קטגוריה:משלי כ כז

1. לפי רוב המפרשים, נר מסמל אמצעי תאורה, המאפשר לאדם לראות דברים נסתרים (ראו "הקבלות").

2. אך יש מפרשים, שהנר מסמל אמצעי בעירה. כמו השלהבת של הנר, השואפת תמיד לעלות למעלה אך עדיין צריכה להיות קשורה לגופו של הנר בפתיל דק, כך גם נשמת האדם: עליה לשאוף תמיד להתעלות ולהתקרב אל ה', אך עדיין להישאר קשורה אל עולם החומר והגוף על-ידי אכילה, הכנסת מזון אל חדרי הבטן (ע"פ תניא חלק א יט).

מעלתו של האדם היא דווקא בחיבור בין הנשמה הרוחנית לבין הגוף הארצי, כמו החיבור בין אש לפתילה: "יש לכאורה לתמוה על מה שאנו אומרים בכל יום: נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, דהלא הוא גאווה יתרה... האדם שנברא מן האדמה... עומד ומציע לפני ה' יתברך שמוכן לשמש לפניו כאחד מצבא המרום העליונים?!... אבל באמת... עיקר בריאתו של איש ישראל הוא לעבודת ה'... והוא בבחינה זו כמו אחד מצבא המרום, שנשמתו אשר הפיח ה' בו יש בה קדושה נוראה, וכמו שכתוב נר ה' נשמת אדם... אלא שהמלאך עומד ומקדש שמו של הקב"ה בעולם, והאדם נברא לקדש שמו ית' בארץ..." (חפץ חיים, שם עולם ב י).

3. ויש שפירשו שהמילה נֵר היא בכלל פועל, בינוני פועל מהשורש ניר, במשקל מֵת, ופירושו: "ה' חורש ובודק נשמת אדם, וחופש כל חדרי בטן". לפי פירוש זה, המילה "נר" מקבילה למילה "חופֵשׂ" (ר' משה זיידל, חקרי לשון; הובא ב"דעת מקרא").

4. חכמי התלמוד ראו בפסוק זה רמז לערכם של חיי האדם: "מהו לכבות בוצינא דנורא [נר] מקמי [מלפני] באישא [חולה] בשבתא [בשבת]?..." "נר קרויה 'נר' ונשמתו של אדם קרויה 'נר'; מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה." (רבי תנחום, בבלי שבת ל).

1. לפי רוב המפרשים, ה"חופשׂ" הוא ה', והפסוק בא ללמדנו שה' חוקר את כל פנימיותו של האדם, הנשמה של האדם משמשת כמו נר שבאמצעותו ה' רואה את כל מחשבותיו של האדם: "הנשמה שבקרבו מעידה עליו בדין" (רש"י). כל מעשה רע שהאדם עושה נחקק בנשמתו; הוא יכול להסתיר את המעשה מאנשים אחרים, אבל לא מהנשמה שלו עצמו.

- אולם, לא הצלחתי להבין מה המשמעות המעשית הייחודית של פירוש זה, והרי במקומות רבים בתנ"ך נאמר שה' רואה את מחשבותיו של האדם, ומה זה משנה באיזה "נר" הוא משתמש?

2. יש שדרשו את המילה "חופשׁ" גם מלשון חירות, שיחרור: "אם האדם יהיה צדיק וזכאי בדינו... יזכה האדם בכוח עדותה [של הנשמה] להציל נפשו מני שחת... שיצא לחירות מדינה של גיהנם... גם נקראת הנשמה נר לפי שמאירה שכלו של אדם... ועל ידיה עושה כל איבריו בני חורין..." (רמ"ד וואלי).

3. ולענ"ד, ה"חופֵשׂ" (המחפש) הוא האדם עצמו, המשתמש בנשמתו או בנשימותיו כדי לחקור את פנימיותו.

1. המפתח להבנת הפסוק הוא הקשר בין נר לבין חפש, קשר שנמצא גם ב(צפניה א יב): "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת"*.

נר הוא אמצעי-תאורה המאפשר לחפש במקומות נסתרים, בפרט כדי למצוא דברים שליליים כגון חמץ לפני פסח (מכאן הביטוי "לחפש בנרות"); נר ה' הוא נר שה' ברא; נשמת אדם היא הנשמה שה' נפח באפיו של האדם, (בראשית ב ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".

הפועל חופש משמעו מחפש, חוקר ובודק, כמו (איכה ג מ): "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד ה'", (תהלים עז ז): "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי"; בטן היא מקום הרגשות המיידיים והלא-מודעים.

ומכאן פירוש הפסוק כולו: הנשמה שה' נתן באדם היא כמו נר שה' ברא, המאפשר לאדם לחפש היטב בפנימיותו, לגלות את כל הרגשות השליליים שלו ולבער אותם מתוכו.

איך בדיוק עושים את זה? איך אפשר לחדור לפנימיות ולגלות את הרגשות הנסתרים שלנו?

- אולי הדרך לעשות זאת נרמזת במילה נשמה, שאחד מפירושיה הוא מלשון נשימה*. אם כך, כדי להתבונן פנימה יש לקחת נשימות עמוקות, נשימות החודרות אל חדרי הבטן; כל נשימה כזאת מרגיעה אותנו ומאפשרת לנו להכיר טוב יותר את עצמנו.

- ואולי הדרך נרמזת בפסוק אחר שבו נזכר נר, (משלי ו כג): "כִּי נֵר מִצְוָה, וְתוֹרָה אוֹר, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר"*- כל מצוה שהאדם מקיים עוזרת לו לחשוף עוד חלק בנשמה שלו.

אם כך, הפסוק מציע דרך להתבוננות פנימית וניקיון פנימי באמצעות הנשמה.

ההשוואה לנר רומזת שצריך להיזהר: כמו שבביעור חמץ צריך להיזהר שהנר לא יגרום לשריפה וישרוף את כל הבית, כך גם בחיפוש פנימי צריך להיזהר לא להגזים. כשאדם עוסק בחיפוש פנימי רוחני ואין לו יכולת להכיל את כל ההשגות הרוחניות שהוא מגיע אליהן, הוא עלול להביא לעצמו יותר נזק מתועלת (ע"פ גליה).

2. נר אלהי נזכר גם ב(שמואל א ג ג): "וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה, וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים"*; גם שם פירשו חז"ל שהכוונה לנשמת אדם - נשמתו של עלי הכהן.

3. הקשר בין פסוקנו לבין ביעור חמץ בפסח נרמז גם בתיקוני הזוהר: "צריך אדם לבער מכל איבר שלו את כל המחשבות וההרהורים הרעים והמטונפים, שהם קליפות השורות בבן אדם, ולהתקין מקום טהור ונקי [לקב"ה] לשרות שם, שכל איבר שהוא פגום בחטא שעושה אדם, לא שורה הקדוש ברוך הוא באותו איבר, כמו שכתוב (ויקרא כח18) כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, מי שפגם במצוה אחת כאילו פשע בדיוקנו של המלך. וצריך לשרוף את הקליפות הללו השורות שם, באמצעות אותן מצוות השרויות בכל איבר ואיבר, ולבער אותן מהן, שהן נקראות "שאור" ו"חמץ", באותם נרות שעליהם נאמר כי נר מצוה, וכתוב נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, ואז שורה שם הקדוש ברוך הוא שהוא שם הוי"ה ברוך הוא, וכינויים שלו שנקראו איברים שלו, וגדודים של מלאכים התלויים מאותו איבר, ושומרים על אותו איבר מכל מרעין בישין וקליפות שהיו שורות שם" (תרגום לעברית מתוך שערי קדושה ב ג).