בבא מציעא כב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן בשלמא גזלן וירדן דקא חזי להו ומיאש אלא גנב מי קא חזי ליה דמיאש תרגמה רב פפא בלסטים מזוין אי הכי היינו גזלן תרי גווני גזלן ת"ש אשטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנו בתוך שדה חבירו הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים טעמא דנתיאשו הבעלים הא סתמא לא הכא במאי עסקינן כשיכול להציל אי הכי אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפין אחריהם חייב להחזיר אי ביכולין להציל מאי אריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי הכא במאי עסקינן ביכולין להציל על ידי הדחק מרדפין לא אייאוש אין מרדפין אייאושי מיאש ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה בהרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו גהרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה דליקטו הבעלים והוסיפו עליהן בין כך ובין כך תרומתו תרומה וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע תרגמה רבא אליבא דאביי דשויה שליח ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שוויה שליח מי הויא תרומתו תרומה והא אתם (במדבר יח, כח) גם אתם אמר רחמנא הלרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלא הכא במאי עסקינן כגון דשויה שליח וא"ל זיל תרום ולא א"ל תרום מהני וסתמיה דבעל הבית כי תרום מבינונית הוא תרום ואזל איהו ותרם מיפות ובא בעל הבית ומצאו וא"ל כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכיל אדהכי אתא מרי בר איסק אשכחינהו וא"ל לאריסיה אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא אמאי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמר להו הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא ליה אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר הכי תא שמע ועודהו הטל עליהן ושמח הרי זה (ויקרא יא, לח) בכי יותן נגבו אף על פי ששמח
רש"י
עריכהירדן - וכן שאר נהרות ותנא זה על יד הירדן היה יושב:
בלסטים מזוין - ובחזקה נטלה הימנו ומעיקרא ידע ומייאש:
שטף נהר קוריו - של זה ומצאן אחר:
הרי אלו כו' - ה"ג הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים דכל שטיפת נהר כקורות עצים ואבנים הבעלים ידעו בה מיד דיש לה קול:
הא סתמא - הא אם היתה אבידה אחרת שאין לנו לומר שידעו הבעלים לא הויא של מוצאה קשיא לרבא:
כשיכול להציל - ודכוותה במציאה אחרת דבר שיש בו סימן דיכול ליתן סימן וליטול מודינא בה דחייב להחזיר:
אפילו אין מרדפין נמי - דסמכי אהצלה דלמחר וליומא אוחרא ולא מייאשי:
ע"י הדחק - ואם לא ימהר להציל לא יצילו הלכך אין מרדפין אפקורי אפקרינהו דהא ידעו ולא הצילו:
שלא מדעת - בעלים:
וליקט - לצורך בעל הבית:
ואם חושש - בעל הבית ומקפיד על מה שעשה זה:
משום גזל - שתרם תרומתו בלא רשותו:
כלך אצל יפות - היה לך לילך אצל יפות לתת מהן לכהן:
לא הוה ידע - אלמא כיון דלכי ידע דניחא ליה אמרינן מעיקרא נמי ניחא ליה ולענין יאוש נמי כיון דלכי ידע מייאש מעיקרא נמי הוי יאוש:
אתם גם אתם - כן תרימו גם אתם מהכא נפקא לן שלוחו של אדם כמותו לתרומה שהשליח שתרם תרומתו תרומה וכיון דשליחות מהכא נפקא לן על כרחך שלוחכם דומיא דאתם בעינן:
אף שלוחכם לדעתכם - שהבעלים מינוהו שליח:
לבוסתנא - פרדס:
לא אכל - דגזל נינהו שהבעלים לא ידעו:
אם נמצאו יפות כו' - אלמא גלי דעתיה דניחא ליה ה"נ גלי דעתיה דניחא ליה במה שנתן לנו:
לא אמרו כלך אצל יפות - דהוי גלוי דעת אלא לענין תרומה:
עודהו הטל עליהן - המעלה פירותיו לגג וירד עליהן הטל:
ושמח - בטל שירד עליהן:
הרי זה בכי יותן - והוכשרו לטומאה מעתה ועד עולם:
נגבו - עד שלא מצאן:
אע"פ ששמח - עכשיו בטל שירד עליהן:
תוספות
עריכהמה שנתן נתן. אתיא כר' דאמר בפרק הגוזל [בתרא] (ב"ק דף קיד.) סתם גנב וגזלן הוי יאוש בעלים:
שטף נהר קוריו עציו ואבניו. ה"ג אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו וצ"ל דמיירי ביכול להציל בקל אם רודף בשעת שטיפה דאי לאו הכי הוה כזוטו של ים שאבוד ממנו ומכל אדם ועל זה לא היה אומר הא סתם לא אלא איירי ביכול להציל בקל בשעת שטיפה ואפילו אין בהן סימן ולפי שיעכבן עקולי ופשורי ויקחם שם ואפי' יקדמו אחרים ויקחו יחזירום לו לפי שניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד וס"ד דמיירי דאם לא רדף מיד בשעת שטיפה שלא יכול עוד כלל להציל כדמוכח בסיפא לפי שיקחום אחרים כשיעכבום עקולי ופשורי ולא יחזירו לפי שאין בהן סימן וה"פ אם נתיאשו הבעלים דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו ואפילו אומרים שאין מתיאשים אין בכך כלום דודאי הן מתיאשים בלבן הא סתמא שלא היו בעלים בשעת שטיפה ולא נתיאשו עד שידעו הבעלים ששטפה נהר ואז כבר אינו יכול להציל לפי שאין בו סימן לא דכשמצאן באיסורא אתא לידיה שהבעלים לא ידעו עדיין אלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ומשני ביכול להציל אפי' אחר שטיפה כגון שיש באבידה סימן שהבעלים אינן מתיאשין כשידעו ופריך אי הכי אימא סיפא ואם היו הבעלים מרדפין כו' מאי אריא מרדפין אפילו היו בעלים שם בשעת שטיפה ולא רדפו נמי יחזיר ומשני ביכול להציל אחר שטיפה ע"י הדחק דאע"פ שיש בו סימן בטורח יכול להציל לפי שיתרחקו הרבה שהנהר מוליכן ברחוק ולכך אם היה בשעת שטיפה ואינו מרדף ודאי מתיאש כיון שעתה יכול להציל בלא דוחק ואינו מציל אבל אין הבעלים בשעת שטיפה יחזיר דכשידעו הבעלים לא יתיאשו ויצילו על ידי הדחק וא"ת מנלן הא סתמא חייב להחזיר דלמא נתיאשו אתא לאפוקי שהיו שם ורדפו דחייב להחזיר וי"ל דא"כ לא ליתני אם נתיאשו אלא לתני סתמא שטף נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו דפשיטא דלא מיירי ברדפו בשעת שטיפה דהא קתני סיפא דאם היו הבעלים מרדפים חייב ואין להקשות דמצי דייק מסיפא טעמא דמרדפין הא סתמא הרי אלו שלו דלעולם נימא דהוא הדין סתמא דיחזיר ולא נקט מרדפין אלא לאפוקי שהיו הבעלים בשעת שטיפה ולא רדפו וע"י סיפא ידעינן דמיירי באין יכול להציל אבל רש"י דגרס מפני שנתיאשו הבעלים משמע לישנא דפשיט ליה דנתיאשו א"כ מרישא גופיה מצי לאוכוחי דמיירי באין יכול להציל ולא היה צריך להביא סיפא ותו מנלן דהא סתמא לא דאפילו סתמא נמי מצי מיירי: הכי גרסינן ה"נ מסתברא דאי לא שוייה שליח ולא גרסינן ותסברא:
אם יש יפות מהן תרומתו תרומה. דמסתמא גם מתחילה היה דעתו כן וא"ת ונימא דהשתא ודאי ניחא ליה ביפות אבל מתחילה בשעה שתרם אי הוה ידע לא הוה ניחא ליה דאין דרך לתרום מן היפות כדאמרינן לעיל (דף כא:) גבי דבר שיש בו סימן דאפילו לרבא חייב להכריז דאע"ג דהשתא מתיאש אין בכך כלום וי"ל דשאני הכא דכיון דחזינן ביה דניחא ליה השתא אמרינן נמי ניחא ליה מעיקרא משום מצוה:
ואם לאו אין תרומתו תרומה. וא"ת דבפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צט: ושם ד"ה פיחת) אמרינן דסתמיה דבעל הבית הוי אחד מחמשים ואם השליח פיחת י' או הוסיף י' תרומתו תרומה דמצי א"ל בהכי אמדתיך ה"נ נימא הכי וי"ל דהתם הוי כולה שיעור תרומה ויש שתורם כך ויש שתורם כך לכך מצי א"ל כיון שלא פירשת לי בהכי אמדתיך אבל מיפות אין רגילות לתרום ולכך לא היה לו לתרום בשום ענין מהם בלא רשותו:
מר זוטרא לא אכל. וא"ת ואמאי לא אכל האמר רבא פרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיט.) אריסא מדנפשיה קא זבן ויש לומר דהתם שהביא האריס מבית דמסתמא ממה שהגיע לחלקו מביא אבל הכא שהביא מן הפרדס היה חושש מר זוטרא שמא בשעת חלוקה לא יאמר לבעל הפרדס תטול כנגד מה שנתתי להם ורב אשי לא היה חושש לזה ולכך אכל קודם שבא מרי בר איסק משום דאריס מדנפשיה קא יהיב דאין לומר שהיה סומך שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהלכה כאביי ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא הוה ניחא ליה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהטו א מיי' פ"ו מהל' גזילה ואבידה הלכה א', טור ח"מ סי' רנט:
טז ב ג ד מיי' פ"ד מהל' תרומות הלכה ג':
יז ה מיי' פ"ד מהל' תרומות הלכה א':
יח ו (מיי' פי"ב מהל' טומאת אוכלין הלכה ב'):
ראשונים נוספים
האי דאמר מצא קציצות ואפי' בצד שדה קציצות מותרות משום גזל כיון שאלו הקציצות דבר חשוב הן ממשמש בהן כל שעה והללו אע"פ שהן בצד שדה קצוצות דמוכחא מילתא דמשדה זו הן כבר נתיאש מהן כמו המעות. וכן תאנה הנוטה לדרך התאנים שהן נופלות ממנה מיד נמאסות לפיכך מתיאש מהן ומותרין משום גזל ופטורין מן המעשר דאינו נשמר ותנן כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ חייב במעשרות.
גנב שנטל מזה ונתן לזה לא גנב הוא שגונב בסתר. אבל האי גנב דקתני גזלן הוא שנוטל בגלוי ותרי גווני גזלן קתני חד גזלן וחד ליסטים מזויין.
ת"ש שטף נהר קורותיו ונתנן לתוך שדה חבירו אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו מכלל דבסתמא חייב להחזיר ואוקימנא כשבעלין מרדפין אחריהן ויכולין להציל על ידי הדחק.
ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה וכו' אוקימנא כגון שתרם ובא בעל הפירות ומצאו שתרם ואמר לו למה [לא] היתה תורם מאלו היפות מוכחא מילתא שנתרצה ואסיקנא לא אמרי' כלך אצל יפות רצון בעלים הן במה שנעשה אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה היא וניחא ליה ביפה. אבל בזולתי תרומה לא ואע"פ שאמר לו כלך אצל יפות משום כסיפותא הוא דאמר ליה הכי ואסורין משום גזל.
ת"ש עודהו הטל עליהם ושמח הרי הן בכי יותן:
וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה וכו'. פרש"י ז"ל ששטף הירדן קורותיו וה"ה לשאר נהרות אלא תנא זה על יד הירדן הוה יתיב, ובירושלמי מפרש שפעמים נמשך הירדן לצד ארץ ישראל, ונמצא נוטל מא"י ונותן לחו"ל, ופעמים שהוא נמשך לצד ארץ העמים, ונמצא נוטל מארץ העמים ונותן לא"י מה שנתן נתן ירדן ומה שנטל נטל ירדן דכתיב הירדן וגבול, שהנבול תלוי בירדן ואגב דתני מה שנטל נטל ומה שנתן נתן תני נמי ירדן, כך מצאתי.
ולפ"ז ל"ג בשלמא גזלן וירדן, איכא למימר הא קא חזי לה, אלא ה"ג בשלמא גזלן קא חזי ליה, ודיקא נמי מדכתיב ברובא דנוסתא הא קא חזי ליה, ולא אמרי' להו אלמא ל"ג ירדן, ובפ' בתרא דבכורות אקשי' בגמרא לר' אמי דאמר ה"ה לשאר נהרות ליתני נהר קשי' וזה סיוע ללשון הירושלמי.
ואיכא דקשי' ליה הכא אמאי לא אקשי מההוא דאפליגו ר"ש ורבנן בעורות של גנב דרבנן סברי מחשבה מטמאתן דסתם גנבה יאוש בעלים היא ור"ש לא סבר הכי אלמא לרבנן יאוש שלא מדעת הוי יאוש ולאו קושיא דהתם בשנגנבו מביתו וחשב עליהם לאחר זמן מרובה שבודאי ידעו בעלים שנגנב. ונתייאשו אבל הכא מדקתני נטל מזה ונתן לזה קשי' לן דמשמע שלא נשתהת' בידו הגנבה אלא שנטל מזה ונתן לזה מיד והוי יודע דהא מני ר"ש היא למאי דאוקימ' בליסטים מזויין ולמאי דקס"ד מעיקר' הא מני ר' היא דאמ' גנב הרי הוא כגזלן וקי"ל כגזלן כר"ש כדאית' בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קי"ד):
שטף נהר קורותיו עציו ואבניו אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, הכי איתא בכולהו נוסחא, ורש"י ז"ל מחק והגיה הרי אלו שלו מפנ' שנתיאשו הבעלים, ופירש דכל שטיפת נהר הבעלים יודעים בה מיד דיש לה קול, הא סתמא כלומ' אבדה אחרת שאין לה קול וכו' כדכתיב בפירושיו, ולא נהירא לי משום דקשיא לי עלה איהכי אמאי אקשינן מסיפא דקתני מרדפין אי אין מרדפין לא תקשי ליה הך רישא גופה דקתני הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים ואמאי הרי הן שלו דילמא ליכא יאוש הואיל ויכולין להציל, וא"תהואיל ואינן מצילין, נתיאשו אי הכי סיפא נמי לא קשיא,
אלא עיקר הגירסא כמו שהוא בכל הנוסחאות אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, וקס"ד דמאי אם נתיאשו הבעלים דקתני ששמעו ששטפם נהר והרי הן של מוצאו מפני שהוא דבר שאין בו סימן, וכשיורדין גשמים ביותר שוטף ועובר, וכשפוסקים הוא הולך וחסר ומניח מה ששטף במקום אחר ואינן יכולין להציל עד שיחסרו המים ויניחם במקום אחר ולא דמיא לשלוליתו של נהר דהתם לא יטיל אותם הנהר ליבשה לפי שהן באמצעותו ואינו חסר והן אבודין ממנו ומכל אדם, והכא מפני כך הן שלו מפני שהוא דבר שאין בו סימן ומי שמוצאן אין הבעלים יכולין ליתן לו סימן והרי אבודין לבעלים ומצויים אצל כל אדם, קתני מיהא אם נתיאשו כלומר ששמעו ששטף אלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ואוקמא רבא כגון שיכולין להציל ומאי אם נתיאשו הבעלים שנתיאשו ממש, ואקשי' אי"ה אימא סיפא מאי ארי' מרדפין אפי' אין מרדפין נמי כיון דיכולין להציל ודאי לא נתיאשו, ורישא דקתני אם נתיאשו דוקא קתני בודאי, והדר אוקימנא ביכולין להציל ע"י הדחק ומאי אם נתיאשו הבעלים דקתני ששמעו ששטפם נהר ולא רדפו אחריהם ואם לא שמעו אינם שלו דדילמא אי שמע מרדפי, ואם היו מרדפין אחריהם חייב להחזיר, א"נ אם נתיאשו הבעלים שלא רדפו, ואם היו מרדפין חייב להחזיר, ודוקיא דרישא היינו סיפא ובהכי סלקא שמעתין שפיר, וכך פירשה הרב אב ב"ד ז"ל.
וראיתי מי שטרח לפרש גרסת רש"י כך הם הרי אלו שלו מפני דהבעלים מחיאשין מהם כלו' אם נתיאשו לבסוף הרי אלו שלו שכיון ששטיפת נהר יש לו קול ולא רדף ולבסוף שמעיני' דאיאש הוכיח סופו שתחלתו נתיאש הא סתמא לא כלומר אבדה אתרת שאין לה קול לא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו כיון שמתחלתה לא ידע ש"מ יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ומפרקי' ביכולין להציל ואפ"ה הרי הן שלו דהוכיח סופו על תחלתו הואיל ומעיקרא נמי היה לו להציל ולא הציל ואקשי' מסיפא דקתני מרדפין וכו' והפי' הראשון יותר נכון ועוד שהגירס' היא בעיקר הנסחאות ובפירושי ר"ח ובתו' דבב"ק תני לה בהאי לישנא שטף נהר וכו' אם הרגישו הבעלים הרי אלו שלהן אם היו הבעלי' מרדפין אחריהן או שהיו במקום אחר הרי אלו של בעלים:
ואמאי בעידנת דתרים הא לא הוה ידע. פי' מקשה ליה לאביי מק"ו אלו לרבא חיכת למימר דגרן למתרם קאי ובעלי בתים נוהגין עין יפה ואין מקפידין על היפות שעולות בתרומה ה"ל כיאוש שלא מדעת דדבר שאין בו סי' ולא דמי ליאוש שלא מדעת דדבר שיש בו סי' דאע"ג דשמעיניה לבסוף כיון דלאולהתיאש קימא לא הוי יאוש עד דאמר ודחינן לה ומוקמי בשעשאו שליח וכי גלי דעתיה בסוף הוכיח סופו על תחלתו שאף על היפות עשאו שליח הא אם שתק יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:
אמימר ומר זוטרא אכול. תמיהא לי היכי אכלו והא תנן ולאמשומרי פירות עצים ופירות מי הוו ידעי דאתי מרי בר איסק ולימא כלך אצל יפות ואי אמר' באריס שיש לו חלק בפירות עסקינן אמאי לא אכל רב אשי לית ליה הא דאמרינן בפ' הגוזל דזבן רבא שבישתא מאריסא.
ואיכא למימר דרב אשי סבר ה"מ בשבישתא כגון לאחר שחלקו אבל פירות מחוברין שעדין לא חלקו לא ומרימר ומר זוטרא סברי כיון דאית ליה שותפותא בגויה דנפשיה קיהיב וכי פלגי מודיע לבעלים ודיו דבעלים גופיהו ניחא להו דליפלוג אריסא במחובר בכה"ג והיינו דאמרי ליה השתא נמי לא אכיל מר והתנן אם נמצאו יפות מהן ואי ס"ד מחלקו של בעלים מי דמי התם הא אוקי' בשעשאו שליח אלא ש"מ דאינהו סברי דכמאן דעשאו שליח דמי הואיל ומשלו הוא נותן ואין כאן אלא שהוא חולק שלא מדעת חברו וא"ל לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה דאנן סהדי דניחא ליה משום מצוה וכך נהגו בעלי בתי' לתרום בעין יפה אבל הכא דילמא לא הוה ניחא ליה וכיון שכן לא היה לו לחלוק במחובר עד שיתלשו:
וכן ירדן שנטל מזה [ונתן] לזה: פירש רש"י: שטף נהר קוריו ועציו, והוא הדין לשאר נהרות, ותנא על יד הירדן היה יושב. אבל בירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) פירשוה לענין קדושת הארץ, שהירדן היה מפסיק בין ארץ ישראל לארץ העמים ואחד מן הגבולות הוא הירדן, כדכתיב (דברים ג, יז) והירדן וגבול, ומשום הכי קאמר הכא, שאלו נטל הירדן מארץ העמים והרחיב בגבול הארץ, הוי מה שנתן והרחיב לארץ ישראל בקדושת הארץ, ואם נמשך אצל הארץ ונתן לארץ העמים, על חוצה לארץ יחשב, שהכתוב תלה גבול הארץ בירדן, כדכתיב והירדן וגבול. והשתא ירדן דנקט דוקא, וכן מוכיח בפרק בתרא (דערכין) [בכורות] (נה, א) דר' אמי אמר התם דירדן והוא הדין לשאר נהרות, ואקשו עליה אי הכי ליתני נהר, ולפי זה לא גרסינן לקמן בשלמא גזלן וירדן, אלא הכי גרסינן בשלמא גזלן דהא קא חזו ליה, דירדן לאו מהאי עניינא הוא כלל.
הכי גריס רש"י ז"ל: שטף נהר קוריו ואבניו והניחן ברשות חברו הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים: הא סתמא לא, ופירש הוא ז"ל, דכל שטיפת נהר יש לה קול, והלכך סתמא שמעו הבעלים, ולפיכך הרי הן של מוצאן, הא סתמא לא, כלומר, הא בשאר אבדות דעלמא דאין להן קול, אף על פי שאין להן סימן ולכי ידעי הבעלים מתיאשין, אפילו הכי כל שלא שמעו אינו של מוצאן וקשיא לרבא. ופרקינן הכא במאי עסקינן ביכול להציל, ודכותה ממעט בשאר אבדות, ומאי נינהו כשיש בהן סימן, וכשיש בהן סימן כולי עלמא מודו, הדר אקשינן מדתני סיפא אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזיר, ואי ביכולין להציל מאי אריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי עד דשמעינן ליה דמיאש, ופרקינן ביכולין להציל על ידי הדחק, וכל שאינו מרדף ודאי יאושי מיאש.
ואינו מחוור, [דאם כן] כי אוקימנא ביכולין להציל ואקשינן ליה מסיפא דאם היו הבעלים מרדפין, למה ליה לאהדורי למפרך מסיפא, רישא גופה קשיא, והכי הוה ליה למפרך, אי ביכולין להציל אמאי הרי אלו שלו דלמא לא מיאש, וכי תימא כיון דאינו יכול להציל נתיאש, אם כן סיפא נמי לא קשיא. אלא הכי גרסינן אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, נתיאשו אין סתמא לא. וקא סלקא דעתיה דנתיאשו היינו דשמעו הבעלים, דמסתמא כיון דשמעו נתיאשו, דדבר שאין בו סימן הוא והן אינן יכולין להציל עד שיחסרו המים ויניחם במקום (אחד) [אחר], ואין הבעלים יכולין ליתן להם סימן. הא סתמא, כלומר, שלא שמעו או שהיו הבעלים במקום אחר, לא, ואף על פי שיתיאשו בודאי לכשידעו וקשיא לרבא. ופריק הכא במאי עסקינן ביכולין להציל בהדיא קאמר, כגון, שמוליכין אותן המים סמוך לשפת הנהר ממש, ומאי נתיאשו הבעלים דקתני, כשנתיאשו ממש. ואקשינן, אי הכי אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפין אחריהם וכו', ואי ביכולין להציל אפילו אין מרדפין נמי עד שנתיאשו בפירוש. והדר אוקימנא ביכולין להציל על ידי הדחק, ומאי אם נתיאשו הבלעים דקתני, ששמעו ששטפם נהר ולא רדפו אחריהן, וסיפא דברייתא פירושא דרישא הוא. כך (פירשה) [פירשוה הרב אב"ד ו]הראב"ד ז"ל, וכן הגרסא בפירוש רבנו חננאל וכן שנו אותה בתוספתא ב"ק (פ"י הי"ב) בהאי לישנא, שטף נהר וכו', אם הרגישו הבעלים הרי אלו שלו, אם היו הבעלים מרדפים אחריהן או שהיו במקום אחר הרי אלו של בעלים.
ומיהו איכא למידק, דהיינו זוטו של ים ושלוליתו של נהר, דרחמנא אפקריה ואף על גב דלא אייאש מיניה. יש לומר, דשלוליתו של נהר שאמרו, היינו כשהוא הולך באמצע הנהר וחריפותו, דהשתא אינו יכול להציל כלל, וכשהוא מציל מעשה נס הוא, ואבודה ממנו ומכל אדם היא, אבל כאן שהולך סמוך לשפתו של נהר בענין שיכול להציל על ידי הדחק, הלכך לא חשבינן לה כאבודה לגמרי, וצריכה יאוש.
ואכתי קשה לי דמדאוקימנא ביכולין להציל, והדר אקשינן אי הכי מאי שנא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי, ואוקימנא ביכולים להציל על ידי הדחק, אלמא משמע דלדעת המקשה כשאינו יכול להציל אפילו על ידי הדחק היא, ואם כן לדידיה היכא ניחא, והא זוטו של ים ושלוליתו של נהר היא, דכולי עלמא אפילו שלא מדעת הוי יאוש דרחמנא אפקריה. ויש לומר, דאין הכי נמי, דהוה מצי לאקשויי ליה ולדידך מי ניחא, אלא דפעמים הרבה יכול להקשות כן ואינו מקשה. אי נמי יש לומר, שהמקשה היה סבור דהכא כשאינו יכול להציל עכשיו כלל עד שיחסרו המים ויניחום באחד מן המקומות, ומיהו אין אבודים מכל אדם, שלבסוף ליבשה יטילום, אבל שלוליתו של נהר לא יטיל אותם לעולם ליבשה, שבאמצעיתן הם הולכים ולא יחסרו שם המים לעולם, והרי הן אבודין ממנו ומכל אדם.
ואמאי והא בעידנא דתרם הא לא הוה ידע: כלומר וקשיא לאביי.ואם תאמר, ואמאי קשיא לאביי טפי מרבא, דהא תרומת יפות אף על גב דאמר לבסוף כלך אצל יפות ואף על גב שנמצאו יפות מהן, הרי הוא כאבדה שיש בה סימן, דאף על גב דשמעינן ליה לבסוף דנתיאש, אינה שלו דכי אתא לידיה באסורא אתא לידיה. ואיכא למימר דלרבא לא קשיא, דכיון דגורן למתרם קאי, ואין בעלי בתים עשויים להקפיד בתרומת היפות, סתמא דמילתא דלכי ידע מינח [ניחא] ליה, הילכך הוה ליה כיאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן, דלכי ידע ודאי מיא.
אמימר ורב אשי אכול: הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי אכלי, והתנן בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיח, ב), אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות. ותירץ דבאריס דאית ליה חולקא בפירי שרי כדאמר התם (קיט, א), ורבא זבין שבישתא מאריסא, ותניא התם כותיה. ואם תאמר אם כן מר זוטרא אמאי לא אכיל, יש לומר דסבירא ליה דשבישתא דוקא דתלושין והגיעו ליחלק, ויש לתלות דמחלקו הן, אבל פירות מחוברין לא.
וכן ירדן שנטל וכו': פירש בירושלמי לענין קדושת הארץ שהירדן היה מפסיק בין ארץ ישראל לארץ העמים ואחד מן הגבולות הוא הירדן כדכתיב הירדן וגבול ומשום הכי קאמר הכא שאלו נטל הירדן מארץ העמים והרחיב גבול הארץ הרי מה שנתן והרחיב לארץ ישראל בקדושת הארץ ואם נמשך אצל הארץ ונתן לארץ העמים על חוץ לארץ יחשב שהכתוב תלה גבול הארץ בירדן כדכתיב הירדן וגבול והשתא ירדן דנקט דוקא. וכן מוכיח בפרק בתרא דערכין דרבי אמי אמר התם דירדן והוא הדין לשאר נהרות ואקשו עליה אי הכי ליתני נהר. ולפי זה לא גרסינן לקמן בשלמא גזלן וירדן אלא הכי גרסינן בשלמא גזלן דהא קא חזו ליה דירדן לאו מההוא עניינא הוא כלל. הרשב"א והרא"ש. ודייקא נמי מדכתיב ברובא דנוסחאי הא קא חזו ליה ולא קאמרינן להו אלמא לא גרסינן ירדן. הרמב"ן.
בשלמא גזלן וירדן וכו': נראה לי דלא גרסינן ירדן דמנא לן דידע אי בעי ידיעה אלא ודאי ירדן לכולי עלמא לא בעי ידיעה דהוי כעין שלוליתו של נהר דשרייה רחמנא וכשאינו יכול להציל כלל דאז היא אבודה ממנו ומכל אדם ולאו מתורת יאוש נגעו בה וכדפרשינן לעיל ואי נמי גרסינן לה הוי בענין שהיה יכול להציל על ידי הדחק והכי קאמר בשלמא ירדן אפשר דידע ליה ובהכי מיירי או דסתם ירדן יש לו קול ומדלא מציל מיד אייאש וכדלקמן גזלן הא ידע ליה בודאי אלא גנב הא לא ידע ליה כיון דקרי ליה גנב. שיטה.
והריטב"א כתב וזה לשונו: והנכון כמו שפירש בירושלמי דהא לענין קדושת ארץ ישראל היא. שהירדן מתחומי ארץ ישראל והכתוב תלה התחום בו והא דאמרינן בסמוך בשלמא גזלן וירדן גזלן נקטיה בדוקא וירדן באשגרת לישן דהאי ירדן לאו מההוא עניינא הוא כלל והכי קאמר בשלמא גזלן הוי דומיא דירדן בהא משום דהא קא חזא ליה ואיכא יאוש מדעת אלא גנב הא לא קא חזי ליה ויאוש שלא מדעת הוא וקשיא לאביי. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: תא שמע הגנב שנטל מזה ונתן לזה וכן גזלן וכו'. וכן ירדן.
בירושלמי מפרש על נחל ירדן ממש כי הוא תחום בין ארץ ישראל לארץ סיחון ועוג ופעמים שהוא מתפשט והולך דרך אחרת ומניח את מקומו ומרחיב את הגבול לאחר וממעט לאחד. מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. והגבול תלוי בו משום דכתיב הירדן וגבול ואיידי דתנא בהנך מה שנטל נטל וכו' תנא נמי הך בהדייהו. עד כאן.
וכן כתב הר"ן דאיידי דקתני בגנב וגזלן מה שנטל נטל ומה שנתן נתן תנא נמי דירדן בהדייהו דדמי להו למילתיה בהכי ולאו משום דבחדא גוונא מיתנו. עד כאן.
ואיכא דקשיא ליה הכא אמאי לא אקשי מההיא דאפליגו רבי שמעון ורבנן בעורות של גנב דרבנן סברי מחשבה מטמאתן דסתם גניבה יאוש בעלים היא ורבי שמעון לא סבר הכי אלמא לרבנן יאוש שלא מדעת הוי יאוש.
ולאו קושיא דהתם בשנגנבו מביתו וחשב עליהם לאחר זמן מרובה. שבודאי ידעו בעלים דנגנב ונתייאשו אבל הכא מדקתני נטל מזה ונתן לזה קשיא לן דמשמע שלא נשתהה בידו הגניבה אלא שנטל מזה ונתן לזה מיד. והוי יודע דהא מני רבי שמעון היא למאי דאוקימנא בליסטים מזויין ולמאי דקא סלקא דעתין מעיקרא הא מני רבי היא דאמר גנב הרי הוא כגזלן וקיימא לן בגזלן כרבי שמעון כדאיתא בפרק הגוזל בתרא. הרמב"ן.
שטף נהר וכו': רש"י גריס מפני שנתייאשו וכל פירוש שלו הוא כמו התוספות אלא שהגירסא משתנה משום שרש"י הילך לשיטתו שכל שטיפת נהר יש לו קול ולכך אין יכול לגרוס אם נתייאשו דלעולם מתייאשים בשאין מרדפין. וצריך לומר הא סתמא פירוש בעלמא בלא שטיפת נהר וכי משני ביכול להציל פירוש ביש בו סימן ולכך בעלמא כי האי גוונא חייב להחזיר ולכך מקשה על פירוש רש"י כמו שנפרש בעזרת השם. והתוספות גורסים אם נתייאשו.
כתוב בתוספות ועל זה לא היה אומר הא סתמא וכו' מה שלא הביא ראיה מן הסיפא דקאמר בהדיא היו בעלים מרדפים וכו' דהייתי יכול לדחוק ולומר דאפילו זוטו של ים כל זמן שרודף אחריו לא מייאש וקרא דמיעט זוטו של ים היינו סתמא ואף על פי שאין האמת כן מכל מקום לא הוי ראיה ברורה מסיפא.
עוד כתוב בתוספות ואפילו אומרים שאינם מתייאשים אין בכך כלום. פירש כן דאם לא כן מנא ליה לדקדק הא סתמא דנימא דבא לדקדק רק אמרו אין אנו מתייאשים. ולפי האמת אין להקשות דנימא דבא לדקדק זה בלא סתמא יש לומר דאם כן מאי איריא סיפא בעלים מרדפים לימא אמרו אין אנו מתייאשים דהוי רבותא טפי.
עוד כתוב בתוספות ומשני ביכול להציל וכו'. והא דקאמר אם נתייאשו היינו הפירוש אם אמרו אנו מתיאשים ולאפוקי אם שתקו אבל רש"י דגריס מפני שנתייאשה לדידיה הקשו התוספות לקמן. עוד כתוב בתוספות דילמא אם נתייאשו אתי לאפוקי היו שם ורדפו וכו' אף על פי שזה הוא בסיפא דרך לומר בסיפא בהדיא מאי דאתי מדיוקא דרישא לכך מתרצים דלא ליתני ייתורא דרישא בשביל דיוקא כיון דמסיפא ידעינן ליה בפירוש.
עוד כתוב בתוספות ואין להקשות דנידוק מסיפא איפכא וכו'. ואין להקשות אם כן קשיא רישא לסיפא ונימא נעשה ועוד קשה אם נדוק איפכא הא סתמא הרי אלו שלו אם כן יקשה דלשתוק מייתורא דרישא וליתני סתמא שטף נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו כמו שפירש תוספות תחילה. ויש לומר אין הכי נמי כך מקשים תוספות מאי אמרת אי דייקת טיפא אם כן ליתני רישא סתמא הרי אלו שלו גם עתה כי אתית למידק מרישא הא סתמא חייב להחזיר אם כן ליתני רישא סתמא הרי אלו שלו ואם לאו חייב להחזיר דהוי סיפא סתמא וממילא רישא דקאמר אם נתייאשו היינו מפרשים על המסתבר דהיינו היו שם ולא רדפו אנן סהדי שמתייאשים וכיון דסוף סוף אי דייקת מרישא קא סתמא לא אז קשה דליתני בסיפא בסתם חייב להחזיר ואי דייקת מסיפא הא סתמא הרי אלו שלו מדקדק דליתני רישא בסתם הרי אלו שלו אז טוב לומר דסיפא דוקא שבא לדקדק ולפרש אם נתייאשו דהיינו הפירוש איך שנוכל לתלות ולומר בשום ענין שנתייאשה דהא סוף סוף לא ידעינן דיוקא דרישא היאך הוא אלא מכח סיפא דהא אי לאו סיפא הוה אמינא דאם נתייאשו היינו אפילו סתמא ואתא לאפוקי רק מרדפין כך נאמר עדיין כדי שלא יקשה אם באת לדקדק מרישא הא סתמא לא אם כן ניתני בסיפא בסתם אם נתייאשו הרי אלו שלו ואם לאו חייב להחזיר כדפירשתי דאז היה משמע סיפא בכל ענין יחזיר מדקתני בסתם ורישא במסתבר דודאי נתייאשו כגון שהיו שם ולא רדפו וזה מתרצים תוספות דאפילו כי דייקינו מרישא הא סתמא לא אין להקשות דליתני סיפא בסתם ואם לאו דאז לא היינו יודעים דאיירי באין יכול להציל פירוש באין בו סימן אלא הוה אמינא דאיירי ביש בו סימן ואם נתייאשו פירושו שיאמרו אנו מתייאשים. אבל אין זה שייך לומר דליתני סיפא סתמא או אין הבעלים שם חייב להחזיר דזהו לגמרי ענין אחר.
ואין להקשות היאך נוכל לדקדק מסיפא הא סתמא לא דילמא מרדפי הוי רבותא טפי דדילמא הוה אמינא סתמא חייב להחזיר משום דהוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש אבל מרדפין הוה אמינא כיון שהם שם אנן סהדי אף על פי שמרדפין הם מתייאשים. יש לומר חדא דליתני בסתם הרי אלו שלו ואם לאו חייב להחזיר כדפירשתי דמשמע בכל ענין מלבד שהיו שם ולא רדפו המסתבר ועוד אי מרדפין לא מהני אם כן הוי כזוטו של ים אם כן סתמא נמי הוי שלו. אי נמי יש לומר דכך מקשים תוספות אי דייקת מרישא הא סתמא לא אם כן ליתני סיפא סתמא שלא היו שם חייב להחזיר וממילא כל שכן מרדפין כדפירשתי. וכי תימא השתא נמי דדייקת מסיפא איפכא אם כן ליתני רישא סתמא שלא היו שם הרי אלו שלו דנוכל לומר אם נתייאשו היינו הפירוש שלא היו שם דאנן סהדי אם ידעו נתייאשו וכי תימא אם כן ליתני בסתם ברישא הרי אלו שלו דגם השתא קשה דליתני סיפא בסתם תייב להחזיר כדפירשתי.
תוספות הקשו לפירוש רש"י ז"ל דמרישא גופה מצי למידק דאיירי באין יכולין להציל מדקתני מפני שנתייאשו אלמא מסתמא ידעינן שנתייאשו אם כן על כרחך באין בו סימן מיירי. ונראה דעת רש"י ז"ל דאי לאו סיפא הוה אמינא דרישא איירי ביש בו סימן ובזוטו של ים דליכא עקולי ופשורי ולכך הא בעלים כהאי גוונא סתמא לא. אבל התוספות מקשים דהא דקאמר ביכול להציל אם כן צריך לומר בדאיכא עקולי ופשורי ויש לו סימן זה יכול לסתור מן הרישא אבל דעת רש"י ז"ל אי מרישא הוה פריך אז הוא משני כדפירשתי לכך פריך מסיפא דליכא לשנויי.
עוד כתוב בתוספות ותו מנלן הא סתמא לא. פירוש דילמא היא גופה קמשמע לן דמסתמא מיאשי. ונראה דעת רש"י מדקאמר מפני שנתייאשו הוה ליה למימר מפני שמתייאשים אי סתמא נמי שלו אלא משמע דוקא הכא דמסתמא כבר נודע להם דיש לו קול וכבר נתייאשו הא בעלמא כהאי גוונא שעדיין לא נודע להם לא. אבל התוספות קשה להם דנימא אגב אורחיה קמשמע לן דאפילו היו שם ואמרו אין אנו מתייאשים אנן סהדי שנתייאשו אף על פי שאין בו כל כך חידוש מכל מקום אגב אורחיה כיון דבלאו הכי הוא אמת שנתייאשו נקטיה גם לאשמועינן זה. גליון.
וזה לשון תלמיד הר"פ: שטף נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו. הכי גריס ר"ח מפני שהבעלים מתייאשים מהם טעמא דנתייאשו הבעלים פירוש דהיינו אבידה דודאי מייאש כגון שטיפת נהר שיש לה קול ובודאי ידעו בה הבעלים ונתייאשו מינה. הא סתמא כגון אבידה אחרת ולא ידעו הבעלים ואף על גב דלכי ידע מייאש כגון דבר שאין בו סימן דומיא דשטיפת נהר וקשה לרבא. ומשני כשיכולים להציל והיכי דמי כגון דבר שיש בו סימן ולא מיאשי. ולא נהירא כיון דמיירי בשיכולין להציל מאי קאמר מפני שהבעלים מתייאשים מהם אדרבה אינם מתייאשים כלל כיון שיכולים להציל.
ועוד קשה לפירוש הקונטרס דפירש הא סתמא פירוש ולא ידעו בתחילת השטיפה ולא בשעת מציאה לא אמרינן הרי אלו שלו ואף על גב דאי הוה ידע ליה בשעת מציאה הוה מייאש מינה מכל מקום כיון דלא רדפו מתחילת שטיפה דמשמע ומיירי באינו יכול להציל. ולא נהירא דלכאורה משמע דלא פריך אלא לרבא כמו שאר פירכי ולפירוש זה מצי פריך שפיר אפילו לאביי דהא אביי אמר דיאוש שלא מדעת דנהר הוי יאוש כיון דאינה מצויה אצל כל אדם. ועוד קשה דקאמר בסיפא אם היו בעלים מרדפים אחריהם חייבים להחזיר ומה מועיל רדיפה נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים.
לכך נראה לי דמיירי בנהר דמיתקיל כמו נהר בירן דאמרינן לקמן שיש בו מכשולות הרבה וסתימות של גדר שעושין לדגים והשתא ניחא דהוי אבידה מצויה שפיר. ואם תאמר אם כן מאי קאמר אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו הא לא מיאש כיון דמיתקיל. יש לומר דמיאש מינה משום דעצים ואבנים אין בהם סימן. ואם תאמר מאי קאמר אם היו בעלים רודפים אחריהם חייבים להחזיר מה יועיל רידוף כיון דאין בהן סימן. ויש לומר דמיירי בסמוך למקום הבעלים. שאינם מרוחקין כל כך דשם בעלים עליהם.
ואומרים העולם קורות פלוני הם ואם כן אם ירדוף אחריהם תגיעם סמוך למקומן יוכל להצילם אבל אם יתרחקו לא יוכל להציל דלא ימצא מכירים ואין לו סימן שיתן להם והכי. פירושו טעמא דנתייאשו הבעלים שידעו ולא רדפו בשעת שטיפה ואם כן איאוש מינהו דמשמע ליה השתא דמיירי שאינו יכול להציל בשלא רדף בתחילת שטיפה הא סתמא שלא ידעו לא בשעת שטיפה ולא בשעת מציאה. לא הוי יאוש אף על גב דאי הוו ידעי לה השתא בשעת מציאה הוו מתייאשי מינה כיון שלא רדפו אחריהם בתחילת שטיפה דהא אינו יכול להציל כדפירש אלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו שאינה מצויה כדפירש ר"י. ומשני שיכול להציל השתא גם כי לא רדף אחריהם בתחילת שטיפה. והשתא פירושא דאם נתייאשו לא הוי כדמעיקרא דידעו בתחילת שטיפה ולא רדפו דמשום הכי לא אייאש דהא אפילו לא רדפו בתחילת שטיפה מכל מקום הם יכולין להציל השתא אלא הכי פירושא אם נתייאשו הבעלים דשמעיניה בפירוש דאייאש. הא סתמא לא פירוש דלא שמעיניה דאיאש דאף על גב דהיה בשעת שטיפה ולא רדפו מכל מקום אם לא נתייאשו הבעלים אסור דהא הם יכולים להציל השתא ואפילו יאוש שלא מדעת ליכא.
מאי איריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי: דסלקא דעתין דהיינו דקאמרינן דיכול להציל בריוח ומשני שיכול להציל על ידי הדחק פירוש בשלא רדפו בתחילת שטיפה אינם יכולין להציל בריוח אלא על ידי הדחק מרדפין לא אייאש אין מרדפים אייאש. והכי פירושה אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו טעמא דנתייאשו פירוש שידעו בתחילת שטיפה ולא רדפו ומדלא רדפו שמע מינה דנתייאשו דמאי אמרת דהן סומכין על מה שיכולין להציל אחרי כן על ידי הדחק ובודאי לא נתייאשה הא ליתא דודאי אין לך אדם שיוכל להציל בריוח ויניח בדעת כדי להציל על ידי הדחק אלא ודאי אי דידע בתחילת שטיפה יש לנו לומר דמיאש. הא סתמא פירוש שלא ידע משעת שטיפה לא הוי יאוש דודאי כי ידע ליה לא אייאש דהא דלא הציל בריוח היינו משום דלא הוה ידעי לה בתחילת שטיפה ואם כן יעשה הצלה על ידי הדחק ואפילו יאוש שלא מדעת ליכא. עד כאן לשון תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: תא שמע נטל נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן. כן גריס רש"י ז"ל ופירש שהבעלים מתייאשים מהן בסתמא ואם תאמר אם כן היכי דייקינן עלה הא סתמא לא והא גופה דמתניתין בסתמא מיירי. ויש לומר דהכי קאמר מפני שהבעלים ודאי יודעים לאלתר ומתייאשים דסתם שטיפת נהר קול יש לו הא סתמא באבידה דעלמא שאין לה קול לאלתר דאפשר דלא ידעי בעלים לאלתר לא משום דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וקשה דהא סתם עציו ואבניו דבר שאין בו סימן הוא.
ופרקינן הכא במאי עסקינן בשיכולין להציל ופירוש וכי דייקית מינה דבעלמא סתמא לא תידוק יתה בטעמא דאין לה קול דטעמא דקתני הא סתמא במילתא שהבעלים יכולין להציל דכדבר שאין בו סימן הוא חשוב דלא מיאשי בעלים מינה ודכולי עלמא בכי הא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. והפירוש הזה דחוק מאד. ועוד הקשו בתוספות מהא דפרכינן אי הכי אימא סיפא אם היו בעלים מרדפין וכו' דמשמע דלמאי דסלקא דעתין מעיקרא דמיירי בשאין יכולין להציל רישא ניחא והא ליתא.
והנכון כגירסת מקצת ספרים דגרסי נטל נהר קוריו עציו ואבניו אם נתייאשו הבעלים הלי אלו שלו וכן גורס ר"י. והמקשה היה סובר דהא דקתני אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו לא סוף דבר שנתייאשו ממש אלא ששמעו בדבר דכיון דכן מסתמא נתייאשו כיון שאין בו סימן ועמדו במקומן ולא רדפו וקתני סיפא שאם היו הבעלים מרדפים אחריהם לאלתר ששמעו הרי אלו חייבין להחזיר דאף על גב דאין בו סימן הם סבורים דישיגו ויקדמו הם לכל אדם ואף על פי שאין יכולין להציל כי דרך הנהר שישלחנו לפעמים בשדה של אחרים ואולי יזכו בו קודם לכל אדם או שיביאו עדים שהוא שלהן כי הרבה בני אדם ראו אותם בשדה שלהן וכעין חזותן מוכיח עליהן דמי.
ופרכינן מרישא שפיר דדוקא ששמעו לאלתר ועמדו במקומן דהוה ליה יאוש מדעת הא סתמא שלא שמעו בדבר לאלתר לא ואף על גב דלכי שמעו מיאשי דמכל מקום הוה ליה יאוש שלא מדעת ולא שמיה יאוש וקשיא לרבא. והאי נהר לאו שלוליתו של נהר דאם כן כי בעלים מרדפין אחריה אינו כלום דרחמנא אפקריה אלא הכא אינה אבודה מכל אדם דאפשר לאדם שיטרח הרבה שיצילנה מן הנהר הזה או שהנהר יניחנה אחר כך באחד מן המקומות מה שאין כן בשלוליתו של נהר דמיירי שבא שטף גדול פתאום שמוליך הדבר על הרוב למקום שאין מצילין ומי שמציל ממנו הוא חדוש גדול.
ופרקינן הכא במאי עסקינן ביכולין להציל פירוש וכיון שכן הא דקתני אם נתייאשו הבעלים היינו נתייאשו ממש הא לאו הכי אלא ששמעו ושתקו לא זכה בו המוצאו דמימר אמרי בעלים כל היכא דבעינא מצילנא ולא מיאש והכא פרכינן שפיר מסיפא דאלו מרישא לא קשיא ליה דהא קתני דדוקא נתייאשו ממש הא סתמא חייב להכריז אבל סיפא קשיא דאי בשיכולין להציל אימא סיפא אם היו בעלים מרדפין אחריהן חייב להחזיר ולמה לי מרדפין אפילו אין מרדפין נמי אלא ששתקו ולא נתייאשו בפירוש אבל לדידן דסלקא דעתין דמיירי בשאין יכולים להציל דוקא נקט שהיו מרדפין אחריהן שאם אינן מרדפין ודאי מיאשי כיון שאין יכולין להציל. וליכא למימר לדידן כיון שאין יכולין להציל כי מרדפין מאי הוי דליהוי כמרדף אחר זוטו של ים ושלוליתו של נהר דהא פרשינן שאין זה דומה להם כלל ואוקימנא בשיכולין להציל על ידי הדחק. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל בהשמטה שבסוף הפרק. תא שמע שטף נהר קוריו וכו' פירש רש"י הרי הן שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם הא סתמא לא וקשיא לרבא לשון רש"י. וגירסתו סתומה מאד והכי פירושו לפי לשונו דמקשה קא סלקא דעתיה דטעמא דרישא מפני שהבעלים מתיאשים מהם לאלתר דסתם שטיפת נהר יש לו קול. ומעתה דייקינן הכי הא סתמא דאבידה דעלמא שאין לה קול לאלתר אסור ואף על גב דבסופו מיאש לפי שאין בו סימן דומיא דקורות עצים ואבנים.
תא שמע דיאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן אסור וקשיא לרבא. ופרקינן הכא במאי עסקינן ביכולין להציל ולא דמוקמי רישא ביכולין להציל דאם כן לא מיאשי בעלים כלל והיכי קתני הרי הן שלו אלא הכי פירושא דכי דייקת מרישא הא סתמא שאין לה קול כדקאמרת כי היכי דתידוק הכי דודאי בדבר שאין בו סימן לא שני לן אליבא דרבא בין יש לה קול לאלתר בין שאין לה קול אלא לאחר זמן אלא טעמא דרישא דהרי הן שלו משום דאין יכולין בעלים להציל מסתמא. ומעתה הכי אית לך למידק הא סתמא באבידה דעלמא ביכולין להציל בין בשטיפת נהר בין באבידה דעלמא כגון אבידה שיש לה סימן שיכול להציל על ידי סימן.
ואקשיה אי הכי דקתני סיפא אם היו בעלים מרדפין אחריהם חייב להחזיר אי ביכולין להציל למה לי מרדפין. והכי פירושא כיון דאמרת דלית לן למידק חיוב חזרה ואיסורא אלא ביכולין להציל דוקא אם כן לדידך לא משכחת היתרא בשטיפת נהר באנפי אחרינא. ומעתה סיפא דקתני חייב להחזיר ביכולין להציל אית לן לאוקמי על כרחך ואם כן למה לי בעלים מרדפין אחריהן. ופרקינן ביכולין להציל על ידי הדחק. זו היא שיטת רש"י למבין לשונו. ומיהו אין מתחוור דקשיא לה לשון הכא במאי עסקינן וכן לשון אי הכי דאיהו מפרש להו אדייקותא ולישנא לא משמע אלא אגופא דרישא. וכן קשה דמפרש הא סתמא באבידה דעלמא ולא משמע לישנא אלא בסתם דנהר גופה. לכך גירסתו ופירושו אינו נכון. עיין במקומו.
וגם הרשב"א דחה פירושו של רש"י וזה לשונו: ואינו מחוור דאם כן כי אוקימנא ביכולין להציל ואקשינן ליה מסיפא דאם היו הבעלים מרדפין למה ליה לאהדורי למפרך מסיפא רישא גופה קשיא והכי הוה ליה למפרך אי ביכולין להציל אמאי הרי אלו שלו דילמא לא מיאש וכי תימא כיון דאינו מציל נתיאש אם כן סיפא נמי לא קשיא. אלא הכי גרסינן. אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו נתיאשו אין סתמא לא וקסלקא דעתין דנתיאשו היינו דשמעו הבעלים דמסתמא כיון דשמעו נתיאשה דדבר שאין בו סימן הוא ואינן יכולים להציל עד שיחסרו המים ויניחום במקום אחר ואין הבעלים יכולים ליתן בהם סימן. הא סתמא כלומר שלא שמעו או שהיו הבעלים במקום אחר לא ואף על פי שיתיאשו בודאי לכשידעו וקשיא לרבא. ופריק הכא במאי עסקינן ביכולין להציל וקא סלקא דעתיה ביכולין להציל להדיא קאמר כגון שמוליכין אותן המים סמוך לשפת הנהר ממש ומאי נתיאשו הבעלים דקתני בשנתיאשו ממש.
ואקשינן אי הכי אימא סיפא אם היו בעלים מרדפים אחריהם וכו'. ואי ביכולין להציל אפילו אין מרדפין נמי עד שנתיאשו בפירוש. והדר אוקימנא ביכולין להציל על ידי הדחק ומאי אם נתיאשו הבעלים דקתני ששמעו ששטפה נהר ולא רדפו אחריהם וסיפא דברייתא פירושא דרישא הוא. כך פירשוה הרב אב ב"ד והראב"ד וכן הגירסא בפירוש ר"ח וכן שנו אותה בתוספתא דבבא קמא בהאי לישנא: שטף נהר וכו' אם הרגישו הבעלים הרי אלו שלו אם היו הבעלים מרדפין אחריהם או שהיו במקום אחר הרי אלו של בעלים.
ומיהו איכא למידק דהיינו זוטו של ים ושלוליתו של נהר דרחמנא אפקריה ואף על גב דלא איאש מיניה. יש לומר דשלוליתו של נהר שאמרו היינו כשהוא הולך באמצע נהר וחריפותו דהשתא אינו יכול להציל כלל וכשהוא מציל מעשה נס הוא ואבודה ממנו ומכל אדם היא אבל כאן שהולך סמוך לשפתו של נהר בענין שיכול להציל על ידי הדחק הילכך לא חשבינן לה כאבודה לגמרי וצריכה יאוש.
ואכתי קשיא לי דמדאוקימנא ביכולין להציל והדר אקשיה אי הכי מאי שנא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי ואוקימנא ביכולין להציל על ידי הדחק אלמא משמע דלדעת המקשה בשאינן יכולין להציל אפילו על ידי הדחק היא ואם כן לדידיה היכי ניחא והא זוטו של ים ושלוליתו של נהר היא דלכולי עלמא אפילו שלא מדעת הוי יאוש דרחמנא אפקריה. ויש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי הכי ולדידך מי ניחא אלא דפעמים הרבה יכול להקשות כן ואינו מקשה. אי נמי יש לומר שהמקשה היה סבור דהכא בשאינו יכול להציל עכשיו כלל עד שיחסרו המים ויניחום באחד מן המקומות ומיהו אינן אבודין מכל אדם שלבסוף ליבשה יטילו אבל שלוליתו של נהר לא יטיל אותם לעולם ליבשה שבאמצעיתו הם הולכים ולא יחסרו שם המים לעולם והרי הן אבודין ממנו ומכל אדם. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: תא שמע שטף נהר עציו ואבניו אם נתיאשו וכו'. קא סלקא דעתך בשאינו יכול להציל וקתני אם נתיאשו הבעלים כלומר שידעו בהן אבל בסתמא שלא ידעו לא והיינו כאביי. ואם תאמר כיון שאינו יכול להציל הרי הוא כזוטו של ים אינו כלום. כי זוטו של ים ושלוליתו של נהר אינו מקום הצלה ואם ינצל משם דבר מעשה שמים הוא ואחת מני אלף הוא אבל שאר מקומות מקום הצלה הם.
הכא במאי עסקינן ביכולין להציל: ומאי נתיאשו הבעלים דשמעיניה דאייאש אי הכי אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזירם ואי ביכולין להציל מאי איריא מרדפין וכו' אי אמרת בשלמא בשאינם יכולין להציל כשהבעלים מרדפין אחריהם הוה ליה כסתמא לפי שהן סבורים שיכולין להציל והוה ליה כיאוש שלא מדעת אלא אי אמרת ביכולין להציל מאי איריא מרדפין אפילו ידעו ולא רדפו אחריהם נמי הוי יאוש מימר אמרי אחריני מצלי להו. ומתרץ ביכולין להציל על ידי הדחק ומאי נתיאשו הבעלים שידעו ולא רדפה ודאי נתיאשו שאינם סומכין על אחרים שיצילו אותם אבל מרדפין אחריהם ודאי לא נתיאשו. עד כאן.
וכתב הרמב"ן וזה לשונו: וראיתי מי שטרח לפרש גירסת רש"י כך הן הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן כלומר אם נתיאשו לבסוף הרי אלו שלו שכיון ששטיפת נהר יש לה קול ולא רדף ולבסוף שמעיניה דאייאש הוכיח סופו שמתחילתו נתיאש. הא סתמא לא כלומר אבידה אחרת שאין לה קול לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כיון שמתחילה ידע שמע מינה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
ומפרקינה ביכולין להציל ואפילו הכי הרי הן שלו דהוכיח סופו על תחילתו הואיל ומעיקרא נמי היה לו להציל ולא הציל. ואקשיה מסיפא דקתני מרדפין וכו' והפירוש הראשון יותר נכון. ועוד שהגירסא היא בעיקר הנוסחאות ובפירושי ר"ח. ובתוס' דבבא קמא תני לה בהאי לישנא שטף נהר וכו' אם הרגישו הבעלים הרי אלו שלהן אם הבעלים מרדפין אחריהן וכו' הרי אלו של בעלים. עד כאן.
תא שמע שטף נהר קוריו וכו'. עד הכא במאי עסקינן: פירש רש"י בשיכול להציל כלומר שבשטיפת נהר גופא ביכולין להציל חייב להחזיר. ופירוש לפירושו דקסבר דמעיקרא כיון דידע ולא רדיף ודאי מתיאש אפילו ביכולין להציל ואפילו יכול להציל למחר וליומא אחרא ואם כן הדיוק הוא במקום אחר שאינו יודע. ומדנקט שטף נהר דמסתמא אינו יכול להציל הדיוק גם כן אפילו במקום שאינו יכול להציל דהוי יאוש שלא מדעת וקשיא לרבא. ומשני ביכול להציל כלומר הפשט הוא כשאין יכול להציל בין יודע בין לא יודע דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ונקט נהר דידעי לחידוש הדיוק דאף על גב דידעי ולא מרדפי אי יכולין להציל לא הוי יאוש.
ואקשי ליה מסיפא דמשמע כדקא סלקא דעתין מעיקרא דאף על גב דיכולין להציל בעי רדיפה דודאי כיון דמרדפי ביכולין להציל מיירי חדא דלאו בשופטני עסקינן ועוד דהוה ליה כצועק על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. והרי הוא של מוצאו כיון שאבודה ממנו ומכל אדם ומשום רדיפתו אינו מעלה ומוריד אלא ודאי כיון דקתני אם היו מרדפין חייב להחזיר משמע אפילו ביכולין בעי רדיפה כדקא סלקא דעתין מעיקרא. ושני דלעולם רישא בשאין יכולין הא יכולין אף על גב דלא מרדפי חייב להחזיר והצלה על ידי הדחק אין יכולין קרי ליה והתם מודה דאי אין מרדפין הרי אלו שלו והדיוק דהא יכולין אינו אלא יכולין לגמרי למחר וליומא אוחרי דאף על גב דידע ולא מרדף לא הוי יאוש וחייב להחזיר אבל ביכולין על ידי הדחק ויודעין ואין מרדפין מודה דהרי אלו שלו והיינו סיפא דמיירי ביכולין על ידי הדחק וצריך רדיפה וסיפא פירוש דרישא הוא. זה נראה לי פירוש לפירוש רש"י ובזה נתרצה קושית הרמב"ן. דוק ותשכח. שיטה.
ואם לאו אין תרומתו תרומה: אף על גב דאמרינן בכתובות גבי פיחת עשרה או הוסיף עשרה דתרומתו תרומה משום דאמר ליה להכי אמדתיך. שאני התם דלא גלי אדעתיה דניחא ליה אבל הכא גלי אדעתיה דלא ניחא ליה. אי נמי התם תקינו רבנן כל אותן שיעורים ומצאו סמך לדבריהן ואם עשה כתקנת חכמים אף על פי שקשה לבעלים יאמר לו השליח להכי אמדתיך שכך דעתך אבל יפות לא תקנו חכמים ואם עבר על דעת בעלים אין תרומתו תרומה. תוספות שאנץ.
ואמאי בעידנא הא דתרים לא הוה ידע: פירוש מקשה ליה לאביי מקל וחומר דאלו לרבא איכא למימר דגורן למתרם קאי ובעלי בתים נוהגין עין יפה ואין מקפידין על היפות שעולות בתרומה הוה ליה כיאוש שלא מדעת דדבר שאין בו סימן ולא דמי ליאוש שלא מדעת דדבר שיש בו סימן דאף על גב דשמעיניה לבסוף כיון דלאו להתיאש קיימא לא הוי יאוש עד דאמר. ודחינן לה ומוקמינן בשעשאו שליח וכי גלי דעתיה בסוף הוכיח סופו על תחילתו שאף על היפות עשאו שליח הא אם שתק יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. הרמב"ן.
אמאי בעידנא דתרים לא הוה ידע וכו': פירוש סוגית הגמרא דאמר תרגמה רבא אליבא דאביי משמע דלא קשיא אלא לאביי. ותימה דהא כיון דבשעה שתרם לא ידעינן אם יקפיד כשידע אם לאו הא לא דמיא ליאוש שלא מדעת כלל אדרבה דמיא לההיא דאמרינן בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי וכו' ואם כן קשיא לתרווייהו. ויש לתרץ על ידי הדחק דודאי מסתמא כל אדם ניחא ליה דלתרמו משלו על שלו להוציאו מידי מכשול ודאי מסתמא אמרינן שלא יקפיד ואפילו אם יקח מהיפות דאף על גב דאמרינן סתם בני אדם בבינונית מכל מקום כשיעשה על ידו ניחא ליה שהחזיקוהו בעין יפה. וכל שכן אם נאמר דהשתא לא מוקמינן כשתרם מן היפות על הבינונית ואין כאן מקום קפידא אלא על שעשאו בלא שליחותו למאי דסבירא לן השתא ולהכי אמרינן דמסתמא לא קפיד ואי לא אמר ליה מידי אפשר דלא אמרינן מרתח קא רתח אדרבה אמרינן ניחא ליה ואישתיק תדע מדאמרינן ואם חושש משום גזל וכו' דמשמע דכשאינו חושש ושותק הויא תרומה.
ומאי דאקשינן ומנין היה יודע הכי קאמר מה חידוש בא להשמיענו אם צעק פשיטא דלא הויא תרומתו תרומה ואם שותק פשיטא דאינו חושש ומאי רבותא. ואהדר ליה ומאי חושש משום גזל כגון שהראה מתוך דבריו דלא ניחא ליה כיון שאמר כלך וכו' ואין שם יפות מהם אבל אם שתק או נמצאו יפות ודאי ניחא ליה. ומכל מקום לרבא לא הויא תיובתא אפילו נימא דסבירא ליה דבמילתא דלית בה סימן הוי יאוש על כל פנים אפילו צווח כשידע ואמר לא מיאשנא מכל מקום הוי יאוש וקני והכא אמרינן דאי קפיד או לא נמצאו יפות דאין תרומה דלא דמיין אהדדי דהתם כי לא מייאש בטלה דעתו אצל כל אדם כיון דלית ליה סימן אבל הכא לא אמרינן בטלה דעתו. ולפום מאי דקא סלקא דעתין השתא קצת קשה דאמאי ליכא קפידא אלא מטעם גזל דילמא יקפיד שהיה רוצה לעשות מצוותו בגופו. ולמסקנא נימא דלעולם כי לא הוי שליח לא הויא תרומתו תרומה ולא אמרינן בכי האי גוונא זכין לאדם. וכי שויה שליח הוי כעין ספק אדעתא דמאי שויה שליח ונוכיח סופו על תחילתו דאף על גב דסתם בני אדם בבינונית מכל מקום הרבה יש שרוצים ביפות ואפילו ביפות דיפות על ידי אחרים וכדפרישית והוה כאלו אמר לו מתחילה אם תרצה תרום מן מיפות שבהן אבל לא שנאמר שיש קפידא על שלא תרם מיפות דיפות דכיון שלא גילה דעתו וסתם בני אדם בבינונית מסתמא ניחא ליה אפילו בבינונית. שיטה.
כתוב בתוספות אמרינן נמי ניחא ליה מעיקרא משום מצוה. פירוש כיון דידע שתרם שעשאו שליח כדקא סלקא דעתין לא תועיל סברא דמצוה דהא לא ידע ונהי אי הוה ידע הוה ניחא ליה מאי אהני כיון דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. גליון.
תרגומה אליבא דאביי בדשויה שליח: פירוש דכיון דשויה שליח ודאי כולי עלמא מודו שדנים מסופו על תחילתו דכיון דבסופו ניחא ליה הוי כאלו ניחא ליה בפירוש מעיקרא וכאלו הוי יאוש מדעת. יש נוסחאות שגורסים: ותסברא אי בדלא שויה שליח מי הויא תרומתו תרומה וכו'. ולשון ותסברא מחודש בכאן שלא נאמר בשום מקום אלא לסתור ובכאן נאמר לקיים האוקמתא.
ויש גורסים: הכי נמי מסתברא דאי לא שויה שליח וכו' ואף זו אינה נימא דלא הוה ליה למימר הכי נמי דהא הכרחה הוא. וניסמי דוקאני לא גרסי לא הא ולא הא. ולדידהו נמי קשיא מאן דקארי ליה היכי סלקא דעתיה למסבר בדלא שויה שליח דהא כולי עלמא ידעי שאפילו תרם בבינונית אין תרומתו תרומה אם לא עשאו שליח מדרשא דאתם גם אתם לרבות שלוחכם. ומיהו בזו יש לומר דתלמודא שפיר ידע דבשויה שליח עסקינן אלא דקא סלקא דעתיה דמכל מקום אם איתא דבעלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא הוי סופו הוכיח על תחילתה הוא הדין היכא דעשאו שליח נמי. ותרגמה תלמודא אליבא דאביי דעל כרחך טעמא דהכא היינו משום דשויה שליח.
והשתא דאתינן להכי אף גירסת הספרים אפשר להלום דאתינן השתא לפרושי קושיין דמעיקרא ותסברא דמעיקרא סבירא ליה דמיירי בשלא עשאו שליח והא היכי אפשר אלא כגון שעשאו בעל הבית שליח ואמר ליה זיל תרום דמסתמיה דבעל הבית מן הבינונים ואזל איהו ותרם מן היפות ומפני שלא עשה כדרך הבעלים עושים קרי ליה תנא תורם שלא מדעת וכשמצאו בעל הבית ואמר לו היה לך לתרום מן היפות דיינינן שאם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה דהוכיח סופו על תחילתו דניחא ליה במאי דעבד ולא נתבטל שליחותו בשעה שתרם וקא סלקא דעתין דהוא הדין למילי דעלמא.
ולנוסחי דגרסי הכי נמי הכי פירושה דשויה שליח מילתא היא דאי סלקא דעתך דשויה שליח אינו מעלה ולא מורידן אפילו תימא דבעלמא יאוש שלא מדעת הוי יאוש ויוכיח סופו על תחילתו הכא היכי מהני דהא בעינן שליחות בשעת הפרשה כדכתיב כן תרימו גם אתם מה אתם לדעת בשעת הפרשה אף שלוחכם לדעת אלא ודאי דכל כהאי גוונא כיון דדעתיה דבעל הבית בבינונית מיהת כי סליק שלוחיה חדא דרגא ותרם מן היפות מינח ניחא ליה מסתמא עד שיהא הוכחה דלא ניחא ליה. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד: ואמאי בעידנא דתרם לא הוה ידע. וכיון דבשעת הפרשה לאו תרומה היא דהא לאו שלוחו הוא דכי ידע היכי הויא תרומה ושליחות שאחר הפרשה מי אית ביה מששא. עד כאן.
אמימר ורב אשי אכול הקשה הרמב"ן אמאי אכלי והא תנן בפרק הגוזל בתרא אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות. ותירץ דהאי אריסא הוה ליה חולקא בפירי וכהאי גוונא שרי כדאמרינן התם דרבא זבין שבישתא מאריסא ותניא התם כוותיה. ואם תאמר אם כן מר זוטרא אמאי לא אכל. יש לומר דסבירא ליה דשבישתא דוקא דתלושין והגיעו ליחלק ואיכא למיתלי דמחלקו הוא נותן אבל פירות מחוברין לא.
אבל הרשב"א תירץ דאפילו לית ליה חולקא בפירי שרי לפי שאומדן דעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך וכך נהגו. דמיא למאי דאמרינן בתוספתא דפרק בתרא דבבא קמא הבן שהיה אוכל משל אביו וכן עבד שהיה אוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית שכן נהגו. ומשום האי טעמא נמי אמרינן בהגוזל בתרא שגבאי צדקה מקבלין צדקה מן הנשים בדבר מועט. הר"ן.
וזה לשון הרמב"ן: אמימר ומר זוטרא אכול. תמיה לי היכי אכלי והא תנן ולא משומרי פירות עצים ופירות מי הוו ידעי דאתי מרי בר איסק ולימא כלך אצל יפות ואי אמרת באריס שיש לו חלק בפירות עסקינן אמאי לא אכל רב אשי לית ליה הא דאמרינן בפרק הגוזל דזבן רבא שבישתא מאריסא. ואיכא למימר דרב אשי סבר הני מילי בשבישתא כגון לאחר שחלקו אבל פירות מחוברין שעדיין לא חלקו לא. ומרימר ומר זוטרא סברי כיון דאית ליה שותפתא בגויה דנפשיה קיהיב וכי פלגי מודיע לבעלים ודיו דבעלים גופייהו ניחא להו דלפלוג אריסא במחובר בכהאי גוונא. והיינו דאמרי ליה השתא נמי לא אכיל מר דהתנן אם נמצאו יפות מהן ואי סלקא דעתך מחלקו של בעלים מי דמי התם הא אוקים בשעשאו שליח אלא שמע מינה דאינהו סברי דכמאן דעשאו שליח דמי הואיל ומשלו הוא נותן ואין כאן אלא שהוא חולק שלא מדעת חברו ואמר ליה לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה דאנן סהדי דניחא ליה משום מצוה וכך נהגו בעלי בתים לתרום בעין יפה אבל הכא דילמא לא הוה ניחא ליה וכיון שכן לא היה לו לחלוק במחובר עד שיתלשו. ע"כ.
והריטב"א כתב וזה לשונו: ואם תאמר דהיכי אכיל אמימר ורב אשי דהא תנן אין לוקחין משומרי פירות וכו'. ויש מתרצים דהא אמרינן התם דבאריס דאית ליה חולקא בארעא שרי וכדאמרינן דרבא זבן שבישתא וכו' ומשום דסבירא ליה למר זוטרא דהתם הוא בדבר תלוש שהגיע ליחלק ויש לתלות שנתן מחלקו אבל בפירות מחוברין לא דמאן פליג ליה ומשום הא לא אכל ואין זה מחוור. דהא ודאי שפיר קאמר מר זוטרא דבמחובר דין אריס כדין שומר.
ויש שפירשה דאף על גב דאריס דינו כשומר בזה מכל מקום אפילו בשומרי פירות לא אסרו אלא בשנותן או מוכר על שם שלו אבל הכא על שמן של בעלים נתן להם האריס ובודאי דשפיר ידעין דכי ידע מרי בר איסק ניחא ליה אלא דהשתא לא ידע והוה ליה כיאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן דלכי ידע ודאי מיאש. ואמימר ורב אשי סבירי להו כרבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ומשום הכי אכל ומר זוטרא סבירא ליה כאביי ולפיכך לא אכל. ומשום הכי אתיוה הכא להאי עובדא משום דהוי כפלוגתא דאביי ורבא. ואין פירוש זה מחוור כלל דהיכי מוקמינן לאמימר ורב אשי דלא כהלכתא דהא איתותב רבא כדלקמן.
והנכון דהכא מיירי בפירות שהיו עומדין לימכר והאריס מן הסתם יש לו חלק בפירות וכי יהיב לאחריני על מנת ליתן כנגדן מחלקו לבעל הבית אין כאן גזל גמור ואפילו מדבריהם אלא שיש בו משום שותף החולק שלא לדעת שיכול בעל הבית לומר לו מאן פליג לך הילכך אמימר ורב אשי אכול על דעת דאי ניחא ליה למרי בר איסק ואי לא יפרעו דמיהם. ומר זוטרא לא אכל דהא השתא בתורת דורן נותן להם האריס וכיון דכן אסור כיון דהוי חולק שלא מדעת. ודכולי ולמא אית להו כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דאי לא ודאי לכי ידע מרי בר איסק מינח ניחא ליה ואליבא דרבא מישרא שרי מהשתא ואפילו בפירות שאין עומדין לימכר. מרבי. ע"כ.
וזה לשון תוספות שאנץ: אמימר ורב אשי אכלי. אף על גב דמוכח בסמוך דרב אשי כאביי סבירא ליה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מכל מקום אכל משום דאימר מדידיה אייתי קמייהו כדתנן בהגוזל בתרא אין לוקחים משומרי פירות עצים ופירות ופריך אביי בגמרא לרבא דזבן שבשתא מאריסא מההיא משנה ומשני הני מילי שומר דלית ליה בגויה אבל האי אריס וכו' ומר זוטרא דלא אכל שמא מחמיר על עצמו היה. אי נמי סבר לה כאביי שלא היה רוצה לחלק בין שומר לאריס. אי נמי רבא דמחלק שם היינו בשבישתא שיש לתלות במה שהגיע לחלקה אבל כאן תלש מן האילנות והביא להם קודם חלוקה. ואמימר ורב אשי לא היו חושדין אותו כלל אפילו קודם חלוקה דאפשר שיתן לבעל הבית כנגדה ע"כ.
{{דה מפרש|אתא מרי בר איסק וכו'. לאו היינו מרי בר איסק דפרק ב' דכתובות דאתו ליה אחין מבי חוזאי דאותו מרי בר איסק היה בימי רב חסדא שהיה בימי רבא והך דהכא מיירי שהיה בימי רב אשי כדקאמר הכא ויום שמת רבא נולד רב אשי. תוספות חיצוניות.
{{דה מפרש|והתניא אם נמצאו יפות וכו'. ואף על גב דהא אוקימנא לעיל דשאני התם דשויה שליח הני מילי לדון על תרומה דלמפרע אבל להבא אפילו בדלא שויה שליח סגי לגבי הא דהכא דלענין להבא יאוש מדעת הוא. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הריצב"ש ז"ל וזה לשונו: ואף על גב דאוקימנא לעיל בשעשאו שליח היינו למהוי גלויי מילתא למפרע אבל מכאן ולהבא הא גלי דעתיה דניחא ליה ואם כן מהשתא הוה ליה למיכל. עד כאן.
אמימר ורב אשי אכיל וכו': נראה לי דהיינו טעמא דידע במרי בר איסק שהיה אוהב הלומדים וניחא ליה והוה ליה כאלו הרשה את האריס מתחלה לכך ולא מתורת יאוש שלא מדעת או מתנה או מחילה שלא מדעת נגעו בה. וכי אמרו ליה נמי למר זוטרא השתא נמי אמאי לא אכיל מר לא תפסו עליו על העבר אלא על ההוה כיון שגילה דעתו. ואהדר שאין זה גילוי דעת אפילו על ההוה כיון דאיכא טעמא דכיסופא אף על גב דהשתא אמר דניחא ליה בהכי דאי לא תימא הכי לא הויא תיובתא כלל דבהא כולי עלמא מודו וכדפרישית לעיל. שיטה.
אמר להו הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד אבל לא לענין אחר ואפילו להבא דדילמא לא ניחא ליה אלא דאמר הכי משום כסופא. הריטב"א.
כתב הגליון וזה לשונו: והתניא אם יש לו יפות וכו'. ולא מצי לשנויי מצוה שאני דלכבוד חכמים הוי כמצוה. עד כאן.
נגבו אף על פי ששמח אינם בכי יותן: פירוש וקשיא לרבא. וקשיא לי דהא מודה רבא בדבר שיש בו סימן דכיון דסתמיה לא הוי יאוש אפילו כי אמר לבסוף בפירוש מיאשנה לו הוי יאוש והכא לדבר שיש בו סימן דמיא דהא בעינן דניחא ליה. יש לומר דהכא נמי כיון דהעלן לגג והניחן שם לדבר שאין בה סימן דמיא ואף על גב דבעינן שישמח. הריצב"ש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה