ביאור:בבלי בבא מציעא דף כב
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
וכן ירדן [1] שנטל מזה ונתן לזה - מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. בשלמא גזלן וירדן דקא חזי להו ומיאש, אלא גנב - מי קא חזי ליה דמיאש?
תרגמה רב פפא בלסטים מזוין [2].
אי הכי היינו גזלן?
תרי גווני גזלן.
תא שמע: שטף נהר קוריו, עציו ואבניו [3], [4] ונתנו בתוך שדה חבירו - הרי אלו שלו, מפני שנתיאשו הבעלים [גירסת תוספות: 'אם נתיאשו הבעלים’]. טעמא דנתיאשו הבעלים [5], הא סתמא [6] – לא [7]!
הכא במאי עסקינן? - כשיכול להציל [8].
אי הכי - אימא סיפא: 'אם היו הבעלים מרדפין אחריהם - חייב להחזיר' אי ביכולין להציל - מאי אריא 'מרדפין'? אפילו אין מרדפין נמי [9]!?
הכא במאי עסקינן? - ביכולין להציל על ידי הדחק [10]: [11] מרדפין - לא אייאוש, אין מרדפין - אייאושי מיאש [12].
תוספות בבא קמא דף סו/א ד"ה כיון דבאיסורא אתי לידיה: מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא"כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר; והא דאמר ב'השולח' [13] 'נתייאשתי מפלוני עבדי' דלא בעי גט שחרור אי אמרינן המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור - לא משום דכי מתייאש הרי הוא מפקירה, דאי יאוש הוי הפקר - א"כ אפילו אתא לידיה באיסורא, כיון שמפקיר - זכה בהן! אלא התם היינו טעמא: דכי היכי דבהפקר אין צריך גט שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו - ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו:
תא שמע: כיצד אמרו 'התורם שלא מדעת [14] תרומתו תרומה'? הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט [15] ותרם שלא ברשות: אם חושש [16] משום גזל [17] - אין תרומתו תרומה, ואם לאו - תרומתו תרומה.
ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו? הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו "כלך אצל יפות [18]": אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, ואם לאו - אין תרומתו תרומה.
ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן - בין כך ובין כך תרומתו תרומה. וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה – אמאי? בעידנא דתרם הא לא הוה ידע [19]!?
תרגמה רבא אליבא דאביי: דשויה שליח.
הכי נמי מסתברא: דאי סלקא דעתך דלא שוויה שליח - מי הויא תרומתו תרומה? והא אתם (במדבר יח כח) [כן תרימו] גם אתם [תרומת ה' מכל מעשרתיכם אשר תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן] [20] אמר רחמנא - לרבות שלוחכם [21]: [22] מה אתם לדעתכם - אף שלוחכם לדעתכם [23]! אלא הכא במאי עסקינן? - כגון דשויה שליח, ואמר ליה: "זיל תרום", ולא אמר ליה "תרום מהני"; וסתמיה דבעל הבית: כי תרום - מבינונית הוא תרום, ואזל איהו ותרם מיפות, ובא בעל הבית ומצאו, ואמר ליה: "כלך אצל יפות": אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה ואם לאו - אין תרומתו תרומה.
[עיין תוספות ד"ה אם יש יפות מהן ותוספות ד"ה ואם לאו]
אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא [24] דמרי בר איסק; אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו. אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל [25] [עיין תוספות ד"ה מר זוטרא לא אכל].
אדהכי אתא מרי בר איסק, אשכחינהו ואמר ליה לאריסיה: "אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא?" אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא: השתא אמאי לא אכיל מר, והתניא 'אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה' [26]?
אמר להו: הכי אמר רבא: לא אמרו "כלך אצל יפות" [27] אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצוה הוא, וניחא ליה, אבל הכא - משום כסיפותא הוא דאמר הכי.
תא שמע: [28] עודהו הטל עליהן ושמח [29] - הרי זה ב'כי יותן' (ויקרא יא לח: וכי יתן [קרי: יותן) מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם] [30] נגבו [31], אף על פי ששמח [32] -
אינן ב'כי יותן'; טעמא מאי? לאו משום דלא אמרינן 'כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא ליה - מעיקרא נמי ניחא ליה' [33]?
שאני התם דכתיב 'כי יתן' [34]: עד שיתן.
אי הכי - רישא [עודהו הטל עליהן ושמח - הרי זה ב'כי יותן’] נמי!?
התם - כדרב פפא, דרב פפא רמי: כתיב 'כי יתן' וקרינן 'כי יותן'; הא כיצד? - בעינן 'כי יותן' דומיא ד'כי יתן': מה 'יתן' לדעת - אף כי יותן נמי לדעת [35].
תא שמע דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת? דכתיב (דברים כב ג) וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה [לא תוכל להתעלם] [36] מי שאבודה הימנו [37] ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם [ומסברה: אבדה בעלותו של בעל החפץ, כי אינו יכול לעשות בו כלום, לא הוא ולא שלוחו, ובמצבו הנוכחי אינו שוה פרוטה]; ואיסורא דומיא דהיתירא [38] [עיין תוספות]: מה היתירא [39]: [40] בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן, שרא - אף איסורא [41]: בין דאית בה סימן [42] ובין דלית בה סימן [43] – אסורה [44]. תיובתא דרבא!? תיובתא; והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם [45].
[וחסר בפירוש הסימן לעיל האות ז – אולי הכוונה לזוטו של ים – דהיינו ששטפה נהר, הברייתא של רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק!?]
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא, הני תמרי דזיקא [46] - היכי אכלינן להו [47]?
אמר ליה: כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו - מעיקרא [49] יאושי מיאש מנייהו [50]. [עיין תוספות ד"ה מאחר דאיתותב רבא]
יתמי [51] דלאו בני מחילה נינהו - מאי?
אמר ליה: באגא בארעא - דיתמי לא מחזקינן [52].
מוחזק ועומד [53] - מאי? כרכתא [54] - מאי?
אמר ליה: אסירן.
כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו:
אמר רבה: ואפילו בדבר שיש בו סימן.
אלמא קסבר רבה: סימן העשוי לידרס [55] - לא הוי סימן [56].
רבא אמר: לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן - חייב להכריז.
אלמא קסבר רבא: סימן העשוי לידרס הוי סימן.
ואיכא דמתני להא שמעתא באנפי נפשה: סימן העשוי לידרס: רבה אמר לא הוי סימן, ורבא אמר: הוי סימן.
תנן: 'כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו; ברשות היחיד [57] - נוטל ומכריז' - היכי דמי? אי דלית בהו סימן, ברשות היחיד מאי מכריז [58]? אלא - לאו דאית בהו סימן, וקתני 'ברשות הרבים הרי אלו שלו', אלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן! תיובתא דרבא!!
אמר לך רבא: לעולם דלית בהו סימן, ודקא אמרת 'ברשות היחיד מאי מכריז?' - מכריז מקום [59].
ורבה אמר מקום לא הוי סימן, דאיתמר:
מקום: רבה אמר לא הוי סימן, ורבא אמר הוי סימן.
תא שמע: כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו, ברשות היחיד - נוטל ומכריז; והאלומות [60] - בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד - נוטל ומכריז. רבה היכי מתרץ לה ורבא היכי מתרץ לה?
רבה [61] מתרץ לטעמיה, בסימן [62];
ורבא [63] מתרץ לטעמיה, במקום [64]:
רבה מתרץ לטעמיה בסימן: 'כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו' - משום
הערות
עריכה- ^ וכן שאר נהרות; ותנא זה - על יד הירדן היה יושב
- ^ ובחזקה נטלה הימנו, ומעיקרא ידע, ומייאש
- ^ של זה
- ^ ומצאן אחר [כגון:]
- ^ דכל שטיפת נהר - כקורות עצים ואבנים: הבעלים ידעו בה מיד, דיש לה קול
- ^ הא אם היתה אבידה אחרת שאין לנו לומר שידעו הבעלים
- ^ לא הויא של מוצאה; קשיא לרבא
- ^ ודכוותה במציאה אחרת: דבר שיש בו סימן, דיכול ליתן סימן וליטול - מודינא בה דחייב להחזיר
- ^ דסמכי אהצלה דלמחר וליומא אוחרא, ולא מייאשי
- ^ ואם לא ימהר להציל לא יצילו
- ^ הלכך
- ^ אפקורי אפקרינהו דהא ידעו ולא הצילו
- ^ גיטין דף לט:
- ^ בעלים
- ^ לצורך בעל הבית
- ^ בעל הבית, ומקפיד על מה שעשה זה
- ^ שתרם תרומתו בלא רשותו
- ^ היה לך לילך אצל יפות לתת מהן לכהן
- ^ אלמא כיון דלכי ידע דניחא ליה, אמרינן 'מעיקרא נמי ניחא ליה', ולענין יאוש נמי: כיון דלכי ידע מייאש - מעיקרא נמי הוי יאוש
- ^ 'כן תרימו גם אתם'
- ^ מהכא נפקא לן שלוחו של אדם כמותו לתרומה: שהשליח שתרם - תרומתו תרומה
- ^ וכיון דשליחות מהכא נפקא לן - על כרחך שלוחכם דומיא ד'אתם' בעינן:
- ^ שהבעלים מינוהו שליח
- ^ פרדס
- ^ דגזל נינהו: שהבעלים לא ידעו
- ^ אלמא גלי דעתיה דניחא ליה – הכא נמי גלי דעתיה דניחא ליה במה שנתן לנו
- ^ דהוי גלוי דעת
- ^ המעלה פירותיו לגג וירד עליהן הטל:
- ^ בטל שירד עליהן
- ^ והוכשרו לטומאה מעתה ועד עולם
- ^ עד שלא מצאן
- ^ עכשיו בטל שירד עליהן
- ^ ולא אמרינן 'כיון דהשתא ניחא - מהני האי דעתא למעיקרא, ותיהוי הכשר וקשיא לרבא
- ^ ולא כתיב כי יותן
- ^ שידע בנתינה, והוכשר בעיניו ועודהו הטל עליהן עדיין הן בנתינתו
- ^ 'ממנו' קרא יתירא הוא, לאשמועינן
- ^ שאינו אבוד אלא הימנו
- ^ כיון דמחד קרא ילפינן: מצויה אצל כל אדם שיחזור; ושאינה מצויה יזכה בה; איתקושי אתקוש להדדי, זו לאיסורא וזו להיתירא
- ^ שאינה מצויה
- ^ לא חילק
- ^ דמצויה אצל כל אדם
- ^ דלכי ידע לא מיאש
- ^ דכי ידע מיאש
- ^ וכי היכי דיש סימן אסירא - כי אין סימן נמי אסירא, היכא דאיכא למימר לא ידע דנפלה קודם שבאת ליד זה
- ^ סימני הלכות הן" יאוש שלא מדעת, דהכא; עד זומם - למפרע הוא נפסל, בסנהדרין (דף כז.); לחי העומד מאיליו, בעירובין (דף טו.); קדושין שלא נמסרו לביאה, בקדושין (דף נא.); גלוי דעתא בגיטא, בגיטין (דף לד.); מומר אוכל נבילות להכעיס פסול לענין עדות, בסנהדרין (דף כז.)
- ^ שהרוח משיר
- ^ הא לא מיאש
- ^ והא: דנקט למיבעי בעיא מאחר דאיתותב רבא - קשיא לי: דבלא איתותב רבא איכא למיבעי, דהא מודה רבא בכל דבר שחזותו מוכיח עליו, חוץ מן התאנה - מפני שנמאסת עם נפילתה; ונראה בעיני דלא נקט לה אלא להרבות בחומר איסור, כלומר: מאחר דאיתותב - אפילו בדבר שאין בו סימן - כל שכן שאלו אסורין שיש בהן סימן.
- ^ מקודם נפילתו
- ^ דיודע הוא שהרוח משיר מהן, והשקצים מזומנים לאוכלן
- ^ קטנים: שאין הפקירן הפקר
- ^ אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת הקרקע של יתומין ולאסור כל התמרים משום ספק קרקע של יתומים, אלא הולכין אחר הרוב
- ^ קרקע עצמה של יתומין
- ^ דקלים הכרוכין ומוקפין בגדר של אבנים סביב, שאין שקצים ורמשים נכנסין שם
- ^ שהמקום שהוא שם רגיל בדריסת בני אדם, והחפץ נמוך ונוח לידרס
- ^ שאין בעליו סומך לתת בו סימן; מימר אמר נשחת הסימן בדריסת הרגלים
- ^ כגון בשדה זרועה, שאין רוב בני אדם דורכין בה ויש מיעוט שהולכין בה
- ^ כלומר: כי מכריז זה מצא אבידה - מאי מכריז שיוכל ליתן האובד סימן בה?
- ^ ואינו מכריז שם האבידה, אלא שם המקום: "מי שאבדה ממנו אבידה במקום פלוני יבא ויאמר מה איבד" וזה בא ואומר "אבדתי שם חפץ פלוני"
- ^ עומרים גדולים
- ^ דאמר: טעמא דרה"ר - משום דנדרס; מאי שנא אלומות?
- ^ דטעמא דרשות הרבים דכריכות - משום סימן, ובדבר שיש בה סימן
- ^ דמוקים לכריכות כשאין בו סימן, מאי שנא כריכות ומאי שנא אלומות?
- ^ טעמא דכריכות ברשות הרבים - משום מקום, ובדבר שאין בו סימן