף כז.)

[46] שהרוח משיר

[47] הא לא מיאש

[48] והא: דנקט למיבעי בעיא מאחר דאיתותב רבא - קשיא לי: דבלא איתותב רבא איכא למיבעי, דהא מודה רבא בכל דבר שחזותו מוכיח עליו, חוץ מן התאנה - מפני שנמאסת עם נפילתה; ונראה בעיני דלא נקט לה אלא להרבות בחומר איסור, כלומר: מאחר דאיתותב - אפילו בדבר שאין בו סימן - כל שכן שאלו אסורין שיש בהן סימן.

[49] מקודם נפילתו

[50] דיודע הוא שהרוח משיר מהן, והשקצים מזומנים לאוכלן

[51] קטנים: שאין הפקירן הפקר

[52] אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת הקרקע של יתומין ולאסור כל התמרים משום ספק קרקע של יתומים, אלא הולכין אחר הרוב

[53] קרקע עצמה של יתומין

[54] דקלים הכרוכין ומוקפין בגדר של אבנים סביב, שאין שקצים ורמשים נכנסין שם

[55] שהמקום שהוא שם רגיל בדריסת בני אדם, והחפץ נמוך ונוח לידרס

[56] שאין בעליו סומך לתת בו סימן; מימר אמר נשחת הסימן בדריסת הרגלים

[57] כגון בשדה זרועה, שאין רוב בני אדם דורכין בה ויש מיעוט שהולכין בה

[58] כלומר: כי מכריז זה מצא אבידה - מאי מכריז שיוכל ליתן האובד סימן בה?

[59] ואינו מכריז שם האבידה, אלא שם המקום: "מי שאבדה ממנו אבידה במקום פלוני יבא ויאמר מה איבד" וזה בא ואומר "אבדתי שם חפץ פלוני"

[60] עומרים גדולים

[61] דאמר: טעמא דרה"ר - משום דנדרס; מאי שנא אלומות?

[62] דטעמא דרשות הרבים דכריכות - משום סימן, ובדבר שיש בה סימן

[63] דמוקים לכריכות כשאין בו סימן, מאי שנא כריכות ומאי שנא אלומות?

[64] טעמא דכריכות ברשות הרבים - משום מקום, ובדבר שאין בו סימן

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]