בבא מציעא טז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הא מית ליה ומאן דאמר ניחא ליה דליקום בהמנותיה בהדי בני נמי ניחא ליה דליקום בהמנותיה סוף סוף קרו ליה בני לוקח גזלנא אלא איכא בינייהו דמית גזלן מאן דאמר ניחא ליה לאיניש דלא לקריוהו גזלן הא מית ליה למ"ד ניחא ליה דליקום בהמנותיה ה"נ אע"ג דמית ניחא ליה דליקום בהמנותיה סוף סוף קרו לבניה בני גזלנא אלא איכא בינייהו דיהבה במתנה מאן דאמר ניחא ליה דליקום בהמנותיה אמתנה נמי ניחא ליה דליקום בהמנותיה מאן דאמר ניחא ליה דלא נקריוהו גזלנא א"ל מאי גזלינא מינך:
בפשיטא זבנה אורתה ויהבה במתנה לאו לאוקמה קמי לוקח קא בעי גנפלה ליה בירושה ירושה ממילא היא ולאו איהו קא טרח אבתרה גבי איהו בחובו דחזינא אי אית ליה ארעא אחריתי ואמר האי בעינא לאוקמה קמיה לוקח קא בעי ואי לא זוזי הוא דבעי אפרועי יהבה נהליה במתנה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מתנה כירושה דהא ממילא וחד אמר המתנה כמכר דאי לאו דטרח וארצי קמיה לא הוי יהיב ליה מתנה להכי טרח וארצי קמיה כי היכי דליקום בהמנותיה ועד אימת ניחא ליה דליקום בהמנותיה אמר רב הונא עד שעת העמדה בדין חייא בר רב אמר עד דמטא אדרכתא לידיה רב פפא אמר ועד דמתחלן יומי אכרזתא מתקיף לה רמי בר חמא מכדי האי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא א"ל רבא תהא במאמינו בההוא הנאה דלא קאמר ליה מידי וקא סמיך עליה טרח ומייתי ליה גמר ומקני ליה מתיב רב ששת זמה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מן אבא היום מכור לך מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין אמר רמי בר חמא הא גברא והא תיובתא אמר רבא גברא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא הכא סמכא דעתיה והכא לא סמכא דעתיה הכא סמכא דעתיה דאזיל טרח ומייתי ליה כי היכי דלא נקרייה גזלנא הכא לא סמכא דעתיה שלחוה לקמיה דרבי אבא בר זבדא אמר להו זו אינה צריכה לפנים אמר רבא זו צריכה לפנים ולפני לפנים הכא סמכא דעתיה והכא לא סמכא דעתיה הוה עובדא בפומבדיתא ואותביה אמר להו רב יוסף זו אינה צריכה לפנים ואמר ליה אביי צריכה לפנים ולפני לפנים הכא סמכא דעתיה הכא לא סמכא דעתיה ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רבי יוחנן סיפא מה שאירש מאבא היום משום כבוד אביו מה שתעלה מצודתי היום
רש"י
עריכההא מית - לוקח ומי יחרפנו עוד הלכך לא נתכוון לזה אלא להעמידה בידו בחייו ולא לאחר מותו מ"ד כו':
דמית גזלן - לאחר שלקחה והבנים באים להוציא מיד הלוקח:
הא מית ליה - ולא נתכוון להעמיד ממכרו אלא בימי חייו שלא יחרפוהו:
אע"ג דמית ניחא ליה - מעיקרא:
דליקו בהימנותיה - אפילו לאחר מיתה:
סוף סוף קרו לבניה בני גזלנא - נמצא שאף לאחר מיתה מחרפין אותו:
זבנה אורתה - אם קודם שלקח מן הבעלים חזר ומכרה לאיש אחר לבד מן הראשון או הורישה לאחד מבניו או יהבה במתנה ואחר כך לקחה האי ודאי איגלי דעתיה דלאו לאוקמי קמיה לוקח ראשון בעי ולא ניחא לי' דליקום בהימנותיה שהרי מכרה לשני:
נפלה ליה - לגזלן בירושה שמתחילה גזלה לאחד ממורישיו ומת הנגזל:
ירושה ממילא הויא - והא ליכא למימר ניחא ליה דליקו בהימנותיה דהא לא טרח אבתרה דנימא גלי דעתיה דניחא ליה דליקו הלכך הוי כיורש דעלמא וחוזר ותובעה ונותן מעות ללוקח:
גבייה בחובו - לאחר שגזלה ומכר לו ובא לו אצל נגזל ואמר לו הגבה לי בחובי קרקע שגזלתיך:
אי אית ליה ארעא אחריתי - לנגזל שיכול לגבות חובו ממנה ואמר ליה בזו שגזלתי אני חפץ הא טרח אבתרה ואמרינן: לאוקמה קמיה לוקח בעי:
יהביה ניהליה במתנה - נגזל לגזלן:
ועד אימת - יקחנה מבעלים הראשונים דאמרינן דמשום דניחא ליה דליקו בהימנותיה לקחה:
עד שעת העמדה בדין - עד שיטרפוה מן הלוקח ויעמידהו בדין אבל משעמד ברשעו עד שעת העמדה בדין גלי אדעתיה דלא מהימן הוא ואם לקחה אחרי כן לאו לאוקמיה קמיה לוקח בעי:
עד דמטא אדרכתא לידיה - עד שיחייבוהו ב"ד לפרוע ללוקח מעותיו ועמד.. במרדו עד שכתבו פסק דין ונתנו ללוקח על נכסיו של גזלן שבכ"מ שימצאם יחזיק בהן והיינו תשעים יום לאחר שעמד בדין כדאמרינן בהגוזל [בתרא] (ב"ק דף קיב:):
עד דמתחלן יומא דאכרזתא - לאחר שמצא זה קרקע משל גזלן ובא לב"ד והן מכריזין שכל מי שרוצה לקנות קרקע יבא ויקחנה כדאמרינן בערכין (דף כא:) שום היתומין שלשים יום:
מתקיף לה רמי בר חמא - אהא מה מכר ראשון לשני כו':
תהא - הא דרב:
במאמינו - שאמר לו אני סומך עליך שתתננה בידי:
גמר ומקני - כשלקחה מבעלים הראשונים:
מצודתי - של חיות ועופות ושל דגים:
דבריו קיימין - לקמן פריך מאי שנא רישא כו':
הא גברא והא תיובתא - הרי אדם גדול וכמוהו תשובתו דקתני לא אמר כלום ולכשיירש לא קנה לוקח כיון דההיא שעתא לאו דידיה הוו נכסי אביו ולא אמרינן מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו:
לא סמכא דעתיה - דלוקח דקאמר מי יימר שירש מאביו כלום שמא ימכור אביו נכסיו בחייו:
שלחוה - להא תיובתא דרב ששת דאותיב אדרב:
אינה צריכה לפנים - אינה צריכה כדי לתרצה להכניסה לפני בני הישיבה שאין בהן יודע לפרקה ותשובת הגאונים פורשין לגנאי דליכא קושיא מעליא אל תעלוה לגיו:
הוה עובדא בפומבדיתא - שדנו דין כרב ואותבינן מהא מתניתין ואמר רב יוסף כו':
משום כבוד אביו - כשהיה אביו גוסס וצריך מעות לקבורתו ולתכריכין מוזהר לכבוד אביו שלא לשהותו בבזיון:
תוספות
עריכהמאי גזלינא מינך. וא"ת וכי מכרה נמי מה גזלו והלא צריך להחזיר לו מעותיו וי"ל דמ"מ יקראנו גזלנא כל זמן שלא יפרע לו:
ארצי קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה. משמע דהכי הלכתא מדלא נקט לישנא דלא נקרייה גזלן ועוד דהלכה כרב אשי דהוא בתראה וגדול בחכמה ובמנין:
האי שטרא חספא בעלמא הוא. וא"ת ולימא דקני לה במה שהחזיק בה אחר שקנאה גזלן וי"ל דמשמע ליה משעה שקנאה הגזלן היא של לוקח אע"פ שלא עשה בו שום מעשה וא"ת מעותיו שהיו תחלה מלוה נעשו עתה מכר וי"ל באתרא דלא קנו בכספא א"נ במלוה אינו יכול לקנות כדאמרינן פ"ק דקדושין (דף ו:) המקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר לא קנה והא דאמר בהאיש מקדש (שם דף מז.) ושוין שבמכר קנה היינו במלוה שיש לו על אחרים דאז באשה בענין זה מקודשת לכ"ע אי לאו דאשה לא סמכא דעתה ויראה שיחזור וימחול אבל מלוה שאשה חייבת לו אם מוחל לה ומקדשה בה אינה מקודשת דלא נתן לה כלום דמקמי הכי היה ברשותה וכן במכר לא קנה אע"ג דכשמקדשה בהנאת מחילת מלוה היא מקודשת דלא גרע מארווח לה זמנא ואדבר עליך לשלטון דמקודשת וכן במכר אם מכר בהנאת מחילה קונה כמו בהחליף דמי שור בפרה מ"מ לא משמע ליה שהיה מקנה לו בהנאת מחילת מלוה משום דמשמע מיד שלקחה הגזלן קנה לוקח ראשון:
בההיא הנאה דקא סמיך כו'. והויא כאילו א"ל שדה זו תהא קנויה לך לכשאקחנה:
מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום. וא"ת לימא דרב דאמר כר"מ וברייתא כרבנן וי"ל דלדידן קפריך דאית לן כרב כדאיתא פרק איזהו נשך (לקמן דף עב:) דמייתי גמרא טעמא דלא ליקריה גזלנא וניחא ליה דליקו בהימנותיה וסבירא לן כרבנן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דשמואל פסיק כרבי יוחנן הסנדלר פרק אע"פ (כתובות דף נט(א,ב).) ורב נחמן סבר בפירות דקל אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ורב האי פסק דאין הלכה כרב בהא משום דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' ולא נהירא מכח דאיזהו נשך (לקמן דף עב:):
קנויה לך מעכשיו. תימה מה צריך מעכשיו כיון דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאי לעניין חזרה הא כל זמן שלא בא לעולם יכול לחזור אע"ג דאמר מעכשיו וי"ל דנ"מ אם נקרע השטר או שאבד קודם שלקחה זה דקני כיון דאמר מעכשיו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקלז א מיי' פ"ט מהל' גזילה ואבידה הלכה ט', סמג עשין עג, טור ושו"ע חו"מ סי' שע"ד סעיף א':
קלח ב ג מיי' פ"ט מהל' גזילה ואבידה הלכה י"א, טור ושו"ע חו"מ סי' שע"ד סעיף ב':
קלט ד מיי' פ"ט מהל' גזילה ואבידה הלכה י"ב, טור ושו"ע חו"מ סי' שע"ד סעיף ג':
קמ ה מיי' פ"ט מהל' גזילה ואבידה הלכה י"ג, טור ושו"ע חו"מ סי' שע"ד סעיף ד':
קמא ו מיי' פ"ט מהל' גזילה ואבידה הלכה י', טור ושו"ע חו"מ סי' שע"ד סעיף א':
קמב ז מיי' פכ"ב מהל' מכירה הלכה ה', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רי"א סעיף א':
ראשונים נוספים
דברים פשוטים הן דודאי קנאה הקונה אותה מן הגזלן כיון שקנאה הגזלן מן הנגזל מיהו איצטריכינן לפרושה דחזינן מר זוטרא ורב אשי דאינון בתראי שקלו וטרו לפרושי טעמיה דרב הני מילי בעידנא דקנאה הגזלן מן הנגזל אבל אם נפלה לו לגזלן בירושה מן הניגזל לא אמרי' קנאה לוקח או מי שניתנה לו במתנה. וחזינן נמי בפרק איזהו נשך הלכה מלוה ישראל מעותיו של נכרי. תוב התם שקלי וטרו מרימר ורבינא בהא דאמר רבא התם ניתן ליכתב הכא לא ניתן ליכתב אלא הא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל [שדה] מחבירו ומכרה לאחר והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ושבח גובה מבני חורין ואמרינן אמאי נימא לא ניתן ליכתב. ופרקי' הכי השתא התם אי למאן דאמר ניחא ליה דלא ליקריוה גזלן אי למאן דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה מפייס למריה ומוקים ליה לשטריה הכא אברוחי אברח ליה מוקים ליה לשטריה ש"מ דהלכתא כוותיה דרב בהאי וסוגיא דשמעתא כרב אשי דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה. הלא תראה כדאתקיף ליה רמי בר חמא פריק ליה רבא תהא במאמינו פירוש בההוא הנאה דלא אמר ליה ולא מידי דסמיך ליה ואזיל ומפייס לנגזל וקני ליה מיניה גמר ומקנה ליה והא דמחזיק בה. והא דאותיב רב ששת הכא הא דתני מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום דקיימא לן אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. היא בתוספתא במסכת נדרים ומפורש בתלמוד ארץ ישראל בכתובות פרק אע"פ מה שאירש מאבא היום מכור לך בלוה לתכריכי אביו מפני שהיה גוסס וזה פי' משום כבוד אביו.
מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימים משום כדי חייו. קשיא ליה לרב דאמר מה מכר ראשון לשני לשני כל זכות שתבוא לידו. ופרקי אביי ורבא הכי הא מתניתא דתנא [בתוספתא] בסוף מסכת נדרים ליכא למימר דסמכא דעתיה דהא כי הדר ביה לא מצי קרי ליה גזלנא לפיכך לא אמר כלום אבל הא דרב דאי לא טרח ומייתי ומוקים לה בידיה מצו קרו ליה גזלנא סמך דעתיה דאזיל וטרח ומוקים לה בידיה כי היכי דלא ליקריוה גזלנא. ואמרי' מה שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר ר' יוחנן סיפא דקתני מה שאירש מאבא היום מכור לך דבריו קיימים משום כבוד אביו אמרו חכמים מכירתו קיימת. וכבר פירשנוהו בתלמוד ארץ ישראל בלוה בתכריכי אביו פי' כגון שהיה אביו גוסס ומוכר לעשות לו תכריכין וכן מי שאין לו [מה] יאכל משום כדי חייו אמרו חכמים אם אמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימים.
זבנה אורתה יהבה במתנה לאו וכו'. פרש"י קודם שלקתה ולאו לאוקומה קמי לוקח ראשון ולי נראה שאף לוקח שני לא קנה דכיון דלא ניחא ליה דליקום בהימנותיה גבי קמא לא ניחא ליה דליקריו' מהימן ואף שני לא קנה וכן נמי למ"ד דלא ליקרייה גזלנא סוף סוף קמא קרי ליה גזלנא הילכך האי גברא גלי אדעתיה דלא איכפת ליה בהימנותיה והרב אב ב"ד פירש זבנה לאחר שלקחה מבעלים הראשונים מיד, ואינו נכון:
יהביה ניהליה במתנה. פסק ר"ח ז"ל דלא קנה לוקח, אבל הרמב"ם הספרדי ז"ל פסק שקנה:
תהא במאמינו. פי' בההיא הנאה דהימניה מעיקרא עכשו גמר ומקנה כלומר שלוקחה לצרכו של לוקח והיינו כטעמא דניחא ליה דליקום בהימנותיה וכן כתב ר"ח ז"ל אבל לשון פרש"י ז"ל אינו מחוור בזה:
סיפא משום כבוד אביו. מפורש בירושלמי (כתובות ה, ה) בלוה בתכריכי אביו שהיה אביו גוסס, וכן כתבו כל המחברים ז"ל, ולפי' הורו מקצת הדיינין שאין לו למכור אלא בכדי תכריכי אביו אבל למכור באלף זוז לא והוא שהיה עני שאין לו אלא א"כ מכר מנכסיו דהואיל ומשום כבוד אביו הוא אין לנו לומר שמה שעשה עשוי אלא לכבודו של אביו בלבד אבל במה שאמרו מה שתעלה מצודתי איפשר דאפילו מכר באלף זוז והיה לו מה יאכל ממכרו ממכר דאורחא דמילתא הוא שיהא דבר מועט ואין אדם לוקחו אלא בפחות ואין אדם מוכר אלא לכדי חייו והואיל ומשום כדי חייו תקנו לא פלוג רבנן אבל בלוה בתכריכי אביו דוקא לצרכו של אביו ואין צרכו של אביו וכבודו אלא בכדי תכריכיו אבל במאה מנה אין זה כבוד אלא גנאי.
ומצאתי לרבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר בשער שני אפילו שהוא חולה ונוטה למות לא קנה אלא אם כן מכר לכבוד אביו וכו' והוא שאין תכריכין וצרכי הקבר מוכנין אבל אם יש לו אין לו למכור אלא לאחר מיתה ויש להוסיף על דבריו ז"ל והוא שמכר בכדי תכריכי המת שאם מכר יותר הרי הוא כמי שהיו לו תכריכים והוא שיכול למכור מעט אבל אם אינו מוצא למכור מעט מוכר הרבה וזהו כבוד אביו ואין מדקדקין עליו בדבר זה אם מכר יותר מעט.
עוד ראיתי בשער הג' בענין הפעוטות שאמרו חכמים מקחן מקת וממכרו ממכר במטלטלין משום כדי חייו וכתב הגאון ז"ל שלא ימכור אלא לכדי חייו ולפי דעתנו אנו רואין שאם יש שם ממון שנותנין לו ואף על פי שאינו אלא לכדי חייו ולפי מראות עיני הדיינים אלו דברי הגאון ז"ל ולפי דבריו אף במה שתעלה מצודתי היום שאמרו משום כדי חייו נאמר שלא ימכור אלא לכדי חייו אבל אם היה לו מה יאכל לא ימכור.
וכלשון הזה כתב ר"ח ז"ל וכן מי שאין לו מה יאכל משום כדי חייו אמרו חכמים אם אמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין וקשה לי דהא אפילו במתנה אמרו בפעוטות שמתנתו מתנה אחד מתנת ברי ואחד נותנת ש"מ ואחד מתנה מועטת ואחד מתנה מרובה ובמתנה מרובה ליכא משום כדי חייו ולא במתנת ש"מ אלא משמע דכיון דאמרו משום כדי חייו שתהא מתנתו מתנה כי היכי דלעבדו ליה מיליה לא פלוג בהו ואמרו מתנתו מתנה לעולם ואפילו בש"מ ומתנה מרובה ותו קשה לי ההיא דאמרינן בשילהי מציאת האשה גבי משליש מעות לבתו דקאמר אבל יש שם אפטרופ' לא ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום וכו' ומאי ראיה שאני התם דליכא משום כדי חייו ואפילו ליכא שליש נמי אין מעשה קטנה כלום, וצ"ע. ובספר משפטי השנים ראיתי שחולק על הגאון בזה:
פשיטא זבנה אורתה יהבה במתנה: פירש רש"י ז"ל: דזבנה ואורתה קודם שחזר ולקחה, ויפה פירש, דאי לאחר שחזר ולקחה, כבר זכה בה לוקח.
ואי לא זוזי הוא דבעי לאפרועי: ומסתברא דהוא הדין כל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של זו, כגון שהיא סמוכה לחצר שלו, או שהיא עדית, וכיוצא בו, דכל שאפשר לתלות בדבר, יד לוקח על התחתונה, דלא אמרו לאוקומיה קמי לוקח קבעי ליה, אלא בשטרחו והשתדלותו אחריה מוכיח שהוא רוצה להעמידה בפניו.
חד אמר מתנה כמכר וחד אמר מתנה כירושה: והלכתא כמאן דאמר מתנה כירושה, דבכל התורה כולה כדברי המקל מהם (פסחים עד, ב). ועוד דכל כי הא מספקא, על הלוקח להביא ראיה, דהוה ליה כעין מוציא מחברו.
להכי טרח קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה: מדנסיב ליה טעמא דניחא ליה דליקום בהימנותיה, שמע מינה דהלכה כרב אשי, וכיון שכן, אף במתנה ניחא ליה דליקום בהימנותיה.
רב הונא אמר עד שעת העמדה בדין: יש מפרשים עד שעת העמדת נגזל ללוקח בדין. ויש מפרשים העמדת לוקח לגזלן בדין על האחריות, והוא הנכון, דהוא בשטתא דאידך דחייא בר רב דאמר עד דמטייא אדרכתא לידיה, ורב פפא אמר עד דמתחלתן יומי אכרזתא, דהיינו לוקח לבהדי גזלן.
מכדי לוקח במאי קני ליה להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא: תמיה לי, והא טעמא משום דנגזל מקנה קרקעו ללוקח מגזלן, וכמו שפירשנו למעלה (טו, ב ד"ה אמר) וכבר שאלו למעלה מאי טעמא, ואוקימנא משום דלא ליקריוה גזלנא, אי משום דליקו' בהימנותיה. ונראה לי דהא דאתקיף השתא [רמי בר חמא], לא קאי אלא אגבאה בחובו, דלא שייך ליה ההוא טעמא דנגזל מקנה אותו ללוקח, דלאו בדידיה תליא מילתא, ובדין הוא דליקשי הכי לעיל גבי גבאה בחובו, אלא נטר עד דגמרו כל הנך פלוגתא, ובתר כן אקשי ליה.
ואסיקנא: תהא במאמינו: פירש רש"י ז"ל: שאמר לו בפירוש, אני מאמין בך שתעמידנה בידי, ולשון תהא מוכיח קצת כדבריו. ויש מפרשים דאפילו בסתם נמי, דכל לוקח בוטח ומאמין במוכר [שיעמיד] ממכרו בידו בשופי, דאלמלא כן לא היה לוקח ממנו. ותמיה לי, אכתי מאי קא יהיב טעמא למאי דקני ליה האי, דבמאי קני ליה. ויש לי לומר, דמשום דמאמינו, אף הוא כגובה אותה, ומזכה לו על ידי עצמו, ועשו את שאינו זוכה כזוכה. ויש לנו כיוצא בזו בריש פרק השוכר שבע"ז (סג, ב), בחנוני הרגיל אצלו, דמקני ליה דינר בכיסיה.
מתיב רב ששת מה שאירש מאבא מכור לך וכו': איכא למידק מאי קושיא, והא אמרי לעיל דבירושה כולי עלמא לא פליגי דלא קנה, דירושה ממילא קא הויא. ויש לומר דהתם היינו טעמא, משום דאמרינן דליכא הוכחה, משום דלא טרח בה, אלא ממילא קא הויא ליה, הא לאו הכי, קנה לה לוקח, וכיון שכן, הכא דפירש לו מה שאירש מכור לך, אמאי לא קנה. ומכאן ראיה דרב לאו דוקא אליבא דר' מאיר קאמר, ומשום דאזיל לטעמיה דאית ליה כר' מאיר, דאם איתא, מאי קושיא מהא דמה שאירש מאבא, דלמא רבנן היא.
הכא סמכא דעתיה הכא לא סמכא דעתיה: מסתברא דהכי פירושא, התם דלא הכיר בה, סמכא דעתיה, אבל הכא דהכיר בה, וידע דמאי דלאו דיליה זבין ליה, לא סמכא דעתיה. והיינו טעמא דהכא קיימא לן דקנה לוקח, כדקא פשיט ליה רב לשמואל וקביל מיניה, ובשדה זה שאני לוקח ממך לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו, לא קנה לוקח, דהתם נמי כיון שהכיר בה לא סמכא דעתיה, כן נראה לי טעמא דמילתא.
סיפא משום כבוד אביו: כלומר לקנות לו תכריכין וצרכי קבורה, והכין איתא בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ה) ופירשו הגאונים ז"ל: דוקא כשאין לאביו תכריכין, הא יש לו, אין כאן כבוד אביו. ודוקא בכדי שיקנה לו תכריכין, הא יתר מכאן, לא. ומיהו אי לא משכח לזבוני בכדי שעור מצומצם, מוכר עד כדי שעור שימצא, דכל זה בכלל כבוד אביו.
ומשום כדי חייו פירש רבינו האיי גאון ז"ל: כדי חיי יום.
למאן דאמר ניחא ליה דלא וכו'. הא מית ליה: כלומר ואתו בניו ומפקי מיניה דלוקח. קשיא לי היכי מפקי לה אינהו מיניה והא אמרינן בפרק מי שהיה נשוי ההוא גברא דזבין כתובתה דאמיה בלא אחריות לסוף שכיבא אמיה וכו' ואסיקנא נהי דאחריות דעלמא לא קביל ליה עילוה אחריות דנפשיה מי לא קביל. וניחא לי דהתם ממכרו ממכר דהא ארעא דידיה הוא דירשה מאביה אלא דמיחדה לכתובתה דאמיה אבל הכא דאין ממכרו ממכר דהא נמצאת שאינה שלו ואין המעות אלא כעין הלואה לא. הרשב"א.
דאמר ליה מאי גזלי מינך: ואף על גב דלוקח נמי משלם הדמים מכל מקום הוציא מעותיו כדי לקנות המקח וקשה לו שאינו מקיים מקחו בידו וקוראהו גזלן. הרא"ש.
כתב ר"ח בפרק איזהו נשך על ההיא דאמרינן התם (דף עב:) הכי השתא התם אי למאן דאמר ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא וכו'. וזה לשונו: מיהא שמעינן דהלכתא כרב דאמר בפרק קמא מה מכר לו ראשון לשני וכו' דהא מר ורב אשי טעמא דרב מפרשי ומדתרצי רבינא ומרימר דאינון בתראי שמעתא דא אטעמיה שמע מינה הלכתא כוותייהו דמקיימי דברי רבינו רב וכן הלכה. עד כאן.
פשיטא זבנה אורתה וכו': פירש רש"י דזבנה ואורתה קודם שחזר ולקחה. ויפה פירש דאי לאחר שחזר ולקחה כבר זכה בה לוקח. הרשב"א.
וכתב הרמב"ן וזה לשונו: זבנה אורתה יהבה במתנה לאו וכו'. פירש רש"י קודם שלקחה ולאו לאוקמה קמי לוקח ראשון. ולי נראה שאף לוקח שני לא קנה דכיון דלא ניחא ליה דליקום בהימנותיה גבי קמא לא ניחא ליה דליקרייה מהימן ואף שני לא קנה. וכן נמי למאן דאמר דלא ליקרייה גזלנא. סוף סוף קמא קרי ליה גזלנא הילכך האי גברא גלי אדעתיה דלא איכפת ליה בהימנותיה. והרב אב ב"ד פירש זבנה לאחר שלקחוה מבעלים הראשונים מיד ואינו נכון. עד כאן.
וה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש פירש בתשובה כפירוש הרב אב ב"ד וזה לשונו מועתק מלשון ערבי: וששאלת על אמרם בפרק קמא דמציעא פשיטא זבנה אורתה יהבה במתנה לאו לאוקומי קמי לוקח קא בעי אם זה דוקא בשהיה סמוך ללקיחה או אפילו אם היה אחר זמן.
תשובה. אין ספק שזה הדין לא יהיה אלא אם כן זבנה או אורתה או יהבה במתנה תיכף סמוך לקנייתה בכדי שנאמר שלא נתחדשה לו חרטה. אמנם אם עבר זמן אחר הקנייה ואחר כך זבנה או אורתה או יהבה במתנה יש לנו לומר שלא כוון בקנייתה אלא לאוקמה קמי לוקח וכבר קנה אותה הלוקח מעת הקנייה ואחר כך נתחרט וזבנה או אורתה או יהבה במתנה והואיל וכשקנה אותה אדעתא דלאוקמה קמי לוקח אין במעשיו האחרונים כלום ופירוש אורתה שנתנה במתנת שכיב מרע כמו שאמרו מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן אם כשהוא שכיב מרע כשיאמר יירש פלוני בני שדה זו שדבריו קיימין ואפילו היכא דאיכא בנים אחרים כדברי רבי יהודה בן בתירה שהלכה כמותו. אי נמי היכא דליכא אלא אותו הבן בלבד שדבריו קיימין אליבא דכולי עלמא. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: יש מפרשים דזבנה ואורתה ויהבה במתנה קודם שחזר ולקחה ומאי אורתה שהיה נותנה לאחרים בתורת מתנת שכיב מרע וכן פירש רש"י. וטעמא דמילתא יש לומר דאלו לגבי לוקח ראשון לא בעי לאוקמי כיון דקא הדר ואקני לה לאחרים ולגבי לוקח שני לא בעי לאוקמי כיון דלא אחזקיה בגווה ולא סמכה דעתיה ולגבי דידיה הוי כההיא דלקמן שאמרו מה שאירש מאבא מכור לך. כן נראה לי. אבל דעת קצת רבותי דכל כהאי גוונא אי חד מינייהו הוה נחית בה לקמיה בעי לאוקמי ואפילו הוה קמא ואי חד מינייהו לא נחית בה בתרא הוא דזכי בה. והכא כד זבנה או אורתה או יהבה במתנה תיכף שחזר ולקחה באותו מעמד. עד כאן.
נפלה ליה בירושה: כגון שגזלה מאביו ובא אביו וטרפה מן הלוקח ואחר כך מת אותו הנגזל ונפלה לפני זה הגזלן מחמת ירושה פשיטא ודאי דאין כח ביד לוקח הראשון להוציאה מידו בדין מחמת האי טענה. ואם תאמר ליפקה מיניה בתורת אחריות ואף על פי שלא יהיה נזכר שם אחריות דהא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא. יש לומר דבפירוש מכרה לו שלא באחריות ואף על פי שמכרה לו שלא באחריות אי חזר הוא ולקחה מבעלים הראשונים בודאי לאוקמי קמיה בעי כי היכי דלא ליהוי תרעומת עליה. ה"ר יהונתן.
והריטב"א כתב וזה לשונו: נפלה ליה בירושה ירושה ממילא אתיא והדרא ליה כלומר שחוזר הקרקע לגזלן והוא עצמו מוציאו מיד הלוקח שלו. וליכא למימר בהא נהי דאחריותא דעלמא לא קביל אחריותא דנפשיה מי לא קביל כדאמרינן בכתובות. דההיא במי שמוכר דבר שהוא שלו כההוא דזבנא לארעא דמשעבדה לכתובתה דאימיה שלא באחריות ומתה אימיה וירשה דלא מצי למהדר איהו וטריף לה במקום אימיה אבל הכא דזבין מידי דלאו דידיה ואין כאן מכר כלל כי הדר איהו וזכי בה איהו גופיה מפיק לה כל היכא דליכא למימר שמכר לו כל זכות שתבא לידו. עד כאן.
גבייה בחוביה אי הוה ליה לנגזל ארעא אחריתי ואמר הא בעינא לאוקמא קמי לוקח בעי: נראה לי דדוקא בשלא קרקע זה עדית שבקרקעות הנגזל ושלא היתה על המצר של זה הגזלן הלוקחה והכי קאמר אי אית ליה לנגזל ארעא אחריתי דשויא לגזלן כי האי דאי לא שויא כי האי כמאן דלית ליה ארעא אחריתי דמי. הריטב"א. וכן כתבו הרשב"א והר"ן ז"ל.
אבל הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו וזה לשונו: ראיתי מפרש דהוא הדין כל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של שדה זו וכו' ולא מסתבר ליה וכו'. עיין שם בדפוס. ונראה לי דודאי אלו אמר גזלן בשעה שלקחה מבעלים ראשונים בפני שנים הוו יודעים שאינני לוקחה לאוקמי קמי לוקח דלא קנאה לוקח דליכא גלויי דעתא דלא ניחא דליקום בהמנותיה גדול מזה. שיטה.
יהבה ניהליה במתנה: כלומר אותו הנגזל נתנה לגזלן אחר שטרפה מן הלוקח. הכניס הגזלן עצמו באהבת הנגזל ועבדו בגופו ובממונו עד שהנגזל נתן אותו קרקע לגזלה מהו. כלומר דמי לזבוני או לירושה. ה"ר יהונתן. והוא הולך כפי שיטתו. ורש"י ז"ל לא פירש כן.
וכתב הראב"ד וזה לשונו: יהבה ניהליה במתנה וכו'. קשיא לי אטו גזלן מי קני לה והא אמרינן אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור. ואיכא למימר דכתב ליה אחריות. עד כאן.
עד שעת העמדה בדין: יש מפרשים עד שעת העמדת נגזל ללוקח בדין. ויש מפרשים העמדת לוקח לגזלן בדין על האחריות והוא הנכון דהוי כשיטתא דאינך דחייא בר רב דאמר עד דמטא אדרכתא לידיה ודרב פפא דאמר עד דמתחלן יומי אכרזתא דהיינו מלוקח לבהדי גזלן. הרשב"א.
וכן פירש ה"ר יהונתן וזה לשונו: עד שעת העמדה בדין. כלומר כל זמן שלא העמיד הלוקח את הגזלן בדין כדי שיחזיר לו מעותיו מתבייש הגזלן מן הלוקח וטורח ומשתדל להעמידה בידו אבל מאחר שביישו בבית דין שוב אין לנו לומר מסתמא שיטרח בשבילו אם לא יפרש שבשבילו הוא קונה אותה. ע"כ. וכן פירש רש"י.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: הלוקח שדה מחברו ונמצאת שאינה שלו אלא שגזלה וחזר גזלן ולקחה מן הנגזל אפילו אם לקחה ממנו אחר שטרפה נגזל זה מן הלוקח חוזרת ללוקח דלאוקמה קמי דלוקח זבנה דניחא ליה דניקום בהמנותיה אף על גב דלא הוה דיליה בשעתא דזבנה ניהליה כיון דהות קיימא ברשותיה בגזלנותא סמכה דעתיה דגזלן עליה דנגזל דלזבנה ניהליה כל אימת דליבעי איהו הילכך קנה לוקח לגמרי. ואיכא מאן דאמר דהוא הדין אף על גב דלא הות ברשותיה בההיא שעתא אי אמר ליה שדה אחת בית סאה אני מוכר לך אי קנו מיניה מעכשיו אף על גב דהשתא לית ליה ארעא כלל מחייבינן למזבן כיון דמשכח לזבוני.
ורבינו הגדול זצ"ל חולק על זה כמו שאנו עתידין לבאר בפרק המוכר את הבית בסייעתא דשמיא. והוא הדין אי יהבי ליה נגזל לגזלן במתנה דסתמיה בכל איניש בעי למיקם בהימנותיה ולהכי טרח קמיה עד דיהבה ליה ואף על גב דיהבה ליה בתר דטרפה מלוקח. צריך עיון.
יהבה גזלן או אורתה לאחריני בתר דטרפה נגזל מקמי דזבנה מיניה דנגזל ובתר הכי זבנה מיניה לאו לאוקמיה קמי דלוקח קמא זבנה. אבל היכא דלא טרפה נגזל ואפילו נתנה לו הגזלן מתנה כשהיתה גזולה בידו כיון שחזר ולקחה נתקיימה ביד מקבל מתנה דניחא ליה דניקום בהימנותיה. והוא הדין אם גזלה ממורישו ומת מורישו אחר שטרפה ממקבל מתנה לא הדרא ליה דמאי דהוה ליה בההיא שעתא בגוה הוא דיהב ליה למקבל המתנה.
גזלה ומכרה וכבר לוה הנגזל מן הגזלן ואחר כך טרפה גזלן ממנו בחובו היכא דהוה ליה לההוא נגזל ארעא אחריתי בינונית דכוותה ואמר ליה הא בעינא למיגבי מינך ודאי לאוקמה קמי לוקח גבי מיניה ואי לא הוה ליה ארעא אחריתי לאו למיקם בהימנותיה שקלה מיניה אלא לאפרועי זוזי דהוה ליה עליה ולא הדרא ללוקח.
יהבה נגזל במתנה לגזלן ואחר כך בא הוא עצמו לטרפה מכח הנגזל לאו כל כמיניה דודאי בידא דלוקח מוקמינן לה. ואי נגזל הוא דבעי למיטרפה מיניה דלוקח אף על גב דלא קביל עליה גזלן אחריות ללוקח אי מצי אמר ניחא לי דאיקום בהימנותי צריך עיון. עד אימת אמרינן דניחא ליה לגזלן המוכר דליקום בהימנותיה היכא דהדר זבנה מנגזל או יהבה ליה נגזל בתר דטרפה עד דמתחלן יומי אכרזתא בתר דכתבו בי דינא אדרכתא ללוקח על נכסיה דגזלן ואי בתר הכי זבנה גזלן מיניה דנגזל כיון דעמד עליה בדין לאו לאוקמה קמיה זבנה דהא לא ניחא ליה למיקם בהדיה בהימנותיה. עד כאן.
כתוב בתוספות בדבור המתחיל ארצי קמיה וכו'. משמע דהכי הלכתא מדלא נקט לישנא דלא ליקרייה גולנא וכו'. אף על גב דרבא לקמן נקט האי לישנא דלא ליקרייה גזלנא מכל מקום מייתו תוספות מסתמא דתלמודא ולקמן הוא מדברי רבא. גליון.
מכדי לוקח וכו'. האי שטרא חספא וכו': תמיה לי והא טעמא משום דנגזל מקנה קרקעות ללוקח מגזלן וכמו שפירשנו למעלה וכבר שאלו למעלה מאי טעמא ואוקימנא משום דלא ליקרייה גזלנא וכו'. ונראה לי דהא דאתקיף השתא רמי בר חמא לא קאי אלא אגבאה בחובה דלא שייך ביה האי טעמא דנגזל מקנה אותו ללוקח דלאו בדידיה תליא מילתא. ובדין היה דליקשי הכי לעיל גבי גבאה בחובו אלא דנטר עד דגמרו כל הנך פלוגתא ובתר כן אקשי ליה. הרשב"א ז"ל.
ולפי שיטת הר"ן ז"ל שכתבנו לעיל לא קשה מידי והכי פירושה מכדי לוקח כלומר דנהי דאמרינן לעיל דמוכר זה כשחוזר ולוקחה להקנותה ללוקח נתכוון אפילו הכי לוקח במאי קני לה שהרי בשביל כוונת המוכר בלבד לא קנה אותה. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: מכדי לוקח במאי קני לה להאי ארעא. פירש רש"י ז"ל כסף לא נתן לו לשם קנין אלא לשם פקדון וכו'. ונראה מדבריו דסוגין אפילו על מכיר בה שאינה שלו כדברי רבינו ז"ל. ומיהו אין פירושו נכון בעיני שהרי אפילו נתן לשם מקח אינו קונה בה כיון שבאותה שעה לא היה ראוי לקנות דהא דאמרינן בפרק קמא דקידושין שהאומר לאשה הרי את מקודשת בכסף זה לאחר שלשים יום שהיא מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות התם הוא שהכסף ראוי לקנות בשעתו. ועוד הא פרישנא לעיל דהאי גברא לתורת מקח נחת כל היכא דאפשר ליה דתיקום בידיה. אלא הכי פירושו במאי קני לה להאי ארעא השתא שהרי בכסף ושטר וחזקה אינו קונה עכשיו כיון שלא היו ראויין לקנות בהן לשעה ראשונה. עד כאן.
האי שטרא חספא בעלמא הוא וכו': וכי תימא דקני על ידי המעות. ליתא חדא שבימי חכמי התלמוד לא היו קונים בכסף כדמוכח בפרק חזקת הבתים דקאמר ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה ועוד וכו'. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הריצב"ש ז"ל: מכדי לוקח במאי קני ליה להאי ארעא וכו'. שאפילו שנאמר שהמוכר לוקח עתה לצרכו מן הני טעמי דאמרינן דלא ליקרייה גזלנא או דליקום בהימנותיה אפילו הכי לא קני לה האי שטרא שהרי הנגזל אל הגזלן הוא מוכרה ולא ללוקח ומי הודיעו לנגזל שיקנה קרקע שלו ללוקח מן הגזלן כדאמרינן בפרק הגוזל מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטיו לבעל המעות ואפילו למאן דפליג עליה התם היינו כשהלוקח לוקח במעות של אחר משום דאמרינן שדעת המוכר למכור למי שהמעות שלו אבל כאן הגזלן במעותיו הוא קונה שהרי מעות הלוקח ראשון בהלואה הם עליו וכן אחר שלקחה הגזלן לא הקנה אותה ללוקח ראשון שהרי לא קבל ממנו דבר עתה שיקנה לו בהן והשטר הראשון חספא בעלמא הוא והמעות שקבל אז ממנו אינו יכול להקנות לו עתה בהן דהלואה נינהו גביה כדאמרינן בקידושין ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו. עד כאן.
כתוב בתוספות ואם תאמר מעותיו שהיו תחילה. ואין להקשות דנימא דפריך ממתנה דיש לומר אם כן רבא דמשני תהא במאמינו איהו סבר כלישנא דלא ליקרייה גזלנא כדמסיק ואם כן לית ליה מתנה משום דאמר ליה מאי גזלי מינך ולכך מקשי תוספות דלישני הכי. גליון.
תהא במאמינו: פירש רש"י ז"ל שאמר ליה בפירוש אני מאמין בך שתעמידנה בידי ולשון תהא מוכיח קצת כדבריו. ויש מפרשים דאפילו בסתם נמי דכל לוקח בוטח ומאמין במוכר שיעמיד ממכרו בידו בשופי דאלו לא כן לא היה לוקחן ממנו. ותמיה לי אכתי מאי קא יהיב טעמא למאי דקני לה האי דבמאי קני לה. ויש לי לומר דמשום דמאמינו אף הוא בגובה אותם ומזכה לו על ידי עצמו ועשו את שאינו זוכה כזוכה. ויש לנו כיוצא בזה בריש פרק השוכר שבעבודה זרה בחנוני הרגיל אצלו דמקני ליה דינר בכיסיה. הרשב"א ז"ל.
ולפי שיטת הר"ן ז"ל הכי מתרצית בההיא הנאה דלא קאמר ליה ולא מידי קא מקנה ליה כלומר דבהנאה זו שהוא מחזיקו בנאמן וסומך עליו חשובה היא בעינו ומקנה אותה לו כאלו נתן לו דמים כדאמרינן בקידושין דנתינה לאדם חשוב מקודשת דבההיא הנאה דמקבל מינה מתנה גמרה ומקניא נפשה. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: תהא במאמינו. פירוש מחמת שהאמינו טרח לעמוד בנאמנותו וקנה השדה מן הנגזל בשליחות הלוקח וזוכה לו וגם זה יודע הנגזל ונתכוון לוכות ללוקח. וניחא אף למאן דאמר וכי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות.
במאמינו: פירש רש"י שאמר לו וכו'. משמע דאי לא אמר לו לא קני. ותימא אם כן מאי פריך ממאי דתעלה מצודתי מכור לך דלא אמר לו אני סומך עליך. ויש לומר דהתם באלו אמר לו דמי שהרי קנה הירושה כשתבא לידו אבל הכא לא אמר לו כשתקנה העמידה בידו הילכך צריך שיאמר אני סומך עליך. ועוד יש לומר במאמינו שאינו מדקדק אחריו לידע היאך באת לידו אם קנאה וממי קנאה או אם ירשה כמנהג לוקחי שדות אלא לא היה חושדו כלל. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ודאמרינן תהא במאמינו. פירוש בההיא הנאה דהימניה מעיקרא עכשיו גמר ומקנה כלומר שלוקחה לצרכו של לוקח והיינו כטעמא דניחא ליה דליקום בהימנותיה וכן כתב ר"ח ז"ל אבל לשון רש"י ז"ל אינו מחוור בזה. עד כאן.
וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: סוגיא דשמעתא כרב אשי דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה הלא תראה כדאתקיף ליה רמי בר חמא פריק ליה רבא תהא במאמינו פירוש בההיא הנאה דלא אמר ליה ולא מידי דסמיך עליה דאזיל ומפייס לנגזל וקני ליה מיניה גמר ומקנה ליה והוא דמחזיק בה. והא דאותיב רב ששת הכא דתנא בתוספתא באחרית מסכת נדרים מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה וכו' לא אמר כלום דקיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם קשיא ליה לרב דאמר מה מכר לו ראשון לשני וכו' ופרקי אביי ורבא הכי הא מתניתא דהיא בסוף מסכת נדרים מה שאירש מאבא ליכא למימר דסמכא דעתיה דהא כי הדר ביה לא מצי קרי ליה גזלנא לפיכך לא אמר כלום אבל הא דרב דאי לא טרח ומייתי ומוקי ליה בידיה מצי קרי ליה גזלנא סמך דעתיה דאזיל וטרח ומוקי לה בידיה כי היכא דלא ליקרייה גזלנא. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: תהא במאמינו. פירש רש"י ז"ל תהא הא דרב במאמינו שאמר לו אני סומך עליך שתשיבנה בידי דכיון שכן גמר ומקנה ליה כשלקחה מבעלים הראשונים. וקשיא לי דאכתי נהי דמוכר גמר ומקנה ליה מכל מקום לוקח במאי קני ליה. יש לומר דכיון שהלוקח עומד בתוכה ונועל וגודר ופורץ ומתקן בה הרי הוא קונה אותו בחזקה. ומיהו קשה לי שאין זה בכלל תהא במאמינו שאמר הספר. ויש לומר דכיון דמאמינו גמר ומקנה ליה וכאלו אומר לו לך חזק וקנה דמי וכן פירש מורי ז"ל. אבל אין לשון הגמרא מתיישב כל הצורך. ובתוספות הקשו עוד על פירוש רש"י ז"ל דלא משמע דבעינן שיאמר לו בפירוש וברייתא דמה שאירש מאבא מכור לך לא משמע שאמר לו כן בפירוש.
לכך פירשו תהא במאמינו דבההיא הנאה דסמיך עליה גמר ומקנה ליה דאלו קבל ממנו כסף אחר כשחוזר ולוקחה דהנאה חשובה ככסף בכל מקום וכדמוכח בפרק קמא דקידושין בהדיא ולא עוד אלא שאף הנגזל עצמו לדעת כן מוכרה והוא גומר ומקנה ללוקח ואפילו למאן דאמר בפרק הגוזל מי הודיעו לבעל החטים וכו' הכא מודה שכבר הוא יודע שזה מכרה והאמינו הלוקח וכמי שהודיעו גזלן שלצורך לוקח הוא חוזר ולוקחה דמי. עד כאן.
אבל הריצב"ש ז"ל כתב וזה לשונו: תהא במאמינו. כלומר בההיא הנאה שהלוקח האמין אותו שיעמיד הקרקע בידו בשופי הנה זאת ההנאה חשובה ממון ומקנה לו הקרקע לאחר שקנאה מן הנגזל דומיא דמאי דאמרינן בקידושין דנתינה באדם חשוב הויא מקודשת דבההיא הנאה דקא מקבל מינה גמרה ומקניא נפשה. או נפרש דבההיא הנאה גמר ומקנה ליה המעות שלוקח בהם עתה מן הנגזל ואם כן כיון שהמעות שלו לכולי עלמא קנה ואפילו למאן דאמר התם מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל מעות התם הוא שהמוכר אינו יודע שזה יקנה לצורך אחר אבל כאן כיון שהוא יודע שמכרה לאחר הרי הוא מקנה למי שהמעות שלו. עד כאן.
מתיב רב ששת מה שאירש מאבא מכור לך וכו': פירש רש"י ז"ל דממה שאירש מאבא מותיב אמאי לא אמר כלום ואיכא למידק מאי קושיא והא אמרינן לעיל דבירושה כולי עלמא לא פליגי דלא קנה דירושה ממילא קא הויא. ויש לומר דהתם היינו טעמא משום דאמרינן דליכא הוכחה משום דלא טרח בה אלא ממילא קא הויא ליה הא לאו הכי קני לה לוקח וכיון שכן הכא דפירש לו מה שאירש מכור לך אמאי לא קנה. הרשב"א והר"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: מתיב רב ששת מה שאירש וכו'. פירש רש"י ז"ל דמתרווייהו פרכינן. והקשו בתוספות דמירושה ליכא לאותוביה דהא אמרינן לעיל דכל היכא דנפלה ליה בירושה לא זכה לוקח. לכך פירש דקושיין ממצודה. ויש לפרש כפירוש רש"י ז"ל דהכא כיון דאמר לו בשעת המכר מה שאירש מאבא מכור לך הרי הבטיחו שיזכה בה לאחר שירשנו והרי מאמינו וכאלו חזר וטרח ללקחה דמי וכן פירש הרמב"ן ז"ל. עד כאן.
וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הא דאותיב רב ששת ממה שאירש וכו'. קשיא לי והא אמרינן ירושה ממילא הויא. ואיכא למימר שאני התם דקאמר ליה ירושתי לא זבני לך. אבל הכא הויא מוכר ירושתו ואם כן נימא ניחא דליקום בהימנותיה. עד כאן.
ואם תאמר ומאי פריך לישני דאתיא כרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורב כרבי מאיר סבירא ליה. ויש לומר דלא ניחא ליה לאוקומי רב דלא כהלכתא. עוד אומר מורי הר"פ שיחיה דלא מצי לשנויי הכי דטעמא דרב משום (דאין) אדם מקנה וכו' דאם כן לעיל דפריך מאי טעמא לישני ליה דטעמיה דרב הוי משום דאדם מקנה אלא ודאי טעמא לאו משום דאדם מקנה דעד כאן לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה אלא דאמר ליה המוכר הריני מקנה לך קנין זה מעכשיו לכשיהא שלי כדאמרינן לקמן לכשאקחנה וכו' אבל לעיל גבי גזלן לא פירש לו שום דבר מהמכירה ובההיא שעתא לא היתה שלו דעדיין לא לקחה ואפילו הכי קסבר רב דמהני שפיר ואם כן הוי טעמא משום דמכר לו כל זכות שתבא לידו ולא הוי טעמא משום דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון הריצב"ש ז"ל: מתיב רב ששת וכו'. פירוש לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הקשו בחדושין ומאי קושיא דהך מתניתא רבנן היא דאמרי אין אדם מקנה וכו' ורב סבירא ליה כרבי מאיר. ותירצו דלכולי עלמא אמרה דאי אליבא דרבי מאיר היכי קבלה שמואל מיניה ועוד דעד כאן לא אמר רבי מאיר אדם מקנה וכו' אלא באומר בפירוש לכשיבאו לעולם אבל זה במתכוין לקנות עכשיו ואינו קונה לא יאמר רבי מאיר אדם שיקנה כשיבאו לעולם.
ואם תאמר עוד מאי מותיב מירושה דהא אמרינן לעיל דלא אמר רב מה מכר ראשון לשני בירושה דירושה ממילא קא אתיא ולא טרח בה. הא לא קשיא דהתם הוא לפי שבשעת המכירה לא הזכיר לו ירושה כלל אבל במה שאירש מאבא כיון שהוא מזכיר בפירוש שמוכר לו מה שירש מאביו אם היה שבמכר אדם יכול להקנות מה שלא בא לעולם וכשיקנה אחר כך קנה לוקח ראשון גם כן הכא הוה לן למימר שיקנה.
ואם תאמר אכתי מאי מקשה דבההיא דרב הא פריש רבא תהא במאמינו ובההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומקנה ליה השתא ואם כן דבר שלא בא לעולם הוא. יש לומר דרב ששת לא סבירא ליה כרבא אלא כרמי בר חמא דמתקיף לה לעיל ואמר מכדי במאי קני לה וכו' והיינו דרמי בר חמא אמר עלה דהך תיובתא דרב ששת הא גברא והא תיובתא משום דאזיל לשיטתיה ורבא דאמר לעיל תהא במאמינו אמר עלה גברא חזינא תיובתא לא חזינא. כן נראה לי שיטת שמועה זו. עד כאן.
התם סמכא דעתיה וכו': פירש הרשב"א ז"ל התם דלא הכיר בה סמכא דעתיה אבל הכא דהכיר בה וידע דמאי דלאו דיליה זבין ליה לא סמכא דעתיה. והיינו טעמא דהכא קיימא לן דקנה לוקח כדקא פשיט לה רב לשמואל וקביל מיניה ובשדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו לא קנה לוקח דהתם נמי כיון דהכיר בה לא סמכא דעתיה. ולא פירש רש"י ז"ל כן. הר"ן ז"ל.
וזה לשון גליון תוספות: ונראה דבחזר ולקחה קני לוקח אפילו למאן דאמר אין אדם מקנה משום דסמוך עליה דלא ליקרייה גזלנא או משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה כיון שכבר נתנה לו אבל בשדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו לא קני אלא למאן דאמר אדם מקנה כדמוכח בהדיא הסוגיא דלא שייך הכא טעמא דלא ליקרייה גזלנא ולא טעמא דליקו בהימנותיה כיון שלא באת השדה לידו. ומהר"י כהן חילק דהתם סמיך עליה דגזלן טפי לפי שבטוח שהנגזל יתרצה למכרה כיון שהקרקע כבר נגזלה לו ואינה בידו. עד כאן.
והריטב"א כתב וזה לשונו: התם סמכא דעתיה הכא וכו'. פירש רש"י ז"ל לא סמכא דעתיה דלוקח כיון דההיא שעתא לא הוו דידיה נכסי דאביו דאמר מי יימר שירש מאביו כלום שמא ימכור אביו כל נכסיו בחייו. עד כאן. וקשה לי דהא דרב נמי לא הוו נכסי דגזלן בשעה שמכרה ומי יימר דמזבן לה נגזל ניהליה. ויש לומר דהכא כיון דברשותיה דגזלן הוה קיימא ארעא והורידו ללוקח בתוכה שפיר סמכא דעתיה דלוקח דנגזל מזבן לה ניהליה לגזלן. עד כאן.
זו אינה צריכה לפנים: פירש רש"י ז"ל אינה צריכה להכניסה לפני בני הישיבה שאין בהם יודע לפרקה. ואין הלשון מתיישב כהוגן לפירוש זה. אלא הכי פירושו זו אינה צריכה להכניסה לפני גדולים כי קל להבין דשאני ירושה ומצודה דממילא אתיא. ואביי אמר צריכה לפנים ולפני ולפנים תיובתא רבתא היא וצריכה פירוקא דהתם סמכא דעתיה והכא לא סמכא דעתיה. מפי רבי. הריטב"א.
ובגליון תוספות כתוב זו אינה צריכה לפנים. פירוש דאין להם להצניעה משום דקושיא גדולה היא וצריכה לגלותה על כל שמא ימצאו לה תירוץ. עד כאן. וכן פירש בתוספות שאנ"ץ.
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא: כלומר דרישא ניחא ליה אבל סיפא מאי טעמא וכאלו אמר מאי שנא סיפא מרישא ודכוותה בתלמודא. הריטב"א.
סיפא משום כבוד אביו: מפורש בירושלמי בלוה בתכריכי אביו שהיה אביו גוסס. וכן כתבו כל המחברים ז"ל. ולפיכך הורו מקצת הדיינים שאין לו למכור אלא בכדי תכריכי אביו אבל למכור באלף זוז לא. והוא שהיה עני שאין לו אלא אם כן מכר מנכסיו דהואיל ומשום כבוד אביו הוא אין לנו לומר שמה שעשה עשוי אלא לכבודו של אביו בלבד. אבל במה שאמר מה שתעלה מצודתי אפשר דאפילו מכר באלף זוז והיה לו מה יאכל ממכרו ממכר דאורחא דמילתא הוא שיהא דבר מועט ואין אדם לוקחו אלא בפחות ואין אדם מוכר אלא לכדי חייו והואיל ומשום כדי חייו תקנו לא פלוג רבנן. אבל בלוה בתכריכי אביו דוקא לצרכו של אביו ואין צרכו של אביו וכבודו אלא בכדי תכריכיו אבל במאה מנה אין זה כבוד אלא גנאי.
ומצאתי לרבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר בשער שני אפילו שהוא חולה ונוטה למות לא קנה אלא אם כן מכר לכבוד אביו וכו' והוא שאין תכריכין וצרכי הקבר מוכנין אבל אם יש לו אין לו למכור אלא לאחר מיתה. ויש להוסיף על דבריו ז"ל והוא שמכר בכדי תכריכי המת שאם מכר יותר הרי הוא כמי שהיו לו תכריכים. והוא שיכול למכור מעט אבל אם אינו מוצא למכור מעט מוכר הרבה וזהו כבוד אביו ואין מדקדקין עליו בדבר זה אם מכר יותר מעט.
עוד ראיתי בשער השלישי בענין הפעוטות שאמרו חכמים מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין משום כדי חייו וכתב הגאון ז"ל שלא ימכור אלא לכדי חייו. ולפי דעתנו אנו רואין שאם יש שם ממון שנותנין לו ואף על פי שאינו אלא לכדי חייו ולפי מראות עיני הדיינים. אלו דברי הגאון ז"ל.
ולפי דבריו אף במה שתעלה מצודתי היום שאמרו משום כדי חייו נאמר שלא ימכור אלא לכדי חייו אבל אם היה לו מה יאכל לא ימכור. וכלשון הזה כתב רבינו חננאל ז"ל וכן מי שאין לו מה יאכל משום כדי חייו אמרו חכמים אם אמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין.
וקשה לי דהא אפילו במתנה אמרו בפעוטות שמתנתו מתנה אחד מתנת ברי ואחד מתנת שכיב מרע ואחד מתנה מועטת ואחד מתנה מרובה ובמתנה מרובה ליכא משום כדי חייו ולא במתנת שכיב מרע אלא משמע דכיון דאמרו משום כדי חייו שתהא מתנתו מתנה כי היכי דלעבדו ליה מיליה לא פלוג בהו ואמרו מתנתו מתנה לעולם ואפילו בשכיב מרע ומתנה מרובה. ותו קשה לי ההיא דאמרינן בשלהי מציאת האשה גבי משליש מעות לבתו דקאמר אבל יש שם אפוטרופוס לא ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום וכו' ומאי ראיה שאני התם דליכא משום כדי חייו ואפילו ליכא שליש נמי אין מעשה קטנה כלום. וצריך עיון.
ובספר משפטי השנים ראיתי שחולק על הגאון בזה. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: סיפא משום כבוד אביו. פירש בירושלמי דסיפא בלוה בתכריכי אביו ואידך נמי משום כדי חייו. כלומר דרבנן נתנו לו רשות למכור בשעה שאביו גוסס לצורך תכריכיו מפני כבודו והפקר בית דין הפקר דרבנן אקנינהו לנכסי דאבוה לכך. ומסתברא דכבוד אביו לאו דוקא דהוא הדין לשאר המתים. ומיהו דוקא לצורך תכריכיו אבל לא לדבר אחר אלא שאין מצמצמין עליו שלא למכור אלא כדי תכריכיו אלא מוכר הוא בריוח ואם לא מצא לוקח במנה ימכור באלף והא דאמרינן נמי משום כדי חייו לומר שתקנו לעני שיוכל למכור לצורך פרנסתו ופרנסת בני ביתו ובהרוחה ולא בצמצום וזה דעת הראשונים ז"ל. אבל יש אומרים דתקנתא הוא משום כבוד אביו ומשום כדי חייו ומיהו לא פלוג רבנן ונתנו רשות למכור אפילו לשאר דברים והכי דאיק לישנא וכן דעת רבינו ז"ל. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה