ביאור:בבלי בבא מציעא דף מד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה

סיכום הדף בעשר דקות, קובץ לשמיעה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

מנהני מילי?

דתנו רבנן (שמות כב ח) על כל דבר פשע [על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו]; בית שמאי אומרים: מלמד שחייב על המחשבה כמעשה; ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר (שמות כב ז) [אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.

אמרו להן בית שמאי לבית הלל: והלא כבר נאמר 'על כל דבר פשע'!?

אמרו להן בית הלל לבית שמאי: והלא כבר נאמר 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו'!? א"כ מה תלמוד לומר 'על כל דבר פשע'? שיכול: אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו ^[1] מנין ^[2]? - תלמוד לומר על כל דבר פשע.

הטה את החבית כו' [ונטל הימנה רביעית ונשברה - אינו משלם אלא רביעית]:

אמר רבה: לא שנו ^[3] אלא נשברה ^[4], אבל החמיצה - משלם את כולה ^[5]; מאי טעמא? גירי דידיה הוא דאהנו לה ^[6].

הגביהה ונטל הימנה כו' [רביעית ונשברה - משלם דמי כולה]:

אמר שמואל: לא 'נטל' - נטל ממש, אלא כיון שהגביהה ליטול, אף על פי שלא נטל.

לימא קא סבר שמואל שליחות יד אינה צריכה חסרון?

אמרי: לא; שאני הכא דניחא ליה דתיהוי הא חבית כולה בסיס להא רביעית ^[7].

בעי רב אשי: הגביה ארנקי ליטול הימנה דינר ^[8] - ^[9] מהו? חמרא הוא דלא מינטר אלא אגב חמרא, אבל זוזא מינטר ^[10]? או דלמא שאני נטירותא דארנקי מנטירותא דדינר ^[11]?

תיקו.

הדרן עלך המפקיד

בבא מציעא פרק רביעי הזהב מד,א

משנה

הזהב קונה את הכסף ^[12] והכסף אינו קונה את הזהב ^[13];

[המובן של המלה 'קונה' כאן הוא במובן טכני: משיכת החפץ 'קונה': עושה את הקנין, ואז נור חוב לשלם את דמי המכר; אבל מתן דמים אינו יוצר מעשה קנין: לפי רבי יוחנן – מדרבנן, לפי ריש לקיש -–מדאורייתא.]

הנחשת ^[14] קונה את הכסף ^[15] והכסף אינו קונה את הנחשת ^[16];

מעות הרעות ^[17] קונות את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות;

אסימון ^[18] קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את אסימון;

מטלטלין קונין את המטבע, מטבע אינו קונה את המטלטלין;

<זה הכלל:> כל המטלטלים קונין זה את זה ^[19]; כיצד? משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות - אינו יכול לחזור בו; נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות - יכול לחזור בו ^[20], אבל אמרו 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו'.

רבי שמעון אומר: כל שהכסף בידו - ידו על העליונה ^[21].

גמרא:

מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה: 'הזהב קונה את הכסף';

אמר ליה: רבי! שנית לנו בילדותיך 'הכסף קונה את הזהב' ותחזור ותשנה לנו בזקנותיך 'הזהב קונה את הכסף'?

בילדותיה מאי סבר ובזקנותיה מאי סבר?

בילדותיה סבר: דהבא - דחשיב - הוי טבעא, כספא - דלא חשיב - הוי פירא, וקני ליה פירא לטבעא; בזקנותיה סבר: כספא -

עמוד ב

דחריף ^[22] - הוי טבעא, דהבא - דלא חריף - הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא.

אמר רב אשי: כילדותיה מסתברא ^[23]: מדקתני ^[24] 'הנחשת קונה את הכסף': אי אמרת בשלמא ^[25] 'כספא לגבי דהבא - פירא הוי', היינו דקא תני 'הנחשת קונה את הכסף': דאף על פי דלגבי דהבא - פירא הויא, לגבי נחשת ^[26] - טבעא הוי; אלא אי אמרת 'כספא לגבי דהבא טבעא הוי ^[27]', השתא: לגבי דהבא - דחשיב מיניה - אמרת 'טבעא הוי' - לגבי נחשת דאיהו חשיב ואיהו חריף מבעיא ^[28]?

איצטריך: סלקא דעתך אמינא: הני פריטי, באתרא דסגיי - אינהו חריפי טפי מכספא, אימא 'טבעא הוי' - קא משמע לן: כיון דאיכא דוכתא דלא סגי ביה - פירא הוי.

ואף רבי חייא סבר 'דהבא טבעא הוי': דרב אוזיף דינרי ^[29] [מכאן ואילך בסוגיא זו 'דינר' הוא מזהב, ו'סלע' הוא מכסף] מברתיה דרבי חייא; לסוף אייקור דינרי. אתא לקמיה דרבי חייא ^[30], אמר ליה: זיל שלים לה טבין ותקילין. אי אמרת בשלמא 'דהבא טבעא הוי' ^[31] – שפיר, אלא אי אמרת 'פירא הוי' - הוה ליה 'סאה בסאה' ^[32], ואסור ^[33]!?

רב - דינרי הוו ליה ^[34], וכיון דהוו ליה דינרי - נעשה כאומר לה "הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח" ^[35].

אמר רבא: האי תנא סבר 'דהבא טבעא הוי', דתניא:

'פרוטה' שאמרו: אחד משמונה באיסר האיטלקי'

למאי נפקא מינה? לקדושי אשה ^[36]:

'איסר - אחד מעשרים וארבעה בדינר של כסף'.

למאי נפקא מינה? למקח וממכר ^[37];

'דינר של כסף - אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב'

למאי נפקא מינה? לפדיון הבן ^[38].

אי אמרת בשלמא '^[39] טבעא הוי' ^[40] - משער תנא במידי דקיץ ^[41]; אלא אי אמרת 'פירא הוי' משער תנא במידי דאוקיר וזיל, זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף ליה איהו לכהנא!? אלא שמע מינה: טבעא הוי!

- שמע מינה.

תנן התם ^[42]: '^[43] בית שמאי אומרים: לא יעשה אדם סלעין [מכסף] דינרי זהב ^[44], ובית הלל מתירין.' רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר: מחלוקת בסלעים על דינרין, דבית שמאי סברי: 'כספא טבעא ודהבא פירא, וטבעא אפירא לא מחללינן ^[45]', ובית הלל סברי: 'כספא פירא ודהבא טבעא, ופירא אטבעא מחללינן', אבל פירות ^[46] על דינרין ^[47] - דברי הכל מחללינן ^[48]; מאי טעמא? מידי דהוה אכסף לבית הלל ^[49]: כסף לבית הלל, אף על גב דכספא לגבי דהבא פירא הוי, לגבי פירא טבעא הוי ^[50] - זהב נמי לבית שמאי: אף על גב דדהבא לגבי כספא - פירא הוי, לגבי פירא - טבעא הוי.

וחד אמר: אף בפירות על דינרין [דינרי זהב] מחלוקת ^[51].

ולמאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת: אדמיפלגי בסלעין על דינרין - לפלוג בפירות על דינרין ^[52]?

אי איפלוג בפירות על דינרין, הוה אמינא: הני מילי בפירות על דינרין, אבל בסלעין על דינרין - מודו להן בית הלל לבית שמאי דדהבא לגבי כספא - פירא הוי ולא מחללינן ^[53] - קא משמע לן.

תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר '^[54] אין מחללין ^[55]' ^[56] דאמר רבי יוחנן:

הערות עריכה

^ שישלח יד וכן עשה
^ שהוא חייב
^ דהיכא דנטל ולא הגביה כל החבית - פטור
^ דאונס הוא, והרי לא קנאה שיתחייב באונסין
^ פשיעה היא, ומזיק בידים הוא, דבשביל שחיסרה החמיצה, שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר
^ חצים שלו גרמו לה להחמיץ
^ שתשמר אותה רביעית ולא תחמיץ; ולעולם שליחות יד בדבר אחר צריכה חסרון, והנוטל פקדון ומגביהו על מנת לשלוח בו יד - כל זמן שלא חסרו - אינו מתחייב בהגבהתו, הואיל ולא נטלו על מנת לגזול את כולו אלא לשלוח בו יד, ושליחות יד בלא חסרון – ליתיה; אבל יין, שאינו משתמר אלא בכלי מלא - הוה ליה כמי שנטל והניחו עם השאר להשתמר, ונעשה שואל על כל שאר החבית
^ ולא נטל
^ לשמואל
^ לבדו, ולא ניחא ליה דלהוי אינך בסיס להאי, ולא הוי כנוטל ומניח
^ כיס מלא נראה ומשתמר ואין נוח להיות נאבד כדינר יחידי
^ הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף, ונתן לו דינרי זהב - משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל הזהב, ונתחייב לו זה משקיבל דינרי זהב - לתת לו דינרי הכסף, ואינו יכול לחזור בו
^ אבל הכסף אינו קונה את הזהב:שאם נתן לו דינרי הכסף תחילה - לא קנה, ויכולין שניהם לחזור: דמטבע כסף הוי 'מעות', משום דחריפי לינתן בהוצאה, ודינר זהב אינו אלא כשאר מטלטלין ופירות, ומעות אינן קונות עד שימשוך המטלטלין; אבל משיכת המטלטלין קונה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו; ובגמרא מפרש טעמא: איכא דיליף משיכה מן התורה, ואיכא דמוקי לה בתקנתא דרבנן
^ פרוטות של נחושת
^ דינרי של כסף, או כל מטבע של כסף
^ כולן - טעם אחד להם: מי שטבעו חשוב לטבוע - הוי מעות, ואינו קונה; ומי שאין טבעו חשוב וחריף - הוי כפירות, ומשיכתן הוא קיום דבר
^ שנפסלו
^ שאין עליו צורה: פלדו"ן בלעז: זוזים עגולין ומוכנים לצור עליהם את הצורה בחותם שקורין קוי"ץ
^ בין בתורת חליפין, שהחליף אלו באלו: כיון שמשך האחד - קנה חבירו את שלו; בין בתורת דמים: "בכמה תתן לי את שלך?" – "בכך וכך", וזה חוזר ואומר לו "בכמה תתן לי שלך?" – "בכך וכך", ונתרצו, ומשך האחד - נתקיימו הדברים; והאי 'כל' - לאתויי אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, כדריש לקיש בגמרא
^ זה וזה
^ פליג אדרבנן דאמרי 'נתן לו מעות יכול לחזור בו' - אפילו לוקח, ואתא רבי שמעון למימר: מוכר - שהכל בידו - הוא דיכול לחזור בו, אבל לוקח - אין יכול לחזור בו; ובגמרא מפרש טעמא
^ יוצא בהוצאה ועובר לסוחר
^ דודאי כן קיבלה מרבו רבי מאיר, שסתם משנה שלו
^ מדאתנייה בהדה
^ 'הכסף קונה את הזהב' אתנייה
^ דלא חשיב
^ ו'הזהב קונה את הכסף' אתנייה
^ למה לי לאתנויי תו 'הנחשת קונה את הכסף'
^ לוה זהובים
^ חושש היה משום רבית
^ ואין היוקר והזול תלוי בהן, אלא הזול תלוי במעות: דמעות הכסף הם שהוזל: להנתן הרבה בדינר, וזה - מטבע הלוה, ומטבע יקבל!
^ שהיוקר והזול תלוי בפירות
^ דתנן (לקמן דף עה.): 'לא יאמר אדם לחבירו "הלויני כור חטין ואני נותן לך בגורן" שמא יוקרו ויבא לידי רבית
^ כשלוה את אלו
^ וגבי 'סאה בסאה' תנן 'אבל אומר לו "הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח", שאֵלו שבידו נקנין למַלוה, וברשותו הוקרו: דרבית 'סאה בסאה' – דרבנן, ובכי האי גונא לא גזור
^ שאמרו חכמים 'בפרוטה' - הודיעך כמה היא פרוטה
^ מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבע איסרין: כל מה שהעלה יתר על כן - נתאנה לוקח, ואם יש אונאה שתות - יחזיר אונאה
^ שהוא חמשה שקלים; ושקל דאורייתא הוא סלע, והסלע - ארבעה דינרי כסף, שהם [דמי הפדיון] עשרים דינר; ואם נתן לו אבי הבן דינר זהב [ששוה עשרים וחמשה דינרי כסף] - מחזיר לו הכהן חמשה דינרי כסף
^ דהבא
^ ואין היוקר והזול תלוי בו
^ שיער תנא פדיון הבן במטבע הקצוב: שאפילו בזמן שאינו נמכר יותר מעשרים דינרי כסף - יחזיר לו הכהן חמשה דינרים, שהזהב - תמיד דמיו קצובין: עשרים וחמשה דינרים, שהוא המטבע, והכסף הוי פירא לגביה, והמעות - הן שהוקרו; ואם נמכר בשלשים - לא יחזיר לו הכהן אלא חמישית שבדמיו, שדמיו לעולם קצובין, וארבעה חומשי דמיו הן פדיון הבן
^ במסכת מעשר שני פ"ב מ"ז
^ מי שיש לו סלעין כסף מעשר שני:
^ לא יחליפם בדינר זהב להקל המשוי מעליו
^ דרחמנא אמר 'וצרת הכסף'
^ ראשונים של מעשר שני
^ על דינרי זהב
^ דאפילו לבית שמאי, דאמרי 'פירא הוא לגבי כספא' - מודו דלגבי פירא - טבעא הוא
^ זהב לבית שמאי אנו למדין מכסף לבית הלל, כדמפרש ואזיל
^ כדקתני 'סלעין', אלמא: תחילת הפירות נתחללו על הכסף, ומודו בית הלל דקדשו במעשר
^ [בית]שמאי ו[בית]הלל, דלבית שמאי פירא הוא, ואין מחללין
^ ולימרו בית שמאי: 'אין מחללין', ואנא ידענא דכל שכן סלעין על דינרין וכו': דכיון דדהבא לגבי פירא - פירא הוא, כל שכן לגבי כספא
^ דלא איפלוג בית הלל עלייהו אלא בפירות, אבל בסלעין אימא מודי להו דאין מחללין על דינרים
^ לבית שמאי
^ אפילו פירות על דינרין
^ דשמעינן לרבי יוחנן דאיכא למאן דאמר: דהבא פירא הוי, ואפילו לגבי נפשיה!

[1] שישלח יד וכן עשה

[2] שהוא חייב

[3] דהיכא דנטל ולא הגביה כל החבית - פטור

[4] דאונס הוא, והרי לא קנאה שיתחייב באונסין

[5] פשיעה היא, ומזיק בידים הוא, דבשביל שחיסרה החמיצה, שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר

[6] חצים שלו גרמו לה להחמיץ

[7] שתשמר אותה רביעית ולא תחמיץ; ולעולם שליחות יד בדבר אחר צריכה חסרון, והנוטל פקדון ומגביהו על מנת לשלוח בו יד - כל זמן שלא חסרו - אינו מתחייב בהגבהתו, הואיל ולא נטלו על מנת לגזול את כולו אלא לשלוח בו יד, ושליחות יד בלא חסרון – ליתיה; אבל יין, שאינו משתמר אלא בכלי מלא - הוה ליה כמי שנטל והניחו עם השאר להשתמר, ונעשה שואל על כל שאר החבית

[8] ולא נטל

[9] לשמואל

[10] לבדו, ולא ניחא ליה דלהוי אינך בסיס להאי, ולא הוי כנוטל ומניח

[11] כיס מלא נראה ומשתמר ואין נוח להיות נאבד כדינר יחידי

[12] הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף, ונתן לו דינרי זהב - משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל הזהב, ונתחייב לו זה משקיבל דינרי זהב - לתת לו דינרי הכסף, ואינו יכול לחזור בו

[13] אבל הכסף אינו קונה את הזהב:שאם נתן לו דינרי הכסף תחילה - לא קנה, ויכולין שניהם לחזור: דמטבע כסף הוי 'מעות', משום דחריפי לינתן בהוצאה, ודינר זהב אינו אלא כשאר מטלטלין ופירות, ומעות אינן קונות עד שימשוך המטלטלין; אבל משיכת המטלטלין קונה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו; ובגמרא מפרש טעמא: איכא דיליף משיכה מן התורה, ואיכא דמוקי לה בתקנתא דרבנן

[14] פרוטות של נחושת

[15] דינרי של כסף, או כל מטבע של כסף

[16] כולן - טעם אחד להם: מי שטבעו חשוב לטבוע - הוי מעות, ואינו קונה; ומי שאין טבעו חשוב וחריף - הוי כפירות, ומשיכתן הוא קיום דבר

[17] שנפסלו

[18] שאין עליו צורה: פלדו"ן בלעז: זוזים עגולין ומוכנים לצור עליהם את הצורה בחותם שקורין קוי"ץ

[19] בין בתורת חליפין, שהחליף אלו באלו: כיון שמשך האחד - קנה חבירו את שלו; בין בתורת דמים: "בכמה תתן לי את שלך?" – "בכך וכך", וזה חוזר ואומר לו "בכמה תתן לי שלך?" – "בכך וכך", ונתרצו, ומשך האחד - נתקיימו הדברים; והאי 'כל' - לאתויי אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, כדריש לקיש בגמרא

[20] זה וזה

[21] פליג אדרבנן דאמרי 'נתן לו מעות יכול לחזור בו' - אפילו לוקח, ואתא רבי שמעון למימר: מוכר - שהכל בידו - הוא דיכול לחזור בו, אבל לוקח - אין יכול לחזור בו; ובגמרא מפרש טעמא

[22] יוצא בהוצאה ועובר לסוחר

[23] דודאי כן קיבלה מרבו רבי מאיר, שסתם משנה שלו

[24] מדאתנייה בהדה

[25] 'הכסף קונה את הזהב' אתנייה

[26] דלא חשיב

[27] ו'הזהב קונה את הכסף' אתנייה

[28] למה לי לאתנויי תו 'הנחשת קונה את הכסף'

[29] לוה זהובים

[30] חושש היה משום רבית

[31] ואין היוקר והזול תלוי בהן, אלא הזול תלוי במעות: דמעות הכסף הם שהוזל: להנתן הרבה בדינר, וזה - מטבע הלוה, ומטבע יקבל!

[32] שהיוקר והזול תלוי בפירות

[33] דתנן (לקמן דף עה.): 'לא יאמר אדם לחבירו "הלויני כור חטין ואני נותן לך בגורן" שמא יוקרו ויבא לידי רבית

[34] כשלוה את אלו

[35] וגבי 'סאה בסאה' תנן 'אבל אומר לו "הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח", שאֵלו שבידו נקנין למַלוה, וברשותו הוקרו: דרבית 'סאה בסאה' – דרבנן, ובכי האי גונא לא גזור

[36] שאמרו חכמים 'בפרוטה' - הודיעך כמה היא פרוטה

[37] מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבע איסרין: כל מה שהעלה יתר על כן - נתאנה לוקח, ואם יש אונאה שתות - יחזיר אונאה

[38] שהוא חמשה שקלים; ושקל דאורייתא הוא סלע, והסלע - ארבעה דינרי כסף, שהם [דמי הפדיון] עשרים דינר; ואם נתן לו אבי הבן דינר זהב [ששוה עשרים וחמשה דינרי כסף] - מחזיר לו הכהן חמשה דינרי כסף

[39] דהבא

[40] ואין היוקר והזול תלוי בו

[41] שיער תנא פדיון הבן במטבע הקצוב: שאפילו בזמן שאינו נמכר יותר מעשרים דינרי כסף - יחזיר לו הכהן חמשה דינרים, שהזהב - תמיד דמיו קצובין: עשרים וחמשה דינרים, שהוא המטבע, והכסף הוי פירא לגביה, והמעות - הן שהוקרו; ואם נמכר בשלשים - לא יחזיר לו הכהן אלא חמישית שבדמיו, שדמיו לעולם קצובין, וארבעה חומשי דמיו הן פדיון הבן

[42] במסכת מעשר שני פ"ב מ"ז

[43] מי שיש לו סלעין כסף מעשר שני:

[44] לא יחליפם בדינר זהב להקל המשוי מעליו

[45] דרחמנא אמר 'וצרת הכסף'

[46] ראשונים של מעשר שני

[47] על דינרי זהב

[48] דאפילו לבית שמאי, דאמרי 'פירא הוא לגבי כספא' - מודו דלגבי פירא - טבעא הוא

[49] זהב לבית שמאי אנו למדין מכסף לבית הלל, כדמפרש ואזיל

[50] כדקתני 'סלעין', אלמא: תחילת הפירות נתחללו על הכסף, ומודו בית הלל דקדשו במעשר

[51] [בית]שמאי ו[בית]הלל, דלבית שמאי פירא הוא, ואין מחללין

[52] ולימרו בית שמאי: 'אין מחללין', ואנא ידענא דכל שכן סלעין על דינרין וכו': דכיון דדהבא לגבי פירא - פירא הוא, כל שכן לגבי כספא

[53] דלא איפלוג בית הלל עלייהו אלא בפירות, אבל בסלעין אימא מודי להו דאין מחללין על דינרים

[54] לבית שמאי

[55] אפילו פירות על דינרין

[56] דשמעינן לרבי יוחנן דאיכא למאן דאמר: דהבא פירא הוי, ואפילו לגבי נפשיה!

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]