ביאור:בבלי בבא מציעא דף מב
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
משנה:
המפקיד מעות אצל חברו: צררן [1] והפשילן לאחוריו, או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי – חייב, שלא שימר כדרך השומרים; ואם שימר כדרך השומרים – פטור.
גמרא:
בשלמא כולהו - שלא שימר כדרך השומרים, אלא 'צררן והפשילן לאחוריו' - מאי הוה ליה למיעבד [2]!?
אמר רבא: אמר רבי יצחק: אמר קרא (דברים יד כה) [ונתתה בכסף] וצרת הכסף בידך [והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו] – אף על פי שצרורין - יהיו בידך.
ואמר רבי יצחק: לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו [3], שנאמר: 'וצרת הכסף בידך'
ואמר רבי יצחק: לעולם ישליש אדם את מעותיו: שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו [4].
ואמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה [5] אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר (דברים כח ח) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך [ובכל משלח ידך וברכך בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך] [6].
תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך [7].
תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו - אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו;
התחיל למוד – אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה;
מדד ואחר כך בירך - הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'.
אמר שמואל: כספים אין להם שמירה אלא בקרקע [8]. [עיין תוספות, ועיין ראש סימן כא]
אמר רבא: ומודי שמואל בערב שבת בין השמשות דלא אטרחוהו רבנן; ואי שהא למוצאי שבת שיעור למקברינהו ולא קברינהו - מחייב; ואי צורבא מרבנן הוא [9], סבר [10]: דלמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא [11];
והאידנא דשכיחי גשושאי [12] - אין להן שמירה אלא בשמי קורה [13];
והאידנא דשכיחי פרומאי [14] - אין להם שמירה אלא ביני אורבי [15].
אמר רבא: ומודה שמואל בכותל <אי נמי בין הקרנות>;
והאידנא דשכיחי טפוחאי [16] - אין להן שמירה אלא בטפח הסמוך לקרקע או בטפח הסמוך לשמי קורה [17].
אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: התם תנן 'חמץ שנפלה עליו מפולת - הרי הוא כמבוער [18]; רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו.' ותנא: כמה חפישת הכלב? שלשה טפחים'; - הכא [19] מאי? מי בעינן שלשה טפחים או לא?
אמר ליה: התם משום ריחא [20] - בעינן שלשה טפחים; הכא משום איכסויי מעינא - לא בעינן שלשה טפחים.
וכמה?
אמר רפרם מסיכרא [21]: טפח.
ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה; אותבינהו בצריפא דאורבני [22]; איגנוב.
אמר רב יוסף: אף על גב דלענין גנבי - נטירותא היא [23], לענין נורא - פשיעותא היא; הוה תחלתו בפשיעה [24] וסופו באונס [25] – חייב.
ואיכא דאמרי אף על גב דלענין נורא פשיעותא היא, לענין גנבי נטירותא היא, ותחלתו בפשיעה וסופו באונס – פטור.
והילכתא: תחלתו בפשיעה וסופו באונס – חייב. [עיין תוספות ד"ה הכי גרסינן ר"ח הילכתא תחלתו בפשיעה וסופו באונס – חייב: ... דוקא היכא שיכול להיות שהאונס לא היה נארע אם לא פשע בתחילה]
ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה; אמר ליה: הב לי זוזאי!
אמר ליה: לא ידענא היכא אותבינהו.
אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: כל 'לא ידענא' - פשיעותא היא! זיל שלים!
ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה; אשלמינהו לאימיה [26], ואותבינהו בקרטליתא [27] ואיגנוב.
אמר רבא: היכי נדיינו דייני להאי דינא? נימא ליה לדידיה זיל שלים [28]? - אמר:
כל המפקיד - על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד [29] [עיין תוספות; עיין קצוה"ח רצ"א]
נימא לה לאימיה: זילי שלימי [30]? - אמרה: לא אמר לי דלאו דידיה נינהו דאקברינהו!
נימא ליה: אמאי לא אמרת לה? - אמר: כל שכן דכי אמינא לה דדידי נינהו טפי מזדהרא בהו!
אלא אמר רבא: משתבע איהו דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה, ומשתבעא אימיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא, ואיגנוב – ופטור.
ההוא אפוטרופא דיתמי, דזבן להו תורא ליתמי, ומסריה לבקרא - לא הוו ליה ככי ושיני למיכל ומית.
אמר רמי בר חמא: היכי נדיינו דייני להאי דינא? נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים? אמר: אנא - לבקרא מסרתיה [31]!; נימא ליה לבקרא: זיל שלים? – אמר: אנא בהדי תורי אוקימתיה, אוכלא שדאי ליה; לא הוה ידעינן דלא אכל!
מכדי בקרא - שומר שכר דיתמי הוא, איבעי ליה לעיוני [32]!
אי איכא פסידא דיתמי הכי נמי [33]; והכא במאי עסקינן? דליכא פסידא דיתמי: דאשכחוהו למריה דתורא [34] ושקול יתמי זוזי מיניה [35].
אלא מאן קא טעין [36]?
מריה דתורא קטעין [37] 'איבעי ליה לאודוען'.
מאי מודעינן ליה? מידע ידע דמקח טעות הוי!?
בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא [38]; הלכך מישתבע איהו דלא הוה ידע, ומשלם בקרא דמי בשר בזול [39].
[## מדוע קנה האפוטרופוס שור בלי לבדוק? הרי פשע, ותחילתו בפשיעה – ואפילו סופו באונס – חייב? אם קנה לפטום ושחיטה היה ודאי צריך לבדוק, וכן אם קנה לחרישה []לרדיא!]
ההוא גברא דאפקיד כשותא [40] גבי חבריה; הוה ליה לדידיה נמי כריא [41] דכשותא. אמר ליה לסרסיה: מהאי רמי. אזל רמא מאידך.
אמר רב עמרם: היכי נדיינו דייני להאי דינא? נימא ליה לדידיה: זיל שלים!, אמר [42]: אנא אמרי ליה 'מהאי רמי [43]'!; נימא ליה לסרסיה: [44] זיל שלים – אמר: לא אמר לי מהאי רמי ומהאי [45] לא תירמי!?
[46] ואי דשהא שיעור לאיתויי ליה ולא אייתי ליה [47] - גלי אדעתיה [48] דניחא ליה בדלא שהא [49].
סוף סוף מאי פסידא איכא? והא קא משתרשי ליה [50]?
אמר רב סמא בריה דרבא: דהוה שיכרא חלא [51].
רב אשי אמר: בכיסי [52] -
הערות
עריכה- ^ בסודרו
- ^ הרי צררן
- ^ לא יפקידנו לאחרים במקום אחר, שאם תזדמן לו סחורה לשכר יהא מזומן לו
- ^ להיות מזומן לו לצורך ריוח הבא פתאום
- ^ שמתברך ורבה מאליו; פויישו"ן בלעז
- ^ 'באסמיך' דריש ליה לשון דבר הסמוי מן העין
- ^ 'באסמיך' לשון גנזים
- ^ דאם לא שמרן ונגנבו - פשיעה היא
- ^ המפקיד, שהוא חרד על מצות הבדלה על הכוס
- ^ אמר השומר
- ^ להכי לא קברינהו - ופטור
- ^ מגששין בקרקע בשפודין של ברזל להכיר מקום שתחתיו חלל
- ^ בגג מתחתיו
- ^ שוברי התקרה
- ^ בין שורות הבנין בכותל
- ^ מטפחים בכותל לידע אם יש שם חלל
- ^ וכולן בכותל
- ^ ואין צריך לבערו, דאין כאן עוד 'בל יראה'
- ^ לענין שמירת כספים
- ^ שהכלב מריח וחופש אחריו, והרי הוא מוציאו ונראה
- ^ שם מקום
- ^ בית קטן עגול כמין כובע שעושין ציידי עופות לארוב; 'דאורבני': של ערבה היה
- ^ אפילו בלא קבורה, שאין גנבים הולכין שם לגנוב, שאין ממון מצוי שם
- ^ שמא תפול שם דליקה, ונמצא פשע שלא קברן
- ^ שהרי נגנבו, וגניבה לשומר חנם - אונס הוא
- ^ מסרן לאמו
- ^ ארגז אשקר"א בלע"ז
- ^ דשומר שמסר לשומר חייב
- ^ על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמוסרן לאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו - הוא דמפקיד
- ^ שתשלם בשביל שלא קברתו
- ^ היה לו להודיעני שאינו אוכל
- ^ אם אוכל אם לאו
- ^ תירוצא הוא
- ^ המוכר
- ^ דאמרי ליה "מקח טעות הוא"
- ^ מי תובע כלום, דקאמר רמי בר חמא 'היכי נידיינו'
- ^ ושואל שמתה בהמתו אצלך ותובע את האפוטרופוס [אולי צ"ל: ותובע את האופוטרופוס (שהוא) כשואל שמתה בהמתו אצלו]
- ^ קונה ומוכר בהמות בשוק: ביום שקנה - מוכר
- ^ ותמיה אני מנין לרמי בר חמא דין זה: מה לו לספסירא עם הרועה? לא שומר שלו הוא! ונראה לי דממתניתין (לעיל דף לה:) דהשוכר פרה לחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה, דקאמר רבי יוסי: יחזיר פרה לבעלים; ואוקימנא הלכה כרבי יוסי; אלמא: אף על פי שאין הבעלים בעלי דברים של שואל, והשוכר - שהוא לו בעל דברים - אינו חסר כלום, שהרי פטור באונסין, אפילו הכי: הואיל ויש לו דין על השואל לגבות - יעמדו הבעלים הראשונים במקומן, וגובין מן השואל; הכא נמי: הואיל ויש ליתומים לגבות מן הרועה, שהוא שומר שכר שלהם - יעמדו בעלים במקום היתומים, וגובין. ומיהו אי הוה מפסדי יתומים - לא היה עושה פשרה בממון יתומים לשלם בזול, דיתמי לאו בני מחילה נינהו; אבל עכשיו - שהוא מגבה לבעלים, וכאן אין פשיעה כל כך, דאמר "בהדי תוראי אוקימתיה כו'" - הטיל פשרה ביניהם, ולא ישלם כל דמי השור כמות שהוא חי, אלא העור יחזיר לבעלים, והבשר שמין, וישלם שני שלישים; דהיכא דאמרינן בגמרא 'משלם בזול', כל זוזא - שהוא שש מעה כסף - חשבינן בארבעה דנקי [בפרק 'מי שמת' (בבא בתרא דף קמו:)
- ^ הומלון שמטילין לתוך השכר
- ^ כרי
- ^ ליה בעל הבית
- ^ הראהו הכרי שלו ואמרתי לו "מזה תטיל לשכר"
- ^ לאשר על ביתו העושה שֵכָר שלו
- ^ מאידך, של פקדון
- ^ גמרא פריך:
- ^ אם היה כרי שלו קרוב ושל פקדון רחוק, ושהא השליח שיעור מהלך דרך הקרוב ולא אייתי
- ^ דבעל הבית
- ^ שהרי ידע שמִשֶל פקדון הוי, ולא מיחה בידו
- ^ והלא הוא נשכר הכשות של פקדון שהטילו בשכר, ושלו עומד, וישלם משלו
- ^ החמיץ
- ^ שהיתה כישות גרועה, וקוצים מעורבין בה, דלא השביח השכר כרצונו, וקשה בעיניו שהטילוהו בתוכו