בבא מציעא קא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אחוץ מן ההוצאה:
שטף נהר זיתיו:
אמר עולא אמר ריש לקיש לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ולאחר שלש אבל בתוך שלש הכל של בעל הזיתים דאמר ליה אי את נטעת בתוך שלש מי הוה אכלת ולימא ליה אי אנא נטעי לאחר שלש הוה אכילנא ליה כוליה השתא קאכלת פלגא בהדאי אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש בלא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע דאמר ליה אי אנא נטעי לאחר שלש מי לא הוה אכילנא ליה כוליה ולימא ליה אי את נטעת בתוך שלש לא הוה אכלת השתא קא אכלת פלגא בהדאי משום דאמר ליה אי אנא נטעי הוה קטיני וזרענא תחותייהו סילקא וירקא תנא גאמר הלה זיתיי אני נוטל אין שומעין לו מאי טעמא אמר רבי יוחנן משום ישוב ארץ ישראל אמר ר' ירמיה כגון דא צריכא רבה תנן התם ר' יהודה אומר דהמקבל שדה אבותיו מן הנכרי מעשר ונותן לו סברוה מאי שדה אבותיו ארץ ישראל ואמאי קרו לה שדה אבותיו שדה אברהם יצחק ויעקב וקסבר האין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ומקבל כחוכר דמי מה חוכר בין עבד ובין לא עבד בעי עשורי ומיתן ליה דכי פורע חובתו דמי אף מקבל נמי כי פורע חובתו דמי מעשר ונותן לו א"ל רב כהנא לרב פפי ואמרי לה לרב זביד אלא הא דתניא רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק נכרי מעשר ונותן לו מאי איריא מציק אפילו אין מציק נמי אלא לעולם יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ומקבל לאו כחוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה אבותיו ממש ולדידיה הוא ודקנסוה רבנן דאיידי דחביבא עליה טפי ואזיל מקבל לה אבל איניש דעלמא לא ולדידיה מ"ט קנסוה רבנן אמר ר' יוחנן זכדי שתהא ברה בידו אמר רבי ירמיה כגון דא צריכא רבה איתמר חהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה אמר רב פפא טולא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע כאן בשדה שאינה עשויה ליטע והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא דאתא לקמיה דרב א"ל זיל שום ליה א"ל לא בעינא א"ל זיל שום ליה וידו על התחתונה א"ל לא בעינא לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר לה א"ל יגלית אדעתיך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה איתמר כהיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו ואמר לו עציי ואבניי אני נוטל רב נחמן אמר שומעין לו רב ששת אמר אין שומעין לו מיתיבי רשב"ג אומר בית שמאי אומרים שומעין לו וב"ה אומרים אין שומעין לו לימא רב נחמן דאמר כב"ש הוא דאמר כי האי תנא דתניא שומעין לו דברי ר' שמעון בן אלעזר ר' שמעון בן גמליאל אומר בית שמאי אומרים שומעין לו וב"ה אומרים אין שומעין לו מאי הוי עלה א"ר יעקב אמר ר' יוחנן
רש"י
עריכהחוץ מן ההוצאה - שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן:
שנעקרו בגושיהן - עם הקרקע שסביבותיהן שיכולין לחיות על ידו פטורין מן הערלה כדתנן (ערלה פ"א מ"ג) אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב:
ולאחר שלש - כלומר אפילו נעקרו בגושיהן לא שנו דיחלוקו אלא לאחר שלש שנים ששטפן הנהר שאילו נטען מתחלה בעל הקרקע בלא גושיהן כבר יצאו עכשיו מכלל הערלה דהשתא לא מהני ליה גושין דבעל הזיתים מידי לאחר שלש:
אבל בתוך שלש - גושין דבעל הזיתים הוא דקשרי להו והכל שלו:
הוה קטיני - הוו זיתים דקין ולא היה להן צל וזרענא תותייהו סילקא וירקא:
צריכא רבה - שאם לא פרשה רבי יוחנן לא היינו אומרים אותה מסברא:
המקבל - למחצה:
מעשר - תחלה כל התבואה ואח"כ נותן לו לנכרי חלקו ונמצא מעשר משלו על של נכרי ומפסיד:
מקבל - למחצה:
כחוכר דמי - כאילו מקבלה בכך וכך כורין לשנה בין עושה ובין אינה עושה:
מציק - אנס:
יש קנין - ואי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי ואין מוטל עליו לפטור חלקו של נכרי דלא פורע חובתו הוא שברשות הנכרי גדל:
שדה אבותיו ממש - והנכרי גזלה מהם לדידיה הוא דקנסוהו רבנן דקים לן בגויה דאיידי דחביבא ליה לא מימנע בהכי מלקבלה למחצה וטפי על שאר אריסין את המעשר הזה ומקבל ליה:
אבל איניש דעלמא - אי רמית עליה לעשורי לא מקבל לה לא קנסוהו רבנן:
ולדידיה מאי טעמא קנסוהו - מה חטא שקנסוהו:
כדי שתהא ברה בידו - שיחזור ויקננה מתוך שיקשה עליו המעשר יטרח ויוסיף הדמים ויסלק הנכרי ממנה. ברה ברורה ומוחזקת:
אמר רבי ירמיה וכו' - ומשום הכי נקט ליה הכא דדמיא להך דלעיל:
ונטעה - אילנות:
ידו על התחתונה - אם השבח יתר על הוצאה יש לו הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא שבח:
בשדה העשויה לנטעה - אילנות שיפה לאילן יותר מזרעים איתא דשמואל:
לא בעינא - איני חפץ בנטיעתה שדה לבן היתה לי:
גלית אדעתך דניחא לך - ועשיתה שדה העשויה ליטע וידו על העליונה הוא כשאר שתלי העיר כמנהג המדינה:
הוא דאמר - רב נחמן:
כי האי תנא - דאמר לא נחלקו בית הלל בדבר כר"ש בן אלעזר:
תוספות
עריכהשנעקרו בגושיהן. נקט הכי משום תוך שלש דאל"כ הוו ערלה:
ולימא ליה אי אנא נטעי לאחר שלש הוה אכילנא כו'. והייתי קונה נטיעות קטנות בדמים מועטין ולאחר שלש היו נעשות גדולות וטוענין פירות כזיתים שלך ומאחר שלא עשיתי כן אלא הנחתי זיתים שלך בקרקעי פשיטא שלא הנחתים לדעת שתאכל עמי אחר שלש אא"כ אוכל גם אני עמך תוך שלש הואיל וכן גם אתה הנחתם לדעת כן בקרקעי:
ואם אמר הלה זיתיי אני נוטל אין שומעין לו. אלא ישארו הזיתים שם אע"פ שלאחר ג' הכל של בעל הקרקע ובעל הקרקע יתן דמי הזיתים כמו ששוים למכור לנטיעות ולא סגי בדמי עצים שהרי לעשות פירות הן עומדין:
סברוה מאי שדה אבותיו כו'. וקסבר אין קנין ומקבל כחוכר נראה לר"י לפרש משום דקסבר אין קנין ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר ובחוכר מן הדין צריך לעשר שלא יהא פורע חובו במעשר כדאמר. הרי שאנס השר את גורנו אם בחובו צריך לעשר אבל ת"ק דרבי יהודה דאמר החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל ממציק כו' סבר יש קנין ולכך אין להחמיר במקבל אלא דוקא בחוכר החמירו מדרבנן כמו שחייבו לעשר מדרבנן את הלוקח מן הנכרי כדאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף לא. ושם ד"ה קסבר) גבי ר' שמעון שזורי למ"ד יש קנין והא דתנן בהשולח (גיטין דף מג: ושם) האריסין והחכירין כולם פטורין מן המעשר ומשמע דאפילו חלקו של חוכר פטור איכא לאוקמי בסוריא כדמשני התם (דף מז.) אמשניות טובא ואפילו חוכר פטור שם כמו בחוצה לארץ דבלא שמעתתי' צריך לאוקמי התם בסוריא כיון דפטור אפילו חלקו של ישראל דלא תיקשי ההיא דמנחות ומה שהוצרך ר' יהודה להזכיר שדה אבותיו אע"ג דת"ק נמי איירי דוקא בארץ כדפרישי' דבחוצה לארץ אפילו חוכר פטור הכי קאמר ליה ר' יהודה לת"ק כיון דבא"י קיימינן ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר דאין קנין דאכתי שדה אבותיו חשוב ולמאי דקאמר לעולם יש קנין ולכך אין ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר לפי זה לא פליג רבי יהודה את"ק אלא מוסיף דאף המקבל ממציק מעשר ונותן לו כמו בחוכר כך נראה לר"י לפרש דמקבל כחוכר או לאו כחוכר דמי תלוי ביש קנין ואין קנין ועיקר ור"ת פירש בע"א ודוחק. כדי שתהא ברה בידו פי' שתהא ברורה בידו שעל ידי שיצטרך לעשר אף חלקו של נכרי והיא חביבה בעיניו ולא יניחנה ומתוך שיקשה עליו הוצאת המעשר יטרח לחזר על הנכרי ללוקחה הימנו אבל ישראל אחר אם נחייבנו לעשר אף מחלק הנכרי יניחנו מלקבל דאין חביבה בעיניו ר"ח גריס שתהא בורה בידו פירוש להכי קנסו את היורש שיעשר את חלק הנכרי כדי שיניח מלקבלה וכיון שתהא בורה ביד הנכרי שלא ירצו לקבלה הימנו ע"י כן ימכרנה לישראל בדמים מועטין שלא נתן עליה כלום אלא בגזילה באתה לידו ולכך לא יהיה רגיל עוד לגזול אבל אחר לא הוצרכנו לקנוס ולעשר דבלאו הכי שומע לנו מלקבלו אבל יורש דחביבה ליה לא תועיל אזהרה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהסב א מיי' פ"ד מהל' שכנים הלכה י"א, סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ח סעיף ב':
סג ב ג מיי' פ"ד מהל' שכנים הלכה י', טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ח סעיף א':
סד ד מיי' פ"ו מהל' מעשר הלכה י"ב, טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף קכ"א:
סה ה מיי' פ"א מהל' תרומות הלכה י', טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף ג':
סו ו ז מיי' פ"ו מהל' מעשר הלכה י"ב:
סז ח ט מיי' פ"י מהל' גזילה ואבדה הלכה ד', סמג עשין עג, טור ושו"ע חו"מ סי' שע"ה סעיף א':
סח י מיי' פ"י מהל' גזילה ואבדה הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' שע"ה סעיף ג':
סט כ מיי' פ"י מהל' גזילה ואבדה הלכה ט', טור ושו"ע חו"מ סי' שע"ה סעיף ו':
ראשונים נוספים
וקסבר אין קנין לגוי בא"י להפקיעו מיד מעשר. פי' ולפיכך חלקו של ישראל חייב. וא"ת חלקו של גוי לא לעשר מקבל כחוכר דמי וחוכר ודאי חייב הואיל וסבי' לן אין קנין לגוי ואפי' חלק שנותן לגוי משו' דכפורע חובתו דמי וקי"ל פור' חובו חייב לעשר כדאמרי' בגיטין פ' השול' הרי שאנסו בית המלך את גרנו אם בחובו חיי' לעשר ורישא דמתני' קתני המקב' שדה מיש' מן הנכרי ומן הכותי חולק לפניהם. החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל וכו' ובהא קמיפלגי רבנן סברי מקבל לאו כחוכר דמי לפיכ' חוכר חייב שאין קנין לגוי להפקיע ומקבל פטור ור' יהודה סבר מקבל כחוכר לפיכך אף המקבל מעשר ונותן לו מאחר דס"ל איו קנין.
ומיהו למאן דס"ל יש קנין לגוי באר"י להפקיע מיד מעשר אפי' חוכר פטו' והיינו דאמרי במס' גיטין פ' השולח האריסין והחכירין ואריסי בתי אבו' וכו' פטורין מן המעשר משו' דס"ל לההוא תנא יש קנין כדקתני נמי וגוי שמשכן שדהו ליש' פטו' ואלו מאן דס"ל אין קנין ודאי חייב והכי מוכח בהדי' פ' השולח אלא ודאי קסבר האי תנא יש קנין ולפי' פטור חוכר א"נ מתוקמ' ההו' בסורי' שיש קנין ורישא בתוס' בסורי' מתניא.
ואסיקנ' אלא לעולם יש קנין לגוי בא"י להפקי' מיד מעשר ואפי' חוכ' נמי פטו' ומקבל לאו כחוכ' דמי שאלו היה כחוכ' כל מקבל שדה ממציק הי' חייב לעש' שהרי קרק' אינ' נגזל' ולא קנא' הגזלן בין יש' בין גוי כדאמרי' במס' סוכ' וכיון שלא קנא' גוי מציק חוכר ממנו חייב והכ' פטר רבי יהוד' כל מקבל שדה ממציק בר ממקבל שדה מאבותיו ש"מ משו' דמקבל לאו כחוכר דמי ומתני' נמי במצי' והיינו שדה אבותיו כלו' שדה שהי' של אבותיו וזה אונס מהם, כך פר"ת.
ובדין הוא דמצי למימ' מקבל כחוכר דמו ומאי שדה אבותיו שדה אברה' ולא משו' קנס' אלא מדינ' והאי דלא אמרי' הכי משו' דדייקי' לישנ' טפי למימ' מאי שדה אבותיו ממש והיינו מציק כדפרישי' דאלו שד' אברה' ה"ל לפרושי ממציק דמאי משמ' דבמציק קאמ' ולפי' הוצר' לומ' מקב' לאו כחוכ' דמי.
ואפש' עוד לומ' דכי קס"ד למימ' אין קנין לגוי בא"י קרי לה שדה אבותיו למימ' אע"פ שהיא ברשו' אחרים ירושה היא לו מאבותיו אבל השתא דאמרי' יש קנין לגוי אימר לא שייך למימ' שדה אבותיו אלא בשד' אבותיו ממש.
ואי קשיא נמי לימ' לעולם אין קנין לגוי ומקב' לאו כחוכר דמי הילכ' כל מקב' פטו' בר ממקב' ממציק דקנסו רבנן אבל בגוי דלאו מציק אע"פ שאין לו קנין לא קנסו'. ואיכ' למימ' קנס' לאו לגוי מצי' היא משו' שגזלה אלא ליש' כדי שתה' ברה בידו כלו' כדי שתה' ברור' ומוחזקת בידו ויחזו' ויקננה מתוך שיקשה עליו המעש' יטרח ויוסי' דמי' ויסל' הגוי ממנה ואפי' בגוי דלאו מציק קנסי' ליה לישראל בכך מאח' שאין קנין בה כענין ששנינו המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים מפני תיקון העול' והיינו דלא לשתקען בידי גוים. א"נ הכא דדחויי מדח' ליה מסברא קמא וה"ק לעולם אימא לך יש קנין ומקבל לאו כחוכר דמי וה"ה דאית לך לאוקומ' בהנך תרי גוונ' דאמרן לעיל וכן עיקר.
והשת' דאמרי' דר' יהודה סבר דיש קנין מתני' דקתני החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ר' יהודה אומר אף המקבל שדה מאבותיו וכו' איכא למימ' דר' יהודה מפלג פליג וה"ק להו לרבנן בגוי דלאו מציק אינו חייב לעשר דיש קנין ואי שמיע לכו מעשר ונותן לו במציק שמיע לכו ואף במקבל שדה מאבותיו ממש שמיע לכו א"נ רבנן נמי במציק מיירו ובהא קמיפלגי רבנן סברי חוכר חייב מן הדין במציק מפני שאין לו בה קנין אבל לא מקבל לעול' ור' יהוד' קמהדר אף מקבל נמי בשד' גזולה אם של אבותיו היא חייב לעשר וכולה במציק ובירוש' נחלקו בה לת"ק אם ממד' הדין אי משום קנס ומקש' מ"ד תפסה מדת הדין בחוכ' מגוי ניח' מ"ד קנס בידו אר"י מן המציקין שנו מתוך שאת' אומ' לו כן אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה.
ורש"י מפ' דה"ק: דכ"ע יש קנין וא"נ אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי ולאו ראיה דאפי' כשת"ל יש קנין מציק אין לו קנין דהא גזלן הוא כדפרש"י עצמו וקי"ל דקרקע אינ' נגזלת וכיון שכן את"ל מקבל כחוכר כל מקבל ממנו חייב מן הדין ואפי' מקבל שדה אברהם והיאך תאמר יש קנין ומקבל כחוכר ומאי שדה אבותיו ממש ומשו' קנס' א"נ אין קנין ומקבל לאו כחוכ' ואפש' דה"ק דכ"ע או אין קנין או יש קנין ומתני' היינו טעמ' משו' דמקבל לאו כחוכר ולא תיפשו' מינ' לא אין קנין ולא יש קנין דטעמ' דמתני' משו' דמקבל לאו כחוכ' דמי הילכ' חלק גוי פטור מן הדין אלא בשדה אבותיו ממש קנס' הוא דקנסו' רבנן ולישנ' דגמ' ה"ק לא"ל יש קנין בעלמא וכ"ש אי אין קנין והכא טעמ' דקנסא משו' דמקבל לאו כחוכר והאי טעמ' בתרא הוא תירוצ' דמילת' וזהו דעת (ר"ש) [רש"י]:
שמין לו וידו על התחתונה. פרש"י אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם הוצאה יתירא על השבח נותן לו את השבח והכי נמי תניא במס' כתובות בתוספ' ופי' ידו על העליונה כדשמואל דאמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה וכתב רש"י ז"ל כשאר שתלי העיר:
זיל שום ליה. סתמא קא"ל לא ידו על העליונה ולא ידו על התחתונה כדי לידע אם היתה לו שדה העשויה ליטע אם לאו וא"ל ההוא גברא לא בעינא כלו' אני לא הייתי נוטעה וא"ל שום ליה וידו על התחתונה וא"ל לא בעינא נ"ל דה"ק ליה לא בעינ' יטול עציו ונטיעותיו וילך לו ואשתיק רב עד דחזייה דקא גדר לה דדינא קא"ל כיון דלא בעי נטיעות שאם רצונו בשדה לבן אינך רשאי לכופו ליקח נטיעותיו של זה וכיון דחזיה לבסוף דגדר' א"ל גלית דעתך דניחא לך ודעתך לנוטעה ושום ליה וידו על העליונה שאם אין דעתך לנוטעה ובשד' לבן אתה רוצה אמאי מנטרת לה הרי יש עליו ליטל עציו ונטיעותיו.
ומכאן למדנו שאם אמ' בעל השד' או בע"ה יטול עציו ואבניו שומעין לו שאם אתה אומ' אין שומעי' לו למה אישתי' רב עד דחזייה דגדרה וכי גדרה נמי מנ"ל דניח' ליה דילמא לא ניחא להו כיון שע"כ אתה מחייבו לשום לו וידו על התחתונה גדר ומנטר לה וכי ישום לזה ויחזור ויעקור אלא ודאי כי אמר לא בעינא יטול עציו ורב שתיק ולא חייביה משום דדינא קא"ל לא ה"ל לנטורה וכיון דמנטר לה גלי אדעתיה דניחא ליה.
וכן דעת רבינו הגדול דלמאריה ארעה שומעי' לו אם אמר טול עציך ונטיעותיך ואבניך בין בבית בין בשדה דליכא למיחש לכחשא דארעא ולא ליישוב א"י שאם בא לקוץ אין ממחין בינו לפיכך שומעי' לו לבכלם ומיהו בשדה העשוי' ליטע אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה:
הא דקאמר: ר"ל ל"ש אלא שנעקרו בגושיהון: קשיא לי אי נעקרו בגושיהן אמאי קאמר הלה ארצי גדלה. וניחא לי דאף על פי שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בהן ומצילין אותם מן הערלה, מ"מ אינם יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין.(שיטמ"ק).
מדאמרינן הכא: אי הוה נטענא מי לא הוי אכילנא: דקדק הרשב"א ז"ל דמי שירד לחורבתו של חברו שלא ברשות ובנאה לא מצי אמר כיון דמשום בנינא דידי חזיא למידר אדור בתוכה ואשתמש בה, משום דא"ל מריה דארעא אי אנא בגינא מי לא הוה דיירנא, הלכך נותן לו כל הוצאתו ומסתלק. ואם כבר דר בה, אם מעיקרא לא הוה קיימא לאגרא כלל א"צ להעלות לו שכר דא"ל מה חסרתיך (ב"ק כ, א) ואי הוה קיימא לאגרא מעיקרא ואפילו לשכר מועט צריך להעלות לו שכר כדמיה של עכשיו.
וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד הרגל (כא, א) ההוא גברא דבנה אפדנא [אקילקלתא] דיתמי אגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה, ואקשינן לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, כלומר ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא, ודחינן לה מעיקרא קדמונאי הוו דיירי התם ומסקי לה ליתמי דבר מועט, ואמר לו ר"נ זיל פייסינהו, לא אשגח ביה, ואגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה, מדאמרינן זיל פייסינהו והדר קאמר ואגבייה לאפדניה, משמע דכמה דמיתוגר השתא יהב ליה כיון דמעיקרא הוה קאי לאגרא ואפילו בדבר ואם השכירו הבונה לאחרים שלא כדין, אי מצר דלא קיימא לאגרא היה השוכר פטור, ואי קיימא לאגרא מעלה שכר לבעל הקרקע, וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד (שם) הדר בחצר חברו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר ונמצאו לו בעלים מעלה שכר לבעלים, ואקשינן תרתי, לא קשיא הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא, אלמא דהיכא דקיימא לאגרא מעלה שכר לבעלים, והיכא דיהבינן למשכיר מפיק מניה דהא בעלים עלי' דשוכר הדרי. ובדלא קיימי לאגרא נמי דאין צריך להעלות שכר לבעלים, אי יהבי למשכיר מפיק מיניה דהא ארעא לאו דידיה הוא, ומיהו אפילו למארי ארעא לא מיחייב הלכך כה"ג דעיקרא דמילתא מחילה בטעות היא לא הויא מיסוד הרשב"א ז"ל עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
עוד כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו, ומיהו מסתברא דאפילו לא היתה החורבה עשויה לשכר ולא היו מעלין ממנה שכר מעיקרא כלל, אם עמד זה ובנאה והשכירה אצל אחרים, מחשבין לו כל מה שקבל בשכירות הבתים מדרבי יוסי דאמר (ב"מ לה, ב) כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, ואנו רואים הדר בו בשכר כאילו הוא שוכר של בעל החצר. [ל' הנמוק"י].
היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין וידו על התחתונה: פירשו רוב המפרשים ידו על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נתן לו הוצאה שיעור שבח. ושמואל אמר שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה, היינו שנותן לו כשתלי העיר, ומשמע אפילו יתר על ההוצאה.
והוא מן התימה היאך יתן לו זה יתר על מה עוד אני תמה, והלא בעל חוב נוטל את השבח (לעיל טו, א) ואינו נותן לו אלא הוצאה ואף על פי שנכנס לשדה זו ברשות ולקחו מבעלים, והיאך יהא יפה כח בעל חוב מבעל הקרקע. והריא"ף הפליג יותר ואמר שנותן לו הבנין עד גמירא, והיינו דאמר ליה רב לההוא גברא זיל שם ליה וידו על העליונה. וי"ל שדין הלוקח במקום בעל חוב גרוע יותר, לפי שהוא הפסיד על עצמו שלקח שדה המשועבד לאחר, וכן כתב גם והר"ז הלוי פירש ידו על העליונה במעולה שבשכירות, כאדם שאומר לחברו בנה לי קרקע או נטע לי שדה זו שלא אצטרך אני לטרוח בה, דהא ודאי מהני ליה הנאה מעליא, ופירש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות כמו שמזלזלים הפועלים הפחותים. ורבי האי גאון פירש במקח וממכר בשער ז', ידו על התחתונה בפחות שישימו אותו שמאים בקיאים. (שיטמ"ק).
א"ר יעקב א"ר יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו: נראה לי דדוקא שקדם ואמר עצי ואבני אני נוטל קודם שיאמר הלה דמיהם אני נותן, אבל קדם בעל השדה או בעל החצר ואמר ניחא לי במה שעשה מיד קנתה לו שהרי כשבנה זה או נטע על דעת שיקנה הלה אם ירצה בנה ונטע, והרי זה כאלו נתן מטלטלים בחצר חברו ואמר לו לכשתרצה לקנות מטלטלין אלו הרי קנויים לך בכך וכך, ואמר הלה תקנה לי חצרי או שגלה בדעתו דניחא ליה דתיקני לו חצרו קנה ואין חברו יכול לחזור בו, והוי ליה כאותה ששנינו בפרק קמא דב"ב (ה, א), כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות, למעלה מד' אמות אין מחייבין אותו לבנותו, בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן, סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל, בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, אלמא מכיון שסמך לו כותל וגילה בדעתו דניחא ליה קנתה לו חצרו ושוב אין חברו יכול לחזור בו, שאם אין אתה אומר כן למה בחזקת שנתן, והלא יכול לומר עצי ואבני אני נוטל ואי אפשי למכור ואי זו חזקה יש לזה שהוא נאמן לומר קניתי, אלא ודאי אין חברו יכול לחזור בו אחר שגלה בדעתו דניחא ליה דתקנה לו חצרו, ומעתה חזרו עליו דמי ההוצאה במלוה על פה ונאמן לומר פרעתי, כן נראה לי.
ובשדה העשויה ליטע, אם אמר בעל השדה טול נטיעותיך אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה, דהא רב אמר ליה לההוא גברא דקגדרה ומנטר לה דישום לו וידו על העליונה משום דגלי אדעתיה דניחא ליה לנטעה, ואפשר היה לי לפרש האי דרב משום דכיון דגדרה וגלי דעתיה דניחא ליה הוי ליה כאלו אמר תקנה לי חצרי וכאותה שאמרו בסמך לו כותל אחר, אלא דלא משמע הכי מדקאמרינן דמודה רב לשמואל בשדה העשויה ליטע, ושמעינן לה מכללא דההוא עובדא, דאלמא משום דגלי אדעתיה בלבד דעשויה ליטע היא ולא משום דקניא ליה חצרו, דאי לא, היכי דייקי מינה דלא פליג אדשמואל בשעשאוה ליטע, וככן כתב הראב"ד. (שיטמ"ק).
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
ומקבל לאו כחוכר דמי. המורה דגריס א"נ ופי' א"נ יש קנין משום דהוה קשיא לי' אמאי צריך לשנות שתי הסברות באחת מהן היא מתורצת יפה. או שיאמר במציק קא מיירי דאין לו קנין וחייב לעשר ומקבל כחוכר דמי. א"נ יש לו קנין ולא הוי צריך לעשר כלל ומקבל לאו כחוכר דמי דהא חוכר גופי' לא הוה צריך לעשר. אלא משום קנסא אמרי' דמקבל צריך לעשר אבל אי איפשר לומר אי נמי יש לו קנין דכיון דבמציק מיירי בע"כ אין קנין למציק דקרקע אינה נגזלת. וגם אי איפשר לומר מקבל כחוכר דמי דא"כ אמאי נקט שדה אבותיו א"ו זה לבדו צריך לעשר משום דחביבא לי' אבל ישראל אחר שקיבלה לא אלמא מקבל לאו כחוכר דמי דאלו ישראל אחר חוכר חייב לעשר משום דפורע חובו מן המעשר אם לא יעשר:
הא דקאמר ריש לקיש לא שנו אלא שנעקרו בגושיהון. קשיא לי אי נעקרו בגושיהן אמאי קאמר הלה ארצי גדלה. וניחא לי דאף על פי שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בהן ומצילין אותם מן הערלה מכל מקום אינם יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין. הרשב"א. האי דקאמר שנעקרו בגושיהן משום בתוך שלש נקט ליה דאמרינן הכל לבעל הזיתים ואם לא נעקרו בגושיהן מאי אית בהו לבעל הזיתים הלא ערלה הם. ויש עוד לומר דמשום לאחר שלש נמי אצטריך דלא מצי בעל הזיתים לומר זיתי גדלו אלא אם כן נעקרו בגושיהן ועכשיו שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בלא השדה של זה טענתו טענה לומר זיתי גדלו ואין קרקעך צריך לי אלא שזה אומר לו זיתיך בטלו השדה שלי. הראב"ד ז"ל.
דאמר ליה אי נטעת בתוך שלש מי הוה אכלת. ואם תאמר מכל מקום למה יכחישו קרקע שלו בחנם. ויש לומר דלאו בחנם הוא שהרי עתיד לחלוק בפירות לאחר שלש שאלו רצה בעל האילנות לעקרן אין שומעין לו כדתניא לקמן. הריטב"א.
ולימא ליה אי אגא נטעי לאחר שלש הוה אכילנא. ואם תאמר מה טענה היא זאת ודאי אם אתה נטעת דין הוא שתאכל הכל אחר שלש אבל אלו הנטיעות שלי הם הילכך אוכל עמך אחר שלש ואתה לא תאכל עמי תוך שלש כי אלו נטעתם לא היית אוכל תוך שלש. ויש לומר מפני שיכול לומר לו נטיעות קטנות הייתי יכול ליטע ביציאה מועטת ולא היו מכחישין כל כך הקרקע והייתי זורע תחתיהם ולאחר שלש היו נעשות גדולות וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש. אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש לא שנא אלא תוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע מאי טעמא משום דאמר ליה קא מבטלת לה לארעאי. ואי אמרת הרי היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אם עשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעם כדין שתלא והא נמי הרי היא עשויה ליטע ונטעה. לא היא דהתם טרח בגווה בכל עבודת הקרקע אבל הכא לא טרח ולא מידי הילכך אין לו אלא דמי הנטיעות. הראב"ד.
הוו קטיני וזרענא תותייהו. פירוש והוא הדין דהוה יכול למימר אי אנא נטעי נטענא אילני אמריני עדיפי מהני. אלא מהאי טענה דנקט עדיפא ליה. הריטב"א.
משום יישוב ארץ ישראל. פירוש ודוקא אחר שהשרישו בקרקע. כגון דא צריכא רבה. פירוש שאלמלא אמרה רבי יוחנן הוה אמינא דטעמא משום דאכחשו בארעיה ואפילו בחוץ לארץ נמי. הריטב"א. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: שטף נהר זיתיו בגושיהן ונטען בתוך שדה חברו כל שלש שנים הראשונות חולקין בפירות בעל הקרקע ובעל האילנות ואינן אסורין משום ערלה לאחר שלש הכל לבעל השדה. ונראה לומר דאפילו הכי נותן לו דמי עצים שהיו שוים בשעה שנעקרו אף על פי שאכל עמו פירות של שלש שנים וצריך עיון. נעקרו בלא גושיהן נותן לו דמי עצים מיד ואסורים הן משום ערלה שלש שנים. ואם אמר בעל הזיתים זיתי אני נוטל בארץ ישראל אין שומעין לו ובחוץ לארץ נמי נראה דאין שומעין לו כיון שישראל קונים שם שדות וכרמים כדכתיב ודרשו את שלום העיר. ודילמא בבבל דוקא הוא דמצי עכובי עליה דלא ליקוץ וצריך עיון. עד כאן.
תנן התם רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו מן העכו"ם מעשר ונותן לו. פירוש מתניתין היא במסכת דמאי וכן לשונה: החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל וכו' ותלמודא לא מייתי אלא דברי רבי יהודה משום סוגיא דעלה ודבעי למימר עלה אמר רבי ירמיה כגון דא וכו' לא מייתי דברי תנא קמא וכן דרך התלמוד להביא לפעמים משניות שלא כלשונן כדכתיבנא בפרק הספינה. סברוה מאי שדה אבותיו וכו' וקסבר רבי יהודה אין קנין לעכו"ם וכו' ומקבל כחוכר דמי וכו'. ואם תאמר למה לן למימר דסבר רבי יהודה אין קנין דילמא סבירא ליה יש קנין ואפילו הכי חוכר חייב לעשר מדרבנן דהא איכא מאן דסבר הכי במסכת מנחות וכיון דכן אף המקבל דמקבל כחוכר דמי. ויש לומר דשורת הדין מקבל לאו כחוכר כי למה לו לעשר חלקו של גוי אלא דכל היכא דחוכר חייב לעשר מה שנותן לגוי דבר תורה שלא יהא כפורע חובו בטבל מדאורייתא עושה רבי יהודה מקבל כחוכר אבל כל היכא דאמרת יש קנין לגוי אין חיוב החיכר אלא מדרבנן דכולי עלמא לא עשו מקבל כחוכר. ותנא קמא דאמר חוכר דוקא ולא מקבל אינו משום דסבירא ליה יש קנין אי נמי אפילו תימא דסבירא ליה אין קנין וחוכר מדאורייתא חייב לעשר סבירא ליה דליכא למגזר מקבל אטו חוכר. הריטב"א.
אלא הא דתניא רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק גוי מעשר ונותן לו. פירוש וכיון דהגוי היה אנס קרקע עולם אינה נגזלת ובהא דכולי עלמא אין קנין לגוי להפקיעה מיד מעשר והיינו דאמרינן מאי איריא מציק דקרקע ברשות בעליה עומדת אפילו גוי שאינו מציק נמי פירוש דהא אמרת דאין קנין לגוי. ואם תאמר ומאי קושיא דמציק חייב לעשר מן התורה וכשאינו מציק אינו חייב אלא מדרבנן. יש לומר דהא ליתא דכל היכא דחוכר מדרבנן הוא דמחייב דיש קנין לגוי מקבל פטור מלעשר לדברי הכל כדפרישית לעיל. כך הגירסא בספרים ישנים: אלא דכולי עלמא יש קנין לגוי וכו' ומקבל לאו כחוכר דמי. ופירש רש"י דכולי עלמא יש קנין לגוי ואפילו חוכר פטור אי נמי אין קנין ואף על פי שחוכר חייב מקבל פטור דמקבל לאו כחוכר דמי. והקשו בתוספות חדא דלישנא דגמרא לא משמע הכי דאם כן הוה ליה למימר אי נמי מקבל לאו כחוכר דמי. ועוד דאפילו תימא דיש קנין אפשר לומר דחוכר חייב לעשר מדרבנן מיהת. לכך פירשו דברים כפשטן דכולי עלמא יש קנין ומדאורייתא אפילו חוכר פטור מלעשר ומדרבנן הוא דמחייב וכיון דכן מקבל פטור דמקבל לאו כמוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה אבותיו ממש ולדידיה הוא דקנסו רבנן איירי דחביבה ליה טפי אזיל ומקבל ליה פירוש דאלו בישראל דעלמא כיון שאינה נחלת אבותיו אם אתה מחייבו לעשר מימנע ולא מקבל לה מן הגוי ויפקע זכות השבט לגמרי אבל איהו גופיה לא מימנע ולפיכך אמרו שאפילו המקבל חייב לעשר מדרבנן. הריטב"א.
וזה לשון תלמיד הר"פ: כדי שתהא בורה וכו'. פירוש ברורה ומוחזקת דמתוך שיקשה עליו המעשר שיראה שאינו מרויח כלום יותר משאם היתה שלו מתוך כך יטרח ויקנה אותה ויסלק הגוי ממנה ובהא פליגי דתנא קמא סבר דוקא מוכר חייב מדרבנן אבל מקבל פטור כל מקבל אפילו מקבל שדה אבותיו משום דיש קנין ואם כן חוכר נמי אינו חייב אלא מדרבנן ואם כן אין להחמיר ולגזור מקבל אטו חוכר ואי משום קנסא דקאמר רבי יהודה דלדידיה קנסוהו רבנן וכו' לית ליה האי טעמא. ואתא רבי יהודה למימר אף המקבל פירוש במקבל שדה בעלמא מן הגוי ודאי מודינא לך דפטור מן המעשר דיש קנין ואם כן חוכר אינו חייב אלא מדרבנן וכיון דאינו חייב אלא מדרבנן לא גזרינן מקבל אטו חוכר אבל מקבל שדה אבותיו מן המציק חייב לעשר דקנסוהו רבנן לדידיה. והאי דקאמר אף המקבל אמקבל שדה אבותיו מן המציק קאי והכי קאמר אף המקבל שדה אבותיו חייב כמו חוכר מטעם קנס כדפירשתי. ובקונטרס פירש דהכי פירושו אלא יש קנין ומקבל לאו כחוכר פירוש יש קנין וחוכר פטור ומקבל לאו דוקא אי נמי אין קנין דהשתא חוכר מחייב מכל מקום מקבל פטור דלאו כחוכר דמי. ולא נהירא חדא דאם כן חסר מן הספר. ועוד קשה דהא כי נמי אמרינן דיש קנין מכל מקום מחייב חוכר מדרבנן כמו לוקח. לכך נראה כדפירשתי עד כאן.
ואמרו ולדידיה מאי טעמא קנסוהו. ופרקינן כדי שתהא ברורה בידו שיטרח ליקח אותה מן הגוי כשרואה שהוא מפסיד בקבלנותה. ויש שפירש דההיא דמציק נמי משום קנסא הוא ובשדה אבותיו ממש ואידך נמי במציק דוקא והביא ראיה מן הירושלמי שאמרו וליה אמר רבי יוחנן כל המציקין שנו מתוך שאתה אומר לו כן אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה עד כאן.
ולא נהירא מדקתני הכא סתם מן הגוי ולא קתני מציק כדאיתא בברייתא ולא פירש בגמרא דילן שיהא נמי במציק. והנכון דההיא דמציק בכל אדם היא ומאי שדה אבותיו שדה אברהם יצחק ויעקב דכולי עלמא אין קנין וחוכר חייב מן התורה וגזרו במקבל אטו חוכר אבל אידך דלאו מציק יש קנין וחוכר חייב מדרבנן בכל אדם ומקבל חייב גם כן כשהיא שדה אבותיו וכדמפרש תלמודא ואזיל ולא תימא אפילו בשדה אבותיו ממש לא קנסו במקבל כלום אבל חוכר הייב אפילו באיניש דעלמא. ואם תאמר כיון דאכרחינן הכא דלרבי יהודה יש קנין אמאי לא מייתינן לה לראיה בפרק השולח דפליגי אמוראי יש קנין או לא ומייתי התם כמה מתניאתא. ויש לומר דהא איכא למידק דלרבי יהודה אין קנין והא במציק הא באידך ברייתא וכדברי הירושלמי וכיון דמצי למידחי הכי לא בעי לאיתויי ראיה מינה ומדרבנן נמי לא מייתי דיש קנין או אין קנין דדילמא סבירי להו אין קנין ואפילו הכי לא גזרו ולא קנסו במקבל כלום ואף על פי שחוכר חייב מדאורייתא אי נמי סבירי להו לעולם יש קניה ולפיכך לא גזרו במקבל כלום. הריטב"א.
וזה לשון הרמב"ן: וקסבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיעו מיד מעשר. פירוש ולפיכך חלקו של ישראל חייב. ואם תאמר חלקו של גוי לא לעשר. מקבל כחוכר דמי וחוכר ודאי חייב הואיל וסבירא לן אין קנין לגוי ואפילו חלק שנותן לגוי משום דכפורע חובתו דמי וקיימא לן פורע חובו חייב לעשר כדאמרינן בגיטין פרק השולח הרי שאנסו בית המלך את גרנו אם בחובו חייב לעשר. ורישא דמתניתין קתני המקבל שדה מישראל מן הנכרי ומן הכותי חולק לפניהם. החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל וכו'. ובהא קמיפלגי רבנן סברי מקבל לאו כחוכר דמי לפיכך חוכר חייב שאין קנין לגוי להפקיע ומקבל פטור. ורבי יהודה סבר מקבל כחוכר לפיכך אף המקבל מעשר ונותן לו מאחר דסבירא ליה אין קנין. ומיהו למאן דסבירא ליה יש קנין לגוי אפילו חוכר פטור והיינו דאמרינן במסכת גיטין פרק השולח האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות וכו' פטורין מן המעשר משום דסבירא ליה לההוא תנא יש קנין כדקתני נמי וגוי שמשכן שדהו לישראל פטור ואלו מאן דסבירא ליה אין קנין ודאי חייבת והכי מוכח בהדיא פרק השולח אלא ודאי קסבר האי תנא יש קנין ולפיכך פטור חכירו אי נמי מתוקמא ההוא בסוריא שיש קנין ורישא בתוספתא בסוריא מתניא. ואסיקנא אלא לעולם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואפילו חוכר נמי פטור ומקבל לאו כחוכר דמי שאלו היה כחוכר כל מקבל שדה ממציק היה חייב לעשר שהרי קרקע אינה נגזלת ולא קנאה הגזלן בין ישראל בין גוי כדאמרינן במסכת סוכה וכיון שלא קנאה גוי מציק חוכר ממנו חייב והכא פטר רבי יהודה כל מקבל שדה ממציק בר ממקבל שדה אבותיו שמע מינה משום דמקבל לאו כחוכר דמי ומתניתין נמי במציק והיינו שדה אבותיו כלומר שדה שהיא של אבותיו וזה אנסה מהם כן פירש רבנו תם. ובדין הוא דמצי למימר מקבל כחוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה אברהם ולא משום קנסא אלא מדינא והאי דלא אמר הכי משום דדייקינן לישנא טפי למימר מאי שדה אבותיו אבותיו ממש והיינו מציק כדפרישית דאלו שדה אברהם הוה ליה לפרושי במציק דממאי משמע דבמציק קאמר ולפיכך הוצרך לומר מקבל לאו כחוכר דמי. ואפשר עוד לומר דכי קסלקא דעתין למימר אין קנין לגוי בארץ ישראל קרי ליה שדה אבותיו למימר אף על פי שהיא ברשות אחרים ירושה היא לו מאבותיו אבל השתא דאמרינן יש קנין לגוי אימר לא שייך למימר שדה אבותיו אלא בשדה אבותיו ממש. ואי קשיא נמי לימא לעולם אין קנין לגוי ומקבל לאו כחוכר דמי הילכך כל מקבל פטור בר ממקבל ממציק דקנסוהו רבנן אבל בגוי. דלאו מציק אף על פי שאין לו קנין לא קנסוהו. ואיכא למימר קנסא לאו לגוי מציק הוא משום שגזלה אלא לישראל כדי שתהא בורה בידו כלומר שתהא ברורה ומוחזקת בידו ויחזור ויקננה מתוך שיקשה עליו המעשר יטרח ויוסיף דמים ויסלק הגוי ממנה ואפילו בגוי דלאו מציק קנסינן ליה לישראל בכך מאחר שאין קנין בה כענין ששנינו המוכר שדהו לנכרי לוקח מביא בכורים מפני תיקון העולם ההיינו דלא לשתקען בידי גוים. אי נמי הכא דדחויי מדחה ליד מסברא קמא והכי קאמר לא לעולם יש קנין ומקבל לאו כחוכר דמי והוא הדין דאית לך לאוקמה בהנך תרי גווני דאמרן לעיל וכן עיקר. והשתא דאמרינן דרבי יהודה סבר דיש קנין מתניתין דקתני החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל שדה מאבותיו וכו' איכא למימר דרבי יהודה מפלג פליג והכי קאמר להו לרבנן בגוי דלאו מציק אינו חייב לעשר דיש קנין ואי שמיע לכו מעשר ונותן לו במציק שמיע לכו ואף במקבל שדה מאבותיו ממש שמיע לכו. אי נמי רבנן נמי במציק מיירי ובהא קמיפלגי רבנן סברי חוכר חייב מן הדין במציק מפני שאין לו בה קנין אבל לא מקבל לעולם ורבי יהודה קמהדר אף מקבל נמי בשדה גזולה אם של אבותיו היא חייב לעשרו וכולה במציק. ובירושלמי נחלקו בה לתנא קמא אם ממדת הדין אי משום קנס ומקשה מאן דאמר תפסת מדת הדין בחוכר מגוי ניחא מאן דאמר קנס בידו אמר רבי יוחנן מן המציקין שבו מוכרו שאתה אומר לו כן אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה ורש"י מפרש דהכי קאמר דכולי עלמא יש קנין ואי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי. ולאו ראיה דאפילו כשתמצא לומר יש קנין מציק אין לו קנין דהא גזלן הוא כדפירש רש"י עצמו וקיימא לן דקרקע אינה נגזלת וכיון שכן אם תמצא לומר מקבל כחוכר כל מקבל ממנו חייב מן הדין ואפילו מקבל שדה אברהם והיאך תאמר יש קנין ומקבל כחוכר ומאי שדה אבותיו אבותיו ממש ומשום קנסא אי נמי אין קנין ומקבל לאו כחוכר. ואפשר דהכי קאמר דכולי עלמא או אין קנין או יש קנין ומתניתין היינו טעמא משום דמקבל לאו כחוכר ולא תפשוט מינה לא אין קנין ולא יש קנין דטעמא דמתניתין משום דמקבל לאו כחוכר דמי הילכך חלק גוי פטור מן הדין אלא בשדה אבותיו ממש קנסא הוא דקנסוהו רבנן ולישנא דגמרא הכי קאמר לא לעולם יש קנין בעלמא וכל שכן אי אין קנין והכא טעמא דקנסא משום דמקבל לאו כחוכר והאי טעמא בתרא הוא תירוצא דמילתא וזהו דעת ר"ש. עד כאן.
כתוב בספר המאור אלא לעולם יש קנין לגוי ומקבל לאו כחוכר דמי. פירוש אי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר ולאו עליה רמי לעשורי מנתיה דגוי דלא פרע וכו' עד ועבוד רבנן תקנתא כדי שתהא בורה בידו וימכרנה לישראל ולעולם איכא למימר דיש קנין וכו'. וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם: מי שמע כזאת כי הגוי שעשה טובה לישראל שהזמין לו מעותיו בשעת דחקו ולקחה ממנו מדעתו נקנוס את הגוי שתהא בורה בידו ומה חטא ואלו אמר לדידיה קנסוהו רבנן מפני שמכרה לגוי היה אפשר ואף על פי שאינו מספיק שאם אבותיו חטאו הוא מה חטא או שמא אף אבותיו לא חטאו כי מפני הדוחק מכרוהו ולא מצאו לישראל שיקחנה אבל הגוי לא חטא שיהא ראוי לקנסו ואם תאמר דבשגזלה הגוי מישראל מיירי הא לא אפשר דלא אמרינן יש קנין או אין קנין אלא בזמן שקנה שדה בדמים מיד בעליו ישראל אבל בגזלה ואונס דברי הכל אין קנין דהא קיימא לן דקרקע אינה בגזלת והלוקח מסקריקון אפילו חזר ולקחה מבעליה ישראל לא קנסוהו כל שכן שהסקריקון עצמו לא קנאה והלוקחה מן הלוקח אפילו עד מאה גם הוא לא קנאה ואפילו הוא ישראל אלא מתקנתו של רבי האחרונה ואף על גב דקיימא לן דגוי קונה מישראל בחזקה מדכתיב וישב ממנו שבי כדאמרינן בפרק השולח. הני מילי לענין מעשה ידיו אבל לא לענין הגוף וכן קרקע לא קני לה לגופה כלל וכל פירותיו נחשבין כגזלה כדאמרינן גבי הדס של לולב במסכת סוכה דאמר רבא להנהו אוונכרי ליגזזו אינהו דקיימא לן קרקע אינה בגזלת הילכך ליגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאוש ברשותא דידהו ושינוי רשות בידא דידן. ותו לא מידי בין תבין. וכבר אמרו במסכת גיטין דרך אחרת במוכר שדהו לנכרי שעשו לו תקנה אחרת שלא תשתקע השדה ביד גוי ולא על דרך קנס הגוי. עד כאן.
עוד כתוב בספר המאור וטעמא דמקבל ליה ממציק דלית ליה קנין בגויה ומקבל כחוכר דמי ובעי עשורי ומיתן ליה וכו'. וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם: אין הספרים המדוייקים כן אלא ומקבל לאו כחוכר דמי. ובאמת וברור בעבור יראת הקושיא שקשה חכירות של כאן עם החכירות של מסכת גיטין ואינה מתפרקת כי אם נעמיד אותה של גיטין בסוריא ואני הוא המעמיד ומצאתי אותה בפירוש והראיתי אוחה לרב אדוני חמי ושמח עליה. גם מה שכתב וחלק את הלשונות כאן שדה אבותיו ממש וכאן שדה אברהם יצחק ויעקב ורבי יהודה הוא דתני להו לתרווייהו ורישא דהא מתניתין דהכא החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ומוקי לה במסקנא דיש קניה ואפילו הכי בחוכר חייב ואפילו בלא שדה אבותיו אלמא חוכר כדידיה דמי וקשיא בהדי ההיא דגיטין אלא על כרחך ההיא בסוריא והא בארץ ישראל כדפרישנא. גם כל מה שחלק בין מציק לקונה גם אני כתבתי אותו זה כמה שנים בחבור המצות הנוהגת עתה בארץ לותיק רבי אשר בר שאול כאשר הייתי בנרבונא. עד כאן.
עוד כתוב בספר המאור ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא אין קנין לגוי ומקבל לאו כחוכר דמי וכו'. אמר אברהם: זהו שבוש הגמרא כי מתחלה מקבל כחוכר דמי אמרו. עד כאן.
היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין וידו על התחתונה. פירשו רוב המפרשים ידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו הוצאה שיעור שבח. ושמואל אמר שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה היינו שנותן לו כשתלי העיר ומשמע אפילו יתר על ההוצאה. והוא מן התימה היאך יתן לו זה יתר על מה שההנהו. עוד אבי תמה והלא בעל חוב נוטל את השבח ואינו נותן לו אלא הוצאה בלבד ואף על פי שנכנס לשדה זו ברשות ולקחו מבעלים והיאך יהא יפה כח בעל חוב מבעל הקרקע. והריא"ף הפליג יותר ואמר שנותן לו הבנין עד גמירא והיינו דאמר ליה רב לההוא גברא זיל שם ליה וידו על העליונה. ויש לומר שדין הלוקח במקום בעל חוב גרוע יותר לפי שהוא הפסיד על עצמו שלקח שדה המשועבד לאחר וכן כתב גם הריא"ף. והר"ז הלוי פירש ידו על העליונה במעולה שבשכירות כאדם שאומר לחברו בנה לי קרקע או נטע לי שדה זו שלא אצטרך אני לטרוח בה דהא ודאי מהני ליה הנאה מעליא ופירש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות כמו שמזלזלים הפועלים הפחותים. ורבי האיי גאון פירש במו"מ בשער ז' ידו על התחתונה בפחות שישימו אותו שמאים בקיאים. הרשב"א.
וזה לשון הריטב"א: איתמר היורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה. פירוש ששמין השבח וההוצאה ונוטל הפחות שבהן וכן פירש רש"י וכן מפורש בתוספות בכתובות. וכתב הרז"ה פירוש כשנוטל הוצאה אף על פי שהוא שכר פועלים ביוקר אין נותנים לו אלא בפחות שהיו נוטלין פועלים באותה שעה וכן אם עשה המלאכה על ידי עצמו ואם עשה על ידי פועלים בזול אין נותנים לו אלא כפי מה שהוציא ומיהו שקיל אגר טרחיה בזול. וכשנוטל הוצאה ואי אפשר לנו לדעת אם הוזילו לו אינו נוטל אלא בשבועה. ושמואל אמר כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה. פירש רש"י שנותנים לו כשאר שתלי העיר כפי מנהג המדינה וכדאוקימנא בשדה שהיא עשויה ליטע והיינו דאמרינן בעובדא דבסמוך אמר ליה זיל שם ליה וידו על העליונה דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה במאי דעבד חבריה הוה ליה לדידיה שדה העשויה ליטע ששמין לו וידו על העליונה ומעיקרא דאמר ליה סתמא זיל שם ליה משום דלא הוה ידע אם עשויה ליטע אם לאו כיון דאמר ליה לא בעינא אמר ליה אם כן דשדה שאינה עשויה ליטע זיל שם ליה וידו על התחתונה. וקשה למרי דאפילו בשדה העשויה ליטע למה תהא ידו על העליונה כשבא ליטול כשתלי העיר כיון דשלא מדעת בעלים ירד בה. ויש לומר דכיון דשדה העשויה ליטע וידעו הבעלים ושתקו ודאי נימא להו במאי דעבד וכאלו ירד מדעתם דמי. אבל הרז"ה פירש דאפילו בזו אין לו בשבח שהוא יתר על ההוצאה כלום אלא שאומדים כמה אדם רוצה ליתן למי שיקבל על עצמו מלאכה אחת לעשותה ולא יצטרכו בעלים לטרוח בה להכניס ולהוציא פועלים כי בודאי אדם נותן בכך הוצאה מרווחת בעין יפה. ומיהו אף בזו אם עשאה על ידי פועלים ישבע כמה הוציא ואם הוציא יותר מן הראוי אין שומעין לו אלא ששמין כמה ראוי להוציא במלאכה זו ומוסיפין לו שכר טרחו ומה שהיה נותן בעל הבית שמצא מלאכה עשויה וכן פירש רבינו הגדול הרמב"ן. עד כאן.
וכתב הראב"ד וזה לשונו: שמין לו וידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה וכו'. ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה ונותן לו את ההוצאה. וזהו ידו על התחתונה דקאמר להו רב בשמעתין. והרב ז"ל פירש ידו על העליונה שנותן לו דמי הבנין עד גמירא. ולי נראה דהא דשמואל דאמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' כעין שתלא קאמר שנותנין לו כמנהג השתלים שבמדינה אבל בבנין אין לו אלא ההוצאה כמו שפירש הרב וזהו דמי הבנין עד גמירא. גם יש עוד לומר שנותן לו שכר ביטולו וטרחו אם טרח בו וזהו כענין שכתב שתלא וכל זה נכנס בכלל דמי הבנין שכתב הרב. ומה שכתב הרב בשם הגאון במי שאמר טול עציך ואבניך שומעין לו ואמר נראין דבריו. אני בעניותי איני רואה את דבריו כי כל חרבות נתנו ליבנות וזה מויק הוא ואין שומעין לו אבל יושב בו צד שיתן לו יציאותיו. עד כאן.
והא דרב פפא לאו בפירוש איתמר וכו'. פירוש הא דאמר רב פפא דלא פליג רב מכלל מעשה שבא ליד רב אמרה דההוא דאתא לקמיה דרב וכו' שבתחלה אמר לו שום ליה וידו על התחתונה וכד חזייה דקגדר ומנטר ליה אמר ליה שום ליה וידו על העליונה וסבר רב פפא דשדה העשויה ליטע כמאן דגדר לה ומנטר לה הוא דכיון דלנטיעה קיימא מינח ניחא ליה. ויש נוסחא אחרת דגרסי הכי והא דרב לאו בפירוש איתמר וכו' ותרווייהו חד טעמא נינהו הא דרב שאמרנו שמודה לשמואל בשדה העשויה ליטע לא שמעו ממנו בפירוש אלא מכללא ממה שאמר לו בסוף כדחזייה דמנטר להו וכו' כדפרישנא. הראב"ד.
וזה לשון הריטב"א: והא דרב לאו בפירוש וכו'. פירוש מכללא איתמר דאמר ליה זיל שם ליה וידו על התחתונה ומשום דהוה ליה שדה שאינה עשויה ליטע. והוא הדין נמי דמצי למשמע מכללא דבשדה העשויה ליטע כשמואל סבירא ליה דהא בסופו אמר ליה גלית אדעתיך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה אלא דאנן לא אתינן השתא אלא לומר דמימרא גופה דרב מכללא איתמר. ואפשר נמי דלישנא קלילא נקטיה והכי קאמר הא דרב ופירושא דפריש ולה רב פפא מכללא איתמר והיינו דלא אמרינן עלה ואי מכללא מאי כדאמרינן בשאר דוכתי דהא בדרב פפא לא שייך למפרך הכי. וקשיא לי כי אמר ליה זיל שום ליה וידו על התחתונה ואמר לא בעינא למה שתק לו רב. ויש לומר משום דסבירא ליה דיכול בעל הקרקע לומר טול עציך ואבניך ולא אמרו ששמין לו וידו על התחתונה אלא כשלא אמר כן. ומיהו בשדה העשויה ליטע אינו יכול לומר טול עציך ואבניך לדברי הכל. וכן דעת רבינו הגדול הרמב"ן. וה"ר פינחס הלוי פירש דכי אמר ליה זיל שום ליה עד שיראה מה שיטעון אמר ליה לא בעינא כלומר לא בעינא אלא שיטול אילניו ואמר ליה כעושה פשרה זיל שום ליה וידו על התחתונה מיהת אמר ליה הא נמי לא בעינא בתר דגדר אמר ליה גלית אדעתך זיל שום ליה וידו על העליונה או לעקור אילני או שתשום לו כדינו ואלו מעיקרא קודם שאמרת לו לא בעינא היתה ידך על העליונה לתת לו הוצאה או לומר לו עקור אילניך אבל עכשיו אבדת דינך כי כשאמרת לו לא בעינא נתת לו רשות בבית דין לעקור ואינך יכול לחזור בך שזה כאומר לחברו בבית דין רצונך השבע וטול וכשחזרת וגדרת וגלית דעתך דניחא לך נתחייבת לתת לו שומת מלאכתו הילכך ידו על העליונה. וזה הפירוש נכון דאתי שפיר לישנא דידו על העליונה והיינו נמי דלא גמרינן מהכא מידי לפירושא דרב פפא והיינו דאמרינן מכללא איתמר משום דכי אמר ליה רב זיל שום ליה וידו על התחתונה לא אמר אלא כמפשר ושמא אין הדין כך וקמשמע לן תלמודא לעיל דבדוקא קאמר ליה מפני שכן הדין לכל הפחות כל היכא דלא אמר ליה עקור אילנך. עד כאן. וזה לשון הרמב"ן: הא דאמר ליה רב לההוא זיל שום ליה סתמא קאמר ליה לא ידו על העליונה ולא ידו על התחתונה כדי לידע אם היתה לו שדה העשויה ליטע אם לאו ואמר ליה ההוא גברא לא בעינא כלומר אני לא הייתי נוטעה ואמר ליה שום ליה וידו על התחתונה ואמר ליה לא בעינא נראה לי דהכי קאמר ליה לא בעינא יטול עציו ונטיעותיו וילך לו ואשתיק רב עד דחזייה דקא גדר לה דדינא קאמר ליה כיון דלא בעי נטיעות שאם רצונו בשדה לבן אינך רשאי לכופו ליקח נטיעותי של זה וכיון דחזייה לבסוף דגדרה אמר ליה גלית דעתך דניחא לך ודעתך לנוטעה ושום ליה וידו על העליונה שאם אין דעתך לנטעה ובשדה לבן אתה רוצה אמאי מנטרת לה הרי יש עליו ליטול עציו ונטיעותיו. ומכאן למדנו שאם אמר בעל השדה או בעל העצים יטול עציו ואבניו שומעין לו שאם אתה אומר אין שומצין לו למה אישתיק רב עד דחזייה דגדרה וכי גדרה נמי מנא לן דניחא ליה דילמא לא ניחא ליה כיון שעל כרחך אתה מחייבו לשום לו וידו על התחתונה גדר ומנטר לה וכי ישום לזה ויחזור ויעקור אלא ודאי כי אמר לא בעינא יטול עציו ורב שתיק ולא חייביה משום דדינא קאמר ליה לא הוה ליה לנטורה וכיון דמנטר לה גלי אדעתיה דניחא ליה. וכן דעת רבינו הגדול דלמאריה ארעא שומעין לו אם אמר טול עציך ונטיצותיך ואבניך בין בבית בין בשדה דליכא למיחש לכחשא דארעא ולא ליישוב ארץ ישראל שאם בא לקוץ אין מוחין בידו לפיכך שומעין לו בכולם. ומיהו בשדה העשויה ליטע אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה. ע"כ. וכי מסקינן נמי בגמרא דכי אמר עצי ואבני אני נוטל שבבית שומעים לו איכא מאן דאמר הני מילי בחורבה שאינה עשויה ליבנות אבל בחורבה העשויה ליבנות אין שומעין לו דמיד זכה בעל הקרקע בבנין שמתחלה על דעת כן בנה אבל בחורבה שאינה עשויה ליבנות דשמין לו וידו על התחתונה הוא שיכול לחזור בו שיכול לומר שמתחלה כשבנה על דעת ליטול כל הוצאתו נתכוון. כן כתב הרא"ה.
אבל מדברי הרשב"א נראה דאפילו בחורבה העשויה ליבנות יכול לומר עצי ואבני אני נוטל כל זמן שלא קדם בעל הקרקע ואמר דמיהם אני נותן דבכהאי גוונא כיון שעל דעת ליטול מבעל הבית בנה וכו'. הר"ן. וזה לשון הרשב"א: נראה לי דדוקא שקדם ואמר עצי ואבני אני נוטל קודם שיאמר הלה דמיהם אני נותן אבל קדם בעל השדה או בעל החצר ואמר ניחא לי במה שעשה מיד קנתה לו חצרו שהרי כשבנה זה או נטע על דעת שיקנה הלה אם ירצה בנה ונטע והרי זה כאלו נתן מטלטלים בחצר חברו ואמר לו לכשתרצה לקנות מטלטלין אלו הרי קנויים לך בכך וכך ואמר הלה תקנה לי חצרי או שגלה בדעתו דניחא ליה דתיקני לו חצרו קנה ואין חברו יכול לחזור בו והוה ליה כאותה ששנינו בפרק קמא דבבא בתרא כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו לבנותו בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן אלמא מכיון שסמך לו כותל וגילה בדעתו דניחא ליה קנתה לו חצרו ושוב אין חברו יכול לחזור בו שאם אין אתה אומר כן למה בחזקת שנתן והלא יכול לומר עצי ואבני אני נוטל ואי אפשי למכור ואי זו חזקה יש לזה שהוא נאמן לומר קניתי אלא ודאי אין חברו יכול לחזור בו אחר שגלה בדעתו דניחא ליה דתקנה לו חצרו ומעתה חזרו עליו דמי ההוצאה במלוה על פה ונאמן לומר פרעתי. כן נראה לי. ובשדה העשויה ליטע אם אמר בעל השדה טול נטיעותיך אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה דהא רב אמר ליה לההוא גברא דקגדרה ומנטר לה דישום לו וידו על העליונה משום דגלי אדעתיה דניחא ליה לנטעה. ואפשר היה לי לפרש האי דרב משום דכיון דגדרה וגלי דעתיה דניחא ליה הוה ליה כאלו אמר תקנה לי חצרי וכאותה שאמרו בסמך לו כותל אחר. אלא דלא משמע הכי מדקאמרינן דמודה רב לשמואל בשדה העשויה ליטע ושמעינן לה מכללא דההוא עובדא דאלמא משום דגלי אדעתיה בלבד דעשויה ליטע היא ולא משום דקניא ליה חצרו דאי לא היכי דייקי מינה דלא פליג אדשמואל בשעשאוה ליטע וכן כתב הראב"ד. עד כאן. וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: היורד לתוך שדה חברו בשדה שאינה עשויה ליטע וכן בתשובה היורד לתוך ביתו שאינו צריך עכשיו לבנות בה ונטע או בנה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה. ובשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה כגון זו ליטע אותה באילנות אלו ונותן לו. ואי אמר ליה בעל השדה עקור אילנך שקול וזיל אפילו בשדה העשויה ליטע דינא קאמר ליה. ואי הדר גדר להו ומנטר להו להנהו אילנות אחר שהניחה זה ונתרשל בעקירתה גלי אדעתיה דניחא ליה על דנטעינהו ושמין לו כשדה העשויה ליטע בין בשדה שלא היתה עשויה ליטע בין שהיתה עשויה ליטע וידו של נוטע על העליונה ליטול עציו או ליטול שכרו ואפילו בשדה נמי דאמרינן בסמוך דלא מצי בעל אילנות למימר אילני אני נוטל משום כחשא דארעא הכא כיון דאיהו הוה בעי מעיקרא לאערומי עליה דנוטע אי בעי נוטע השתא למעקרינהו לא מצי עכובי עליו דהא אמר ליה רב זיל שום ליה וידו על העליונה וצריך עיון. היורד לתוך חורבתו של חברו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה ליטול השבח או ההוצאה בתשובה לגאון ואין כאן מקום לשבועה. ואי אמר עצי ואבני אני נוטל בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום כחשא דארעא כלישנא בתרא ואפילו בחוץ לארץ מצי בעל השדה עכובי עליה. ואי אמר ליה בעל הבית לבעל בנין טול עציך ואבניך שדרו ממתיבתא וכו'. ואי שביק ליה בעל הבנין ונתרשל בסתירת הבנין למחזי מאי כולי עביד בעל הקרקע הבנוי ואתא בתר הכי וגדריה ונטר ליה גלי אדעתיה דניחא ליה ומחייבינן ליה למיתב ליה כל דמי הבנין עד גמירא כי היכי דאמרינן בההיא דלעיל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה