ביאור:בבלי בבא מציעא דף טו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה

סיכום הדף בעשר דקות, קובץ לשמיעה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

שנטלוה מסיקין ^[1]; בא נגזל לגבות קרן - גובה מנכסים משועבדים; בא נגזל לגבות פירות - גובה מנכסים בני חורין.

רבא לא אמר כרבה בר רב הונא: 'הרי היא יוצאה מתחת ידו' בדינא משמע ^[2].

ורבה בר רב הונא לא אמר כרבא: 'הרי היא יוצאה מתחת ידו' - בעינא משמע ^[3].

רב אשי אמר: לצדדין קתני: כגון שגזל שדה מחבירו מלאה פירות, ואכל את הפירות ומכר את השדה ^[4]; בא לוקח לגבות קרן - גובה מנכסים משועבדים; בא נגזל לגבות פירות - גובה מנכסים בני חורין.

בין לרבא [שאמר: בשקלקל] בין לרבה בר רב הונא ^[5]: ^[6] [לא היה קול לגזילה, ולכן כמו] מלוה על פה הוא [שאין העולם יודע מהמלוה, ולכן אינו יכול להזהר] ומלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים!? [## אבל בגזלן ידוע אין זה מלוה על פה, אלא בשטר?]

הכא במאי עסקינן? - כשעמד בדין ^[7] והדר זבין.

אי הכי - פירות נמי!

כשעמד בדין על הקרן ולא עמד בדין על הפירות.

ומאי פסקא ^[8]?

סתמא דמילתא כי תבע איניש - קרנא תבע ברישא [## יש לבדוק].

וסבר שמואל לוקח מגזלן לית ליה שבחא? והא אמר ליה שמואל לרב חיננא בר שילת ^[9]: 'אמליך וכתוב שופרא שבחא ופירי ^[10]'; במאי? אי בבעל חוב - מי אית ליה פירי? והאמר שמואל 'בעל חוב גובה את השבח', 'שבח' – אִין, אבל פירות – לא! אלא - לאו בלוקח מגזלן?

אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן? - כגון שיש לו ^[11] קרקע ^[12].

אמר ליה אביי: וכי מותר ללות סאה בסאה ^[13] במקום שיש לו קרקע?

אמר ליה: התם – הלואה ^[14], הכא – זביני.

איכא דאמרי אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן? - כגון שקנו מידו ^[15].

אמר ליה אביי: וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שקנו מידו?

אמר ליה: התם – הלואה, והכא זביני.

גופא אמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח.

אמר רבא: תדע ^[16], שכך כותב לו מוכר ללוקח ^[17]: 'אנא איקום ואשפי ^[18] ואדכי ^[19] ואמריק זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ^[20] ואיקום קדמך וצבי זבינא דנן, וקביל עלוהי'.

אמר ליה רב חייא בר אבין לרבא: אלא מעתה: מתנה, דלא כתיב ליה הכי ^[21] - הכי נמי ^[22] דלא טריף שבחא ^[23]?

אמר ליה: אִין.

וכי יפה כח מתנה ממכר ^[24]?

אמר ליה: אין, יפה ויפה ^[25].

אמר רב נחמן: הא מתניתא - מסייע ליה למר שמואל ^[26]; והונא חברין מוקים לה במילי אחריני, דתניא: 'המוכר שדה לחבירו והרי היא יוצאה מתחת ידו: כשהוא גובה ^[27] - גובה את הקרן מנכסים משועבדים ושבח גובה מנכסים בני חורין.'; והונא חברין מוקים לה במילי אחריני ^[28]: בלוקח מגזלן ^[29].

תניא אידך: 'המוכר שדה לחבירו והשביחהּ, ובא בעל חוב וטרפהּ: כשהוא גובה - אם השבח יותר על היציאה ^[30] - נוטל ^[31] את השבח מבעל הקרקע ^[32], והיציאה מבעל חוב; ואם היציאה יתירה על השבח - אין לו ^[33] אלא הוצאה שיעור שבח מבעל חוב ^[34].

והא - שמואל במאי מוקים לה? אי בלוקח מגזלן ^[35], קשיא רישא ^[36], דאמר שמואל 'לוקח מגזלן לית ליה שבחא'; אי בבעל חוב - קשיא רישא וסיפא ^[37], דאמר שמואל 'בעל חוב גובה את השבח ^[38]'!?

איבעית אימא בלוקח מגזלן: כגון שיש לו קרקע [והלוקח מקבל מהגזלן קרקע שערכו כולל את השבח; ובדף טו,א ראינו שבאופן זה אינו מיחזי כריבית; אי נמי בשקנו מידו [בעת המכר הותנה במפורש שאם ייטרף – המוכר ישלם את השבח];

איבעית אימא: בבעל חוב, ולא קשיא: כאן בשבח

עמוד ב

המגיע לכתפִים ^[39], כאן בשבח שאינו מגיע לכתפִים.

והא מעשים בכל יום ^[40], וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפִים ^[41]?

לא קשיא: הא דמסיק ביה ^[42] כשיעור ארעא ושבחא, הא ^[43] דלא מסיק ביה ^[44] אלא כשיעור ארעא, ^[45] דיהיב ליה ^[46] שבחיה, ומסליק ליה. ^[47]

הניחא למאן דאמר ^[48]: 'אי אית ליה זוזי ללוקח ^[49] - לא מצי מסליק ליה לבעל חוב ^[50]' – שפיר ^[51]; אלא למאן דאמר 'כי אית ליה זוזי ללוקח - מצי מסליק ליה לבעל חוב', נימא ליה "אילו הוה לי זוזי הוה מסלקינך מכולה ארעא, השתא דלית לי זוזי - הב לי גרבא דארעא בארעא שיעור שבחאי"!

הכא במאי עסקינן ^[52]? - כגון שעשאו אפותיקי ^[53]: דאמר ליה "לא יהא לך פרעון אלא מזו" ^[54].

הכיר בה ^[55] שאינה שלו ^[56] - ולקחה: אמר רב: מעות יש לו ^[57], שבח אין לו ^[58]; ושמואל אמר: אפילו מעות אין לו.

במאי קמיפלגי?

רב סבר: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר ונתן לשום פקדון.

ונימא ליה 'לשום פקדון'?

סבר לא מקבל ^[59].

ושמואל סבר: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר ונתן לשום מתנה.

ונימא ליה 'לשום מתנה'?

כסיפא ליה מילתא.

והא פליגי ביה חדא זימנא!? דאיתמר (גיטין מה א): המקדש את אחותו: רב אמר 'מעות ^[60] חוזרין ^[61]', ושמואל אמר 'מעות מתנה': רב אמר 'מעות חוזרין': אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום פקדון.

ונימא לה 'לשום פקדון'?

סבר לא מקבלה מיניה.

ושמואל אמר 'מעות מתנה': אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה.

ונימא לה 'לשום מתנה'?

כסיפא לה מילתא.

צריכא: דאי איתמר בהא [הכיר בה שאינו שלו ולקחה] - בהא קאמר רב, דלא עבדי אינשי דיהבי מתנות לנוכראה, אבל גבי אחותו - אימא מודה ליה לשמואל; ואי איתמר בהך [המקדש אחותו] - בהך קאמר שמואל, אבל בהא - אימא מודה ליה לרב - צריכא.

בין לרב דאמר 'פקדון' בין לשמואל דאמר 'מתנה' - האי לארעא במאי קא נחית ופירות היכי אכיל ^[62]? – ^[63] סבר: 'אנא איחות לארעא ואיעביד ואיכול בגויה כי היכי דהוה קא עביד איהו ^[64]; לכי אתי מריה דארעא - זוזאי נהוו', לרב דאמר 'פקדון' – פקדון ^[65], לשמואל דאמר 'מתנה' – מתנה ^[66].

אמר רבא: הלכתא:

1</ref> ^[67] יש לו מעות ויש לו שבח, ואף על פי שלא פירש לו את השבח ^[68];

2</ref> הכיר בה שאינה שלו ולקחה - מעות יש לו, שבח אין לו;

3</ref> אחריות - טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר ^[69].

בעא מיניה שמואל מרב: חזר ^[70] ולקחה מבעלים הראשונים ^[71] – מהו ^[72]?

אמר ליה: מה מכר לו ראשון [המוכר, כל מוכר, ובמקרה זה הגזלן] לשני [ללוקח]? - כל זכות שתבא לידו ^[73].

מאי טעמא?

מר זוטרא אמר: ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא ^[74];

רב אשי אמר: ניחא ליה דליקו בהמנותיה.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו דמית לוקח ^[75]: מאן דאמר 'ניחא ליה דלא לקרייה גזלנא' ^[76] -

הערות

^ אנסים עכו"ם נטלוה מן הגזלן, ומחמתו, ותנן בבבא קמא (דף קטז:) 'הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין: אם מחמת הגזלן - חייב להעמיד לו שדה אחר'; 'והרי היא יוצאה מתחת ידו' דקתני - בנטילת מסיקין הוא
^ הלכך בהוצאת נגזל קאמר; ו'גובה את הקרן' דקאמר - כשחפר בו בורות
^ כמו שהיתה, ולא שחפר בה בורות
^ והרי היא יוצאה מתחת ידו של לוקח, בדינא ובעינא
^ דמוקמי גביית קרן מן הגזלן בנגזל
^ הא -
^ קודם שמכר נכסיו, וכיון דחייבוהו בית דין - אית ליה קלא, והוה ליה כמלוה בשטר
^ בתמיה: פסקא תנא למלתיה דהעומד בדין אינו עומד על הפירות
^ סופר היה
^ כשאתה כותב שטר - המלך במוכר, אם יקבל עליו להגבות ללוקח משפר נכסיו קרנא ושבחא ופרי אם יטרפוה ממנו
^ לגזלן
^ זה שמגבהו ללוקח קרקע ולא מעות, דהשתא לא מחזי כרבית
^ אסור ללות סאה בסאה שמא יוקרו חטין
^ בהלואה שייך רבית טפי ממכר
^ על השבח, דהוה ליה מחויב משעת המכר קודם שיש שכר המתנת מעות
^ דגובה, ולא מצי לוקח למימר "אנא אשבחי"
^ באחריות שטר המכר
^ אשקיט; ודומה לו 'על הר נשפה', דמתרגם 'על טורא שליוא' (ישעיהו יג)
^ אטהר מכל ערעור
^ וכיון דעל מוכר הדר - גבי שבחא בעל חוב מלוקח, וחוזר הלוקח על המוכר
^ שאין אדם מקבל עליו אחריות מה שהוא נותן
^ דאם נותן נכסיו במתנה
^ לא גבי בעל חוב שבחא, הואיל ולא הדר על הנותן
^ בתמיה
^ בדבר זה: דכיון דלא הדר גבי ליה - לא מפסיד ליה במידי דלא אפסדיה לבעל חוב: דבשלמא גופה של קרקע אמר ליה "אמאי (זבנתיה) מאין אגבה חובי? אבל שבחא אמר ליה: "מאי אפסדתיך"
^ דבעל חוב גובה את השבח
^ כשלוקח חוזר וגובה מן המוכר
^ בדבר אחר
^ דנגזל ודאי טריף שבחא, דאמר ליה "ארעאי אשבח"; אבל בעל חוב - כל כמה דלא טרפה לה - לאו דידיה הוא, וברשותא דלוקח אשבח
^ שהוציא הלוקח בשבחה
^ הלוקח
^ מה שעודף על היציאה, דאמר ליה "פרעתי את חובך"
^ ללוקח
^ מן היציאה שהוציא בה - פורע לו [בעל החוב] שיעור שבח, והשאר מפסיד
^ האי 'בעל חוב' היינו נגזל
^ דקתני 'נוטל את השבח מבעל הקרקע'
^ דקתני 'בע"ח נותן את היציאה'
^ ואינו נותן כלום
^ קרוב ליקצר, אלא שעדיין צריכין לקרקע - הוי להו כפירות גמורין, ואין בעל חוב גובה אותו בלא יציאה
^ דיני טורפי מקח באין לפני שמואל
^ ומגבי לבעל חוב כל השבח עם הקרקע, ואפילו מגיע לכתפים, כל זמן שצריכין לקרקע
^ בעל חוב במוכר
^ דקתני 'נוטל יציאה מבעל חוב'
^ בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא,
^ הלכך
^ בעל חוב ללוקח
^ והאי דנקט למלתיה בלשון 'יציאה' ולא תנא 'נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבע"ח' לאשמועינן היא גופא אתא: דהיכא דיציאה יתירה על השבח - אין לו אלא יציאה שיעור שבח.
^ פלוגתא היא בכתובות (דף צא:)
^ לפרוע החוב
^ מן ארעא דבע"ח קדים
^ דמצי למימר דהיכא דיש קרקע מותר על החוב עם השבח - מסלק ליה ללוקח בזוזי על כרחו דלוקח, ולא מצי אמר לוקח "הב לי מן ארעא שיעור שבחי" דאמר כוליה דידי, ואת ירדת בה שלא ברשות
^ האי ברייתא דלעיל
^ דשוייא נהליה לוה לבעל חוב אפותיקי להא ארעא
^ והכל מודים בזו דאי הוה ליה זוזי ללוקח - לא הוה מצי מסלק ליה
^ לוקח בקרקע זו
^ של מוכר, שגזולה היתה אצלו
^ מן המוכר, לכשיוציאנה נגזל מידו
^ שקרקע זה אינו קנוי לו
^ לשמור
^ הקדושין
^ לו
^ כלומר: היכי מצינן לומר טעמא דרב משום דגמר ונתן לשום פקדון, וטעמא דשמואל משום דגמר ונתן לשום מתנה, ואי הוה דעתיה לחד מהנך - היכי הוה נחית להאי ארעא לעובדה ולאכול פירותיה
^ על כרחיה סבור היה שיהא המכר קיים, ולא היה בקי בדין, וטעמא דפלוגתא דרב ושמואל - טעם אחרינא הוא:
^ הגזלן
^ כלומר: אליבא דרב מפרשינן דהאי מימר אמר "זוזי נהוו" - פקדון
^ ולשמואל מפרשינן דהאי אמר "זוזי נהוו" - מתנה
^ בפלוגתא קמייתא
^ ולית לן דשמואל, דאמר 'שבח צריך לימלך'
^ ולית לן דשמואל דאמר 'שעבוד צריך לימלך'
^ גזלן
^ לאחר שמכר ללוקח
^ להיות במקום בעלים, כאילו לקחה אחר, ויוציאה מיד הלוקח
^ לא מצי לאפוקה; שכשמכר - מכר לו כל זכות שתבא לידו, וכשלקחה - לא לקחה אלא כדי שתהא מקוים ביד הלוקח
^ שלא יחרפנו לוקח זה כשיוציאנה נגזל מידו ויקראנו 'גזלן'; לכך חוזר להעמיד ממכרו
^ לאחר שלקחה גזלן מן הבעלים, והגזלן בא להוציאה מבניו
^ לא חזר להעמיד ממכרו אלא דלא ליקרייה לוקח 'גזלן'

[1] אנסים עכו"ם נטלוה מן הגזלן, ומחמתו, ותנן בבבא קמא (דף קטז:) 'הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין: אם מחמת הגזלן - חייב להעמיד לו שדה אחר'; 'והרי היא יוצאה מתחת ידו' דקתני - בנטילת מסיקין הוא

[2] הלכך בהוצאת נגזל קאמר; ו'גובה את הקרן' דקאמר - כשחפר בו בורות

[3] כמו שהיתה, ולא שחפר בה בורות

[4] והרי היא יוצאה מתחת ידו של לוקח, בדינא ובעינא

[5] דמוקמי גביית קרן מן הגזלן בנגזל

[6] הא -

[7] קודם שמכר נכסיו, וכיון דחייבוהו בית דין - אית ליה קלא, והוה ליה כמלוה בשטר

[8] בתמיה: פסקא תנא למלתיה דהעומד בדין אינו עומד על הפירות

[9] סופר היה

[10] כשאתה כותב שטר - המלך במוכר, אם יקבל עליו להגבות ללוקח משפר נכסיו קרנא ושבחא ופרי אם יטרפוה ממנו

[11] לגזלן

[12] זה שמגבהו ללוקח קרקע ולא מעות, דהשתא לא מחזי כרבית

[13] אסור ללות סאה בסאה שמא יוקרו חטין

[14] בהלואה שייך רבית טפי ממכר

[15] על השבח, דהוה ליה מחויב משעת המכר קודם שיש שכר המתנת מעות

[16] דגובה, ולא מצי לוקח למימר "אנא אשבחי"

[17] באחריות שטר המכר

[18] אשקיט; ודומה לו 'על הר נשפה', דמתרגם 'על טורא שליוא' (ישעיהו יג)

[19] אטהר מכל ערעור

[20] וכיון דעל מוכר הדר - גבי שבחא בעל חוב מלוקח, וחוזר הלוקח על המוכר

[21] שאין אדם מקבל עליו אחריות מה שהוא נותן

[22] דאם נותן נכסיו במתנה

[23] לא גבי בעל חוב שבחא, הואיל ולא הדר על הנותן

[24] בתמיה

[25] בדבר זה: דכיון דלא הדר גבי ליה - לא מפסיד ליה במידי דלא אפסדיה לבעל חוב: דבשלמא גופה של קרקע אמר ליה "אמאי (זבנתיה) מאין אגבה חובי? אבל שבחא אמר ליה: "מאי אפסדתיך"

[26] דבעל חוב גובה את השבח

[27] כשלוקח חוזר וגובה מן המוכר

[28] בדבר אחר

[29] דנגזל ודאי טריף שבחא, דאמר ליה "ארעאי אשבח"; אבל בעל חוב - כל כמה דלא טרפה לה - לאו דידיה הוא, וברשותא דלוקח אשבח

[30] שהוציא הלוקח בשבחה

[31] הלוקח

[32] מה שעודף על היציאה, דאמר ליה "פרעתי את חובך"

[33] ללוקח

[34] מן היציאה שהוציא בה - פורע לו [בעל החוב] שיעור שבח, והשאר מפסיד

[35] האי 'בעל חוב' היינו נגזל

[36] דקתני 'נוטל את השבח מבעל הקרקע'

[37] דקתני 'בע"ח נותן את היציאה'

[38] ואינו נותן כלום

[39] קרוב ליקצר, אלא שעדיין צריכין לקרקע - הוי להו כפירות גמורין, ואין בעל חוב גובה אותו בלא יציאה

[40] דיני טורפי מקח באין לפני שמואל

[41] ומגבי לבעל חוב כל השבח עם הקרקע, ואפילו מגיע לכתפים, כל זמן שצריכין לקרקע

[42] בעל חוב במוכר

[43] דקתני 'נוטל יציאה מבעל חוב'

[44] בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא,

[45] הלכך

[46] בעל חוב ללוקח

[47] והאי דנקט למלתיה בלשון 'יציאה' ולא תנא 'נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבע"ח' לאשמועינן היא גופא אתא: דהיכא דיציאה יתירה על השבח - אין לו אלא יציאה שיעור שבח.

[48] פלוגתא היא בכתובות (דף צא:)

[49] לפרוע החוב

[50] מן ארעא דבע"ח קדים

[51] דמצי למימר דהיכא דיש קרקע מותר על החוב עם השבח - מסלק ליה ללוקח בזוזי על כרחו דלוקח, ולא מצי אמר לוקח "הב לי מן ארעא שיעור שבחי" דאמר כוליה דידי, ואת ירדת בה שלא ברשות

[52] האי ברייתא דלעיל

[53] דשוייא נהליה לוה לבעל חוב אפותיקי להא ארעא

[54] והכל מודים בזו דאי הוה ליה זוזי ללוקח - לא הוה מצי מסלק ליה

[55] לוקח בקרקע זו

[56] של מוכר, שגזולה היתה אצלו

[57] מן המוכר, לכשיוציאנה נגזל מידו

[58] שקרקע זה אינו קנוי לו

[59] לשמור

[60] הקדושין

[61] לו

[62] כלומר: היכי מצינן לומר טעמא דרב משום דגמר ונתן לשום פקדון, וטעמא דשמואל משום דגמר ונתן לשום מתנה, ואי הוה דעתיה לחד מהנך - היכי הוה נחית להאי ארעא לעובדה ולאכול פירותיה

[63] על כרחיה סבור היה שיהא המכר קיים, ולא היה בקי בדין, וטעמא דפלוגתא דרב ושמואל - טעם אחרינא הוא:

[64] הגזלן

[65] כלומר: אליבא דרב מפרשינן דהאי מימר אמר "זוזי נהוו" - פקדון

[66] ולשמואל מפרשינן דהאי אמר "זוזי נהוו" - מתנה

[67] בפלוגתא קמייתא

[68] ולית לן דשמואל, דאמר 'שבח צריך לימלך'

[69] ולית לן דשמואל דאמר 'שעבוד צריך לימלך'

[70] גזלן

[71] לאחר שמכר ללוקח

[72] להיות במקום בעלים, כאילו לקחה אחר, ויוציאה מיד הלוקח

[73] לא מצי לאפוקה; שכשמכר - מכר לו כל זכות שתבא לידו, וכשלקחה - לא לקחה אלא כדי שתהא מקוים ביד הלוקח

[74] שלא יחרפנו לוקח זה כשיוציאנה נגזל מידו ויקראנו 'גזלן'; לכך חוזר להעמיד ממכרו

[75] לאחר שלקחה גזלן מן הבעלים, והגזלן בא להוציאה מבניו

[76] לא חזר להעמיד ממכרו אלא דלא ליקרייה לוקח 'גזלן'

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]