ביאור:בבלי בבא מציעא דף טז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
הא מית ליה [1]! ומאן דאמר 'ניחא ליה דליקום בהמנותיה' - בהדי בני נמי ניחא ליה דליקום בהמנותיה.
סוף סוף קרו ליה בני לוקח 'גזלנא'!?
אלא איכא בינייהו דמית גזלן [2]: מאן דאמר 'ניחא ליה לאיניש דלא לקריוהו גזלן' - הא מית ליה [3]; למאן דאמר 'ניחא ליה דליקום בהמנותיה' - הכי נמי: אף על גב דמית - ניחא ליה [4] דליקום בהמנותיה [5].
סוף סוף קרו לבניה 'בני גזלנא' [6]!?
אלא איכא בינייהו דיהבה במתנה: מאן דאמר 'ניחא ליה דליקום בהמנותיה' - מתנה נמי ניחא ליה דליקום בהמנותיה; מאן דאמר 'ניחא ליה דלא נקריוהו גזלנא' - אמר ליה: "מאי גזלינא מינך"?
פשיטא זבנה אורתה ויהבה במתנה [7] - לאו לאוקמה קמי לוקח קא בעי [8]! נפלה ליה [9] בירושה [10] - ירושה ממילא היא [11], ולאו איהו קא טרח אבתרה [12]; גבי איהו בחובו [13] – חזינא: אי אית ליה [14] ארעא אחריתי [15], ואמר "האי בעינא" [16] - [17] לאוקמה קמיה לוקח קא בעי; ואי לא - זוזי הוא דבעי אפרועי.
יהבה נהליה [18] במתנה - פליגי בה רב אחא ורבינא: חד אמר: מתנה – כירושה, דהא ממילא; וחד אמר: מתנה כמכר, דאי לאו דטרח וארצי קמיה - לא הוי יהיב ליה מתנה, להכי טרח וארצי קמיה כי היכי דליקום בהמנותיה.
ועד אימת ניחא ליה דליקום בהמנותיה [19]?
אמר רב הונא: עד שעת העמדה בדין [20];
חייא בר רב אמר: עד דמטא אדרכתא לידיה [21];
רב פפא אמר: עד דמתחלן יומי אכרזתא [22].
מתקיף לה [23] רמי בר חמא: מכדי האי לוקח - במאי קני להאי ארעא? בהאי שטרא? האי שטרא חספא בעלמא הוא!?
אמר ליה רבא: תהא [24] במאמינו [25]: בההוא הנאה דלא קאמר ליה מידי וקא סמיך עליה - טרח ומייתי ליה, גמר ומקני ליה [26].
מתיב רב ששת: '"מה שאירש מאבא מכור לך"; "מה שתעלה מצודתי [27] מכור לך" - לא אמר כלום; "מה שאירש מן אבא היום מכור לך", "מה שתעלה מצודתי היום מכור לך" - דבריו קיימין.' [28]
אמר רמי בר חמא: הא גברא והא תיובתא [29].
אמר רבא: גברא קא חזינא, ותיובתא לא קא חזינא: הכא [במקרה בו דו רב] סמכא דעתיה [של הלוקח על המוכר הגזלן], והכא [במקרה שהביא רב ששת, שמוכר את ירושתו מאביו או את שלל הדגים] לא סמכא דעתיה [30]: הכא סמכא דעתיה: דאזיל טרח ומייתי ליה כי היכי דלא נקרייה גזלנא; הכא לא סמכא דעתיה.
שלחוה [31] לקמיה דרבי אבא בר זבדא, אמר להו: זו אינה צריכה לפנים [32].
אמר רבא: זו צריכה לפנים ולפני לפנים! הכא סמכא דעתיה והכא לא סמכא דעתיה.
הוה עובדא בפומבדיתא [33] ואותביה [34]; אמר להו רב יוסף: זו אינה צריכה לפנים; ואמר ליה אביי: צריכה לפנים ולפני לפנים: הכא סמכא דעתיה, הכא לא סמכא דעתיה.
ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?
אמר רבי יוחנן: סיפא – 'מה שאירש מאבא היום' - משום כבוד אביו [35]; 'מה שתעלה מצודתי היום' -
משום כדי חייו [36].
אמר רב הונא אמר רב: האומר לחברו "שדה שאני לוקח, לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו [37]" – קנה [38].
אמר רבא: מסתברא מלתא דרב ב"שדה" סתם [39], אבל ב"שדה זו" [40] – לא; מי יימר דמזבין לה ניהליה [41]? והאלהים [42]! אמר רב אפילו ב"שדה זו" [43] [44]מכדי רב - כמאן אמרה לשמעתיה? כרבי מאיר, דאמר 'אדם מקנה דבר שלא בא לעולם', דתניא: 'האומר לאשה "התקדשי לי לאחר שאתגייר", "לאחר שתתגיירי", "לאחר שאשתחרר", "לאחר שתשתחררי", "לאחר שימות בעליך", "לאחר שיחלוץ לך יבמיך", "לאחר שתמות אחותיך" - אינה מקודשת; רבי מאיר אומר: מקודשת.' והא אשה – כ"שדה זו" דמיא [45], ואמר רבי מאיר [46] 'מקודשת [47]'.
אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה [48] בשוק - יחזירו לבעלים: דאי משום דכתב ללות ולא לוה - הא שעבד נפשיה, ואי משום פרעון - לא חיישינן לפרעון, דאם איתא דפרעיה - מקרע הוה קרע ליה.
אמר רב נחמן: אבא - מן ספרי דייני דמר שמואל הוה, והוינא כבר שיתא כבר שבע ודכרנא דהוו מכרזי ואמרי: "הני שטרי אקנייתא דמשתכחי בשוקא נהדרינהו למרייהו".
אמר רב עמרם: אף אנן תנינא [בבא מציעא פ"ח מ"ח] 'כל מעשה בית דין [49] - הרי זה יחזיר', אלמא [50] לא חיישינן לפירעון.
אמר ליה רבי זירא: מתניתין - בשטרי חלטאתא [51] ואדרכתא [52], דלאו בני פרעון נינהו.
אמר רבא: והני - לאו בני פרעון נינהו? והא אמרי נהרדעי 'שומא [53] הדר [54] עד תריסר ירחי שתא [55]', ואמר אמימר "אנא - מנהרדעא אנא, וסבירא לי דשומא הדר לעולם"!
אלא אמר רבא: התם - היינו טעמא: דאמרי איהו הוא דאפסיד אנפשיה: דבעידנא דפרעיה - אבעי ליה למקרעיה לשטריה [56]; אי נמי למכתב שטרא אחרינא עילויה; [57] דמדינא - ארעא לא בעיא למיהדר [58], ומשום (דברים ו יח) ועשית הישר והטוב בעיני ה' [למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטבה אשר נשבע ה' לאבתיך] - הוא דאמור רבנן תהדר; הלכך: מרישא הוא דקא זבין [59]; איבעי ליה למכתב שטר זביני גבי שטר חוב [60] מאי איכא למימר? אם איתא דפרעיה איבעי ליה למיקרעיה לשטריה? אימור" אשתמוטי קא משתמיט ליה, דאמר ליה: "למחר יהבנא לך, דהשתא ליתיה גבאי"; אי נמי אפשיטי דספרא זייר ליה [61]. [62]
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: 'המוצא שטר חוב בשוק, אף על פי שכתוב בו הנפק - לא יחזירו לבעלים.' לא מיבעיא היכא דלא כתוב בו הנפק, דאיכא למימר 'כתב ללות ולא לוה', אלא אפילו כתוב בו הנפק - ומאי ניהו? – דמקוים; - לא יחזיר, דחיישינן לפרעון.
איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו: 'כל מעשה בית דין - הרי זה יחזיר' [63]!?
אמר ליה: ירמיה ברי! לא כל מעשה בית דין שוים; אלא כגון שהוחזק [64] כפרן [65].
אמר רבא: ומשום דהוחזק כפרן חדא זמנא - תו לא פרע כלל [66]?
אלא אמר רבא: מתניתין - בשטר חלטאתא ואדרכתא [שאין בהם חשש פרעון], וכדרבי זירא.
וכפרן - הואיל ואתא לידן - נימא ביה מלתא דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אמרו לו "צא תן לו" [67]
הערות
עריכה- ^ לוקח, ומי יחרפנו עוד? הלכך לא נתכוון לזה, אלא להעמידה בידו בחייו ולא לאחר מותו
- ^ לאחר שלקחה, והבנים [של הגזלן] באים להוציא מיד הלוקח
- ^ ולא נתכוון להעמיד ממכרו אלא בימי חייו, שלא יחרפוהו
- ^ מעיקרא
- ^ אפילו לאחר מיתה
- ^ נמצא שאף לאחר מיתה מחרפין אותו
- ^ אם קודם שלקח מן הבעלים חזר ומכרה לאיש אחר, לבד מן הראשון, או הורישה לאחד מבניו, או יהבה במתנה ואחר כך לקחה
- ^ האי ודאי איגלי דעתיה דלאו לאוקמי קמיה לוקח ראשון בעי, ולא ניחא ליה דליקום בהימנותיה, שהרי מכרה לשני
- ^ לגזלן
- ^ שמתחילה גזלה לאחד ממורישיו, ומת הנגזל
- ^ והא ליכא למימר 'ניחא ליה דליקו בהימנותיה'
- ^ דהא לא טרח אבתרה דנימא 'גלי דעתיה דניחא ליה דליקו'; הלכך הוי כיורש דעלמא, וחוזר ותובעה, ונותן מעות ללוקח
- ^ לאחר שגזלה ומכר לו, ובא לו אצל נגזל ואמר לו "הגבה לי בחובי קרקע שגזלתיך"
- ^ לנגזל
- ^ שיכול לגבות חובו ממנה
- ^ "בזו שגזלתי אני חפץ"
- ^ הא טרח אבתרה, ואמרינן:
- ^ נגזל לגזלן
- ^ ועד אימת יקחנה מבעלים הראשונים דאמרינן דמשום דניחא ליה דליקו בהימנותיה לקחה
- ^ עד שיטרפוה מן הלוקח, ויעמידהו בדין; אבל משעמד ברשעו עד שעת העמדה בדין - גלי אדעתיה דלא מהימן הוא, ואם לקחה אחרי כן - לאו לאוקמיה קמיה לוקח בעי
- ^ עד שיחייבוהו בית דין לפרוע ללוקח מעותיו, ועמד במרדו עד שכתבו פסק דין ונתנו ללוקח על נכסיו של גזלן, שבכל מקום שימצאם - יחזיק בהן; והיינו תשעים יום לאחר שעמד בדין, כדאמרינן בהגוזל [בתרא] (בבא קמא דף קיב:)
- ^ לאחר שמצא זה קרקע מִשֶל גזלן, ובא לבית דין, והן מכריזין: שכל מי שרוצה לקנות קרקע יבא ויקחנה, כדאמרינן בערכין (דף כא:) 'שום היתומין שלשים יום'
- ^ אהא 'מה מכר ראשון לשני כו'
- ^ הא דרב
- ^ שאמר לו "אני סומך עליך שתתננה בידי"
- ^ כשלקחה מבעלים הראשונים
- ^ של חיות ועופות ושל דגים
- ^ לקמן פריך: מאי שנא רישא כו'.
- ^ הרי אדם גדול וכמוהו תשובתו, דקתני 'לא אמר כלום' - ולכשיירש לא קנה לוקח, כיון דההיא שעתא - לאו דידיה הוו נכסי אביו, ולא אמרינן 'מה מכר לו ראשון לשני? - כל זכות שתבא לידו'
- ^ דלוקח, דקאמר 'מי יימר שירש מאביו כלום? שמא ימכור אביו נכסיו בחייו?!'
- ^ להא תיובתא דרב ששת דאותיב אדרב
- ^ אינה צריכה כדי לתרצה להכניסה לפני בני הישיבה, שאין בהן יודע לפרקה; ותשובת הגאונים פורשין לגנאי: דליכא קושיא מעליא, אל תעלוה לגיו
- ^ שדנו דין כרב
- ^ מהא מתניתין
- ^ כשהיה אביו גוסס, וצריך מעות לקבורתו ולתכריכין - מוזהר לכבוד אביו שלא לשהותו בבזיון
- ^ 'מה שתעלה מצודתי היום' - תקנו חכמים שיהיו דבריו קיימין, שמא צריך הוא למזונות, דבר מועט; אבל 'מה שתעלה מצודתי כל חדש' או 'כל שנה' - אין שם משום כדי חייו
- ^ שכשאקחנה לא אוכל לחזור בו [מההקנייה לך]
- ^ אם יקחנה, ואין יכול לחזור כשלקחה
- ^ "שדה שאני לוקח" ולא אמר "זו" דסמכא דעתיה דמקבל מתנה לסמוך עליו שיקח שדה ויתננה לו, שהרבה שדות מצויות ליקח
- ^ אבל אמר לו "שדה זו"
- ^ לא סמכא דעתיה דמקבל מתנה, ולא האמינו דנימא 'ניחא ליה דליקו בהימנותיה' ולא מסתבר כוותיה דרב בהא
- ^ בשבועה
- ^ רב אמרה אפילו ב"שדה זו"
- ^ ש
- ^ דיש באלו שאין בידו להביא עצמו לכלל קדושין, כאשר אין ביד זה לכוף את בעל השדה למוכרה לו; דעבד ושפחה - אין בידם לשחרר עצמם; אין ביד אשה להמית את בעלה או אחותה
- ^ דלכשיבאו לכלל קידושין -
- ^ היא למפרע
- ^ שקנו ממנו שאפילו לא ילוה המעות - שיעבד עצמו לשלמם
- ^ קסלקא דעתא: שטר שכתב בו הנפק שנתקיים בבית דין
- ^ כיון דליכא למיחש לשמא לא לוה - שהרי אין מקיימין את השטר אלא בפני בעל דין, כדאמרינן ב'הגוזל' (בבא קמא דף קיב:) - לפרעון לא חיישינן
- ^ שטר שכתבו בית דין למוציא שטר על חבירו, וחייבוהו לשלם, ולא שילם, וירדו לנכסיו, ושמו לבעל חוב אחד מהם, ונתנו לו שטר שעל פי בית דין באה לו
- ^ שלא מצאו לו עכשיו נכסים, וכתבו לו שירדוף לחזור על נכסיו, ואם ימצא – יגבה; 'אדרכתא' לשון רודף ומשיג, כמו 'פרסה בחלא ולא אדרכיה' (כתובות דף ס:); ולשון המקרא 'כתרו את בנימין הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו' (שופטים כ)
- ^ ששמו בית דין לבעל חוב קרקע הלוה
- ^ אם יפרע לו מעות
- ^ עד שנה
- ^ אם פרע ולא קרע השטר; ואם דחהו לומר "אבד" - היה לו לומר "כתוב לי שטר מיד שאתה חוזר ומוכרה לי"
- ^ טעם נותן לדבריו: שראוי לכתוב שטר מכירה עליה, שקנויה לו לחלוטין
- ^ בפדיון, אם לא מדעתו
- ^ כלומר: אין זה פדיון, אלא תחילת קניין, כאילו שלו היתה
- ^ לפיכך הכותב שטר מכירה עליה אינו טועה, והיה לו לזה לתבוע שטר מכירה, הואיל ודחהו מלהחזיר לו שטר של בית דין
- ^ שעל הלוה ליתן שכר הסופר; ופעמים שאין לו מעות ללוה בשעת הלואה, והמלוה נותן לו שכר לכתיבת השטר; וכשפרעו - מעכב השטר בידו עד שיפרע השכר
- ^ 'זייר' - לשון עוצר, כמו מעצרתא זיירא (עבודה זרה דף ס.) ובלשון המקרא 'ויזר את הגזה' (שופטים ו).
- ^ והאי נמי: מעשה בית דין הוא
- ^ לוה זה
- ^ פעם אחרת; לפיכך אין נאמן לומר "פרעתי", ובההיא תנן' יחזיר'
- ^ בתמיה: ואי חיישינן לפרעון - זה שלא נזהר לשמור שטרו יפסיד
- ^ שפסקו לו דינו בבית דין: שציוו עליו לתת לו