ביאור:בבלי בבא מציעא דף ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

אלא מאי אית לך למימר [1]? 'עשירי' - ודאי אמר רחמנא [2], ולא עשירי ספק [3]; הכא נמי 'עשירי' ודאי אמר רחמנא, ולא עשירי ספק.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: מאי 'ספיקות' [4]? אילימא ספק בכורות (ויקרא כז לב) [וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט - העשירי] יהיה קדש [לה’], אמר רחמנא ולא שכבר קדוש; אלא ספק פדיון פטר חמור [5], וכדרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמור בתוך ביתו - מפריש עליהן עשרה שיין [6], ומעשרן, והן שלו.

מאי הוי עלה דמסותא?

תא שמע דאמר רבי חייא בר אבין: הוה עובדא בי רב חסדא [7], ורב חסדא בי רב הונא [8], ופשטה מהא דאמר רב נחמן: 'כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין - הקדישו אינו קדוש' [9].

הא יכול להוציאו בדיינין - הקדישו קדוש, אף על גב דלא אפקיה [10]? והאמר רבי יוחנן: 'גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינם יכולין להקדישו: זה לפי שאינה שלו, וזה לפי שאינה ברשותו' [11]?

מי סברת במסותא מטלטלין [12] עסקינן? במסותא מקרקעי עסקינן, דכי יכול להוציאה בדיינין - [13] ברשותיה קיימא [14].

תני רב תחליפא בר מערבא [15] קמיה דרבי אבהו: 'שנים אדוקים בטלית - זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין בשוה'.

מחוי ליה [16] רבי אבהו: ובשבועה.

אלא מתניתין דקתני דפלגי בהדדי ולא קתני 'זה נוטל עד מקום שידו מגעת' - היכי משכחת לה?

אמר רב פפא: דתפיסי בכרכשתא [17].

אמר רב משרשיא: שמע מינה [18]: האי סודרא [19], כיון דתפיס ביה [20] שלש על שלש - קרינן ביה (רות ד ז) [וזאת לפנים בישראל על הגאלה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו] ונתן לרעהו [וזאת התעודה בישראל], דכמאן דפסיק דמי וקני [21].

ומאי שנא מדרב חסדא? דאמר רב חסדא: 'גט בידה [22] ומשיחה [23] בידו: אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו [24] - אינה מגורשת [25], ואם לאו – מגורשת.'?

התם – 'כריתות' [26] בעינן, וליכא [27]; הכא – 'נתינה' בעינן, והא איכא!

אמר רבא: אם היתה טלית מוזהבת [28] – חולקין.

פשיטא!?

לא, צריכא דקאי דהבא בי מצעי.

הא - נמי פשיטא!

לא, צריכא דמיקרב לגבי דחד: מהו דתימא דאמר ליה: "פלוג הכי!" [29] - קא משמע לן דאמר ליה: מאי חזית דפלגת הכי - פלוג הכי [30].

תנו רבנן: שנים [31] אדוקין בשטר: מלוה אומר "שלי הוא, ונפל ממני ומצאתיו", ולוה אמר "שלך הוא, ופרעתיו לך [32]" - יתקיים השטר בחותמיו [33], דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו.

נפל [34] ליד דיין [35] - לא יוציאו עולמית [36]. רבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו.

אמר מר: 'יתקיים השטר בחותמיו' - וגבי ליה מלוה כוליה, ולית ליה מתניתין: שנים אוחזין כו' [37]?

אמר רבא אמר רב נחמן: במקוים [38] - דברי הכל יחלוקו [39]; כי פליגי בשאינו מקוים [40]: רבי סבר: מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו [41], ואי מקיים ליה פליג, ואי לא מקיים ליה - לא פליג [42]; מאי טעמא? חספא בעלמא הוא; [43] מאן קא משוי ליה להאי שטרא? לוה [44] - הא קאמר דפריע!

[45]!

ורבי שמעון בן גמליאל סבר: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו, ואף על גב דלא מקיים ליה – יחלוקו.

'נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית' -


עמוד ב

מאי שנא ליד דיין [46]?

אמר רבא: הכי קאמר: 'ואחר [47] שמצא שטר שנפל [48] ליד דיין' - והיכי דמי [49]? דכתב ביה הנפק - 'לא יוציאו [50] עולמית [51]', ולא מיבעיא לא כתב ביה הנפק, דאיכא למימר כתב ללות ולא לוה; אלא אפילו כתב ביה הנפק דמקוים - לא יחזיר, דחיישינן לפירעון [52]; ורבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו - ולא חיישינן לפירעון [53].

ולא חייש רבי יוסי לפירעון? והתניא: 'מצא שטר כתובה בשוק: בזמן שהבעל מודה [54] - יחזיר לאשה [תוספות: אין חוששין לקנוניא]; אין הבעל מודה [55] - לא יחזיר לא לזה ולא לזה; רבי יוסי אומר: עודה תחת בעלה [56] - יחזיר לאשה [57]; נתארמלה או נתגרשה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה.' איפוך: 'נפל ליד דיין - לא יוציאו עולמית, דברי רבי יוסי; וחכמים אומרים: הרי הוא בחזקתו'.

אי הכי - קשיא דרבנן אדרבנן [בכתובה יחזיר, ובשטר שנפל לידי הדיין, לאחר ההיפוך: הרי הוא בחזקתו]!

שטר כתובה - כולה רבי יוסי, וחסורי מחסרא, והכי קתני: אין הבעל מודה - לא יחזיר, לא לזה ולא לזה; במה דברים אמורים? שנתארמלה או שנתגרשה, אבל עודה תחת בעלה - יחזיר לאשה, שרבי יוסי אומר: עודה תחת בעלה - יחזיר לאשה; נתארמלה או שנתגרשה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

רב פפא אמר[58]: לעולם לא תיפוך; רבי יוסי - לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי - אפילו נתארמלה או נתגרשה נמי לא חיישינן לפירעון; לדידכו - אודו לי מיהת בעודה תחת בעלה דיחזיר לאשה, דלאו בת פירעון היא; ואמרו ליה רבנן: אימור צררי אתפסה [59].

רבינא אמר: לעולם איפוך קמייתא [הברייתא בשטר חוב, כמו שהפכנו אותה קודם] [60] וטעמא דרבנן הכא [61] משום דחיישינן לשתי כתובות [62]; ורבי יוסי לשתי כתובות לא חייש.

אמר רבי אלעזר: מחלוקת [63] - בששניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף [64]; אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף - זה נוטל טופס וזה נוטל תורף [65].

ורבי יוחנן אמר: לעולם חולקין.

ואפילו אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף [66]? והתניא 'זה נוטל עד מקום שידו מגעת [67]'?

לא, צריכא דקאי תורף בי מצעי [68].

אי הכי מאי למימרא?

לא, צריכא דמקרב לגבי דחד; מהו דתימא אמר ליה "פלוג הכי" - קא משמע לן דאמר ליה: "מאי חזית דפלגת הכי? פלוג הכי!"

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: לרבי אלעזר, דאמר 'זה נוטל טופס וזה נוטל תורף' - למה ליה? וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך?

אמר ליה: לדמי [69]; דאמר הכי: שטרא דאית ביה זמן - כמה שוי [70]? ודלית ביה זמן - כמה שוי? בשטרא דאית ביה זמן - גבי ממשעבדי, ואידך לא גבי ממשעבדי, - יהיב ליה היאך דביני ביני [עיין תוספות ד"ה דאית ביה זמן כמה שוה];

ו'יחלוקו' [אולי: 'חולקין' דאמר רבי יוחנן] נמי דאמרן – לדמי [עיין תוספות ד"ה ויחלוקו נמי לדמי]; דאי לא תימא הכי – 'שנים אוחזין בטלית' הכי נמי דפלגי? הא אפסדוה!?

הא - לא קשיא:

הערות

עריכה
  1. ^ למה לא חייבוהו לעשר ממה נפשך
  2. ^ הצריך הכתוב לעשר
  3. ^ ולא הצריך לעשר את הספק; וכל עשירי שבכאן - ספק הן, שאפילו יצא הפטור בחמישי - שוב אין העשירי קרוי 'עשירי' אלא 'תשיעי', שהפטור אינו מן המנין
  4. ^ דאמרן לעיל 'הספיקות נכנסין לדיר להתעשר'
  5. ^ טלה שהופרש על ספק פטר חמור, שאפילו הוא פטר חמור ודאי - אין בטלה זה של פדיון משום קדושה
  6. ^ לאפקועי איסורייהו, למשרי להו בעבודה
  7. ^ מעשה היה ובא לפני רב חסדא
  8. ^ ורב חסדא הביאו לפני רב הונא
  9. ^ והאי נמי דחזינן ליה דאין יכול להוציאו בדיינין: שאין לו ראיה בדבר אין הקדישו קדוש
  10. ^ בתמיה
  11. ^ 'שאינו ברשותו'? והא סתם גזילה 'יכולין להוציאו בדיינין' הוא [ואף על פי כן אמר רבי יוחנן שאינו יכול להקדישו]
  12. ^ כגון גיגית
  13. ^ דכל היכא דאיתיה
  14. ^ ברשות מריה קיימא, דקרקע אינה נגזלת, ושפיר פשיטנא מהא דאי הוה ליה ראיה עלה - הקדישו הקדש
  15. ^ מארץ ישראל
  16. ^ מראה באצבעותיו כלפי מעלה
  17. ^ בגרדין שבשני ראשין שקורין ברניי"ש
  18. ^ מדקתני 'עד מקום שידו מגעת' קנוי לו
  19. ^ של קונה שקונין בו קנין
  20. ^ מַקְנֶה
  21. ^ וקנייה מַקְנֶה, והמכר נקנה בו ללוקח; ודוקא נקט 'שלש על שלש', ד'כלי' בעינן, דכתיב (רות ד) 'נעלו', ובציר משלש אצבעות - לאו בגד הוא, כדאשכחן גבי טומאה
  22. ^ שנתנו לה
  23. ^ שקשור בה
  24. ^ אם יש כח באותו חוט שיכול לנתקו לגט מידה ולהביאו אצלו
  25. ^ אלמא: לאו נתינה היא
  26. ^ הבדלה שיהיו מובדלים זה מזה
  27. ^ והרי אגודים הם בחוט זה
  28. ^ כלומר: אפילו היא מוזהבת
  29. ^ לרוחבה ויהא הזהב לאחד מהם
  30. ^ לאורכה
  31. ^ המלוה והלוה
  32. ^ והחזרת לי, וממני נפל
  33. ^ קסלקא דעתא דהכי קאמר 'אם השטר כשר - שיקיימוהו חותמיו, לומר "כתב ידינו הוא" - הרי הוא בחזקתו
  34. ^ השטר
  35. ^ משמע דהכי קאמר: אם מצאו דיין
  36. ^ מיד דיין; ולקמן פריך: מאי שנא דיין מאינשי דעלמא?
  37. ^ בתמיה
  38. ^ שכתוב בו הנפק: שיצא כבר בבית דין, והעידו עדים על חתימת ידן, וכותבין הדיינין בו 'שטרא דנן נפק קדמנא ואסהידו פלוני ופלוני על חתימת ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי'
  39. ^ דכי אמרינן ד'יתקיים השטר בחותמיו' - לא למגבי מלוה כולו קאמר, אלא למגבי פלגיה
  40. ^ ופלוגתייהו כשאינו מקוים
  41. ^ רבי סבר: אף על פי שהלוה מודה ליה שכתב שטר זה, ולוה לו מעות - צריך המלוה לקיימו בחותמיו; ואפילו השטר בידו - נאמן הלוה לומר "פרעתיך"
  42. ^ שאפילו כולו ביד המלוה - נאמן הלוה לומר "פרעתי"
  43. ^ דכל זמן שאינו מקוים -
  44. ^ שמודה לו שכתבו
  45. ^ אבל משהשטר מוחזק על פי עדיו - אין הלוה נאמן לומר "פרעתי"; הלכך: זה ששניהם מוחזקים, אי מקיים ליה מלוה בעדות ומשוי ליה שטר מעליא - אין הלוה נאמן באמירתו אלא על ידי חזקה זה שאדוק בו, והרי הוא כשאר מציאה – ופליג [ויחלוקו]
  46. ^ מאיש אחר
  47. ^ שאינו לא לוה ולא מלוה
  48. ^ כבר
  49. ^ ומאי ניהו הך 'נפילה'
  50. ^ מידו, לא לוה ולא מלוה
  51. ^ עד שיבא אליהו, או עדים שראו מיד מי נפל
  52. ^ שמא אמת טוען הלוה שפרעו
  53. ^ דמאן דמהדרי ליה שטר פרוע לאלתר - זהיר ביה לקורעו, ולא משהי ליה
  54. ^ שלא נתן לה כתובתה
  55. ^ שאמר "פרעתי, ומידי נפל"
  56. ^ שלא גרשה
  57. ^ דלא עביד איניש ליתן כתובה קודם גירושין
  58. ^ Note:הפירוש הקודם לוקה בכך שהברייתא עילגת וחוזרת על עצמה.
  59. ^ מעות צרורות או כספים מסר לה ליחוד כתובתה, כשנשאה, או לאחר מכאן, שלא יטריחוה יורשים אם תתאלמן
  60. ^ ודקשיא לך דרבנן אדרבנן? - לא תיקשי:
  61. ^ בכתובה, לאו משום דחיישינן לפירעון, דמאן דפרע ואהדר ליה שטרא - לאלתר קרע ליה, אלא
  62. ^ שמא חזר וכתב לה כתובה אחרת, שניה, לאחר שנפלה זאת מידה, ו'אין הבעל מודה' דקתני - לאו באומר "פרעתי", אלא באומר "אל תחזרו לה, שיש בידה אחרת, ותוציא על יורשי שטר אחר שטר"
  63. ^ האי 'יחלוקו' דקאמר רבי שמעון בן גמליאל, דמשמע 'חולקין בשוה' - כך שמעתי משום רבי יצחק ב"ר מנחם ונראה בעיני
  64. ^ כלומר או שניהם אדוקין בתורף; ו'תורף' - גילוי של שטר: מקום הלוה והמלוה והמעות והזמן; 'טופס': שאר כל לשון השטר
  65. ^ דמאי דתפיס דידיה הוא, כדקתני לעיל: זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו'; ולקמן מפרש למאי מיבעי ליה
  66. ^ בתמיה
  67. ^ שלו [רש"י לא גרס כאן 'זה נוטל', אלא רק 'עד מקום שידו מגעת' ולכן פירש: שלו]
  68. ^ ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי
  69. ^ מעלין בדמים כמה תורף יפה מן הטופס
  70. ^ דתורף עדיף מטופס, דאית ביה מקום הזמן; דאילו שם המלוה והלוה והמעות כתובין אף בטופס: שצריך לחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, והוא עיקר, כדתנן (בבא בתרא דף קסה:): כתוב בו [מלמעלה מנה ומלמטה מאתים] מלמעלה מאתים ומלמטה מנה - הכל הולך אחר התחתון; אבל זמן לא מיהדר; ואי משום חתימת עדים דהוא תחת הטופס - הא אית ליה לרבן שמעון בן גמליאל 'מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו', והאי - מודה שכתבו הוא