ביאור:בבלי בבא מציעא דף קי
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות' [1]!?
אימא 'והזקינו' [2].
ואיבעית אימא: לאו מי אוקימנא לההיא [3] כגון שנפלו לה בשדה אחרת [4], דקא כליא קרנא [5]!?
ההוא שטרא [6] דהוה כתיב ביה 'שנין' סתמא [7]; מלוה אמר שלש, לוה אמר שתים; קדים מלוה ואכלינהו לפירי [8] - מי נאמן? [יש אומרים שהשטר בידי שָליש – אחרת היה יכול המַלוה להצניעו ולומר "קניתיהו ואכלתיהו שלש שנים"; אך אם כבר אמר 'שלש' – אינו יכול לחזור בו ולומר "קניתיהו".]
רב יהודה אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימא [9]; רב כהנא אמר: פירות בחזקת אוכליהן קיימי.
והלכתא כוותיה דרב כהנא דאמר פירות בחזקת אוכליהן קיימי [10].
והא קיימא לן דהלכתא כוותיה דרב נחמן [11], דאמר [12] 'קרקע בחזקת בעליה עומדת'?
התם - מילתא דלא עבידא לאיגלויי היא [13], הכא - מילתא דעבידא לאיגלויי היא [14], ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן [15].
[16] מַלוה אומר "חמש [17]" לוה אומר "שלש [18]", אמר ליה: "אייתי לי שטרך"; אמר ליה: "שטרא אירכס לי".
אמר רב יהודה: מַלוה נאמן, מגו דאי בעי אמר "לקוחה היא בידי [19]".
אמר ליה רב פפא לרב אשי: רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב יהודה [20]; מאי טעמא? - [21]האי שטרא [22] כיון [23] דלגוביינא [24] קאי - מיזהר זהיר ביה [25] ומיכבש הוא דכבשיה לשטריה, סבר: אוכלה תרתין שנין יתירתא.
אמר ליה רבינא לרב אשי [26]: אלא מעתה, האי משכנתא דסורא, דכתבי הכי 'במישלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף', היכא דכבשיה לשטר משכנתא, ואמר "לקוחה היא בידי" - הכי נמי דמהימן!? וכי מתקני רבנן מילתא דאתי בה [לידי] פסידא [27]?
אמר ליה: התם תקינו ליה רבנן דמרי ארעא יהיב טסקא [28] וכרי כריא [29];
[30] ארעא [31] דלית לה כריא ולא יהיב טסקא – מאי [32]?
אמר ליה: איבעי ליה למחויי [33];
לא אימחא מאי?
איהו הוא דאפסיד אנפשיה.
אריס אומר "למחצה ירדתי" ובעל הבית אומר "לשליש הורדתיו" - מי נאמן?
רב יהודה אמר: בעל הבית נאמן;
רב נחמן אמר: הכל כמנהג המדינה.
סבור מינה לא פליגי: הא באתרא דשקיל אריסא פלגא, הא באתרא דשקיל אריסא תילתא [34]; אמר להו רב מרי ברה דבת שמואל: הכי אמר אביי: אפילו באתרא דשקיל אריסא פלגא פליגי: רב יהודה אמר בעל הבית נאמן, דאי בעי - אמר 'שכירי ולקיטי הוא' [35].
יתומים אומרים: אנו השבחנו" [36], ובעל חוב אומר "אביכם השביח" - על מי להביא ראיה?
סבר רבי חנינא למימר: ארעא בחזקת יתמי קיימא ועל בעל חוב להביא ראיה; אמר להו ההוא סבא: הכי אמר רבי יוחנן: על היתומים להביא ראיה; מאי טעמא? – ארעא, כיון דלגוביינא קיימא - כמאן דגביא דמיא, ועל היתומין להביא ראיה.
אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [37]: '[38] ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים' אלמא כיון דלמיקץ קיימא [39] אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול - הכא נמי: האי שטרא - כיון דלגוביינא קיימא - כמאן דגביא דמיא, ועל היתומים להביא ראיה [40] .
אייתו יתמי ראיה דאינהו אשבחו: סבר רבי חנינא למימר: כי מסלקינן להו - בארעא מסלקינן להו [41], ולא היא: בדמי מסלקינן להו, מדרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר שמואל: שלשה שמין להם את השבח ומעלין אותן [42] בדמים [43], ואלו הן: בכור לפשוט [44], ובעל חוב וכתובת אשה ליתומים, ובעל חוב ללקוחות [45].
אמר ליה רבינא לרב אשי: למימרא דסבר שמואל 'בעל חוב ללקוחות'? ומי אית ליה שבחא ללוקח? והאמר שמואל 'בעל חוב גובה את השבח'? וכי תימא לא קשיא: כאן בשבח המגיע לכתפים [46], כאן בשבח שאין מגיע לכתפים - והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים?
לא קשיא: הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא, הא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא.
וכי לא מסיק שיעור ארעא ושבחא דיהיב ליה זוזי ללוקח ומסלק ליה - הניחא למאן דאמר [47] 'אי אית [ליה] זוזי ללוקח [48] לא מצי מסלק ליה לבעל חוב' – שפיר [49], אלא למאן דאמר 'אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב' - ונימא ליה "אי הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולא ארעא, השתא דלית לי זוזי - הב לי גריוא דארעא בארעאי שיעור שבחאי"?
הכא במאי עסקינן? - כגון דשויא ניהליה אפותיקי, דאמר ליה: 'לא יהא לך פרעון אלא מזו'.
משנה:
המקבל שדה מחבירו לשבוע אחד בשבע מאות זוז - השביעית מן המנין; קבלה הימנו שבע שנים בשבע מאות זוז - אין השביעית מן המנין.
שכיר יום [50] גובה כל הלילה [51], שכיר לילה [52] גובה כל היום [53];
שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום [54].
שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע [55]: יצא ביום [56] - גובה כל היום [57], יצא בלילה [58] - גובה כל הלילה וכל היום [59].
גמרא:
תנו רבנן: מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה? - תלמוד לומר: (ויקרא יט יג) [לא תעשק את רעך ולא תגזל] לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר; ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום? - שנאמר (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו [ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא].
ואימא איפכא [60]?
שכירות אינה משתלמת אלא בסוף [61].
תנו רבנן: ממשמע שנאמר (ויקרא יט יג) [לא תעשק את רעך ולא תגזל] לא תלין פעולת שכיר אתך [עד בקר] איני יודע ש'עד בקר' [62]? מה תלמוד לומר 'עד בקר'? מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד; מכאן ואילך - מאי?
אמר רב: עובר משום 'בל תשהא'.
אמר רב יוסף: מאי קראה [63]? - (משלי ג כח) אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך.
תנו רבנן: 'האומר לחבירו "צא שכור לי פועלים [הם יעבדו אצלי ואני אשלם לך]" - שניהן אין עוברין משום 'בל תלין': זה לפי שלא שכרן
הערות
עריכה- ^ אלמא קרנא הוי: דאי פירא הוה - הא תקון רבנן פירות לבעל
- ^ קפצה עליהן זקנה בלא זמנן
- ^ בכתובות בפרק 'האשה שנפלו לה נכסים' (דף עט:)
- ^ שלא היתה הקרקע שלה: שהיו דקלים בשדה של אחרים
- ^ דהא כליא קרנא דידה לגמרי אי אמרת לישקלינהו בעל לכולהו
- ^ שטר משכנתא דסורא
- ^ 'במישלם שניא אלין' ולא פירש בו מנין השנים
- ^ דשנה שלישית מקמי דנתבעיה לדינא
- ^ אף על גב דלא תבעיה עד לאחר אכילת פירות, אנן - בתר קרקע אזלינן, וכי מספקא לן שנה זו של מי - אוקי ארעא בחזקת מריה, ושלא כדין אכלינהו לפירי
- ^ כיון דקדים ואכלינהו ואתא לאפוקי מיניה, נייתי ראיה דלאו שלש הוו: דבתר אכילת פירות אזלינן
- ^ בדיני
- ^ גבי שוכר מרחץ משנים עשר זהובים לשנה, מדינר זהב לחדש ב'השואל' (לעיל דף קב:), ואפילו בא בסוף החדש - אמר 'כולו למשכיר' כשנתעברה השנה:
- ^ כלומר: בתר קרקע ודאי אית לן למיזל, ומיהו הני מילי בספק שאין עומד לעולם להתברר, כי ההוא דמספקא לן בין אם תפיס לשון ראשון ואי תפיס לשון אחרון
- ^ בסוף: שיבאו עדי שטר ויעידו
- ^ שמא הדין עם המַלוה, ואם נוציאנו מידו - עתידין אנו לחזור ולגבותו מיד הלוה לאחר זמן
- ^ מילתא אחריתי היא: מלוה ולוה שבאו לדין:
- ^ שנים מושכנת לי, ואין השטר לפנינו
- ^ וכבר אכלת שלש
- ^ לעולם, ואכלתיה שני חזקה, ואבד השטר ממני
- ^ ולא אמרינן 'מגו'
- ^ שהדברים מוכיחין שהוא רמאי: שאמר 'אבד השטר', ו
- ^ לא דמי לשטר זביני: דאילו שטר זביני - לעדות שמכרה לו הוא בא, וכי עד עולם תאמר לו להזהר בו? - אמור רבנן ביה 'עד תלת שנין מצי לאיזדהורי אינש בשטרא, טפי לא מיזדהר, דקסבר לא יצא עוד ערעור עליה'; אבל זה
- ^ שהוא מודה ששטר משכנתא הוא: לראיית מנין שנים של אכילת פירות:
- ^ דאכילת פירות דמנין השנים
- ^ דלא לירכס ליה עד כלות השנים, והאי דקאמר 'אירכס' - לא מהימן:
- ^ אדרב יהודה קפריך, דאמר: אי בעי אמר "לקוחה היא בידי"
- ^ וכי עביד רבנן מילתא דאתי בה לידי רמאות כי האי
- ^ למלכא
- ^ מתקן החריץ סביבות הגבולים
- ^ ואי
- ^ קניא הוא
- ^ ליעביד
- ^ "הוו יודעים שלא מכרתיה לו אלא היא משכון בידו"
- ^ ולא גרסינן 'שתלא' בכולי מילתא
- ^ 'שכירי': "לימים או לחדשים ושבתות ושכרתיו במעות"; וכל 'נאמן' דקאמר - בשבועת היסת הוא
- ^ ואין לבע"ח במה שהשביחו יתומים כלום
- ^ בבבא בתרא (כד, ב) באילן הנטוע בתוך חמשים אמה סמוך לעיר, וקתני התם
- ^ אם העיר קדמה - קוצץ ואינו נותן דמים;
- ^ כיון דבין הכי ובין הכי למִקצץ קאי, דכי קדם אילן נמי קתני 'קוצץ', כי מספקא לן אמרינן: 'קוץ' ממה נפשך: שהרי עליך לעשות; נמצא הספק מוטל על הדמים ולא על קציצת האילן: דאילו גבי אילן הסמוך לבור של יחיד קתני בה גבי ודאי דידיה: אם הבור קדמה - קוצץ ונותן דמים, אם האילן קדם - לא יקוץ, תנן גבי ספק זה קדם וספק זה קדם 'לא יקוץ'; אלמא: גבי ספק אילן דעיר טעמא משום דממה נפשך עומד לקציצה
- ^ והכא נמי: בין יתומים השביחו ובין אביהן השביח - דינו ליטול קרקע עם השבח, ואם היתומים השביחו - מעלה להן השבח בדמים, כדלקמיה; הלכך גבִי ארעא עם השבח ממה נפשך; נמצא היתומים תובעין להוציא ממנו, ועליהן הראיה
- ^ יהבינן להו גריוא דארעא, שיעור שבחייהו
- ^ מן הקרקע
- ^ ולא שקלי בארעא גופיה
- ^ בכור ופשוט שהשביחו קרקע קודם שחלקו, וקיימא לן (בבא בתרא קכד א) שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן, דהוה ליה 'ראוי', ואין הבכור נוטל הבכורה בראוי, דכתיב 'בכל אשר ימצא לו'; וכשהן באין לחלוק - נוטל בכור פי שנים בקרקע שהיא משובחת, ושמין את השבח, ונותן לפשוט רביע שהוא מגיע לו בשבח שבתוך חלקו של זה
- ^ וכן בעל חוב שקדם שטר הלואתו לשטר מקח של לקוחות - טורפה מהן עם מה שהשביחו, ושׁם להן שבח ונותן דמים; וטעמא דכולהו משום דמעיקרא ארעא דידיה הוא, ואין לנו לכופו למכור להן קרקע שלו בשביל השבח אם יש בידו מעות; ולקמן מוקי לה בקרקע שנעשית לו אפותיקי
- ^ צריכין לקרקע דבר מועט, דאילו אין צריכין לקרקע הוו להו 'פירות' ולא מיקרו 'שבח', ו'בעל חוב גובה השבח' קאמר, ולא פירות גמורין, כדאמרינן בפרק קמא
- ^ פלוגתא במסכת כתובות (ב'הכותב')
- ^ שיעור דמי החוב
- ^ שפיר איכא למימר דארעא מעיקרא דידיה הואי, והוא דנחת לה שלא ברשות - שקל שבחא בזוזי ולא בארעא, הואיל והוה מסיק ביה שיעור ארעא כוליה
- ^ שכיר שפעולתו ליום ויוצא לערב
- ^ כל הלילה הוא זמן גבייתו, בין לענין שבועה שתקנו לו חכמים 'שכיר בזמנו הוא נשבע ונוטל', בין לענין שאינו עובר עליו משום 'לא תבוא עליו השמש' (דברים כד); אלא משום 'לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר' (ויקרא יט) [לכן רק 'כל הלילה’]
- ^ שיוצא ממלאכתו בבוקר
- ^ בין לענין שבועה ובין לענין שאינו עובר עליו משום 'בל תלין', אלא משום 'לא תבא עליו השמש' [לכן רק 'כל היום', ולא לתוך הלילה] ובגמרא יליף לה
- ^ גובה כל היום וכל הלילה; אמוראי מפרשי לה בגמרא
- ^ שמיטה
- ^ שכלתה שכירותו לבוקר או ביום
- ^ וכיון ששקעה חמה עובר עליו
- ^ שכלתה שכירותו בלילה
- ^ דכיון דמשכה פעולתו משתחשך הוה ליה 'שכיר לילה', ואינו עובר עליו בבוקר עד למחרת בשקיעת החמה
- ^ ד'לא תלין' בשכיר לילה, 'לא תבא' בשכיר יום
- ^ כדאמר ב'איזהו נשך' (בבא מציעא סה א): (ויקרא כה נג:) 'כשכיר שנה בשנה [יהיה עמו לא ירדנו בפרך לעיניך]’: שכירות שנה זו משתלמת בתחילת שנה אחרת; אלמא לא משתעבד ליה לשכיר יום עד שתשקע החמה; וכי כתיב 'לא תבא' - על כרחך בשכיר לילה תוקמיה: שנשתעבד לו לבוקר משכלתה שכירותו; וכן 'לא תלין' נמי לא תוקמיה בשכיר לילה, דהא לא משתעבד ליה עד הבוקר
- ^ שאין לינה קרויה אלא עד הבוקר, דכתיב (שמות לד) 'ולא ילין לבקר' וכל 'לינה' שבמקרא לינת לילה הוא
- ^ היכא רמיזא 'בל תשהא' זה? לפי שלא שכרו ולא קרינא 'שכיר' גביה