בבא מציעא נח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
נשבעין לגזברין ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן אנמצאו או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים הם ואין עולין להם לשנה הבאה אמר שמואל בהכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן אי הכי נשבעין לגזברין לבני העיר מבעי ליה אמר רבה נשבעין לבני העיר במעמד גזברין כי היכי דלא נחשדינהו ואי נמי כי היכי דלא לקרו להו פושעים והא נגנבו או שאבדו קתני ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מיחייב והכא נמי נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא לפסיד אמר רבה גנגנבו בלסטין מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים רבי יוחנן אמר הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן יש להן אונאה ונשבעין עליהם התינח עד שלא נתרמה התרומה משנתרמה התרומה קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו דתניא דתורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות אלא א"ר אלעזר השבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות:
נושא שכר אינו משלם:
רמי ליה רב יוסף בר חמא לרבה תנן נושא שכר אינו משלם ורמינהי והשוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע נותנין לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו מאי לאו לשלם לא זלהפסיד שכרו אי הכי רישא דקתני אין אחריות שבת עליו הכי נמי דלהפסיד שכרו ומי אית ליה שכר שבת והא קתני אין נותנין לו שכר שבת אשתיק א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אמר רב ששת חבשקנו מידו וכן א"ר יוחנן בשקנו מידו:
ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן יש להן אונאה ושאינו חייב באחריותן אין להן אונאה:
תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבא קדשים שחייב באחריותן חייב שאני קורא בהן בה' וכחש ושאינו חייב באחריותן פטור שאני קורא בהן בעמיתו וכחש אמר ליה כלפי לייא
רש"י
עריכהנשבעין לגזברים - שלא פשעו בהן שהן בעלי הדין דמכיון שתרמו את הלשכה אין אחריות אבידה על הבעלים אלא על ההקדש כדאמרינן לקמן תורמין על האבוד שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח שקלו ואבד ואינו יודע עכשיו שאבד:
ואם לאו - שנודע להם מקודם לכן שוב אין תורמין עליהם אלא על מנת שישלחו להם אחרים תחתיהם לפיכך בני העיר הן בעלי הדין של שלוחים:
נמצאו - קאי אאבדו:
שהחזירום - קאי אנגנבו:
אלו ואלו שקלים הם - דכיון דקדוש קדוש:
הכא בנושא שכר עסקינן - כלומר שבועה זו לא ליפטר מתשלומין היא דלאו שומר חנם נשבע על הפשיעה ולא נושא שכר משלם גניבה ואבידה כי מתני' ושבועה זו. כדי ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן וגובין שכרן מן בני העיר ולקמיה פריך והא כיון דשומר שכר יש עליו לשומרו מגניבה ואבידה ולא שמר לא השלים עבודתו אין לו ליטול שכר:
נשבעים לגזברים - בתמיה והלא אין שכרן אלא על בני העיר:
נשבעים לבני העיר - ליטול שכרן ובמעמד הגזברים מפני שההפסד על ההקדש:
והכא נמי נהי דשלומי לא משלמי - דאימעיט הקדשות מתשלומי שומרים:
אגרייהו מיהא לפסיד - שהרי נשתעבדו לשומרן מגניבה ואבידה ועל מנת כן היו נוטלין שכר והרי לא השלימו מלאכתן:
בלסטים מזוין - דאונס הוי ולשמירה זו לא קבלו עליהם:
הא מני ר"ש היא - במסכת שבועות (דף מב:):
יש להן אונאה - בכדי גרס לה ומאן דגריס לה. לא ידע שאמר ר"ש בהדיא לגבי שבועה והוצרך ללמדה ממשנתנו:
שחייב באחריות - שהמפקיד חייב באחריות הלכך כדידיה דמי לר"ש והכא נמי חייבין כל בני העיר לשקול אחרים תחתיהן:
תורמין על האבוד - כשהיו ממלאים שלש קופות מכסף הלשכה והיא תרומה ליקח מכסף הקופות כל קרבנות צבור ותורמין אותן ע"מ שיהו שלש קופות ראש ותרומה לשיריים שיהו אותן שהביאו שקלים הנשארים בלשכה זוכים בתרומת הקופה להיות הקרבנות גם עליהם ותורמין אותן אע"פ ששלח שקלו ואבד לו ואין ידוע לו:
ועל הגבוי - ועודנו בדרך:
ועל העתיד לגבות - מי שנאנס ולא שלח שקלו באדר היה משלחו כל השנה כולה ונותנין בשופר שכתוב עליו תקלין חדתין והלשכה היתה נתרמה ג' פעמים בשנה בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג וכשמגיע זמן לתרום נותנין מעות השופר בלשכה ותורמין וכשתורמין תרומה ראשונה מתנין אף על העתיד לגבות וגם בשניה ובשלישית והמביא אחר שנתרמה השלישית נותנו לשופר ששמו תיקלין עתיקין ונופל לשירי הלשכה ומהן באין חומת העיר ומגדלותיה:
אלא אר"א - לעולם שבועה זו ליפטר מן התשלומין היא ובשומר חנם ודקשיא לך מתני' דאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתקון לה שלא יזלזלו בהקדשות בשמירתן:
השוכר את הפועלים - גזבר של הקדש ששכר פועלים משל הקדש:
לשמור את הפרה - אדומה שלקחוה ושומרין אותה שלא תיפסל בעליית עול או במום:
לשמור את התינוקות - שלא יטמאו שהיו מגדלין אותן לפרה בחצירות הבנויות בסלעים ותחתיהן חלל כדאמרינן בסוכה בהישן תחת המטה (דף כא.) לפי שעשו מעלה בכהן השורף את הפרה שתהא פרישתו בטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו כל שבעה כדאמרינן בסדר יומא (דף ח:) והתינוקות הללו שלא נטמאו מעולם ממלאים מים למקדשין ומזין עליו כל שבעה:
ולשמור הזרעים - שדה המבכרת וזרועה לעומר קודם לפסח שבעים יום כדאמרינן במנחות (דף פה.) אי נמי בשביעית ספיחים לעומר ושתי הלחם:
אין נותנין לו שכר שבת - אם שכיר יום הוא:
לפיכך אין אחריות שבת עליו - אם אירע בהן קלקול בשבת אין חייב לשלם:
שכיר שבת - שבוע:
שכיר שבוע - שמיטה שלימה:
נותנין לו שכר שבת - שנבלע בשכר שאר הימים ואינו מפורש לשבת:
בשקנו מידו - שאם יקלקל שמירתו ישלם הא ודאי שלם שהרי הוריד עצמו לכך ושיעבד נכסיו:
תני תנא - לענין שבועת הפקדון אשם גזילות:
קדשים שהבעלים חייבין באחריותן - כגון דאמר הרי עלי והפרישן והפקידן לזה וכפר ונשבע והודה חייב קרבן שבועה:
שאני קורא בהן בה' וכחש - קס"ד טעם דחיובא משום דהן של גבוה קרינן בהו ומעלה מעל בה' וכחש:
ושאינן חייבין הבעלים באחריותן פטור - הנשבע שאני קורא בהן בעמיתו וכחש מפני שהם קרוין של עמיתו ודעמיתו פטור דבעינן בה':
כלפי לייא - כלפי היכן הדבר נוטה. לייא היכא כגון (ברכות דף נח.): חצבי לנהרא כגני לייא:
תוספות
עריכהנשבעין לגזברים. פרש"י אם משנתרמה התרומה באו לדין נשבעים לגזברים דתנן תורמין על האבוד משמע שרוצה לפרש תורמין על האבוד שאבדו שליח קודם שנתרמה אך לא באו לדין אלא אחר שתרמו וקשה לפירושו דהוה ליה זו ואין צ"ל זו דכ"ש על הגבוי שלא נאבד שתורמין עליו וגם הפשט לא מיירי בבואם לדין ויש לפרש תורמין על האבוד שבא ליד הגזבר ונאבד קודם שתרמו כיון שהגיע ליד הגזבר ועל הגבוי ועודנו ביד השליח בדרך תורמין אע"ג שנאבד אחר שתרמו ועל העתיד לגבות אחר זמן ולשולחו לגזבר אע"פ שבשעת הרמה לא נתנה עדיין לשליח ובפרק בתרא דכתובות (ד' קח. ושם ד"ה ועל) גבי מודר הנאה דפריך בשלמא שוקל שקלו דתנן תורמין על האבוד כו' פירוש אותו שנאבד משליח אחר שתרמו דאין זה הנאה כיון שהוא פטור ולא כפרש"י דהתם דפי' דמעתיד לגבות מוכיח דתורמין אע"פ שלא יגבה לעולם ואין משמע כן בשמעתין:
דתנן תורמין על כו'. דתניא גרסינן דאין זו משנה בשקלים ותימה אמאי לא מוכח מגופא דאינו חייב באחריות מדקאמר נשבעין לגזברין ולא לבני העיר:
אמר רבי יוחנן בשקנו מידו. וא"ת דבפ' הפועלים (לקמן ד' צד. ע"ש) תנא מתנה שומר חנם להיות כשואל להתחייב באונסין ופריך במאי מתנה בדברים ומשני אמר שמואל בשקנו מידו ור' יוחנן אמר אפילו תימא לא קנו מידו בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה א"כ מאי בעי קנין וי"ל דהכא דפטור אפי' משבועה לא משעבד נפשיה בלא קנין אי נמי התם כיון שמתחייב כשואל סבורים העולם שהשאיל לו ובההיא הנאה משעבד נפשיה:
לשמור הזרעים. וא"ת והיאך מותר לעומר כיון ששומר הא כתיב (יחזקאל מה) ממשקה ישראל מן המותר לישראל ודרשינן (ת"כ פ' בהר) ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן ההפקר משמע דאסור אם ליקט מן המשומר וכי תימא אינו אסור כי אם לבצור אבל אם עבר ובצר שרי לאכול הא אפילו מן ההפקר אסור לבצור דבצירה תולדה דקצירה כדאמרינן בריש מועד קטן (ד' ג.) וי"ל שלא היה מוחה לעולם מליקח רק שהיה מודיען שיחדום לעומר ומעצמן היו נמנעין מליקח:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקסט א ב ג מיי' פ"ג מהל' שקלים הלכה ט':
קע ד מיי' פ"ב מהל' שקלים הלכה ט', ומיי' פ"ג מהל' שקלים הלכה ט':
קעא ה מיי' פ"ג מהל' שקלים הלכה ח', ומיי' פ"ב מהל' שכירות הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' ש"א סעיף א':
קעב ו מיי' פ"ו מהל' שבת הלכה כ"ה, סמג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ו סעיף ד', [ רב אלפס שבת פכ"ג דף עא ]:
קעג ז (מיי' פ"ב מהל' שכירות הלכה א'), סמג עשין פה, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"א סעיף א':
קעד ח מיי' שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"א סעיף ד':
ראשונים נוספים
השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ותנוק וזרעים. כולן בשל חול ולא בשל הקדש ומזרעים קא מותיב [ולא כך] (וכך) פרש"יז"ל, וליכא למימר דילמא בדלא אשרוש חדא דלשמר זרעים היינו שצמחו ושומרם שמא ירעו בהם בהמות אחרים, ועוד דההיא נמי לא איפשיטא ודילמא כקרקע דמו וזה הפי' יותר נכון מדברי רש"י ז"ל שהרי היא שנויה בתוספתא פרק ז' בענין השומרים ולא בענין הקדש:
אמר רב ששת בשקנו מידו. ובנוסחא דר"ח ז"ל וכן א"ר יוחנן בשקנו מידו וקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דאמרי' בשלהי השוכר את הפועלים ומתנין על שומר חנם להיות כשואל במאי בדברים וכו' ור' יוחנן אמר אפי' תימא בשלא קנו מידו בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה והכא אמאי בעינן קנין.
ורבואתא כולהו ז"ל פסקי הכא דבעינן קנין והתם לא, ואיכא למימר שאני התם שהוא שומר חנם וכיון שהוא בדין השומרים משתעבד בדברים להיות כשואל ואפי' יותר משואל אבל כאן שהן דברים שאינן כלל בתורת השומרין אע"פ ששאלו או נטל עליהן שכר א"א להתחייב עליהן מדין השומרין אלא בקנין:
השוכר את הפועל לשמור את הפרה: פירש רש"י ז"ל, בפרה אדומה, ובתינוק שמגדלין למלאות מים לפרה, ולזרעים לעומר, ולהקדשות קא פריך. ואינו מחוור, דבתוספתא (פ"ח ה"א) שנאוה בענין השומרים ולא בענין הקדשים. ור"ח ז"ל פירש כולן בחולין ולא בהקדש, ואלשמור את הזרעים קא פריך, דזרעים שנשרשו משמע, והיינו קרקעות, ולקרקעות קא פריך, והוא הנכון.
ופרקה רב ששת, כשקבל על עצמו וקנו מידו, וכן אמר ר' יוחנן בשקנו מידו: כן היא ברוב הספרים ובפירוש ר"ח ז"ל. ואיכא למידק, מדאמרינן בשלהי פרק השוכר את הפועלים (צד, א) מתנה ב) שומר חנם להיות כשואל, ואמרינן במאי בדברים, ואמר שמואל בשקנו מידו, ור' יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו, בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה. וי"ל דשאני התם שהוא שומר חנם, וכיון שהוא בדין השומרים, יכול הוא לחייב עצמו כדין השואל, אבל כאן שאינן בתורת שומרים כלל, אי אפשר להתחייב עליהן כדין שומרים כלל אלא אם כן קנו מידו. ולפיכך פסקו כל הפוסקים כאן דוקא בשקנו מידו, והתם אפילו בשלא קנו מידו כר' יוחנן.
וחכמים אומרים נהי דשלומי לא בעי אגרייהו וכו': פירוש דהא להכי יהבו להו אגרא דליטרינהו מגנבה ואבדה וכיון דלא נטרינהו מגנבה ואבדה לית להו אגרא ואפילו קבלוהו כבר יש להם להחזירו וכל שכן שאין נותנים להם שכר עכשיו. הריטב"א.
משנתרמה תרומה וקדשים שאין חייב באחריותן נינהו: האמת מקשה אבל לא מקשה בשביל שהיה מתיישב אם היה חייב באחריותן דאז הוה מקשה אמאי נשבעין לגזברין לבני העיר מיבעי ליה ואין שייך לתרץ כאן דנשבעין לבני העיר במעמד גזברין דהא אין הקדש מפסיד כלום שהבעלים חייבים באחריות. הרא"ש.
שבועה זו תקנת חכמים וכו': ושמעית מינה דבעבדים וקרקעות ושטרות לא תקנו בו שבועה ואפילו מדרבנן. הריטב"א ז"ל.
ורמינהו השוכר את הפועל לשמור את הפרה: פירש רש"י ז"ל דכולה ברייתא בהקדש היא ולהקדשות פריך. ולא מחוור שבתוספתא היא שנויה עם דיני השומרים ולא גבי הקדש כלל. אלא כלהו בשל חול נינהו ומזרעים קפריך דזרעים שהשרישו משמע דהיינו קרקעות ולקרקעות פריך כן פירש רבינו חננאל ז"ל. הר"ן ז"ל.
וכתב הרמב"ן ז"ל וליכא למימר דילמא בדלא אשרוש חדא דלשמור זרעים היינו כשצמחו ושמרם שמא ירעו בהם בהמות אחרים. ועוד דההיא נמי לא איפשיטא ודילמא כקרקע דמו. עד כאן.
על מה שהקשו בתוספות בדיבור המתחיל: לשמור הזרעים תירצו בתוספות שאנץ שלא היו שומרים אלא מחיות ועופות אבל לא מאדם. ע"כ.
לפיכך אחריות שבת עליו: פירוש אלמא שומר שכר חייב עליהן. ומכאן מביאין ראיה דשומרים אפילו מפשיעה פטורים בקרקעות וחבריהן דאי לא מאי קושיא דמקשינן הכא לוקמא כגון שפשע דמחייב באחריות. ונראה לי שזו אינה ראיה כלל דכיון דקתני הכא נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו מכלל דבאחריות שגורם להם שכרם מיירי דהיינו גנבה ואבדה דאלו על הפשיעה אפילו שומר חנם חייב עליו. הריטב"א ז"ל.
אמר רבי יוחנן בשקנו מידו: ואם תאמר דבפרק הפועלים תנא וכו' ככתוב בתוספות ויש לומר שאני גבי הדיוט שדרך אדם לשמור ממונו בעצמו ואין רגיל לסמוך על אחר נמצא כיון שמאמינו מכבדו. אבל הקדש כך יש להאמין זה כמו זה שאינו של זה ולא של זה. ועוד דבהקדש בדילי מיניה אינשי וראוי להאמינו לכל אדם. הרא"ש.
ויש מתרצין דהכא לרווחא דמילתא משנינן בשקנו מידה ולאו דוקא דהא בדברים בעלמא סגי. והגאונים כולם פסקו דהכא בשקנו מידו דוקא. הריטב"א ז"ל. ועיין בסוף פרק הפועלים להלן בלשון תלמיד הר"פ ז"ל בדבור המתחיל: ורבי יוחנן אמר וכו'.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה