בבא בתרא קכד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אף מוחכרת ומושכרת שבחא דממילא קא אתי דלא חסרי בה מזוני מני ר' היא דתניא אאין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן רבי אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהן ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים ביצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא (דברים כא, יז) לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה ורבי אומר אמר קרא פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אע"ג דלא מטא לידיה אף חלק בכורה אע"ג דלא מטא לידיה ורבנן נמי הכתיב פי שנים ההוא גלמיתבא ליה אחד מצרא ורבי נמי הכתיב לתת לו ההוא שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי א"ר פפא דדיקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון דכ"ע לא פליגי דשקיל כי פליגי בחפורה והוה שובלי שלופפי והוו תמרי דמ"ס שבחא דממילא ומר סבר האישתני:
אמר רבה בר חנא אמר ר' חייא עשה כדברי רבי עשה כדברי חכמים עשה
רשב"ם
עריכהאף מוחכרת ומושכרת בשבחא דממילא - קמיירי דאין מעלין לה היתומים מזונות ואם תאמר ליתני רועה באפר ואנא ידענא דהוא הדין למוחכרת ומושכרת היכא דלא מחסרי מזוני ול"ל למיתני מוחכרת ומושכרת כלל דאיצטריך תו רועה באפר ללמד עליהם דבדלא חסרי מזונות מיירי איצטריך סד"א כל מוחכרת ומושכרת לא שבחא דממילא הוא אלא ע"י בני אדם שחורשין בה ועובדין בה ולא לישקול בה בכור פי שנים קמ"ל דכיון דהיתומין עצמן אין חורשין בהן ואין טורחין בהן אלא אחרים שבחא דממילא חשבינן לה היכא דאין מעלין לה מזונות:
הכי גרסינן מני רבי היא - ולא גרסינן ומני דלא קמהדר אתירוצא דלעיל כלל אלא מילתא באפי נפשה היא דקבעי גמרא:
מני - הך ברייתא דקתני דנוטל בכור בשבח ששבחו נכסים ממילא לאחר מיתת אביהן רבי היא:
בשבח ששבחו - ממילא אבל כשהשביחו יורשין הכל מודים דאינו נוטל פי שנים:
ירשו שטר חוב - היינו מלוה בשטר בכור נוטל פי שנים דכיון דמוחזק בשטר ועל פי השטר גובין את המלוה הרי הוא כאילו השטר השביח דהיינו נכסים ששבחו ממילא ומיהו אליבא דרבנן אינו נוטל פי שנים ומסקנא דמילתיה דרבי היא והכי מוכח לקמן בשמעתין ודוקא מלוה בשטר אבל מלוה על פה ואפי' בעדים כיון דליכא שטרא ומצי למטען פרעתיה לך דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אפי' רבי מודה דלא שקיל פי שנים דהא אין מוחזקין מחוב זה כלל דנימא הנכסים שבחו מעצמן:
יצא עליהו שטר חוב - שחייב אביהם לאחרים מילתא באנפי נפשה היא ודברי הכל ואפי' בלא ירשו שטר חוב מיירי:
בכור נותן פי שנים - כי היכי דנוטל פי שנים שאותן נכסים נשתעבדו כולן למלוה:
ואם אמר איני נוטל - פי שנים מכל ירושת אבי שהריני מוחל חלק בכורה ואטול חלק כפשוט ולפיכך לא אשלם למלוה פי שנים אלא כנגד מה שאני נוטל רשאי וכשתובעו זה המלוה לדין אין בית דין יכולין לכופו לפרוע אלא כנגד חלק פשיטותו ונפקא מינה שצריך זה המלוה לתבוע את אחיו של זה לדין ואם אין יכול לכופם מפסיד או אם הלכו למדינת הים אין מורידין לבע"ח בקרקע עד דשמעו ב"ד טענת האחין דמה ידעינן איזה טענה יש להן דשמא יטענו פרענו או שטר פרוע הוא דסלקא דעתך כיון דבכור הוא זכי ליה רחמנא פי שנים ואינו יכול לומר איני חפץ שיהיו שלי דבעל כרחו הרי הן שלו דמשעה שמת אביו ירש פי שנים עד שיפקירם או עד שימכרם או יתנם לאחרים וצריך להגבות לזה המלוה כנגד פי שנים קא משמע לן דבעל כרחו לא זכי ליה רחמנא דכתב לתת לו כעין מתנה אם ירצה לקבלה ואם ימחה שלא לקבל אין מזכין לו לאדם בעל כרחו דלא קרייה רחמנא ירושה אלא מתנה אבל מחלק פשיטותו אינו יכול לומר כן שהרי יורש הוא בעל כרחו. ויש מפרשין ואם אמר איני נוטל בשטר חוב שיש לאבי על אחרים פי שנים וגם איני נותן בשטר חוב היוצא עליו פי שנים רשאי ושיבוש גמור הוא שהרי השטר היוצא על אביהן אינו דינו לגבות משטר שיש לאביהן על אחרים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב אלא ממקרקעי הוא דקגבי הלכך אע"ג שמחל חלק בכורה מן השטרות של אביו כיון דבקרקעות הוא נוטל פי שנים חייב להחזיר למלוה פי שנים:
מאי טעמייהו דרבנן - דאפי' בשבחא דממילא לא שקיל חלק בכורה:
עד דמטיא לידיה - דנותן ואינו יכול ליתנה לאחרים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:
מקיש חלק בכורה לחלק פשוט - דפי שנים היינו שני חלקים חלק פשוט וחלק בכורה והזכירם בתיבה אחת דהוה מצי למכתב חלק אחד על אחיו:
מה חלק פשוט אע"ג דלא מטא לידיה - דכל ראוי שבעולם הבן יורש מאביו דהא לא איקריא ירושה מתנה דנימא אינו נוטל חלק פשוט אלא במוחזק אף חלק בכורה נמי ומיהו ראוי גמור כגון שהשביחו יתומים לא שקיל פי שנים דלהכי אהני בכל אשר ימצא לו:
אחד מצרא - שני חלקים יטול במקום אחד כחלק פשוט שהוא חלק אחד ונוטל במקום אחד ונפקא מינה דכל מקום שנפל לו הגורל לחלק פשוט יטול שם בלא גורל חלק בכורה ואם הן שני אחין ושלש שדות לא יפילו שלשה גורלות שנים לבכור ואחד לפשוט שהרי אם יפול חלק הפשוט בשדה האמצעי לא יזכה בו דאם כן נמצא נוטל הבכור בשני מקומות אלא שני גורלות יפילו ויטילום על שני שדות החיצונות ואיזה שיעלה לבכור יקח ויטול גם האמצעי שאצלו עמו ורבי איכא למימר דהך סברא נמי דחד מצרא נפקא ליה מהיקשא:
שאם אמר איני נוטל כו' - ורבנן נמי תרתי שמעת מינה מדכתיב לתת שמעינן דמתנה קרייה רחמנא ואינו יכול ליתן עד דאתיא לידיה דנותן ומדכתיב לו שמעינן דלא זכה בה בכור עד שתבא לידו שאם אמר איני נוטל רשאי:
שאם אמר איני נוטל ואיני נותן - האי איני נותן לאו דוקא נקט ליה הכא דהא מקרא לא ילפינן ליה אלא מסברא דכיון דאין נוטל ודאי לא יתן וה"פ ההוא שאם אמר איני נוטל לפי שאיני רוצה ליתן רשאי ואורחא דמילתא נקט שאין אדם רגיל לומר איני נוטל אלא מפני שצריך להחזיר מה שהוא נוטל לאחרים דמה לו ולצרה ליטול כדי ליתן:
דיקלא - קטן הניח להן אביהן:
ואלים - שנתעבה אחרי כן וכן הניח להן ארעא ואסקא אחרי כן שירטון וזבל ונתייפתה בכך:
דכ"ע - רבי ורבנן:
דשקיל - דעדיין שמו עליו:
בחפורה - שחת הניח להן ונעשו אחרי כן שובלי וכן שלופפי דקלים שהפריחו פירות ונעשו אחרי כן תמרים בכי האי גוונא שבחא דממילא פליגי:
ומר סבר - רבנן:
אישתני - העשב להיות חטין והפרחים להיות תמרים דהוי דבר אחר ושם אחר:
עשה - הדיין כדברי רבי:
עשה - ולא נאמר טעה בדבר משנה חוזר:
תוספות
עריכהאף מוחכרת ומושכרת דלא חסרי בה מזוני. וא"ת אדתנא אבל בנו בתים ליפלוג וליתני בדידה במוחכרת ומושכרת גופה בד"א דלא חסרי מזוני אבל חסרי מזוני אין הבכור נוטל פי שנים ויש לומר דהוה אמינא במוחכרת ומושכרת גופה דחסרי בה מזוני דוקא אין הבכור נוטל פי שנים משום דהוי ראוי גמור דאין השבח על גוף הפרה אבל בנו בתים ונטעו כרמים שהשבח על גוף הקרקע אימא שאין זה ראוי ויטול פי שנים קא משמע לן:
ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. אומר ר"י דנפקא מינה אם היתומין קטנים דיכול לומר הבכור איני נוטל פי שנים וישאר הקרקע לפני היתומין ולא יטול מהן דאין נזקקין לנכסי יתומין אלא אם כן רבית אוכלת בהן ולקמן מפיק מלתת לו שיכול למחול לו בכורתו משום דעדיין לא אתיא לידיה ואפילו בלא קנין כדמשמע לקמן דאמר דויתר בכל הנכסים דמדאחיל בהא אחיל בהא אבל חלק פשיטות לא יוכל למחול ולסלק עצמו באמירה בעלמא אם לא על ידי קנין ורבינו תם מפרש דאם אמר כשיצא עליו שטר חוב על הבכור עצמו ולא על האחין איני נוטל ואיני נותן רשאי ומפסיד בעל חוב ואין לו על היתומין כלום דלאו בעל דברים דידהו הוא ולא הוי דומיא דרישא דאיירי דיצא על כולן שטר חוב:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמח א מיי' פ"ג מהל' נחלות הלכה ד', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ח סעיף ו':
מט ב טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ח סעיף י':
נ ג מיי' פ"ג מהל' נחלות הלכה ח', ומיי' פי"ב מהל' שכנים הלכה ב', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' קע"ד סעיף ב':
נא ד ה מיי' פ"ג מהל' נחלות הלכה ד', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ח סעיף ו':
ראשונים נוספים
מני. ברייתא זו דקתני הניח להם אביהם פרה וכו' דנוטל פי שנים:
ר' היא דתנן אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן. אפי' שבחו מאליהם דכל אשר ימצא לו בעינן:
רבי אומר הבכו' נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן. הואיל דשבחא ממילא קא אתי והכי נמי קתני ברייתא:
ירשו שטר חוב. שהיה אחד חייב לאביהן:
בכור נוטל פי שנים. משום דמלוה בשטר קלא אית ליה ומשום דמוחזקין בשטר כמאן דגביא דמי:
והואיל דנוטל פי שנים בשטר חוב. פורע נמי פי שנים בחוב שמתחייב אביו בשטר (כולו). ואם אמר כו':
מאי טעמא דרבנן. ת"ק דרבי:
עד דמטיא לידיה. דנותן לא מצי יהיב ליה לאחריני. אף חלק בכורה עד דמטיא לידא דאבא לא מצי שקיל פי שנים:
מקיש חלק בכורתו לחלק פשוט מה חלק פשוט אע"ג דלא מטא לידיה. דאבא אלא ראוי לו אפי' הכי שקיל דפשוט נוטל בראוי כבמוחזק. אף חלק בכורה נמי שקיל בשבחא דממילא אע"ג דלא מטי לידיה:
ורבנן נמי הכתיב פי שנים. אמאי לא דרשי כרבי. ההוא דיהבינן ליה לבכור פי שנים:
אחד מצרא. במקום אחד נוחלין לו חלק בכורתו סמוך לחלק פשוט שיהו ניכרים שהב' חלקים במקום אחד:
דיקלא ואלים. שהי' קטן כשמת ושוב נתגדל. והכי נמי ארעא ומסקה שירטין. שנזדבלה מאליה שהרוח הפריח שם זבל משדות אחרות או הקשין שהיו שם בלו ונעשו זבל:
כולי עלמא לא פליגי. דשקיל משום דכל אשר ימצא לו קרינן ביה:
כי פליגי בחפירי והוי שובלי. שהניח להם אביהם חזיז ונתגדלו עד שנעשו שבלים. והכי נמי שלפופי והוו תמרי' שהניח להן אביהן תמרים מפריחין במקצתן ונעשים גדולים:
דמר סבר. רבי שבהא ממילא אתי וכל אשר ימצא לו קרינן ביה:
ומר סבר אשתני. מכמות שהניח להם אביהם ולא שקיל:
ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי: פירש ר"ש ז"ל, דנפקא מינה להיכא דהלכות האחים למדינת הים, אף על פי שהבכור הזה כאן אין לבעל חוב בקרקע עד דשמעי בית דין טענת האחין, דמה ידעינן אי זו טענה יש להן, דשמא יטענו פרענו או שטר פרוע הוא, ולפי פירושו אפשר דאפילו לרבא דאמר בפרק הכותב (כתובות פח, א) דאפילו בבעל חוב דעלמא נפרעין מן האדם שלא בפניו, כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו ויושב במדינת הים, אפילו הכי נפקא מינה הכא, דאפילו לא היה בכור זה רשאי לסלק עצמו מחלק בכורתו אומרים לו או פרע או נורידנו לבעל חוב בקרקע כדינו בשומת בית דין מיד. אבל עכשיו, כל שהאחים קרובים כדי שנשלח ונודיעם, אין יורדין לנכסים עד שנשלח להם תלת איגרין חדא גו תלתין וחדא גו תלתין וחדא גו תלתין, כדאיתא בירושלמי בפרק הכותב (ה"ח).
והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב, שאין הלוה רשאי לסלק עצמו מנכסיו ולומר לבעל חובו איני נותן אלא הרי נכסי לפניך, אלא כופין אותו להטפל בדבר ולמכור ולהגבותם או לשומן עליהן, ומהכא שמעינן לה. ואני תמה, מאין זה וכי כופין בשוטי למי שאינו רוצה להטפל בנכסיו לפרוע. אלא אם רצה אומר לבית דין איני רוצה להטפל בנכסים שומו לו והורידוהו כל זמן שתרצו, לדידן דקיימא לן דשעבודא דאורייתא. ואפשר דלרב הונא בריה דרב יהושע דאמר פריעת בעל חוב מצוה שכופין אותו כשאומר לא בעינא למעבד מצוה, כדאיתא בכתובות פרק מי שהיה נשוי. אבל לדידן אין כופין בשוטי אלא בהורדה לנכסים.
והראב"ד ז"ל פירש, דאפילו פשטותו אם אמר איני רוצה בירושת אבי ולא אפרע חובותיו אין מעשין אותו, אלא הכא לענין חזרה קאמר, דאילו לפשיטות כי אמר פשוט לא יריתנא ולא פרענא, וכי פרעי אחוה בזוזי הדר אמר הבו לי מנתאי ואפרע לכו זוזי מצי הדר ביה, דמכי מית אבוה זכה ליה בחלק פשיטות, וכי אמר לא פרענא לא זביני הוה ולא מתנה הות ולא הפקר. אבל חלק בכורה אכתי לא זכה ביה, דמתנה קריה רחמנא, ובמתנה כל דאמר אי אפשי בה דבריו קיימין. ועוד דבחלק בכורה מחילה קלילה מהניא ביה, וכדאמרינן לקמן (קכו, א) דאם ויתר אפילו במקצת ויתר בכולן, הילכך מכי אמר איני נוטל לא מצי הדר ביה, וזה נכון.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(כב) ואם אמר אינו נוטל ואינו נותן רשאי כ' רבי' יצחק זצוק"ל דאלו בחל' פשיטות אם אמר אינו נוטל ואינו נותן רשאי דמשעת מיתה זכה והרי הוא כאלו אמר לו אין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה ואינו נר' לי דזה הלשון אינו מועיל אלא כשיש לו דבר עם אחר ומסתלק ממנו ונותנו כולו לחבירו אבל זה אין לו שיתוף עמו בחלק פשיטותו וגם האחין אינן רוצין לקנות חלקו ולזכות בו ולפרוע חובו הילכך אינו יכול להסתלק ונר' לי דהאי נפקא מינה שאם הוא יכול להסתלק נשאר הטורח על ב"ד לשום הנכסים ולפרוע בעל החוב וצריכין להכריז עליהם כמה שעושין כשנזקקין בנכסי יתומי' לפרוע כתובת האלמנה או כשנפרעין שלא בפניו שהלך למדינת הים אבל אם הבעלי' שם ב"ד כופין אותן שיפרעו את חובן או שישומו לו מנכסיו וא"צ ב"ד לטרו' ולהכריז:
(כג) שאם אמר איני נוטל ואינו נותן רשאי פי' דוקא הבכור דקריי' רחמנ' מתנה יכול לומר איני נוטל ואיני נותן אבל הפשוט א"י לו' כן ונ"ל דהא נ"מ כדאמרי' בי דינא דזבין אחריותא איתמי וארמלתא דזביני אחריותא איתמי ומוכיח מיכן דבעל חוב שנטל אחת מן השדות של יתומים אחר מיתת אביהם אחריו' הוא על יתומים שאם נלקחו מיד בע"ח שבא א' וטען כי ממנו נגזלה חוזר וגובה מן היתומים משאר נכסי אביהם שירשו ולענין זה הוא אומר שאין הפשוט יכול לו' איני נוטל ואיני נותן שאם אומר היורש ללוקח זה השדה שהניח אבי (אני) [איני] רוצה לירש אותו טול אותו אתה בחובך (ואני) [ואיני] רוצה להתחייב באחריותו אינו יכול אלא כיון שירש שדות אחרים בע"כ אחריותו של בע"ח עליו אבל הבכור משום דקריי' רחמנא מתנה יכול לומר בחלק בכורתו איני רוצה ליטול אותה אלא הרי הוא כאלו היתה ביד אבי תגבה חובך ממנה ולא אתחייב באחריות' מחלק פשיטותו ובע"כ של בע"ח דוחה אותו הבכור בחלק בכורתו שיגבה משם ולא יתחייב באחריותה:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
פב. מאי ר' ומאי רבנן דתניא אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביהם ר' אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים יצא עליהם שטר חוב בכור נותן בו פי שנים ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. ומסקאנא (להלן ע"ב) אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי. וה"מ גבי שבח, מיהו הא דקתני ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים, ליתא כלל, דהא איפסיקא הלכתא בהדיא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה. אבל ודאי הא דקתני סופא יצא עליהן שט"ח בכור נותן בו פי שנים, הלכתא היא, דכיון דשקיל פי שנים במאי דשבק אבוה, דינא הוא דיהיב פי שנים במאי דמחייב ביה מחמתיה דאבוה. ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי:
פג. ושמעינן מיהא דקתני יצא עליהם שטר חוב, דמאן דאיכא עליה חוב אפילו בשטר ומית, שקיל בכור בנכסיה פי שנים. ולא דמי למאן דאיכא עליה כרגא, כדברירנא בפ' חזקת הבתים (לעיל בבא בתרא נה,א):
פד. מאי טעמיהו דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קריה רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידיה דנותן, דאי לאו הכי אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם ולא דבר שלא בא לרשותו, אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה דאב מחיים. ור' אמר לך אמר קרא פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אף ע"ג דלא מטיא לידיה דאב מחיים. ורבנן נמי הא כתיב פי שנים. ופרקינן ההוא למיתב ליה אחד מיצרא קאמר רחמנא, למימרא דתרויהו כחד חולקא דמו. ור' נמי הא כתיב לתת לו ההוא מיבעי ליה שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי.
אף על גב דמקיש ר' חלק בכורה לחלק פשוט, לאו לכל מילי מקיש, למימר דכי היכי דפשוט נוטל בראוי כבמוחזק בכור נוטל בראוי כבמוחזק, דאם כן אפילו בשבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהם נמי לישקול, ואלמא תניא לקמן (בבא בתרא קכד ע"ב) בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו יורשים לאחר מיתת אביהם, ואוקימנא כרבי. ועוד דגרסי' בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים (ב"ק מב,ב) בעניין לא א"ר עקיבא אשה נזקיה ליורשיה ולא לבעלה אלא לעניין כופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ומקשינן ובנזיקין לא אמרינן והא תניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, אין הבעל נותן ליורשיו, אין האשה נותנת ליורשיה, אבל לבעל לא, ואוקמא הכא בגרושה, וכן אמר רב נחמן בגרושה, אבל מתה עד שלא נתגרשה זכי בהו בעל דלאו ראוי הוא. ומקשינן עלה ולוקמה למר בשגבו מעות ולמר בשגבו קרקע, ומפרקינן הני מילי לבני מערבא דסבירא להו כרבנן, כלומר דאיכא לפלוגי בין קרקע למעות לבני מערבא דסבירא להו כרבנן דאמרי אין הבכור נוטל פי שנים אלא במאי דמטא לידא דאבוהון מחיים וסבירא להו דמלוה כמאן דגביא דמיא, אבל בעלמא, כלומר היכא דליכא למעוטי אלא מידי דהוי ראוי כגון ירושת הבעל, כר' (ד) סבירא לן, דסבר כל מידי דזכה ביה אב מחיים אע"ג דלא מטא לידיה לאו ראוי הוא. וש"מ דטעמא דר' גבי שבח לאו משום דסבירא ליה דנוטל בראוי הוא, אלא משום דסבירא ליה דשבח מוחזק הוי:
פה. ודוק מינה לטעמיה דרבי, טעמא דקרייה רחמנא מתנה הוא דאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי, מכלל דגבי חלק פשוט דלא איקרי מתנה אם אמר איני נוטל ואיני נותן אינו רשאי, אלא היכא דירית מידי דמשתעבד לבעל חוב דאבוה מיחייב לאיטפולי ביה ולמשיימיה נהליה, משום דמצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם דשבק להון אבוהון, וכיון דמצוה הוא לאו כל כמיניהו לסלוקי נפשיהו מנכסי דאבוהון אלא (מוחייב) [מחייבו] למישיימינהו לבעל חוב או למפירקינהו מיניה ולא מקשינן חלק פשוט לחלק בכורה, דאם כן לרבנן (דיורשי) [דדרשי] לתת לו עד דמטיא לידיה דאבוה, לקיש חלק פשוט לחלק בכורה ולא יהא הפשוט נוטל בראוי כבמוחזק. אלא לאו, ש"מ דלא מקשינן להו אלא למהוי כחד חולקא למיתבא ליה אחד מיצרא, אבל למילתא אחריתי לא. דיקא נמי דכי אקשינהו רחמנא גבי נתינה אקשינהו:
פו. אמר רב פפא דיקלא ואלום ארעא ואסיק שירטון דכולי עלמא לא פליגי דשקיל* ממילא, אי נמי שבק להון ארעא דלא הוה בה עפרא כולי האי לכסויי עיקרייהו דאילני דאית בה, ומקמי דפלגי אסקא ארעא שרטון, כגון דאתיא בידקא דמיא ואתי עפרא ושדא בה ואזלי להו מיא ואשתייר עפרא התם ואיכסו להו עיקרי האילנות, ושבחא דארעא בדמים כדאמרינן התם בפ' המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא פב,א) גבי העולה מן הגזע שלו דאמר רבי יוחנן הרואה פני חמה זהו מן הגזע דקס"ד דשביק ליה התם, מתקיף לה ר"נ וליחוש דילמא מסקא ארעא שירטון ומיחזי כתלתא אילני ואמר ליה תלתא אילני זבינת לי, אלא אמר רב נחמן יקוץ, ה"נ ארעא ואסיק שירטון דקאמרי' כהאי גוונא הוא. וטעמא דמילתא דשבחא דלא אשתני בשמה דאילני מידי הוא. וה"ה היכא דהוו בה בארעא נקעים ואסיק שרטון ואתמלו להו הנך נקעים עפרא, כיון דלא אשתני שמיה מחמת האי שבחא כמאן דהוה שכיח שבחא בשעת מיתת אבוהון דמו, דהאי ארעא והני אילני גופיהו והאי דיקלא גופיה שבק אבוהון ובכל אשר ימצא לו קרינא ביה. ואצ"ל היכא דאיקר ארעתא ממילא בדמים.
כי פלגי בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי מר סבר שבחא דממילא ומר סבר אשתני. כגון דשבק אבוהון שחת של תבואה שעדיין לא נעשה שבלים כל עיקר ובתר הכי הוו שיבלי, אי נמי שבק להון דיקלא והוו ביה שלופפי דלא הוו עדיין תמרי, ולא כופרי, דאינון בוסר של תמרים כדמשמע לן בפ' הכונס צאן לדיר (ב"ק נט,ב) (ואם) [דאם] כן לימא כופרי והוו תמרי, אלא ודאי ש"מ דהני שלופפי אכתי לא הוו כופרי כלל אלא ניצני בעלמא דלא כפיתו כופרי, דומיא דחפירה והוו שיבלי. רבי סבר כיון דשבחא ממילא הוא ולא מחמת אחין, כמאן דשכיח בשעת מיתת אבוהון דאמי. הילכך לא מיבעיא בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי דעיקר גופא דהני שיבלי והני תמרי הוה שכיח בחיי אבוהון, אלא אפי' שבק ארעא דלא הוו בה צמחין כלל ובתר הכי עבדא פירי ממילא מקמי חלוקה, כיון דכי קא שבח ממילא קא שבח ולא מחמת אחין, האי שבחא מגופא דארעא חשיב ועל כרחיך האי ארעא גופה שבק אבוהון ובכל אשר ימצא לו קרינא ביה. ורבנן סברי לא מיבעיא היכא דלא הוו בה צמחים בחיי אבוהון דלא שקיל, אלא אפי' בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי דעיקר גופא דהני שיבלי והני תמרי הוה שכיח ברשותא דאבוהון, כיון דאשתני גופיה לגמרי כגופא אחרינא דמי ופנים חדשות באו לכאן, ובעינא בכל אשר ימצא לו דמשמע מידי דשכיח בשעת מיתת אבוהון (דליכא) [וליכא].
ובדין הוא דלוקמא לפלוגתיהו בארעא גרידתא וקדחו בה אילני ממילא ועבדו פירי. והאי דאוקימנא לפלוגתיהו בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי, להודיעך כחן דרבנן, דאפי' בהא דעיקר גופא דהני שיבלי והני תמרי הוה שכיח ברשותא דאבוהון, כיון דאשתני לאו בכל אשר ימצא לו קרינא ביה. ומסתברא דעד כאן לא פליגי אלא במידי דאשתני גופיה לגמרי, דומיא דחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי, אבל כופרי והוו תמרי דכולי עלמא שקיל ביה פי שנים, דהא לא אשתני גופיה לגמרי. דאי לא תימא הכי, אדקא מיפלגי בשלופפי והוו תמרי ליפלגו בכופרי והוו תמרי, אלא לאו שמע מינה כדקאמרינן.
ומנא תימרא דכי היכי דפליגי בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי (הם) הכי נמי פליגי בארעא וקדחו בה תאלי, אי נמי בדיקלא דלא הוו אפי' שלופפי והדר אפיק שלופפי והוו תמרי. חדא מדנקיט טעמא לסבריה דרבי משום דשבחא דממילא, ואי אמרת טעמא דמילתא משום דהוה חפורא ושלופפי בחיי אבוהון, האי משום דהוה שכיח האי חפורא והני שלופפי בחיי אבוהון מיבעי ליה. אלא מדקא נקיט לה טעמא משום דשבחא דממילא ש"מ דכל היכא דשבחא ארעא ממילא ס"ל לר' דההוא שבחא מגופה דארעא חשיב, וכיון דהוה קימא ארעא ברשותא דאבוהון כמאן דהוה שכיח בה האי שבחא ברשותא דאבוהון דמי. תדע דהא הניח להם אביהם פרה מושכרת או מוחכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באגם וילדה בכור נוטל פי שנים, ואוקימנא כר' דאמר שבחא דאתי ממילא שקיל. ועוד מדלא קא ממעט ר' לקמן אלא שבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהם, ש"מ דבשבח ששבחו נכסים לית בה אנפא לפלוגי לטעמיה דרבי דודאי שקיל כדבעינן למימר קמן. ומסקנא (דלהלן ע"ב) אסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי. ודוקא בשבחא דממילא, אבל שבח ששבחו יורשין, לא שנא מחמת הוצאה ול"ש מחמת טירחא, אע"ג דלא אשתני נמי לא שקיל לדברי הכל, כדבענן למימר קמן:
מני רבי היא. אעיקרא דברייתא קאי דקתני שהבכור נוטל פי שנים בולדות שילדה פרה אחר מיתת אביהם. ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים לאו דוקא שטר חוב אלא הוא הדין מלוה על פה כיון דחייב מודה ותדע דאמרינן לקמן אמר רב יהודה אמר שמואל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה והוינן ביה למאן אי לרבנן פשיטא כו' אלא לרבי ואלא הא דתניא ירשו שטר חוב בכור נוטל בו פי שנים מני לא רבי ולא רבנן ולא מפרקינן לעולם דכי קאמר שמואל דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה על פה כן נראה בעיני. ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. ואם תאמר פשיטא כלום יתומים חייבים לפרוע חובת אביהם אלא מנכסי אביהם. יש לומר הא קמשמע לן. דבדיבורא בעלמא מסתלק מחלק בכורה וכיון שנסתלק ואמר איני נוטל שוב אינו יכול לחזור בו מה שאין כן בחלק פשיטות אם אמר איני נוטל אין בדבריו כלום אלא צריך להקנות לאחיו הקנאה גמורה. מיהו אין זה מספיק ללישנא דקתני רשאי דהוה ליה למיתני אם אמר איני נוטל אינו יכול לחזור בו. ומקשינן לן בהא דקתני יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים והלא בעל חוב יכול להפרע כל חובו מאחד מן היורשים ואינו יכול לדחותו אצל אחיו ולומר לא אפרע לך מחובר אלא לפי חלקי בנכסים אס שליש ואם רביע כההיא דאמרינן שני אחים שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן. ויש אומרים התם כגון שלא עכב על הבעל חוב והניח לו לטרוף ממנו אבל הכא מיירי שלא רצה ליתן לו אלא לפי חלקו בנכסים לפי ששעבודו מוטל על כל היורשים ונראים הדברים שהבעל חוב יכול לתבוע כל חובו לאחד מן היורשים אם יש בחלקו בנכסים כדי כל החוב ואינו יכול לדחותו אצל אחיו ולומר לו לאו בעל דברים דידי את אלא בשליש החוב או ברביע אם הם שלשה או ארבעה אחים לפי שכל שדה ושדה משועבדת לו לכל חובו כיון שדינו על אותן שדות בזיבורית או בבינונית ודינו על זו כמו על זו ואף על פי שהלוה היה יכול לפרוע לו חובו במפוזר בכמה שדות מקצת החוב בזו ומקצתו בזו כיון שכל החלק שוה בשיעור חובו אצל אחד מן האחים אינו יכול לדחותו אצל נכסים שאינם שלו ולומר לו כלך אצל אחי ואני אפרע לפי חלקי והם לפי חלקם כל זמן שלא נתרצו אחיו לפרוע לו או שאינן שם. והא דקתני הכא יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים פירוש הדבר שאם אין אחיו בעיר והוא תובע חובו מן הבכור ואין בחלק פשיטותו כשיעור החוב אין הבכור יכול לטעון לאו בעל דברים דידי את אלא על חלק פשיטותו אבל חלק בכורה אינו זוכה בו עד שעת חלוקה דמתנה קריה רחמנא אלא הרי זה דן עמו ואם זכה עמו בדין מגבין לו בית דין פי שנים בנכסים ואחר כך ידון עם האחים על שאר חובו והיינו דקתני ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי כלומר כיון שאמר איני נוטל כבר נסתלק מחלק בכורה ושוב אין בעל חוב יכול לדון עמו אלא על חלק פשיטותו ויכול הבכור להערים על כך כשהוא בטוח באחיו שלא יקחו ממנו חלק בכורתו בשביל שאמר איני נוטל נפקא מינה במה שאינו רוצה לדון עם בעל חובו אלא על חלק פשיטותו כי שמא אחיו יודעים לטעון בדין יותר ממנו או שמא קטנים הם ~אין נזקקים לנכסיהם. כן נראה בעיני דברים ברורים ופשוטים. עליות.
ורשב"ם ז"ל פירש דנפקא מינה להיכא דהלכו האחים למדינת הים אף על פי שהבכור היה כאן אין לבעל חוב בקרקע עד דשמעי בית דין טענת האחים דמה ידעינן איזו טענה יש להם דשמא יטענו פרענו או שטר פרוע הוא. ולפי פירושו אפשר דאפילו לרבא דאמר בפרק הכותב דאפילו בבעל חוב דעלמא נפרעים מן האדם שלא בפניו כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב במדינת הים אפילו הכי נפקא מינה הוא דאלו לא היה בכור זה רשאי לסלק עצמו מחלק בכורתו אומרים לו או פרע או נורידנו לבעל חוב בקרקע כדינו בשומת בית דין מיד אבל עכשיו כל שהאחים קרובים כדי שנשלח לבעל חוב ונודיעם אין יורדים לנכסים עד שנשלת להם תלת איגרין חדא גו תלתין וחדא גו תלתין וחדא גו תלתין וכדאיתא בירושלמי פרק הכותב. הרשב"א ז"ל.
והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: אם אמר איני נוטל ואיני נותן כו'. רשאי. כמו המקבל מתנה שאם אמר קודם שתבא לידו המתנה אי אפשי בה רשאי. ושמעינן מינה דיורש שירש נכסים ויצאו על מורישו שטרי חובות בכדי אותן נכסים שאין היורש יכול לסלק ידו מאותה ירושה ולומר לאותם בעלי חובות הרי הנכסים לפניכם אני איני רוצה ליטפל לירש אותן ולא ליתן להם כלום אלא כופין אותו להטפל בדבר ולמכור אותם ולהגבותן או לשומן עליהם דדייקינן דטעמא דמתנה קרייה רחמנא משום הכי מצי אמר איני נוטל ואיני נותן הא אלו היה יורש לא מצי מסלק נפשיה. וטעמא דהא מלתא משום דירושה ממילא קא אתיא מההיא שעתא דמת ליה מורישו מה מורישו לא מצי מסלק נפשיה אף הוא נמי לא מצי מסלק נפשיה דבמתנה הוא דמצי למימר לא ניחא לי בהאי מתנה משום דאכתי לא מטו לידיה אבל ירושה דמכי מית ליה מורישו הא נפלה לידיה והוו להו נכסים דיליה והוי כמאן דמקבל מתנה ומטא לידיה דלא מצי מסלק בתר הכין נפשיה מיניה. עד כאן.
ואני תמה מנין לו וכי כופין בשוטים למי שאינו רוצה להטפל בנכסיו לפרוע. אלא רצה אומר לבית דין איני רוצה להטפל בנכסים שומו לו והורידוהו כל זמן שתרצו לדידן דקיימא לן דשעבודא דאורייתא ואפשר לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר פריעת חוב מצוה שכופין אותו כשאומר לא בעינא למעבד מצוה כדאיתא בכתובות בפרק מי שהיה נשוי אבל לדידן אין כופין בשוטים אלא בהורדה לנכסים. הרשב"א ז"ל.
וגם הר"ן ז"ל כתב על דברי הרא"ם ז"ל דאינו מחוור וכי בית דין כופין בשוטי ליורש שאינו רוצה לקבל ירושתו אם אתה אומר כן לקתה מדת הדין. עד כאן.
והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו: אם אמר איני נוטל כו'. קשיא לן הא פשיטא ורבי נמי קרא למה ליה להא מלתא וכי פשוט עצמו אם אמר איני רוצה בירושת אבי ולא אפרע חובותיו אי שקלי ליה אחים אינהו פרעי ולא הוא ואי לא שקלי ליה מכל מקום אתו בעלי חובות וגבו ליה ומאי שנא חלק בכור מחלק פשוט לגבי בעל חוב. ומסתברא לי דלענין חזרה קאמר דאלו לפשיטות כי אמר פשוט לא בעינא להאי ירושה ולא פרענא כי הדר ואמר בתר דפרעוה אחי לבעל חוב בזוזי הבו לי מנתי ואתיב לכו זוזייכו מצי הדר ביה ושקלי מיניה זוזי ומהדרי ליה מנתיה דחלק פשוט משעת מיתת אביו זכה בו והאי דקאמר לא שקילנא ולא פרענא לא זביני הוא ולא מתנה הוא ולא הפקר הוא משום הכי מהדר ומהדרי ליה אבל חלק בכורה כיון דאיהו לא זכי בה עד דמטיא לידיה כי שקלי ליה אחיה ופרעו לבעל חוב זכו בה ותו לא מצי הדר בה דחלק בכורה אשכחן דמחילה קלילא מהניא שהרי בכור שנטל כפשוט ויתר בכל הנכסים מה שאין כן בפשיטות וכל שכן הכא דסליק נפשיה וזכו בה אחוה ולהכי קרי ליה מתנה דבדיבורא מסתלק מינה לבתר דזכי בה אחי כעין מתנה שאם אמר אי איפשי בה דבריו קיימים. עד כאן וזה נכון. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הר"ן ז"ל אלא שכתב שלשון רשאי אינו מתחוור לפי פירושו. עד כאן.
עד דמטא לידיה. פירוש עד דאתיא לידיה דנותן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אף חלק בכורה אינו אלא במה שבא לידי האב ולא בשבח ששבחו נכסים אחר מיתתו ואף על פי שאדם יכול להקנות שדה לשבח העתיד לבא כמו דקל לפירותיו מכל מקום השבח עצמו שלא בא לעולם בלא זכוי בגוף השדה שהוא בעולם אינו יכול להקנות ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא קיימא לן דעד שלא בא לעולם יכול לחזור בו אפילו לרבי מאיר ואין הקנייה קיימת אלא משבא לעולם. ויש מפרשים מה מתנה עד דאתיא לידיה דמקבל מתנה אף חלק בכורה עד דמטו לידיה לפיכך אינו נוטל בשבח נכסים קודם חלוקה ולא אמרינן ארעא דידיה אשבח כמו שאנו אומרים בחלק פשיטות. וקשיא לי להאי פירושא הא דאמרינן לקמן השתא שבחא דאתי ברשותיה אמרי רבנן לא שקיל מלוה מיבעיא מה ענין זה לזה הלא בשעת חלוקה ראוי שיקח הבכור פי שנים במלוה כמו בשאר נכסים שהניח האב מה שאין כן בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת האב דלאו ארעא דידיה אשבח. ואפשר לומר דהאי סוגיא פליגא אסוגיא דלקמן וכמו שיש לפרש דמלתא דרב לקמן פליגא אהך סוגיא. ולפירושא קמא דכתיבנא הא דמקשינן לקמן השתא שבחא דאתי ברשותיה כו' משום דמלוה על פה אי אפשר להקנותה כמו שאין אדם מקנה השבח שלא בא לעולם ואפילו הקנאת שטרות אינה מן התורה כמו שפירש הריא"ף ז"ל. עליות.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: מה מתנה דמטיא לידיה. פירוש עד דמטיא לידיה דאב ואי אמרת האי מבכל אשר ימצא לו נפקא. אי מהתם הוה אמינא למעוטי ירושה דנפלה ליה לאביו לאחר מיתה שלא זכה אביו בגוף הנכסים אבל שבח ששבחו נכסים שזכה בגוף הנכסים אימא לישקול כתב רחמנא לתת לו עד דמטיא ליה כוליה לידיה דאב. עד כאן.
ורבנן נמי הא כתיב פי שנים. ולא בעי לשנויי לענין דיקלא ואלים כו' דמלתא דפשיטא היא ולא בעי קרא. ורבי נמי הא כתיב לתת לו פי שנים לא מצי למימר נפקא מינה לשבח שהשביחו יורשים לאחר מיתת אביהם ומוקמינן להכי. תוספי הרא"ש ז"ל.
אמר רב פפא דיקלא ואלים כו'. יש מפרשים דפליג הא דרב פפא אסוגיין דלעיל דרב פפא מפרש פלוגתייהו דרבי ורבנן דרבי סבר כיון דשבחא דממילא הוא קרינן ביה בכל אשר ימצא לו ורבנן סברי כיון דאישתני נמצא כי השבחתה לא היה מצוי לו ואלו לעיל מפרשינן טעמייהו דרבנן משום דכתיב לתת לו וטעמא דרבי משום דכתיב פי שנים וראיה לדבר זה הא דתני רמי בר חמא בשאר ספרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ולא דריש ליה מדכתיב לתת לו ואתיא כרב פפא. וניחא לי להאי פירושא הא דאמרינן לקמן השתא שבחא דאתי ברשותיה דלא חשיבא כמוחזק לאב דאלו לפום סוגיין דלעיל מה ענין מלוה לשבח הלא המלוה אתא לידיה דאב ויכול לקנותה בכתיבה ומסירה מה שאין כן שבח שלא בא לעולם. ויש לדחות דמלוה על פה הוא דקשיא ליה לתלמודא דאי אפשר להקנותה. אי נמי אפילו מלוה בשטר קשה ליה משום דהקנאת שטרות אינה מן התורה כמו שכתב הריא"ף ז"ל. עליות.
כי פליגא בחפירה דמר סבר שקיל ואזיל ומר סבר אישתני ולא שקיל בשבחא אלא בקרנא מיהא שקיל משום דשבחא דממילא הוא ואיכא מאן דאמר דבקרנא נמי לא שקיל דהא אישתני קאמר וליתנהו לנכסי דאב בעינייהו והוו דומיא דענבים ודרכות זתים ומסקות תאנים דאמרינן לקמן דאפילו בדמי ענבים שלמים לא יטול אלא אם כן מיחה והאי דאמרי רבנן דבשבח לא שקיל הא בקרנא שקיל התם כגון פרה שילדה שהקרן לא נשתנה. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: אמר רב פפא דיקלא ואלים ממילא או ארעא דהות בימי אבוהון מצולה דלא חזיא לזריעה ואסקא השתא שירטון דאתכשרה לזריעה כלומר יבשו המים שהיו עולים בה והעלתה עפר ונעשית שדה ראויה לזריעה כולי עלמא לא פליגי דשקיל בה פי שנים דלאו ראויה היא אלא מוחזקת דהא דיקלא הוה בחיי אבוהון ומרבה בעלמא הוא דרבה ולענין ארעא נמי ארעא הות בחיי אבוהון ואתכשורי בעלמא הוא דאתכשרו כי פליגי בחפירה כו'. פירוש שהיו הזרעים בחיי אביו קטנים בלי שיצמחו בהם השבלים רבי סבר כיון דהאי שבחא לאו מחמת הוצאת אחים הות אלא ממילא הוה ליה ממונא דאביהם אף על גב דבחיי אבוהון לא הוו שבלי כלל והשתא הוא דאשתני והוו שקיל בה פי שנים משום דמוחזק הוי הואיל ואיתיה לגופיה ברשותיה דאביו מחיים ורבנן סברי אף על גב דהאי שבחא ממילא הוא דהוה ליה ממונא דאבוהון כיון דבחיי אבוהון לא הוו שבולי והשתא הוא דאישתני הוו ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה