קטגוריה:שמות יב ח
נוסח המקרא
ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו
וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.
וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃
וְ/אָכְל֥וּ אֶת־הַ/בָּשָׂ֖ר בַּ/לַּ֣יְלָה הַ/זֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּ/מַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽ/הוּ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וְיֵיכְלוּן יָת בִּסְרָא בְּלֵילְיָא הָדֵין טְוֵי נוּר וּפַטִּיר עַל מְרָרִין יֵיכְלוּנֵּיהּ׃ |
ירושלמי (יונתן): | וְיֵיכְלוּן יַת בִּישְרָא בְּלֵילְיָא הָדֵין דַּחֲמֵיסַר בְּנִיסַן עַד פַּלְגוּתֵיהּ דְּלֵילְיָא טְוֵי נוּר וּפַטִּיר עַל תַּמְכָא וְעוּלְשִׁין יֵיכְלוּנֵיהּ: |
ירושלמי (קטעים): | מְהַבְהַב: |
רש"י
"ומצות על מרורים" - כל עשב מר נקרא מרור וציום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם
[יח] כל עשב נקרא מרור. אבל אם אינו עשב לאו מרור הוא, דהא הקיש למצה, מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים, כך איתא בפרק כל שעה (פסחים דף לט.):
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
עַל מְרוֹרִים – כָּל עֵשֶׂב מַר נִקְרָא מָרוֹר. וְצִוָּם לֶאֱכֹל מַר, זֵכֶר לְ"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם" (שמות א,יד) (פסחים קט"ז ע"ב).
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ובמדרש צלי אש, בזכות אברהם שהצלתיו מן האש, מצות בזכות שרה שלשה עגות, על מרורים כשם שנרדפו בניו במצרים כך רדפו עשו, לא תותירו כשם שלא נותרה נשמה בבכורי מצרים כך לא תותירו מן הצלי, מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם כבני אדם הנחפזים ללכת.
וידוע כי הפרשה בכאן בגוף הפסח היתה מצוה לשעה ולדורות, אבל מתניכם חגורים ודם על המשקוף אין זה בפסח דורות כי אם בפסח מצרים בלבד.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד ירצה על פי מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש (שם) בגידין שסופם להתקשות לר' יוחנן נמנין ולריש לקיש אין נמנין. לר' יוחנן יתבאר הכתוב על זה הדרך את הבשר כל שדמו לבשר שעמהם קאמר והרי הם דומין, ולריש לקיש כל שדומין לבשר בבחינת הבשר מצד עצמו וכשם שהבשר אין סופו להתקשות וכו':
ומצות על מרורים. לפי פשט הכתוב לפי מה שראינו שאמר ה' שצריך צלי אש ושיהיה שלם כו' זה יגיד שדעת עליון הוא להראות בחינה הגדולה והחירות ואין רשות אחרים עליהם, ולפי זה גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו. גם בזה יוכר גודל העריבות כשיקדים לפיו מרורים. גם מה שהזכיר המצות הוא פרט אשר יכונן חיך אוכל יטעם לו הצלי. והנה ג' השריגים יטעימו יחד והוא רומז לג' דברים, הא' הוא הגלות שמררו את חייהם, הב' היא היציאה תיכף ומיד שלא הספיק בצקם להחמיץ במצרים, ג' אשר פסח ה' על בתיהם והוא בחינת הגאולה כי עבר ה' בארץ מצרים ונתק חבל מוסרות העבות שהיו תוקפים בהם שהוא בחינת הבכורה וכמו שפירשתי הענין במקומו (לעיל י"א ה'). ושלשת הענינים יחד היו צריכין להיות וזולת א' אין נס בשנים האחרים, שאם לא היה הגלות לא היו משיגים אשר השיגו מהצירוף ומה שבררו, ומה גם לפי מה שכתבנו במקומות אחרים (ויגש מו ג) כי גוי גדול עצמו שהוציא ה' ממצרים הם בחינות ניצוצי הקדושה ששם היתה ושם נמצאת, וסגולת הוצאתה הוא המרור אשר מררו את חייהם, והוא סוד אומרו (קהלת, ח) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. ואילו לא היה המהירות שהוציאם ה' היו חוזרים ומשתקעים בוררים ומתבררים, והוא מאמר התנא (הגדה) ואלו לא הוציא וכו' עדיין וכו' והיינו עבדים לפרעה וכו' דכתיב (לקמן יב לט) ולא יכלו להתמהמה, ועיקר הגאולה היא הפסיחה. נמצאת אומר כי שלשתם יחד הם העיקר, ולזה היה הלל מדקדק לכורכם יחד (פסחים דף קטו.).מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
בלילה הזה . שומע אני כל הלילה, תלמוד לומר ולא תותירו ממנו עד בקר
(אני אקרא) והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. עד בקר למה נאמר? לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבקרו של בקר. ואי זה? זה עמוד השחר. מכאן אמרו (ברכות פ"א מ"א) אכילת פסחים ואכילת זבחים והקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. וכל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ומפני מה אמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ולעשות סייג לתורה, ולקיים דברי אנשי כנסת הגדולה שהיו אומרים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה. ר' אלעזר אומר, נאמר כאן לילה ונאמר להלן לילה, מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות.
לח. צלי אש. ולא צלי שפוד ולא צלי אסכלה ולא צלי התנור (אלא) צלי אש הצלוי מן החי. אתה אומר הצלוי מן החי, או אינו אלא במבושל? תלמוד לומר כי אם צלי אש. הא מה תלמוד לומר צלי אש - הצלוי מן החי.
לט. ומצות על מרורים יאכלוהו. (הוסיף לו הכתוב שתי מצות חוץ מן המצוה האמורה בגופו ואי זה? זה ועצם לא תשברו בו.צלי אש ומצות ). מגיד הכתוב שמצות הפסח מצה צלי ומרור. (צלי אש ומצות) ומנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח? תלמוד לומר יאכלוהו. אין לי אלא בזמן שאין להם מצה ומרור, יוצאין ידי חובתן בפסח (יכול כך) אם אין להם פסח (אין) יוצאין במצה ומרור. הרי אתה דן, הואיל והפסח מצות עשה, ומצה ומרור מצות עשה. הא למדת כמו שאם אין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח כך אם אין יהם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור.
דבר אחר על מצות ומרורים יאכלוהו מכאן אמרו, הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע.
מלבי"ם - התורה והמצוה
לז. ואכלו את הבשר בלילה הזה. כבר בארתי ( צו קיז ) שכל מקום שיאמר והנותר מבשר הזבח, יאכלו בשר וכדומה, שהוא מיותר שהיה צריך לומר ואכלו אותו, בא לפרט בשר דוקא- לא גידים ועצמות. ושם ציינתי מקומות רבים עי"ש.
ומה שאמרו ואכלו את הבשר בלילה הזה , פליגי בזה ראב"ע ור' עקיבא בברכות (דף ט) ובככמה מקומות. ראב"ע אמר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה , מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. ור' עקיבא אמר, והלא נאמר ואכלתם אותו בחפזון עד שעת חפזון שהיה בבקר, ומה תלמוד לומר בלילה? יכול יהא נאכל כקדשים ביום –תלמוד לומר בלילה, בלילה הוא נאכל לא נאכל ביום.
וזה עצמו הפלוגתא במכלתין. שמה שאמרו בלילה הזה שומע אני כל הלילה [בניחותא, ומלת תלמוד לומר צריך למחוק] הוא דעת ר' עקיבא. ור' אליעזר אומר, נאמר כאן לילה וכו' רוצה לומר בלילה הזה היא ראב"ע [וגם דעת ר' אליעזר כן בספרי פ' ראה ובגמרא שם]. ובגמרא שם מקשה- בשלמא לראב"ע דאית ליה גזירה שווה, איצטריך למכתב הזה, אלא לר' עקיבא האי הזה, מה עביד ליה- למעוטי לילה אחר הוא דאתא וכו'. וראב"ע מלא תותירו עד בקר נפקא. ור' עקיבא אי מהתם, הוי אמינא מאי בקר בקר שני. וראב"ע אמר לך, כל בקר בקר ראשון הוא.
והנה, מה שאמר ר' עקיבא דהוי אמינא מאי בקר בקר שני, הוא נגד מה שאמרו בפסחים (דף עא ע"ב), דכל היכא דכתיב בקר סתמא בקר ראשון הוא. וכבר הניחו התוס' שם דבר זה בתימא. ומבואר שמה שאמר ר' עקיבא דהוי אמינא מאי בקר בקר שני, הוא רק פה, דכתיב ולא תותירו עד בקר והנותר עד בקר, שמה שכפל שנית עד בקר מיותר.
ואחד מכללי הלשון שהשם הנשנה שלא לצורך מורה שהשם הנשנה אינו השם הראשון (אילת השחר כלל קלח ) . וכן דריש במכלתין ולקמן ( בא מג), ובשבת (דף כד), שמה שכפל והנותר ממנו עד בקר, בא הכתוב ליתן בקר שני לשרפתו. ועל כן אמר ר' עקיבא, שפה נטעה שמה שאמרו עד בקר הוא בקר שני גם לענין אכילה, ופי' לכתחילה לא תותירו ממנו עד בקר הראשון, ובדיעבד הנותר ממנו עד בקר שני באש תשרפו. וכמו שכתבו במכילתא (סי' מג) לא תותירו עד בקר, יכול אם הותיר עבר על מצוה שומע אני הא כשר לאכילה –תלמוד לומר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו.
ולפי זה יש לומר שהוא בקר שני. וכמו שכן אמר גבי שלמים, ביום זבחכם יאכל -לכתחלה וממחרת והנותר ממנו יאכל- בדיעבד, כמו שפרשתי ( צו קטז ) . ובזה תבין דברי המכילתא פה, ששאל עד בקר למה נאמר, שאין מקומו כאן רק לקמן על פסוק זה, ולמ"ש במ"ש שבלילה פי' כל הלילה, שהוא שיטת ר' עקיבא, כבר ידעו שלשיטתו מה שנאמר הזה- בא למעוטי לילה אחר. כי מה שנאמר והנותר ממנו עד בקר, וכפל שם עד בקר יש לפרשו שהוא בקר שני, על זה שואל, עד בקר מה תלמוד לומר? רוצה לומר לא יכתב כפל עד בקר ולא נוכל לטעות שפי' בוקר שני, דסתם בקר- בקר ראשון משמע, ולא יצטרך לכתוב הזה למעוטי לילה אחר. ומשיב שבא ליתן תחום לבקרו של בקר, וכבר בארתי זה בארך ( צו טו ) ששם בקר יאמר בהרחבה בהנץ החמה, כמו שאמרו והיה בבקר כזרוח השמש. ובדיוק יאמר על התחלת הבקר שהוא עמוד השחר. וכשכפל שם בקר, בא להורות שבא השם בדיוק עי"ש בארך.
ומה שאמרו אכילת פסחים ואכילת וזבחים וכו', כל הנאכלים ליום א' וכו', תמוה. דהא כבר אמר אכילת זבחים. בזו הבנתי מה שכתבו בירושלמי (פ"א דברכות) אית תנויי תני אכילת פסחים אית דלא תני אכילת פסחים וכו' וכל הנאכלים ליום א' קדשים קלים. שהתפלאו כל המפרשים הלא קדשי קדשים כולם נאכלים ליום א', ולמה אמר קדשים קלים? רק שמה שאמרו אית תנויי תני אכילת פסחים כוון על ברייתא דמכילתין, דתני אכילת פסחים כר' עקיבא. ובא לפרש מה שנאמר בברייתא, וכל הנאכלים ליום א'- שמיותר שכבר אמר אכילת זבחים, ומפרש שמה שאמרו אכילת זבחים- היינו קדשי קדשים שכולם נאכלים ליום אחד, ומוסיף וכל הנאכלים אף קדשים קלים שיש מהם נאכלים לשני ימים. והוי אמינא שגם הנאכלים ליום א' יאכלו כל הלילה ולא גזרו בהם -קמ"ל שגם בהם עשו סיג.
לח. צלי אש . שם צלי כולל כל שנתבשל בלא משקה, בין בכלי בין על גבי דבר בין על גבי גחלים. וכשפורט צלי אש ממעט צלי שפוד ואסכלא, שמתבשל על ידי השפוד דחם מקצתי חם כולו. כמו שאמרו בפסחים (דף עד) ואמר (שם דף עה) תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח, אין זה צלי אש, שנאמר צלי אש צלי אש שני פעמים. רצה לומר שהגם שחום התנור תולדת אש הוא, מכל מקום על ידי שאמר שנית, כי אם צלי אש בא לדייק שיהא האש נמצא בתנור, לא אם גרף את האש.
ולכן נראה לגרוס תחת מלת אלא מלת כי אם, ופי' שממעט ולא צלי התנור ממה שאמרו כי אם צלי או כשיטת הגמ'. ועוד מדייק ממה שנאמר, אל תאכלו מבושל כי אם צלי אש, מלמד שצריך להיות צלי מבשר חי ומוציא. בשלו ואחר כך צלאו, הגם שזה קרוי צלי, כמו שאמר תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי (שמואל א' י), הרי שממה שנאמר תנה בשר לצלות, היה יכיל לתת לו בשר מבושל שיצלנו אחר הבישול וגם זה קרוי צלי. אך ממה שכתוב לא תאכלו מבושל כי אם צלי מוציא שצלי אחר הבשול אסור.
והוא לכאורה שלא כשיטת הש"ס שבפסחים (דף מא) אמר ע"מ דתניא בשלו ואחר כך צלאו או שצלאו ואחר כך בשלו חייב. בשלמא בשלו ואחר כך צלאו חייב דהא בשלו, אלא צלאו ואח"כ בשלו הא צלי אש הוא. משמע שבשלו ואח"כ צלאו ידעינן מסברא. יש לומר דהמכילתא אזלא בשיטת ר יוסי [שם] דאין יוצאים במצה מבושלת דהבשול מבטל האפיה ולכן אין צריך בשל מבושל למעט צלאו ואחר כך בשלו, כמו שאמרו הלחם משנה (פ"ה מה' קרבן פסח) לשיטת הרמב"ם. והוי אמינא כשם שהבשול מבטל האפיה כן האפיה והצלי מבטל את הבשול. ועי"ל שתליא בפלוגתת ר' יהודה ורבנן בפסחים (דף לז) דהמכילתא אזלא בשיטת חכמים דמעשה אלפס שחזר ואפה בתנור קרוי לחם והוי אמינא דהוא הדין צלאו ואח"כ בשלו קרוי צלי, והגמרא אזלא בשיטת ר' יהודה דאין קרוי לחם והוא הדין דאין קרוי צלי ועל זה אמר הא בשלו.
לט. ומצות על מרורים יאכלוהו . פעל יאכלוהו מיותר ובא ללמד שיוכל לאכול את הפסח לבדו אף שאין לו מצה ומרור. כי ממה שנאמר ואכלו צלי אש ומצות , יש ללמוד שהוא תנאי שיאכלם דוקא ביחד. לכן הוסיף פעל יאכלוהו שמוסב על הפסח לבדו שהוא העקר. [וכבר בארתי כמה דוגמאות לזה. בכללי הלשון (אילת השחר כלל קנו ו כלל קנח ) בדיני פעל הנכפל]. ועל כן לא אמר פה, כמו שאמרו בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו , שאז הינו אומרים שמעכבים זה את זה. כמו שאמרו במנחות (דף כז) הקומץ והלבונה מעכבים זה את זה, דכתיב על כל לבונתה. הרי מלת על מורה על העכוב.
ומה שאמרו שיוצאים ידי חובתם במצה, אף על פי שאין פסח, למד לה בפסחים (דף כח ע"ב) לר' יהודה מן שבעת ימים תאכל עליו מצות, ולר' שמעון, מן בערב תאכלו מצות. ועיין בפסחים (דף קכ) שרבא תפיס כר' שמעון מן בערב תאכלו מצות והיא כשיטתיה דפסק כר' שמעון בפסחים (דף ל). וגם המכילתא פה סמך על למודים אלה. [ומרור אגב גררא נקטי'. כי מרור בזמן הזה דרבנן שאין פסיו מיוחד על מרור והיא רק חובת הפסח]. ומה שלא אמר ומצות ומרורים, היא מפני שהתבאר בכללים (אילת השחר כלל קנט ו כלל קס ) ששני שמות הבאים ביחוס אחד, הם מוקטים זה לזה. ואם כן נקיש מרור למצה שגם הוא חובה אפילו בזמן הזה. לכן שינה היחוס במלת על שנקרא למטה, על מרורים יאכלוהו את הפסח וכשאין פסח אינו חייב במרור.
ומה שאמרו, דבר אחר על מצות ומרורים יאכלוהו- מלמד שהפסח נאכל על השובע, שכוונתו על מה שנאמר בפסח שני על מצות ומרורים. ומדוע שנה הלשון מטה ואמר ומצות בוי"ו? ומבאר זה על פי הכלל הנוסד בלשון, שמלת על מציין תמיד שהשם שנרמז במלת על הוא עקר או שהוא קודם (אילת השחר כלל תקע"ה ),.ופה שאי אפשר לומר שהמצות הם עקר, מציין שהמצות תוקדם אכילתם קודם אכילת הפסח, כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע. וידוע שבין ההבדלים שבין פסח ראשון לפסח שני, שפסח ראשון באה חגיגה עמו ולא כן פסח שני. וחגיגה באה עם הפסח כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע.
ואם כן, בפסח ראשון שהביא עמו חגיגה שכבר הוא שבע מבשר החגיגה אין צריך להקדים אכילת המצה, ויכול לאכלם ביחד כמו שאמרו בפסחים (דף קטו), לכן כתיב ומצות בוי"ו דהא אכלם ביחד. מה שאין כן בפסח שני דאין חגיגה באה עמו, צריך להקדים אכילת מצה ומרור כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע ,לכן כתיב על מצות שהמצה קודמת. וזהו שאמרו - מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שובע ולא מצה ומרור.
והנוסחא שהעתקתי היא נוסחת הגר"א שמחק מה שנאמר, הוסיף לו הכתוב שתי מצות, שאינו שייך כאן.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
יאכלהו. וסמיך ליה אל תאכלו לומר שיאכלוהו דוקא לשם פסח ולא לשם אכילה גסה:
יאכלוהו ד' במסורה ב' בעניני דפסח ואידך אהרן ובניו יאכלוהו בענינא דמלואים מה התם נצטוו ומפתח אוהל מועד לא תצאו הכא נמי ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו ואידך כי מאספיו יאכלוהו דאתקש גאולה אחרונה לגאולה ראשונה:
- פרשנות מודרנית:
תרגום ויקיטקסט: - ואִכלו את הבשר של השה בלילה הזה שאחרי ה-14 לחודש; אִכלו אותו צלוי באש , עם מצות הנאפות בחיפזון, ועם מרורים (עשבי-בר מרים).
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות יב ח.
למה מצות?
למה אוכלים מצות בפסח? התשובה המוכרת היא "על שוּם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ" (רבן גמליאל, הגדה של פסח). ואכן כך נאמר ב (שמות יב לט): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת , כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם".
אולם, הפסוק שלנו נאמר כבר בראש החודש (פסוק ב) - שבועיים לפני היציאה. ובני ישראל נצטוו להתחיל להתכונן לפסח כבר מעשור לחודש (פסוק ג) - ארבעה ימים לפני היציאה. ארבעה ימים זה מספיק זמן להכין לחם איכותי. אם כך, מדוע נצטוו ישראל לאכול דווקא מצות - מדוע לא נאמר להם "בעוד שבועיים אתם יוצאים ממצרים - תכינו חלות מהודרות וחגיגיות"?
-- דיני זבח הפסח, המתוארים בפסוקים 8-11, קשורים כולם לחיפזון - מהירות של אדם המתכונן לבריחה (ראו ביאור פסוק יא. בפרט, בפסוק שלנו:
- צלי אש הוא בישול בחום גבוה, שהוא מהיר יותר מבישול במים;
- מצות הן לחם הנאפה במהירות - אין צורך לחכות שיתפח. כל מי שישתתף באפיית מצות לפני פסח, יראה שהתהליך הוא מאד מהיר: מרגע שמתחילים ללוש את הבצק, תוך 18 דקות לכל היותר הבצק כבר בתנור, ומספר דקות אחר-כך הוא מוכן.
- מרורים הם עשבי-בר מרירים הגדלים בצדי הדרכים, כמו מרור הגינות, עלי סלרי, חסה וכד'; בנוסף לכך שהם מזכירים את קשי השיעבוד, (שמות א יד): "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (רש"י), הם גם מספקים תיבול מהיר לבשר ולמצות - יוצאים, קוטפים, שוטפים ומגישים.
החיפזון הוא אחד העקרונות של חג הפסח. הוא מזכיר לנו את העוני והשיעבוד שלנו במצרים: כשהיינו עבדים במצרים, לא היה לנו זמן להכין לחם, כי המצרים רדפו אותנו ולחצו עלינו לחזור לעבודה מהר, (שמות ה יג): "וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר 'כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם'", אז אכלנו בעיקר מצות. לא היה לנו זמן להכין סלט, אז אכלנו בעיקר מרורים שליקטנו בצדי הדרכים. לא היה לנו זמן לחכות שהבשר יתבשל, אז אכלנו צלי . ה' רצה שנזכור את התחושה הזאת של עוני ושיעבוד גם בלילה האחרון שלנו במצרים. שנזכור שיצאנו ממצרים, לא כגיבורים מנצחים אלא כעבדים עניים. לכן ציווה עלינו לאכול מצות גם בליל יציאת מצרים.
כדי לחזק את החווייה, ה' סידר את העניינים כך שגם יציאת מצרים עצמה היתה בהפתעה: לא יצאנו ממצרים בכוח ובעוצם יד - אלא גורשנו ממצרים בלחץ ובחיפזון, "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" (פסוק לט). גם בלילה האחרון במצרים, עדיין היינו עבדים הנאלצים לאכול מזון מהיר.
בליל פסח, אותו חיפזון קיבל משמעות חדשה - לא עבדות לבשר-ודם הנוגש בהם ביד קשה, אלא עבדות לה' המוציא אותם ממצרים ביד חזקה, ומשנה בבת-אחת את מצבם מעבדים לבני-חורין, (ויקרא כה נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
הקבלות
1. הקשר בין מצות ויציאת מצרים לבין זכרון העוני חוזר במקומות נוספים בתורה, למשל:
- (דברים טז ג): "לֹא תֹּאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים, תֹאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי ; כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם , לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ": יש לאכול מצות המסמלות עוני , עינוי ושיעבוד; כי יצאנו ממצרים בחיפזון, כעבדים עניים.
- (שמות כג ט): "וְגֵר לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם": זכרון הלחץ שהמצרים לחצו אותנו במצרים, אמור לפתוח את ליבנו להזדהות עם גרים ולא ללחוץ אותם.
2. גם המנחות שהוקרבו על המזבח היו ברובן מצות (ויקרא ב), ונאסר לעשותן חמץ, (ויקרא ב יא): "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'". מכאן, שלאכילת מצות ישנו טעם עצמאי שאינו קשור דווקא ליציאת מצרים. הסבר מקובל הוא, שה"שאור שבעיסה" מסמל את יצר הרע, הגורם לאדם להיות תפוח מרוב גאוה וחשיבות עצמית, ולהחמיץ פנים לזולת. לעומתו, המצה היא "לחם האמונה", היא מסמלת את הפשטות והענוה הנובעות מתוך אמונה תמימה.
פירושים נוספים
יש מפרשים, שהפסוק שלנו בכלל לא נאמר כמצוה אלא כנבואה. ה' הודיע למשה שבני ישראל יאכלו מצות כי הגאולה תהיה במהירות, אולם משה לא אמר זאת לישראל כדי לאפשר להם לחוות על בשרם את הפתאומיות של הגאולה. ואכן בפרשה הבאה (פסוקים כא-כח) אמר משה לישראל לשחוט את קרבן הפסח, אבל לא הזכיר את המצות "כי ה' הזכיר למשה ענין אכילת המצות ואיסור החמץ, כי ידע שיצאו מגורשים ולא יספיק בצקם להחמיץ, אבל משה לא אמר להם דבר מזה, כי לא היו יכולים להבין למה יאכלו מצות; רק כשיצאו פירש להם (בפרק י"ג) איסור החמץ ומצוות המצות, כי אז הבינו שזה לזכרון הנס שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" שד"ל על שמות יב כא-כח. וציטט גם דברים דומים שכתב בעל הטורים על פסוק לט, וכן הר"ן בפרק ערבי פסחים, פסחים קטז ב, ד"ה מצה).
- אולם, הפסוקים הקודמים והבאים נאמרים בלשון מצוה, "ולקחו מן הדם" (פסוק ז), "אל תאכלו ממנו נא" (פסוק ט). מכאן שגם הפסוק שלנו הוא מצוה, ומסתבר שמשה אמרו לישראל כמו את כל שאר המצוות (וכפי שהסברנו בפירושנו על פסוקים כא-כח, הפסוקים אינם מהווים חזרה על דברי ה' למשה אלא עניין נפרד - משה קרא אל זקני העם, ואמר להם להתחיל בהכנות לשחיטת הפסח, כדי לתת דוגמה אישית לבני ישראל).
רעיונות דומים ניתן למצוא במאמרים:
- מצוות מצה ואיסור חמץ - שתי מצוות ושני טעמים .
- בני ישראל אפו מצות במצרים כדי לאכול עם קרבן הפסח, ואפו שוב מחוץ למצרים כדי לאכול בדרך.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2018-04-03.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את 3 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 3 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
א
- אכילת מרור (3 דפים)
ו
דפים בקטגוריה "שמות יב ח"
קטגוריה זו מכילה את 29 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 29 דפים.