ערוך השולחן הלכות שבת ועירובין (ב)

ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות שבת (קובץ שני)

---

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד

---

בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות שבת (קובץ שני), עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.

מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.^[1]

---

תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו

---

מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו

---

תוכן

• ערוך השולחן הלכות שבת ועירובין (א): סימנים רמ"ב עד ש'
• ערוך השולחן הלכות שבת ועירובין (ב): סימנים ש"א עד שס"ה
• ערוך השולחן הלכות שבת ועירובין (ג): סימנים שס"ו עד תט"ז

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שא

קיצור דרך: AHS:OH301

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני הוצאה בשבת, ובמה יוצאים ובמה אין יוצאים
ובו מאה עשרים ושלושה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ | נא | נב | נג | נד | נה | נו | נז | נח | נט | ס | סא | סב | סג | סד | סה | סו | סז | סח | סט | ע | עא | עב | עג | עד | עה | עו | עז | עח | עט | פ | פא | פב | פג | פד | פה | פו | פז | פח | פט | צ | צא | צב | צג | צד | צה | צו | צז | צח | צט | ק | קא | קב | קג | קד | קה | קו | קז | קח | קט | קי | קיא | קיב | קיג | קיד | קטו | קטז | קיז | קיח | קיט | קכ | קכא | קכב | קכג

סימן שא סעיף א

הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים מאבות מלאכות והיתה במשכן, דאין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, כמ"ש בסימן רמ"ב. ומלבד שהיתה במשכן מפורשת היא בתורה, דכתיב: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהבית", הרי שקרא להבאה - מלאכה (רמב"ם פרק י"ב).

ושם היתה הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, דמשה הוה יתיב במחנה לויה דהוא רשות הרבים, מפני שכל ישראל נפנו לשם, וקאמר להו לישראל: לא תפיקו מרשות היחיד דידכו, לרשות הרבים דידי (ריש פרק הזורק צו:).

ואף על גב דבכל המלאכות לא הוצרכנו למצא בתורה מפורש מלאכה זו, דכיון דהיתה במשכן - הרי היא בכלל 'לא תעשה כל מלאכה', אמנם מפני דעצם הוצאה מלאכה גרועה היא, שהרי עצם הדבר לא נשתנית ורק במקומה נשתנית, וכל המלאכות יש בהם שינוי בעצם הדבר, ולכן אי לאו דגילתה התורה שהיא מלאכה - לא הוה ידעינן שהיא מלאכה (תוספות ריש שבת ד"ה 'פשט'). ובירמיה (יז, כב) מבואר גם כן שהיא מלאכה, כמ"ש בסימן רמ"ב ע"ש.

סימן שא סעיף ב

אמרו חז"ל (שם) דהוצאה הוי אב מלאכה, והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד הוי תולדה. והתימא על הרמב"ם שכתב שם דהוצאה והכנסה הם מאבות מלאכות ע"ש. וכן הזורק מרשות הרבים לרשות היחיד, או מרשות היחיד לרשות הרבים - חייב, דהוי תולדה דהוצאה (שם).

ומעביר ד' אמות ברשות הרבים או זורק - הלכה למשה מסיני דהיא בכלל הוצאה (שם), ונחשבת גם כן לתולדה. ויש עוד מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים כשהן בדיוטא אחת, דהוי גם כן תולדה דהוצאה, ויתבאר בסימן שמ"ו בס"ד. וחיובא דרשות הרבים אינו אלא עד י' טפחים מהארץ, לבד ממושיט ויתבאר שם.

סימן שא סעיף ג

ואין המוציא או המכניס או הזורק או המעביר חייב עד שיהיה בהדבר שהוציא כשיעור שיתבאר, וכן אינו חייב עד שיעשה בעצמו עקירה והנחה, ושיוציא את כל החפץ לרשות הרבים.

ולכן קופה שהיא מליאה חפיצים, אפילו מליאה חרדל, והוציא רובה מרשות זו לרשות זו - פטור עד שיוציא את כל הקופה וכן כל הדומה לזה, שהכלי החיצונה עושה את כל מה שבתוכו לדבר אחד, והוה כולו רק חפץ אחד. וזהו שאמרו בגמרא (צ"א:): 'אגד כלי - שמיה אגד', כלומר דהכלי החיצונה מאגדת כולם להיות כאחת.

וכן אם הפסיק באמצע ברשות הפטור - פטור, וזהו ששנינו במשנה (שם): "המוציא אוכלין ונתנן על איסקופת כרמלית, וחזר והוציאן - פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת".

סימן שא סעיף ד

וכן אינו חייב עד שיוציא או יזרוק כדרכו, אבל כלאחר יד, והיינו שלא כדרכו - פטור.

כיצד: המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בתוך חיקו, והיינו באיזה בגד המונח בחיקו או כסתות התפורות בבגדים שקורין קעשענ"א, או שיצא במעות או דבר אחר הצרורים בסדינו - חייב, שהוציא כדרך המוציאין, וכן המוציא על כתפו - חייב, אף על פי שהכתף הוא למעלה מי' טפחים ברשות הרבים, מפני שכן היתה משא בני קהת, דכתיב: "בכתף ישאו", וכל המלאכות אנו לומדין ממשכן.

ובירושלמי (פרק י') מפורש בהא דכתיב: "ופקודת אלעזר... שמן המאור וגו'" - שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל, והקטרת בחיקו והחביתין בכתף (רש"י צ"ב.).

סימן שא סעיף ה

אבל המוציא לאחר ידו, והיינו שהניח דבר על כף היד, והיינו הצד ששם הצפרנים והוציאו, או ברגלו או בפיו דבר שאינו מאכל, או במרפקו והוא העללנבאג"ן, שכפף הזרוע ונתן חפץ לתוכו והוציאו, או באזנו - שתחב החפץ באזנו או נתנו על האוזן, או בשערו - שקשר החפץ בשערו והוציאו, או בכיס שתפר בבגדו, ופי הכיס למטה, ומכל מקום אינו נופל לפי שפי הכיס צר. והרמב"ם כתב בכיס: "שתפר בבגדו, ופי הכיס למטה בין בגד לבגד בפי בגדו" עכ"ל, או במנעלו או בסנדלו או בפוזמקאות - פטור מפני שלא הוציא כדרך המוציאין.

וכל אלו פטורין מדאורייתא ואסורין מדרבנן, דכל פטורי דשבת - פטור אבל אסור, ועיין בסעיף צ"ט.

סימן שא סעיף ו

איתא בגמרא שם: "המוציא משוי על ראשו - פטור", ומרש"י שם משמע דדווקא כשאין אוחז המשא בידיו, אבל אוחזו בידו - חייב ע"ש.

והרמב"ם שם כתב:

"המוציא משוי על ראשו, אם היה משוי כבד כגון שק מלא או תיבה ומגדל וכיוצא בהן, שהוא משים על ראשו ותופש בידו - חייב שכן דרך המוציאין, ונמצא כמוציא על כתפו או בידו. אבל אם לקח חפץ קל, כגון שהניח בגד או ספר או סכין על ראשו והוציאו, והוא אינו אוחז בידו - הרי זה פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין, שאין דרך רוב העולם להוציא החפ[י]צין מונחין על ראשיהן"

עכ"ל, וזהו כדברי רש"י ז"ל.

ואין כוונתו דבמשא קל כשאוחזו בידו חייב, דאם כן הרי סותר לרישא דבעי משא כבד דווקא, אלא אורחא דמילתא קאמר, דמשא קל אינו אוחזו בידיו, וגם כוונת רש"י צריך לומר כן (וכ"מ מהמ"מ ע"ש ודו"ק). אבל תמיהני, דאם כן גם בעל כתפיו הוה ליה לחלק כן, דידוע דעל הכתפים אין נושאים רק משא כבידה. וכן משמע בירושלמי, דמקשה רבי יוסי בעי מעתה הוציא כגרוגרות על כתיפו חייב ע"ש, והוא בלשון תמיה. ולהדיא משמע במשנה שם דעל כתפו דומיא דבידו וחייב בכל עניין, וצ"ע.

(וצריך לומר דהירושלמי באמת מקשה זה, דממשנה מוכח דומיא דבידו, והא אין דרך משא קטנה על כתפו. ומתרץ דילפינן מאלעזר, אך גם בתירוצו שם נראה חסרון, דאין שם הגירסא כמ"ש רש"י במשנה שהבאנו בסעיף ד', ולא חשיב כלל בשם מה שבכתף, וכן במדרש במדבר סוף פ"ד ע"ש וצ"ע)

סימן שא סעיף ז

הרבה דינים יש בהוצאה באופן העקירות וההנחות והרשויות, וכולם יתבארו בס"ד בסימן שמ"ז כי שם מקומם, ובכאן עלינו לבאר השיעורים של הוצאה, והרמב"ם ביארם בפרק י"ח, וכמה הם שיעורי הוצאה בשבת.

ולאו דווקא הוצאה, דהוא הדין הכנסה וההעברה והזריקה וההושטה, אלא משום דהוצאה הוא האב מלאכה - לכן נכללו כולם בשמה, אבל דין אחד להם.

סימן שא סעיף ח

וזה לשון הרמב"ם שם:

"המוציא דבר מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד - אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום. ואלו הן שיעורי ההוצאה: המוציא אוכלי אדם - כגרוגרת, ומצטרפין זה עם זה, והוא שיהא כגרוגרת מן האוכל עצמו חוץ מן הקליפות והגרעינין והעוקצין והסובין והמורסן"

עכ"ל.

ואפילו אותן הקליפות הנאכלות עם הפירי, כמו קליפי עדשים וקליפות כל פרי עץ - מכל מקום אנן בעינן מידי דחשיב, והרי גם הסובין והמורסן בני אדם אוכלין אותם כשהם ביחד עם הקמח, ולשיעור חלה מצטרפין וכמ"ש ביורה דעה סימן שכ"ד, ומכל מקום לעניין שבת אין מצטרפין מטעם זה, והכי נמי כן (גמרא סוף פרק כלל גדול).

וזה עצם הטעם מה דבעינן כגרוגרת ולא סגי בכזית כבכל שיעורי תורה, משום דבעינן מידי דחשיב, והגרוגרת גדולה מכזית, וכל השיעורים הם הלכה למשה מסיני. (ומרומז בקרא ד'ארץ חטה ושעורה וגו', ותאנה כגרוגרת להוצאת שבת כדאיתא בריש עירובין, והיא גדולה מכזית כדמוכח בהמצניע צ"א., ולא נתברר לנו שיעור גרוגרת בצמצום, ועיין תוספות עירובין פ': ד"ה 'אגב').

סימן שא סעיף ט

עוד כתב:

"כדי רובע רביעית, ואם היה קרוש - בכזית"

עכ"ל. והטעם דתנן: המוציא יין - כדי מזיגת הכוס של ברכה שהוא רביעית, וכל יין נושא עליו ג' חלקי מים, ולכן די ברובע רביעית. ואף על גב דאין כאן הג' חלקי מים, מכל מקום כיון דעיקר החשיבות הוא היין והמים כלא נחשב לגבי היין, ובשבת בעינן רק מידי דחשיבא - לפיכך די ברובע רביעית (גמרא ע"ז.).

ואני תמה ואיך סתם הרמב"ם כן, והרי אין זה רק ביין שבימיהם, אבל יינות שלנו אין מקבלים כל כך מים. ולכן באמת שנה התנא: 'כדי מזיגה', כלומר כל יין לפי שיעור מזיגתו, ויינות שלנו שאין מקבלין מזיגה כלל - צריך רביעית. ובגמרא שאמר רב נחמן: 'כוס של ברכה - צריך שיהא בו רובע רביעית וכו' - אמר על יינות שבזמנו, אבל הרמב"ם איך פסק סתמא ברובע רביעית וצע"ג. וזה שקרוש בכזית - מפני שהרביעית כשיקרשנו יעמוד על כזית (גמרא שם), ולמה צריך כאן כרביעית שלם - משום דקדוש אינו מקבל מזיגה (רש"י שם).

סימן שא סעיף י

עוד כתב:

"חלב בהמה טהורה - כדי גמיעה,

וחלב טמאה - כדי לכחול עין אחת.

חלב אשה ולובן ביצה - כדי ליתן במשיפה,

שמן - כדי לסוך אצבע קטנה של רגל קטן בן יומו,

טל - כדי לשוף את הקילורין.

וקילור - כדי לשוף במים,

ומים - כדי לרחוץ פני מדוכה.

דבש - כדי ליתן על ראש הכתות,

דם ושאר כל המשקין וכל השופכין - ברביעית"

עכ"ל. (חלב טמאה הוא בירושלמי שם)

ושיעור 'כדי גמיעה' לא נתפרש, ויש אומרים שהוא מלא לוגמא, ולא משמע כן ביומא (פ'.), אך הוא יותר מכגרוגרת (תוספות שם). וזה שכתב: 'מים כדי לרחוץ פני מדוכה', לכאורה הוא נגד המשנה שאמרה: 'מים - לשוף בהן את הקילור', אך בירושלמי שם מפרש דזהו במים של טל, אבל סתם מים - כדי לרחוץ פני מדוכה, ובירושלמי אומר 'להדיח', והכל אחד.

ואף על גב דמש"ס שלנו לא משמע כן, שהרי אומר שם (ע"ח.) מים שתייתו שכיחא ע"ש, וזהו וודאי בסתם מים, אך לא חש לה הרמב"ם כיון דבירושלמי מפורש כן, ובש"ס שלנו אינו מפורש כל כך. (ולפי הירושלמי הא דאמר שמואל שם: 'כל שקיינא - מסו ומטללי', כלומר נגלד העין לבר ממיא - זהו על מים של טל ע"ש)

סימן שא סעיף יא

המוציא תבן של תבואה - שיעורו כמלא פי פרה, ואפילו הוציאו לגמל, דפיו גדול משל פרה - חייב (ע"ו.). ותבן של קטניות, אפילו הוציא סתמא - צריך כמלא פי גמל שהוא יותר מפי פרה, מפני שהפרה אינה אוכלת את התבן הזה אלא על ידי הדחק. ואם הוציא תבן של קטניות כמלא פי פרה לפרה - יש פלוגתא בגמרא שם רבי יוחנן וריש לקיש: רבי יוחנן פוטר, דאכילה על ידי הדחק לאו שמה אכילה, וריש לקיש מחייב - דשמה אכילה.

ולפי כללי הש"ס הלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש, והרמב"ם פסק שם דחייב, דגירסתו 'רבי אושעיא' ולא 'ריש לקיש', והלכה כמותו לגבי רבי יוחנן (כ"מ שם). אמנם אין צריך לזה, דאפילו לפי גירסתינו אתי שפיר, שהרי אומר שם מקודם דרבי יוחנן חזר בו והודה לריש לקיש ע"ש. ועוד כיון דהטעם תלוי באכילה על ידי הדחק אי שמה אכילה אם לאו, וכבר קיימא לן בחושן משפט סימן שצ"א דהוה אכילה, ומפורש כן בריש פרק כיצד הרגל ע"ש (י"ט:).

סימן שא סעיף יב

עמיר, והם קשין של שבלים - כמלא פי טלה, עשבים - כמלא פי גדי, שזוטר שיעורו מפי טלה, אך העמיר אינו ראוי לגדי. אבל עשבים שראוי לשניהם - הולכין לחומרא (רש"י). ואפילו הוציא בשביל טלה - חייב, כמו תבן של תבואה שהוציאו לגמל בסעיף הקודם. עלי שום ועלי בצלים, אם היו לחים - כגרוגרת, מפני שראוין לאכילת אדם, ואם יב[י]שים - כמלא פי גדי.

וכל אלו אין מצטרפין זה עם זה לחמור שבהן, אבל מצטרפין לקל שבהן. כיצד: הוציא תבן של תבואה ושל קטניות, אם יש בשניהם כמלא פי פרה - פטור, וכמלא פי גמל - חייב, וכן עמיר ועשבים וכל כיוצא בהן.

סימן שא סעיף יג

המוציא עצים - כדי לבשל כגרוגרת מביצת תרנגולת שהיא קלה להתבשל מכל הביצים, וגם לא לבשלה לבדה, דצריך לזה עצים הרבה, אלא כשהיא טרופה בשמן או בשאר משקה ונתונה באילפס, שממהרת להתבשל. והמוציא קנה - כדי לעשות קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו. ויש להסתפק בזמן הזה שאין כותבין בקנה מה דינו, ונראה דדינו כשאר עצים, ואפילו בזמנם אם היה עב שאינו ראוי לכתיבה או מרוצץ - שיעורו כעצים.

סימן שא סעיף יד

שנינו במשנה (פ"ט:): "תבלין - כדי לתבל ביצה קלה", ופירש רש"י כגרוגרת מביצה קלה שהיא ביצת תרנגולת, ובוודאי כן הוא, ונלמד מדין הקודם. אבל הרמב"ם כתב: 'כדי לתבל ביצה', ואולי גם הוא כוונתו כן, וסמך על הקודם. וכן מפורש בירושלמי (פרק ח' הלכה ה') וזה לשונו: "כל ביצה דתנינן בכלים - כביצה ממש, בשבת - כגרוגרות מכביצה".

ועוד שנינו: דכל מיני תבלין מצטרפין זה עם זה, ומפרש בגמרא - במיני מתיקה שנו, הואיל וראוין למתק הקדירה. כלומר דבלשון 'תבלין' כלול הכל גם מלח, כמו שפריך הירושלמי שם וזה לשונו: "וקשיא כמון ומלח מצטרפין" בתמיה, ומתרץ גם כן - במיני מתיקה שנו ע"ש.

ותימא על הרמב"ם שכתב סתם דתבלין מצטרפין זה עם זה, וביותר צ"ע דבריו בפירוש המשנה שכתב: כמו הפלפל והזנגביל וכו', והרי פלפל אינו מיני מתיקה (ועיין תוי"ט). ונראה דהרמב"ם מפרש 'מיני מתיקה' - לאו דווקא, אלא הממתיקין את הקדירה, ולכן מהרכבת פלפל וזנגביל ועוד דברים - נתמתק הקדירה. ולא מיעט הירושלמי רק מלח שאינו אלא שלא יהיה תפל, אבל כל שארי מיני תבלין - מצטרפין, ומפרש כן בגמרא. (מה שאמר: 'הכי נמי חזי למתק' - הכי פירושו, דכל מיני תבלין ביחד ראוין להמתיק הקדירה להטעימו)

סימן שא סעיף טו

המוציא פלפלת - כל שהוא, דחזי לריח הפה (צ'.). ואינו פלפל שלנו (רש"י), דפלפל שלנו הוא בכלל תבלין, והוי שיעורא כדי לתבל גרוגרת מביצה קלה, וכן המלח נראה לי דכך שיעורו.

ועטרן, דהוא פסולת של זפת (כ:) - כל שהוא, דחזי לכאב חצי הראש. ריח טוב - כל שהוא, ריח רע - כל שהוא, וכן צבע שצובעין בו ארגמן - הוי בכל שהוא, שיש בו ריח טוב (רש"י), וריח רע מעשנין בהן חולאים (שם). ומיני בשמים המריחין - כל שהן, דכל מין ריח הוי בכל שהוא. ונראה לי דזהו בבשמים העומדים רק להריח, דא(י)לו בשמים הנכנסים במאכלים - הרי הם בכלל תבלין, ושיעורן נתבאר בסעיף הקודם.

ומיני מתכות הקשים, כגון נחשת וברזל - כל שהן, שכן ראוי לעשות ממנו דרבן קטן. (גמרא) ועלה של וורד בחור - אחת, והוא מין שושנה, והגאון גורס פתילת הוורד, שעושין מצמר גפן צבוע כמין וורד, וקורין לה וורד (ערוך). מעפר המזבח ומאבני המזבח ובלויי ספרים ומטפחותיהן - כל שהוא, מפני שמצניעין אותן לגונזן.

וגחלת - כל שהוא, והמוציא שלהבת - פטור, כן כתב הרמב"ם שם. ותמיהני, דהא בגמרא (ביצה לט.) מבואר דאין זה אלא באדיי אדויה, כלומר שדחה השלהבת בידו לחוץ, אבל אם הוציאו בקיסם או בחרס - חייב, אף על גב דבקיסם והחרס ליכא שיעורא ע"ש, והיה לו לבאר זה.

אבל אם הוציא ממשמשי עבודת כוכבים כל שהוא - פטור, אף על פי שרבי יהודה אמר במשנה (צ.) דחייב מפני שמצווה לבערו, ובירושלמי אומר שם דגם רבי שמעון מודה בה, אף דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, משום דמודה רבי שמעון באיסורי הנאה ע"ש, וכל שכן הרמב"ם שפסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב - מכל מקום פסק דלא כרבי יהודה, משום דבש"ס דילן בסוף פרק כלל גדול במשנה ד'כל הכשר להצניע' אומר שם לאפוקי עצי אשרה ע"ש, אלמא דלא קיימא לן בזה כרבי יהודה. ואף אם חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה - מיהו הך מאיסא ופטור. (ובזה יש ליישב דברי התוספות צ"ד. ד"ה 'את המת' שכתבו דרשב"א הביא דרבי יהודה סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ממשנה זו, והא להירושלמי גם רבי שמעון מודה, אלא דש"ס דילן חולק בזה ודו"ק)

סימן שא סעיף טז

יראה לי דכל שיעורי 'כל שהוא' - מכל מקום צריך להיות בו איזה ממשות, אלא שאין שיעור קצוב לזה. וראיה ממיני מתכות שהם בכל שהוא, מפני שראוי לעשות ממנו דרבן קטן, והרי גם קטן שבקטנים צריך איזה שיעור. וכן דברים שלהריח הוי בכל שהוא, והרי מכל מקום צריך איזה תפיסה בידיו, דאם לא כן חלף הלך לו, אלא וודאי שצריך איזה ממשות.

ואי משום לשון 'כל שהוא' - כבר כתבו רבותינו בעלי התוספות בשבת (סג: ד"ה 'אריג') דגם 'כל שהוא' יש לה איזה שיעור קצת ע"ש. (והגם שיש לדקדק שם בדבריהם ממ"ש בעצמם מקודם בד"ה מניין לאריג דמתחלה לא היה דעתו להוסיף וכו', ואם כן אין ראיה ע"ש היטב, מיהו על כל פנים כתבו כן ודו"ק)

סימן שא סעיף יז

המוציא זרעוני גינה שאינם נאכלים ואינם אלא לזריעה - חייב בפחות מכגרוגרת. ולא נתברר אם כן כמה שיעורו, דפחות הרי כולל מעט פחות והרבה פחות. והרמב"ם בפירוש המשנה כתב: 'קרוב לכגרוגרת', ומפרש - פחות מעט, אך גם זה לא נתברר כמה מעט פחות, ואולי דעל כל פנים צריך יותר מחציה.

והמוציא מזרע קישואין - שני זרעונים, ומזרע דלועין גם כן שנים, וכן מזרע פול המצרי. והמוציא סובין - כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב (ע"ח:), דבמקום שאין פחמין צורפין זהב באש של סובין (רש"י), ולפי זה עכשיו לא שייך זה. והסובין אצלינו הוי רק למאכל בהמה, ושיעורו כמלא פי גדי.

והמוציא מורסין, וזהו הפסולת הנשאר בנפה, אם הוציאו לאכילת אדם - שיעורו כגרוגרת, ואם לבהמה - שיעורו כמלא פי גדי, ואם לצביעה - כדי לצבוע בגד קטן. ולולבי זרדין והחרובין, עד שלא ימתיקו - כגרוגרת, דראוין לאדם, ומשימתיקו הם רק לבהמה - ושיעורו כמלא פי גדי. אבל הלוף והחרדל והתורמסין ושאר כל הנכבשין, בין המתיקו ובין שלא המתיקו - שיעורן כגרוגרת, ואין אנו בקיאין במינים אלו.

סימן שא סעיף יח

גרסינן בגמרא (צ:): המוציא גרעינין, ופירש רש"י גרעיני תמרים, אם לנטיעה - שתים, אם לאכילה - כמלא פי חזיר, וכמה מלא פי חזיר - אחת. אם להסיק - כדי לבשל ביצה קלה, והיינו כגרוגרת ממנה. אם לחשבון, כמו שנותנים לסימן עדות לכל דינר פשוט (רש"י) - שתים.

והרמב"ם כתב:

"המוציא גרעינין, אם לאכילה - ה', ואם להסקה - הרי הן כעצים, ואם לחשבון - שתים, ואם לזריעה - שתים"

עכ"ל, ומסתמא כן היתה גירסתו בגמרא.

ובירושלמי (פרק ז' הלכה ב'): "חיטי מדיות - שתים, על ידי שהן חביבות עשו אותן כזרעוני גינה שאינן נאכלים", וכן הוא שם בסוף פרק ט' ע"ש. והרמב"ם לא הביא זה, ואולי כיון דבש"ס דילן לא הובא זה, מסתמא סבירא ליה דשיעורן כגרוגרת ככל האוכלים, ומיהו קשה לדחות הירושלמי כיון שאין חולק בזה וצ"ע.

סימן שא סעיף יט

המוציא אזוב לאוכלים - כגרוגרת, לבהמה - כמלא פי גדי, לעצים - כשיעור העצים להזייה [כשיעור הזייה], ושיעורה מתבאר במסכת פרה פרק י"ב - כדי שיטביל ראשי גבעולים ויזה ע"ש.

והמוציא קליפי אגוזים קליפי רמונים אסטיס ופואה, והם מיני צבע, וגם קליפי אגוזים, הכוונה על הקליפה הירוקה שהיא בעודו על האילן - כדי לצבוע בהן בבגד קטן פי סבכה, כלומר שבראש שבכה העשוי כקליעה נותן מעט בגד (רש"י פ"ט:), וסבכה הוא מה שמניחין הבנות על ראשיהן (רמב"ם).

וכן המוציא מי רגלים בן מ' יום או נתר אלכסנדריא או בורית או קמוניא ואשלק, והם גם כן מיני עשב ומיני אדמה המנקין כבורית - כדי לכבס בהן בבגד קטן פי סבכה, וכן כל שארי המנקין.

ואם הוציא סממנים שרוים - כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא של קנה דגרדין, והוא דבר מועט מאד. ודווקא בהסממנים כמו שהם צריך כדי לכבס וכו', לפי שאין אדם טורח לשרות סממנין כדי דוגמא (צ'.).

סימן שא סעיף כ

דיו - כדי לכתוב שתי אותיות, בין שהוציא דיו יבש ובין שהוציא הדיו בקולמס, ובין שהוציא בקלמרין שקורין טינטא"ר (פ.).

והרמב"ם שם כתב:

"המוציא דיו על הקולמס - שיעורו כדי לכתוב ממנו שתי אותיות, אבל אם הוציא הדיו בפני עצמו או בקסת - צריך שיהיה בו יתר על זה, כדי שיעלה ממנו הקולמס לכתוב שתי אותיות. היה בקסת כדי אות אחת ובקולמס כדי אות אחת, או בדיו לבדו כדי אות אחת ובקולמס או בקסת כדי אות אחת - הרי זה ספק אם מצטרפין אם לאו",

ובעיא היא בגמרא שם.

ופשוט הוא דהוא הדין אפילו כדי ג' אותיות אחת בדיו ואחת בקולמס ואחת בקסת - הוה גם כן ספק, אבל שני אותיות בשני קולמסים או בשני קסתים - מצטרפי וחייב (תוספות שם). ואי קשיא הא גם בלאו הכי חייב על הקולמס או על הקסת - דיש לומר דכיון שיש בהם דיו, הרי הם טפילים להדיו, כמו כשהוציא את החי במטה - שפטור גם על המטה, שהמטה טפילה לו (רש"י שם).

ואף בפחות מכשיעור הדין כן, כדתנן (צג:): "המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי - פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו". ואם הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך - חייב ואף על גב דליכא הנחה, דכתיבתן זו היא הנחתן, והנחה שלהם הוא על הנייר, וכל שכן אם עמד לנוח, דחייב גם בלא כתיבה, דעמידת גופו כעמידת חפץ דמי.

ואם הוציא אות אחת וכתבה, וחזר והוציא בהעלם אחת אות אחר וכתבה - פטור, מפני שכבר חסרה האות הראשונה, והוה כהוציא חצי גרוגרת והניח וחזר והוציא חצי גרוגרת אחר דלא מצטרפי, שלא הוציא רק חצי חצי שיעור. וזהו כשהגביה הראשון מקודם כמו שיתבאר, או החסיר מעט מהראשון ושרפו, והכי נמי כן הוא, דכשכתבו על הנייר בהכרח ליחסר ממנו מעט כשמתייבש קצת (עיין רש"י שם).

סימן שא סעיף כא

המוציא כחול שכוחלין בו את העינים - כדי לכחול עין אחת, דאנשים אין כוחלין ורק הנשים, והצנועות ההולכות מעוטפות ומניחין רק עין אחת מגולה - כוחלות אותו בלבד. ולכן בכפרים שאינן צריכות צניעות כל כך והולכות מגולות בשתי העינים - צריך כדי לכחול שתיהן, וכן בכל מקום שאין דרכן להתקשט אלא בשתי עינים. וזהו כשהוציאו לקישוט, אבל אם הוציאו לרפואה - בכל עניין חייב בכדי עין אחת.

זפת וגפרית - כדי לעשות נקב קטן, כלי שנותנין בו כסף חי סותם פיו בזפת או בגפרית ונוקב בתוך הסתימה נקב דק כדי להוציא בו (|רש"י ע"ח:). שעוה - כדי ליתן על פי נקב קטן של יין, ולא של שמן ודבש, שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש (שם פ'.).

דבק - כדי ליתן על פי ראש השפשף שבראש קנה של ציידין, דמושיבין נסר קטן בראש קנה ונותנין עליו דבק והעוף יושב עליה ונדבק בו, וצריך ליתן שם הרבה כדי שיהא העוף נדבק בו (שם). ורבב - כדי למשוח תחת רקיק שגדלו כסלע, ורבב פירש רש"י - שומן או שמן (ע"ח:). וקשה, הא בשמן נתבאר שיעור אחת בסעיף י' כדי לסוך אבר קטן ע"ש. ואפשר דאידי ואידי חד שיעורא הוא, או אפשר ששני מיני שמנים יש, והראוי לזה אינו ראוי לזה.

סימן שא סעיף כב

המוציא אדמה - שיעורו כדי לעשות חותם האגרת, וכתבו שהוא מין אדמה אדומה. אבל סתם אדמה - וודאי אינו כשיעור הזה, דהיינו עפר שיתבאר שיעורו - כדי לכסות דם צפור. טיט - כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, זבל או חול דק - כדי לזבל כרישא, וזהו קפלוטות, וחול הגס - כדי לערב עם מלא כף של סיידין.

חרסית, והיא לבינה כתושה - כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, וכן טיט הוה כשיעור הזה כמ"ש, ושיער כדי לזבל טיט של שיעור הזה. סיד - כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות, שהיו סדין פניהן בסיד דמשיר השיער ומייפות את עצמן בזה. עפר ואפר - כדי לכסות דם צפור קטנה, צרור ואבן - כדי לזרוק בבהמה שתרגיש, והוא משקל עשרה זוזים. חרס - כדי לקבל בו רביעית.

סימן שא סעיף כג

המוציא חבל - כדי לעשות אוזן לקופה, ואין חילוק בין סתם חבל לחבל המצרי, והאוזן הוא כדי לאחוז בו. גמי (על 'קנה וסוף' תרגם 'קני וגמא') - כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה לתלותם בו. ויש להסתפק אם זהו אפילו בגמי לח דחזי למאכל בהמה (שבת קי"ב.), או דווקא ביבש, ובלח שיעורו כמלא פי גדי.

והוצין של לולבי דקל - כדי לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית העשוי מצורי דקל. סיב שגדל סביב הדקל כעין מלבוש - כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן את היין, מוכין - כדי לעשות בו כדור כאגוז (תוספתא פרק י'). עצם - כדי לעשות תרווד, והיינו כף המיוחד לרופאים, וידוע להם מ(י)דתה (ערוך). זכוכית - כדי לגרור בו ראש הכרכר, וזהו עץ של אורגין וראשו חד (רש"י פ"א.), או כדי שיפצע בה שני נימין כאחת.

סימן שא סעיף כד

המוציא שתי נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה - חייב, שמצניעין אותן לצידת עופות. הוציא אחת מן הקשה שבחזיר - חייב, דראוי לסנדלר לתתו בראש התפירה. נצרי דקל, והם חוטי העץ - שתים, לשתי בתי נירין בבית האורגים. תורי דקל, והן קליפי החריות - אחת, דחזי לחפור דלעת (ערוך). מצמר גפן ומצמר כלך וצמר גמלים וארנבים וחיה שבים ושאר כל הנטוין - כדי לטוות חוט אורך ד' טפחים (תוספתא שם).

המוציא מן הבגד או מן השק או מן העור - כשיעורן לטומאה כך שיעורן להוצאה: הבגד ג' על ג', השק ד' על ד', העור ה' על ה', ויראה לי דכאן גם כן מצטרפין לקל שבהם ולא לחמור שבהם, כבאוכלי בהמה בסעיף י"ב, וגם בטומאה כן הוא, כדתנן בפרק כ"ז דכלים ע"ש. עוד יראה לי דמפץ ו' על ו' להוצאה כמו בטומאה שם, אמנם מלשון הש"ס (ע"ט.) שהביא משנה זו, ובשם יש גם מפץ, ואומר על זה: "ותני עלה הבגד והשק והעור - כשיעור לטומאה כך שיעור להוצאה", ומפץ שייר - שמע מינה דאינו כן, וטעם לזה לא ידעתי, וגם ברמב"ם לא נמצא מפץ וצ"ע.

סימן שא סעיף כה

המוציא עור שלא נתעבד כלל אלא עדיין הוא רך - שיעורו כדי לצור משקולת קטנה שמשקלה שקל. היה מלוח ועדיין לא נעשה לא בקמח ולא בעפצה - שיעורו כדי לעשות קמיע. היה עשוי בקמח ועדיין לא נתעבד בעפצה - שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט. נגמר עיבודו - שיעורו ה' על ה', ולרש"י דווקא כשבשלוהו ברותחין ומתקשה לישב עליו, ועשוי לכסות מטות ודולבקאות (ע"ט.).

וטעמי השיעורין מפני שהעור כשהוא במצב זה אינו ראוי רק לזה, ולכן יכול להיות שכשמשבח שיעורו גדול מקודם שנשתבח, כמבואר מדין זה.

סימן שא סעיף כו

המוציא קלף מעובד - כדי לכתוב עליו פרשת שמע בתפילין, שכן תפילין כותבין על קלף, ושמע היא הקטנה שבכל הפרשיות. דוכסוסטוס - כדי לכתוב עליו מזוזה, מפני שהוא נכתבת על דוכטוסטוס, כמ"ש לעיל סימן ל"ב וביורה דעה סימן רפ"ח, ולתפילין פסול דוכסוסטוס. ומהו דוכסוסטוס, נתבאר שם. ואין לשאול למה בתפילין חייב בפרשה אחת, ובמזוזה בעינן שיעור על כל המזוזה, משום דמזוזה הוי רק בעור אחד, ובשני עורות פסולה כמ"ש שם, ותפילין בשל ראש הוי ד' קלפים, ואם כן פרשה אחת - חזי לבית אחד משל ראש.

נייר - כדי לכתוב עליו שתי אותיות של קשר מוכסין, שהמוכסין נותן להמשלם המכס, והן גדולות מאותיות שלנו. והמוציא קשר מוכסין - חייב אף על פי שכבר הראהו למוכס ונפטר בו, מכל מקום נושאו תמיד עמו להראות שהוא גברא דפרענא. ונייר מחוק - כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון, שהם בשמים טובים. ואם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות של קשר מוכסין - חייב.

סימן שא סעיף כז

המוציא אדם חי - פטור, דחי נושא את עצמו. ולאו משום קילות המשא, דהא גם במשא פחותה מזה חייב, אלא משום דבמשכן לא היו נושאים בני אדם, שאין זה ממלאכת המשכן (תוספות צד. ד"ה 'שהחי').

וביאור הדברים: דאף על גב דלא בעינן ממש בכל פרט ופרט דומיא דמלאכת המשכן, אלא כיון דמלאכה זו היתה במשכן - חייב במלאכה זו אף במה שלא היה במשכן, מכל מקום כיון דנשיאת אדם בעל חי משונה מכל המשאות, דכל המשאות הנושאן נושאן כולו, אבל האדם נושא את עצמו, ונמצא שהנושא אינו נושאו בשלימותו. ואמנם אם היה דבר זה במשכן - היה חייב, אבל כיון דבמשכן לא היה - אם כן מלאכה זו לא היתה במשכן.

אבל הנושא בהמות וחיות ועופות - חייב, דאינהו משרבטי נפשייהו (גמרא שם), כלומר מכבידים עצמם כלפי מטה ואין נושאים את עצמם, והוה דומיא דכל המשאות. וגם יש לומר שהיה במשכן, שהיו נושאים אילים המאדמים שהיו צריכין למלאכת המשכן. וכן תינוק שאינו יכול לדרוך ברגליו - חייבים עליו, וכן חולה וכן כפות, דכל אלו אין נושאים את עצמם והוה דומיא דכל המשאות. וגם במשכן יש לומר שהיו, שכן הנשים שטוו אם היה להן תינוק היו נושאות אותו, וכן כשנחלה אחד מהבעלי מלאכות - בהכרח שנשאוהו, וכפות וחולה הכל אחד. (עיין תוספות שם, וזהו לר"נ ולא לרבנן ודו"ק)

סימן שא סעיף כח

ודע דיש טעות בין ההמון שנושאים ילדים ותינוקות במקום שאסור לטלטל, ורגילים לומר דעל בעל חי פטורים, ומחללים שבת, דתינוק שאינו יכול להלך - חייבים עליו מן התורה כמ"ש. ולא הותר רק לדדות אותו, והיינו שיעמוד בארץ, אם יוכל ליטול רגל אחת ולהניח רגל אחת - רשאי לאוחזו בידו ולדדותו.

ואפילו תינוק גדול שיכול להלך ונושא את עצמם, נהי דמן התורה פטור - חייב מדרבנן, ככל פטורי דשבת דהוה פטור אבל אסור, כמ"ש בסימן רמ"ב, ולכן מחוייבים להודיע זאת לההמון שלא יכשלו.

סימן שא סעיף כט

המוציא את האדם החי במטה - פטור אף על המטה, שהמטה טפלה לו. וכן אף שהיה לבוש בגדים ונושא טבעות של כסף ושל זהב באצבעותיו - פטור, מפני שהן טפילים לו. אבל אם אין הבגדים עליו דרך מלבוש אלא נושאן על כתיפו - חייב, וכן כשהטבעות אינן על האצבעות אלא בידיו - חייב, דבכהני גווני לא נעשו טפלים אליו.

וכן אם הוציא תינוק חי שיכול להלך, וכיס תלוי לו בצוארו, שתולין לו שישחוק בו או להשקיטו מבכי - חייב על הכיס, דאין כיס של מעות טפל להתינוק. אבל דברים שדרכן לתלות על התינוק - בטלו לו ופטור.

(דין זה דתינוק הוא בריש פרק נוטל, ושם הוא אליבא דרבי נתן דפוטר על כל הבעלי חיים, ואם כן הרמב"ם שפסק כרבנן - לא הוה ליה להביא דין זה, ולכן כתבתי שיכול להלך. אך בעיקר הדין שפסק הרמב"ם דלא כרב נחמן קשה לי, הא רבא פסק שם כרב נחמן, ואיך פסק דלא כרבא. אך על הרמב"ם לא קשה לי כל כך, דשם אומר גם כן דרבא סבירא ליה כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, ועם כל זה פסק כרבי יהודה כמ"ש בפרק א', אבל לכל הפוסקים שחלקו עליו ופסקו כרבי שמעון משום הך דרבא, כמ"ש המ"מ בפרק א' - אם כן גם בהך ד'חי נושא את עצמו' קיימא לן גם כן כרב נחמן, משום הך דרבא ודו"ק)

סימן שא סעיף ל

שנינו במשנה (צ':): חגב חי טהור - כל שהוא, מת - כגרוגרת, דחי מצניעין לקטן לשחוק בו. רבי יהודה אומר - אף טמא כל שהוא, שמצניעין לקטן לשחוק בו. ורבנן סברי דטמא אין ליתן לקטן, דשמא ימות ויאכלנו, והלכה כרבנן.

ולפי זה יש לתמוה על הרמב"ם שכתב שם סתם: 'המוציא חגב חי - כל שהוא, ומת - כגרוגרת', ולא חילק בין טמא לטהור. ונראה לעניות דעתי דוודאי הלכה כרבנן דאסור ליתן לקטן חגב טמא מטעם שבארנו, מיהו אם נתן - הלא אחשביה וחייב בכל שהוא, דלא גרע מכל שאינו כשר להצניע והצניע - דהמצניע חייב כמו שיתבאר, ולפיכך סתם הרמב"ם. ומה שאסור ליתן לקטן - אין מקומו בשבת, והוא נכלל בכל איסורי קטן שביאר סוף מאכלות אסורות. ודע דבירושלמי אומר דחגב טמא מת אינו בכגרוגרת אלא כמלא פי חזיר ע"ש, והרמב"ם לא חש לה משום דבש"ס שלנו לא משמע כן.

וצפורת כרמים, בין חיה בין מתה - כל שהוא, שמצניעין אותה לרפואה, וכן כל כיוצא בזה, ולא נתבאר לנו מה הוא צפורת כרמים (ועיין ערוך ערך פליא).

סימן שא סעיף לא

המת והנבלה והשרץ - כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן: מת ונבלה - בכזית, ושרץ - בכעדשה.

היה שם כזית מצומצם והוציא ממנו כחצי זית - חייב, שהרי הועיל במעשיו שנתמעט השיעור מלטמא. אבל אם הוציא חצי זית מכזית ומחצה - פטור, וכן כל כיוצא בזה בשאר הטומאות.

ודע, דכל זה הוא לרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן הרמב"ם פסק לה שם, שהולך לשיטתו בפרק א' דמלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב. אבל להרבה מרבותינו שפסקו כרבי שמעון - גם כאן פטור, דרבי שמעון חולק בזה במשנה (צ"ג:), שהרי אין צריך לגוף הוצאת הטומאה, אלא שלא יטמאו בו. ואפילו מוציא את המת לקוברו שהוא צורך המת - פטור, דנהי דהמת צריך לזה, אבל הוא אין צריך לזה (גמרא צד.).

סימן שא סעיף לב

כל השיעורים שנתבארו - אינם אלא במוציא סתם, הלכך בעינן כל חד וחד למאי דחזי למילתיה כפום שיעורא דיליה. אבל המוציא לזריעה או לרפואה או להראות ממנו דוגמא וכל כיוצא בזה - חייב אף בכל שהוא, מפני שלדברים אלו גם כל שהוא ראוי.

ולא מיבעיא אם הוציאם עתה לדברים אלו, אלא אפילו הצניע דבר לזריעה או לרפואה או לדוגמא ושכח למה הצניעו והוציאו סתם - חייב עליו בכל שהוא, שעל דעת מחשבתו הראשונה הוציא, ואם שכח יזכור אחר כך. וזהו רק להמצניע, אבל כל אדם - אין חייב עליו אלא כשיעורים שנתבארו, ולא אמרינן שנתחייב זה במחשבתו של זה.

וכן אפילו הוציא זה לאחד מאלו ונתחייב בכל שהוא - מכל מקום אחר אינו חייב אלא כשיעורו, ואפילו זה האיש עצמו אם חזר מזה ובטליה ממה שחשב עליו לאחד מדברים אלו, ואפילו לא בטליה בפירוש אלא שזרק דבר זה לאוצר אחרי שהוציאו, אף על פי שמקומו ניכר - כבר בטלה מחשבתו הראשונה, שהרי לא עשה בזה מעשה אלא מחשבה בעלמא, ומחשבה מוציא מיד מחשבה. ולפיכך אם חזר והוציאו - אינו חייב אלא כשיעורו (צ"א.).

סימן שא סעיף לג

ושנו חכמים במשנה דסוף פרק כלל גדול:

"ועוד כלל אחר אמרו, כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו אחר בשבת - חייב עליו חטאת".

והכי פירושו: כל הכשר להצניע שהוא מן העשוי לצורך האדם, ומצניעין כמוהו, שיש בכמות זה שיעור הראוי להצניע - חייב כל אדם אפילו העשיר, שאין זה חשוב אצלו כלל - מכל מקום חייב. אבל כל שאינו כשר להצניע או שאין מצניעין כשיעור זה, ורק לאחד נעשה חביב והצניע - אדם זה חייב ושארי כל אדם פטורין עליו.

ואיזהו דבר שאינו כשר להצניע אפילו בשיעור גדול, מפרש בגמרא כגון דם נדה, אף על גב דמצנע להו להאכילה לשונרא, או עצי אשירה, אף שיש מצוה בהוצאתם מבית - מכל מקום לא מקרי 'כשר להצניע' ואינו חייב אלא המצניעו. ולהירושלמי חייב בעצי אשרה, כמ"ש לעיל סעיף ט"ו, אלא דאינו כן לפי הש"ס שלנו, כמ"ש שם.

סימן שא סעיף לד

המוציא חצי שיעור - פטור, וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור - פטור, ודבר ידוע שכל פטורי דשבת - פטור אבל אסור. ולא דמי לחצי שיעור דד' אמות דמותר גם לכתחלה, דהתם לא חזי לאצטרופי כמ"ש בסימן רמ"ב סעיף ל"ה, מה שאין כן כן חצי שיעור - חזי לאצטרופי.

וכבר בארנו שם דחצי שיעור דכל המלאכות לבד הוצאה - אסור מן התורה כמו בשארי איסורים, ודבר זה מפורש ברש"י (ע"ד. ד"ה 'וכי'). אבל בתוספתא ביצה (פרק ד' הלכה ב') מפורש דחצי שיעור בשבת אינו אלא משום שבות ע"ש, וצ"ע.

סימן שא סעיף לה

הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא חצי שיעור אחר - חייב, ואם קדם והגביה החצי הראשון קודם שהניח החצי השני - נעשה כמי שנשרף ופטור.

הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא חצי שיעור אחר והעבירו על הראשון בתוך ג' טפחים - חייב אף על פי שלא הניח, דכל פחות מג' כלבוד דמי, ובמעביר אין צריך הנחה משהו, דכיון שאוחז בידו - הוה כהנחה על גבי משהו. ולכן הזורק דרך עליו בתוך ג' - חייב רק כשהיתה הנחה על גבי משהו, ובלאו הכי פטור, ולא דמי למעביר, כן פסק הרמב"ם שם.

ובגמרא יש בזה פלוגתא, דרבא סבירא ליה (פ'.) דתוך ג' צריך הנחה על גבי משהו, אבל רב חלקיא פליג עליה (צ"ז.), והרמב"ם פסק בכאן ובפרק י"ג כרבא, אבל רבינו חננאל והרמב"ן פסקו כרב חלקיה (מ"מ פרק י"ג הלכה י"ז) (ועיין תוספות פ'. ד"ה 'והא').

סימן שא סעיף לו

הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור, בהעלם אחת - חייב, בשתי העלמות - פטור. ובהעלם אחד חייב אפילו לא היו ההעלמות שוות, כגון שאחת היתה בזדון שבת ושגגת מלאכה והאחת להיפך (רש"י ע"א. ד"ה 'קצירה'), וכבר בארנו זה בסימן רמ"ב סעיף י"ט.

ושם הוא לעניין שני שיעורים, דליהוי כהעלם אחת, ומסתברא דהוא הדין לשני חצי שיעורים דליצטרפי. ואדרבא, בחצי שיעור צריך להיות הידיעה יותר ברורה מבשיעור שלם, שהרי רבן גמליאל סובר בסוף פרק הבונה דלא מהני ידיעה כלל לחצי שיעור, ואם דלא קיימא לן כן - מכל מקום על כל פנים פשיטא דלא גריעא משני שיעורים.

סימן שא סעיף לז

אמנם גם בהעלם אחד אינו חייב אלא כשהוציא לרשות אחד שאין הפסק רשות אחר בין חצי זה לחצי זה, ולכן אף שאין סמוכים החצאין זה לזה - מכל מקום הרי ברשות אחד מונחין. אבל כשיש הפסק רשות היחיד ביניהם, או שהכניסם מרשות הרבים לרשות היחיד ויש הפסק רשות הרבים ביניהם - הרי זה פטור. אבל כשמפסיק ביניהם רשות דרבנן ככרמלית - לית לן בה וחייב (כן פירש הרמב"ם כרבה פ'. ולא כאביי ורבא, דאין הלכה כתלמידים במקום רבם, כן כתב המ"מ הלכה כ"ד ע"ש).

סימן שא סעיף לח

המוציא פחות מכשיעור וקודם שהניח נתפח ונעשה כשיעור, וכן המוציא כשיעור וקודם שהניח נצטמק ונעשה פחות מכשיעור - פטור, שהרי חסר השיעור בהעקירה או בהנחה. ואפילו היה בשניהם שיעור אלא שבאמצע נתקלקל, כגון שהוציא כשיעור ונצטמקה וקודם ההנחה נתפחה - גם כן הוי ספק אם חייב אם לאו, דשמא בעינן כשיעור מתחלתו ועד סופו.

ולא דמי לשגגה, דחייב כשהיה שוגג בתחלתו וסופו אף על פי שבאמצע היה מזיד, כמ"ש בסימן רמ"ב, ודבר זה מפורש בגמרא (ק"ב.) ע"ש, מכל מקום הכא יש ספק שמא יש דיחוי אצל שבת, כלומר דשמא כיון דנתקטנה מכשיעור נדחית ממקומה כמו שיש דיחוי אצל מצוות (גמרא צ"א.). ועיין מ"ש ביורה דעה סימן פ"ה סעיף ט"ז, דבדין זה יש חילוק בין שבת לשארי איסורים.

סימן שא סעיף לט

המוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה קודם הנחה, וחשב עליה לזריעה או לרפואה שאין צריך שיעור - הרי זה חייב, כיון שבעקירה ובהנחה יש חיוב אף על גב דלא שוו המחשבות להדדי.

ולכן כיון דאין צריך שהמחשבות יהיו שוים לפיכך - גם לקולא כן הוא, כגון שהוציא פחות מכשיעור לזריעה דחייב, אך קודם הנחה חשב עליה לאכילה - דפטור, דחסר שיעוריה לפי מחשבתו של ההנחה. ואם תפחה קודם הנחה ונעשית כשיעור - חייב, שהרי גם אם היה שותק ולא חשיב לאכילה היה מחייב על מחשבה ראשונה.

(עיין בגמרא צ"א., וברמב"ם שם כתב דנעשית כשיעור קודם שימלך עליה לאכילה ע"ש, דאם לא כן הא הוה קצת זמן שלא נתחייב בבירור, דהוה ספק כמ"ש בסעיף הקודם ודו"ק)

סימן שא סעיף מ

בגמרא (שם) נשאר בספק בזרק כזית תרומה לבית טמא והיו שם אוכלין פחות מכביצה, דזהו שיעור טומאה באוכלין, וזה הכזית הצטרף לכביצה, מי אמרינן כיון דמצטרף לעניין טומאה מצטרף נמי לעניין שבת, או דילמא לשבת כגרוגרת בעינן.

ודווקא זרק, דהשתא איסור שבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין, דגם לעניין שבת אינו חייב בזריקה עד שינוח, אבל הכניס - וודאי לא מחייב, דלעניין שבת נעשה החיוב מיד כשנכנס, דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי, ולעניין טומאה - אין החיוב עד שיהיה אצל האוכלים (תוספות שם).

וכן דווקא כזית תרומה, אבל פחות מכזית, אף על פי שהשלים לכביצה, כיון דליכא איסור לאוכלה בטומאה - לא מצטרף לעניין שבת, וכן כזית חולין - לא מהני, מפני שאין איסור באכילת חולין בטומאה (שם).

סימן שא סעיף מא

אבל הרמב"ם כתב שם בדין כ"ז:

"זרק כזית אוכלין לבית טמא, והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם ונעשה הכל כביצה - הרי זה ספק אם נתחייב על כזית מפני שהשלים השיעור לעניין טומאה, או לא נתחייב"

עכ"ל.

ונראה שבגירסתו לא היה כתוב 'תרומה' בגמרא, דכיון שיש כזית שהוא חשיבות בכל מקום, ונצטרף לכביצה דמהני לטומאה - יש ספק כמ"ש, אבל פחות מכזית - אין בזה חשיבות, ולא אמרינן 'מיגו דמצטרף לעניין טומאה - מצטרף נמי לעניין שבת'.

ונראה לי דזהו רק באוכלין שהוכשרו לקבל טומאה, אבל אם לא הוכשרו - נראה דוודאי לא מצטרף לעניין שבת (כן נראה לעניות דעתי וע"ש במל"מ).

סימן שא סעיף מב

המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי - פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו. וביאר הרמב"ם שם מפני "שאין כוונתו להוצאת הכלי אלא להוצאת מה שבתוכו" עכ"ל. ומזה מבואר דאם היתה כוונתו להוצאת הכלי - חייב.

ודין זה הוא משנה בפרק י' (צ"ג:), ובירושלמי שם מבואר דזהו רק באוכלין הצריכים לכלי, כגון פירות שמנים כתותים וכיוצא בהם, אבל כשאין צריך לכלי - חייב, וכן כתב הראב"ד שם. אבל הרמב"ם לא הביא זה, משום דבש"ס שלנו לא משמע כן.

וכן המוציא את החי במטה - פטור אף על המטה, שהמטה טפילה להאדם. ודווקא שאינו כפות, וגדול שיכול להלוך, אבל קטן שאינו יכול להלוך או כפות - חייב על האדם, כמ"ש בסעיף כ"ז.

והמוציא קופת הרוכלים, אף על פי שיש בהם מינים הרבה ואפילו הוציאן בתוך כפו - אינו חייב אלא אחת, מפני שכולן חדא הוצאה היא, וכן כל כיוצא בזה.

סימן שא סעיף מג

נצטוינו על ידי הנביאים דכשם שאסרה התורה לטלטל חפ[י]צים מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, כך נצטוינו בעצם הלוכינו שתהא שינוי בשבת מבחול. ואמר הנביא: "אם תשיב משבת רגליך", ודרשינן (קי"ג.) מזה וגם מקרא ד"וכבדתו מעשות דרכיך" - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. שבחול דרך האדם לרוץ אחר עסקיו ולפסוע פסיעות גסות אף על פי שקשה לעינים (שם), אמנם בשבת - איסורא איכא לרוץ ולפסוע פסיעות גסות, אלא הולך עקב בצד גודל כאיש מנוחה.

וכמה היא פסיעה גסה - יותר מאמה, והיינו דכף הרגל הוא חצי אמה, ובין רגל לרגל כחצי אמה, ויותר מזה הוה פסיעה גסה, אלא אם כן אי אפשר לו בפחות לפי מדת רגלו ודרך הילוכו. אבל לדבר מצוה, כגון לילך לבית הכנסת או כיוצא בזה - מותר ומצוה לרוץ, דהא חפצי שמים הן, וכתיב (שם) "ממצא חפציך" - חפציך אסורין, הא חפצי שמים מותרין. (המג"א סק"ב כתב בשם האגודה דפסיעה גסה מקרי כשעוקר רגלו השנייה קודם הנחת הראשונה ע"ש, וקשה להזהר בזה ואין אנו מורגלים בכל, ורש"י שם פירש - יותר מאמה בפסיעה אחת ע"ש)

סימן שא סעיף מד

ודבר זה הוא מכלל עונג שבת כמו שאומרים 'יום מנוחה', ובעלי המנוחה לא רצים ולא פוסעים פסיעה גסה.

ולכן מי שאצלו הקפיצה והמרוצה לתענוג, כגון אותם בחורים המשחקים זה עם זה ומתענגים בקפיצתן ומרוצתן - מותר אפילו לכתחילה, כיון שזהו העונג שלהם. וכן לרוץ לראות איזה דבר שמתענגים בו - מותר אף על גב דבשעת הריצה טורח קצת, אך על כל פנים זה תענוגו שמתענג במה שימהר לראות את הדבר שמתאוה לראות, כיון שאין זה מחמת עסק ועובדין דחול. (עיין מג"א סק"ד וצ"ע דשם הוא לקרות)

ואיתא בתוספתא שבת (פרק י"ז): "אין רצין בשבת כדי להתעמל, אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו". והכי פירושו, שיש שרפואתו לרוץ כדי שיתעמל ויזיע, וזה אסור בשבת מתרי טעמי: האחת משום רפואה, והשנית מפני שבעת מעשה קשה עליו הריצה ומצטער, אלא שעושה מפני הרפואה.

אבל לטייל כדרכו - מותר אפילו אם יש לו רפואה בזה, כיון שאינו ניכר שעושה זה משום רפואה, ואינו מצטער אלא מתענג כדרך הטיול. וזה שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב' דמותר לטייל בשבת עכ"ל, כלומר אף על גב דמתכוין לרפואה כמו כל האוכלים שאוכל אדם לרפואה, דאם לא כן מאי קמ"ל, למה יהא טיול אסור. (ובזה אתי שפיר גמגומו של המג"א סק"ה, ועיין ט"ז סק"א וא"ר סק"ז, ולפמ"ש אתי שפיר הכל ודו"ק)

סימן שא סעיף מה

ואף על גב דאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, וכן לקפוץ כשאין לו תענוג מזה, מכל מקום כשהיה הולך והגיע לאמת המים ויש לפניו ג' דרכים: האחת לילך בהמים, והשנית להקיפה, והשלישית לקופצה.

והנה הדרך הראשון לילך במים - אסור לגמרי כשהולך לדבר הרשות, משום גזירה שמא יסחוט הבגדים שיתמלאו במים, ורק לדבר מצוה התירו על ידי שינוי כמו שיתבאר. והדרך השני להקיף - גם כן יש טורח רב, ולכן יותר טוב הדרך הג', דהיינו לדלג ולקפוץ עליה. ואפילו אם היא רחבה באופן שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור השנייה - מכל מקום מוטב שידלג ממה שיקיף, דמרבה בהילוך. אך אם היא רחבה הרבה - מוכרח להקיף, וזה טוב יותר מלהלך במים מטעם סחיטה כמ"ש. ואם אין דרך להקיף וכשילך יהיה מוכרח לילך במים - אסור לגמרי אם לא לדבר מצוה.

ומזה למדנו דאם אין מים בהאמה - דצריך לילך בתוכה ולעלות ממנה אם אי אפשר לו לדולגה, והדילוג טוב יותר מלירד לתוכה ולילך ולעלות ממנה, דזהו טורח כהיקף, אך זה תלוי כמה הוא העומק.

סימן שא סעיף מו

ואם היה הולך לדבר מצוה, כגון להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה וכיוצא בזה, וצריך לעבור אמת המים: אם יכול לקפוץ אותה - יקפוץ, וזה יותר טוב כמו בדבר הרשות. ואם אינו יכול לקפוץ - יסבב אותה, ואם אינו יכול גם לסבב - מותר לו לילך במים, וזהו דעת הגדולים לקמן בסימן תרי"ג.

אבל דעת רבינו הרמ"א שם, דכיון דהתירו לו לילך במים - טוב יותר מלסבבה, דמרבה בהילוך. וכיצד יעשה כשהולך במים - יעשה שינוי, והיינו שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו. כלומר דהעובר במים מגביה בגדיו למעלה הרבה, ומכניס ידו תחתם עד שידו בולטת משפת בגדיו כדי שלא יפלו, ובשבת אסור לו לעשות כן אלא ילך בבגדיו כדרכו, ובזה יהיה לו היכר ולא יבא לידי סחיטה.

ואסור לעבור בסנדלו, דכיון דאינו יכול לקשרו ולהדקו יפה - חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי במקום שאסור לטלטל, כמו ברשות הרבים או בכרמלית. אבל מנעל - מותר ,שהרי הוא מקושר ברגליו. וזהו לפי תמונתם במנעליהם, ועכשיו צריך להבין לפי תמונות שלנו איזה מנעל יכול ליפול מרגליו ואיזה אינו יכול ליפול. ונראה לי דכל מנעלים שלנו אי אפשר להם ליפול, ורק המנעלים העליונים שקורין קאלאסי"ן מעותדים ליפול, ואסור לילך בהם במים עמוקים קצת.

סימן שא סעיף מז

ובכל האופנים האלו התירו גם מי שהיה הולך לשמור פירותיו שלא יגנבו, דזה מותר בשבת, שהרי אינו עושה כלום אלא מונע רגלי הגנבים, ושמירת ממונו הוה גם כן כעין מצוה.

ומכל מקום יש חילוק בין שמירת פירותיו לדבר מצוה, דבדבר מצוה התירו גם בחזרה לילך דרך אמת המים כמו בהליכה על פי הפרטים שנתבארו, דאם לא נתיר לו בחזרה - לא ירצה לילך שמה. אבל בשמירת פירותיו - לא התירו לו רק ההליכה ולא החזרה, ואם ימנע - ימנע. ועוד דמשום הפסד ממונו לא ימנע את עצמו מהליכתו, מה שאין כן דבר מצוה. (עיין ט"ז סק"ג שהקשה למה לא חשיב לה בביצה בדברים שהתירו סופן מפני תחלתן, ולא קשה כלל דבשם יש כמה איסורים, אבל בזה אין איסור רק חששא בעלמא)

סימן שא סעיף מח

כיון שנתבאר שהוצאה היא אב מלאכה וחייבים עליה סקילה ובשוגג חטאת, לכן יש לדעת מה נקרא הוצאת משא כדכתיב: "ולא תוציאו משא וגו'" - מה נקרא 'משא', דהא מה שאדם הולך בבגדיו לא שייך לקרותם 'משא', דאם לא כן אטו ילך ערום בשבת. וכן תכשיטיהם לא שייך לקרותם משוי, שתכשיט אינו משא.

ולפיכך כל מה שאדם לובש דרך לבישה, וכן תכשיטין שמתקשט בהם - מותר, ורק מה שנושא בידיו או על כתפו - מקרי 'משא'.

ודע דאותן שנושאין איזה משא ועושין אותה כעין מלבוש, כגון שנושא מטפחת לקנח האף ועושין אותה כמטפחת כרוכה סביב הצואר, אם אין לו מטפחת בצוארו - מותר, אבל אם יש לו מטפחת כרוכה בצוארו - אסור דהוי משא. ואם בזמן החורף כורכה סביב הבגד העליון בצוארו מפני הקור שלא ישלוט בו - גם כן מותר, אבל אם כורכה סביבות ידו או סביבות רגלו - פשיטא דמשא גמורה היא, וחייב סקילה או חטאת.

ויש כורכים בהבגד במקום החגורה לעשותו כעין חגורה, ואיני רואה היתר בדבר זה: חדא כיון שאין דרכו לישא חגורה, ועוד דאין זה דרך חגורה, דמין אחר הוא, וכשהאדם ישא זו המטפחת במקום חגורה ילעגו עליו. אך אפשר דאם יתיר קרסי הבגד באופן שהבגד נשאר פתוח ולא נאה לילך כן - כורך בהמטפחת לקשור שני צדדי הבגד, והקרסים אינם משא, שטפילים לבגד, ובכהני גווני אפשר להתיר, וגם זה על צד הדוחק (כן נראה לעניות דעתי), וראיה לזה מסעיף ק"ג ע"ש.

סימן שא סעיף מט

ודע דמפני גודל האיסור של הוצאה ומפני גודל ההרגל, שהאדם מורגל בזה בכל עת ובכל שעה, הוכרחו חכמים לגדור גדרים בזה. והיינו שיש מתכשיטין שגזרו עליהן לבלי לנושאן מחששא שמא ישלוף אותם להראותם, וביחוד הוה איסור זה לנשים, ששחצניות הן ואוהבות להתפאר בפני חברותיהן, ויש בהם הרבה פרטי דינים ויתבארו בסימן ש"ג.

ויש שאסרו מטעם שהוא רפוי וחששו שיפול ואתי לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים, ויש שאסרו מפני שבהילוך כזה יצחקו עליו ויסירם ויטלטלם ד' אמות ברשות הרבים, ויש דברים שאסרו משום מראית העין, ויש שאסרו דאף שדרכן ללבוש במלחמה, כמו שריון שיתבאר ומלבוש הוא, מכל מקום שלא בשעת מלחמה - הוי כמשוי, וגזרו על זה כמו שיתבאר.

סימן שא סעיף נ

לפיכך כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש, והוציאו כדרך שרגילים להוציא אותו דבר - חייב, דאם הוציא שלא כדרך המוציאין, כמו לאחר ידו - פטור, כמ"ש בסעיף ה'. וכן כל תכשיט שהוא רפוי, שאפשר לו בקל ליפול - אסור לצאת בו, ואם יצא - פטור מחטאת.

והאשה לא תצא בתכשיטים שדרכם להסירן ולהראותן, ויתבאר בסימן ש"ג אם רק לרשות הרבים אסור, או אפילו בחצר או בבית ע"ש.

סימן שא סעיף נא

ולכן לא יצא איש לא בסייף אפילו חגור במתניו, שבחול יוצאין בו כך, ולא בקשת בכהני גווני, ולא בתריס שהוא מגן על ראשו וגופו מפני השונא, ולא באלה שהוא מקל של ברזל, ולא ברומח שנושא אותם בצד הגוף כדרך בעלי מלחמה, ואם יצא - חייב חטאת.

והטעם, מפני שדברים אלו אינם תכשיטין בעצם, אלא לבעלי מלחמה הרי הם כבגדיו, אבל בסתם בני אדם - הרי הם משא (כ"מ מפי ה"ר עובדיה במשנה פרק ו' משנה ד' ע"ש). ולכן הבעל מלחמה, כמו העובד בצבא המלך - הם כבגדיו. ויראה לי ברור דכל אלו מיירי לא כשנושאין בידיו, דבכהני גווני גם בתכשיט חייב חטאת, אלא דמיירי שתלוין בבגדיו (וכ"מ ממג"א סקכ"ז).

וראיתי מי שכתב דהחנית נושא בידו, ואלמלי היה תכשיט היה מותר גם בכהני גווני, ולכן מותר להוציא מטה עם כפתור נאה לכרמלית (תפארת ישראל בפירוש המשנה). וחלילה לומר כן וטעות גדול הוא, דאם כן כי גזרינן באשה דילמא שלפא ומחוי, מה בכך הא תכשיט הוא, ואם כי אין דרך תכשיט זה לישא בידים - מכל מקום סוף סוף אין זה תכשיט כשנושאין בידים. ולכן ברשות הרבים - חייב חטאת, ובכרמלית - אסור מדרבנן, וכן עיקר לדינא.

סימן שא סעיף נב

וכן לא יצא האיש לא בשריון שלבוש בו, ולא בקסדא שהוא כובע של ברזל, ולא במגפיים שהם אנפילאות של ברזל אף על פי שעשוים כבגדים גמורים, לפי שאינם בגדים אלא לבעלי מלחמה. ולכן אם יצא - אינו חייב חטאת, לפי שהם כבגדים ורק מדרבנן אסור מטעם שכתבנו.

ולא יצא בתפילין, ולא מיבעיא אם נאמר דאסור להניחם בשבת ויום טוב משום דלאו זמן תפילין, אלא אפילו אם נאמר דזמן תפילין ואין איסור - מכל מקום חיישינן שמא יצטרך לבית הכסא ויחלצם, ויבא לטלטלם ד' אמות ברשות הרבים. ואם יצא - אינו חייב חטאת אפילו אם יש איסור להניחם, משום דנושאם דרך מלבושם בחול ואינו משוי מן התורה (גמרא ס"א.).

וכן לא יצא מי שרגלו קטנה במנעל גדול, דשמא יפול מרגליו ויבא לטלטלם ד' אמות ברשות הרבים, אבל יוצא הוא בחלוק גדול, שלא יפשטנו וישאר ערום ומעצמו לא יפול. אבל בגד - נראה שאסור, ולא מיבעיא אם יש חשש שיפול מעצמו, אלא אפילו אם לא יפול מעצמו - חיישינן שמא ילעגו עליו ויפשטנו ויטלטלנו (כן מפורש ברש"י קמ"א: ד"ה 'אבל' ע"ש).

וכן לא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו, דילמא מחייכי עליה ואתי לאתויי. אבל אם יש לו מכה ברגלו - יוצא באותו שאין בו מכה ולא ילעגו עליו, שהרי רואין שיש לו מכה ברגלו השני ואינו יכול לנעול. ויש אוסרין בכהני גווני, ובגמרא (ס"א.) יש פלוגתא בזה, וראוי להחמיר (ט"ז סק"ד).

סימן שא סעיף נג

יראה לי דבכל אלו שגזרו שלא לצאת בהם מחששא דשמא יפלו או שמא ילעיגו או יצטרך לבית הכסא וכיוצא באלו - לא גזרו רק ברשות הרבים ולא בכרמלית, ולדידן שאין לנו רשות הרבים - לא גזרינן. וראיה לזה מהא דפליגי אביי ורבא בפרק קמא (י"א:) בהא דתנן: 'לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים וכו' - גזירה שמא יבוא הכלי אליו. ואיך הדין בכרמלית: דאביי סבירא ליה דבהוצאה גזרו גזירה לגזירה (עיין תוספות שם ד"ה 'אמר'), ורבא סבירא ליה דלא גזרו ומותר בכרמלית ע"ש, וכמבואר לקמן סימן ש"ן.

הרי להדיא דבמקום שגזרו משום חשש טלטול - לא גזרו רק ברשות הרבים, ואף על גב דבתכשיטי נשים אסרו גם בכרמלית מטעם דילמא שלפא ומחוי - התם שאני, דהא אפילו בבית וחצר אסרו. והטעם פירש רש"י במשנה דריש פרק במה אשה וזה לשונו: "וכל הנזכרים למעלה - אסורים אף לחצר, שמא תרגילם ברשות הרבים, וחדא גזירה היא דגזור שלא תתקשט בהם בשבת כלל" עכ"ל, אבל בשארי גזירות - לא גזרו רק ברשות הרבים (כן נראה לעניות דעתי).

סימן שא סעיף נד

כתב הרמב"ם בפרק י"ט דין ג':

"טבעת שיש עליה חותם - מתכשיטי האיש הוא ואינה מתכשיטי האשה, ושאין עליה חותם - מתכשיטי האשה ולא מתכשיטי האיש. לפיכך אשה שיצאה בטבעת שיש עליה חותם ואיש בטבעת שאין עליה חותם - חייבין.

ומפני מה הן חייבין, והלא הוציאו אותן שלא כדרך המוציאין, שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראויה לו, וכן האשה אין דרכה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה - מפני שפעמים נותן האיש לאשתו טבעתו להצניעה בבית, ומנחת אותה באצבעה בעת הולכה, וכן האשה נותנת טבעתה לבעלה לתקנה אצל האומן, ומניח אותה באצבעו בעת הולכה עד שמגיע לחנות האומן, ונמצאו שהוציאו אותן כדרכן להוציאן - ולפיכך חייבין"

עכ"ל, וזהו דרך הרי"ף ורוב הפוסקים, והוא בגמרא (ס"ב.).

ומזה למדנו דדרך הוצאה מקרי אף על פי שתמיד אין דרכו לישא כן אלא לפרקים - מקרי דרך הוצאה וחייב. וכן לעניין בגד כן הוא, אם דרכו לנשאו לפרקים באופן זה - מקרי דרך מלבוש ומותר לצאת בו. (בירושלמי פרק ו' סוף הלכה ג' אומר: היתה עשויה לכך ולכך, כלומר לתכשיט ולחתום בה הוציאה לחתום בה - חייב, הוציאה לשם תכשיט - פטור אף על החותם, שאף החותם טפילה לתכשיט ע"ש)

סימן שא סעיף נה

עוד כתב:

"לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם אף על פי שהוא מתכשיטיה, גזירה שמא תוציאה ברשות הרבים להראות לחברותיה כדרך שהנשים עושים תמיד, ואם יצאה בה - פטורה. אבל האיש - מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם, מפני שהוא תכשיט ואין דרכו להראות, ונהגו כל העם שלא יצאו בטבעת כלל"

עכ"ל.

ודעת רש"י ז"ל דגם באיש אסור, אבל דעת ר"ת כהרמב"ם, וכן מוכח בירושלמי דבאיש ליכא חששא דשליף ומחוי.

וכתב רבינו הב"י בסעיף ט':

"אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה - אסור גם לאיש"

עכ"ל, וזהו מלשון הרא"ש והטור, והוא מירושלמי. והטעם, דכיון דראוי לשניהם - לא פלוג רבנן, וכיון דהאשה אסורה - גם האיש אסור.

והנה עתה שגם הנשים יוצאות בתכשיטין ולא חיישינן לשלפא ומחוי מטעמים שיתבארו בסימן ש"ג, אם כן ממילא דגם האיש מותר. וכתב עוד:

ד"טבעת שקבוע בה אבן, וכן אם כתובים בה אותיות - אין עליה חותם מקרי, שלא נקרא חותם אלא אם כן חקוקין בה אותיות או צורות"

עכ"ל, וכבר מבואר ביורה דעה סימן קמ"א דצורות בולטות אסור גם בחול ע"ש.

סימן שא סעיף נו

ודע דבזמן הגמרא לא היה דרך האיש לשאת באצבעו טבעת שאין עליה חותם, אבל עתה בזמנינו הרבה נושאים טבעות כאלו לתכשיט כידוע, ופשיטא שדבר זה תלוי לפי דרך המקום והזמן (מג"א סקט"ו).

ולפי זה האידנא מותר לצאת בטבעת שאין עליה חותם, וכן כתב הר"ן שם וזה לשונו:

"יש מי שאומר שעכשיו יוצא האיש אפילו בטבעת שאין עליה חותם, דאף על גב דאמרינן בגמרא וחלופיהן באיש - זהו לפי דורם, שלא היו אנשים רגילים בטבעת שאין עליה חותם. אבל עכשיו שנהגו בו - הרי הוא להם כתכשיט ושרי"

עכ"ל.

ורבינו הב"י לא הביא זה, מפני שבספרו הגדול כתב דמהרמב"ם לא משמע כן, שלא חילק בין זמן לזמן ע"ש. ולא אבין, הרי ידוע שהרמב"ם מעתיק לשון הש"ס, ואולי בימי הרמב"ם ובמדינתו היה כבזמן הגמרא.

עוד הביא מ"ש הרמב"ם, שנהגו העם שלא לצאת בטבעת כלל. ולא ידעתי מה עניין מנהג לדין, בוודאי ממדת חסידות ראוי לעשת כן, וזה לשון המגיד משנה שם:

"ומנהג חסידים הוא באותן ארצות, וא(י)לו היה אפשר להחזיר כל המקומות לאותו מנהג - היה טוב מאד"

עכ"ל, הרי שלא היה המנהג הזה בכל מקום, וכמו שמבואר מדברי הר"ן.

עוד כתב שם בשם רבינו ירוחם: דאף על גב דהאידנא הוי טבעת שאין עליה חותם תכשיט לאיש - יש לאסור מטעם שהוא תכשיט גם לאשה, וכל שהוא תכשיט לאיש ולאשה - אסור ע"ש. ואמנם הרי עתה גם הנשים נושאות תכשיטין וכמ"ש, ואיך נאסור לאיש יותר מן האשה.

ולפיכך נראה לעניות דעתי ברור דוודאי ראוי ונכון שלא לשאת טבעות בשבת על האצבעות, והרי הרמב"ם שלא כתב רק עיקרי דיני הגמרא, מכל מקום כתב מנהג זה מפני שיש בו גדר לשבת. מיהו מעיקר דינא אין לגעור באלו שנושאים טבעות של זהב ושל אבנים טובות באצבעותיהם בשבת, כיון דמותר מעיקר הדין, ורבינו הב"י עצמו הביא זה לקמן בסימן ש"ג סעיף י"ח ע"ש.

סימן שא סעיף נז

עוד כתב הרמב"ם (פרק י"ט הלכה ה'):

"אשה שיצאה במחט נקובה - חייבת, והאיש - פטור. ואיש שיצא במחט שאינה נקובה - חייב, והאשה - פטורה, מפני שהיא מתכשיטיה, ואינה אסורה אלא משום גזירה שמא תראה לחברותיה"

עכ"ל, וזהו דרך הרי"ף שם.

וכבר תמה הרא"ש שם, איך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה, הא הוי הוצאה כלאחר יד ע"ש. כלומר דהא וודאי מיירינן כשהמחטים תחובים בהבגדים, דאם נושאים בידיהם - הלא תמיד הוי משוי, ואם כן הוי הוצאה כלאחר יד. וכן יש להקשות על האשה, איך תתחייב בנקובה בכהני גווני.

ויש מי שתירץ דבמחט אחת הוי דרך הוצאה בתחובה בבגדו, דאין דרך לשאת מחט אחת ביד (ב"ח). ודברים תמוהים הם, דלהדיא פסק הרמב"ם שם בדין כ"א דאפילו חייט היוצא במחט התחובה בבגדו פטור מפני שאין דרך הוצאה בכך ע"ש, וכל שכן כל אדם.

ולכן נראה לי ברור דגם הרי"ף והרמב"ם סבירא ליה כן, אלא דבכאן לא מיירו מעניין זה, אלא שבאו להורות דהאיש דרכו לצאת בנקובה והאשה בשאינה נקובה. ובמה שפטורין מצד שאינו כדרך הוצאה - יתבאר לקמן, ובכאן נפקא מינה לעיקר הדין, דלאשה הוי תכשיט שאינה נקובה, אבל להיפך - הוי משא ואסור מדרבנן אפילו שלא כדרך הוצאתן.

סימן שא סעיף נח

והטור כתב:

"ולא יצא במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה בין שאינה נקובה, ואם יצא - פטור"

עכ"ל. והטעם - מפני שאינו כדרך הוצאתן, ואסור מדרבנן בשניהם. ודין מחט באשה ביאר בסימן ש"ג ע"ש, ולפי מה שבארנו גם הרי"ף והרמב"ם סבירא ליה כן.

ויש עוד דיעה דבנקובה גם האיש חייב, וזהו שכתב רבינו הב"י בסעיף ח':

"לא יצא במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה ובין שאינה נקובה, ואם יצא: בנקובה - חייב, ובשאינה נקובה - פטור, ויש אומרים בהיפך"

עכ"ל.

ואין נפקא מינה בזה, דלכל הדיעות אסור לאיש לצאת במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה ובין שאינה נקובה, וכן הלכה. ומיהו נראה לעניות דעתי דאם המחט אצלו במקום קרסים, שמחבר שני קצות הבגד זה בזה - מותר כמו באשה כשמעמדת בה קישוריה, כמ"ש בסימן ש"ג. ואף על גב דבאשה יש שם חילוקים בין מחט למחט ע"ש, זהו מפני שדרך האשה להתקשט בזו ולא בזו, אבל באיש - לא שייך קישוט, ולכן אם המחט משמש במקום קרסים - למה יאסור.

(עיין תוספות שבת י"א: בענין שאין דרך הוצאה בתחובה בבגדו, כתבו בד"ה 'ואם' וזה לשונם: "והא דתנן ואם יצאה אשה במחט הנקובה חייבת חטאת - התם לגמרי דרך הוצאה בכך" עכ"ל. ואינו מובן למה, וזה היפך מכל הפוסקים שהבאנו, והמג"א בסימן ש"ג סק"ז הביא זה ע"ש, ופירש המחה"ש דהכי פירושו: דכשתחובה בבגד - הוי דרך הוצאה, ולא פליג רבי מאיר אלא כשתחובה במקום מיוחד ע"ש. ואיני יודע מאי קאמר, הא שם תניא: 'במחט התחובה לו בבגדו' ע"ש, והפרמ"ג מבאר שם דבאשה הוה דרך הוצאה בכך, משום דדרכה לתפור חפצי ביתה ע"ש. וגם זה תמוה, מי עדיפא אשה מחייט דפטור לרבי מאיר. ולי נראה דכוונתם כשיוצאה בקישוריה, רק אינה מעמדת בה הקישורים, מיהו כל הפוסקים לא הבינו כן ודו"ק)

סימן שא סעיף נט

כתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף י"א:

"דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט - אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא, ויש מתירין אם הוא של כסף. ומכל מקום אסור לצאת בתיק של ברילי"ן אף על פי שהתיק הוא של כסף, דהבתי עינים בעצמם הם משוי. ואם המפתח של נחשת וברזל - אפילו מחובר וקבוע בחגורה אסור, ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר"

עכ"ל, ודבריהם צריכין ביאור.

סימן שא סעיף ס

והכי פירושו: אחרי שנתבאר דכל מין תכשיט - מותר, ודבר שאינו תכשיט אלא לתשמיש - הוי משוי, ולפי זה היה לנו להתיר אם דבר שהוא תכשיט ועשוי לתשמיש גם כן, כגון מפתחות נאות של כסף שיפה להתקשט בו, ומה איכפת לן אם גם משתמשים בו, והביאו מירושלמי שאסור.

וצריך לומר הטעם מפני שהרואה שמשתמשים בו יאמר שעיקר הוצאתו הוא לצורך תשמישו, ויש מתירין דמפרשים הירושלמי לכוונה אחרת, ולכן של כסף שהוא נאה מותר, אבל של ברזל ונחשת אינו תכשיט, שאין בהם נוי ואסור. ולא מיבעיא אם הם בפני עצמם, אלא אפילו מחובר וקבוע בחגורה - אסור, ולא אמרינן דהוא בטל לגבי החגורה, כיון דהוא מפתח והוא תשמיש חשוב - אינו בט[ו]ל להחגורה, כמו דציצית לא בטלי לגבי בגד מפני חשיבותם, כמו שיתבאר בסימן זה.

ומכל מקום יש שכתבו שבזה נוהגין להתיר, והיינו כשהוא מחובר וקבוע בראש החגור, שבזה גופן חוגרין הגוף, ובו נגמר קשר החגורה כעין קרסים, ובו יש תמונת מפתח, דבכהני גווני בטל להחגורה וכלול בכלל החגורה אפילו של ברזל ונחשת. אבל כשתלוי באמצע חגורה והוא כלי בפני עצמו - אסור. ואפילו כשהוא בסוף החגורה - דווקא כשכוונתו להוציא הדבר לשם חגורה, אבל אם כוונתו להוציא לשם מפתח - אסור, ודבר זה מבואר בירושלמי שהבאנו בסוף סעיף נ"ד ע"ש.

סימן שא סעיף סא

ואומרים עוד דאפילו להיותר מקילים שבדיעות אלו - מכל מקום אסור לשאת ברילי"ן בתיק של כסף והתיק קשור בשלשלת של כסף או זהב ותולה בצוארו לתכשיט, דאפילו אם נאמר דהתיק בטל להשלשלת, או אפילו התיק עצמו עשוי כתכשיט ביחד עם השלשלת - מכל מקום הבתי עינים שבתוכו אין בט[י]לים לגבי השלשלת והתיק, שהרי זהו עיקר התשמיש והוא תשמיש חשוב, וצריך לכל בעלי קצרי הראות, דפשיטא דזה עדיף יותר מציצית לגבי טלית.

ועל הבתי עינים עצמן אין שום היתר אפילו אם נעשה אותם של כסף ושל זהב, דהכל רואים שכלי תשמיש הוא ואינו תכשיט. ואפילו נארגנו בבגד שלא יהא חשש שמא יפלו, כעין שעושין עכשיו וקורין לה פאנסנ"א - איסור גמור הוא וחייב חטאת, שהרי כלי תשמיש גמורה היא, ואין זה בכלל בגד כלל אלא בכלל כלי תשמיש, כמו כף ומזלג וסכין.

ואין לומר דנתיר מפני שצריך לראות בהם בספר, כמו שמותר לחיגר לילך במקל כשאי אפשר לו להלוך בלא מקל כמו שיתבאר. דאין זה דמיון, דהתם הוה המקל במקום רגל, אבל הכא הרי יכול לילך בלעדם, ואי משום שאינו יכול לראות בספר בלעדם - לא ילמוד. ואם לא נאמר כן, נתיר לו לישא גם כן ספר ללמוד בו.

ואפילו אם אינו רשאי לילך בלעדי הבתי עינים, כגון שהרופאים צווהו לילך תמיד בהם - מכל מקום נראה דאסור וישב בביתו, אך אפשר דבכהני גווני יש להתיר באריג בכסותו באופן שאי אפשר שיפלו, דכיון דאינו מסלקם מגופו - הוויין כאחד מבגדיו, וכן נראה לעניות דעתי להלכה. אבל אם צריך רק כדי לעיין בספר - אסור לילך בהם וחייב חטאת, והמקילין בזה מחללין שבת ועתידים ליתן את הדין, ופתאים עברו ונענשו.

סימן שא סעיף סב

ומדברים אלו שנתבארו יש ללמוד דמורה שעות שקורין זייגע"ר, אפילו הוא נאה מאד והוא מזהב טהור - אסור לצאת בו ויש בזה חיוב חטאת ברשות הרבים, והמקיל בזה עתיד ליתן את הדין. דפשיטא דכלי תשמיש הוא כדי לידע השעות, אלא שמייפין אותו כמו שמייפין כל כלי תשמיש, וראיה דהא אם יתקלקל ולא ילך זמן רב - יצניענו ולא ישאנו עד שיתקננו. ואף אם תולין בו שלשלת זהב העשויה לתכשיט - מכל מקום פשיטא דהוא לא בטל לגבי השלשלת יותר מהשציצית לא בטלי לגבי בגד.

ולכן במקום שאין עירוב - אסור לישא המורה שעות בשבת על גופו, ולא מפני החומרא אלא מעיקר הדין, והנושאו חייב חטאת. ומי שטועה לעשותו כתכשיט - הוא טועה בדבר משנה, דתכשיט אינו אלא בדבר שאינו כלי לשום תשמיש אלא לתכשיט, כמו נזמים וטבעות ושלשלאות של זהב, אבל כל דבר שעיקרו עשוי בשביל איזה דבר - הוא כלי תשמיש ולא תכשיט.

סימן שא סעיף סג

תניא (י"א:): לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, ולא סורק במשיחה שבאזנו, ולא גרדי באירא שבאזנו, ולא צבע בדוגמא שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו, ואם יצא - פטור אבל אסור מטעם שאין דרך הוצאה בכך, ואפילו אומן דרך אמונתו פטור - דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר - אומן דרך אומנתו חייב ושאר כל אדם פטור.

ולכאורה לפי כללי הש"ס רבי יהודה ורבי מאיר - הלכה כרבי יהודה, ומכל מקום הרמב"ם בפרק י"ט דין כ"א פסק כרבי מאיר, משום שהסוגיא מוכחת כן כמ"ש המגיד משנה ע"ש. (ובהגמ"י נשאר בצ"ע ע"ש)

ופירש רש"י: "אומן המוציא דרך אומנתו שהוא רגיל לצאת לפרקים כן בחול וכו'" עכ"ל, ואחר כך כתב: "ולי נראה שכל השנויין כאן אינו אלא שנותנין אותו בני האומנות עליהם בצאתם לשוק כדי שיכירו מאיזו אומנות הוא וישכירוהו למלאכה" עכ"ל. ונראה לי שאין נפקא מינה בין הלשונות לדינא, אלא שרש"י ז"ל הסביר הדבר דלמה עושה כן - כדי שיכירו וכו'.

סימן שא סעיף סד

וראיתי מי שכתב דמיירא שתחובה בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך, רק שעשה להראות שהוא אומן. אבל במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים - חייב (מג"א סקי"ט).

ואני תמה על זה, דאם כן הוה ליה לרש"י לפרש, דלפירושו השני אין זה המקום כלפירושו הראשון, ולהדיא משמע שהמקומות אחד הן. ועוד הש"ס מקשה שם בעניין זה כמה קושיות, ואי סלקא דעתך שיש חילוק בין מקום למקום - הוה ליה לתרץ דכאן מיירא במקום זה וכאן במקום אחר, ומכמה דברי רבותינו מתבאר שאין חילוק בזה, וכן עיקר.

(ומ"ש מתוספות שם כבר בארנו דבריהם בסעיף נ"ח ע"ש. וראיתי במחה"ש שבחמד משה הקשה עליו, ואין ספרו בידי לעיין בו, ועיין פרמ"ג בט"ז אות י' שפקפק בעניין זה, ולעניות דעתי העיקר כמ"ש ודו"ק)

סימן שא סעיף סה

לא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בהזיבה, ואף על גב דזהו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אין צריך לגוף ההוצאה אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו - הא להרמב"ם קיימא לן דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ואפילו לרוב הפוסקים שחולקים עליו - הא גם כן אסור מדרבנן.

וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה - אסורה לצאת בו, אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש מלפניה ומאחריה. אבל אם הוא מאחריה בלבד וקושרתו ברצועות מלפניה - אסור (מג"א סק"ב). אבל אם קושרתו כדי שלא יכאב לה הדם ולא תצטער - מותרת לצאת בו, וזהו ששנינו במשנה (ס"ד:): "יוצאה אשה... ובמוך שהתקינה לנדתה". אבל בלא קשירה - אסור, דנפיל ואתי לאתויי.

סימן שא סעיף סו

ואף על גב דמזה נתבאר דכל מה שהאדם נושא בשביל להציל עצמו מטינוף - הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכל מקום בדבר שהוא דרך מלבוש, אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף - מותר לצאת בו בשבת. ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים אפילו בגד מכוער, וכדאמרינן בנדרים (נ"ה.): 'יוצאין בשק עבה וכו'.

וזה לשון רבינו הרמ"א בסעיף י"ד:

"ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים או כובע על ראשו, אבל אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים, דאין זה דרך מלבוש"

עכ"ל. כלומר כשאינו מכסה רק הראש לא הוי דרך מלבוש, אבל כשמכסה גם גופה - הוי דרך מלבוש (ט"ז סק"ז ומג"א סקכ"ג). אמנם אם כוונתה שלא יצערו אותה הגשמים - מותר בכל עניין, ואפילו נצלת על ידי זה מטינוף (שם).

ולפי זה כשיורד גשמים ומכסה הכובע שלו במטפחת - אסור, כיון שאינו מכסה רק ראשו. אמנם אם מכסה גם על הפנים כדי שהגשמים לא יצערו אותו - מותר, אף על פי שכוונתו גם להציל הכובע מטינוף כמ"ש.

סימן שא סעיף סז

הקיטע שנקטעה רגלו - אינו יוצא בקב שלו, דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו, ואינו עושה זה להלך בו, דבעל כורחו צריך הוא למקלו, אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל, וכיון דאינו צורך הלוכו - אסור, לרש"י (ס"ו.) משום דהוה משוי, ולתוספות שם לאו משום משא, דהוה כמנעל, אלא משום דחיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי.

ויש מפרשים הך דקיטע באופן אחר, והיינו ששוקו כפופה לאחוריה ובראש השוק במקום הרגל עושה לו קב להראות כמו שיש לו רגל (תוספות שם לפירוש הרב פור"ת). ואם הקב הזה מגיע לארץ ודורך עליה - וודאי מותר, אלא כשהקב הזה אינו מגיע לארץ, דעל זה יש לו סמיכה אחרת המגיע לארץ, וזה הקב אינו עושה רק שיהיה לו תמונת רגל, וכיון שאינו מגיע לארץ - חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי. (כן מפורש בתוספות ע"ש)

ולפירוש הראשון - גם במגיע לארץ אסור, ובש"ע סעיף ט"ו לא הובא רק הפירוש הראשון, ומיהו נראה לעניות דעתי דגם לפירוש הראשון אם דורך עליו בטוב, אף על גב שבלא מקל אינו יכול להלוך, אך כפי הנראה אם יפול הקב לא יועיל המקל - מותר לצאת בו ולא חיישינן שמא תפול ואתי לאתויי, שהרי אם תפול לא יכול להלוך.

סימן שא סעיף סח

וקיטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו אלא יושב על כסא, וכשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו ונדחף לפניו ועושה סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלוים, וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת - אין יוצאין בהן בשבת, דאיידי דתלויים ולא מנחי אארעא - זמנין דמשתלפי. אבל בכסא וספסלים הקטנים שבידיו, והיינו שנשען עליהם בעת שנדחף לפניו - מותר לצאת בהם. וקיטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו - יוצא בהם בשבת, דבזה לא שייך דילמא משתלפי.

סימן שא סעיף סט

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ט"ז:

"וכן מותר לצאת במנעל של עץ, שהרגל נכנס בו וליכא למיחש שיפול, וכן בפאנטאנ"ש דמשתלפי במהרה וממילא, ויש מחמירים ואוסרים"

עכ"ל.

כלומר במנעל של עץ מותר רק שהרגל נכנס בו, שיהא דבוק לרגלו. אבל בגדול מרגלו הרבה - אסור, דחיישינן שמא יפול. אבל פאנטאנ"ש שהם של עור - מותר אפילו הם גדולים, דמשתלפי במהרה, דכיון שהם של עור או מחופים עור מהודק ולא משתמיט, כיון שיכול לילך בו.

ולא דמי לקטן במנעל גדול דאסור לילך בו, כמ"ש בסעיף נ"ב, דבשם אינו למדת רגלו כלל, אבל הכא הוא למדת רגלו אלא בריוח הרבה, ויש שבאמת מחמירין בכהני גווני ומדמין לקטן במנעל גדול.

ויש מי שכתב דהעיקר כדיעה ראשונה, מפני שאין דרך לילך יחף ברשות הרבים, ואם יפול מרגלו - בעל כורחו ינעלנו (ט"ז סוף סקכ"ז), ואינו דומה לקטן במנעל גדול שאי אפשר להלוך בו כלל. ויש לסמוך על זה בשעת הדחק, בפרט בזמן הזה שאין שום אדם הולך יחף.

וכל אדם יזהר שלא לילך יחף בשבת מפני כבוד השבת אפילו כשהולך יחף בחול, וגם כדי שיזכיר שהוא שבת, אם לא במקום שכולם הולכים יח[י]פים. ולבד מנעלים גם כן לא יצא אדם בשבת בשארי בגדים כמו שהוא יוצא בחול, בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת, ולא יבא לחללו. ולבד זה הא 'וכבדתו מעשות דרכיך' - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, כמ"ש לעיל בסימן רס"ב ע"ש.

סימן שא סעיף ע

חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל - מותר לילך בו אפילו אינו קשור בו, דאינו משוי, שהרי אצלו הוא כרגלו. וגם לא חיישינן שמא יפול מידו ויטלטלנו בידו, כיון שאי אפשר לו לילך בלעדו. אבל כשהוא חיגר קצת, או שהוא זקן ואפשר לו לילך בלא מקל, ובביתו הולך בלא מקל ונוטלו כדי שתהא הליכתו בהרחבה - אסור אף שמחזיק עצמו בו, דכיון דיכול לילך בלעדו - הוי משוי.

וכל שכן שאסור לבריא לילך במקל יפה, דהוי משא גמורה, ותכשיט לא שייך בדבר שאוחז בידו. וחולה שעמד מחליו - דינו כחיגר אם אינו יכול לילך כלל בלא מקל, והיינו שגם בביתו הולך במקל. אבל בלאו הכי - אסור. אמנם הזקן והחלוש וקצת חיגר כשצריך לילך על הגלד, או בזמן גלד שאי אפשר לו לילך בלא המקל שמא יפול מפני החלקלקות, דגם לבריא קשה ההילוך כידוע - מותר לו לילך במקל (ט"ז סקי"ב).

סימן שא סעיף עא

ודע דכל אלו שאסרנו לילך במקל - זהו במקום שאין עירוב, אבל כשיש עירוב - מותרים אף על פי שיש בזה עובדא דחול, והאדם הבריא - פשיטא שאסור לילך בו אף במקל יפה, וזהו ממש עובדא דחול, מכל מקום כל אלו שעל כל פנים ההילוך עם המקל יותר טוב להם - מותרים לילך במקל.

וזה שכתב הטור: "אין יוצאין בכסא, והיינו שיושב בכסא ובני אדם נושאים אותו, ואם רבים צריכים לו - מותר" ע"ש, זהו גם כן במקום שיש עירוב (מג"א סקכ"ז).

סימן שא סעיף עב

וכתב רבינו הב"י בסעיף י"ח דסומא אסור לו לצאת במקל עכ"ל, כיון שיכול לילך בלא מקל - הוה משוי. ובמקום שיש עירוב - וודאי מותר, וכן על הגלד מותר לו לילך במקל.

ונראה לעניות דעתי דהאיסור הוא רק סומא במקומו, שיודע קצת דרכו מפני ההרגל. אבל בביאתו למקום אחר - ידוע שאין ביכולת הסומא לילך כלל בלא מקל שממשמש מלפניו, והוי כחיגר, ובלא מקל יפול בבור או יכשל באיזה דבר.

סימן שא סעיף עג

ומי שהוא אסור וכבלים ברגליו שקורין קלעצלא"ך כמו שעשו בזמן הקדמון - מותר לו לילך בהם, שאין זה משוי, שאצלו הוא כבגד, וגם אין חשש שיפלו מרגליו, דהם מהודקים היטב (ב"י).

ואין יוצאין באנקטמין, והוא כמין חמור שעושים הליצנים, ונראה כרוכב עליו והיא נושאו והולך ברגליו, וכן אין יוצאים בקשרים, והיינו עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכין בהם בטיט. וכן אין יוצאין בפרמי, והן כמין צורת פרצוף שנושאים הלצים על פניהם להבעית התינוקות, שכל אלו הם משוי.

וכן אין יוצאין בתיבה על ראשו או קופה ומחצלת, אף על פי שנושאן במקום כיסוי על הראש, שהם משא גמורה. אבל יוצאין בשק ויריעה וחמילה, אף על פי שהם בגדים עבים וגסים שאין יוצאין בהם אלא אנשים פשוטים ובימות הגשמים - מכל מקום בגדים הם, ד'שק' פירושו - בגד של שק, ומותר לצאת בהם, וכך שנינו בתוספתא פרק י' ע"ש, ואפילו בלא גשמים מותר לצאת בהם (מג"א סק"ל).

סימן שא סעיף עד

יוצאים במוך וספוג שעל המכה, ואף על פי שאין זה בגד, דכיון שהם מרפאים - הרי הם כמו תכשיט לו. וכן בקליפת שום ובצל שנתן לרפואה, או במלוגמא ורטייה ואיספלנית, דכל שהוא לרפואה הוה ליה כתכשיט. ואם נפלו מעל המכה - לא יחזירנה, דהוי כממרח. וכל שכן שלא יתנם בתחלה אלא אם כן יש סכנה או שיתנם על ידי אינו יהודי, ופרטי דינים אלו אין כאן מקומן ויתבארו בס"ד בסימן שכ"ח.

ומותר לו לאגוד את הרטייה בחוט או במשיחה כדי שלא תפול מעליו, ויכול לילך בו וקושרו ומתירו. אבל לכרוך עליה חוט או משיחה משום נוי ולא משום קשירה - אסור, דהם אינם בטילים לגביה והוי כמשוי, אבל הצריכים לאגדו - בט[י]לים אצלו (עיין מג"א סקל"א). וכן יוצאים במיני עשבים שקושרין אותן בקשרים ותולין אותן לרפואה, ודווקא שנתנן מומחה או שידוע שאלו העשבים מועילים. אבל בלאו הכי - אסור (כן נראה לי).

סימן שא סעיף עה

וכן מותר לצאת בקמיע מומחה מפני שהוא כתכשיט לו, אבל בקמיע שאינו מומחה - אסור לצאת אפילו לכרמלית. ומהו קמיע מומחה: לרש"י ז"ל אם בעל הקמיע הוחזק למומחה - מועיל המחאתו אפילו לשאר דברים שלא הורגל עדיין בכך, וכן קמיע זו שהוחזקה לרפואה - מותרים לצאת בה אפילו כתבוה אחרים, כיון שזה הלחש הוחזק לרפאות.

וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב שם דין י"ב:

"ואיזהו קמיע מומחה - זה שריפא לג' בני אדם או שעשהו אדם שריפא ג' בני אדם בקמיעין אחרים, ואם יצא בקמיע שאינו מומחה - פטור מפני שהוציאו דרך מלבוש"

עכ"ל. ואפשר שזה שכתב 'זה שריפא לג' בני אדם' - על הכתב הזה דווקא קאי, ויותר נראה שכוונתו כרש"י ז"ל.

סימן שא סעיף עו

אבל רבותינו בעלי התוספות יש להם שיטה אחרת בזה, והסכימו לזה הרא"ש והטור והש"ע, והיינו 'איתמחי גברא ולא קמיע' - כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות, וריפאו שלשתם ג' בני אדם כל אחת אדם אחד, דהשתא איתמחי גברא לכל לחש זה שיכתוב, שהרי הוחזק בג' לחשים. אבל לשאר לחשים - לא הוחזק, וגם אין הקמיע מומחה מצד עצמה אלא מצד כותבה. ונפקא מינה שאם יכתבנה אדם אחר לא הוחזקה, וגם המומחה הזה כשיאבד המחאתו, כגון שיכתוב ולא יועיל - אבד המחאתו גם לזו.

ו'איתמחי קמיע ולא גברא' מקרי כגון שכתב לחש אחד באגרת וריפא בו ג' פעמים, שאותה אגרת מומחה לכל מי שישאנה, אף שלא ריפאתה רק לאדם אחד - מכל מקום הא ריפאתהו ג' פעמים, והוחזקה אגרת זו בעצמה למומחה ולא אגרת אחרת, אפילו זה הלחש עצמו ואפילו זה הכותב בעצמו.

ו'איתמחי גברא וקמיע' מקרי כגון שכתב לחש זה בג' אגרות, וכל אגרת ריפא ג' פעמים לג' אנשים או לאדם אחד - הוחזק האדם ללחש זה בכל אגרת שיכתבנו, ואלו הג' אגרות הוחזקו לכל אדם.

סימן שא סעיף עז

אבל אם כתב ג' קמיעים לאדם אחד וריפאו ג' פעמים - לא אתמחי לא גברא ולא קמיע, דתלינן במזלא דחולה, ורק זה החולה מותר לצאת בו, אלא אם כן אבד הגברא המחאתו כמ"ש. (במג"א סקל"ט יש טעות הדפוס כמ"ש המחה"ש) ולמה לא תלינן מקודם כשריפא כל אגרת ג' פעמים לאדם אחד בהחולה - מפני שהיו ג' אגרות, ונצטרך לתלות במזל של כל השלשה, ולכן תולין יותר בהגברא.

סימן שא סעיף עח

ודע דהא דאמרינן דאתמחי תרווייהו - זהו כשבאו שני ההמחאות ביחד, כגון שכתב אגרת לראובן וריפא ואגרת לשמעון וריפא ועוד אגרות לשמעון וריפא שני פעמים, דעדיין לא הוחזק שום אגרות בג' פעמים וגם הוא לא הוחזק בג' אנשים, ואחר כך ריפא באגרות הג' ללוי ובאו שני ההמחאות ביחד.

אבל אם נתן ג' אגרות לג' בני אדם וריפאו ואתמחי גברא - שוב לא אתמחו הקמיעות, דתלינן בהמחאת הגברא. ואי קשיא מאי נפקא מינה - דיש נפקא מינה אם הגברא אבד המחאתו, וכמ"ש (שם סקל"ח).

סימן שא סעיף עט

ומותר לצאת בקמיע מומחה, בין אם היא קמיע של כתב או קמיע של עיקרין, בין בחולה שיש בו סכנה בין בחולה שאין בו סכנה. ולא דווקא שכבר יש לו החולי ותול[י]הו לרפואה, אלא אפילו לא אחזו החולי עדיין אלא שהוא ממשפחה שיש להם חולי זו ותולה הקמיע שלא יתפס בהחולי - מותר.

אמנם בקמיע שיש בהם פסוקים אסור לצאת בה אלא אם כן היא מחופה עור (גמרא ס"א:), כדי שבכניסתו לבית הכסא לא תהיה מגולה.

וקושר ומתיר את הקמיע ברשות הרבים, ולא חיישינן שמא יטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים, דבעלי הקמיע חוששין שלא יזוזו ממקומן בלא הקמיע. ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים, שאז יהיה חשדא שיאמרו שיוצא בו לשם תכשיט וזהו אסור, דלאו תכשיט הוא, ונאמן הרופא לומר על עצמו שהוא מומחה.

סימן שא סעיף פ

שנינו במשנה (ס"ז.): יוצאין בביצת החרגול - מין חגב, והוא לכאב האוזן, ובשן שועל סגולה שיישן החולי, ובמסמר מן הצלוב הוי לרפואה על מכה ולקדחת שלישית. והגירסא לפנינו 'דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי', ולפי זה הוה ליה לפסוק לאיסור כחכמים.

האמנם הרמב"ם והטור והש"ע סעיף כ"ז פסקו להיתר, וזהו על פי הירושלמי דגורס: 'דברי רבי יוסי, ורבי מאיר אוסר', והלכה כרבי יוסי. ואפילו לפי גירסתינו הלכה כרבי מאיר, משום דאמרינן בגמרא שם: אביי ורבא דאמרי תרווייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה, כלומר שנתאמת הנסיון שמועיל - אין בו משום דרכי האמורי, ואלו נתאמת בהם הנסיון. וזהו שכתב הרמב"ם: "והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל", כלומר שנתאמת אצלם הנסיון שמועיל, וכל שכן במה שהרופאים נותנים רפואות טבעיות על פי חכמת הרפואה דמותר.

אבל העושה מעשה שאין בו רפואה טבעית, וגם הנסיון לא התאמתו - אסור אף בחול משום דרכי האמורי. אמנם מיני לחשים - מותר, כיון שאין בהם, מעשה ובלבד שלא יהיו מן לחשי עבודת כוכבים, וכן אותם שבדקו ואינם מועילים - אסור. ויש מי שחושש בכל קמיע שאינו מן המומחה משום דרכי האמורי, והרשב"א בתשובות (סימן תי"ג) האריך מאד בעניינים אלו ולא העלה דבר ברור ע"ש. והדבר הברור בזה: תמים תהיה עם ד' אלקיך, ואין להשתמש רק ברופאים מומחים ובתפלה לה' ובצדקה שזה וודאי מועיל.

סימן שא סעיף פא

מי שיש לו מכה בפיסת רגלו וקושר עליה מטבע להגן שלא ינגף ברגלו, ומדרך הסגולה בזה שיהיה דבר קשה וממתכת של כסף שיש בה כעין לחלוחית, ושתהיה על זה צורה (גמרא ורש"י ס"ה.), וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה שזהו מן הסגולות ע"ש.

ויש מי שאומר שאם אינו מרפא אלא רק מגין שלא ינגף ברגלו - אסור (מג"א סקמ"א), ולא משמע כן בגמרא שם, וגם אין הסברא נותנת כן, וכן פסקו הגדולים להיתר (א"ר סקנ"א ות"ש סקנ"ה בשם מהרש"ק ע"ש), וכן עיקר לדינא.

סימן שא סעיף פב

הבנים יוצאים בזגין, והיינו פעמונים קטנים כשארוגים בכסותם. אבל אם אינם ארוגים - אסור, דחיישינן שמא יפלו ואתו לאתויי, וכן תפורים הוי כארוגים.

(עיין מג"א סקל"ב וצ"ע, דלהדיא כתבו התוספות ס"ז. ד"ה 'בני' דכשאינו אריג חיישינן דילמא מיפסק, ומאי מדמה לסעיף ט'. ומה שהביא כל דברי התוספות - לרבי אושעיא כתבו כן ולא לרבא, וכן מפורש בב"ח וכן כתב הת"ש ועיין מחה"ש, ואין טעם בדבריו. והנה הלבוש כתב גם כן משום שלפי ומחוי, וצ"ע מי הכריחו לזה, והטעם פשוט משום דנפיל ואתי לאתויי ודו"ק)

סימן שא סעיף פג

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף כ"ג דלא מהני מה שמחובר לכסות רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם, אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך - אסור.

ואותן עגולין ירוקין שגזרה מלכות פרס שכל יהודי ישא אחד מהן בכסותו - מותר לצאת בו אפילו אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת, וכן מותר לצאת במטפחות שמקנחין בו האף שקורין פאציילע"ט אם מחובר לכסות, והא דמותר לצאת בזגין הארוגין - דווקא שאין בהם עינבל ואין משמיעין קול עכ"ל, ודבריו צריכין ביאור.

סימן שא סעיף פד

והכי פירושו: דהנה המשנה התירה לצאת בזגים הארוגים בכסות, וממילא דהוא הדין תפורים בכסות, דגם בתפור ליכא למיחש שמא יפול ויביאנו בידיו. אבל בקשירה - אסור, דחיישינן שמא יפול (וכן כתב הט"ז סקי"ד בשם סמ"ג דדווקא תפירה). האמנם אפילו באריגה ותפירה לא הותרה רק דבר שדרך העולם לעשות כן, כמו זגין בזמנם. אבל אם ירצה אחד לחבר איזה תכשיט לבגד באריגה ותפירה בדבר שאין דרך העולם בכך - אסור משום דלא נעשה טפל להבגד, והוי משוי, וכל שכן בדבר שאינו תכשיט כלל דאסור.

ואם תשאל דאם כן איך נושאים העגולים הירוקים - אין זה שאלה, דאדרבא זה קילא אפילו מתכשיט דזגין, ואין צריך אריגה ותפירה אלא חיבור קצת, דמוכרחים על פי המלכות לישא זה בבגד, הרי יר[י]אים לצאת בלעדו ושומרים אותו שלא יפול, והוי ככבלא דעבדא (בגמרא נ"ח.). ואף דשם חיישינן שמא יפול ויניח הבגד על כתיפיו - זהו מפני שחיבורו קל, כמו שיתבאר בסעיף פ"ז, אבל בכאן מחובר בטוב, אלא לא באריגה ותפירה.

סימן שא סעיף פה

ואחר כך אומר היתר זה אף בדבר שאין תכשיט ולא גזירה אלא הכרח לגוף, כמו מטפחת שמנקין בו האף - רשאי לחברו בכסות על ידי אריגה או תפירה ובטל הוא לגבי הכסות, אך בקשר - אסור. ובהחגורה אינו מועיל אף בתפירה, משום דאינו חשוב החגורה דתיהוי המטפחת בטל לגביה, והוי משוי (מג"א סקל"ד, ומ"ש קפונ"א ומטלית לא ידענו מה המה).

ודע שיש מי שמתיר לקשור ראש החגורה בראש המטפחת בקשר שאינו של קיימא ויהיה כחגורה ארוכה (ט"ז סקי"ד). ואינו מובן היתר זה: חדא דבעי תפירה, ואפילו נאמר דקשר חזק הוי כתפירה (וכן מפורש בב"ח), מכל מקום קשר שאינו של קיימא וודאי אינו כתפירה, ויש לחשוש לפירוק הקשר ויפול ואתי לאתויי. ולבד זה הלא הכל רואים ששני דברים הם ואין זה כולו חגורה, ולכן אין להתיר כן.

(גם הא"ר סקמ"ג והגר"ז מפקפקים בזה ע"ש, והת"ש כתב דבבגד צריך תפירה וחגורה די בקשירה ע"ש, ואין בזה טעם. ומ"ש הרמ"א שלא להשמיע קול, והקשה המג"א בסקל"ה הא רק בכלי שיר אסור ע"ש, ונראה דגם כוונת הרמ"א כן הוא, שמשמיעים כקול כלי שיר)

סימן שא סעיף פו

שנינו במשנה (ס'.): לא יצא האיש בסנדל המסומר, והוא של עץ ותוחבין בו מסמורות למעלה לחזק התחתון עם העליון (רש"י). ואיתא בגמרא דזהו דווקא כשהמסמורות באו לחזק, אבל לנוי - מותר, וסימן של נוי הוא כשיש חמש או שבע מסמורת כל סנדל. ואם נתן מנעל של עור בפנים ותפרו - נעשה מנעל ולא סנדל ומותר, וכן אם עשה המסמורים כמין כלבוס, וזהו כפאטקעווע"ס שלנו - מותר, דלא גזרו רק במסמורות פשוטים, וכן אם חיפהו כולו במסמרים שלא תהא הקרקע אוכלתו - מותר.

וטעם גזירה זו היתה מפני שפעם אחת נהרגו בשבת הרבה מישראל מאיזה פחד על ידי הסנדלים האלו, וגזרו עליהם שלא לנושאם ולא לטלטלם בשבת ויום טוב. ועכשיו לא שייך דין זה כמ"ש הטור, דמנעלים שלנו המסומרים אינם בכלל זה, שלא אסרו אלא כפי צורתם שהיה אז, וגם שלנו של עור ולא של עץ. ולכן לא הובא זה בש"ע, והרמב"ם הזכיר זה בקיצור ע"ש (הטור כתב שיש שנהגו איסור ע"ש, ולא שמענו זה)

סימן שא סעיף פז

כתב הרמב"ם שם דין י"ח:

"יוצא העבד בחותם של טיט שבצוארו ולא בחותם של מתכת, שמא יפול ויביאנו"

עכ"ל. אבל של טיט - כשיפול ישבר, ולמה יביאנו.

ומבואר בגמרא (נ"ח.) דחותם שבכסותו - אף בשל טיט אסור, דחיישינן שיפול וישבר, ומפני יראתו לילך בלא חותם - יפשוט הכסות ויניחנו על כתיפיו ע"ש. ונראה שהיה חיבורו להבגד בקלות, דאם היה מחובר בתפירה או באריגה - למה לנו לחוש שיפול. והטור והש"ע לא הביאו זה משום דעכשיו אין לנו עבדים, וגם הרמב"ם קיצר בזה כמ"ש.

סימן שא סעיף פח

כתב הרמב"ם (שם):

"המתעטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו, אם נתכוין לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או שלא יתלכלכו - אסור, ואם קיבצן להתנאות בהם כמנהג אנשי המקום - מותר.

היוצא בטלית מוקפלת ומונחת על כתפו - חייב, אבל יוצא הוא בסודר שעל כתפו אף על פי שאין נימא קשורה לו באצבעו. וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו - אסור לצאת בו. היתה סכנית קצרה שאינה רחבה - קושר שני ראשיה למטה מכתפים ונמצאת כמו אבנט, ומותר לצאת בה"

עכ"ל.

(דין הראשון הוא מרזב שבגמרא קמ"ז. שאומר שם: "אדעתא דלכנופי - אסור, להתנאות - שרי", ודין השני הוא כלשון הגמרא שם: "היתה טלית מונחת על כתיפו - חייב חטאת. מעשה בהורקנס שיצא בסודר שעל כתפו... ואמרו חכמים אף על פי שאין נימא קשורה וכו'". ודברי הט"ז סק"ב תמוה ע"ש, ודין שאינו חופה ראשו ורובו גם כן שם עמוד ב', וגם סכניתא שם ע"ש).

סימן שא סעיף פט

וביאור הדברים כן הוא ברור לעניות דעתי: דזהו כטלית של מצוה שלנו שמתעטף בו כל גופו עד שכל גופו מלפניו ומלאחריו מכוסה בו, ויש מפני שיחוס על קצוות הטלית המשולשלים על ידיו ומגיע גם לפניו קופל שני קצותיו מכאן ומכאן, ואוחזן בידו או נותנן על שכמו והטלית משולשל לאחוריו עד למטה, רק על ידיו אינו פרוש. ומיחזי מלאחוריו באמצע כמו מרזב, דמפני הקיבוץ של הצדדים נעשה עב בצדדיו ובאמצע כמרזב, דזהו פירושו על מרזב שבגמרא שם.

ותלוי בכוונתו, אם כוונתו לחוס על הטלית - אסור, ואם להתנאות כמו שגם עתה האיסטניס אין רצונם שהטלית ישולשל על הידים רק על הכתפיים - מותר. וגם הערוך בערך 'מרזב' פירש כן ע"ש, והובא בתוספות ע"ש. ובזה כתב הרמב"ם רק אסור, אבל חיוב חטאת אין בו, שהרי מכל מקום הוא נושא כבגד. (ולכן הקדים דין זה למקופלת אף שבגמרא מקופלת קודם, משום דמיירי מקודם באיסור דרבנן מחותם של עבד, וכלל זה עם חותם ע"ש, ושניהם דרבנן ע"ש)

סימן שא סעיף צ

ואחר כך כתב:

"היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו - חייב".

הכי פירושו: דטלית הוא גדול בכמותו שמעטף כל הגוף, ואם רצונו לישאנו רק על כתפו, יש שפושטו כולו ואחר כך קופלו מכאן ומכאן כמ"ש, ויש שאינו מפשיטו רק כשהוא מקופל לשנים או לארבעה מלבישו על כתפו בלבד - בזה חייב חטאת, משום דבכהני גווני אינו מלבוש כלל.

וזהו בטלית, אבל סודר שאינו גדול כל כך, דהסודר היו רגילים התלמידי חכמים הנשואים לשאת אותם על ראשם, ומתפשטים על הכתפים כדמוכח בקדושין (כ"ט:), ובשבת (ע"ז:) אמרו: 'סודרא - סוד ד' ליריאיו', וכן בפסחים (קי"א:): 'סודרא דמר כצורבא מרבנן' ע"ש. ולכן אפילו לא נשאו על ראשו אלא עד הכתפיים - מותר, והטעם דהסודר דרכו בכך, מפני שאינו גדול ויש בראשו כמין נימין קשין יוצאין, ומחזיקן בידיו כדי שלא יפול, והן כמין שנצים, ואפילו אין הנימא קשורה לו באצבעו אלא מחזיקן בידיו.

והדר קאמר: וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו, כלומר אף על פי שהסודר קטן הרבה מטלית, מכל מקום לא יהא קטן כל כך שלא יחפה ראשו ורובו, ואם היתה באמת סכנית קצרה שאינו חופה ראשו ורובו - לא ילבשנו כמלבוש, אלא יעשנו כאזור וקושר שני ראשיו על ידי שנצים למטה מהכתפים סביב הגוף, וכל אלו הדברים אין להם שייכות לבגדים שלנו כמובן.

סימן שא סעיף צא

אבל רבינו הב"י בסעיף כ"ט וסעיף ל"א וסעיף ל"ד הטה כל הדברים לכוונה אחרת, וזה לשונו בסעיף כ"ט:

"היוצא בטלית מקופלת על כתפיו, דהיינו שלאחר שנתנו על ראשו מגביה שוליה על כתפיו - חייב חטאת. אבל אם אינה מקופלת על כתפיו אלא משולשלת ברחבה למטה מכתפיו - שרי, שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בו כתפו וגופו, אף על פי שמתקצר קצת מלמטה - מותר, ועל פי זה מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא ולהביאו לבית הכנסת"

עכ"ל.

והוסיף רבינו הרמ"א לומר:

"אף על פי שמניח צד ימין על כתפו של שמאל, דדרך ללבשו כך, ולא הוי אלא להתנאות ושרי"

עכ"ל. (והגה"ה זו נדפסת בסעיף ל' בטעות כמו שתמה הט"ז שם, והאמת שהיא שייכה לסעיף כ"ט וכן מבואר בב"י ע"ש, ואין צריך לכל מה שטרחו בזה ודו"ק)

סימן שא סעיף צב

והנה פירוש זה על טלית מקופלת כתב רש"י ז"ל ע"ש וכן הטור, אבל אין זה דרך הרמב"ם. ומכל מקום יכול להיות דלדינא לא יחלוק הרמב"ם על דין זה, ולדין זה אם הגביה כל משך הטלית משוליו עד למעלה וכרכה סביב כתפיו - אין זה מלבוש כלל, אף שמלפניו משולשים הקצוות, וחייב חטאת.

אבל אם שלשלו למטה מכתפיו, אף על פי שהרבה ממנו כרוך בכתפיו באופן שאין הטלית מגיע עד למטה - מכל מקום דרך מלבוש הוא, כיון שמכסה רוב הגוף מאחוריו, וזהו כדרך שאנו נושאים הטלית בשבת בהליכה לבית הכנסת, ואף שמניח צד של ימין על כתפו של שמאל, וזהו כדרך שאנו עושים בשעת העטיפה כידוע. האמנם לפי מה שבארנו כוונת הרמב"ם בסעיף פ"ט לעניין הדין האחד בקיפלה מכאן ומכאן, צריך שישולשל הטלית מצדדי הכתפים על הידים כמ"ש שם, וכן נראה מפירוש הערוך, וכן נראה לי מדברי הטור מדקדוק לשונו ע"ש (דאם לא כן איזה להתנאות יש בזה ודו"ק).

סימן שא סעיף צג

האמנם דברי רבינו הב"י תמוהים מדבריו עצמו שכתב אחר כך בסעיף ל': "מותר לצאת ברשות הרבים בטלית סביב הצואר" עכ"ל, וסותר למ"ש מקודם, דאפילו על כתפיו אסור, וכל שכן סביב הצואר בלבד. ומקור דין זה מתשובות הרשב"א, ששאלו ממנו ממקום אחד שנושאים הטלית סביב צוארם, והשיב: כל ארץ ספרד נהגו לצאת כן דרך צניעות אפילו בחצר, ודרך מלבוש הוא להם ע"ש, וכבר טרחו המפרשים בזה (עיין ט"ז סוף סעיף י"ט ולבוש).

ולעניות דעתי ברור, דכאן לא מיירי בטלית כעין טליתים שלנו, אלא בטלית קטן כעין סודר (וכן מפורש להדיא בב"י ע"ש). וזהו כמו אצלינו השאלין ויש קורין שאר"ף שכורכין סביב הצואר, והוא לנוי ולצניעות, ורבינו הב"י בש"ע לא חש להאריך ולבאר כדרכו בש"ע.

סימן שא סעיף צד

יש שכתבו: החכמים התולין הסודר על כתפיהן לתכשיט - אסורין לצאת בה, ובקונשטנטינא אין נזהרין, והמדקדקין תוחבין ראשי הסודר באיזוריהן, והשתא ליכא למיחש דילמא משתליף ליה, ונראה שצריך לקשור באזור (מג"א סקמ"ב בשם כנה"ג). וזהו גם כן כעין שאלת הרשב"א ז"ל בסודרין קטנים כעין שאלי"ן שלנו. והאוסרין אוסרין מטעם טלית מקופלת על כתפיו, שאסור, ובקונשטנטינא מתירין כדעת הרשב"א, דאינו דומה לטלית כמ"ש. אמנם הא יש חשש שמא יפול ואתי לאתויי, לכן תוחבין הראשים באזור, ויש להחמיר לקושרו בהאזור.

ואנחנו הולכין בהשארפי"ן כי הרגילות להכניס של צד ימין בצד השמאל של הבגד, ושל שמאל בצד ימין, ובשלנו כפי הראות אין חשש שמא יפלו כי המה קצרים ברוחב וארוכים באורך, ובולט הרבה מלפניו. (גם מ"ש המג"א סקמ"ג בשם מהרי"ל דמותר לצאת בטליתות שלנו ע"ש, גם כן צריך לומר או שכוונתו שישולשל למטה מכתפיו או שהוא טלית קטן כסודר כשאר"ף שלנו, וכוונתו גם כן כהרשב"א)

סימן שא סעיף צה

ובסעיף ל"א כתב רבינו הב"י:

"היוצא מעוטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן וכו'",

כלשון הרמב"ם שהבאנו בסעיף פ"ח. ואחר כך כתב:

"והני מילי בטליתות שלהם שהיה יריעה אחת מרובעת, אבל מלבושים דידן, כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכה - מותר לתפוס קצתם בידו להגביהן כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט, או כדי שלא יעכבוהו ללכת"

עכ"ל.

ומזה נראה שתפס הכוונה בדברי הרמב"ם מה שכתב: 'וקיפלה מכאן ומכאן' - היינו שקיפלה מלמטה למעלה, ולא כמו שבארנו בסעיף פ"ט שקופל מן הצדדים על הכתפיים. והנה לפירושו הוי זה גם כן כהדין של טלית מקופלת לפירושו, אלא שבשם הגביהו לגמרי עד הכתפיים, ובכאן הגביה רק השולים למעלה הרבה. ואיני מבין, דבכהני גווני מה שייך להתנאות, אך לדינא אין לנו נפקא מינה בזה.

והנה בבגדים שלנו התיר אפילו שלא להתנאות, כיון שיש להם בתי ידים ומכניסים הידים בהם - הוי בגד גמור. (והט"ז סכ"א חולק בזה ע"ש, וכל דבריו צ"ע ודברי הב"י צודקים, וכן כתב הא"ר סקנ"ג. ואפשר דגם הט"ז לא אסר אלא כשמגביהן לגמרי עד למעלה, ובזה וודאי צדקו דבריו, וגם כוונת הב"י כן כמו שיתבאר בסעיף הבא)

סימן שא סעיף צו

אמנם זה ההיתר הוא רק כשמגביהם מן הארץ, ומכל מקום נראה לכל שתורת מלבוש עליו, אבל אם הגביהו עד למעלה - וודאי אסור. וזהו שכתב המהרי"ל (הביאו המג"א סקמ"ד):

"הני נשי שמפשילין ומקפלין בגדיהן תחת זרועותיהן להגביהן שלא יטנפו שוליהן - אסורין... אך יכולין להגביה בידן בלא שום קיפול"

עכ"ל.

והכי פירושו: אם מגביהין עד למעלה תחת זרועותיהן - בטל שם בגד מזה, אלא יגביהו בידיהן בלא קיפול, דממילא לא יגביהו עד למעלה כמובן (וכן כתב המג"א שם). וגם אפילו בהגבהה מן הארץ כתב הלבוש דאם אינו לובשן על הבתי ידים להכניס ידיו לתוכו - אין להגביהו הרבה עד קרוב לכתפיו ע"ש, ומכל מקום נראה לי דלהגביה מעט אין קפידא. (בלבוש אין הלשון מתוקן דסיים בהאי דלא פתח אבל הכוונה כמ"ש ע"ש)

סימן שא סעיף צז

ובסעיף ל"ד כתב רבינו הב"י:

"יוצא אדם בסודר המקופל על כתפו אף על פי שאין נימא כרוכה לו על אצבעו, ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו - אסור לצאת בו, אלא אם כן קשר שני ראשיו מכתפיו זה עם זה"

עכ"ל.

והוא מלשון הרמב"ם, אלא שהוסיף 'המקופל על כתפו', ובאמת לא נמצא זה הלשון לא בגמרא ולא ברמב"ם, רק הטור כתב זה. ומאד תמוה, דאם כן מה בין סודר לטלית, וכבר תמהו עליו (ט"ז סקכ"ד). ועוד אי סלקא דעתך דהוא גדול כל כך, אם כן איך שייך לומר: 'אם אינו חופה ראשו ורובו'. והטור באמת לא כתב לשון זה ע"ש, אלא וודאי דסודר קטן הוא, ויש שחופה ראשו ורובו ויש שאינו חופה.

(וזהו סכניתא שבגמרא שם, והטור פירש על סכניתא להיפך, סודר גדול שתלוי בין כתיפיו וראשו עטוף בו, וחיישינן שמא יפול ולכן צריך לקשרו ע"ש. והט"ז סקכ"ד האריך מאד וקשה לעמוד על כוונתו, אך מסוף דבריו נראה שמסכים גם כן למה שכתבנו בסעיף פ"ט, דכשנושאין הטלית מבית הכנסת צריך לשלשלו על הידים אם מתפלל באופן זה ע"ש ודו"ק)

סימן שא סעיף צח

אמרינן בגמרא (קמ"ז.):

"היוצא במעות הצרורים לו בסדינו - חייב חטאת",

וכלשון הזה כתבו הטור והש"ע סעיף ל"ב, והרמב"ם כתבו בפרק י"ב.

ובאמת לכאורה אין בזה שום רבותא, דהא זהו הוצאה גמורה. אמנם עיקר הרבותא היא דלא אמרינן שזהו הוצאה שלא כדרכו, ואינו אסור אלא מדרבנן, משום דמעות דרכן להיות בכיס ולא צרור בסדין - וקמ"ל דחייב, מפני שכן דרך החנונין. וזהו שאמרו בגמרא שם:

"וחנוני היוצא... חייב חטאת, ולא חנוני בלבד אלא כל אדם, אלא שדרכו של חנוני לצאת במעות הצרורין לו בסדינו."

סימן שא סעיף צט

וכתב רבינו הב"י בסעיף ל"ג:

"אסור לצאת בשבת במעות או בכסף וזהב התפורים בבגדו"

עכ"ל. ולא כתב לשון 'חייב' כבצרורים בסדינו, משום דזהו וודאי הוצאה שלא כדרכה, ולכן אסור רק מדרבנן.

והנה הרמב"ם כתב בפרק י"ב דין י"ג:

"אבל המוציא לאחר ידו... ובכיס שתפר בבגדו ופי הכיס למטה... - פטור",

והבאנו זה לעיל סעיף ה'. ואם כן משמע דדווקא פי הכיס למטה הוי הוצאה שלא כדרכה, אבל פיו למעלה - חייב.

וצריך לומר דכשהמעות תפורים בלא כיס - הוי הוצאה שלא כדרכה בכל עניין, אך כשנתונים בכיס ותפר הכיס בבגדו - הוה דרך הוצאה אם לא שפיו למטה. ולפי זה כשנותן המעות בכיס או בשאר דבר ותופרו בבגדו - חייב חטאת, ויש בזה נפקא מינה לדינא כמו שנבאר בס"ד.

סימן שא סעיף ק

והנה רבינו הרמ"א כתב על זה:

ש"יש מתירים במקום פסידא שיירא שיגזלנו ממנו אם יניחם בבית וילך מהם, וכן נוהגין להקל אם צריך לצאת. אבל אם יוכל להיות יושב בביתו ולא לצאת - לא יצא, ובמקום שאין צריך לזה ויוכל להניח בבית - יש להחמיר"

עכ"ל.

והטעם, כיון שהוא הוצאה כלאחר יד (מג"א סקמ"ו) - התירו במקום פסידא. ולפי זה כפי מה שבארנו, אין ההיתר אלא כשתופר המעות עצמן בלא כיס. אבל כשנותנים בכיס ותופר הכיס - הוי איסור דאורייתא וחייב חטאת.

ולפי שעתה נוהגים הסוחרים בהיתר זה, שאינן רוצים ליתן נאמנות לבעל האכסניא על שומא גדולה, ותופרין את המעות בבגדיהם, יזהרו שלא יתפרו בכיס או בשאר תכריך. אך אם כורכן בנייר ותופרן - נראה דזהו כמו בלא כיס, דאין עושין כיס מנייר.

האמנם הדרך היותר טובה שלא יצאו מהאכסניא כל יום השבת כמ"ש רבינו הרמ"א, ומוטב להתפלל ביחידות ולא לילך לבית הכנסת מלנהוג היתר זה, אך הסוחרים נהגו בזה כבהיתר גמור, ולכן יזהרו על כל פנים שלא יתנום בכיס כמ"ש.

סימן שא סעיף קא

יש מי שאומר דכמו שהתרנו כשהם תפורים בבגדו, כמו כן אפילו באינם תפורים, ומחזיק המעות בין בגדו לבשרו - מותר משום פסידא (ט"ז סקכ"ג). ויש מי שאומר דבאינם תפורים - אסור לגמרי (מג"א שם), וכן נראה לי עיקר, וזהו קרוב לחיוב חטאת, שהרי הם וודאי בכיס, דאם לא כן איך ישא אותם, ובכיס כבר בארנו דאף בתפורים הוי הוצאה כדרכה וחייב חטאת.

ובזה שנתבאר דבמעות הצרורים בסדינו חייב חטאת, כתב רבינו הרמ"א: ד"בבית מותר אפילו אם אינם צרורים רק שהם מנוקבים" עכ"ל, דביוצא לרשות הרבים - חייב משום הוצאה, אבל בבית וחצר המעורבת - אין כאן הוצאה. ואף על גב דעדיין יש איסור מוקצה, לזה אומר דזה יש להתיר, שהרי אינו אוחזן בידים אלא צרורים בסדינו, ובט[י]לים הם לגבי הבגד בעניין זה דלא ליהוי כטלטול מוקצה בידים.

ולא עוד, דאם המטבעות מנוקבים שראויים לתלותם בצוארי בנים ובנות לשם תכשיט - מותר לטלטלן אפילו אינם צרורים, רק נושאם אצל בגדו או בכיס של הבגד. אבל לטלטלם ממש בידיו - וודאי אין לך היתר אפילו במנוקבים (מג"א סקמ"ה, ומ"ש בטלטול חוץ לעירוב צע"ג ואין להתיר ודו"ק).

סימן שא סעיף קב

כבר נתבאר בסעיף ע"ג דיוצאין בבגדים עבים כמו בגדים משק ויריעה וחמולה, וכתב הרמב"ם בפרק י"ט דין י"ז:

"הכר והכסת, אם היו רכין ודקין כמו הבגדים - מותר להוציאן מונחין על ראשו בשבת דרך מלבוש, ואם היו קשין - הרי הן כמשוי ואסורים"

עכ"ל.

ובוודאי אין כוונתו לכרים וכסתות שלנו, שיש בהם נוצות והנוצות עיקרן שלהן, דבהם לא שייך לבישה, אלא כוונתו למצעות רכות כמו סדינין עבים שמציעין על המטות. ולפי דרכן שהיו הולכין מעוטפין, כמו שגם היום הולכין כן במדינות הישמעאלים, ולכן אם הם רכין - הרי הם כמלבוש, ואם קשין - הרי הם כמשא.

ולפיכך לבדים הקשים - אסור להתעטף בהם ולהביאם דרך רשות הרבים או בכרמלית, ואם אינם קשים הרבה - מותר. ולבדים זהו מה שקורין פיל"ץ, ובמדינתינו אין זה דרך מלבוש כלל אפילו ברכים, ורק מפני הגשמים יש נשים שכורכות עצמן בסדינין וכיוצא בהם, ובוודאי מותר בכהני גווני. וממילא דאף בלא גשמים כשיוצאות בהם אין לגעור בהן, כמ"ש בסעיף ע"ג. אבל אנשים, אין מדרכם כלל לישא אותם גם בגשמים - ואסורים לצאת בהם, דאצל[י]נו וודאי הוי כמשא, ומכל מקום לדינא צ"ע.

סימן שא סעיף קג

מותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה על גב, זה בין לצרכו בין לצורך חבירו, כלומר שכוונתו להביאו לחבירו במקום שהוא דרך מלבוש. והטעם, דכיון דדרך ללבוש כמה בגדים מפני הקור או מפני הקישוט - לכן תמיד מקרי דרך מלבוש.

ואין חילוק בין שהם שני חלוקים או שני סרבלים, והיינו כסות עליון, או שארי שני מיני בגדים, וכן שתי חגורות זו על גבי זו אפילו בלא הפסק בגד ביניהם. ויש אוסרין בשני חגורות זו על זו אלא אם כן מלבוש מפסיק ביניהם, דלא דמי לשני מלבושים, שכן בקור יש הנאה מהבגד השני ודרך לעשות כן, אבל בשני חגורות מה הנאה יש לו, ואין דרך לעשות כן והוי משוי, ורק בהפסק בגד יכול לחגור חגורה על כל בגד. אמנם אם דרך בגד הזה לחגור עליו שני חגורות אחד למעלה ואחד למטה - וודאי מותר (ט"ז סקכ"ה).

והנשים שיש להם בגדים ובהן המיינות תפורות לחגור בהן, ואחר כך חוגרות עוד חגורה של משי או של כסף, אם דרכן בכך - וודאי שפיר דמי, מיהו טוב יותר שלא תחגורנה ההמיינות התפורות, בכדי שהחגורה תהיה בהכרח. ומכל מקום אין איסור בההמיין התפור, ואינו משוי משום דבטל הוא לגבי הבגד (מג"א סקמ"ט. וכתב: טוב שלא תחגורנה ע"ש, אבל אין איסור בזה כמ"ש, ועצה כזו כתבנו בסעיף מ"ח לעניין מטפחת ע"ש), ועיין בסעיף ק"ו ובסעיף ק"ז.

סימן שא סעיף קד

לישא שני כיסויים על הראש - וודאי מותר, שהרי כן הלכו אבותינו כיסוי קטן על הראש ועליו כיסוי גדול ככובע. וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ל"ו דמותר ללבוש שני כובעים זה על זה ע"ש - גם כן כוונתו כן, דשני כובעים גדולים ממש וודאי אסור, שאין שום אדם הולך כן והוי משא, ורק כוונתו כמ"ש.

ויראה לי דבמקום שיש קפידת הממשלה על מי שהולך בכיסוי קטן תחת הגדול ומענ(י)שין על זה - דאסור לילך שם בכהני גווני, דפשיטא שיש לחוש שיפגשנו השוטר, ומחמת יראה יטלנו מראשו ויצניעו בכסותו כאשר כן קרה כמה פעמים בעניין זה. ויכול ללבוש שתי אנפלות ושני מנעלים זה על גבי זה, כנהוג בעולם עכשיו לילך כן כידוע.

סימן שא סעיף קה

כתב רבינו הב"י בסעיף ל"ז:

"מותר לצאת בשבת בבתי ידים הנקראים גואנטי"ש ובלשונינו הענטשו"ך, ויש מי שמחמיר להצריך שיתפרם בבתי ידים של מלבושיו בערב שבת או שיקשרם בהם קשר של קיימא יפה, וראוי לחוש לדבריו"

עכ"ל.

טעם המתיר: שהרי הוא מלבוש ככל המלבושים, שכל המלבושים הם לגוף ואלו הם מלבוש להידים, וטעם האוסר מפני שידוע שאי אפשר למשמש בהגוף בטוב בהבתי ידים, וחיישינן שירצה למשמש ויעבירנו מידו ויטלטל ד' אמות. ולכן בעינן תפירה או קשירה (ב"י), דבכהני גווני הוי כדבר אחד עם המלבוש. ויש מי שאומר דבקשירה אינו בטל על גבי הבגד, והוי משוי כשיפשטנו (ט"ז סקכ"ו).

ובערבי"ל ובלשונינו מופט"א, והיינו ששני הידים מתחממים בו - וודאי מותר, דאף אם יוציא יד אחת תשאר על ידו השנייה (שם). אבל בהענטשו"ך - ראוי להחמיר וכן המנהג, ואם הקור גדול יש להתיר בפשיטות.

סימן שא סעיף קו

עוד כתב בסעיף מ"ד:

"הבא להציל כליו מפני הדליקה - לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף, ופושט וחוזר ולובש ומוציא"

עכ"ל, והיא משנה מפורשת (ק"כ).

ואין לשאול הא גם בלא דליקה התרנו ללבוש בסעיף ק"ג בשני מלבושים, דיש לומר דבדליקה התירו אפילו הרבה זה על זה, דזהו בוודאי בלא דליקה אסור מפני שאין דרך בני אדם לעשות כן אפילו בקור כידוע, ובדליקה התירו אפילו הרבה.

סימן שא סעיף קז

כילה, והוא מין בגד הפרושה כיריעה ויש בה רצועות הרבה שמותחין אותה בהם והרצועות תלויות - מותר להתעטף בה ולצאת לרשות הרבים, ואין הרצועות חשובות כמשא, דבט[י]לים לגבי הכילה. הלכך האבנט שרצועות תלויות בו ועשויות לקשור מנעלים שברגליו - מותר לצאת לרשות הרבים בהאבנט, אף על פי שהרצועות תלויות ואינן קשורין להמנעלים, דבטלי אגב האבנט. אמנם אם הרצועות של משי דחשיבי - לא בטלי ואסור אם אין המנעלים קשורים בהם.

וכן הדין לכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר, כגון לולאות: שאינם חשובים - בטלי, ומותר לצאת בהבגד, ואם הם חשובים - לא בטלי. ואצל[י]נו בגד בית שקורין שטו"ב חאלא"ט שיש בו שנצים ארוכים ומאחוריו המה תפורים וכורכים בהם סביבות הבגד כמו אבנט - בטלי וודאי לגבי הבגד, ומותר לצאת בהבגד אפילו בזמן שאינו קשור ותלוים מאחורי הבגד, וכן השנצים של המכנסיים - בטילים להמכנסים.

ואותן שנושאין שלייקע"ס על הכתפים שמחברין בקנעפלא"ך שעל המכנים בלולאות של השלייקע"ס, אם אין השלייקע"ס מחוברים, והיינו שלא הכניס הלולאות שלהם בהקנעפלא"ך של המכנסים - אסור לו לצאת לרשות הרבים או לכרמלית, מפני שהם דבר בפני עצמו והוי משוי. ויש מי שאומר דכשיש רצועה אחת והשנייה נפסקה ודעתו לתקנה - שאסור לצאת בה, דלא בטלה להבגד, ודברי שגגה הם. (הח"א הביא זה מתוספות ק?"ט:) (זהו רק בציצית כמבואר ברמב"ם ובר"ן ודו"ק)

סימן שא סעיף קח

לפיכך היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה - חייב חטאת, מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו ודעתו עליהם עד שישלים ויעש[י]הו ציצית, וחשיבות דמצוה הוי חשיבות. ונראה לי אם דעתו להשליכם לחוץ - לא חשיבי ובטלי.

ואם הוא מצוייצת כהלכתה, אף על פי שאין לנו תכלת - מותר לצאת בה בשבת, מפני שעתה היא מצותה בכך בלבן לבד, כמ"ש לעיל סימן י"ג. ואפילו בשבת בלילה שאינו זמן ציצית - מותר, כיון שזהו דרך לבישתו.

ומכל מקום יראה לי דטלית גדול - אסור לצאת עמו בליל שבת, כיון שאין מדרכו ללובשו בלילה, לבד בליל יום הכיפורים דאז לובשין אותו ומותר לצאת בו. ומיהו אם יצא - אינו חייב חטאת, שהרי בגד של מצוה הוא (כן נראה לי).

סימן שא סעיף קט

כתב הטור:

"כובע אי לא מיהדיק ברישיה - אסור לצאת בו לרשות הרבים, שמא יעבירנו הרוח ואתי לאתויי. ואי מיהדק: שרי לרש"י אפילו הוא בולט טפח, ולר"ת אם הוא בולט טפח - אסור משום אהל אפילו בבית, ואם אינו בולט טפח - מותר אפילו ברשות הרבים"

עכ"ל.

וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בסוף פרק כ"ב וזה לשונו:

"כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהוא עושה צל כמו אהל על לבושו - מותר ללובשו. ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל, והיה מהודק על ראשו והיה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג - אסור, מפני שהוא עושה אהל עראי"

עכ"ל.

ונמצא דלרש"י הוה הכובע שלנו שקורין סליאפ"א או הו"ט או קאפעלוי"ס, אי לא מיהדיק - אסור שמא יפול מראשו ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, אבל כשמהודק בראשו - לא חיישינן, וכן כשהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו מותר. וכן אם אין דרך לילך ברחוב בלא כובע זה - מותר, דאם יפול יגביהנו וישימנו על ראשו מיד (מג"א סקנ"ב), וכל שכן אם אינו נושא כיסוי קטן על ראשו, דישאר בגילוי הראש, דלא חיישינן. וכן רק ברשות הרבים חיישינן ולא בכרמלית, ולכן האידנא מותר לרש"י ז"ל, וכל שכן אם קשור ברצועה תחת גרונו.

סימן שא סעיף קי

אבל משום אהל לא סבירא ליה לרש"י, ויש לומר הטעם משום דאין אהל בלא מחיצות, ועוד דאין אהל אלא בכעין בניין ולא בבגד, כמו שאין בכיסויי כלים אהל כמו שיתבאר בסימן שט"ו בס"ד. ועוד דאהל העשוי בבת אחת לאו שמיה אהל, דאהל איסורו משום בניין, וכל בניין נעשה מעט מעט (סברא זו כתבה הר"ן בפרק תולין בשם רבינו יונה ז"ל ע"ש), ועיין מ"ש בסימן שט"ו סעיף י"ב.

סימן שא סעיף קיא

אבל דעת ר"ת והרמב"ם וכן דעת ר"ח: דכשהוא רחב טפח - שייך ביה אהל כשהוא קשה, דוודאי ברך לא שייך אהל. ולכן אם הוציא הטלית מעל ראשו אפילו יותר מטפח - לית לן בה, אבל בקשה שייך אהל. ואפילו אם נאמר דרבותינו אלה גם כן סבירא ליה הנך כללי דאהל שבארנו בסעיף הקודם, מכל מקום סבירא ליה דבכובע זה שייך אהל, מפני שהוא עשוי לצל מתחלתו להגן על העינים (עיין ט"ז בסימן שט"ו סקי"א). ואם הולך בשיפוע כמו הברייט"ל - לא שייך אהל (מג"א סקנ"א), ועוד דהאיסור לשיטה זו משום אהל אינו אלא כשהכוונה שיהיה לצל, ואצל[י]נו אין הכוונה לזה כידוע.

ונראה לי דאלו שחוששין בעיניהם ומשימים חתיכה רחבה כנגד העינים שקורין ברילי"ק, אף שהוא רחב טפח והוא קשה וכוונתו לצל - מכל מקום אין איסור בזה, מפני שהולך בשיפוע, וגם דוודאי אף להאוסרים משום אהל לאו אהל גמור הוא כמובן, ולכן אין לאסור בחולי העינים.

סימן שא סעיף קיב

ורבינו הב"י בסעיף מ' כתב:

"כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח - אסור להניחו בראשו אפילו בבית משום אהל"

עכ"ל. ולא חשש לבאר דזהו דווקא בקשה, וקיצר בזה. ואחר כך בסעיף מ"א כתב:

"לצאת בשבת בכובע שבראשו העשוי להגין מפני החמה, יש מי שאוסר משום שמא יגביהנו הרוח וכו'".

ותפס כשני השיטות לחומרא והוא תימא, ודקדק מקודם לכתוב 'להניחו בראשו' ואחר כך 'לצאת', משום דלטעמא דאהל אם לבוש מקודם שבת - מותר, ולטעמא דנפיל - גם בכהני גווני אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר (עיין ב"ח וא"ר ות"ש), דסבירא ליה כרש"י, דהסמ"ג והר"ן ועוד ראשונים הסכימו לרש"י, וכן כתב מהרי"ל (א"ר), ואין בזה איסור אהל וחששא דנפיל ליכא אצלינו רשות הרבים, ועוד מטעמים שנתבארו.

ויש נמנעים מלתת הטלית על ראשם מחשש אהל, שהטלית שמשני הצדדים הוי כמחיצות ושעל ראשו הוי גג והוי אהל, ואין בזה טעם וריח. ובגמרא (קל"ח:) אמרו זה בלשון בתמיה ע"ש, והרי הוא רך ונכפף ודרך עטיפה כן הוא, ועתה לית מאן דחש לה ואדרבא עיקר התפ(י)לה כן הוא.

סימן שא סעיף קיג

הפערעסא"ל שקורין שיר"ם או רעגנסא"ן, והוא עשוי להגן מפני החמה ומפני הגשמים ומאהיל על ראש האדם, ויש בו קרסים ולולאות הרבה ובהפתחו נעשה כעין בניין בשבת - אסור לנושאו על ראשו אפילו בחצר, דזהו אהל גמור ונעשה לאהל להגן על הראש ועל הגוף, וכל שכן לפותחו ולסגרו דיש בזה כעין בניין, ויש בו כעין איסור תורה וכבר אסרוהו גדולי עולם. ומי שרוצה להתירו בפטפוטי מילין - מעיד על עצמו שאין בו יראת שמים, ובאמת הוא איסור גמור לנשאו מדינא ולא מצד החומרא, ועיין מ"ש בסימן שט"ו סעיף י"ב.

סימן שא סעיף קיד

שנו חכמים במשנה ריש פרק י' דעירובין (צ"ה.): "המוצא תפילין - מכניסן זוג זוג".

כלומר דאם מצאם במקום שנשמרים מכלבים ומחיות שלא יטנפום - לא הותר לו ללבשן בשבת אף אם אינם נשמרים מגנבים, דגנבים הלא לא יבזו את התפילין, וזה מפורש בסוף פרק קמא דביצה (ט"ו.) ע"ש. אמנם אם אינם נשמרים מכלבים - התירו לו חכמים ללובשן כמו בחול. ואף על גב דשבת לאו זמן תפילין הוא, מכל מקום לאו משוי הוא, כיון דהויין דרך מלבוש בחול.

ומעיקר הדין כפי המבואר בגמרא שם, כיון דשבת לאו זמן תפילין - יכול ללבוש שני זוגות בבת אחת, דמקום יש בראש להניח שני תפילין, וכן ביד, דבחול אסור בכהני גווני משום 'בל תוסיף', אבל בשבת לא שייך 'בל תוסיף' שהרי אינו מתכוין לשם מצות תפילין. אלא אף על פי שכן הדין, מכל מקום אי אפשר להורות כן בתמידות, דזהו רק כשהתפילין קטנים מאד דאז יש מקום על שניהם, מה שאין כן כשגדולות קצת, וכשיניח שלא במקומו - הוי משוי (מג"א סקנ"ד). וגם יש לומר דלא הותרה לו יותר ממה שיכולתו לישא בחול (שם בשם מהרש"א).

סימן שא סעיף קטו

ויש בזה עוד פרטי דינים: והיינו אם הוא שעת סכנה, כמו בימיהם שהיתה כמה זמנים גזרות שלא להניח תפילין, מכסן והולך לו. ואפילו בלא סכנה אם אין בהם רצועות, ויכול להיות שאינן תפילין אלא קמעות, שבימיהם היו נעשות כצורת התפילין - גם כן לא הותרה לו לשאת אותן, אלא מספק מכסן והולך לו. וכן אפילו יש רצועות, וזהו סימן שהם תפילין בוודאי, מכל מקום אם ליכא עדיין קשרים בהרצועות - הרי אין לו יכולת ללבשן, דלעשות קשר של תפילין בשבת הוי קשר של קיימא, וחייב חטאת, ויעשה כמו שיתבאר. אך אם יכול לעשות כהקשר של תפילין בעניבה - צריך לעשות (כן מפורש בעירובין צ"ז. ע"ש).

וכן אם יש תפילין הרבה באופן שכשיכניסם זוג זוג לא יכניסם עד הלילה - יחשיך עליהם עד הלילה ויביאם, ואם מתיירא להחשיך מפני לסטים - מוליכן פחות פחות מד' אמות, או נותנם לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר הח(י)צונה. ואם מעט מהם - מכניסם זוג זוג כמ"ש, ויכניסם דרך לבישה עד שיכניסם כולם. (בטור וש"ע לא נתבארו כל הפרטים בזה, משום דעתה הוה מילתא דלא שכיחא).

סימן שא סעיף קטז

יש מי שאומר דאשה אסורה לישא תפילין כשמצאה אותן בדרך בשבת, ואף על גב דבדבר שהוא מלבוש לאחד הוה מלבוש גם להשני אף על פי שאין מדרכו לצאת בהם, שאני נשים דהם כעם בפני עצמן (מג"א סקנ"ד). וממילא דאשה שיצאה בשוק בטלית המצוייצת - חייבת חטאת על הציצית, שאין בטילין להבגד כמ"ש בסעיף ק"ח.

ומכל מקום דבר שהוא מלבוש גמור לאיש - יכולה גם אשה לצאת בו (שם), ורק בתפילין וציצית שאין מניחים לנשים שישאום אף לכשירצו, לכן אין דינם כאנשים, מה שאין כן בשארי מלבושים. אך זהו וודאי אם יש חשש שילעגו עליה כשתשא בגד כזה - אסורה ללובשו, דשמא ילעגו ותפשוט אותו ותשאנו בידיה. (וזה ששנינו 'אחד האיש וכו' מפרש בגמרא ע"ש)

סימן שא סעיף קיז

המוצא ספר תורה בשדה - יושב ומשמר ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו, ובסכנה מניחו והולך לו. ואם היו גשמים יורדין ותוכל להתטשטש - התירו לו להתעטף בה בהקלפים כדרך מלבוש, וחוזר ולובש עליו בגד מלמעלה ונכנס בה. וזהו תוספתא בפרק ח' דעירובין, ופסקוה הפוסקים. ופשוט הוא דאם מתיירא לישב עד הלילה - מוליכה פחות פחות מד' אמות או ליתן לחבירו וכו' כמו בתפילין.

(עיין ת"ש סקע"ח דליתן לחבירו עדיף מפחות פחות מד' אמות, ולי נראה דזהו בממון אבל בדברי קדושה עדיף יותר פחות פחות מד' אמות, דליתן מחבירו לחבירו הוה בזיון. ודע דלאו דווקא ספר תורה ותפילין, דהוא הדין מזוזות, וכן כל הספרים אפילו הנדפסין לא יניחם בבזיון ודינן כמ"ש)

סימן שא סעיף קיח

שנינו במשנה (קמ"ו:): מי שנשרו כליו בדרך במים, כלומר שנפלו בגדיו במים בשבת, מהלך בהן ואינו חושש שמא יחשודו אותן שכבסן (רע"ב). וגם אין חוששין שיבא לידי סחיטה, מפני שלא הטריחוהו חכמים לפשוט בגדיו מפני חששא זו, דגדול כבוד הבריות (תוי"ט), ועוד דלדינא קיימא לן דלא חיישינן שמא יסחוט כמו שיתבאר.

ולא ישטחם לנגבן מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שכבסן בשבת. ואפילו בחדרי חדרים שאין שם רואין - אסור, דכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור, בעניין שיש לחושדו באיסור דאורייתא (תוספות כתובות ס'. ד"ה 'ממעכן', ועיין ר"ן פרק קמא דביצה).

ולא אסרו אלא לשטחן בשבת, אבל אם שטח מערב שבת כלים המכובסים - אינו חייב לסלקן בשבת, משום דעיקר החשד אינו אלא כששוטחן בשבת, דאז יש רגלים לחשדו שכבסו היום, דאם כיבסן מאתמול היה שוטחן מאתמול, ולא יאמרו שנשרו במים כי אין יודעים מזה (לבוש).

סימן שא סעיף קיט

וכתב רבינו הב"י בסעיף מ"ז: "לא ישטח אדם את כליו בשבת אפילו מן הזיעה" עכ"ל, וזהו מתוספתא סוף פרק י"ז ע"ש.

ודע דיש מי שאומר דדווקא כשנשרו במים, אבל אם נפלו מים מועטים - מותר לשטחן, דבמים מועטים ליכא למיחש שיאמרו שכיבסו (מג"א סקנ"ה בשם יר[י]אים), ולא דמי לזיעה שמתפשטת בכל הבגד ויאמרו שכיבסו. אבל במים מועטים שנפלו על מקצתו של בגד לא יחשדוהו, שהרי רואים מקצתו יבש (ומתורץ קושית המג"א שם).

סימן שא סעיף קכ

בגדים השרוים במים - אסור לנגבן סמוך לאש, משום מלבן ומשום מבשל, ולכן אפילו בשרייה מועטת אסור (שם סקנ"ז). ומיהו במקום שאין היד סולדת בו - ליכא משום בישול, וממילא דאין כאן גם משום ליבון, דאם לא כן בחמה נמי ליתסר (שם.)

ובשרייה מועטת הא בארנו דמותר, דאי בשרייה מרובה הא בלאו הכי אסור משום מראית העין, ולמה לנו הטעם משום מלבן ומבשל. אמנם גם בשרייה מרובה יש נפקא מינה בדין זה, והיינו שמחממם כשהוא לבוש, דבכהני גווני ליכא מראית העין ואסור מטעמים אלו (מעיו"ט).

סימן שא סעיף קכא

מסתפג אדם באלונטית, והוא בגד שמסתפגין בו לאחר שרוחצין ומביאה בידו, ולא חיישינן שמא יבא לסחוט. ולמה לא חיישינן - מפני שכל הרוחצין מסתפגין, ואם אתה אוסר להסתפג לא יוכל לרחוץ, וזהו דבר שאי אפשר (ר"ן בפרק חבית). ואפילו בזמן הזה שאין אנו רגילין ברחיצה בשבת - גם כן מותר, כיון שלא גזרו בזה (מג"א סקנ"ח). אבל לא ימסור האלונטית לבלנים, שהם חשודים על הסחיטה.

והנה רבינו הרמ"א בסעיף מ"ו לגבי דבר(ים) השרוים במים שאסור לנגבם סמוך לאש, כתב וזה לשונו: "ואסור לטלטלם שמא יבא לידי סחיטה, והוא שמקפיד על מימיו" עכ"ל. ולפי זה יש לומר דגם באלונטית נהי דהתרנו לו להביאו בידו במקום שיש עירוב ולא חששנו לסחיטה מהטעם שנתבאר, אבל מכל מקום אחרי שהביאו לביתו - אסור לטלטלו עוד, דהא אז לא שייך הטעם שבארנו כמובן.

ומכל מקום לא משמע כן, והטעם נראה דכיון דהתרנו לו להביאו - אי אפשר לאסרו אחר כך בטלטול. ועוד דבשרוים במים וודאי מקפיד על מימיו, מה שאין כן באלונטית וודאי אינו מקפיד, שהרי דרך העולם להסתפג באלונטית (וכ"מ בהגר"א ע"ש).

ועוד כתב: שאסור לילך בשבת במקום שיכול להחליק וליפול במים, שמא ישרו כליו ויבא לידי סחיטה עכ"ל. וכוונתו שהולך לשם לטייל וכיוצא בזה, דאם דרכו דרך שם מה יוכל לעשות, ועיקר דין זה דמי שנשרו כליו מיירי בכהני גווני (נראה לי), ועיין לעיל סעיף מ"ה.

סימן שא סעיף קכב

ומותר לרחוץ ידיו בנהר בשבת ובלבד שלא יוציאם עם המים שעליהם חוץ לנהר ד' אמות, וגם לא ידחוף המים בנהר חוץ לד' אמות, שהמים הם כרמלית.

וזה שחוץ לנהר האיסור ד' אמות - זהו כשחוץ לנהר הוי גם כן כרמלית, דאז אין איסור לטלטל מנהר לחוצה לו פחות מד' אמות, דמכרמלית לכרמלית מטלטל. אבל אם חוץ לנהר הוי רשות הרבים או רשות היחיד - אז אפילו פחות מד' אמות אסור, ומוכרח לנגבן כשידיו עדיין על הנהר (וכן כתב במ"ב). ודין רוחץ בנהר יתבאר בסימן שכ"ו.

סימן שא סעיף קכג

בעלי חטטין שיש להם מכות בראש, עושים להם שערות מפשתן סרוק או מצמר מנופץ ומותרים לצאת בהם בשבת, דאצלם הוי זה כבגד או תכשיט ולא כמשוי. אך צריך להכינם מבעוד יום לזה, שלא יהא מוקצה כמ"ש בסימן ש"ח. ולכן בעינן או שעשה בהן מעשה, כגון שצבען וכרכן מבעוד יום לכוונה זו, או שיצא בהם שעה אחת מבעוד יום.

וכן מותר לצאת במצנפת שתולין בצואר למי שיש לו מכה בראשו או בזרועו, שכן היה מנהגן בזה, וכן מותר לצאת בסמרטוטים הכרוכין על היד או על האצבע כשיש לו מכה, דאצלו הוה כמלבוש ממש. ויש מי שמצריך שיצא בו שעה אחת מבעוד יום (ט"ז סקכ"ט), ויש מי שאינו מצריך (מג"א סקס"ב), וכן נראה עיקר.

ומכל מקום הזמנה וודאי בעינן, דאם לא כן הוה ליה מוקצה, ורק הזמנה במעשה אין צריך לדיעה זו. (הבאה"ט סקל"ה הביא בשם ד"ש שאסור לילך במנעלים עם הספארין של ברזל כדרך רוכבי סוסים, והיינו שיש בהם חידודין. אבל בלא חידודים, רק בהקשת של ברזל מותר ע"ש)

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שב

קיצור דרך: AHS:OH302

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ניקוי וקיפול הבגדים בשבת
ובו עשרים וארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד

סימן שב סעיף א

אמרינן בגמרא (קמ"ז.):

"המנער טליתו בשבת - חייב חטאת. ולא אמרן אלא בחדתי, אבל בעתיקי לית לן בה. ולא אמרן אלא באוכמי, אבל בחיורי וסומקי לית לן בה, והוא דקפיד עלייהו".

ולפי זה האיסור אינו אלא בבגדים שחורים וחדשים ושיקפיד על זה, ורש"י פירש: 'המנער מן העפר - דזהו ליבונה', והתוספות בשם ר"ח כתבו דלא נראה כן שמן העפר יהיה ליבון, אלא מנערו מן הטל שעליו, דשייך בזה כיבוס וליבון.

סימן שב סעיף ב

ולפירוש ר"ח הסכימו הרא"ש והר"ן והמרדכי והרשב"א, וכן מתבאר מהראב"ד בהשגות פרק י', והטור והש"ע (דברי הראב"ד מובאים במ"מ שם).

והרמב"ם בפירושו דין י"ח מפרש לגמרי באופן אחר, וזה לשונו:

"המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצמר הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין - חייב חטאת, ואם אינו מקפיד - מותר"

עכ"ל. הרי דלפירושו אין זה רק בגמר המלאכה, להסיר הצמר הלבן הנדבק בה בשעת המלאכה, וחיובו משום מכה בפטיש שהוא חיוב של כל גמר מלאכה.

ולפירושו אתי שפיר מאי דהקפידא הוא רק בבגד שחור, דלבן בשחור ניכר מאד, אבל לפירוש רש"י ור"ח אינו מובן כל כך למה ליכא קפידא בחיורי וסומקי. וגם לפירושם אינו מובן עד כמה נקראת חדשה, וכתבו שלא נשתמשו בה כל כך אלא עדיין היא בחידושה (ב"י ומג"א), וגם זה בלי גבול קצוב.

סימן שב סעיף ג

והנה לדינא וודאי אנו צריכים לחוש לכל הפירושים, ומיהו העיקר לדינא כפירוש ר"ח שהניעור הוא מן הטל, שכן פסקו הטור והש"ע, וזהו דעת רוב הפוסקים.

ובגמרא שם מבואר דמאן דלא קפיד אניעורו - מותר לו אפילו לכתחלה לנערו ע"ש, וביאור דברי הגמרא כן הוא: שבגדים אדומים ולבנים או שחורים ישנים מסתמא אין מקפידים עליהם לנערן מן הטל, אבל אם ידוע לנו שמקפידים לנערן - וודאי אסור כמו בשחורים חדשים, כשידוע שאינו מקפיד דמותר - כמו כן להיפך.

סימן שב סעיף ד

ולכן נראה ברור דזהו רק בטל, אבל גשמים שירדו על הבגד וכל שכן בגד שנפל למים - על כל מיני בגדים מקפידין לנערן אם אינם יש[י]נים הרבה.

וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף א':

"וכל שכן שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים, ודווקא בבגד חדש שמקפיד עליו"

עכ"ל. כלומר בכהני גווני בכל הבגדים מקפידין כשהבגד בחידשותו, שלא נקרא בגד ישן.

עוד כתב:

"יש אומרים שאסור לנער בגד מן האבק שעליו אם מקפיד עליו, וטוב לחוש לדבריו"

עכ"ל, וזהו שיטת רש"י שכתבנו.

סימן שב סעיף ה

כפי הידוע אצלינו על כל בגדים יקרים של משי או של צמר טוב מקפידים לנערם מפני הגשמים, ולאו דווקא חדשים אלא עד שנתיישנו לגמרי. וכל שכן בבגדים שעליהם שערות טובות כמו סויבי"ל ועל"ק ומארדע"ר ופיק"ס ושליאמע"ן ושל שארי מיני חיות, וכן הנושאים כובעים של שערות טובות, דפשיטא שמקפידים הרבה שלא ירדו עליהם גשמים, ובוודאי המנערם בשבת חייב. ולפיכך צריך להזהיר את העם על זה מאד, דמעיקרא דדינא כן הוא, ולאו משום חומרא.

סימן שב סעיף ו

איתא בגמרא (ע"ה:):

"האי מאן דשקיל אקופי מגלימא - חייב משום מכה בפטיש".

ופירש רש"י:

"ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קישורין, כשניתק בה חוט וקשרוהו, וכן קשין וקיסמין דקין שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותם ממנה לאחר גמר אריגה - גמר מלאכה הוא, וחייב משום מכה בפטיש"

עכ"ל.

וזה לשון הטור:

"הנוטל מן הבגד קיסמין וקשרים הנשארים בו מן האריגה, אם היה מקפיד שלא ללובשם עד שיטלם - חייב חטאת"

עכ"ל, וזהו כפירוש רש"י. והוסיף: 'אם היה מקפיד', דאם אינו מקפיד - וודאי ליכא איסור, וכן הוא בגמרא שם.

סימן שב סעיף ז

והרמב"ם שם כתב:

"הלוקט יבולת שעל גבי בגדים, כגון אלו היבולות שבכלי צמר - חייב משום מכה בפטיש. והוא שיקפיד עליהן, אבל אם הסירן דרך עסק - הרי זה פטור"

עכ"ל, וכן כתב בש"ע בסעיף ב'.

ודקדק בלשונו לבלי לומר: 'אבל אם אינו מקפיד', דליהוי משמע דבעינן שנדע שמקפיד, דאינו כן, דגם בסתמא אמרינן דמקפיד. אלא דהכי קאמר: והוא שיקפיד עליהן, כלומר דמה שלוקטן - לוקטן בשביל לייפותה. אבל אם הסירן דרך עסק, כלומר שאינו חושש כלל לבלי ללובשה עד שילקטם, אלא מה שלוקטם עתה אינו בשביל נוי אלא מעשה עסק בעלמא בלי שום כוונה - דבכהני גווני מותר. וזהו משום דסבירא ליה דבסתמא וודאי מקפיד, דדרך בני אדם להקפיד על זה. (ויפרש בגמרא שם: 'והוא דקפיד עלייהו' - גם כן על דרך זה, וזהו כוונת המג"א סק"ה וט"ז סק"ב, אך מ"ש הט"ז שזהו כהטור - לפמ"ש אינו כן ודו"ק)

סימן שב סעיף ח

ואני שמעתי לפרש פירוש אחר, והיינו שידוע שהחייטים מקודם תוחבים חוטים ארוכים בהבגד בקצת תפירות כדי לחבר העליון והתחתון עד שגומרים תפירת הבגד, ובגמר הבגד נוטלים כל החוטין מהבגד, ונקראים סטיריגעוואניע"ס. ולכן קראה הגמרא 'אקופי', מפני שהחוטים האלו מקיפין כל הבגד, וזהו המלאכה האחרונה של הבגד - ולכן חייב עליה משום מכה בפטיש.

ולדינא כל הפירושים אמת ואין שייך בזה מחלוקת, דכולהו הוי גמר בגד, אלא דמר מפרש כן ומר מפרש כן. (ואולי זהו כוונת המג"א סק"ה בשם הש"ג, שכתב: 'הנוטל שלל שעושין החייטין' ע"ש)

סימן שב סעיף ט

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף א': "אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת" עכ"ל.

ויש מי שחשש לאיסור (מג"א סק"ד בשם זכרונות), ואין כאן מחלוקת, דוודאי לפירוש רש"י שפירש במנער טליתו מן העפר שחייב - גם בזה אסור אם מקפיד עליו כמובן. אמנם לרוב הפוסקים דרק בטל חייב ולא בעפר - כל שכן דבנוצות אין קפידא.

ורבינו הרמ"א הכי קאמר: דאף על פי שמקודם הביא שיש לחשוש לפירוש רש"י - מכל מקום בנוצות מותר. והטעם משום דרובא דאינשי אין מקפידין על זה, שהרי אנו רואין שכמה יוצאין בנוצות שעל הכובע, אבל מי שמקפיד - וודאי דאסור, וכן יש להורות (כן נראה לי).

וכתבו דמי שישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו - מותר לקלפו (שם), דלא שייך בזה מלבן. ויש מי שרוצה להחמיר בבגד שחור וחדש (מ"ב), ולא נהירא, דלא שייך על זה שם ליבון כלל. ומי שנסתבכו לו בגדיו בקוצין - מפרישן בצינעא ומתמהמה כדי שלא יקרעו, ואם נקרעו - אינו חייב, דהוה דבר שאין מתכוין (שם). אבל ליטלן בחוזק - וודאי יקרעו, והוה פסיק רישא. (ומ"ש שם בשם הזכרונות, לגבי יבולות דאף באינו מקפיד אסור, תמיהני דבגמרא שם להיפך)

סימן שב סעיף י

כתב הרמב"ם בפרק כ"ב דין כ"ב:

"אסור לתקן בית יד של בגדים ולשברן שברים שברים כדרך שמתקנין בחול הבגדים כשמכבסין אותם, וכן אין מקפלין הבגדים בשבת כדרך שעושין בחול בבגדים כשיכבסו אותן. ואם לא היה לו כלי אחר להחליפו - מותר לקפלו ולפשטו ולהתכסות בו כדי שיתנאה בו בשבת, והוא שיהיה בגד חדש לבן, שהרי הוא מתמעך ומתלכלך מיד. וכשיקפל לא יקפל אלא איש אחד, אבל לקפל בשנים - אסור"

עכ"ל.

ומבואר דכל הדברים הוא מטעם תקוני כלים, ואין זה קיפול פשוט אלא קיפול כמעשה אומנות, כמ"ש על בית יד שברים שברים, כלומר קמטים קמטים, אבל בקיפול פשוט - אין קפידא בכל גווני. והדין הראשון הוא בביצה (כ"ג.) והשני הוא משנה בשבת (קי"ג.).

ועוד שנינו שם:

"ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת".

ודין זה כתבו הרמב"ם בפרק כ"ג דין ז', וגם שם ביאר הטעם מפני שהוא כמתקן, והראב"ד כתב דהאיסור הוא מפני שמטריח לחול ע"ש.

סימן שב סעיף יא

ויש נפקא מינה לדינא בין הטעמים, דלהרמב"ם דלית ליה טעם טירחא - מותר לקפול בגד בקיפול פשוט שאין בו תקון כלי אף לחול, ולהראב"ד אסור מטעם טירחא משבת לחול.

ויראה לי דלהראב"ד גם הך דמקפלים הכלים - אסור לצורך חול אפילו אם אין בה טעמא דמתקן, שהרי זהו דעת רבותינו בעלי התוספות שם שכתבו: "מכאן למדנו שאסור לקפול טליתות של בית הכנסת לפי שהם צורך מחר" עכ"ל, ובטלית כפי הנראה לא שייך בקיפולו תקון כלי, אלא האיסור הוא משום טירחא.

(אך להשליך בגד בלי קיפול כלל - אינו מדרך בני אדם, והכוונה גם כן לאיזה קיפול מדוייק, אבל קיפול שאינו מדוייק - גם לשיטתו מותר, וזהו כוונת המרדכי שבסעיף הבא)

סימן שב סעיף יב

ובמרדכי שם כתב וזה לשונו:

"כתב ראבי"ה, שמע מינה דטליתות שהם לבנים שאין צריך לו בו ביום אחר צאתו מבית הכנסת - אסור לקפלן בין חדשים בין ישנים, ואפילו באדם אחד. והני מילי בסדר קיפולו הראשון, אבל שלא בסדר קיפולו - מותר אפילו בשני בני אדם"

עכ"ל.

ורבינו הב"י הביא זה בסעיף ג', וכתב דהכי מסתברא ע"ש. וזהו וודאי דגם להתוספות והראב"ד דהטעם משום טירחא שלא לצורך - גם כן יש נפקא מינה בין סדר קיפולו ללא סדר קיפולו, והמרדכי סבירא ליה גם כן, ולכן מחלק בזה.

ובטור מבואר הטעם משום תקון, שכתב: דחדשים ולבנים אין התקון כל כך ע"ש, וגם מרש"י מבואר כן ע"ש. ובזמנינו יש הרבה שמקפלין טליתותיהם בשבת, ויש לומר דסבירא ליה דבקיפול שלנו ליכא שום תיקון, וטעמא דטירחא לא סבירא ליה, כדעת רש"י והרמב"ם והטור והש"ע.

וכן כתב בכלבו וזה לשונו:

"ועכשיו שנהגו לקפל כל הכלים, אפשר דקיפול דידן לא דמי לקיפול שלהם שהיו קפידין מאד לפשט קמטיו, ולא כן אנחנו עושים"

עכ"ל. (הטור וש"ע דין דבית יד כתבו בהלכות יום טוב בסימן תקי"ט, ודין דמציעין את המטות לא הביאו כלל וצ"ע)

סימן שב סעיף יג

ובהך דאין מציעין את המטות משבת למוצאי שבת, נראה דזהו כשהמטות עומדים בחדר המטות, שאין הולכים שם כל היום. אבל אצל[י]נו שהוא אחד מחדרי הבית, ואם לא יציעום הוה מגונה - מותר להציעם משום נוי הבית, ובפרט לכבוד שבת (מג"א סק"ו), וכן המנהג הפשוט בכל מקום.

ועוד יש לומר הטעם משום דאנן סבירא ליה רק טעמא דמתקן, ובהצעות שלנו לא מקרי מתקן, וכמ"ש הכלבו בסעיף הקודם, והרי גם נהגו לקפול המפות הטובות לאחר הסעודה, ולא שמענו מי שמוחה בזה, ובעל כורחנו צריך לומר כטעם הכלבו.

וזהו שאמרה המשנה: דמציעין את המטות מלילי שבת לשבת, והכוונה לישן בהם יותר טוב להציעם מבעוד יום (שם). אך כפי הידוע ההצעה שלא לישן יותר נאה מההצעה לישן, ולכן מבעוד יום מציעין בקישוט לכבוד שבת שלא כדרך לישן, ואחר הסעודה מציעין כדי לישן, ועיין מ"ש לעיל סימן רס"ב.

סימן שב סעיף יד

מכבש של בעל הבית, והוא כלי שכובשין בו בגדים אחר הכביסה, והם שני דפים של עץ והבגדים ביניהם ויש דבר שמהדקם - מתירים את ההידוק ליטול ממנו בגדים לצורך השבת, ושל אומן - אסור, מפני שהוא תחוב בחזקה והתרתו דומה לסתירה, ולהרמב"ם הוי הטעם משום מוקצה.

ולכובשם בשבת - וודאי אסור אפילו בשל בעל הבית (משנה קמ"א.), ובשל אומן תנן התם שלא יגע בו כלל, או משום מוקצה כהרמב"ם דזהו כמוקצה מחמת חסרון כיס שמקפיד עליו, או משום דחיישינן שמא יבא להתירו (עיין מג"א סק"ז).

סימן שב סעיף טו

החלוק לאחר הכביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו בידים לרככו - מותר לרככו בשבת, דאין זה כמלבן, דכוונתו אינו אלא לריכוך וכשמתרכך מעט פוסק מלשפשף, ואינו כליבון. אבל סודר - אסור, מפני שמתכוין לצחצחו והוי כמלבן, וכובעים ושארי כלי פשתן דינן כסודר.

ואצל[י]נו ליכא סודר, וגם צחצוחי כובעים לא נודע לנו, ונראה דזהו רק בבגדי פשתן שלאחר הכיבוס נעשו קשים, ועל ידי השפשוף נתרכך, ואף הליבון שלה מצהיל על ידי השפשוף (רש"י ק"מ.)

ואצל[י]נו ליכא בגדי פשתן לבד חלוק ומכנסים, וגם לא ראינו שהם מתקשים לאחר רחיצה שלנו, וכבר אמרו בכתובות (י':): "גיהוץ שלנו - ככיבוס שלהם", ופירש רש"י: 'שהיו מימיהם יפים לכבס... ובכיבוס שלנו אין הבגד מלובן עד שיהיה מגוהץ' ע"ש. (ומנהג העולם לכסכסן בידים, כן כתב המג"א סק"ח ולפמ"ש אתי שפיר)

סימן שב סעיף טז

טיט שעל גבי בגדו ורוצה להסירו - משפשפו מצד השני של הבגד, דלא מוכחא מילתא לאתחזויי כמלבן, ומלבן ממש לא הוי, שהרי אינו נותן שם מים (רש"י קמ"א.), אבל לא ישפשפו מבחוץ, דמיחזי כמלבן.

ויכול לגרור הטיט בין בצפורנו ובין בסכין, דאין בזה מלאכה. ויש אומרים דדווקא לח, אבל יבש - אסור לגוררו, דהוי טוחן. והגם שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, מדרבנן אסור, ולהרמב"ם אסור מן התורה. ואין חילוק איזה בגד שהוא בין של פשתן בין של צמר או משי (שם סקט"ז).

ודווקא כשיש ממשות של טיט, דכשמגרר נופלים פירורים ודמי לטוחן. אבל אם אין שם אלא מראה הטיט - מותר, שאין זה טוחן (ט"ז סק"ו), וכן בכל מיני טינוף שיש על הבגד, דבאמת גם חששא דטוחן לא הוי רק חומרא בעלמא, דאטו מין טחינה היא והאם צריך לזה, והרי לא ניחא ליה כלל בזה (שם).

סימן שב סעיף יז

אבל מנעל - אסור לגרד בין בסכין בין בצפורן בין חדש בין ישן, מפני שקולף העור והוי ממחק. וטיט שעל רגליו או מנעליו - מקנחו בכותל או בקורה ולא בקרקע, דילמא אתי לאשוויי גומות. כלומר שישכח ויכוין להשוות הגומות, דאם לא כן הא הוי דבר שאין מתכוין, ולא הוי פסיק רישא (מג"א סק"י).

ומנעל בברזל - אסור, דהוי ממחק אם הברזל חד בראשו. ולכן אצל[י]נו שלפני הבית הכנסת יש ברזל חד, שבחול מקנחין בו המנעלים - יזהרו שלא לעשות כן בשבת (ט"ז סק"ג). אמנם אם הברזל עב בראשו - מותר, ומכל מקום יש להחמיר גם בכהני גווני (עיין מג"א סקי"ז).

ויש מי שאוסר לקנח בכותל של אבנים משום דמיחזי כמוסיף על הבניין, ויש מי שמתיר בין בכותלו ובין בקרקע, דבכותל אין זה דרך בניין ובקרקע הוי דבר שאין מתכוין. והוא הדין דמותר להסיר הטיט או צואה במעט חרס הראוי לטלטל שאין בו מוקצה, כגון שראוי לכיסוי כלי וכיוצא בזה.

סימן שב סעיף יח

אם היה איזה דבר לכלוך על הבגד כרוק או צואה וכיוצא באלו - מקנחו בסמרטוט אבל לא במים. ולא מיבעיא לכבס המקום במים, אלא אפילו לשפוך על המקום המטונף קצת מים - אסור, דזהו כיבוסו, וכיבוס הוי אב מלאכה משום מלבן. ושום שכשוך במים אסור בבגד, ואפילו כשמקנח בסמרטוט - יקנחנו בקל ולא בדוחק פן יסחוט, ואם מותר בשארי משקין, יתבאר בסימן שי"ט בס"ד.

אבל מנעל המלוכלך - מותר ליתן עליו מים לשכשכו, אבל לכבסו ממש, דהיינו שמשפשף צדו זה על צדו זה - אסור. והטעם, דהנה בעור קשה לא שייך כיבוס כלל, ואפילו בעור הרך דשייך ביה כיבוס - מכל מקום דווקא כיבוס גמור. אבל לא אמרינן בעור כבבגד, דשרייתו או נתינת מים עליו זהו כיבוסו (רש"י קמ"ב:), וכן מפורש בזבחים (צ"ד:) ע"ש. (ויש אוסרים כיבוס בעור בכל עניין, ושיטה זו צע"ג)

סימן שב סעיף יט

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ט':

ד"בגד שאין עליו לכלוך - מותר לתת עליו מים מועטים, ולא מרובים שמא יסחוט, ויש אוסרים בכל עניין"

עכ"ל.

ביאור הדברים: דרבותינו בעלי התוספות בסוף פרק י"ד הקשו אהא דאמרינן ביומא (ע"ז:): 'ההולך להקביל פני רבו ביום הכיפורים - הולך במים עד צווארו', ובביצה (י"ח:), דנדה שאין לה בגדים - מערמת וטובלת בבגדיה בשבת, הא שרייתו זהו כיבוסו.

ות(י)רצו דלא אמרינן זה רק ביש עליו לכלוך, וכיון שעל ידי זה הוסר הלכלוך - שפיר הוי ככיבוס. אבל כשאין עליו לכלוך כלל - לא שייך כיבוס, שהרי אין צריך לכיבוס, וזהו דעת דיעה ראשונה. ומכל מקום מים מרובים - אסור, גזירה שמא יסחוט. ומה שלא גזרו בשם - משום דבדבר מצוה לא גזרו רבנן.

ועוד ת(י)רצו דלא אמרינן 'שרייתו זהו כיבוסו' אלא כשרוחץ דרך נקיון, אבל כשהיא דרך לכלוך, כמו בשם שהולך במים ומלכלך בגדיו - בזה לא שייך כיבוס, שהרי אדרבא מטנף עצמו בזה. ולתירוץ זה לא אמרינן החילוק הראשון בין יש עליו לכלוך ובין אין עליו לכלוך, ובכל גווני אסור, וזהו דעת היש אוסרים. והפוסקים נראה שתפסו התירוץ השני לעיקר.

(עיין מג"א סקי"ט דכשאין מקפיד על מימיו מותר, כמ"ש סימן ש"א סמ"ו, ותמיהני דבשם מיירינן לטלטלו כשנפל במים, ולא לעניין ליתן עליו מים וצ"ע)

סימן שב סעיף כ

כתב רבינו הב"י סעיף י':

"הרוחץ ידיו - טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכולתו, קודם שיקנחם במפה"

עכ"ל. וכתב עליו רבינו הרמ"א:

"ויש שכתבו שאין לחוש לזה, דלא אמרינן שריית בגד זהו כיבוסו בכהני גווני, דאין זה רק דרך לכלוך וכן נוהגין.

ולכן מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל בו תינוק מי רגלים כדי לבטלם, שאין זה רק דרך לכלוך בעלמא. אבל אסור ליתן מים ממש על המי רגלים כדי לבטלן"

עכ"ל.

והנה זהו וודאי הלכה פסוקה דכל דרך לכלוך לא שייך כיבוס, וגם רבינו הב"י סובר כן, ולכן לא כתב שמחוייב לנגבן אלא טוב לנגבן, מפני שלתירוץ הראשון של התוספות שהבאנו בסעיף הקודם אין צריך לסברא זו כמ"ש, ולזה בא רבינו הרמ"א לומר דלית מאן דחש לה כלל, מפני שהתירוץ השני תפסו הפוסקים לעיקר כמ"ש.

סימן שב סעיף כא

יש מי שכתב דאף על גב דדרך לכלוך מותר, מכל מקום לטלטל אחר כך - אסור, גזירה שמא יסחוט (זהו כוונת המג"א סקכ"ב) כשמקפיד על מימיו. ולעניות דעתי לא אמרינן זה אלא במים מרובים, ולא בניגוב הידים שנתבאר. וליתן מים ממש - הא נתבאר שאסור, וראיה מאלונטית דסימן הקודם סעיף קכ"א ע"ש, וקינוח ידים לא מהני רק למי רגלים ולא לצואה (שם סקכ"ד).

ונכון שלא ליקח תינוק בחיקו, כדי שלא ישתין עליו ויצטרך לחפש היתר, ויקחנו בכר, שכשישתין - ישתין על הכר (שם סקכ"ג). ואשה הרוחצת תינוק במים - תזהר לרוחצו בידיים ולא במפה שתשים המפה במים (שם), דבזה יש סחיטה גמורה.

וזה שנתבאר שאסור ליתן מים ממש על המי רגלים - אפילו ליטול ידיו עליהן אסור (שם סקכ"ו), ולא הותר רק לנגב ידיו בו. ואין לשאול מה יועיל בזה, הא בסימן ע"ז נתבאר דאף למעט מי רגלים צריך רביעית מים לבטלו. דזהו כשהמי רגלים בעין, והכא בהשתנת התינוק - לא הוה על הבגד רק טופח להטפיח, ולכן די בניגובו (שם סקכ"ה).

סימן שב סעיף כב

מי שנתלכלכה ידו בטיט או בצואה - מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה ובמפה הקשה העשוי לאחוז בה קוצים, כמו שק עב ומחצלת. אבל לא במפה שמקנחים בה ידים, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבא לכבס המפה.

וכמדומני שאין נזהרין בזה, ואפשר משום דעתה אין חשש שמא יכבס, שהרי גם בחול אין דרך לכבס מיד כשנטנפת, אלא עד שמתקבץ הרבה דברים שצריכים כיבוס, ומכבסים כולם ביחד או נותנים לכובסת.

(דין זה הוא תוספתא בפרק י"ז הלכה ה', ושם אינו מסיים 'שמא יבא לכבס' ע"ש, ורק הרמב"ם בפרק כ"ב הלכה י"ט סיים כן, וכן כתב בש"ע סעיף י"א, ולהתוספתא יש לומר דרק משום עובדא דחול הוא. ונראה דהוה קשה להרמב"ם איזה עובדא דחול שייך בזה, ולכן כתב טעם דכיבוס)

סימן שב סעיף כג

כתב רבינו הב"י סעיף י"ב:

"אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה, משום דאתי לידי סחיטה"

עכ"ל.

וכל העולם אין נזהרין בזה, וכמ"ש הרדב"ז בתשובות (סימן רי"ג). והאמת דאין האיסור מובן כלל, דאטו בניגוב כוס יבא לידי סחיטה, ומי גרע זה מניגוב ידים, ואם בניגוב ידים הוא דרך לכלוך - גם בכאן הוא דרך לכלוך. ואפילו נאמר דכוונתו בכוס צר שבהכרח לסחוט - גם כן אינו מובן, דאטו יש בהדפנות לחלוחית כדי סחיטה. ובפרט ביין שהרבה דיעות דלא שייך ביה סחיטה, כמ"ש בסימן שי"ט, ומה גם במפה המיוחד לכך דוודאי מותר (מג"א סקכ"ז ע"ש), ועיקר דין זה צ"ע.

סימן שב סעיף כד

עוד כתב בסעיף י"ג:

"אין מסתכלין בשבת במראה של מתכת שהיא חריפה כאיזמל, דחיישינן שמא ישיר בה נימין המדולדלין, ואפילו אם הוא קבוע בכותל. אבל מותר להסתכל במראה שאין בה חשש זה, אפילו אינה קבוע"

עכ"ל.

וביורה דעה סימן קנ"ו נתבאר מתי מותר להסתכל במראה, ומתי אסור אפילו בחול משום לא ילבש גבר וגו'. והך דמראה של מתכת חריפה כאיזמל - אינו מצוי במדינתינו, ולא ידענו מה זה.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שג

קיצור דרך: AHS:OH303

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני תכשיטי נשים
ובו שלושים ושניים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב

סימן שג סעיף א

כבר נתבאר בסימן ש"א סעיף מ"ט שמפני גודל האיסור של הוצאה ומפני גודל ההרגל - הוכרחו חכמים לגדור גדרים בענייני הוצאה. וגזרו ביחוד על הנשים על כמה מתכשיטיהן שלא לנושאן בשבת, ובירושלמי ריש במה אשה אומר: על ידי שהנשים שחצניות הן והיא מתרתן (להראותה) לחבירתה - והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות ע"ש.

וכמה טעמים יש בזה: יש שמפני שהאשה צריכה לטבילה, יכול להיות שתתיר החפץ קודם שתכנס לטבילה, ותשא ד' אמות ברשות הרבים, והרבה שאסרו מחשש שתרצה להתפאר ולהראות לחברותיה נוי תכשיטיה, כמו שאומר הירושלמי. ויש שאסרו מטעם שהוא רפוי ויפול ותשאנו ד' אמות ברשות הרבים, ויש שאסרו משום מראית העין, ויש שאסרו מפני שבהילוך זה ילעגו עליה ותסירם ותטלטל ד' אמות ברשות הרבים, וכל דינים אלו יתבארו בסימן זה.

סימן שג סעיף ב

לא תצא אשה בחוטי צמר שבראשה ולא בחוטי פשתן שבראשה ולא ברצועות שבראשה, והיינו הכרוכין על ראשה, דגזרינן שמא תזדמן לה טבילה בשבת ותלך בהם לבית הטבילה, ובשעת הטבילה צריכה לרפותם שלא יהיו מהודקים ויחצ[ו]צו בטבילה.

ולכן יש לחוש הן בהילוכה, שתזכור שצריכה לרפותם תטלם לגמרי מראשה כדי למהר טבילתה ותשא אותם ד' אמות ברשות הרבים, וכן בחז[י]רתה שתחלצם מראשה בעת הטבילה ואחר הטבילה תמהר לילך ותשכח על שבת, מפני מהירותה לא תשימם שם על ראשה אלא תשאם בידה ותלך ותטלטלם ד' אמות ברשות הרבים.

ולמה לא גזרינן כן על בגדים, משום דאין מדרך האשה לילך ברחוב בלי כל בגדיה וחפ[י]ציה הגדולים, מה שאין כן בדברים קטנים כאלו, גם בחול אינה מקפדת לפרקים לטלטלם בידה בעת הלוכה. וגזרו על כל הנשים, אף על הבתולות והזקנות דלא שייך בהו טבילה, דלא פלוג רבנן.

סימן שג סעיף ג

ואם החוטין והרצועות קלועין בתוך שערותיה - מותרת לצאת בהן, מפני דבכהני גווני אסור להתיר קליעתה בשבת, דקליעת שיער הוי מלאכה וכן התרת הקליעה, ובהכרח שתתירם מערב שבת ותטלם משם. וכן כשתרצה לקלועם אחר הטבילה, פשיטא שאי אפשר בשבת, ואם כן לא תבא לידי קלקול.

ויש מי שאוסר גם בכהני גווני, וזהו דעת רש"י בריש במה אשה ע"ש, והטעם דחיישינן שמא תרפה הקליעות עד שיכנסו בהם המים ורשאה לטבול בהן, והדר החשש למקומו שמא תטלם אחר כך לגמרי ותשאם ברשות הרבים. אמנם אנן קיימא לן ביורה דעה סימן קצ"ח דלא מהני שתרפה ע"ש. (ועיין ט"ז סק"א ודבריו צ"ע כמ"ש בקו"א להגר"ז)

סימן שג סעיף ד

ואם החוטין הם עשוין מעשה רשת כשרשרות, ויש מהם להשיער חלל ואינה יכולה להדקן בחזקה על שערותיה, והמים באים בהם ואינם חוצצין - מותרת לצאת בהן בשבת אף כשאינן קלועים בתוך שערותיה, שהרי לא תצטרך לשולפם בעת הטבילה.

האמנם זהו לעניין חציצה, אבל אם יש חשש שתחפוץ לשולפם מטעם אחר, כגון שהם מטונפות בטיט ולא תרצה להכניסם במי המקוה כדי שלא ימחה הטיט בהמים ויטנף בשרה בעלייתה, או להיפך שמפני יקרותן תחוס להכניסן במים, כגון שהן מוזהבות וכיוצא בזה - אסורה לצאת בהם, מטעם שמא תשלפם קודם הטבילה ואתי לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים כמ"ש.

(עיין מג"א סק"ד וסק"ה, ולפמ"ש גם הש"ע כוונתו כן, שהרי כן פירש רש"י שם גבי תיכי חלילתא ע"ש, וכן כתב הגר"ז)

סימן שג סעיף ה

וזהו בחוטין שבראשה, אבל בחוטין הכרוכין בצוארה - מותרת אשה לצאת בהן, דליכא כאן חשש טבילה, שהרי אינן קשורות בחוזק בצוארה שלא יהו המים באים בהם, שאין אשה חונקת את עצמה ורפוים הם, והמים באים הם ולא תצטרך להסירם.

ואם הם חוטין מוזהבות וכיוצא בהם שתחוס להכניסם לתוך המים - אסור כמ"ש לעניין חוטי הראש, וכן במטונפות בטיט. ודווקא בחוטין שבצוארה מותרת מטעם שנתבאר, אבל בקטלא שבצוארה, והוא בגד שתולה בצוארה כנגד לבה, ויש לו מקום שנצים שתוחבים שם רצועה רחבה וקושרת הרצועה סביב צוארה - אסורה לצאת בה, לפי שרצועה זו רחבה ואף אם תהדקם בצוארה לא תחנוק את עצמה, ואשה רצונה להדק את עצמה כדי שתראה יפה כבעלת בשר, והרי זה חציצה בטבילה ונשאר החשש כבחוטי הראש.

ולבד זה יש איסור בזה מחששא אחרת, והיינו שאם הוא חשוב ומצוייר כדרך הקטלאות - חיישינן שמא תסיר אותו להראותו לחברותיה יפיה וטובה, ותשכח על השבת ותטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים.

סימן שג סעיף ו

ומטעם זה לא תצא בטוטפת, וזהו כמין ציץ ומגיע מאוזן לאוזן, ולא בסרביטין, והוא גם כן כעין ציץ ואינו מגיע אלא עד הלחיים, שכורכתו על ראשה ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן, דחיישינן דילמא שלפא ואחוי. ודווקא כשאינן תפורין בהשכבה שעל ראשה, שהוא כעין צעיף. אבל אם הם תפורים בשבכה - מותרת לצאת בהם, שהרי לא תשלפם מעל ראשה, דהשבכה לא תסיר מראשה ותשאר בראש ערום.

ויש אומרים דזהו בנשואה שאסורה לגלות ראשה, אבל הבתולות שדרכן לגלות ראשן - אסורות אפילו תפורות מטעם דילמא שלפי ומחוי. ואף על גב דלעניין טבילה אמרנו דלא פלוג רבנן - זהו לחומרא ולא לקולא, ומכל מקום לא נאסור בכאן הנשואות אטו הבתולות, דעיקר הגזירה הוא בשביל הנשואות שהן גדולות ורבות, ולא נגזור בהו בשביל הקטנות המועטות, ודיעה ראשונה סוברת דאפילו לקולא לא פלוג רבנן.

ודע, דכל אלו התכשיטין שנתבארו ושיתבארו - זהו לפי זמנם, ועכשיו ליכא אצל[י]נו כל אלו התכשיטין.

סימן שג סעיף ז

לא תצא בכבול והוא כיפה של צמר, דהיינו חוטי צמר ארוגים ברוחב שתי אצבעות כשיעור ציץ, ומניחתו סביב הפנים לתכשיט, ויש לחוש שמא תשלפנו להראותה לחברותיה. וכן לא תצא באיצטמא, והיינו מטלית שתולין בה חוטין של צבעונין, ותולין אותה לכלה להפריח הזבובים מפניה, מפני שהיא מתביישת לגרשם מעל פניה ומצטערת ועושין לה זה, ואין זה עניין תכשיט כלל וכמשוי הוא, ומפני זה לא תצא בו אף על פי שצריכה לכך, וזהו פירוש הרי"ף והרמב"ם לאיסטימא שבגמרא שם.

ורש"י ז"ל פירש שזהו מצנפת קטנה שמאגדת את השערות היוצא(ו)ת לחוץ מקישוריה, ומונעת את השערות מלצאת. והערוך פירש: חתיכה של בגד מוזהב וקבועין בה אבנים טובות ומרגליות, ולפי זה הוי האיסור משום שלפי ומחוי כבכל התכשיטין.

סימן שג סעיף ח

לא תצא בעיר של זהב, ופירש רש"י שהוא תכשיט עגול ומציירין בו כמין עיר, ויש באמצע לשון שמחברין אותו למלבוש. ור"ת פירש שהוא כעין עטרה לראש, ובגמרא (נ"ט.) איתא ירושלים דדהבא, וממילא דהוא הדין כל עיר. ואין נפקא מינה לדינא, דכל התכשיטין שיש בהם חשש דשלפי ומחוי - אסורים. (ובערוך ערך 'ירושלים' פירש כתר ועליו צורת ירושלים ע"ש)

סימן שג סעיף ט

כלילא, והוא תכשיט שמניחתו על פדחתה מאוזן לאוזן וקושרתו ברצועות התלויות - מותרת לצאת בו, בין שהוא עשוי מחתיכות של זהב חרוזות בחוט בין שאותן חתיכות קבועות במטלית. והטעם, משום דסתם נשים אין דרכן לישא תכשיט זה, ורק נשים חשובות נושאות זה, ואשה חשובה לא שלפא ומחוי.

ומכל מקום התכשיטין שכל הנשים נושאות - גם אשה חשובה אסורה, דלא פלוג רבנן וכמ"ש בחששא דטבילה לעניין בתולות וזקנות בסעיף ב' ע"ש.

סימן שג סעיף י

רסוקיא, והיינו חתיכת מעיל רחבה, והערוך פירש חגור של עור, אם יש בה רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהם ולהדקן סביבותיה דמיהדק - שרי, ואם אין לה רצועות - אסור. ולא תצא בקטלא, דהיינו בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים והוא חשוב ומצוייר בזהב, וכבר בארנוהו בסעיף ה'.

ולא תצא בנזמי האף, דילמא שלפא ומחוי, אבל יוצאת בנזמי האוזן בימיהם, מפני שאז היו הנשים מכסות אזניהן בצעיפיהן, וטריחא לה מילתא לשולפן מפני הקישורים. ולכן במקום שנוהגות לגלות האזנים - אסורות לצאת בנזמין שבאוזן כשביכולתן להוציאן משם בקלות, מטעם שלפא ומחוי.

סימן שג סעיף יא

כבר נתבאר בסימן ש"א סעיף נ"ז דמחט הנקובה לאשה אינו תכשיט, ואם יצאה בו - חייבת חטאת, ומחט שאינה נקובה - הוי תכשיט לאשה, שתוחבת אותו בקישוריה. דהאינה נקובה עשויה מצד אחד עגול ועב כעין תכשיט, אבל הנקובה היא רק לתפור בה, ולכן האינה נקובה היא ככל התכשיטין שיש בהן חשש דשלפא ומחוי.

והנה הרמב"ם בפרק י"ט לא הזכיר חילוק בזה אלא כתב סתם: דאינה נקובה - הוי תכשיט, ויש חששא דשלפא ומחוי ע"ש. אמנם הטור כתב:

"ולא תצא במחט שמחלקת בה שערה אפילו אם הוא עשוי להתקשט בו, אבל מחט שמעמדת בו קישוריה - יכולה לצאת בה. ולא תצא במחט נקובה, ואם יצאה - חייבת, ובשאינה נקובה לא תצא, ואם יצאה - פטורה"

עכ"ל.

סימן שג סעיף יב

ביאור הדברים, דבמשנה תנן: "ולא במחט שאינה, נקובה ואם יצאה - אינה חייבת חטאת", דהאיסור הוא משום שלפא ומחוי. ומפרש בגמרא (ס'.) דבמחט שאינה נקובה שאוגרת בה שערה ותוחבת המחט בהסבכה - מותרת לצאת, דליכא חשש שלפי ומחוי, שהרי כשתשלוף תגלה שערותיה. אלא דהמשנה מיירי במחט שחולקת בה שערה לכאן ולכאן, והוא תכשיט ולא משוי לפירוש רש"י. ופריך: בשבת למאי חזי, ומתרץ: טס של זהב יש לה בראשה וכו'.

ופירש רש"י: למאי חזי, והרי אינה חולקת שערה בשבת ע"ש. ונמצא דלפי זה שפיר הוי תכשיט, אלא שבשבת אינה חולקת שערה. והתוספות והרא"ש והרשב"א הקשו עליו, דלמה אסור לחלוק השיער בשבת, ועוד אטו מפני זה תכשיט הוא, והרי היא רק כלי תשמיש והוי משוי. ולכן פירשו דהאמת כן, וזהו קושיתו 'למאי חזי', כלומר והא משוי הוא, ומתרץ: טס של זהב וכו'.

והנה לרבותינו אלה סתם מחט שאינה נקובה - הוה משוי, אלא אם כן עשויה בטס של זהב. וברור הוא דהרמב"ם סבירא ליה כרש"י, דכיון דלא הביא כל זה אלא כתב סתם: דבאינה נקובה הוי תכשיט - הרי מבואר כרש"י. וגם לא אבין לדברי רבותינו מה ששנינו במשנה (ס"ב.): "לא תצא אשה במחט הנקובה, ואם יצאה - חייבת חטאת", מאי איריא נקובה, הא אפילו אינה נקובה בכהני גווני הוי משוי.

וכן הראשונים הסמ"ג וספר התרומה והמרדכי ורבינו ירוחם כולם כתבו סתם דמחט שאינה נקובה הוי תכשיט, אלא שאסור דילמא שלפא ומחוי. ותמיהני שמפרשי הטור והש"ע לא דיברו בזה, ובהכרח צריך לומר דגם רבותינו אלה סבירא ליה דמחט שאינה נקובה הוי תכשיט כשתוחבת אותה בצעיפיה ורדידיה בשביל קישוט, אלא דפליגי על רש"י דהמחט שחולקת בה שערה אינו תכשיט כלל, ולכן אם המחט מיוחדת לזה - הוי משוי.

סימן שג סעיף יג

והן הן דברי הטור שכתב: "ולא תצא במחט שמחלקת בה שערה, אפילו אם הוא עשוי להתקשט בו". כלומר דמחט שחולקת בו השיער - אין זה תכשיט, כדברי התוספות. אבל במחט שמעמדת בה קישוריה - יכולה לצאת.

ולא תצא במחט נקובה, ואם יצאה - חייבת חטאת, דהיא אינה עשויה כלל לתחבה בצעיפיה וכיוצא בזה. ובשאינה נקובה - לא תצא, ואם יצאה פטורה כשתחובה בצעיפיה וכיוצא בזה, משום דהוי תכשיט.

סימן שג סעיף יד

ורבינו הב"י כתב בסעיף ט':

"לא תצא במחט נקובה, ואם יצאה - חייבת. ושאינה נקובה, אם מעמדת בה קישוריה - מותרת לצאת בו, ואם אינה מעמדת בה קישוריה - אסור"

עכ"ל.

דבמעמדת קישוריה לא תשלפם, שלא תגלה שערה, ואם אינה מעמדת קישוריה אלא תוחבה בצעיפה וכיוצא בזה - אסור, דילמא שלפא ומחוי. אבל כשאינה משמשת כלום - ודאי חייבת חטאת. ודרך הוצאה בכך אם תחובה במקום קישוריה, ששם דרכה לישא אותה, וכשאינה משמשת כלום, והיינו שאינה מעמדת קישוריה ולא משמשת שום דבר - חייבת חטאת. אבל כשתחובה לה בבגדה - פטורה, מפני שאין דרך הוצאתה בכך, וכמ"ש בסימן ש"א סוף סעיף נ"ח ע"ש.

ויש מי שכתב דבמחט הנקובה, אפילו מעמדת בה קישוריה - חייבת חטאת (ב"י ומג"א סק"ז וט"ז סק"ז בסופו), ויש אומרים דפטורה, משום דאין דרך הוצאתה בכך (ב"ח וא"ר סקי"ב). ולעניות דעתי הדברים תמוהים לגמרי, דכיון דעל כל פנים תשמש בו שימוש לבגדיה, איך אפשר לחייבה אפילו אם דרך הוצאתה בכך, הא אין זה הוצאה אלא תשמיש לבגד, וכמו שכתבנו בסימן ש"א שם באיש דכשהמחט משמש במקום קרסים למה יאסור ע"ש. וכן מצאתי בשלטי גבורים פרק ו', וזה לשונו:

"הרא"ש כתב שאשה יוצאה במחט שמעמדת בה קישורים וכן במחט שאוגרת בה שערה וכו', ולא מחלק בין תהיה המחט נקובה או לאו"

עכ"ל.

אך בעצם הדבר כפי תמונת המחטין שאין נקובין שלנו - לא שייך בהם שלפא ומחוי, דאיזה נוי יש בזה. וצריך לומר דאצלם היתה זה בתמונת תכשיט, כמו שיש גם אצל[י]נו גדולים ונאים ותוחבין הנשים בצעיפיהן.

(וכל דברי הט"ז לא נתבררו אצלי, גם דברי המג"א סק"ז צ"ע וכמ"ש, ודבריו בסק"ח מה שמשיג על הב"ח - וודאי כן הוא, אך מ"ש דאם עשויה כמין תכשיט אפילו מעמדת קישוריה אסור דילמא שלפא ומחוי - צ"ע, דבגמרא משמע להדיא לא כן, ובב"י בשם סמ"ג לא כתב אמעמדת קישוריה ע"ש, וצ"ע בכל זה. אמנם לדינא עתה אין נפקא מינה, דאנן לא חיישינן לשלפא ומחוי, ונשים שלנו יוצאות בתכשיטין כמו שיתבאר בסימן זה, ורק לעניין מחט נקובה דאסרי אפילו במעמדת קישוריה צע"ג, וכמדומה שנהגו להיתר וכמ"ש בש"ג ודו"ק)

סימן שג סעיף טו

לא תצא בטבעת שיש עליה חותם, ואם יצאה - חייבת. וכשאין עליה חותם לא תצא, ואם יצאה - פטורה, וטעמו של דבר נתבאר בסימן ש"א סעיף נ"ה ע"ש.

ולא תצא בכולייאר, והוא תכשיט שקושרת בו מפתח חלוקה, וצריך לומר שכשתסירה לא תפתח חלוקה ויתראה בשרה, דאם לא כן לא הוה חיישינן לשלפי ומחוי כמו במחט המעמדת הקישורים. אמנם יש מפרשים שהוא מין רדיד, והערוך פירש שהוא כעין עטרה. ולא תצא בכובלת, והוא קשר שקשור בה בושם שריחו טוב, ואשה שריחה רע טוענתו עליה (רש"י ס"ב.), ותכשיט הוא וגזרינן דילמא שלפא ומחוי (גמרא שם).

סימן שג סעיף טז

אם חסר אחד משיניה ומשימה אחר במקומו, אם הוא של זהב - לא תצא בו, דכיון שמשונה במראה משאר שינים, שמא ילעגו עליה ושקלא ליה ותשאנו בידיה ד' אמות ברשות הרבים. אבל אם הוא של כסף - מותר, דכיון שהוא לבן דומה לשארי שינים, ולא ילעגו עליה, וכל שכן שן דאדם דמותר. והאידנא עושים הרופאים שינים של עצם, ומראיתן ממש כשינים הטבעים.

סימן שג סעיף יז

לא תצא במנעל הקרוע למעלה, שילעגו ממנה ותשלפנו ותטלטלנו, ולא במנעל חדש, שמא לא יבא למידתה, אלא אם כן ניסתה ללכת בו מאתמול שהוא למ(י)דתה. אבל איש - מותר, שאינו מקפיד כל כך. וכן בכל הדברים שהחשש מפני הלעג - האיש לא יחוש לזה ברוב העניינים.

ובשארי מלבושים - אין לחוש אפילו באשה, דלא תפשוט המלבוש בהלוכה, ולבד במנעל יחיד, גם באיש יש לחוש שילעגו עליו, כמ"ש בסימן ש"א סעיף נ"ב ע"ש.

ויוצאה אשה בחוטי שיער העשוים להניח על ראשה, ונקרא בלשונינו פארו"ק, בין שהם עשויים משערה או משיער חבירתה ואפילו משיער בהמה, ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה, דמשניהן ילעגו ויסירו מראשן ויבואו לטלטל ד' אמות ברשות הרבים (תוספות ס"ד: ד"ה 'ובלבד'). ורש"י ז"ל פירש משום דגם שיער עצמן יש להן, ולבן על שחור או שחור על לבן - דבר המאוס הוא, ואתי למישלף ולטלטל ע"ש.

סימן שג סעיף יח

יוצאה בקשר שעושין לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט, ובמוך הקשור ומהודק באזנה, ובמוך שבסנדלה הקשור בסנדלה, ובסנדל ובמנעל הסתומים מכל צד - אפילו אינו קשור מותר, שהרי לא יפול, כיון דסתומים הם, ובמוך שהתקינה לנדתה שלא יפול דם עליה ויצערנה.

אבל אם מכוונת כדי שלא תפול הדם על בגדיה ונושאת אותו שלא יטנפו בגדיה - אסור, דכל אצולי טינוף הוה משוי, כמ"ש בסימן ש"א סעיף ס"ה אם לא בבגד גמור, כמ"ש שם סעיף ס"ו ע"ש. אבל כשהכוונה שלא תפול על גופה - הוי צורך גופה ומותר אפילו אינו קשור. ולא חיישינן לנפיל ואתויי, דכיון שהוא מאוס - לא אתיא לאתויי, ואפילו יש לו בית יד, מפני שהוא מאוס מאד.

וכן מותרת לצאת בפלפל שבפיה ובגרגיר מלח ובכל בושם שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתנם לכתחלה בשבת, גזירה משום שחיקת סממנים כמו בכל הרפואות. אי נמי מפני שנראית כמערמת להוציאן בשבת (תוספות ס"ד: ד"ה 'ובלבד'). אך לטעם זה גם המוכין שחשבנו - גם כן אסור לכתחלה ליתנם בשבת (שם).

וכן אם נפל מפיה - לא תחזיר, בין שנפל על הקרקע ובין שנפל על הכלי (מג"א סקי"א), וזהו לטעם השני. אבל לטעם הראשון - דווקא כשנפל על הקרקע, דהוי נתינה חדשה.

סימן שג סעיף יט

וכן מותרת לצאת בבתי שוקיים שקושרת במשיחה סביב שוקיה, אף על פי שאין המשיחה קשורה בהם, ולא חיישינן שמא ישתלשלו למטה, מפני שוודאי קושרת יפה. וזה שאמרנו אף על פי שאינה קשורה - היינו בקשירה תמידית להשוקיים. ולא חיישינן לשלפא ומחוי, שהרי אין זה תכשיט, ואפילו היה תכשיט, לא תגלה שוקה (שם סקי"ב).

ויוצאת באצעדה שמניחין בזרוע או בשוק, והוא שתהא דבוקה לבשר ולא תשמיט את עצמה מהזרוע והשוק, ולשלפי ומחוי לא חיישינן, לפי שלא תגלה זרועה או שוקה. ויש מי שאוסר בשל זרוע, דחיישינן לשלפי ומחוי, דזרוע לפעמים נגלה ולא דמי לשוקה דלעולם מכוסה.

סימן שג סעיף כ

וכלל גדול יש בזה: דבכל מה שהתירו לה חכמים לצאת כמו שנתבאר - יכולה להתירו ברשות הרבים ולא חיישינן שתשאנו ד' אמות, דכיון דחכמים אמרו שדבר זה מוכרחת להיות עליה - אם כן ממילא כשתתירו ברשות הרבים תחזור ותקשרנו. וכל שאסרו חכמים לצאת בו ברשות הרבים - אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת, והכי איתא בגמרא (ס"ד:): "אמר רב: כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים - אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופיאה נכרית, כדי שלא תתגנה על בעלה. רבי ענני בר ששון משמיה דרבי ישמעאל אמר: הכל ככבול", וכל התכשיטין מותרין בחצר, ופסקו הרי"ף והרמב"ם כרב.

והטעם שגזרו גם לחצר - לאו גזירה לגזירה היא, דקים להו לרבנן דאם תצא בחצר - תצא גם ברשות הרבים (ר"ן ע"ש). וכתב הרמב"ם דהחצר הוא שאינה מעורבת דהוי ככרמלית, אבל בחצר מעורבת - מותר, וכל שכן בבית. והרמב"ן והרשב"א כתבו דלחצר מעורבת אסור, והוא הדין בבית, שהחכמים גזרו שלא תתקשט בהן כלל, דאם תתקשט בוודאי תצא לרשות הרבים.

אבל ר"ת פסק כרבי ענני, דהכל ככבול ומותר בכל התכשיטין לצאת לחצר שאינה מעורבת כפי דיעה הראשונה. ודע דלדברי האוסרים להתקשט אף בביתם - יש אוסרים להביא מפתח אפילו בחצר המעורבת אלא בידו ולא בחגורתו, שמא ישכח ויוציאנו לרשות הרבים, דכל מה שהאדם יצא דרך מלבוש יש לחוש שיוצא בו לרשות הרבים, מה שאין כן כשהדבר בידו, וכן בבית אסור בחגורתו מטעם זה.

סימן שג סעיף כא

והנה כבר נתעוררו קדמוני קדמונים על מה ולמה נשי דידן יוצאות בכל תכשיטיהן לרשות הרבים ואין מוחה בידן. ובאמת יש שכתבו שאסורין, אך כיון שלא ישמעו לנו מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות, וחלילה לומר כן. ולכן התחילו רבותינו לחפש עליהן זכות.

ויש שכתבו שתפסנו לעיקר שיטת ר"ת ז"ל שבסעיף הקודם דהכל ככבול, ומותרות לצאת בכל התכשיטין לחצר שאינה מעורבת, ואצלינו ליכא רשות הרבים, ורחובות שלנו הויין כרמלית. ואף על גב דמוכח בגמרא (ק"ב.) גבי דליקה דכרמלית חמיר מחצר שאינה מעורבת, שהרי מצילין מדליקה לחצר שאינה מעורבת ולא לכרמלית, זהו לדידהו שהיה להם רשות הרבים - כרמלית דמי יותר לרשות הרבים מחצר שאינה מעורבת, אבל האידנא שאין לנו רשות הרבים - שוין הן (תוספות ס"ד: ד"ה 'רבי ענני').

סימן שג סעיף כב

ועדיין אינו מספיק, דזה בנוי על השיטה דעכשיו לית לנו רשות הרבים מפני דבעינן ששים ריבוא, אבל רבים וגדולים לא סבירא ליה כן, כמ"ש בסימן שמ"ה, ועוד, הלא עתה יש עיירות גדולות בעולם שיש בהם ששים רבוא.

ולכן יש אומרים טעם אחר: משום דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהן אף בחול, וליכא למיחש לשלפא ומחוי כמו בימיהם, שלא היו רגילות לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי. ויש שכתבו דנשי דידן אינן מראות תכשיטיהן וטבעותיהן. ויש להסביר הדבר, דהנה בסעיף ט' נתבאר דכלילא שרי מטעם דמאן דרכה למיפק בכלילא - אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפא ומחוי, ונשי דידן כולן חשובות הן.

ועוד טעם יש בזה לעניות דעתי: דהנה ידוע דבימיהם היו הנשים יושבות בביתן ולא היו יוצאות תדיר לרחוב, וכשיוצאות לפרקים היו יוצאות עטופות בסדיניהן, וגם לא היה להם בתי כנסיות של נשים. אם כן לא ראו זו את זו רק לפרקים ומעט שנכנסו אחת לבית חב[י]רתה, והיה החשש גדול שבפגען זו את זו בשבת בהלוכן ברחוב שלפי ומחוי. אבל עכשיו הנשים הולכות הרבה תדיר ברחובות ובשווקים, ונכנסות זו לזו בבתיהן ורואות זו את זו בבית הכנסת של נשים, אם כן ממילא שיכולה להראות לה תכשיטיה בבתיהן ובבתי כנסיות. ובוודאי שאין מדרכן לפשוט ברחוב תכשיט ולהראות לחברותיהן, והרי אנו רואין בחוש שגם בחול וביום טוב אין עושות כן ולמה נחוש בשבת, וזהו היתר נכון וברור.

סימן שג סעיף כג

ופשוט הוא דהיתר זה הוא רק לחששא דשליף ומחוי, וזהו ברוב התכשיטים. אבל במקום שיש חשש דמחכו עלה - גם האידנא אסור, אך דבר זה לא שכיח אצלינו כידוע. וכן אין היתר זה במקום שאמרו דהוי משא, כגון טבעת שיש עליה חותם לאשה, ושאין עליה חותם לאיש, וכן מחט נקובה לאשה, דאלו לא נאסרו מטעם שלפי ומחוי אלא מטעם דהוי משוי וחייבת חטאת.

ומיהו גם בזה יש טעם להיתר, דכבר כתבנו בסימן ש"א סעיף נ"ו דהאידנא דרך אנשים לישא באצבעותיהם טבעת שאין עליה חותם ע"ש, ואם כן ידוע דגם הנשים מדרכן לשאת באצבעותיהן טבעות שיש בהם חקיקת חותמות, ואדרבא כפי הידוע אין עושין זה לשם החותם אלא לשם תכשיט, שהחקיקה הוי דבר המפליא את העין ומקום החותם עצמו הוה תכשיט נאה, ומותרות לצאת בהן. וכן במחטין ידוע דהאידנא מעמידות קישוריהן בצעיפיהן ורדידיהן במחטים בין נקובות ובין אינם נקובות, והמה כתשמישי הבגדים ומותר.

אך מכל מקום צריך להזהירן לבלי תרבינה במחטות אלא במה שהן צריכות להעמדת קישוריהן ולא יותר, ובזה ישמעו לנו כיון שאין להן תועלת בזה.

סימן שג סעיף כד

צריך להזהיר לנשים שלא יטלטלו מחט שאינה נקובה שניטל חודה ועוקצה. ולא מיבעיא כשניטל בשבת, אלא אפילו ניטל מערב שבת, אם לא ייחדה לשם תשמיש שלה לתתו בצעיפיה וכיוצא בזה - הוי מוקצה, ופרטי דין זה יתבאר בסימן ש"ח.

ויש מי שאוסר בניטל חודה או עוקצה, ואינו עיקר (מג"א סקט"ו). ומחט נקובה - אפילו של[י]מה אסור, כמו שנתבאר.

סימן שג סעיף כה

הבנות קטנות שנוקבין אזניהן כדי לתת בהן נזמים כשיגדילו, וכדי שלא יסתמו אזניהם מהנקבים נותנים בהן קיסמין - מותרות לצאת בהן. ואף על גב דלאו תכשיט הוא, מכל מקום אין זה משוי, כיון דדרכן לצאת בכך, וכל שכן אם משימים חוטין באזניהן שאינו כמשוי. והני מילי באינן צבועים, אבל בצבועין - אסורות מטעם שלפי ומחוי.

ואף על גב דבאזנים לא גזרינן זה, כמ"ש בסעיף י', זהו בנשואה. אבל הבתולה אינה חוששת לגלות אזניה, וכל שכן במקומות שדרכן לצאת באזנים מגולות כמ"ש שם (עיין מג"א סקט"ז).

ולשון המשנה (ס"ה.) כך הוא: "הבנות קטנות יוצאות בחוטין, ואפילו בקיסמין שבאזניהם". ונראה דלאו דווקא קטנות, דהוא הדין אפילו נשים גדולות, שהרי הרמב"ם בפרק י"ט דין י"ב כתב: "הנשים יוצאות בקיסמין שבאזניהן" ע"ש, ואולי בכוונה שינה מלשון המשנה, להורות על זה דלאו דווקא קטנות.

סימן שג סעיף כו

עוד שנינו במשנה שם: "ערביות יוצאות רעולות". נשים ישראליות שבערב, ודרך ערביות להיות מעוטפות ראשן ופניהן חוץ מן העינים, וקרי לה בלשון ערבי רעולות, והיינו הרעלות דכתיב גבי תכשיטי נשים בישעיה (רש"י). ובטור וש"ע סעיף כ"א כתב שמעטפת כל ראשה חוץ מהפנים.

והרמב"ם שם כתב: "ובהרעלות שבצוארן או שבכסותן", ופירש בפירוש המשניות שהם כמו פעמונים או זגים, ובערוך פירש כרש"י ע"ש. ושנינו: "ומדיות פרופות", נשים ישראליות שבמדי יוצאות פרופות, שמעטפות בטלית ותולה הרצועה בשפתה האחת שכנגד צוארה, ובשפתה השניה כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך, ואין הטלית נופל מעליה (שם). ופורפת כמו קרסים, דמתרגמינן 'פורפיא', וכל המחבר בגד לחבירו קרוי פריפה (שם). ומסיימת המשנה דלאו דווקא ערביות ומדיות, דהוא הדין כל אדם, אלא שדברו חכמים בהוה.

סימן שג סעיף כז

ופורפת על האגוז ועל האבן שייחדו לכך מערב שבת ויוצאות בו, דלאבן מהני יחוד בלא מעשה. אבל על המטבע - אסור לפרוף בשבת, דלאו בר טלטול הוא לתשמיש בחול, ולא מהני ביה יחוד, וצריך מעשה מערב שבת או שיצא בו שעה אחת מבעוד יום. ולכן אם פירפה עליו מערב שבת - מותר לצאת בו בשבת, וכל שכן אם יצאה בו שעה אחת מבעוד יום.

(והטור והש"ע לא כתבו זה, משום דיציאה אי אפשר בלא פירפור, וממילא דאין צריך יציאה ודו"ק)

סימן שג סעיף כח

בגמרא שם: 'איבעיא להו: האשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציאו לבנה קטן בשבת', ע"ש בגמרא דנשאר בספק. ויראה לי דאף על גב דמצינו הערמה אפילו בדאורייתא, כמו מערימין על הבכור וכיוצא בו - שאני הכא דהוי הערמה דמינכרא.

וכיון שנשאר בספק פסקו הרמב"ם והטור והש"ע סעיף כ"ג: דאם לרשות הרבים - אסור, ואם לכרמלית - מותר, כמו שהדין בכל ספיקא דאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא. (ולכן מדמה הש"ס שם רק להערמה דדליקה, משום דבשם גם כן מינכרא, והוה כמברא בדף קל"ט: ע"ש)

סימן שג סעיף כט

איתא בגמרא (ס"ו:): תנו רבנן: יוצאין באבן תקומה בשבת, והוא אבן שנושאות אותה נשים עוברות שלא יפילו, ובלשונינו נקרא סטערי"ן שו"ס. משום רבי מאיר אמרו: אף במשקל אבן תקומה, ששקלו כנגדה שום דבר, ואם משקלו כמשקל האבן - גם בו יש סגולה זו. ולא שהפילה, אלא אפילו שמא תפיל, ולא שעיברה כבר, אלא אפילו שמא תתעבר ותפיל.

ונראה לי דמיירי שהוא ממשפחה שמפילות, והוה כקמיע בסימן ש"א סעיף ע"ט ע"ש, דאם לא כן איך נתיר זה. 'והוא דאיכוין ואיתקיל', כלומר המשקל אבן תקומה לא שיטלו דבר ויעשוהו כמשקלו, אלא שנזדמן מעצמו כן במשקלו.

ובעי אביי: משקל דמשקל מהו, כלומר אם נזדמן ששקלו המשקל אבן תקומה וכנגדו דבר אחר ונמצא כמשקלו אם מועיל, דאף על גב דממילא הוא כמשקל אבן תקומה, אך אולי הסגולה הוא דווקא כששקלוהו כנגד האבן בעצמו. ונשאר בספק וממילא דאסור, ואולי דבכרמלית מותר, כבהדין של סעיף הקודם. (ופסקו הפוסקים כרבי מאיר, משום דבעיא דאביי אליביה אזיל, דלתנא קמא גם במשקל אסור וכל שכן משקל דמשקל)

סימן שג סעיף ל

אסור לאשה שתעביר סרק על פניה בשבת, והוא מין צבע, משום צובע, דכיון שדרכה בכך - מקרי צובע, מה שאין כן באיש כמו שיתבאר סוף סימן ש"כ, והאיסור הוא מדרבנן (משנה צ"ד:). ומטעם זה אסורה לכחול העינים בשבת, ומטעם זה אסורה לטוח בצק על פניה, דכשנוטלתו מאדים הבשר והוי כמין צביעה.

ודע דכך אמרו בגמרא שם: דכוחלת אסור משום צובע, והרמב"ם בפרק כ"ג דין י"ב כתב דהאיסור הוא משום כותבת ע"ש, וכך היתה גירסתו בגמרא וכן הוא בערוך.

סימן שג סעיף לא

ואסורה האשה לקלוע שערה בשבת, ויש בזה איסור בנין (צ"ה.) מדרבנן. ואף על גב דהקולע נימין בדבר תלוש חייב משום אורג, מכל מקום בשיער לא חשיב אריגה, ועוד דאין סופה להתקיים, שעומדת לסתירה (מג"א סק"ב), אבל בניין אסור אפילו בניין לשעה.

וממילא כיון דאסורה לקלוע השיער - כמו כן אסורה להתיר קליעתה בשבת, כמו בכל מלאכת שבת דאסור הבניין וסתירת הבניין. ואף על גב דבסותר בעינן על מנת לבנות - זהו מדאורייתא לענין חיוב סקילה וחטאת, אבל מדרבנן בכל גווני אסור. אבל מותרת לחלוק שערה לכאן ולכאן, דלאו בהכרח שעל ידי זה תתלוש איזה שיער, וכיון שכן, אף אם תתלוש הוי דבר שאין מתכוין.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף כ"ו: דיש אוסרים לחלוק שערה, דהיינו לעשות השייטי"ל, וכן נהגו לאסור לעשות על ידי כלי. אבל באצבע בעלמא - נהגו להקל עכ"ל.

כלומר דדעת רש"י (ס'. ד"ה 'ובשבת') שאסורה לחלוק שערה בשבת, והתוספות וכל הראשונים תמהו עליו מה איסור יש בזה, וכבר כתבנו זה בסעיף י"ב. לזה בא לתרץ דעת רש"י, דהיינו לעשות השייטי"ל, והיינו שכל כך חולקת השיער עד שבאמצע נראית כקרחה ומפנית שני צדדי השיער לכאן ולכאן בחוזק על ידי כלי, כדרך שהיו הבתולות עושות בזמנינו מקודם, וזה מוכרח לעשות על ידי איזה כלי, ולכן שפיר יש לחוש לתלישת שיער דהוי פסיק רישא. אבל באצבעותיה בלבד - גם רש"י מודה דמותר (כן נראה לי).

סימן שג סעיף לב

אסור לסרוק במסרק בשבת, ואפילו אותם שעשוין משיער חזיר, שאי אפשר שלא יעקרו מהשערות, והוי גוזז והוא אב מלאכה, אבל מותר לחוף ולפספס ביד. ויש שכתבו שהעשוים משיער חזיר אינו פסיק רישא, ויש ראיה לזה מנזיר (מ"ב.) שאומר הש"ס דלרבי שמעון אסור הנזיר בסריקת שיער, משום דמכוין להסיר הנימין המדולדלים שעדיין לא ניתקו לגמרי ע"ש, ומבואר להדיא דלא הוי פסיק רישא.

ויראה לי דזהו הסריקים מהשערות הדקות של החזיר, דהעבים וודאי תולשים שערות, וכל שכן במסרק באיזה שהוא - הוא איסור דאורייתא (ועיין מג"א סקכ"ב מה שהביא מהריב"ל וכוונתו כמ"ש ודו"ק).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שד

קיצור דרך: AHS:OH304

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן דש | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין שביתת העבד בימים קדמונים
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן דש סעיף א

דע דדיני עבדים לא שייכי בזמנינו, דאחרי דדינא דמלכותא בכל המדינות שאין לאדם לקנות עבד ושאין שום אדם יכול להיות עבד לחבירו, אם כן אי אפשר להיות רק שכירי יום או שכירי שנה או בקבלנות. והנה הנם ככל המון הגוים שאין להם שייכות בדיני עבדות שאמרה תורה: "לא תעשה כל מלאכה אתה... ועבדך וגו'".

ואין בהם רק איסור אמירה לעכו"ם שבות, ודיניהם נתבארו מן סימן רמ"ג עד סימן רמ"ח, ועוד יתבארו בסימן ש"ו וש"ז. ובסימן זה מדובר בדבר עבדים שגופן קנוי להישראל, כמו שהיו בימים קדמונים.

סימן דש סעיף ב

כתיב: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך וגו'. הרי דעבד של ישראל אסור לעשות מלאכה מן התורה כהישראל עצמו, וזהו עבד כנעני, דא(י)לו עבד עברי ישראל גמור הוא.

והנה להראב"ד בסוף פרק קמא האיסור מן התורה הוא על העבד ולא על האדון, כיון שהוא בר דעת. והרמב"ם פסק דהאדון מוזהר עליו מן התורה שלא להניחו לעשות מלאכה בשבת, ודייק לה מדכתיב במשפטים: "למען ינוח שורך וחמורך, וינפש בן אמתך והגר", דכשם שבשורך וחמורך החיוב על הבעלים, כמו כן בבן אמתך.

ותמהו עליו, דהאי קרא לאו בעבד גמור כמו שיתבאר (מ"מ), ואני אומר דעיקר כוונת הרמב"ם דכשם ד'למען ינוח' דפסוק זה קאי על הבעלים, כמו כן קרא ד'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך' דפרשה ואתחנן - גם כן הכוונה על הבעלים, ורבים הסכימו להרמב"ם.

סימן דש סעיף ג

ג' מיני עבדים יש: העבד העיקרי שעליו באה הציוי בהעשרת הדברות 'אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך' - זה עבד הנמכר לישראל ומל וטבל לשם עבדות, וק(י)בל עליו עול מצות וחייב במצות כאשה, והוא אסור במלאכה מן התורה כהישראל עצמו, ככתוב בעשרת הדברות.

והעבד השני: שנמכר לישראל ולא מל ולא טבל, רק שק(י)בל עליו שבע מצות בני נח, ודינו כגר תושב. ואמרו בכריתות (ט.) ובמכילתא דהך קרא ד'וינפש בן אמתך והגר' - מיירי בזה בגר תושב ועבד תושב שק(י)בל עליו שבע מצות ולא מל ולא טבל. ודינו מבואר שם שלעצמו מותר לו לעשות מלאכה בשבת, והיינו צרכי עצמו, אבל להישראל - אסור מן התורה שיעשה מלאכה, בין לאדונו ובין לישראל אחר.

והטור שכתב דאסור במלאכת רבו - אורחא דמילתא קאמר, אבל הוא הדין שאסור במלאכת כל ישראל, וכן הגר תושב דינו כן, כמ"ש הרמב"ם שם. (עיין יורה דעה ריש סימן רס"ז באיזה אופן מותר לקנות עבד כזה)

סימן דש סעיף ד

והשלישי: עבד שלא מל ולא טבל ולא ק(י)בל עליו שבע מצות, והרמב"ם לא הזכיר זה כלל. ובזה יש מחלוקת הפוסקים: דהרמב"ם והרמב"ן סבירא ליה דעבד כזה אינו בכלל 'וינפש בן אמתך' אלא הוא כשאר שכיר, והרשב"א והסמ"ג וספר התרומות סבירא ליה דזהו בכלל 'וינפש בן אמתך'. וכן נראה מדברי הטור שכתב: "אבל לא מל וטבל, אפילו קיבל עליו שבע מצות - הרי הוא כגר תושב וכו'" עכ"ל, הרי כתב אפילו קיבל וכו', וכל שכן בלא קיבל, אלמא דשניהם דין אחד להם.

ואמנם כתב הרשב"א דעבד השני והשלישי שאסרה תורה שיעשה בעד הישראל - זהו כשיש אמירה שאמר לו רבו או איש אחר לעשות בעדו מלאכה, ועל זה נאמר 'וינפש וגו'. אבל אם עושה לדעת עצמו - אין רבו מחוייב להפרישו, והוי כקטן אוכל נבלות, שאין בית דין מצווין עליו להפרישו.

ורק ברבו, אם ניכר שעושה לדעת רבו, והיינו מפני שיודע שזהו רצון רבו - צריך למונעו. ובאחר, אפילו עושה לדעתו - לית לן בה, רק שלא יאמר לו לעשות ובלבד שלא יהנה הישראל מאותה מלאכה בשבת, וזהו מדרבנן כמ"ש בסימן רע"ו ופשוט הוא לכל הדיעות, דאינו יהודי שכיר - אין רבו מצווה על שביתתו.

סימן דש סעיף ה

וכתב רבינו הב"י בסעיף ב':

"והיכא דמותר העבד לעשות מלאכה לעצמו, אם אמר לו האדון שיעשה לעצמו ויזון עצמו ביום השבת, כיון שהתנה עמו מבעוד יום - עושה הוא לצרכי מזונותיו, ובלבד בצנעא שלא יהא בדבר חשש רואים"

עכ"ל.

ולא אבין למה צריך תנאי לזה ומה איכפת לן ברואים, אך זה אפשר לומר דהרואה יאמר שעושה בשביל הישראל. אבל למה צריך תנאי כיון דמותר לו לעשות מלאכה לעצמו, ואפילו רבו זן אותו מה איכפת לן ואיזה איסור יש בדבר, ואולי דבלא תנאי מסתמא עושה על דעת רבו, וזה אסור ברבו כמ"ש בסעיף הקודם.

סימן דש סעיף ו

והנה לפי מה שנתבאר הא דקיימא לן דצרכי חולה שאין בו סכנה אומר לאינו יהודי ועושה, וכן מת ביום טוב ראשון דקיימא לן יתעסקו בו עממין - אסור בעבד, בין שמל וטבל ובין שלא מל וטבל אלא שקיבל עליו ז' מצות, ולדעת הרשב"א אף בלא ק(י)בל עליו שבע מצות, שהרי מן התורה אסורים לעשות מלאכה בעד הישראל. ולכן לעניין מלאכת הישראל - גם אלו דינן כישראל, ואינן מותרים לעשות אלא במקום סכנה כישראל עצמו. אך לדעת הרמב"ם והרמב"ן, זה שלא קבל עליו ז' מצות - מותר, ונעשה על ידו צרכי חולה שאין בו סכנה ומת ביום טוב ראשון.

ודע דלעניין יום טוב יש מחלוקת בעיקר איסורו של עבד, דהבה"ג סבירא ליה דאסור העבד לעשות מלאכה ביום טוב כמו בשבת, והרמב"ן חולק עליו וסבירא ליה דרק בשבת הוזהר העבד ולא ביום טוב. ופלוגתא זו הביא רבינו הב"י בספרו הגדול לקמן בסימן תקכ"ו. (וזהו היש אומרים הראשון שבסעיף א', ואיום טוב קאי. והמג"א סק"ה סבור דזהו דעת הרמב"ם שהביא אחר כך, והקשה על כפל הדברים, אבל הת"ש סק"ה כתב כמ"ש ודו"ק)

סימן דש סעיף ז

כתב הטור: אין העבד יוצא בחותם של מתכת, לא שנא אם הוא בכסותו או בצוארו, דכיון שהוא חשוב ורבו מקפיד עליו - חיישינן דילמא מיפסיק ואתי לאתויי. ואם הוא של טיט שאין רבו מקפיד עליו בצוארו - מותר, דאי מיפסיק שביק ליה, וגם אין חשש שיטלו מצוארו וישאנו בידיו, דמירתת מרביה לפי שיאמר שרוצה להסיר עבדותו ממנו. אבל בכסותו - אסור, דשמא יפסוק, ומירתת מרבו שהולך בכסותו בלא חותם, ויפשיט כסותו ויקפלנו על כתפו, דבזה יהיה לו איזה התנצלות למה עשה כן (עיין ב"ח).

וזהו בחותם שרבו עשה לו, אבל אם עשה חותם לעצמו - בכל עניין אסור, אפילו של טיט ואפילו בצוארו, דחיישינן שיטלנו מצוארו וישאנו בידו, דכיון דלאו רבו עשאו לו - לא מירתת. (עיין ט"ז סק"ג ומג"א סקי"א וסקי"ב, ובזמנינו לא שייך זה כלל כמ"ש בסעיף א')

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שה

קיצור דרך: AHS:OH305

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני בהמה של ישראל בשבת
ובו עשרים ושנים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב

סימן שה סעיף א

בבהמה יש שני איסורי תורה ואחד דרבנן. האיסור תורה הם: שביתת בהמתו, והיינו שלא תשא שום משא עליה בשבת ולא תלך בקרון, דכתיב: "למען ינוח שורך וחמורך". ולאו דווקא שור וחמור, והוא הדין כל מיני בהמות וחיות ועופות כשהם של ישראל - אסור להבעלים להניח עליהם שום משא. ואף אם אחר מניח עליה משא - מחוייב להסיר ממנה. והחיוב הוא דווקא בעקירה והנחה, דומיא דאדם. ולא נצטוה רק על בהמה שלו, ולא על בהמתו של אינו יהודי.

והשנית יש איסור מחמר, והיינו שהיא טעונה משא והוא מחמר אחריה. וזה נפקא לן מ"לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך" (שמות כ י), ואיזהו מלאכה שהיא על ידי שניהם - הוי אומר זה מחמר (רש"י קנ"ג:). וזה אסור אף בבהמת אינו יהודי, וכבר בארנו זה בסימן רס"ו סעיף י' ע"ש, ושם בארנו למה צריך שני הדברים ע"ש.

והאיסור שמדרבנן הוא שלא ישתמש בבהמתו כלל בשבת, והיינו לסמוך עליה וכיוצא בזה.

והנה דין מחמר נתבאר שם, ודין משתמש יתבאר בסימן זה ובסימן של"ט. ועיקרי דיני סימן זה הוא משביתת בהמתו שלא תשא עליה משא. ונשים שוות לאנשים בשביתת בהמה כמו בכל דיני שבת, ומפורש כן במשנה דסוף פרק 'במה בהמה', בפרת שכינתו של רבי אלעזר בן עזריה ע"ש.

סימן שה סעיף ב

ועיקר דבר זה צריך ביאור, שהרי יש דברים שהיא מוכרחת לשאת אותן, כגון מפני שמירתה, דבלא זה לא תשתמר כלל, וממילא דדבר זה אינו בכלל משא, כמו שהבגד לאדם אינו בכלל משא. ויש שהיא צריכה בשביל חימום, כמו החמור שמטבעו הוא קר וצריך למרדעת כדי לחממו, ופשיטא שזהו כבגד לאדם.

וכן אם נותנים עליהם דבר לאיזה תועלת, כמו על כבשים שלא יטנ[ו]פו צמרן או לשמור חלבן או שלא יעלו עליהן זכרים וכיוצא באלו הדברים - הויין כבגד לאדם, דאף שאין זה צורך בעצם להבהמה אלא להאדם, מכל מקום צורך עצמה מקרי כמו בדבר שמשתמרת בו, דגם כן היא לא תחוש לכך מפני שאין בה דעת, אבל אם היה לה דעת - היתה חפצה בזה, לכך מקרי מלבוש שלה.

ולאפוקי משא - הוי עבודה והוי כמלאכה, ועל זה אמרה תורה: לא תעשה וגו' ולמען ינוח שורך וחמורך. אבל בכל הדברים שחשבנו - הוי נייח לנפשה כיון שיש לה טובה מזה, זהו כלל הדברים.

סימן שה סעיף ג

וכך אמרו חכמים: כל שהוא לנטירותה - מותר, ואם אינה משתמרת בזה - הוה משוי, שהרי אין לה תועלת בזה לענין שימור. וכל נטירותא יתירתא הוה גם כן משוי, כיון שמשתמרת בפחותה מזה. ודווקא שניכר שהוא נטירותא יתירתא, אבל אם אינו ניכר כל כך, אף שיכול להיות שתשתמר במעט פחת מזה - מכל מקום אי אפשר לצמצם ולדקדק כל כך, דכן דרך העולם (ב"י בשם רי"ו והסמ"ק והתרומה).

וכן כל דבר שהוא לנוי, כמו שתולין תכשיטין לסוסים - אסור, דזה אינו כמלבוש, דאין תכשיטין לבהמה. ויש אומרים דנוי הרגיל בחול מותר דזהו כמלבוש, ורק נוי שאינה רגילה בו בחול אלא דמקצת אנשים עושים כן לפרקים (ר"ן פרק ה'). אבל התוספות סוברים דכל מין אסור, וכן עיקר לדינא.

ויראה לי דגם להיש אומרים אינו אלא בנוי הרגילה בו שלא בשעת מלאכה, אבל בנוי שבשעת מלאכה כמו העשירים שמקשטים סוסיהם בשעה שרוכבים עליהם או נוסעים בקרון - פשיטא שאסור, שהרי זה נוי של משא. וזהו פרטי סימן זה, וכל פרק 'במה בהמה' בפרק ה' דשבת נתייסד על זה ע"ש.

סימן שה סעיף ד

לפיכך הנאקה והיא גמל(א) נקבה שצריכה יותר שמירה מגמל זכר - יוצאה בחטם, והיינו שנוטלין זממא דפרזלא שהוא טבעת של ברזל ונוקבין חוטמה בילדותה, ומכניסו בחוטמה והיא משתמרת בו (עיין דרישה).

וחמרא לובא, חמור הבא ממדינת לוב, כדכתיב: "פוט ולובים היו בעזרתך". ור"ת פירש שזהו מצרים (נ"א:), ויראה לי שזהו חלק ממצרים, שהרי שם כתיב כוש עצמה ומצרים ואין קצה פוט ולובים וגו', ואם כן לאו היינו מצרים אלא שהוא חלק מדינה. והוא יותר חזק, וצריך פגא דפרזלא שמכניסין לו בין ראשי הלחיים (פרישה), ופגא הוא רסן שמתלבש בראשו ובלחייו, ובלשון המשנה הוא פרומביא.

והגמל יוצא באפסר, שהוא רסן של חבל (ערוך), ופרד וחמור וסוס יוצאים באפסר או ברסן אבל לא בשניהם, כן כתוב בטור וש"ע סעיף א'. והקשו, דהא ברסן אין היתר רק בחמרא לובא (ט"ז סק"ב), ויש שמחקו חמור מהספרים (ב"ח ומג"א סק"ב). אבל באמת אין צורך בזה, שהרי להדיא מצינו בבבא מציעא (ט.): 'זה קנה חמור ובית פגי' ע"ש, הרי שדרך סתם חמור בכך. אבל באמת פירוש הערוך על זה (ערך 'פג'): רצועות של מוסרה הנתונות על לחייה ועל פדחתה דשם, רסן כולל בין שעשוי מרצועות של חבלים או עור ובין של ברזל. וחמרא לובא דקדק[ה] הש"ס לומר 'פגא דפרזלי', וסתם חמור הוא פגי ולא של ברזל.

ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו, שכן דרכה בחול, ולא מקרי זה נטירותא יתירתא. ומותר לטלטל האפסר וליתנו עליה ואינו מוקצה, כיון שצריך לזה. ובלבד שלא ישען עליה, דאסור להשתמש בבעלי חיים כמ"ש. וכל דבר שהוא מלבוש של בהמה - אין בזה מוקצה, ומותר ללובשו כמו שמותר להאכילו ולהשקותו.

סימן שה סעיף ה

אם קשר חבל בפי הסוס - אינו משתמר בו, דנשמט מפיו, ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט, וכיון שאינו משתמר בו - הוי משוי. ולהיפך, סתם חמור אסור לצאת בפרומביא, שהוא רסן של ברזל והוי נטירותא יתירתא. אמנם חמור שעסקיו רעים, שהוא פרא וצריך יותר שמירה - מותר לצאת בה. וכן כל בהמה שעסקיה רעים, אף על פי שכל בנות מינה אין צריך לשימור חזק, מכל מקום כיון שהיא צריכה - מותרת לצאת בה.

וכל בעלי שיר, כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות שיש להן כמין אצעדה סביב צוארן, וטבעת קבועה בה ומכניסין בה רצועה ומושכין אותה בה - מותר שיצאו בשיר הכרוך על צוארן ויכולין למשכן בהם, ומיירי כגון דאיכא נטירותא בכרוכין, שאם תרצה לברוח יתפ[י]סנה בכריכת האפסר. וצריך להיות הכריכה רפויה, שיהא יכול להכניס היד (תוספות נ"ב. ד"ה 'או'), אבל לנוי בעלמא - אסור. ורש"י ז"ל פירש שם דאפילו לנוי בעלמא, כיון שכן דרכן בחול - מותר ע"ש, וכבר בארנו זה בסעיף ג' (ועיין ב"ח).

אבל הכלב שאינו של ציידין - אסור לצאת בטבעת שעל צוארו. ויש להסתפק במקום שעושין זה לסימן שהכלב יש לו בעלים, דאם אין לו טבעת בצוארו סימן הוא שאין לו בעלים והורגין אותו, אם מותר לצאת בו אם לאו. ונראה שאסור, וראיה ממה שיתבאר דאין תרנגולים יוצאין בחוטין דעבדי לסימנא שלא יחליפו, אלמא דכל שעושין לסימן - הוי משא.

סימן שה סעיף ו

האילים יוצאים לבובים, והוא עור שקשורה להם תחת זכרותם שלא יעלו על הנקבות כדי שלא יכחשו. והרחלות יוצאות שחוזות וזהו להיפך, שקושרין אליה שלהן כלפי מעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים, ויתעברו וילדו. ויוצאות כבונות, והוא שקושרין בגד סביבן כדי לשמור הצמר שיהיה נקי, ועזים יוצאות צרורות, והוא שקושרין ראשי דדיהן.

ודוקא שהקשירה היא כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו כדי שתהיה שמ[י]נה, דאז קושרים בהידוק. אבל אם הקשירה הוא כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ - אסור, דעל זה לא מיהדק שפיר, שיריאין להדק, דמזה בא הצימוק והוא רצונו שתחלב, ולכן חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי.

ואין לשאול דאיך אפשר ששני ההפכים תחשב לצרכיהם, דודאי כן הוא, דיש עזים שהם שמנות בטבען - טובתה שתחלב, והכחושות - טובתן שלא תחלב. ועוד כיון דהם קנין האדם, כל מה שהאדם רוצה לטובתו - נחשב אצלן כמלבוש. ודוקא כשהענין נוגע בעצם גוף הבעל חי, אבל במה שעושין לסימן - הוי משוי כמ"ש.

סימן שה סעיף ז

החמור בטבעו קר וצריך חימום, כדאמרי אינשי: 'חמרא - אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה', ולכן נושא עליו תמיד מרדעת, והוא כעין אוכף קטן. ויוצא הוא במרדעת הקשורה בגופו, דאם אינה קשורה יש לחוש שתפול ואתי לאתויי. ולקשור עליו בשבת - אסור, מפני שבעת הקשירה צריך לסמוך על גופו ומשתמש בבעלי חיים, ולכן צריך שתהא קשורה עליו מערב שבת.

אבל שארי כל הבהמות - אסורות, דאין צריך חימום והוי משוי, וגם החמור ליתן עליו אוכף - אסור אף על פי שקשור לו מערב שבת, דאינו מחמם דהוא רק למשא. ובשבת מותר ליתן עליו מרדעת שילך בחצר, שאין צריך קשירה, ובנתינה בעלמא לא יצטרך לסמוך על גופו. וכן בעיר שיש שם עירוב - מותר לצאת, וכן כל הדברים שנתבאר שאסור לצאת משום משוי - אינו אלא במקום שאין עירוב, ובמקום עירוב מותר בכל דבר, דלא עדיף מאדם כמ"ש בסימן רס"ו.

אבל על הסוס - אסור ליתן מרדעת כלל אפילו בחצר, דכיון דאין צריך לכך, מיחזי כמו שרוצה להטעינו משא. ולהסיר מרדעת בשבת - אסור בין מן החמור בין מן הסוס, דכיון דאין להם צער אם לא יסירוהו - הוי טירחא שלא לצורך. ואוכף - אסור בין ליטול ובין להניח בין בחמור ובין בסוס, מטעם טירחא שלא לצורך.

סימן שה סעיף ח

ובעת שהקור גדול ויש צער לסוס מפני הצינה - דינו כמו חמור (ט"ז סק"ו), וכן בימות החמה שהזבובים נושכים אותו - מותר ליתן עליו איזה דבר למנוע נשיכת הזבובים (שם).

ואוכף שעל גבי החמור שבא מן הדרך ונתייגע וצריך להסירו לצננו - לא יטלנו בידו, דאף על גב שיש לו קצת צער מחימום המשא של האוכף שעליו, מכל מקום מאליו יצטנן כשינוח. וכשירצה שיפול מעליו - מתיר החבל מתחתיו, דבזה אין צריך לסמוך עליו, ומוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו.

סימן שה סעיף ט

אין תולין לחמור טרסקל בצוארו ליתן מאכלו בתוכו שיאכל משם, דכיון שיכול לאכול בלא זה - הוי טירחא שלא לצורך, ועוד שמא יבא לסמוך עליו (שם סק"ח). אבל עגלים וסייחים, והם חמורים הרכים שצוארן קטן ומצטערין לאכול על גבי קרקע - מותר לתלות עליהן כלי קטנה עם המאכל שיאכלו ממנה. וחשש סמיכה אין בהן, כי נוח לתלות עליהן.

וזהו בחצר, אבל לא ילכו בו לרשות הרבים, דמשוי הוא. ולפי זה אצל[י]נו יש שתולים שק עם שיבולת שועל לסוס על צוארו שיאכל, ואינו נכון, שהרי יכול לאכול מן האבוס או משאר כלי.

סימן שה סעיף י

לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע, ולא בזהורית שעושין לנוי לסוס, ולא עזים בכיס שבדדיהם, שקושרים אותן שלא יסרטו דדיהן בקוצין. ולא אבין, הלא צורך גדול הוא להם, ובאמת ברמב"ם פרק כ' לא נמצא דין זה, וגם בגמרא (נ"ג:) לא נזכר זה לענין איסור, אלא שאמרו מעשה בעזים בית אנטוכיא שהיו דדיהן גסין ועשו להן כיסין כדי שלא יסרטו דדיהן ע"ש.

ומהרמב"ם שם ראיה להיפך, שהרי כתב בדין י"ב שיוצאין הזכרים בעור הקשור על לביהן כדי שלא יפלו עליהם זאבים, וזהו בגמרא שם, ואם כן מה בין זה לזה. והטור והש"ע סעיף י"א שהביאו דין זה לא הביאו הך דינא דהרמב"ם.

ונראה לי דהטור והש"ע דסבירא ליה דבבהמה כדי להנצל מנזק - הוי משוי, כמו באדם באצולי טינוף דהוי משוי אם אינו מלבוש גמור, כמ"ש בסימן ש"א סעיף ס"ה ע"ש, ולכן פסקו זה לאיסור. ולא פסקו כמאן דאמר בגמרא שם דמותר בעור הקשור וכו', ופסקו כאינך אמוראי, וסברי דפליגי, והרמב"ם סבר דלא פליגי כמ"ש המגיד משנה שם, ותמיהני על המפרשים שלא העירו בזה כלל.

סימן שה סעיף יא

ועוד כתבו שלא תצא פרה בחסום שבפיה, שחוסמים פיה שלא תרעה בשדות אחרים, ולא כל בהמה בסנדלים שברגליה, שלא תנגף, ולא מצאתי ברמב"ם הך דלא תצא פרה בחסום שבפיה ע"ש. ובטעמא דסנדל יש לומר דילמא נפיל ואתי לאתויי, דאם לא כן למה תיאסר.

אבל יוצאה בהמה באגד שעל גבי מכה ובקשקשים שעל גבי השבר, והם לוחות שקושרים להם סביב העצם הנשבר, ובשליא שיצאתה מקצתה ותלויה בה, ופוקק זוג שבצוארה ומטייל בה בחצר, אבל לא תצא בו לרשות הרבים אף על פי שהוא פקוק, בין אם הוא בצוארה בין אם הוא בכסותה. והטעם משום דמיחזי כמו שמוליכה לשוק למוכרה, ואם אינו קשור בה - הוי גם כן משוי (עיין מג"א סק"ו).

ואם הזוג אינו פקוק - גם בחצר אסור משום משמיע קול, אם הוא דמי קצת לקול כלי שיר. ואפילו בלאו הכי, כיון דמקשקש ומשמיע קול, אפילו בחצר מיחזי כמוליכה בשוק למכור (שם סק"ה).

ולא תצא בחותם בין שהוא בצוארה בין שהוא בכסותה, דהחותם הוא לסימן וזה אסור בבהמה, כמו שיתבאר בחוטין שבתרנגולת וכמ"ש בסעיף ה', ועוד דילמא מיפסיק ואתי לאתויי.

סימן שה סעיף יב

אין הגמל יוצא במטוטלת, והוא כמין כר קטן שנותנין תחת זנבו, אפילו היא קשורה לו בזנבו, אלא אם כן היתה קשורה לו בזנבו ובחטוטרתו או בשלייתה, דכיון דקשורה בשניהם - לא נפלה (רש"י נ"ד.). אבל בזנבו לבד - חיישינן שתפול ואתי לאתויי.

ולא תצא שום בהמה לא עקוד ולא רגול, ועקוד פירושו שקושר ידו אחת עם רגלו, ורגול היינו שקושר אחת מרגליה כלפי מעלה שלא תלך אלא על שלשה רגלים. והאיסור הוא דהנה למה עושין כן, כדי שלא תברח, ונטירותא יתירתא היא, דאין צריך שמירה כזו.

סימן שה סעיף יג

ולא יקשור גמלים זה אחר זה והוא תופס באפסר הראשון וכולם נמשכים על ידו, משום דמיחזי כמוליכם למכור (גמרא נ"ד.). אבל אם תופס כמה אפסרי גמלים בידו - מותר. ויש מי שאוסר גם בזה, משום דגם בכהני גווני מיחזי כמוליכם למכור, ואינו מותר אלא להוציא בהמה אחת לבדה והוא מושכה בחבל. ואפילו המוציא בהמה אחת ומושכה בחבל - צריך ליזהר שלא יוצא ראש החבל טפח מתחת ידו, דבזה יתראה כא(י)לו נושא החבל לבדה, ושאינה מאפסר הבהמה.

וגם לא יניח הרבה מן החבל בין ידו להבהמה באופן שלא יכביד עד שלא יגיע בטפח הסמוך לארץ, דאם תגיע לשם מיחזי גם כן שהחבל הוא בפני עצמו, ולא מהקשור בהבהמה. ואם החבל ארוך - יכרוך אותה סביב צוארה ויניח רפוי בין החבל לצואר, וכמ"ש בסעיף ה'.

סימן שה סעיף יד

ואין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת, והטעם מבואר בסעיף ז', ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק, כמ"ש בסעיף י"א, ולא בסולם שבצוארו, והן לוחות שקושרים סביב צוארו שלא יחכך מכתו. ולא דמי לאגד שעל המכה שנתבאר שם דמותר, משום דחשובין הן וחיישינן דילמא תתפרד הקשירה, ויפלו ואתי לאתויי (רש"י נ"ד:).

ולא ברצועה שברגלו, והוא כמין טבעת עבה שעושים מקש, וקושרים ברגלי הבהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בזו, ועושים לה זה להגן שלא תכה זו בזו, או כשנבקע פרסותיה קושרין אותה ברצועה כדי שתחלים ותחזור לכמות שהיתה. וטעם או מפני חששא דנפיל ואתי לאתויי, או מפני שאין צורך בזה והוי כמשוי.

ואין התרנגולים יוצאין בחוטין שקושרין ברגליהן לסימן, דזהו משוי כמ"ש, ולא ברצועה שקושרים ברגליהם כדי שלא ישברו הכלים, דלהם עצמן אין צורך בזה והוי משוי. אבל אם הוא כדי שלא תברח - מותר, דזה הוי צורכה. ואין האילים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן, שעושים להם כן כדי שלא תהא האליה נגררת בהארץ. ומפרש בירושלמי טעם האיסור מפני שהעגלה חופר בקרקע ע"ש.

ואין העזים יוצאות בעץ ידוע שנותנים בחוטמיהן כדי שיתעטשו ויפלו התולעים שבראשיהם, דשמא ת(י)פ(ו)ל העץ מחוטמה ואתי לאתויי. ולא העגל בעול קטן שנותנים על צוארה, דמשוי הוא, ולא בזמם שמניחים בחוטמו של עגל כדי שלא יינק, דזה אי אפשר לחשוב כצורכה שהרי זהו צער לה, ולכן הוי משוי.

ולא פרה בעור שנותנים על דדיה כדי שהשרצים לא יינקו ממנה, משום דקושרים שלא בחזקה וחיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי, ולא ברצועה שבין קרניה, בין אם הוא לשימור אסור מטעם דהיא אינה צריכה לשימור כזה והוי נטירותא יתירתא, ובין אם הוא לנוי דאין תכשיט לבהמה. וכן לא תצא פרה או שור בחבל שבצוארה מטעם זה, דאין צריך שימור והוי נטירותא יתירתא, אם לא שעסקיה רעים וצריכה לשימור זה. אבל עגלים - מותרים, לפי שהם מורדים בקל וצריכים שימור. ואפילו החבל כרוך סביב צוארן - מותר כשיש ריוח בין חבל לצואר, שיכול להכניס בה היד.

והבהמה יוצאה בקמיע המומחה לבהמה, אבל לא תצא בקמיע המומחה לאדם, דמומחה לאדם לא הוי מומחה לבהמה, דאדם אית ליה מזלא (גמרא).

סימן שה סעיף טו

כלל גדול הוא דכל מה שאסרו חכמים בבהמה משום משוי - מותרת בחצר ואפילו בכרמלית (מג"א סק"ו), ויש מי שאוסר בכרמלית (ת"ש סקכ"ז), וכן משמע בסמ"ג שכתב דזוג אסור בכרמלית (שם). ולאו ראיה היא, דבזוג יש לומר והטעם משום מיחזי כמוליך למכור, וזה וודאי אסור אפילו בכרמלית, ולהדיא כתב הסמ"ג טעם זה ע"ש. והגם שכתב ועוד משום משוי ע"ש, זה קאי ארשות הרבים, ואדרבא בשארי דברים כתב הסמ"ג להדיא לרשות הרבים ע"ש, ולכן נראה עיקר כדיעה ראשונה.

אמנם במקום שהטעם דילמא נפיל ואתי לאתויי - יש לומר דגם בכרמלית אסור (מג"א שם). ובדבר שהטעם משום דמיחזי כמוליך למכור - פשיטא דאסור אפילו במבוי המעורבת, והרי גם ביום טוב אסור זה, דליכא איסור הוצאה כמ"ש בסימן תקכ"ב (שם).

סימן שה סעיף טז

אין רוכבין על גבי בהמה ולא נתלים עליה, ואפילו בצ(י)דה אסור להשתמש, דאסור להשתמש בבעלי חיים בשבת ויום טוב, וזהו מן השבותין. ודע דהך דאין רוכבין היא משנה בביצה (ל"ז:), ומפרש בגמרא הטעם שמא יחתוך זמורה, ופירש רש"י להכותה, והרי"ף והרמב"ם בפרק כ"א פירשו להנהיגה. ולמה לא אמרו משום משתמש בבעלי חיים, משום דגם עיקר איסור דמשתמש בבעלי חיים הוא מטעם זה, שמא יחתוך זמורה (תוספות עירובין מ"ג. סוף ד"ה 'הלכה').

ובירושלמי אומר הטעם משום שביתת בהמתו, ופירש רבינו הב"י בספרו הגדול דאף על גב דחי נושא את עצמו וליכא שביתת בהמתו, מכל מקום כיון דהיא מצטערת בכך - אסור, דבזה ליכא אצלה שביתה ע"ש. ולפי זה יש לומר דחדא טעמא הוא הירושלמי והבבלי, לפירוש רש"י שפירש שמא יחתוך זמורה להכותה. כלומר ויש שני איסורים, איסור דחיתוך זמורה, ואיסור מה שתצטער מהמכות.

ולעניות דעתי נראה דכוונת הירושלמי כפירוש הרי"ף והרמב"ם, שמא יחתוך זמורה להנהיגה, ובזה וודאי יעבור על שביתת בהמתו כשינהיגה באיזה משא. והירושלמי שאומר משום שביתת בהמתו, הכוונה שיוכל לבא לידי שביתת בהמתו (ועיין מ"ש לעיל בסימן רמ"ו סעיף ט"ז).

סימן שה סעיף יז

כבר נתבאר בסעיף הקודם דאפילו בצ(י)דה אסור להשתמש, אבל צ(י)די צדדים - מותר, כגון שדבר אחר מונח על צ(י)דה והוא משתמש בו - מותר, דלא גזרו על צ(י)די צדדים.

וסוס המושך בקרון - קרוי הקרון צדדים, דכולא מעשה הקרון אחת היא, והבהמה מושכת בו בהקרון, והיושב בקרון - הוה ממש כמשתמש בצדדי הבהמה. ועוד יותר מזה, שמש(ת)מש בהבהמה על ידי דבר אחר, והיינו על ידי הקרון, והיושב בקרון כא(י)לו יושב על צדדי הבהמה עצמה, דמה לי אם הבהמה מושכת את האדם על ידי רכובה או על ידי הקרון. ואדרבה, על ידי הקרון חמור יותר, שהרי על ידי האדם היא מושכת גם את הקרון, דבו לא שייך 'חי נושא את עצמו'. ולפי זה חייב מן התורה הנוסע בקרון, ואפילו הסוס והקרון של אינו יהודי והוא מנהיגו והישראל יושב בהקרון - הוה כרוכב ומשתמש בבעלי חיים.

וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף י"ח וזה לשונו: "ואסור לישב על קרון שהאין יהודי מנהיגו בשבת, משום שמשתמש בבהמה, גם שמא יחתוך זמורה" עכ"ל.

כלומר דיש איסור משתמש בבהמה עצמה ומקרי צדדין, ואולי גם יותר מצדדין מטעם שבארנו. ועוד כיון דעיקר טעם האיסור היה שמא יחתוך זמורה, וגם היושב בקרון יש חשש זה, שמתוך שירצה שירוץ מהר יחתוך זמורה או יטול דבר אחר ויכנו, ויעשה כמה איסורים כמ"ש, ובחוץ לתחום נתוסף בזה גם איסור תחומין. כללו של דבר: היושב בקרון עושה איסורים הרבה, ואפילו לדחוף הקרון בעוד הסוס אסור בו - אסור (עיין מג"א סק"י ולפמ"ש נתברר הכל לאיסור ודו"ק).

סימן שה סעיף יח

וכתב הרמב"ם בפרק כ"א דין ט':

"אין רוכבין על גבי בהמה בשבת... ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה בשבת. עלה באילן בשבת בשוגג - מותר לירד, במזיד - אסור לירד (שהרי משתמש בו דרך ירידתו), ובבהמה - אפילו במזיד ירד, משום צער בעלי חיים.

וכן פורקין המשוי מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים. כיצד, היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה - מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר, והוא נופל מאליו. היה בא מן הדרך בשבת ובהמתו טעונה, כשיגיע לחצר הח(י)צונה נוטל את הכלים הנטלים בשבת וכו'",

וכבר נתבאר זה בסימן רס"ו ע"ש. ואפילו המשא הוא מוקצה - התירו משום צער בעלי חיים (עיין מג"א סק"ט).

סימן שה סעיף יט

בהמה שנפלה לאמת המים, אם המים עמוקים שמפני כך אין יכול לפרנסה במקומה, דא(י)לו יכול לפרנסה במקומה נותנים לה שם לאכול ותעמוד עד מוצאי שבת וימשכוה משם, אבל בשבת אסור להמשיכה אף שיש צער בעלי חיים, דאין לדמות גזירת חכמים זו לזו (שם סקי"א). ופשוט הוא דמותר לומר לאינו יהודי להעלותה משום צער בעלי חיים (שם).

אמנם אם ליכא כאן אינו יהודי וגם אין לה פרנסה במקומה ותוכל למות - התירו חכמים להביא אפילו כרים וכסתות, ומגביה רגלה ונותן הרגל עליהם וכן הרגל השני והג' והד' כדי להגביהה, ואם עלתה - עלתה. ואף על פי שמבטל כלי מהיכנו לשעה, ואולי לא תעלה ויהיה הביטול לכל השבת, מכל מקום התירו משום צער בעלי חיים, אבל לא להעלותה בידים ממש.

ועוד נתבארו דיני בהמה בסימן רס"ו ועוד יתבאר בסימן שכ"ד ובסימן של"ב, ודיני קירור בבהמה יתבאר בסימן תקכ"ג לעניין יום טוב, והוא הדין לשבת ע"ש (עיין א"ר סקי"ח וצ"ע).

סימן שה סעיף כ

ומותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת, דאף על גב דחולב חייב משום מפרק, ואמירה לאינו יהודי שבות, מכל מקום משום צער בעלי חיים דבהמה כשעטיניה מליאים חלב ואין חולבין אותה יש לה צער גדול - לפיכך התירו לומר לאינו יהודי לחולבה. ופשוט הוא דהחלב אסור כל השבת משום מוקצה ונולד.

ויש אומרים עוד דכיון דכל ההיתר הוא משום צער בעלי חיים, צריך לקנותו בדבר מועט מן האינו יהודי, שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל. וידוע עתה שנותנין להן דבר מה בעד מה שחולבין, ולכן גם לדיעה זו אנו יוצאין. ויש אומרים דשפחות שהן לשנה אין צריך לזה כלל (ב"ח וט"ז סקי"ב), משום דאינהי וודאי אדעתא דנפשייהו עבדי, שעליהן לעשות זאת. ויש אומרים דאדרבא שפחות גריעי טפי, שהן וודאי על דעת הבעלים עושות וכמ"ש בסימן רנ"ד (מג"א סקי"ג), ועוד דבביתו של ישראל הא אין שום היתר לעשות מלאכה כמ"ש בסימן רנ"ב (שם).

ומכל מקום העולם נהגו היתר בדבר (שם), ונראה לי דהדין עמהם, דזה אינו דומה לכל המלאכות, דהכל יודעים שאין הישראל משתמש בהחלב בשבת, ואין מגיע להישראל טובה מזה כי היה חולבה במוצאי שבת, והחליבה הוי רק משום צער בעלי חיים, וזה גלוי אפילו לאינם יהודים. ואם אין שפחה בביתו טוב להעמיד אינה יהודית תמידית שתבא לחלוב בשבת, שלא יצטרכו לומר לה בכל שבת, וכן המנהג אצלנו. ואיך נותנין מאכל לבהמה בשבת - יתבאר בסימן שכ"ד. (ומ"ש המג"א בסקי"ב דמותר לומר לאינו יהודי להמרות אווזות ע"ש, אצלינו נוהגין איסור בהלעטה כמ"ש ביורה דעה סימן ל"ג, ומ"ש בדיני חולב יתבאר בסימן ש"ך ע"ש)

סימן שה סעיף כא

כתב רבינו הב"י בסעיף כ"א:

"גבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל - מותר, כיון שאינו אומר להם שיעשו"

עכ"ל.

כלומר דוודאי אם יודע שעושות - מחוייב למחות בהם, אלא שמיירי שעשו מעצמן. ומקור הדין הוא מהגהות מיימוניות פרק ח' אות ז', ואיהו סבירא ליה דאם צוה הישראל לכותי לעשות לו מלאכה בשבת - אסור הישראל באותה מלאכה לעולם משום קנס, כדעת רבינו ירוחם שהביא בספרו הגדול בסימן ש"ז, וקמ"ל דהגבינות מותרות כיון שמעצמן עשו.

ובאמת לפי מה שפסק רבינו הב"י לקמן סימן ש"ז סעיף כ', דאפילו אם הישראל צוה לו לעשות מלאכה בשבת אינו אסור אלא בכדי שיעשו ע"ש - אך למותר דין זה, אבל מכל מקום כוונתו כמ"ש (ואתי שפיר קושית המג"א סקי"ד).

סימן שה סעיף כב

מי שיש לו משרת אינו יהודי וכשמשקה לו בהמתו ומוליכה להשקותה רוכב עליה - אין צריך למחות בו, כיון שהחי נושא את עצמו ואין בזה איסור תורה. ואף על גב דמדרבנן אסור - לא גזרו בשבות זה בבהמה שיהא הישראל מחוייב למונעו, והרי אין הישראל עושה כלום לא בדיבור ולא במעשה, אלא שיודע שהאינו יהודי עושה שבות בבהמתו, ולא מצינו שבזה צריך למונעו.

אבל אם נותן עליה בגדיו או שאר משא - צריך למונעו, שיש בזה איסור תורה. אבל באוכף ליכא קפידא, דבטל לגבי הבהמה (פרישה). ואם נשאר על הבהמה איזה דבר מערב שבת - מחוייבים הבעלים למונעה שלא תלך כן בשבת לרשות הרבים (מג"א סקט"ז וא"ר סקכ"ג), ורק כשהולכת חוץ לתחום אין צריך למונעה (א"ר שם).

ומותר למסור סוס או פרד או חמור לרועה אינו יהודי, ואף על פי שהוא משתמש בהם בשבת - אין בכך כלום, כיון דשלא מדעת ישראל הוא עושה, ואינו ממתין שכירות ממנו, ואם רואהו משתמש בה בשבת מוחה בידו, וממילא שלא ישתמש בהם, ולמה לו לעשות דבר שאין לו ריוח מזה. ולכן כשראה אותו משתמש - מקרה הוא ולא יעשה כן בתמידות, ולכן אין בזה כלום.

מה שאין כן המשכיר או המשאיל לאינו יהודי, אפילו מתנה עמו שלא לעשות בשבת - אינו מועיל, דוודאי יעשה כמ"ש בסימן רמ"ו, אבל זה הרועה למה יעשה כיון שאינו נהנה מזה. וכל שכן שאין לחוש שהרועה יוציא אותם חוץ לתחום, דתחומין דרבנן. ואף גם חוץ לי"ב מיל לכמה פוסקים הוה דרבנן, ואפילו אי הוה דאורייתא לא חיישינן שיוציאם כל כך רחוק, אבל אסור לומר להרועה שיוציאה חוץ לתחום. ומי ששולח שוורים למקום רחוק על ידי אינם יהודים על פי קציצה - ישלחו בערב שבת, דבשבת אסור כמ"ש בסימן רנ"ב (כן נראה לי ועיין מג"א סקי"ח).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שו

קיצור דרך: AHS:OH306

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

באיזה חפצים מותר לדבר בשבת ובאיזה אסור
ובו עשרים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה

סימן שו סעיף א

כתיב: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וגו', וכבדתו מעשות דרכיך ממצא חפצך ודבר דבר".

הרי שאסור לעשות בשבת דבר עסק ומסח[ו]ר אף שאין בזה אב מלאכה, וזהו 'חפציך', כלומר חפצי חול. והוזהרנו על העשייה וגם על הדיבור בהם, ודיני דיבור יתבאר בסימן ש"ז. ודרשו חז"ל (ק"נ.): דדיבור אסור, הרהור מותר, דמותר להרהר בעסקיו בלבו. ומכל מקום משום עונג שבת מצוה שלא יחשב בהם כלל, ויהא בעיניו כא(י)לו כל מלאכתו עשויה.

ולא התירו חכמים ההרהור אלא כשאין לו טרדת הלב ודאגה בהרהור, כגון שעסקיו הולכין בטוב בהצלחה ובלא פיזור הנפש. אבל כשיש לו על ידי ההרהור דאגה וטרדת הלב - אסור, שהרי אין לך ביטול עונג שבת גדול מזה. ואיתא במכילתא: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך' - שתהא כל מלאכתך בעיניך עשוי בהגיע שבת קדש, שהרי אין אדם יכול לעשות כל מלאכתו בשבוע אחד, אלא יראה אדם בכל שבת כא(י)לו מלאכתו עשויה, ואין לך עונג גדול מזה (טור).

וכן אנו אומרים בתפ(י)לה: 'מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה', ובברכת המזון אנו אומרים: 'שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתינו' (ב"י בשם הר"י). והשכר מזה גדול מאד, ואף גם בעולם הזה משתלם לו בפרנסתו, כמו דשנינו שם בברייתא: מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא ונמנע ולא גדרה (גם בחול, וקנס את עצמו בשביל שהרהר בזה בשבת). ונעשה לו נס ועלתה בו צלף, וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו ע"ש.

סימן שו סעיף ב

ומהו זה דכתיב 'ממצא חפצך', הלא כבר כתיב 'עשות חפציך' ומהו זה לשון 'ממצא', אלא דהכי פירושו: אפילו להמציא חפציך - אסור, כלומר שיעשה עתה דבר המותר לגמרי שאין בו לא מלאכה ולא שבות אלא היתר גמור, רק שבזה ימציא לו המלאכה שאסור לעשותה בשבת משום מלאכה או משום שבות - זה גם כן אסור. ואף על גב שאין זה אלא הרהור כמובן, והרהור מותר, אך באמת פירשו חז"ל בעירובין (ל"ט.) דמידי דלא מינכרא שכוונתו משום דבר שאסור בשבת - באמת מותר, אבל מידי דמינכרא - הוי כדיבור ואסור.

סימן שו סעיף ג

כיצד: כגון שהולך בשדהו לראות מה היא צריכה מעידור וניכוש וכיוצא בהם, או שהולך בהפאברי"ק שלו להתבונן מה היא צריכה, שהכל מבינים שמחשב בלבו בדבר העסק. וכן בזמניהם שהיו המרחצאות תיכף אחר שער העיר, והוא עומד על פתח שער העיר עד חשיכה, שהכל רואים שכוונתו לילך למרחץ כשתחשך.

וכן שנינו במשנה (ק"נ.): 'אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים', כלומר שעומד בסוף התחום עד חשיכה, והכל רואים שכיון שעומד בסוף התחום - מסתמא כוונתו לדבר האסור בשבת, ומחשיך על התחום כדי שתיכף כשתחשך יצא חוץ לתחום וישכור שם פועלים או ענין אחר האסור בשבת.

אבל בתוך התחום - מותר, שאין אדם מרגיש בזה והוי כהרהור. (תוספות שם ד"ה 'ואין', ודברי המג"א בסימן ש"ז סקי"ג שכתב דבמחשיך על התחום אסור אף בלא מינכרא, ודוחה דברי המ"מ והש"ע על פי דברי תוספות שם, תמוה מאד, שהרי גם התוספות כוונתם כן, וכן השיג עליו הא"ר בסק"ב. ועוד דלדבריו למה מותר להחשיך להביא בהמתו, כיון דגם באינו ניכר אסור, ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק)

סימן שו סעיף ד

אבל מחשיך הוא על התחום להביא בהמתו, לפי שדבר זה היה ביכולת להיות גם בהיתר, שאם היו שם בורגנין כל אחד בתוך ע' אמה ושירים - היה נחשב בתחום. וכן מותר להחשיך על התחום להביא משם פירות תלושין שאינם מוקצין, מפני שיש בהם צד היתר אם היה משם מחיצות עד ביתו. אבל פירות המחוברין או מוקצין - אסורין, שבהם לא משכחת היתר (גמרא שם).

וכן אסור להחשיך על התחום להביא משם בהמה קטנה שאינה יכולה לילך ברגליה וצריך לישא אותה על כתפו, שאין בזה צד היתר בשבת, דבעלי חיים הוה מוקצה ואסורים בטלטול. אבל מותר להחשיך כדי לשמור הבהמה הקטנה והפירות המחוברים, שהרי השמירה מותר בשבת גם כן, ונמצא שמחשיך על דבר המותר. ואם הלך בשביל שמירה ואחר כך נמלך להביא - גם כן מותר (הגר"ז).

ובתוך התחום מותר הכל, כיון שאין אדם מרגיש בזה כמ"ש בסעיף הקודם. וזה שכתב רבינו הרמ"א בסעיף א' דהוא הדין דאסור לטייל למצא סוס או ספינה או קרון לצאת בו עכ"ל, מיירי כגון דמינכרא מילתא שמטייל בשביל כך (מג"א סק"ג), או דכוונתו על התחום (וכ"מ דעל ענין זה קאי ע"ש).

סימן שו סעיף ה

אמנם יש להבין, דכיון שאמרנו דבסוף התחום אסור אף שאין יודעים על מה מחשיך, אלא דבסוף התחום יאמרו דמסתמא הוא על דבר האסור כמ"ש בסעיף ג', אם כן מאי מהני מה שמחשיך לדבר המותר, והא אכתי יחשדוהו שמחשיך לדבר האסור.

אמנם הדבר פשוט דכשמחשיך על דבר המותר הרי יראו אחר כך שבח(י)נם חשדוהו, ועוד דבעיקר הדבר אי אפשר לאסור בכהני גווני, דטעמא מאי אסרינן כשיחשדוהו ומה איכפת לן. אלא דכיון דדיבור אסור והרהור מותר, אם כן כשיחשדוהו יצא מכלל הרהור ובא לכלל דיבור מפני שניכר על מה עושה כן, כמ"ש בסעיף ב'. אבל כשמחשיך לדבר המותר - מה לנו אם יחשדוהו, הרי אצלו אין כאן לא דיבור ולא הרהור (כן נראה לעניות דעתי).

סימן שו סעיף ו

היתה בהמתו עומדת חוץ לתחום - קורא לה והיא באה. ואף על פי שעל ידי קריאתו יוצאת חוץ לתחום שלה, כגון שתחומה היתה תחום אחר משל בעלים, כגון שמסרה לרועה קודם השבת כמו שיתבאר בסימן שצ"ז - מכל מקום מותר לקר(ו)א אותה, דאין אדם מוזהר על תחום בהמתו.

אבל אסור להביאה בידה אם היא חוץ לתחום שלה (גמרא נ"ג:), ואפילו עומדת חוץ לתחום שלו קורא לה, ולא חיישינן שימשך אחר בהמתו ויצא חוץ לתחום, דכיון דהוי דרבנן - לית לן למיחש, כמו בסימן ש"ן בעומד ברשות היחיד או ברשות הרבים ושותה בכרמלית, דלא חיישינן שיביא הכלי אצלו, והכי נמי כן הוא.

סימן שו סעיף ז

דרשו חז"ל מהא דכתיב 'ממצא חפצך ודבר דבר', דחפצך אסורין אבל חפצי שמים מותרים, והיינו להמציא חפצי שמים כמו החשכה על התחום וכיוצא בזה כמו שיתבאר.

ויש בזה שאלה, דאם כן נדרוש גם כן: עשות חפציך ולא חפצי שמים, ויהא מותר לעשות שבות בחפצי שמים. אמנם ביאור הענין כן הוא: דודאי כשאסרה התורה מלאכה בשבת אסרה אפילו בחפצי שמים אם לא בפקוח נפש, שהרי כתיב: "לא תעשה כל מלאכה", ולא חילקה בין מלאכת הדיוט למלאכת שמים, ולכן בקרבנות הוצרכה התורה להתיר בפירוש הקטרת האיברים של קרבן תמיד של בין הערבים דערב שבת כשמשלה בהן האור, מקרא ד"לא תבערו אש בכל מ(ו)שבתיכם", דבמ(ו)שבתיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר לאיברין ופדרים של ערב שבת, כדאיתא סוף פרק קמא דשבת ע"ש, וממילא כשנאסרו שבותים לכל - נאסרו אפילו לדבר מצוה, לבד במקדש דאין שבות במקדש, וגם זה לא בכל השבותים (תוספות עירובין ק"ב: ד"ה 'והעליון' ע"ש).

ולכן הא דכתיב: 'עשות חפציך' - גם חפצי שמים בכלל, אך בכאן דכתיב 'ממצא חפצך ודבר דבר', וכשם ש'ודבר דבר' אינו בדיבורי שמים, שהרי אדרבא מצוה בשבת לדבר בדיבורי שמים, כמו כן 'ממצא חפצך' אינו בחפצי שמים.

סימן שו סעיף ח

ולפיכך מותר להחשיך על התחום כדי לעשות צרכי כלה או צרכי המת או שאר צורך של דבר מצוה, כגון להביא להכלה צרכיה ולהמת ארון ותכריכים וכל כיוצא בזה, ויכול גם לומר לחבירו שיחשיך כדי שיביא לו, דכיון שמותר בעצמו לעשות - כל שכן שיכול לומר לחבירו שיעשה זה. וגם יכול לומר לו לך למקום פלוני למחר לקנות זה, ואם לא תמצא במקום פלוני תלך למקום פלוני, ואם לא תמצא במנה תקח במאתים. ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח קצוב, כלומר שלא יאמר לו שלא תוסיף על כך וכך מעות, דזהו ממש מקח וממכר, ועשות חפצי שמים לא הותרה, ורק ממצ(ו)א הותרה, וכל שאינו קוצב מקח קצוב - הוי הכל בכלל ממצ(ו)א.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג': דאם אי אפשר לו אלא אם כן יזכיר לו סכום מקח - מותר בכל ענין, דהא צרכי מצוה היא, ויש אוסרים בכל ענין וכן עיקר עכ"ל.

דהמתיר סובר דכיון דאין בזה מקח ממש - הוי הכל בכלל ממצ(ו)א, כלומר להמציא בעד המקח, והיש אוסרים סוברים דמקח קצוב הוה בכלל עשות חפציך, דאסור כמ"ש. וכל שכן שאסור לומר למי שלוקח ממנו הדבר: 'לקחתי ממך בשמ(ו)נה דינרים, תן לי עוד בשני דינרים ואהיה חייב לך עשרה', דודאי אסור דזהו כמקח ממש (ונראה לי דבזה הכל מודים שאסור, אף על גב שמסידור לשון הרמ"א לא משמע כן ע"ש ודו"ק)

סימן שו סעיף ט

דבר ידוע שאסור ליטול שכר שבת אפילו בדבר שמותר לעשות בשבת, כגון שכר שמירה, אלא אם כן בהבלעת שאר הימים, כגון שנוטל בעד שבוע או חדש, שנבלע יום השבת בתוך שארי הימים. וגם אפילו בשמירת דבר מצוה כן הוא, ולא אמרינן בזה חפצי שמים מותרין.

וזהו ששנינו (בבא מציעא נ"ח.): השוכר את הפועל, לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים, כלומר גזבר של הקדש ששכר את הפועל לשמור את הפרה אדומה או התינוקות שמכינים לזה או הזרעים של העומר - אין נותנים לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו. היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע (שמיטה) - נותנין לו שכר שבת דבהבלעה הוא, לפיכך אחריות שבת עליו. הרי למדנו דגם לדבר מצוה אסור, דזהו לאו בכלל 'ממצ(ו)א' אלא בכלל 'חפציך', דאין זה הכנה לדבר אלא שבות גמור, אף על גב שלא דיברו בפירוש.

(וזהו טעם הטור שכתב: 'אסור לו ליקח שכר שבת', ותמה הב"ח למה שינה מלשון הגמרא ע"ש, ולדידי ניחא שבכאן לענין שבת זהו עיקר דינא, אלא שאני תמה על לשון הטור והש"ע סעיף ד' שכתבו דין זה בשכירות סתם, ולא כתבו עיקר הרבותא דאף בדבר מצוה אסור, שזהו עיקר השייך לסימן זה. והמה כתבו כלשון הרמב"ם סוף פרק ו', אבל הרמב"ם לא מיירי שם בדיני חפצי שמים ע"ש ודו"ק)

סימן שו סעיף י

וכששכרו לחדש או לשבוע ותובע ממנו מקצת שכרו, אסור לו לומר: 'תן לי של שבת', אלא אומר לו תן לי שכר השבוע או שכר החדש, או תן לי מקצת שכר של השבוע והחדש, וכן יכול לומר לו: 'תן לי שכר עשרה ימים'. ונראה לי דגם יכול לומר לו תן לי שכר שבעה ימים, אף דנראה כמזכיר גם שבת - מותר, כיון דהוי בהבלעה, וזהו כמו שבוע.

אמנם אפילו אם שכרו לחדש, אך שהתנה עמו שישלם לו בכל יום כפי המגיע ליום - מקרי שכיר יום, שהרי אם יסלקנו באמצע השבוע לא יסלק לו בעד כל השבוע אלא לפי הימים, ולכן מקרי שכיר יום והוי שכר שבת (מג"א סק"ז). ולכן אם דיברו שישלם לו בעד כל השבוע אם יסלקנו באמצע השבוע - מותר, ולכן המלוים בריבית על פי היתר עיסקא ינהגו כשמשלם לו לא יחשוב ימים אלא שבוע, כי היכי דלא ליהוי שכר שבת, וכן בכל העניינים כן הוא. אבל לפחות - מותר אפילו לחשוב לכל יום, ורק בריוח אסור לחשוב ליום (שם, וכן הוא בכתובות בעניינא דמורדת בדף ס"ד., ההפרש בין הוספה לפחיתה ע"ש).

סימן שו סעיף יא

וכיון שנתבאר דגם לדבר מצוה אסור שכר שבת, לפיכך אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת וליתן להם בעד זה כך וכך, אלא אם כן שוכרים אותם לשבוע או לחדש או לשנה. ואף דעיקר הכוונה הוא לשם שבת כידוע, מכל מקום השכירות הוא לשבוע כמנהג החזנים שנוטלים שכירות לשבוע.

האמנם זה אצלינו מעשים בכל יום שהחזנים העוברים ושבים מתפללים בשבת ונוטלין בעד זה שכר כפי מה שמשתווים עמו הגבאים, ולפי זה איסור גמור הוא, וגם כשנותנים לו שכר שבוע יש מי שאומר שצריך להתפלל בכל יום (מג"א סק"ט), ואין המנהג אצלינו כן. אך יש לומר שמפני שמתחייבים לילך לברית מילה ולחתונה מותר, אך כפי הידוע עיקר השכירות הוא בשביל תפלות שבת ויום טוב ור"ה ויוה"כ, ולפי זה הוי שכר שבת וצ"ע.

סימן שו סעיף יב

וזה לשון רבינו הב"י בסעיף ה': "אסור להשכיר חזנים להתפלל בשבת, ויש מי שמתיר" עכ"ל.

והנה הטור לקמן סימן תקפ"ה פסק לאיסור, והביא ראיה מהך דהשוכר את הפועל שהבאנו בסעיף ט', ורבינו הב"י שם בסעיף ה' כתב: "הנוטל שכר... אינו רואה סימן ברכה" ע"ש, ואף על גב דבכאן נראה שסובר כדיעה ראשונה, שהשנייה כותב בשם יש מי שמתיר כדרכו מכל מקום, נראה דמפני שראה שמנהג העולם כן לא סתם שם לאיסור.

והמתיר הביא ראיה מהך דפסחים (נ':) דד' פרוטות אין בהם סימן ברכה, ואחת מהן שכר מתורגמנים שעומדים לפני החכם בשבתות ומשמיעים לרבים ע"ש, שאומר הטעם דמיחזי כשכר שבת. אלמא דאיסורא ליכא, אלא שאינו רואה סימן ברכה. ויש מי שאומר ההפרש משום דבשם בהשוכר את הפועל אין תלוי המצוה בשבת, אבל במתורגמנים ובחזנים תלוי רק בשבת (ט"ז שם סק"ז). ואינו מובן, דאדרבא כיון דמיוחד לשבת הוי יותר איסור.

ושני הדיעות הם במרדכי כתובות סוף פרק ה', והמתיר אומר שם הטעם כיון דדבר מצוה הוא (וכן כתב המג"א בסק"ח). ואינו מובן, דאטו השוכר את הפועל לשמירת הפרה אדומה לאו דבר מצוה הוא, ונראה דהכי קאמרי, דכיון דמצוה זו בהכרח לעשותה בשבת כמו המתורגמנין וחזנים, ואין מי שרוצה לעשותה בחנם, לפיכך בהכרח לשלם להם, ואינהו באמת לא טוב עושים ולפיכך אינם רואים סימן ברכה.

ואמנם המה גם כן לאו איסורא קעבדי, דאצלם הוי כשכר בטילה, דאינם לוקחים בעד השבתות אלא בעד שעמלים בזה בכל השבוע. ונמצא שהנותנים אין עליהם איסור, שהרי מוכרחים לזה על פי הדין, והמקבלים אין נוטלין שכר שבת אלא שכר בט[י]לה של ימות החול.

והגם דאצלינו אין הכרח בהחזנים המנגנים, שביכולת איש פשוט להתפלל לפני העמוד, מכל מקום כיון דההמון תופסים זה למצוה ולכבוד שבת ויום טוב וגם לעונג, ממילא דנעשה כמצוה, וגם להחזנים העוברים ושבים חושבים זה לעונג שבת, והמעות נותנים דרך נדבה, לפיכך אין איסור בדבר (כן נראה לעניות דעתי ללמד זכות ודברי הב"י שם צ"ע).

סימן שו סעיף יג

חפצי שמים מותר לדבר בהם, כגון חשבונות של מצוה כמו חשבון של צדקה או חשבון מה שצריך לסעודת מצוה, וכן לפסוק צדקה. ואף על גב דאין מקדישין ואין מעריכין בשבת, זהו מפני דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ונמצא שמוציא מרשותו לרשות הקדש. אבל צדקות שלנו הן לעניים והן לבית הכנסת דינן כהדיוט, כמ"ש בחושן משפט סימן צ"ה, וממילא דאין כאן הכנסה מרשות לרשות בשבת אלא דיבור של מצוה בעלמא והוי כנדר, ומותר לידור בשבת נדר של מצוה.

ואולי אפילו אם מכניס איזה חפץ להגיזבר של צדקה בשבת - גם כן מותר, מפני שבודאי כבר נדב זה מערב שבת. ומיהו יותר טוב שלא למסור להגיזבר בשבת (ועיין ט"ז סק"ב ומג"א סקי"א).

סימן שו סעיף יד

וכן מותר לפקח על עסקי רבים בשבת, דאין לך חפצי שמים גדול מזה, אף כשהענינים המה בדבר הרשות, כמו בעסקי פרנסות והשגות גבולים וכדומה, דכל צרכי רבים מצוה רבה היא. ואף על גב שלא הותר שום שבות או שבות דאמירה לאינו יהודי בשביל צרכי רבים, מיהו דיבור בעלמא דאיסורו בעסקי עצמו הוא מפני 'ודבר דבר' - הוה זה חפצי שמים ומותר לדבר בהם ולעשות סדר בדיבור בעלמא (מג"א סקי"ב).

וכן מותר לשדך בחור ובתולה בשבת בדיבור בעלמא, משום דזהו דבר מצוה, וכל שכן לדבר עם מלמד שילמד לתינוק ספר, או עם אומן ללמדו אומנות, דזהו גם כן מצוה, דאם אין לו אומנות יעסוק בגזל. ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר המלמד או האומן, אבל אסור לגמור עמו על פי קנין, וגם להזכיר לו סכום המקח - אסור, דלא הותרה רק הדיבור בזה.

סימן שו סעיף טו

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ו':

"יש אומרים שבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך ונודר לצדקה או לחזן - דאסור לפסוק בשבת כמה יתן. והמנהג להקל, דהא מותר לפסוק צדקה"

עכ"ל.

כלומר שאין זה כמקח וממכר שמשלם בעד העלייה כך וכך, אלא דהוא צדקה בעלמא, ודרך העולים לתורה לפסוק צדקה, וצדקה מותר לפסוק ואפילו כשנותנין להחזן והוא עשיר - מכל מקום כצדקה הוא, כיון שנותנין לו בעד מצות התפ(י)לה (מג"א סקט"ו).

סימן שו סעיף טז

ובמקום שמוכרין המצוות ויש מגמגמים בזה, שהרי זהו ממש כמקח וממכר, שזה נותן כך וזה מוסיף עליו, ומכל מקום אין זה כמקח וממכר, דאטו יש בזה שיווי דמים, אלא שזה כמו שאומר: אם אזכה בעלייה זו אני נותן כך וכך לצדקה, וזה אומר: אני מוסיף על הצדקה אם אזכה לעלייה זו. ולכן יש מן החסידים הקדמונים שהיו נוהגים לשלם לבית הכנסת כל מה שרצו ליתן בעד העלייה, אף שהשני הוסיף ונשאר אצל השני, משום דחשבו שזהו כנודר לצדקה. מיהו לדינא אינו כן, שהרי על תנאי נדר (עיין מג"א שם), ומנהג ישראל תורה ואין לפקפק בה כלל.

ופשיטא דלמכור מקומות בית הכנסת - אסור בשבת ויום טוב, דזהו ממש כמקח וממכר, שהרי יושב על המקום. אבל שארי מצות כעלייה לתורה והגבהות וגלילות ופתיחות הארון ויין לקידוש ולהבדלה - מותר, דאין זה רק צדקה בעלמא וכמ"ש.

סימן שו סעיף יז

כתב הרמב"ם בפרק כ"ג דין י"ב:

"וכן אסור לקנות ולמכור ולשכור ולהשכיר, גזירה שמא יכתוב"

עכ"ל.

ולא ידעתי למה צריך לזה, והרי האיסור ברור משום 'ממצא חפצך עשות חפציך ביום קדשי', שהרי אפילו הדיבור אסור בזה (קי"ג:), וכן כתב התוספות שם, ויתבאר בריש סימן ש"ז.

אמנם גם ברש"י (ביצה ל"ז.) נמצא בזה הלשון:

"ומקח וממכר אסור מן המקרא, דכתיב: 'ממצא חפצך ודבר דבר', אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה. ואם תאמר הוה לה גזירה לגזירה - כולה חדא גזירה היא"

עכ"ל. ואולי לטעם נוסף על 'ממצא חפצך' קאמרי רבותינו.

וכן מתנה הוי כמכר, שיוצא מרשות לרשות ואסור בשבת, ולדבר מצוה ולצורך שבת - מותר מתנה (מג"א סקט"ו וב"י סימן תקכ"ז). ואף על גב דמקח וממכר גם לדבר מצוה וודאי אסור, אך באמת לא דמי מתנה למקח וממכר, דבמתנה לא שייך כל כך 'ממצא חפצך', שאין זה להשתכר אלא מפני אהבה. ואף על גב דמצינו בגמרא בענין מתנה דאי לאו דהוי ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה, והוי מתנה כמכר (מגילה כ"ו:), מכל מקום אין זה כדי להרויח, ודינו כהקדש שאסור להקדיש בשבת. אבל מה שצורך היום מותר, כמ"ש בסימן של"ט, ומפורש כן בגמרא ריש פרק שואל: "מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב", וגם שמא יכתוב לא שייך במתנה, דכתיבה בפנקס הוה דוקא בענייני משא ומתן.

ויש מי שתמה על מה שנותנין מתנות להחתן בשבת (שם), אבל באמת אין איסור בזה, דמקרי דבר מצוה, שהרי מצוה לשמח חתן וכלה. וגם הוה צורך היום, דאחרי שהמנהג בשבת הראשון אחר הנשואין לעשות משתה, והיא זמן שמחה להחתן והכלה, ובוודאי מותר לשמחם במתנות. וכן המנהג ליתן להכלה אז מתנות, ואין בזה דררא דאיסורא כלל, ומנהג ישראל תורה היא (כן נראה לעניות דעתי).

סימן שו סעיף יח

וכתב הרמב"ם שם:

"אחד המוכר בפה או במסירה - אסור, בין במאזנים בין שלא במאזנים. וכשם שאסור לשקול כך אסור למנות ולמדוד, בין בכלי בין ביד בין בחבל"

עכ"ל.

ואמרינן בשלהי שבת דמותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כמו למדוד בחור אם יש בו פותח טפח לענין להכניס את הטומאה ע"ש, ומותר למדוד במקוה אם יש בה מ' סאה. ואפילו מדידה של סגולה, שהחזיקו הנשים למדוד אזורו של חולה לרפואה ולוחשות עליו - מותר, דהוי מדידה של מצוה.

סימן שו סעיף יט

בחושן משפט סימן ע"ג נתבאר דמי שהיה חייב מעות לחברו ונשבע לפרעו ביום פלוני לחדש פלוני, ואירע אותו יום בשבת, אם לא פרעו קודם השבת - צריך ליתן לו משכון בשבת וישומו אותו, דבלא שומא אינו פרעון (סמ"ע שם), או להקנות לו בגוף החפץ (ב"ח שם).

ובארנו שם סעיף י' דזהו כשתבעו בשבת, דאף על גב דאיסורא קעביד שתבעו בשבת, מכל מקום אחרי שתבעו - חל עליו השבועה. אבל אם לא תבעו - אינו עובר ע"ש.

ויש מי שאוסר השומא והמדידה (מג"א סקט"ז), ולעניות דעתי אינו כן, דהא מדידה של מצוה מותר כמ"ש, והוא הדין שומא של מצוה, ובכאן מצוה רבה היא לקיים שבועתו. ואם התחייב לו מעות דוקא - אין לזה תקנה, דמוקצה לא הותרה לטלטל בשביל זה, רק יקנ[י]הו החדר שמונח שם המעות ויקנה המעות בתורת חצר, כמ"ש שם.

ויש מי שאומר שיצוה לאינו יהודי ליתן לו המעות (מג"א שם), אבל היאך יקבלם המלוה אם לא שהאינו יהודי יניחם בביתו של המלוה. ופשיטא שאם ביכולת לשום ולמדוד על ידי אינו יהודי - דיותר טוב מעל ידי ישראל, ואז אסור על ידי ישראל. ואם יש לו משכון מאינו יהודי ובא להחליפו בשבת - מותר, ובלבד שהאינו יהודי יוציא את המשכון הראשון דרך מלבוש, ואם לאו - אסור, ויתבאר בסימן שכ"ה בס"ד.

סימן שו סעיף כ

צרכי כלה וצרכי המת - מותר לדבר בשבת, דהוי דיבור של מצוה. ודוקא בדבר הנוגע לצרכיהם עצמן, אבל אסור לומר לאינו יהודי שילך חוץ לתחום בשבת לקרובי הכלה שיבואו לשמחה, ולקרובי המת שיבואו להספידו, כיון שאין זה נוגע רק לכבודם - לא הותר בשביל זה.

אמנם החולה כשאומר שישלחו אחרי קרוביו והוא חולה מסוכן - מחוייבים לשלוח אינו יהודי אחריהם, אפילו לשכור אינו יהודי בשבת שילך, דחיישינן להחולה שלא תטרף דעתו עליו אם לא יקיימו דבריו, וכמה דברים ת(י)קנו בקניינים מפני תקנת החולה, כמבואר בחושן משפט סימן ר"ן.

ומכל מקום שהישראל בעצמו יעשה איסור שבות - לא הותרה, שהרי אין זה רפואה אלא חששא בעלמא. ולכן בענין ד'ממצא חפצך ודבר דבר' חיישינן לזה, ולא בדבר איסור גמור. ונראה לי אם הרופא אומר שיש סכנה אם לא יקיימו דבריו - הרי הוא ככל חולה שיש בו סכנה, ויתבאר בסימן שכ"ח בס"ד.

סימן שו סעיף כא

כתב הרמב"ם בפרק ו' דין י"א:

"הלוקח בית בארץ ישראל מן הערבי - מותר לו לומר לאינו יהודי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לכותי בשבת אסור מדבריהם, ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו לדבר זה. וכן הלוקח בית מהם בסוריא, דסוריא כארץ ישראל לדבר זה"

עכ"ל, וזה מפורש בגיטין (ח:).

וגדולי הראשונים פירשו דאין הכוונה ליקח בשבת, דזה וודאי אסור, אלא דאם לקח מערב שבת ובהכרח לומר לאינו יהודי לכתוב - מותר (מג"א סקי"ט בשם הרא"ש והריב"ש). והטור השמיט זה, דאולי סבירא ליה דבזמן הזה בחורבנה לא שייך זה.

סימן שו סעיף כב

ודע דברור אצלי לעניות דעתי דטעות גדול נפל בדפוס בש"ע סעיף י"א, שכתבו: "מותר לקנות בית בארץ ישראל מן האינו יהודי בשבת, וחותם ומעלה בערכאות" עכ"ל. וכן צריך לומר: 'מותר להקונה בית בארץ ישראל מן האינו יהודי לומר לאינו יהודי לחתום, ומעלה בערכאות', דכן הוא להדיא בגמרא וברמב"ם שם.

ואין חילוק באיזה כתב שהוא, דבכל כתב ולשון הכותב במזיד חייב סקילה, ובשוגג חייב חטאת, כמ"ש הרמב"ם בפרק י"א דין י', וזה לשונו: "והכותב בכל כתב ובכל לשון - חייב" ע"ש, וכל הראשונים כתבו כן. ובהכרח לומר כן, שהרי אפילו בשני רושמות חייב, כמ"ש בסימן ש"מ.

(ובהגה"ה כתוב בסעיף זה דבכתב שלהם אינו אסור אלא מדרבנן ע"ש. ומצוה רבה למוחקו מן הספרים, וכמה מן הפוקרים תלוי בזה בעוונותינו הרבים, ואין לזה שום מקום בדין וח"ו לומר כן, וכן כתב המג"א לקמן בסימן ש"מ סק"י, וכן האריך בזה בעל מ"ב, ובלבוש לא כתב זה וכן הגר"ז, ובשם נדפס כנצרך ע"ש. ומ"ש הלבוש שאינו אסור אלא מדרבנן - כוונתו על האמירה לאינו יהודי כמ"ש הא"ז שם, וכן כתב הא"ר סקכ"ד)

סימן שו סעיף כג

מותר להכריז בשבת על אבידה, אפילו הוא דבר מוקצה שאסור לטלטלו בשבת, דהשבת אבידה הוה מצות עשה וזהו חפצי שמים. ואם צריכים להכריז גם על אבידתם בשבת - ממילא דמותר גם כן (עיין מג"א סקי"א).

ומותר להתיר איסורי ציבור בשבת אף על פי שאינו לצורך שבת, דהואיל דשבת הוי יום כנופיא לרבים ואי אפשר לעשות זה בחול - ממילא דהוה כעסקי רבים דמותר לדבר בם. אבל להכריז איסור בשבת - אינו אלא בצרכי שבת, כמו בהתרת נדרים שאינם אלא לצורך השבת, כמ"ש בסימן שמ"א. ומיהו, דבר הנוגע לתקנת העיר - מותר בשבת (מג"א סקכ"ד).

וכללו של דבר: כל דבר שמבינים שהכרזה זו נוגע לתקנת העיר או לתקנת הרבים, כמו שהיו נוהגים בירידים להכריז על מי שאינו פורע חובותיו (שם וב"ח סימן ש"ז), מפני שענין זה אף שהוא ענין יחיד, מכל מקום נוגע בהילוך המסחר לרבים - הוה בכלל צרכי רבים ומותר להכריז בשבת, וכך נהגו בפני גדולי עולם.

סימן שו סעיף כד

אבל להכריז בשבת על קרקע הנמכר שכל מי שיש לו זכות עליה יבא ויגיד ואם לאו יאבד זכותו - אסור, דזהו כפסיקת דין בשבת, אלא יכולין להכריז בסתם שכל מי שיש לו זכות יבא ויגיד, אף על פי שממילא מובן שכשלא יבא ויגיד זכותו בטל, מכל מקום אין מוציאין את הדברים מפורש ולא הוה כפסיקת דין. ואף על גב דצורך יחיד הוא, מכל מקום מקרי זה צורך רבים, כלומר לכל מוכרי וקוני קרקעות ובתים (עיין מג"א סקכ"ו והגר"א סקכ"ה).

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף י"ג: "וכן אסור להכריז יין בשבת דהוי כמקח וממכר" עכ"ל, ולא ידענו ממנהג זה. ונראה שהיו מכריזים מי שיש לו יין למכור כדי שיקחו לקידוש ולהבדלה, מיהו להודיע סכום מקח נראה דוודאי אסור, וכן כתבו הגדולים. ויש שכתבו שהכריזו גם בסכום מקח, ולא נראה לעשות כן (עיין מג"א סקכ"ח וט"ז סק"ד).

סימן שו סעיף כה

מי שהודיעו לו שרוצים להרוג בתו או להוציאה מהכלל - מצוה לשום לדרך פעמיו גם בשבת להשתדל בהצלתה, ואפילו חוץ לג' פרסאות ואפילו ליסע בעגלה בסוסים או לרכוב. ואם אינו רוצה - כופין אותו, שזהו פקוח נפש שמחללין עליו את השבת. ולאו דוקא אביה, דהוא הדין כל אדם.

וזה שיתבאר בסימן שכ"ח דאם אונסים אדם לעבירה אין מחללין שבת להצילו - זהו על עבירה פעם אחת, דמה יועיל בהצלת עבירה זו, הלא יעשה עבירת חילול שבת. אבל במקום שנוגע לכל ימי החיים - מוטב לחלל שבת אחת משתחלל שבתות של כל ימי חייה, כדאמרינן בפקוח נפש כמו שיתבאר שם (ועיין ט"ז סק"ה ומג"א סקכ"ט). ואם היא בעצמה פושעת בזה - צ"ע (ועיין ב"י), ויש לעשות בזה לפי הבנת הענין.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שז

קיצור דרך: AHS:OH307

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני "ודבר דבר"
ובו שלושים ושלושה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג

סימן שז סעיף א

כתיב: 'ודבר דבר' - שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול (קי"ג:). ופירש רש"י: כגון מקח וממכר וחשבונות. והקשו בתוספות, דהא כבר נפקא מ'ממצא חפצך' ע"ש.

ולא אבין, הלא 'ממצא חפצך' הוא ענין מעשה, שעושה מעשה היתר שעל ידי זה מתקרב למה שירצה לעשות במוצאי שבת דבר האסור בשבת, כמ"ש ריש סימן הקודם, כמו לילך עד סוף התחום לשכור פועלים, והכא הוא דיבור בדבר עסק ומה ענין זה לזה, וכן מבואר מדברי הרמב"ם ריש פרק כ"ד ע"ש.

והתוספות פירשו דאפילו דברים בעלמא שאינו נוגע לעסק - אינו רשאי להרבות בשבת כבחול, והביאו זה ממדרש ויקרא פרשה ל"ד: דרשב"י הוה ליה אימא סבתא, ואמר לה שאין לדבר הרבה בשבת. בירושלמי (סוף פרק ט"ו): "אמר רבי אבוה: שבת לד', מה הקב"ה שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר... אמר רבי חנינא מדוחק התירו לשאול שלום בשבת" ע"ש.

סימן שז סעיף ב

והטור והש"ע תפסו כשני הדיעות, שכתבו:

"ודבר דבר - שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול. הלכך אסור לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר (כרש"י), ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות" (כתוספות)

עכ"ל.

ונראה דהעיקר לדינא תפסו כרש"י, ומה שאמרו במדרש וירושלמי זהו ממדת חסידות, שראוי לכל אדם לעשות כן לכבוד השבת. וראיה לזה מדברי רבינו הרמ"א שכתב:

"ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם - מותר לספרם בשבת כמו בחול. אבל מי שאינו מתענג - אסור לאומרם כדי שיתענג בהם חבירו"

עכ"ל.

ויש להבין, דאם הוא איסור ד'ודבר דבר' איך הותרה מפני התענוג, ואם כן נתיר גם כן לדבר דברי מקח וממכר, וכן נתיר ב'ממצא חפצך' בדבר שיש לו תענוג. אלא ודאי משום דעיקר 'ודבר דבר' הוא כפירוש רש"י, ופירוש התוספות הוא ממדת חסידות, וכיון שיש לו תענוג בזה לא מחמרינן כולי האי (כן נראה לעניות דעתי. עיין מג"א סק"א שכתב על הך דדבר פלוני אעשה למחר, דאסור ואפילו לדבר מצוה. ותימה, הא חפצי שמים מותרים, וכבר הקשה עליו הא"ר. ומ"ש מספר חסידים, בשם ענין אחר הוא, שאומר אישן בשבת כדי לעשות מצוה למחר, וזה וודאי אסור, דעושה בשביל מחר, ועיין ת"ש ומחה"ש שטרחו לתרץ ואינו עיקר ודו"ק).

סימן שז סעיף ג

איתא בגמרא (קט"ז: קמ"ט.): שאסור לקרות בשטרי הדיוטות. ופירשו התוספות כגון שטרי חובות וכיוצא בהן דברים של עסק, אבל אגרות בעלמא אין איסור. ו|רש"י ז"ל בתחלה פירש אגדות, ואחר כך הגיה דדוקא בשטרי מקח וממכר, והטעם פשוט משום 'ממצא חפצך ודבר דבר'.

ויש להתפלא על הרמב"ם בפרק כ"ג דין י"ט שכתב: "אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת, שלא יהא כדרך חול ויבא למחוק" עכ"ל, וכן כתב הסמ"ג. והרבה תימא למה להם טעם זה (והב"ח נשאר בצ"ע ע"ש). ונראה לי דבכוונה כתבו כן, דודאי בקריאה בפה הוי משום 'ודבר דבר', אבל בקריאה בלב ולעיין בלא דיבור הא הרהור מותר. וקמ"ל דבזה - אפילו בהרהור אסור, מטעם שמא ימחוק כשיראה איזה טעות בהחשבון.

וזה מבואר מדברי הטור והש"ע בסעיף י"ג שכתבו: "שטרי הדיוטות דהיינו שטרי חובות וחשבונות וכל שאלות שלום - אסור לקרותן, ואפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור" עכ"ל. וקשה, הא הרהור מותר, אלא מטעמא דהרמב"ם, ולכן אסור לעיין בשום כתב של עסק וחשבון בשבת.

סימן שז סעיף ד

וזה שכתבו דגם של שאלת שלום אסור, וזהו פירוש ראשון דרש"י, משום שכן דעת הרשב"א והרא"ש והר"ן שם (ב"י). והרמב"ן הסכים לרש"י ותוספות ורמב"ם, דמותר לקרות במכתבי שלום, וכתבו שכן המנהג. ואפילו הטור והש"ע שאסרו כתבו בסעיף י"ד וזה לשונם:

"לקרות באגרת השלוח לו, אם אינו יודע מה כתוב בה - מותר, ולא יקרא בפיו אלא יעיין בה. ואם הובא בשבילו מחוץ לתחום - טוב ליזהר שלא יגע בה"

עכ"ל.

סימן שז סעיף ה

וביאור הדברים: דאם אינו יודע מה כתוב בה - מותר לקרות, דשמא יש בה איזה פקוח נפש. ולא יקרא בפיו אלא יעיין בה, משום דלדעת הכתוב שמה די בהרהור, וגם אפילו אם הוא מכתב של עסק לא עבר על 'ודבר דבר', שהרי הרהור מותר. מה שאין כן כשיקרא בפיו והמכתב כשהוא של עסק - עשה איסור.

וזה שלא יגע בו, משום דיש שסוברים דאגרת הבא מחוץ לתחום הוי מוקצה. ואף על גב דדבר מאכל הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל מותר לטלטלו, כמ"ש לקמן בסימן תקט"ו, זהו לפי שלישראל אחר מותר, כמ"ש שם, וממילא דאי אפשר להיות מוקצה בטלטול לזה הישראל כיון שאחרים מותרים לאכלו. אבל אגרת - שפיר הוה מוקצה לכל ישראל (עיין ב"י).

אבל באמת אם חיישינן למוקצה האיך מותר לקרות בו, ולכן יש סוברים שמטעם אחר לא יגע בו, משום דחיישינן שמא יטול הישראל המכתב מידו של האינו יהודי, ונמצא שעושה האינו יהודי העקירה והישראל עושה ההנחה, וזה אסור מדרבנן. אמנם גם זה לא שייך אלא במביא מרשות הרבים לרשות היחיד ולא מכרמלית, וכיון שעכשיו אין לנו רשות הרבים - אין חשש בזה. ועוד, דכשעמד האינו יהודי בבית הישראל כבר נגמרה ההנחה, דעמידת גופו הוה כעמידת חפץ, אך בזה יש לומר דחיישינן שקודם שיעמוד יטול הישראל מידו.

ובאמת הרבה מתירין בזה, וגם הלבוש כתב שלא ראה נוהגין כן ע"ש, ומה גם בזמנינו כשמביאין מהבי דואר - אין זה בכלל דבר הבא מחוץ לתחום בשביל הישראל, דהבי דואר הולכת שלא בשביל כונת מכתב זה, ורק יש נוהגים לבלי לקבל מיד המביאו מהבי דואר. ואם המכתב חתום - אסור לומר להאינו יהודי שיפתחנו, אלא יאמר לו: 'איני יכול לקרותו', וממילא יפתחנו. ואמנם רק יקראנו פעם אחת בעיון לא בפה, ואחר כך לא יטלטלנו עוד ויצניענו (ועיין ט"ז סקי"ב ומג"א סק"ך).

סימן שז סעיף ו

ומטעם איסור קריאת שטרי הדיוטות אסרו חז"ל אם זימן אורחים והכין להם מיני מגדים, וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם - דאסור לקרותו בשבת. ולא מיבעיא בכתב דאסור, דיש לחוש שמא ימחוק אחד מן האורחים שלא לקרותו או אחת מן המגדים, אלא אפילו כתוב על גבי הכותל בגובה, דליכא למיחש שמא ימחוק, ואפילו לא ניחוש למאי דקיימא לן בסימן ער"ה לענין חשש שמא יטה, דאין חילוק בין יכול להטות ובין אינו יכול להטות, כגון שהוא בגובה דלא פלוג רבנן כמ"ש שם. מכל מקום - בכאן אסור, משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות דבהם אסור אפילו העיון בלא קריאה כמ"ש.

אבל אם חקק בכותל חקיקה שוקעת - מותר, דבזה לא שייך מחיקה, וכותל בשטר לא מיחלף ולא גזרינן הא אטו הא. אבל כשהאותיות בולטים - אסור, דגזרינן שמא ימחוק, והיינו שיחתוך את האותיות הבולטות, ואפילו גבוה כמה, דלא פלוג רבנן כמ"ש בסימן ער"ה. אבל בטבלא ופנקס, אפילו האותיות חקוקים - אסור לקרותו, דאתי למיחלף בשטרא. (הטור וש"ע סעיף י"ב שכתבו בכתוב בגובה הטעם משום גזירת שטרות הדיוטות ע"ש, קשה דלפי מה שפסקו בסימן ער"ה כרבה דאפילו גבוה שתי קומות ע"ש, אין צריך לטעם זה וצ"ע ודו"ק)

סימן שז סעיף ז

והנה אצל[י]נו השמשים שקוראים על חתונה וברית מילה את הקרואים, ומכינים כתב מערב שבת ובשבת קוראים מתוך הכתב את מי לקרות, הרבה תימא האיך עושים כן, שזהו נגד הדין שנתבאר.

ויש לומר הטעם דדוקא הבעל הבית עצמו אסור לקרות מתוך הכתב שמא יעלה על דעתו למחוק או להוסיף ולכתוב, אבל השמש הרי אין בידו לגרוע או להוסיף, ולכן אין בו חשש שמא ימחוק או יכתוב. ושנחוש שמא ידרוש הבעל הבית ממנו את הכתב לעיין בו - לא חיישינן, דלא מצינו גזירה זו. וגם אין לחוש שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דבדבר מצוה לא גזרו, וזהו חפצי שמים וצרכי רבים, ואיך נגזור בזה משום שטרי הדיוטות (ועיין ב"ח ומג"א סקט"ז).

סימן שז סעיף ח

כותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות, או דיוקנאות של בני אדם של מעשים, כגון מלחמת דוד וגלית, וכותבין זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני - אסור לקרות בשבת, גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ואף לעיין בו אסור כמו בשטרי הדיוטות, כמ"ש בסעיף ג'. אבל בחול - מותר, וליכא למיחש לאמשוכי כבהדין שיתבאר בסעיף הבא, משום דדבר מועט הוא ואין לחוש לאמשוכי (מג"א סקכ"א).

וזהו לענין הכתב שתחת הדיוקנא, אבל הדיוקנא עצמה אמרו בגמרא (קמ"ט.) דאף בחול אסור להסתכל בה, שנאמר: "אל תפנו אל האלילים וכו" ע"ש. אך התוספות כתבו שם: "נראה דדוקא בעשוי לשם עבודת כוכבים, אבל בעשוי לנוי - מותר להסתכל בה, וכן המנהג". ובמקום אחר מבואר מדבריהם דגם לנוי אסור (עבודה זרה נ'.), אך אפילו לפי זה רק ההסתכלות אסור, והיינו להעמיק בראייתו ולהתבונן. בה אבל ראייה בעלמא - לית לן בה (שם סקכ"ג).

סימן שז סעיף ט

וכתב רבינו הב"י בסעיף ט"ז:

"מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל וכן ספרי מלחמות - אסור לקרות בהם בשבת. ואף בחול אסור משום 'מושב לצים', ועובר משום 'אל תפנו אל האלילים' - אל תפנו אל מדעתכם (עיין רש"י שם). ודברי חשק איכא עוד משום מגרה יצר הרע, ומי שחיברן ומי שהעתיקן ואין צריך לומר המדפיסן מחטיאים את הרבים"

עכ"ל, והוא הדין ההולך לטרטיאות וקרקיסאת, והם מיני שחוק ומיני תחבולות (שם סקכ"ב).

ונראה לי דכתבי העיתים אינם בכלל זה, ומותר בחול לקרותן, שהרי הם מודיעים מה שנעשה עתה, וזה נצרך להרבה בני אדם לדעת, הן במה שנוגע לעסק והן במה שנוגע לשארי עניינים. אבל עניינים שכבר עברו מן העולם, מה לנו לדעת אותם, וכן כל דברי הבלים שיש בהם שחוק וקלות ראש, וקל וחומר דברי עגבים - עון גדול הוא, ובעוונותינו הרבים נתפשטו עתה בדפוסים ואין ביכולת למחות בידם.

סימן שז סעיף י

וכתב על זה רבינו הרמ"א וזה לשונו:

"ונראה לדקדק הא דאסור בשיחת חולין ובסיפורי מלחמות (בשבת) - היינו דוקא אם כתובים בלשון לעז, אבל בלשון הקודש - שרי, וכן נהגו להקל בזה"

עכ"ל.

והקשו עליו אטו הלשון יש בו קדושה, והלא בבית המרחץ יכול לומר דברים של חול בלשון הקודש (עיין ט"ז סקי"ג ומג"א סקכ"ד). ולעניות דעתי נראה דהכי פירושו: דהנה רבינו הב"י כתב ג' דברים: מליצות ומשלים, ודברי חשק וספרי מלחמות. והנה דברי חשק פשיטא שאיסור חמור הוא מטעם גירוי יצר הרע, אבל אינך תרתי, אותן המתענגים בהם למה אסורין, והרי כבר נתבאר שאותן בני אדם שסיפור שמועות ודברי חדושים עונג הוא להם, דמותרין לספר בהם בשבת כמ"ש בסעיף ב', ואם כן אותם הנהנין משיחות החולין ומסיפורי מלחמות למה אסורין.

אמנם האמת דלספר ולשמוע מותר במתענגים בזה, אבל לקרות בהם הא איכא גזירה משום שטרי הדיוטות. ולזה אומר רבינו הרמ"א דאין האיסור רק בשכתוב בלשון לעז, דאז יש לגזור משום שטרי הדיוטות. אבל כשכתובים בלשון הקודש - לא שייך לגזור, דשטרי הדיוטות אין נכתבים בלשון הקודש. ולכן אותם שמתענגים בכך - מותרים לקרותם, ואין בזה גזירה דשטרי הדיוטות, ולאו משום קדושת הלשון הוא. (כותב הא"ר סק"מ דאין בכלל זה היוסיפון ודברי הימים של ר"י הכהן וכיוצא בהם, שיש ללמוד מהם הרבה יראת שמים ודברי מוסר, ומותרים גם בלשון לעז ובשבת)

סימן שז סעיף יא

עוד כתבו בסעיף י"ז:

"אסור ללמוד בשבת ויום טוב זולת בדברי תורה, ואפילו בספרי חכמות אסור. ויש מי שמתיר, ועל פי סברתו מותר להביט באיצטרלו"ב בשבת, והוא כלי של חוזי כוכבים, ולהפכה ולטלטלה כדלקמן סימן ש"ח"

עכ"ל.

כלומר דלהאוסרים ללמוד בזה, ממילא דהוי מוקצה כיון שאינה ראויה בשבת לכלום, אבל להמתירין - מותר לטלטלה, דאינה מוקצה. והאוסר הוא הרמב"ם בפירוש המשניות (פרק כ"ג) שכתב וזה לשונו:

"שאסור ללמוד בשבת וביום טוב זולת בספרי הנבואות ופירושיהן, ואפילו היה אותו ספר בחכמה מן החכמות"

עכ"ל. דכיון דהשבת קדש, אין לנו לעסוק רק בדברים שבקדושה. וכן משמע בירושלמי (פרק ט"ו הלכה ג') שאומר שם:

"לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתייה, לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. כתוב אחד אומר: 'שבת הוא לד', וכתוב אחד אומר: 'עצרת לד' אלקיך', הא כיצד - תן חלק לתלמוד תורה ותן חלק לאכילה ושתייה"

עכ"ל, ומשמע להדיא דלא לשארי דברים.

והמתירים הם הרמב"ן והרשב"א (ב"י), וראיה לזה שהרי לא גזרו אלא על שטרי הדיוטות. ואי סלקא דעתך דגם חכמות אסור ללמוד, מאי איריא שטרי הדיוטות. אמנם באמת אין כאן מחלוקת ושני הדיעות אמת, דודאי מעיקר הדין אי אפשר לאסור, האמנם ממדת חסידות שכל אדם ראוי לנהוג כן כדי לכבד יום הקדוש הזה, מצוה נכונה שלבד דברי תורה לא ישמע על פיו ביום השבת. (ולשאול מן השד משום רפואה - כל מה שמותר בחול מותר בשבת, כמ"ש ביורה דעה סימן קע"ט, ועיין מ"ש שם, ועיין מג"א סקכ"ו. וכן כל מיני לחשים של רפואה מותר בשבת, ואסור לדבר בשבת דברים של צער)

סימן שז סעיף יב

אסור לשכור פועלים בשבת, דכתיב: 'ממצא חפצך'. ואפילו אינו גומר עמהם המקח, אלא שמדבר עמם אם ישכירו את עצמם וכדומה לזה - אסור משום 'ודבר דבר'. ואפילו לומר לאינו יהודי לשכור לו פועלים - אסור אפילו בלא מקח, משום 'ודבר דבר', ואף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה עד אחר השבת. שכל מה שהוא אסור לעשותו - אסור לומר לאינו יהודי לעשותו, דאמירה לאינו יהודי שבות, ועוד דהדיבור בזה אסור משום 'ודבר דבר' (וצ"ע בשבת ק"נ ע"ש). ולכן דבר שאינו אלא חומרא בעלמא מה שאינו עושה בעצמו - מותר לומר לאינו יהודי שיעשנה (מג"א סק"ב).

ואפילו לומר לו קודם השבת לעשותו בשבת - אסור מטעם הראשון, דכל מה שאסור לעשות בעצמו - אסור לומר לאינו יהודי אף קודם השבת שיעשנה בשבת (ובזה יש ליישב הצ"ע ודו"ק). אבל מטעם 'ודבר דבר' אין כאן, שהרי אינו אומר זה בשבת עצמה.

וכן אם אינו אומר לו בערב שבת שיעשנה בשבת אלא שיעשנה סתם - גם כן מותר, כיון שאינו מייחד לו לעשות בשבת, ועוד יתבאר בזה. וכן מותר לומר לו אחר השבת: 'למה לא עשית כן בשבת שעבר', ואף על פי שמתוך זה יבין האינו יהודי שרצונו שיעשה לו זה בשבת הבאה, מכל מקום כיון שאינו אומר לו בפירוש - מותר. וזהו באופן כשמותר להאינו יהודי לעשות דבר זה על פי הפרטים שנתבארו בסימן רנ"ב, ויש חולקין כמו שיתבאר.

סימן שז סעיף יג

והנה הטור חולק על זה, וזה לשונו: "ובספר המצות התיר לומר לו אחר השבת למה לא עשית כן בשבת... ומסתברא קצת לאיסור" עכ"ל. וכן רבינו הרמ"א בסוף סימן זה כתב דכל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת - אסור לרמוז לו לעשותו אחר השבת עכ"ל. ואפשר לומר דרק לרמז לו בשבת אסור, אבל לרמז לו בימי החול מותר (ולכן לא הגיה בסעיף ב' על דברי הב"י, שלא חש לדברי הטור כמ"ש בב"י ובב"ח ע"ש).

סימן שז סעיף יד

וכן נראה עיקר לדינא דלרמז לו בימי החול על מה שלא עשה בשבת שעבר כדי שידע על להבא - מותר אף ברמז ברור, כמו שאומר לו: 'למה לא עשית כך וכך בשבת שעברה', אבל בשבת עצמו - אסור. ונראה לעניות דעתי שזהו ברמז ברור, כלומר: 'למה לא עשית כך וכך', אבל ברמיזה בעלמא, כמו בפתיחת מכתב שיאמר לו: 'למה לא פתחת המכתב' - וודאי אסור. אבל כשאומר: 'לא אוכל לקרא המכתב כי סגור הוא' למה יאסור, והרי אינו אומר ענין של מלאכה, וכמו שמצינו בקדמונים שאמרו: 'תקנח חוטמך' ובזה הבינו שצריכים להסיר הפחם מעל הנר, או שיאמר: 'קר לי מאד' ועל ידי זה יסיק את התנור - נראה דמותר, שהרי אין כאן 'ודבר דבר', ומה שהאינו יהודי מבין מה איכפת לנו.

ויש מי שאומר דלרבינו הרמ"א אסור כל מיני רמז בשבת (מג"א סקל"א), ולפי עניות דעתי העיקר כמ"ש. (וסייג יש לי ממהרי"ט שהיה אומר בשבת: 'הנר אינו מאיר', והיתה השפחה מבינה וחותכת ראש הפתילה, כמ"ש הכנה"ג הביאו הבאה"ט סקכ"ד ע"ש).

סימן שז סעיף טו

אסור ליתן לאינו יהודי מעות מערב שבת ולומר לו: 'קנה לי ביום מחר', אבל מותר לו לומר: 'קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך לאחר שבת', ואף על פי שהאינו יהודי מבין שאומר לו כן מפני שבעד עצמו אסור לו לומר, מכל מקום מה איכפת לנו כיון שאינו אומר לו לקנות בעדו, ואין זה אלא כרמז. וכן מותר אפילו לומר לו לקנות בעדו, אלא שלא יאמר לו: 'קנה לי בשבת' או ביום מחר, אלא יבקשו לקנות בעדו סתם, והרי יכול לקנות אחר השבת, ואם קונה בשבת אדעתא דנפשיה קעביד.

אמנם אם שבת הוא יום השוק - גם כן בכהני גווני אסור, דזהו גם כן כאומר לו: 'קנה בשבת'. וכן אסור לו ליתן דבר בערב שבת למכור, דזהו כאומר לו: 'תמכור בשבת'. אבל כשאין יום השוק בשבת - מותר ליתן לו בגדים או שארי חפצים למוכרן ,ובלבד שלא יאמר לו למכרן בשבת.

וכל זה בערב שבת, אבל בכל ימי השבוע מותר ליתן לו למכור חפצים או ליתן לו מעות שיקנה בעדו, אף על פי שיום השוק בשבת, דכיון שעתה כמה ימים קודם שבת, הלא ביכולתו למכור ולקנות קודם שבת, ואם הוא עצמו ממתין על שבת - עושה על דעת עצמו (וזהו מבירור דברי המג"א וט"ז סק"ג ע"ש).

סימן שז סעיף טז

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד':

"מי ששכר אינו יהודי להוליך סחורתו, ובא האינו יהודי ולקחה מבית ישראל בשבת - אסור, וראוי לענוש העושה"

עכ"ל.

כלומר דעיקר הדבר הוא בהיתר, כגון שקצץ עם האינו יהודי ולא בשכירות ליום, אבל מכל מקום לא יקבלנו מבית הישראל בשבת אלא מעט קודם הלילה, כמו שנתבאר בסימן רנ"ב. ואפילו ייחד לו מקום לסחורתו - אסור, דכבר נתבאר שם דבשבת עצמו אין שום היתר. ולכן ראוי לקונסו לפי ע(ו)שרו, אם בממון אם בשאר דבר כפי ראות עיניהם. אמנם אם היה שוגג בדבר - אין צריך לענשו, ונאמן לומר ששוגג היה.

וכן אם העמידו ליקח קודם השבת, והאינו יהודי פשע וק(י)בלו בשבת והוא לא היה יכול למחות בו - אין עליו איסור, דמה יכול לעשות. ואם ק(י)בלו מבעוד יום - אין איסור מה שמוליכה בשבת, דבדידיה קא טרח (מג"א סק"ו), ופרטי דינים אלו נתבארו שם.

(וכתב הט"ז סק"ג: דאפילו מאי דמותר עם השמש, כמו ליתן כלים לכובס וכיוצא בזה, אין לומר לו: 'ראה שאני צריך להם במוצאי שבת', דזהו כאומר לו לעשות בשבת. וכן אם נתן לו מעות לקנות דבר בערב שבת סמוך לערב, ואמר לו: 'הנני נוסע לדרכי במוצאי שבת' - אסור, דזהו כאומר לו: 'קנה בשבת'. וכן במה שנתבאר דמותר אם לא ייחד לו לקנותו בשבת וגם אין יום השוק בשבת וגם לא אמר לו: 'הנני נוסע במוצאי שבת' דמותר בכהני גווני, מכל מקום אם קנה בשבת - לא יהנה הישראל מזה באותו שבת, וזהו כמו אינו יהודי שעשה מלאכה בשביל הישראל דאסור להשתמש בו ע"ש. ולא ידעתי הדמיון, דהתם נעשה מלאכה בשבילו, אבל הכא נעשה רק מקח וממכר בשבילו, ובעצם הדבר לא נעשה מלאכה וצ"ע ודו"ק).

סימן שז סעיף יז

דבר ידוע שכל השבותים אסורים אפילו במקום מצוה ואפילו במקום הפסד ואפילו במקום צער וקצת חולי, וכן השבות דאמירה לעכו"ם אם הוא באיסור תורה, והיינו לומר לו לעשות מלאכה דאורייתא, ולא הותר רק במקום חולי גמור אף שאין בזה סכנה, כדקיימא לן: 'חולה שאין בו סכנה - אומר לאינו יהודי ועושה', ויתבאר בסימן שכ"ח.

אבל שבות דשבות, כגון לומר לאינו יהודי לעשות דבר שאסור לישראל מדרבנן, כמו לקנות בעדו או למכור בעדו, דבדבר של רשות אסור כמו שנתבאר, אבל בדבר של מצוה או במקום מקצת חולי או צער הרבה, או שיש בדבר הפסד הרבה - מותר, דשבות דשבות במקום מצוה לא גזור רבנן (עירובין ס"ח. ע"ש), וכל הני הוי כבמקום מצוה.

סימן שז סעיף יח

וזהו דעת הרמב"ם בפרק ו' דין ט' וזה לשונו:

"דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות - מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת, והוא שיהא שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה. כיצד: אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר או סכין למילה, או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהם מים חמין להרחיץ בהן קטן ומצטער, וכן כל כיוצא בזה"

עכ"ל.

ולדיעה זו אפילו בעיר שאין בה עירוב, אם אינה רשות הרבים כמו שאנו תופסין שעיר שאין בה ששים רבוא אינה רשות הרבים, מותר לומר לאינו יהודי להביא לו טליתו לבית הכנסת או סידור או חומש, וכן דבר מאכל שצריך לו לשבת או משקה ששכחו ליטול מערב שבת או שהיה מתקלקל אם לקחו מאתמול, דהנאת שבת הוי דבר מצוה, וכן לשלוח מנות לאורח, דהוי גם כן כדבר מצוה, וכן במקום הפסד מרובה או מקום שיש מזה צער מרובה או קצת חולי, וכן מנהג העולם.

ואף על גב שרבותינו בעלי התוספות חולקים על זה, וסבירא ליה דרק למצות מילה הותרה שבות דשבות ולא לשארי מצות, וכל שכן למה שנתבאר, והטעם מפני שמילה עצמה דוחה שבת (תוספות גיטין ח':). והטור הביא שני הדיעות ולא הכריע ע"ש, מכל מקום העולם תופסים כהרמב"ם. וכן מבואר מדברי רבינו הב"י בסעיף ה' שסתם כדעת הרמב"ם והביא דעת התוספות בשם 'יש אוסרין', ולקמן סימן תקפ"ו לא הביא כלל דעת האוסר, ולעיל סימן רע"ו הביאו דעת העיטור להקל בצ(ו)רכי רבים גם בשבות גמור ע"ש.

ויש מתירין אפילו ברשות הרבים להביא על ידי אינו יהודי, מטעם שאם היה מחיצות - היה הישראל בעצמו ביכולת להביא (ב"י וט"ז סק"ד בשם ראבי"ה). ויש משבותים שחכמים התירו, כמו בקניית בית בארץ ישראל, ויש שאסרו אפילו על ידי אינו יהודי, כמו בכיבוי דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין מדמין גזירות חכמים זה לזה. אמנם במקום שלא אמרו מפורש - נקטינן כדעת הרמב"ם שהוא הדרך המיצוע, וכן ראוי להורות (עיין מג"א סק"ז וט"ז שם).

סימן שז סעיף יט

אמרו חז"ל (ק"נ.): חשבונות של מה בכך - מותר לחשבן בשבת. כלומר בדבר שאין לו נפקא מינה או תועלת, כגון חשבונות של המדינה וכיוצא בזה, ואפילו חשבונות שלו שכבר עברו מן העולם, שהרי בזה לא שייך 'ממצא חפצך ודבר דבר', שהרי אין לו חפץ בזה והוי כשארי דברים בטלים שמדברים בשבת, שגם זה אין הידור לשבת וכל בעל נפש לא יעשה כן, כמ"ש בסעיף ב', אמנם אין בזה איסור שבות ד'ממצא חפצך וגו'.

אך אם עדיין צריך לסלק להפועלים, או שיש לו ספק אם נגמר עמהם החשבון אם לאו - זהו אסור מדינא, דזהו 'חפציך' ואסור מדין גמור, וכן כל כיוצא בזה.

סימן שז סעיף כ

אף על פי שאסור לומר לחבירו: 'הנני רוצה לשוכרך לאיזה ענין', דהא אפילו לאינו יהודי אסור לומר כמו שנתבאר, וכל שכן לחבירו הישראל, שהרי זהו עיקר האיסור של 'ממצא חפצך ודבר דבר', מכל מקום מותר לומר לחבירו: 'הנראה שתעמוד עמי לערב', ואף ששניהם יודעים על מה ידרשנו אין זה אלא הרהור ומותר (רש"י ק"נ. ד"ה 'הנראה').

אבל לא יאמר לו: 'היה נכון עמי לערב', דזהו כפקודה ממנו כא(י)לו אומר אני צריך לך לעסקי. אבל כשאומר: הנראה וכו' - תלה בו כא(י)לו אומר: אראה אם תעמוד עמי לערב, ואין זה כלום. ולכן כשמדברים בלשון לעז יש ליזהר איך לומר, אך ביאור הדברים כמו שאמרנו, וכן לאינו יהודי מותר לומר כן.

סימן שז סעיף כא

כיון שדיבור אסור והרהור מותר, ולכן כל דבר שאסור לעשות בשבת - אסור לומר שיעשה זה למחר. אמנם אם הדבר שאומר שיעשה למחר יש בו צד היתר, שאם היה זה הצד היו יכולים לעשות זה גם בשבת - יכול לומר: 'אני עושה זה למחר' גם בשאין בו הצד של היתר. כיצד: שיכול לומר: 'לכרך פלוני אני הולך למחר', שהרי יש בו צד היתר אם היה בניינים זה סמוך לזה בתוך שבעים אמה ושירים, דהוי הכל בתוך התחום.

וטעמו של דבר: שהרי אין כאן אלא הרהור, שהרי לפי הדיבור אין כאן איסור, שהרי גם בהיתר יש לשון זה, אלא שיודעים בל(י)בם שאין עתה ההיתר מוכן, והדר הוה ליה הרהור. וכן כל כיוצא בזה שיש בו צד היתר לעשותו היום - יכול לומר לחבירו שיעשנו למחר, ובלבד שלא יזכיר לו שכירות.

ופשוט הוא דדוקא לילך למחר יכול לומר, אבל לא ליסע בעגלה או לרכוב על הסוס או ליסע במסילת הברזל, שהרי לדברים אלו אין היתר בשבת. ולכן בלשון לעז שאומרים תמיד בלשון נסיעה - אסור, אבל להפליג בספינה למחר - מותר, שהרי יש היתר גם בשבת.

סימן שז סעיף כב

ודע שיש מרבותינו שאמרו דמה שאנו צריכים לצד היתר זהו באומר: 'לכרך פלוני אני הולך למחר, ב(ו)א ע(י)מי', דאם לא כן פשיטא, דמאי קאמר (מג"א סקי"א בשם הרמב"ן והרשב"א), כלומר דאין תועלת באמירה זו, ואין זה 'ממצא חפצך' והוי כשארי מילי דכדי.

ולפי זה יכול גם לומר: 'אני ארכוב למחר, אני אעשה מלאכה למחר' (שם) כיון שאין לו תעלת בזה. וכן מבואר מלשון הרמב"ם ריש פרק כ"ד שכתב: "'ממצא חפצך ודבר דבר', לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהם, כגון שידבר עם שותפו מה יקנה למחר וכו'” עכ"ל. ואף על גב דאחר כך כתב: "וכן אומר אדם לחבירו: 'לכרך פלוני אני הולך למחר', שאם יש שם בורגנין וכו'” ע"ש, ולא כתב: 'שיאמר לו ב(ו)א ע(י)מי', זהו מפני שלשון הש"ס כן הוא, והכוונה לומר לו ב(ו)א ע(י)מי.

סימן שז סעיף כג

ואמנם יש חולקים בזה, וזהו דעת רבינו הרמ"א סעיף ח' שכתב: "וכן לא יאמר אעשה דבר פלוני למחר" עכ"ל, וגם רבינו הב"י שם שכתב: "יכול לומר לחבירו: 'לכרך פלוני אני הולך למחר', וכן מותר לומר לו: 'לך עמי לכרך פלוני למחר', כיון שהיום יכול לילך על ידי בורגנין" עכ"ל, ומשמע להדיא דהטעם גם ארישא קאי, שאינו אומר: 'לך ע(י)מי'.

וכן מבואר מדברי רבותינו בעלי התוספות שם, שהקשו על זה וזה לשונם: "תימה מאי איריא הוא, אפילו לחבירו נמי יכול לומר: 'לך לי לכרך פלוני למחר וכו'” ע"ש. ואי סלקא דעתך דגם כוונת הגמרא כן הוא מאי קמקשי, אלא וודאי דסבירא ליה דגם בלא 'לך ע(י)מי' הוה אסור, אי לאו טעמא דבורגנין. וכן מבואר מהטור שכתב כלשון זה ע"ש, וגם הטור והש"ע לא הביאו שום מחלוקת בזה, ובספרו הגדול מוכח להדיא דאין כאן מחלוקת ע"ש.

ואני אומר דבאמת אין כאן מחלוקת, כמו שנבאר בס"ד.

סימן שז סעיף כד

דהנה בזה הכל מודים דאם לא לאיזה תועלת - לא שייך בזה 'ממצא חפצך ודבר דבר', וכי מי שילך וידבר לעצמו: 'אעשה עסקים גדולים, אקנה בתים' וכיוצא בזה האם זה הוא 'ממצא חפציך', ואין זה רק דברים בט[י]לים ודברים של מה בכך.

ולכן דקדקו חז"ל לומר: מותר לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, ולמה אמרו 'לחבירו', אלא דכשאומר לעצמו הוה מילי דכדי, אך באומר לחבירו ודאי יש בזה ממשות ועליו לידע זאת, דבכהני גווני שפיר הוי 'ממצא חפצך', וזהו כוונת כל הפוסקים.

והרמב"ן והרשב"א פירשו הדבר שאומר לו: 'ב(ו)א ע(י)מי', כלומר דהוה כאומר לו: 'ב(ו)א ע(י)מי'. והעיקר תלוי בהכוונה, אם כוונתו לשיחה בטילה בעלמא - הוה כדברים של מה בכך, ואם אומר לחבירו למען ידע חבירו מזה - אסור אם אין היתר בשבת עצמו.

(וזהו כוונת הטור והש"ע שכתבו הלשון שהבאנו, והכי פירושו: שאומר לחבירו: 'אני הולך למען תדע מזה', וכן אם פירש לו מפורש 'לך ע(י)מי' ודו"ק) (והמג"א סקי"א תפס בזה מחלוקת ולעניות דעתי כמ"ש)

סימן שז סעיף כה

אבל בדבר שאין בו צד היתר לעשותו היום, אפילו אם אין בזה אלא איסור דרבנן, כגון שיש לו חוץ לתחום פירות מוקצים, כיון שאי אפשר לו להביאם היום - אסור לומר לחבירו להביאם למחר, ואפילו אם הם בתוך התחום – אסור, כיון דהם מוקצים (שם סקי"ב וט"ז סק"ח).

וכן אסור לו להחשיך בסוף התחום כדי שימהר בלילה לילך שם להביאם, ובזה מותר בתוך התחום, וטעמו של דבר בארנו בסימן הקודם סעיף ג' ע"ש. אבל יכול להחשיך בסוף התחום כדי למהר לילך שם לשומרן, שהרי גם היום יש להם היתר בשמירה א(י)לו היו בתוך התחום. ואם לא כיון להחשיך אלא לשמרם - יכול גם אחר כך להביאם, והטעם בארנו שם.

וכן אסור לומר: 'אעשה דבר פלוני למחר' והדבר אסור לעשותו בשבת, אם כיון לאיזה תועלת באמירתו כמ"ש בסעיף הקודם. ומותר להחשיך בתוך התחום לתלוש פירות ועשבים מגינתו וחורבתו כשאין הדבר ניכר להדיא, דא(י)לו ניכר הדבר אסור גם בתוך התחום, כמ"ש בסימן הקודם. וזהו הטעם מה שאסרו בסוף התחום, משום דסוף התחום ניכר לכל, כמ"ש שם.

ומותר לומר לחבירו: 'שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פירותיך שבתחומי', והכל מטעם שנתבאר שיש היתר א(י)לו היו בתוך התחום. (עיין מג"א סקי"ג מה שהקשה מעירובין ומתוספות שם, וכתב דסוף התחום אסור גם בלא טעם דמינכרא ע"ש, וכבר השגנו שם על דבריו בסק"ג ע"ש ודו"ק)

סימן שז סעיף כו

שנו חכמים במשנה ריש פרק כ"ג:

"שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלויני. ואם אינו מאמינו, מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת".

ומפרש בגמרא דהחילוק בין לשון שאלה ללשון הלואה, דהלואה אתי למיכתב והשאיליני לא אתי למיכתב. ופירש רש"י משום דהלואה הוי לזמן מרובה, דקיימא לן: 'סתם הלואה שלשים יום', ויבא לכתוב על פנקסו: 'כך וכך הלויתי' כדי שלא ישכח, אבל שאלה חוזרות לאלתר, ולא אתי למיכתב. והתוספות פירשו משום דלשון הלואה אינה חוזרת בעין ואתי למיכתב, ושאלה חוזרת בעין ולא אתי למיכתב. ואף על גב דכדי יין ושמן אינם חוזרות בעין, מכל מקום מתוך שמזכיר לשון שאלה יזכור ולא יבא לכתיבה.

סימן שז סעיף כז

ובלשון לעז, שאין חילוק בין לשון הלואה ללשון שאלה, צריך שיאמר: 'תן לי להיכר', ויכול גם לסיים 'ואחזיר ואתן לך' (ט"ז סק"ט), דאם לא כן הא הוה לשון מתנה ולא יתרצה לזה, ולכן מגלה לו שיחזור ויתן לו, ואינו אומר לו כן אלא בשביל היכר.

ועכשיו אין נזהרין בזה, משום דאצל[י]נו אין הרגילות להכתב בפנקס רק הלואת מעות, ולא הלואת כלים ואוכלין ומשקין, וגם אצל[י]נו נוהגין לתבוע לאלתר גם הלואה (מג"א סקי"ד). וזה שהתירה המשנה להניח משכון - דוקא בדבר שהוא צורך שבת, אבל בדבר שאין צורך שבת - לא התירו ליתן משכון, דזהו גם כן כעין קצת קנין. וכשיתן משכון לא יאמר לו: 'הילך משכון', דזהו כעובדא דחול, אלא יניח המשכון אצלו בלא אומר ודברים.

וכשם שאין לוין בשבת דבר שאינו צורך שבת, כך אין פורעין בשבת דבר שאינו צורך שבת, דזה גם כן דומה קצת למקח וממכר. אלא דלצורך שבת – מותר, דמוכחא מילתא דלכבוד שבת הוא. וכן לפרוע דבר שצורך שבת, כגון שלוה ממנו יין ושמן באמצע השבוע - יכול לפרוע לו יין אחר ושמן אחר בשבת, אם המשאיל צריך לזה (נראה לי).

(ויש שכתבו באיסור פרעון מטעם שמא ימחוק, ותמיהני דהא הרמ"א בסעיף י"א אוסר כל פרעון אפילו בלשון שאלה, וזה שכתב: 'כשם שאין לוין וכו' - לאו דוקא, כדמוכח מדברי הריב"ש שהביא המג"א סקט"ו לענין פדיון הבן, דשם לא שייך כתיבה ע"ש ודו"ק)

סימן שז סעיף כח

כבר נתבאר שלא הותר שום שבות בשבת מפני ההפסד, ולכן סחורה הנפסדת בשבת על ידי גשמים או דבר אחר, או אתי בידקא דמיא ומפסיד ממונו או שנתרועעה חבית של יין ותלך לאיבוד - אסור לומר לאינו יהודי: 'לך והציל ממוני', אלא בזה התירו לקרות לאינו יהודי ולהראות לו, אף על פי שיודע בודאי שיציל לו.

וכן יכול לומר: 'כל המציל אינו מפסיד', וממילא יבואו להציל כדי להרויח, כמו שהתירו לומר בדליקה: 'כל המכבה אינו מפסיד'. ואף שיש מי שאומר דרק בדליקה התירו לומר כן ולא בהפסד אחר - מכל מקום המיקל לא הפסיד (לבוש ומג"א סקכ"ז).

סימן שז סעיף כט

ודע דזה שאסור להישראל לומר להאינו יהודי: 'לך והצ[י]ל', זה כשיהיה מוכרח האינו יהודי להציל על ידי מלאכה דאורייתא. אבל אי ליכא מלאכה דאורייתא אלא שבות דרבנן - מותר לומר לו בפירוש: 'לך והצ[י]ל ואשלם לך', שהרי כבר נתבאר בסעיף י"ז דשבות דשבות במקום הפסד לא גזרו רבנן, וכל שכן כשההפסד גדול. ולא אסרו רק אמירה לעכו"ם בדבר שהוא צריך לההצלה לעשות אב מלאכה או תולדה.

ולפי זה עליו לדעת או לשאול מהמורה מהו איסור דאורייתא ומהו איסור דרבנן, ובדבר שאין בו שבות כלל אלא קצת טירחא - יכול להציל גם בעצמו, וזה יתבאר בסימן של"ה ובסימן של"ח בס"ד. ועיקר הדבר שבהצלת הפסד בשבת לא יעשה האדם מעצמו אלא בשאלת חכם מרא דאתרא, והוא יורנו בדרך זו ילך על פי דין תורתנו הקדושה.

סימן שז סעיף ל

כתב הרמב"ם בפרק ו' דין ח':

"ישראל שאמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה זו בשבת, אף על פי שעבר ומכין אותו מכת מרדות - מותר לו ליהנות באותה מלאכה בערב אחר שימתין בכדי שתעשה. ולא אסרו בכל מקום שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה, שאם תאמר יהא מותר מיד, שמא יאמר לו לאינו יהודי לעשות לו, ויצא הדבר מוכן מיד. וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו - לא יאמר לו לעשות לו, שהרי אינו משתכר כלום מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שיעשה דבר זה שנעשה בשבת"

עכ"ל.

ואף על גב דבעשה מלאכה בעצמו בשבת פסק שם בדין כ"ג: דאם עשה במזיד - אסור לו לעולם ע"ש, זהו מפני שעשה איסור דאורייתא. ולפי זה נראה דאם עשה בעצמו איסור דרבנן - מותר לו ליהנות במוצאי שבת בכדי שיעשה, כמו באמירה לאינו יהודי באיסור דאורייתא.

ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה דרבנן - אפשר דאין צריך להמתין בכדי שיעשה. וכן אם אמר לו בשוגג שיעשה איסור דאורייתא - גם כן כן. ויש מן הפוסקים דסבירא ליה דבמזיד באיסור דאורייתא אסור לו לעולם כבמלאכת עצמו (ב"י בשם רי"ו), אבל רבינו הב"י בסעיף כ' סתם כהרמב"ם ע"ש. וזהו בדבר שאינו של פרהסיא, דדבר הנעשה בפרהסיא - אסור לעולם, כמ"ש בסימן שכ"ה, (מג"א סקכ"ח) וכן נתבאר בסימן רמ"ד.

סימן שז סעיף לא

עוד כתב שם בדין כ"א:

"אינו יהודי שנכנס לבית ישראל והכניס שם חפ[י]ציו – מותר, ואפילו אמר לו: 'הניחם בזוית זו' - הרי זה מותר"

עכ"ל.

ואינו מובן, ומה חידוש יש בזה, הרי אין כאן שום איסור כיון דהחפ[י]צים הם של אינו יהודי ומפקידם אצלו ולמה לא יאמר לו: 'הניחם בזוית זו', גם מקור הדין נעלם ממני (ועיין מ"מ ונראה שגם כן תמה בזה).

ונראה לפי עניות דעתי דהכי קאמר: דאפילו אם החפ[י]צים ישארו של הישראל, כגון שמכבר דיברו ביניהם שהישראל רוצה בחפ[י]צים אלו ועתה הביאן, ואינם לעת עתה של הישראל אלא אחר שבת יקנה ממנו - גם כן מותר.

וזהו ממש כהדין שכתב רבינו הרמ"א בסוף סימן זה וזה לשונו:

"אינם יהודים המביאים תבואה בשבת להישראל שחייבים לו, והישראל נותן לו מפת[י]חו לאוצרו, והאינו יהודי נותנם לשם ומודדים ומונים - יש מי שמתיר משום דהאינו יהודי במלאכת עצמו הוא עוסק ואינו של ישראל עד אחר המדידה, ויחשוב ע(י)מו אחר כך"

עכ"ל, וזהו ממש כדינו של הרמב"ם כפי מה שבארנו דבריו.

אבל אם הביאו סחורתו של הישראל - פשיטא שאסור לקבל מהם בשבת, ואם הם אינם רוצים להמתין עד מוצאי שבת ואם יוליכום למקום אחר יגיע נזק להישראל, נראה לעניות דעתי דרשאי לומר להם: 'עשו מה שתרצו, אני אין ביכולתי לקבלן בשבת', וממילא שמעצמם יפרוקו הסחורה בחצירו, והוא לא ידבר עמהם עד מוצאי שבת. דאף על גב דבביתו ובחצירו של ישראל אסור, כמ"ש בסימן רנ"ב, מכל מקום מה יוכל לעשות כשבאו מעצמם (ועיין מג"א סקל"ב).

סימן שז סעיף לב

עוד כתב שם רבינו הרמ"א:

"אינם יהודים העושים גבינות בשבת והישראל רואה יקנה אותם ממנו, דמכל מקום האינו יהודי אדעתא דנפשיה קעביד, ואף על פי שהישראל עומד בעדר ח(ו)דש או ח(ו)דשים ואדעתא למכרה לישראל קעביד - שרי"

עכ"ל.

כלומר דהאינו יהודי עושה גבינות מבהמותיו ורצונו שהישראלים יקחו ממנו, ושוכר ישראל שיעמוד בעת החליבה ועשיית הגבינות, וכיון שהגבינות עדיין אינם של ישראל - אין איסור מה שעושה אותם בשבת, ואף על פי שסוף סוף יבואו לידי ישראל - מכל מקום עתה אינם של ישראל. והישראל יכול לעמוד בעת עשייתם מצד הכשרות, ואפילו יקבלם הישראל בחובו – מותר, כיון שהם כעת של האינו יהודי (עיין מג"א סקל"ג, ומ"ש הרמ"א מקודם דאסור לרמוז וכו', בארנו כוונתו בסעיף י"ד).

סימן שז סעיף לג

וכתב רבינו הב"י בסעיף כ"א:

"אסור לומר לאינו יהודי בשבת הילך בשר זה ובשל אותו לצורכך, ואפילו אין מזונותן עליו. אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו"

עכ"ל.

כלומר דזה דקיימא לן: 'אמירה לאינו יהודי – שבות', זהו במלאכות שלנו. אבל שלו - מותר לומר לו: 'בשל לך ואפה לך', דלאו כלום הוא. ומכל מקום אם הוא נותן לו הבשר – אסור, משום דבשר של ישראל נתבשל בשבת, וכן כל כיוצא בזה.

ודע דכמה פעמים נאמר בגמרא דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות לצורך מצוה, לפיכך מותר לומר לאינו יהודי בין השמשות: 'הדלק לי את הנר' או שאר מלאכה.

וכן יכול בעצמו לעשות שבות בין השמשות במקום מצוה, ולכן יכול לקרא שם על מעשר בין השמשות. אבל להפריש, הא תנן: "אין מעשרין את הודאי". ויש אומרים דאם היה טרוד כל היום – מותר, וצ"ע בדין זה (ועיין מג"א סק"ל וא"ר סקמ"ח) ועוד יתבאר בזה בסימן שמ"ב ואם גם במוצאי שבת לא גזרו בין השמשות גם כן יתבאר שם בס"ד.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שח

קיצור דרך: AHS:OH308

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני מוקצות ונולד וטעמיהם
ובו שבעים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ | נא | נב | נג | נד | נה | נו | נז | נח | נט | ס | סא | סב | סג | סד | סה | סו | סז | סח | סט | ע | עא | עב | עג | עד | עה

סימן שח סעיף א

בטעמי המוקצה כתב הרמב"ם סוף פרק כ"ד וזה לשונו:

"אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו: ומה אם הזהירו נביאים וצ(י)וו שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר 'ודבר דבר', ק"ו שלא יהא טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית ויבא להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה: 'למען ינוח'. ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה.

ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי מלאכות אלא בטילין כל ימיהם, כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתין ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים - נמצא שלא שבת שביתה הניכרת. לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם"

עכ"ל.

סימן שח סעיף ב

והקשה עליו הראב"ד שהרי בגמרא (קכ"ד:) מפורש דטלטול מוקצה נאסרה מפני איסור הוצאה, דטלטול צורך הוצאה הוא, שאי אפשר להוציא בלי טלטול, ואם יזלזלו בטלטול יזלזלו בהוצאה (שם ברש"י).

ועוד דתניא שם (קכ"ג:):

"בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת... התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה".

ועוד אמרו שם:

"בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, דבראשונה... מפני שזלזלו בשבתות דכתיב: 'בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות וגו'”

ע"ש, ואיך חידש הרמב"ם טעמים מעצמו.

סימן שח סעיף ג

ונראה לי דדברי הרמב"ם צודקים ומוכרחים, דאי סלקא דעתך דתח(י)לת גזירת מוקצות התחילו בימי נחמיה, איך התירו וחזרו והתירו, הא אין בית דין יכול לבטל דברי הקודמים עד שיהיו גדולים בחכמה ומנין מהראשונים, ולא מסתבר שהאחרונים היו גדולים מהראשונים, וגם לא מסתבר שבימי נחמיה עצמו התירו וחזרו והתירו.

ועוד הא בימי נחמיה היו הנביאים חגי זכריה ומלאכי, וכשהם אסרו מי יעיז אחר כך להתיר מה שאסרו הם, וגם עזרא היה עמהם, ועוד מי הכריחם להתיר מה שאסרו. אלא ודאי ענין אחר הוא, וכך הוא הצעת הדברים:

סימן שח סעיף ד

דהנה כבר בארנו בריש סימן רמ"ג דשבותי שבת אינן דומות לכל איסורי דרבנן, והם כמדאורייתא, ודבר זה ביאר לנו הרמב"ם בריש פרק כ"א שכתב: "נאמר בתורה 'תשבות', אפילו דברים שאינם מלאכה - חייב לשבות מהם, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות", ופירש המגיד משנה שהתורה מסרה לחכמים ע"ש.

ובמכילתא ובתורת כהנים ובספרי כמה פעמים נאמרה: 'שבתון שבות', ולעיל הסברנו הדבר בשם הרמב"ן ז"ל דאי אפשר להיות כלל באופן אחר, דאם לא כן אין כאן שבת, ושהנביאים הזהירו על השבותים וקראו לה חילול שבת ע"ש. ובשעת מתן תורה צ(י)וה לנו משה רבינו לכל שבותי שבת על פי ד', והתורה כללה בלשון 'תשבות', דבלא השבותים אין כאן שביתה כלל. וכל דברי הרמב"ם בפרקים אלו נמשכים אחרי הקדמת דבריו שבריש פרק כ"א.

אלא שכך צוה לנו הקב"ה, שאין אלו השבותים נכנסין במנין המלאכות ואין חייבין עליהן סקילה וחטאת, אבל הקב"ה חייב אותנו לשמור כל השבותים כאשר הם א(י)תנו היום.

סימן שח סעיף ה

ולפי זה גם איסורי מוקצות היו מאז שניתנה תורה, והיה דינם אז כאחר שחזרו והתירו וחזרו והתירו, וכדמפרש בגמרא שם: שהתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו ולא מחמה לצל, ודבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל כמו שבידינו היום, כמו שיתבאר בס"ד בסימנים אלו.

אך בימי נחמיה בן חכליה שהיו פרוצים בחילול שבתות מהזמן שהיו בבבל, עמד הוא ועזרא וחגי זכריה ומלאכי ואנשי כנסת הגדולה וגזרו על דורם עוד חומרות, ולא התירו רק ג' כלים. ולא היתה גזירות קבועות לדורות, וכן כתבו מפורש רבותינו בעלי התוספות בבבא קמא (צ"ד: ד"ה 'בימי'), שלא גזרו זה רק על דור זה. ולכן אחר כך כשראו שחזרו להזהר בשבת - התירו וחזרו והתירו עד שנשאר כפי הדינים הקודמים וכפי ההלכה אצל[י]נו.

וזהו שביאר הרמב"ם ז"ל על טעמי המוקצה הקודמים, והסביר בגודל תבונתו דאם אין מוקצה אין שביתה ובטלה מנוחת השבת, וזה כלול הכל בתשבות האמורה בתורה וכמ"ש בריש פרק כ"א, ופשיטא שגם להוצאה הוא גדר גדול כמבואר בגמרא.

סימן שח סעיף ו

ודבר ידוע שבכל מסכת שבת נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון במוקצה ונולד, דרבי יהודה אוסר ורבי שמעון מתיר, ואיפסקא הלכתא כרבי שמעון. ולדעת הרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים גם בנולד קיימא לן כרבי שמעון, ולכן לא הזכיר הרמב"ם איסור נולד כלל בשבת. וכן כתב הטור בסימן תצ"ה וזה לשונו:

"ויום טוב החמירו בו יותר מבשבת במוקצה... אלא שרבינו תם היה מחלק לומר שאין הלכה כרבי שמעון אלא במוקצה, אבל בנולד הלכה כרבי יהודה"

עכ"ל.

וכל רבותינו אין סוברין כן, ולכן תראה שהטור וש"ע בסימנים אלו, מן סימן זה עד סימן שי"ג, שמדברים מענייני מוקצות לא הזכירו נולד כלל. ועוד תראה שבסימן ש"כ כתבו דיני סחיטת פירות, והאיסור מגזירה שמא יסחוט ע"ש, ולא הזכירו מטעם נולד. וכן בריש סימן שכ"ב שכתבו: "ביצה שנולדה בשבת - אסור מטעם גזירה דשבת אחר יום טוב ומטעם הכנה", כמ"ש שם, אבל מטעם נולד לא היה אסור, והיינו משום דקיימא לן כרבי שמעון, וכדאמרינן בשלהי שבת: דבכולי שבת - הלכתא כרבי שמעון.

ומיהו בנולד גמור, והיינו דבר חדש שלא היה בעולם כל עיקר - מודה רבי שמעון דאסור (תוספות עירובין מ"ו. ד"ה 'כל'). וביצה חשבינן ישנה בעולם, והיינו שהיתה במעי התרנגולת ועכשיו יצאה לחוץ, וכן המשקין שהיו בלועים בפירות (כן נראה לעניות דעתי).

סימן שח סעיף ז

ואם תשאל כיון דקיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה, אם כן מהו זה דיני מוקצה שאסורים. והתשובה על זה: דודאי גם רבי שמעון מודה בהרבה מוקצות, כמו מוקצה דבעלי חיים דאמרינן (מ"ה:) דגם רבי שמעון מודה שבחייהן אסורין בטלטול. וכן מוקצה דגרוגרות וצמוקים שהניחן לייבש ודחאן בידים - מודה (שם), וכן מוקצה דחסרון כיס מודה רבי שמעון (קנ"ז.). וכן דבר שמלאכתו לאיסור לטלטלו מחמה לצל בלי שום צורך - מודה רבי שמעון שאסור (תוספות ל"ו ד"ה 'הא רבי שמעון'), וכן דבר המסריח - אפילו רבי שמעון מודה שאסור לטלטל (רש"י מ"ו. ד"ה 'אבל' ע"ש), וכן כל דבר שאין תורת כלי עליו כלל כמו צרורות ועפר וכל כיוצא באלו - מודה רבי שמעון (שם בגמרא דפריך: 'אלא מעתה כל צרורות').

כללו של דבר: כל דבר שאינו ראוי לשבת כלל, כמו בעלי חיים ומעות ונרות וכל מיני מתכ[י]ות שאינם כלים, וכן מה שיחוס עליהן לבלי להשתמש בהם רק בדברי איסור המיוחדים להם, כמו סכין של שחיטה ומסר הגדול וכיוצא בהם, וזה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן מוקצה דדחייה בידים - בכולהו מודה רבי שמעון.

סימן שח סעיף ח

אלא מהו זה המוקצות שנחלקו בו רבי יהודה ורבי שמעון והלכה כרבי שמעון: זהו בדבר שראוי לתשמיש עתה אלא שיש עליו מוקצה בפועל או בשם, כגון מוקצה מחמת מיאוס, כמו נר של חרס שהדליקו בו בחול דהוא מאוס, וכן מוקצה מחמת אוצר, וכן דבר שמלאכתו לאיסור לעשות בו מלאכת היתר.

ואיפסקא הלכתא כרבי שמעון, דדבר שמלאכתו לאיסור - מותר לצורך גופו או צורך מקומו. ומה שאסור מחמה לצל - משום דאין להאדם צורך בזה, והוי כצרורות ועפר. אמנם יש היתר לזה אם ירצה להצילה מהפסד החמה - יראה להשתמש בה איזה דבר, כמו שיתבאר לפנינו בס"ד (והמג"א סק"ח הביא זה בשם הירושלמי ע"ש).

וכן במוכן לאדם אי הוה מוכן לכלבים, כגון בהמה בריאה או עוף שמתו בשבת, דסבירא ליה לרבי יהודה דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, דאקצי דעתיה מכלבים, ורבי שמעון סבירא ליה דמותר, והלכתא כרבי שמעון.

ויש שני מוקצות דרבי שמעון מודה בהו: במוקצה מחמת מצוה, ובבסיס לדבר האסור, והיינו הנר בשעה שדולק, מפני שהכלי טפל להשלהבת בעודה בו (רש"י מ"ז. ד"ה 'לדבר'). וזהו שאמרו בגמרא (מ"ה.): "אין לך מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו והוקצה לאיסורו.” כלומר שיש בו שני מוקצות: מוקצה מחמת מצוה, דנר שבת הוה מצוה, ומוקצה מחמת איסורו, והיינו שנעשה בסיס להשלהבת שהיא מוקצה גמורה. ומזה למדנו כל מיני בסיס לדבר האסור, כמו שיתבארו בס"ד.

סימן שח סעיף ט

האמנם דבר אחד יש שנחלקו רבי יהודה ורבי שמעון והלכה כרבי יהודה, וביאר הבה"ג הטעם משום דגם רבי מאיר סבירא ליה כרבי יהודה, והוה ליה רבי שמעון יחיד במקום רבים. והיינו במוקצה דבין השמשות, כגון נר שדלק בין השמשות וכבה, דסבירא ליה לרבי יהודה: 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא', ורבי שמעון סבירא ליה דכשנסתלקה המוקצה - מותר, ובזה הלכה כרבי יהודה.

וזה לשון הבה"ג בפרק ג' מהלכות שבת:

"והיכא דהוה עליה אפרוחין כל בין השמשות - אסור לטלטולי כולי יומא, מדאיתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא... ולית הלכתא כרבי שמעון בנר שהדליקו בה באותה שבת, הואיל ושוו רבי מאיר ורבי יהודה להדדי בכירה, והוה ליה יחיד במקום רבים"

עכ"ל, וכן כתב שם בפרק כ"ד דבכולי הלכה כרבי שמעון לבד מזה ע"ש.

וזהו כללי דיני מוקצה, והפרטים יתבארו בסימן אלו בס"ד.

סימן שח סעיף י

כל מין כלי או כל מין כלי תשמיש, כמו כסאות ושולחנות ומטות וארגזים שמצניעים בהם חפ[י]צים, או קורות המיוחדות לישיבה, אפילו הן גדלות וכבדות הרבה, כיון שיש תורת כלי עליהן - מותרין בטלטול בשבת.

ואמרינן בעירובין (ק"ב.): 'ההוא שריתא דהוה בי רבי פדת', ו'שריתא' היא קורה (רש"י), דהוו מדלי לה בי עשרה ושדו לה אדשא, שהיתה משא עשרה בני אדם, והתיר משום דהוה תורת כלי עליה, שראויה לישב עליה (שם). וההיא אסיתא דהוה בי מר שמואל דהוה מחזקת חצי כור - שרא מר שמואל למשדייה אדשא. אמר: תורת כלי עליה.

(והך דשבת ל"ה. בחלתא, דחאו התוספות והרא"ש מהלכה שם, מפני הך דעירובין. ואף על גב דבעירובין שם חילקו בדבר, ולדבריהם שם כל שאין הרגילות לטלטלה בחול - אסור, ולפי זה הקאמאדי"ן והקאנאפע"ס שלנו והאלמער"ס אסורים בטלטול. אבל אין הלכה כן, דהרי"ף והרא"ש הביאו הך דעירובין בפרק כל הכלים, וכן הרמב"ם בפרק כ"ה דין ו' הביא זה, והך דשבת שם לא הביאו, והרא"ש דחאה מהלכה כמ"ש, וכן הטור והש"ע סעיף ב', ולכן העיקר כדברי התוספות בשבת שם)

סימן שח סעיף יא

וכל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס, והיינו שחסים עליהם להשתמש בהם מלבד המלאכה המיוחדת להם, כגון סכין של שחיטה או של מילה ואיזמל של ספרין מגלחי שערות הראש וסכין של סופרים שמתקנין בהן קולמוסיהן, וכן כל בעל הבית שיש לו סכין קטן לת(י)קון הקולמס וכיוצא בהם - אסורים בטלטול, מפני שאין ראוים למלאכת היתר מחמת יקרותן. וזהו מוקצה מחמת חסרון כיס, שאפילו רבי שמעון מודה בזה כמ"ש. ואפילו לצורך גופו ומקומו, כלומר לצורך תשמיש היתר או בצריך למקומו - אסור לטלטלו, דלגמרי מקצה דעתא מיניה והוה כדחייה בידים.

ולא עוד, אלא אפילו תחוב בנדן של שארי סכינים - אסור לטלטלו, ולא אמרינן דכיון שתחוב ביחד עם שארי סכינים לא קפיד עליה. ומיהו אין הנדן בסיס לו, דתיהוי בסיס לדבר האסור ויהא אסור בטלטול, שהרי הוא בסיס גם לשארי סכינים, והוה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ושרי. וכן הדין לקורנס של בשמים שמקפידין עליו שלא יתלכלך - הוה מוקצה כמחמת חסרון כיס, כיון שמקצה מדעתו מלהשתמש בו. אבל כשאינו מקפיד - מותר.

וכן הדין בכלים המיוחדים לסחורה ומקפיד עליהן, ואם אינו מקפיד מותר. ומן הסתם אם דמיו יקרים מסתמא מקפיד, ואם אין דמיו יקרים - מותר, אלא אם כן נתנו לאוצר (מג"א סק"ג).

ודבר פשוט דכל מין סחורה שבחנות - אסורים בטלטול, ולא מיבעיא סחורה כזו שאינה ראוי ללבישה ולשימוש, אלא אפילו ראוי לתשמיש - מסתמא קפדי עלייהו והוו מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור. אבל אוכלין ומשקין שבחנות - מותר ליטול ולאכול, דלית לן מוקצה מחמת אוצר באוכלין ומשקין, כמו שיתבאר בסימן של"ג בס"ד.

סימן שח סעיף יב

כתב הרמב"ם ריש פרק כ"ה:

"יש כלי שמלאכתו להיתר, והוא הכלי שמותר בו בשבת דבר הנעשה בו בחול, כגון כוס לשתות בו וקערה לאכול בה וסכין לחתוך בו בשר ופת וקורדום (קטן) לפצוע בו אגוזים וכיוצא בהן. ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה בו, כגון מכתשת וריחים וכיוצא בהם, שאסור לכתוש ולטחון בשבת.

וכל כלי שמלאכתו להיתר, בין היה של עץ או של חרס או של אבן או מתכות - מותר לטלטלו בשבת בין בשביל עצמו (זהו מחמה לצל שבגמרא) של כלי בין לצורך מקומו (של כלי), בין לצורך גופו (של אדם). וכל כלי שמלאכתו לאיסור, בין של עץ או של חרס ואבן ומתכת - מותר לטלטלו בשבת בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, אבל בשביל עצמו של כלי - אסור."

סימן שח סעיף יג

"כיצד: מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה או לישב במקומה או כדי שלא תיגנב, וזהו בשביל עצמה. וכן אם טלטל אותה מן החמה כדי שלא תתייבש ותשבר, או מן הגשמים כדי שלא תתפח ותפסד - הרי זה מטלטל בשביל עצמה ומותר, מפני שמלאכתה להיתר.

וכן מטלטל הוא את הריחים או המכתשת לשבר עליה אגוזים או לעלות עליה למטה, וזהו לצורך גופו, או לישב במקומו. אבל אינה מטלטלה כדי שלא תשבר ולא כדי שלא תגנב וכן כל כיוצא בזה. וכל שאינו כלי כגון אבנים ומעות וקנים וקורות וכיוצא בהן - אסור לטלטלן"

עכ"ל.

סימן שח סעיף יד

איתא בירושלמי בפרק ד' (הלכה ב') וביצה (ריש פרק ה'), דמצודות היו פרוסות בחמה ומתקלקלין מפני החום, והם מלאכתם לאיסור דאסור מחמה לצל. ושאלו לרב מה לעשות, ואמר להם שיחשבו עתה להניחן תחת ראשיהן, והוה לצורך גופו ומותר ע"ש.

ולמדנו מזה שכל מלאכתו לאיסור שרוצה לטלטלו בשביל שלא יגנב או מחמה לצל, אם יכול למצא בהם דבר שמותר להשתמש בשבת - יחשוב לעשות כן ויעשה כן (מג"א סק"ח). ואף על גב דזהו הערמה, מכל מקום מותר בשביל הפסד. (והק"ע פירש שם שחישב מערב שבת והוה מלאכתו להיתר, ואינו כן כמ"ש המג"א, והפ"מ כיון יפה בפירושו ע"ש)

סימן שח סעיף טו

והנה במלאכתו להיתר נתבאר דמותר גם מחמה לצל וכדי שלא יגנב, וכתב רבינו הב"י בסעיף ד' דשלא לצורך כלל - אסור לטלטלו, ורק כתבי הקודש ואוכלין מותר לטלטלן אף שלא לצורך כלל ע"ש. ואינו מובן, הא כיון שמטלטלן - וודאי יש לו איזה כונה בזה. וצריך לומר כגון דאינו אלא מתעסק בעלמא, ואין לו שום כונה בטלטולו. אך אם יש לו תענוג במה שמטלטלו, נהי דבמלאכתו לאיסור לא נחשוב זה צורך הגוף, מכל מקום במלאכתו להיתר - ודאי דמותר.

(ובעיקר דין זה יש חולקין כמ"ש המ"מ שם, ומה שכתב שנראה כן מהרמב"ם, לעניות דעתי אין ראיה, דנקיט לשון הש"ס כדרכו, והר"ן מסתפק בזה בפרק כל הכלים. ומ"ש המ"מ דלמה ליה לרבא לומר 'מחמה לצל', לימא 'שלא לצורך כלל', לא אבין, דאטו בשופטני עסקינן, וגם בחול כשאדם מטלטל דבר הוא לאיזה כונה. וגם הרשב"א בכירה בשמעתא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כמסתפק בזה ע"ש, אלא מי יבא להקל בדבר שהב"י פסק ואין מי שחולק עליו ודו"ק)

סימן שח סעיף טז

לענין מת יתבאר בסימן שי"א דאף על גב דאסור לטלטל המת, שאין לך מוקצה גדול מזה, מכל מקום התירו לטלטל אותו כשיש צורך בדבר, על ידי שיניחו עליו ככר או תינוק.

ואמרו בגמרא (קמ"ב:) דלא התירו זה אלא במת בלבד, ומכל מקום יש מתירים לכל כלי שמלאכתו לאיסור לטלטלו, אפילו מחמה לצל או כדי שלא ישבר, על ידי ככר או תינוק. וזה שאמרו דלא התירו אלא למת - זהו במוקצה דומיא דמת, כגון צרורות ואבנים ועפר. אבל כלי, אף דמלאכתו לאיסור - מותר. ויש חולקים בזה, ועוד יתבאר בזה בסימן שי"א בס"ד.

סימן שח סעיף יז

תפילין, אף על פי שאין להניחם בשבת, מכל מקום אינם מוקצים ומותר לטלטלם לאיזה צורך שהוא, אפילו מחמה לצל, דלא הוה כמלאכתו לאיסור, שהרי אין איסור להניחם כשאינו מכוין לשם מצוה. והרי לכן נתבאר בסימן ש"א דהיוצא בתפילין בשבת אינו חייב, משום דזהו דרך מלבוש. ורק אינם ככתבי הקדש, דמותר לטלטלם שלא לצורך כלל כמ"ש בסעיף ט"ו, ותפילין אינו כן, אבל כל שיש איזה צורך – מותר.

ויש אומרים דכיון שנתבאר בסימן ל"א על פי הזוהר שאסור להניחם בשבת ויום טוב - הוה ליה כדין כלי שמלאכתו לאיסור, דאינו מותר אלא לצורך גופו ומקומו (ט"ז סק"ג ומג"א סקי"א). ולפי זה אין היתר אלא לצורך מקומן, דלצורך גופו לא שייך בתפילין כמובן. ומכל מקום הסומך על דיעה ראשונה לא הפסיד, דאם לא כן נימא דהם מוקצים מחמת חסרון כיס, דהא ודאי קפיד עלייהו. אלא ודאי כיון דדמיין לכתבי הקודש - אין עליהם שם מוקצה כלל (ת"ש סקכ"א).

ומגילת אסתר - גם כן אינה מוקצה, אף על פי שאין קוראין בה בשבת כשחל פורים, דמכל מקום הרי היא כתבי הקדש. ויש מי שאוסר (פר"ח), ונראה יותר להיתר (א"ר), ועוד יתבאר בזה בסימן תרפ"ח בס"ד. ולולב ואתרוג בשבת הוה מוקצה, משום דקפיד עלייהו כמ"ש בסימן תרנ"ח. ושופר לא שייך קפיד עליה, ודינו כמלאכתו לאיסור, ומותר לצורך גופו או מקומו.

ונייר חלק, אם אינו מצניעו לכתיבה ולא קפיד עליה - מותר בטלטול, דראוי לכסות בו כלי או לקנוח. ואם מצניעו לכתיבה - הרי קפיד עליו, ודינו כמוקצה מחמת חסרון כיס (מג"א סק"י), ואסור בטלטול. וכל שכן ניירות שכתובין עליו חשבונות, דאסור לטלטלן משום דקפיד עלייהו. אבל חשבונות שעברו או מכתבים שאין צורך בהם - הרי ראוים לכסות בו כלים או ענין אחר, ואינם מוקצים אלא אם כן השליכם לאשפה, דאז צריך יחוד מערב שבת כמו שיתבאר. וציצית כשאינם בבגד - הוי מוקצה.

סימן שח סעיף יח

ודע שיש כללים במוקצה, והיינו דכלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר - הוי כמלאכתו להיתר (שם סק"ט). וכן כשהתרנו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו, אינו מחויב להניחו כשמסלקו ממקומו, אלא כיון שאוחזו בידו - מותר לו לטלטלו לאיזה מקום שירצה להניחו שם. ואפילו שכח שזהו מוקצה ונטלה בידו - מותר לו לטלטלה ולהניחה במקום שירצה.

וכללא הוא, דאחר שהמוקצה בידו - ביכולתו להניחה במקום שירצה ואינה מחויב לזורקה מידו, דהאיסור הוא הנטילה בידיו. וכן מותר לטלטל מוקצה על ידי נפוח, וכן ברגליו להדחותו אל מקום אחר, וכן לאחר ידו, דכיון דהוי טלטול שלא כדרכה - לא מקרי טלטול (שם סק"ז).

וכל מוקצה מותר בנגיעה בעלמא, דרק הטלטול אסור, ולכן אם על ידי נגיעה יתנדנד, כגון נר התלוי באויר - אסור ליגע בו, אבל כשאינו מנדנדו – מותר. ולכן מותר ליגע במנורות שבבית הכנסת העומדות על השלחן או דבוקים לכותל אפילו בעת שהנרות דולקות בו. וכן מותר ליגע בתנור חם שדולק בו אש, וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על המוקצה, ואפילו אם תתנדנד המוקצה קצת, דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר, כמו שיתבאר בסימן ש"ט בס"ד, וכל אלו הלכות קבועות הן.

(ורק במה שכתבנו דכשאוחז המוקצה בידו רשאי לטלטלה לאיזה מקום שירצה, יש מהגדולים שאמרו שאין זה רק בכלים שמלאכתן לאיסור, אבל במוקצה גמורה - מחויב להסירה תיכף מידו. וכן יש מי שאומר דדין זה אינו אלא בנטלה בהיתר, ולא כששכח ונטל המוקצה בידו)

סימן שח סעיף יט

כל הכלים שנשברו בשבת - מותר לטלטל שבריהם. ובלבד שיהו ראוין לשום מלאכה, אפילו שלא מעין מלאכתן הראשונה, כגון שברי עריבה לכסות בהן פי החבית, ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך, אבל אם אינם ראויים לשום מלאכה - אסורים בטלטול.

ודע, דבדין זה נחלקו רבי יהודה וחכמים במשנה דכל הכלים (קכ"ד:): דרבי יהודה אוסר עד שיעשו מעין מלאכתן הקודמת וחכמים מתירים, והלכה כחכמים. ומפרש בגמרא דפליגי בסברא זו: דרבי יהודה סבר נולד הוא כיון ש(ב)ערב שבת לא היתה ראויה למלאכה זו, ורבנן סברי מוכן הוא, כלומר דאין זה נולד כיון שראויה לאיזה מלאכה שהוא, ונולד לא מקרי רק ביום טוב לענין להסיק בשברי כלים, דלהסקה פשיטא שלא עמדו מערב שבת - זהו הנולד, אבל זה לא מקרי נולד. ונמצא דאפילו לשיטת ר"ת שהבאנו בסעיף ו' - גם כן מותר.

וראיתי מי שמפרש דחכמים סבירא ליה דהוה נולד, אלא דלא סבירא ליה איסורא דנולד, ולפי זה לר"ת אסור בכהני גווני עד שתהא ראויה למלאכתה ראשונה (מג"א סקט"ו). ואינו כן, דחכמים סבירא ליה דלא הוי נולד (וכן מפורש מט"ז סק"ה וכן כתב הא"ר סקט"ו והע"ש סקכ"ו), רק אם אינו יהודי עשה כלי בשבת - דזהו ודאי מקרי נולד, ותלוי בפלוגתא. אך כבר כתבנו בסעיף ו' דרוב הפוסקים מתירים נולד בשבת, והלכה כרבים.

סימן שח סעיף כ

דבר פשוט הוא דאם השברים הם במקום דריסת רגל בני אדם ויוכלו להזיק, כמו שברי כלי זכוכית וכיוצא בזה, או שנשברו על השלחן ויוכלו להזיק להידים – דנוטלן, דבמקום נזק רבים לא גזרו רבנן (גמרא מ"ב.). מיהו טוב יותר לקבצן על ידי מטאטא שקורין בעזי"ם או מכנפים של עופות העשוים לטאטא, וזה מותר אפילו שלא במקום נזק ידוע, כגון שברי כלי חרס וכיוצא בזה, דזהו טלטול מן הצד לאיזה צורך, דמותר. ומה שדורסין על השברים ונשברים על ידי זה - אין איסור, דהוי דבר שאין מתכוין, וליכא איסור בשבירתן בכהני גווני אלא אם כן שוברן בידים (מג"א סקט"ז).

סימן שח סעיף כא

ודע דלפי מה שנתבאר אין חילוק בין נשברה כלי בשבת ובין נשברה בערב שבת, דגם בנשברה בערב שבת צריך שיהו ראוין לאיזה תשמיש, דאם לא כן הוה ליה כצרורות ועפר דהוי מוקצה. ואדרבא בדבר אחד קילא יותר בנשברה בשבת משנשברה בערב שבת, דבנשברה בערב שבת וזרק השברים לאשפה - הוי מוקצה אף שראוים לאיזה תשמיש, כיון דדחאם בידים ובטיל להו מתורת כלי. אבל כשנשברו בשבת - לא מהני מה שיזרקם בשבת לאשפה, דכיון דבין השמשות חל עלה שם כלי, לא יוכל בשבת לבטלה מתורת כלי (דרכי משה אות ד' וב"ח).

וגם אין חילוק בין שנשברה כל הכלי ובין שנשבר שבר ממנה, דגם בכהני גווני אפילו בנשברה בשבת, אם רק ראויה לאיזה תשמיש – מותרת. ויש מי שרוצה לומר דבנשבר שבר ממנה בשבת בעינן דוקא שתהא ראויה למלאכה הראשונה, ואין חילוק בזה (ב"ח וזהו גם כוונת המג"א סקי"ז והט"ז סק"ו).

סימן שח סעיף כב

ולפי זה חתיכה מכלי חרס שנשברה או מכלי זכוכית, אף על פי שכל הכלי והיינו עיקר הכלי קיימת, אם חתיכה זו ראויה לאיזה תשמיש, כמו לכסות בו כלי וכיוצא בזה, בין שנשברה מערב שבת ובין שנשברה בשבת - אין בה מוקצה ומותרת בטלטול, ואפילו במקום שאין כלים מצוים שם לכסותם, דלא בעינן שיעשה בה מיד התשמיש הראוי, אלא כיון דראוי לתשמיש – מותרת, אלא אם כן נשברה מערב שבת וזרקה מבעוד יום לאשפה, דאז אסור לטלטלה כמו שכתבנו.

ואפילו המשליכה היה עשיר דלא חשיבא ליה, מכל מקום גם העני דחשיבא ליה - אסור בה, דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני כשהבעלים הקצוהו, אלא אם כן לקחה העני מבעוד יום וייחדה לכיסוי, דאז מותרת גם לו גם להעשיר כיון דעתה אינה שלו, והעני הבעלים יחדה לתשמיש, כמו שיתבאר בסעיף ע"ה.

סימן שח סעיף כג

וזה שמועיל אם ראויה לכיסוי כלי - זהו בשבר הבא מכלי, דכיון שהיה עליה שם כלי מבעוד יום, לא יצאה בשבת מתורת כלי אלא אם כן אינה ראויה לכלום. אבל דבר שאין בו שייכות כלי, כגון צרורות ואבנים, או כלים הנשברים קודם שבת ונזרקו קודם שבת לאשפה ולא הגביהן עני קודם השבת, דאז בשבת דינם גם כן כצרורות ואבנים ואפילו אם ראוים לכיסוי כלים - אסור לטלטלן בשבת אפילו רוצה לכסות בה כלי, אלא אם כן ייחדן מבעוד יום לזה.

וזהו כלל גדול במוקצה, דכל דבר שאין תורת כלי עליו מבעוד יום - הוי מוקצה גמורה דאסורה בטלטול אפילו לצורך גופו או מקומו. ופתילה מקרי כלי, ושיורי פתילה מקרי צרורות. ואם הפתילה ראויה לאיזה תשמיש - מותר לטלטלה לצורך גופה או מקומה, אבל נר של חלב או של שעוה דאינן ראוים לשום מלאכת היתר בעולם - אסורים אפילו לצורך מקומן, כיון דאין להן צורך גופן כלל, ממילא דהוויין כצרורות ואבנים, דלא כיש טועים בזה ואומרים דנר שלימה מותרת בטלטול (מג"א סקי"ח).

וכן הנרות שלנו שמדליקין בהם נרות או שמנים, כמו לאייכטער"ס ולאמפי"ן, אף על פי שלא הדליקו בהן באותה שבת או אפילו לא הדליקו בהם עדיין כלל - הוויין מוקצה גמורה כצרורות ואבנים, כיון שאין ראוים לשום מלאכת היתר. ולא דמי לאלו שבזמן הגמרא, שהיו דולקין שמן בכלים גמורים, וראוי לזכור זאת ולא לטעות בזה, וכבר הזכרנו זה גם לעיל סימן רע"ט סעיף א' ע"ש, וכן עצים הם מוקצה גמורה (ט"ז סק"ז).

סימן שח סעיף כד

הדלתות הם כלי תשמיש, שהרי משתמשים בו לפתוח ולנעול. אמנם דלתות הבית, אף על פי שהן כלים, מכל מקום כיון דמחוברים לקרקע הם - אין לך מוקצה גדולה מזו, וכשנתפרקו בין בחול בין בשבת - אסורים בטלטול, מפני שלא הוכנו לטלטל (רמב"ם שם הלכה ו').

ופשוט הוא דאם נתפרקו בחול וייחדו אותן לתשמיש תלוש, כגון לאכול עליו או לישן עליו וכיוצא בזה – דמותר, אבל נתפרקו בשבת - אינו מועיל הייחוד, דמיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא. וכל שכן לפרקם בשבת מהברזילים שקורין קרוקע"ס, שיש בזה איסור סתירה. ולפי זה אפילו אם בכל יום דרכן בלילה לפרקן ולישן עליהם - בשבת אסור משום סתירת בנין, ואם רוצים בשבת לישן עליהם, יפרקם מבעוד יום וייחדן לתשמיש שינה. וכל שכן שאסור לנועלן בשבת משום איסור בנין, וכן גם החלונות אסור ליטול ולהחזיר, דמחוברין הם (מג"א סקכ"ב).

סימן שח סעיף כה

אבל דלתות מכלים, כגון של שידה תיבה ומגדל - יכולים ליטול מהם אבל אסור להחזירן, מטעם גזירה שמא יתקע בחזקה בסיכין ויתידות, והוה ליה גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש (רש"י ריש פרק כל הכלים). אבל משום בנין - אין כאן, דאין בנין וסתירה בכלים (וצ"ע על המג"א סקכ"א שכתב דלא כרש"י ע"ש).

ולפיכך כל הכלים הניטלים בשבת, דלתותיהם שנתפרקו מהם בחול - מותרים בטלטול, וכן כשנתפרקו בשבת, מפני שתמיד שם כלי עליהן וראויין תמיד לתשמישם, דגם כשנתפרקו יכולין לכסות בהן את הכלים.

סימן שח סעיף כו

אבל של לול של תרנגולים, אף על פי שאינו בנין גמור, מכל מקום כיון דהוא מחובר לקרקע - אסורים בין ליטול ובין להחזיר, וכשנתפרקו אסורים בטלטול כדלתי הבית, דכיון דעל כל פנים הם מחוברים לקרקע - יש בהם בנין וסתירה, וממילא דהם מוקצים.

וכן דלתות של אכסדראות ורפתי בקר ודלתי בורות, אף על פי שעשוים ברפיון וכן הדלתות תלוים ברפיון, מכל מקום כיון שהבניינים מחוברים בקרקע - יש להם דיני דלתות הבית.

סימן שח סעיף כז

וזהו הכל בדלתות התלוים בברזל או בחבלים, והמה כהבנין עצמו. אבל כיסוים בעלמא, כמו כיסויי בור ודות, אף על גב דשייכים להבנין, מכל מקום כיון שהוא כיסוי בעלמא, אם יש היכר שזהו כיסוי, כגון שיש להם בית אחיזה - דאז מותר לטלטלו, ובלא זה יש לחוש משום בנין כיון שמשמש לו.

וכיסויי כלים שהכלים מחוברים בטיט לקרקע - אין צריך בית אחיזה, כיון שאינם בניינים ממש. ומכל מקום אסור לטלטלם עד שיתקנם ויעשה בהם מעשה ויכינם לכך מבעוד יום, או שישתמש בהם מבעוד יום, דכיון שקצת חיבור לקרקע יש להם, נהי דלא מצרכינן בית אחיזה - מכל מקום איזה היכר צריך.

ואם החבית קבורה בקרקע לגמרי, כיסוי שלה צריך בית אחיזה, דזהו בור ודות. ואפילו כיסויי כלים שאין להם חיבור לקרקע כלל, יש מי שאומר דצריך איזה תקון, דאין זה תורת כלי כחרס הנשבר מכלי. אבל מדברי הטור וש"ע סעיף י' לא נראה כן (עיין מג"א סקכ"ג שכתב זה לדין פסוק, ולעניות דעתי כמ"ש).

ודע, דנראה דבמקום שת(י)קון מועיל - מחשבה גם כן מועיל, כמו שיתבאר בחריות, וכן דעת אחד מהגדולים (ת"ש סקל"ו ומתורץ קושית הא"ר סקכ"ה).

סימן שח סעיף כח

מחט של יד, וזהו מחט קטנה שתופרין בה בגדים - מותר לטלטלה כדי ליטול בה את הקוץ, כדין כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לצורך גופו, והוא הדין דלצורך מקומו מותר. ודוקא כשהיא שלימה, אבל אם ניטל חודה או החור שלה – אסור. ואף על גב דבניטל החור עדיין ראויה ליטול בה את הקוץ, אמנם פירשו בגמרא (קכ"ג.) שני טעמים בזה: האחת מפני שנתבטלה מכלי לענין טומאה - בטלה נמי לענין שבת, ועיקר הטעם, משום דכשניטל חודה או חור שלה אדם זורקה לבין השברים, ונמצא דבעצמו מבטלה מתורת כלי, ולכן לא דמי לשבר כלי שמותר לטלטלה כשראויה לתשמיש. וחדשה שלא ניקבה עדיין - מותר לטלטלה, משום דזימנין דמימלך עלה ומשוי לה מנא כמות שהיא ליטול בה את הקוץ (גמרא שם).

ודע דבכלים פרק י"ג שנינו שם: מחט שניטל חרירה או עוקצה – טהורה, אם התקינה למיתוח, למתוח הבגדים – טמאה. ואם כן גם לענין שבת כן הוא בניטל החור, אבל בניטל חודה הרי אינה ראויה לנטילת קוץ. (ועיין מג"א סקכ"ד, ועיין בטור וש"ע סעיף י"א שכתבוף 'מחט שלימה וכו'. ונראה לי שטעות הדפוס הוא, וכן צריך לומר: 'מחט של יד', וכן הוא בגמרא ורמב"ם שם, מפני שיש מחט של סקאין, והיא גדולה ואינה ראויה לנטילת קוץ, ואסורה בטלטול ודו"ק)

סימן שח סעיף כט

בזמן הגמרא היו יושבין על מחצלאות, ולכן ש(י)ירי מחצלאות שבלו, אף על פי שאינן ראויות לישב עליהן - מכל מקום מותר לטלטלן, מפני שלא נפקע שם כלי מעליהם, מפני שראויות עדיין לכסות בהן איזה טינוף, ואפילו אין בהן ג' על ג', והם ככלי שמלאכתו להיתר ומותר אפילו מחמה לצל. ואם זרקן לאשפה מבעוד יום - אסור לטלטלן, כמו בכל שברי כלים שזרקן לאשפה.

ויראה לי דעכשיו במדינות שלנו, שידוע שאין משתמשין במחצלאות לישיבה ולשכיבה ורובן לסחורה, גם המחצלאות עצמן - מוקצין הן כדבר שמלאכתו לאיסור, ואין מותרין אלא לצורך גופן ומקומן. וש(י)ירי מחצלאות בזמן הזה, אנו רואין דגם בסתמא הוה כזרקן לאשפה, ולכן נראה לעניות דעתי דאסורין לגמרי כצרורות ואבנים, אלא אם כן ייחדם מבעוד יום לאיזה תשמיש היתר. ואם ייחדן לתשמיש איסור - דינו ככלי שמלאכתו לאיסור, דמותר לצורך גופו ומקומו ולא מחמה לצל (כן נראה לעניות דעתי ברור בדיני מחצלת וש(י)יריה).

סימן שח סעיף ל

מטלניות, והם ש(י)ירי בגדים שבלו, אם אין בכל אחת מהחתיכות ג' אצבעות על ג' אצבעות, שזהו השיעור האחרון לטומאה - אסור לטלטלן, מפני שאפילו לעניים אינן ראויות, ונתבטלו מתורת כלי. ואם יש בהם ג' על ג': אם הם של עני - מותרים בטלטול לו ולכל העניים, מפני שמשהים אותם לעשת טלאי בבגדיהם, והוה כש(י)ירי כלים שראוים לאיזה תשמיש, ומותרין לצורך גופן ומקומן. אבל עשירים - אסורים לטלטלן, אלא אם כן יש בכל אחד מהם ג' טפחים על ג' טפחים, דאז חשובין גם לעשירים.

וממילא דשל עשירים בפחות מזה - הוה מוקצה אף לעניים, כיון שהבעל הבית הקצה אותם, ואם זרקום לאשפה - בכל ענין אסורים בטלטול. אבל בגד שלם או כלי של[י]מה שזרקן לאשפה - מותרים בטלטול, דבטלה דעתו אצל כל אדם. ודע, דהשכן נגרר אחר הבעל הבית בפרטים אלו (הגר"ז).

ויש אומרים דכל הבגדים אף שלא נשתיירו בהם ג' על ג' - מותרים בטלטול, לפי שהם ראוים לכסות בהם דבר המאוס, ושיעורים אלו הם בטליתות של מצוה שבלו שאסורים בתשמיש בזוי. והעיקר כדיעה ראשונה, דכן משמעות סתם לשון הש"ס והפוסקים (שם)\ דמה שהן ראוין לתשמיש בזוי כזה - לא מקרי בזה תורת כלי. ואם ייחד מבעוד יום לאיזה תשמיש היתר - מותר בכל ענין, ופשוט הוא.

סימן שח סעיף לא

הדפוס של המנעל שקורין קאפו"ל - הוה מלאכתו לאיסור, ומותר לצורך גופו ומקומו. לפיכך מנעל בין חדש בין ישן שהדפוס נתון בתוכו ומהודק בו - מותר לשומטו, בין ששומט את הדפוס מתוך המנעל ובין ששומט המנעל מעל הדפוס, שהרי זהו צורך מקומו, והיינו שצריך לחללו של המנעל שהוא יושב בתוכו. וגם לצורך גופו מותר, כגון לכסות בו כלי וכיוצא בזה כדין כלי שמלאכתו לאיסור.

ולכן להכניסו לצורך עצמו, כגון שגשמים יורדים עליו או שמונח בחמה - אסור לטלטלו, אלא אם כן בדעתו להשתמש בו איזה תשמיש של היתר, וכמ"ש בסעיף י"ד על פי הירושלמי ע"ש, וכן בכל מלאכתו לאיסור הדין כן.

סימן שח סעיף לב

והסנדלים שלנו, אף אותם שיש להם רצועות ונפסקו הרצועות - מותרים לטלטלן, מפני שהן ראוין לנועלם גם בלי הרצועות, ותורת כלי עליהן בכל ענין. ונראה לי דמנעלים וסנדלים שלנו, אפילו הם קרועים למעלה או למטה או מהצדדים, אם רק ראוים לנועלם איך שהוא - מותרים בטלטול. אמנם אם נקרע רוב המנעל באופן שאדם יתבייש לצאת בו - דינו כשברי כלים שאינם ראוים לתשמיש כלל, ודינם כצרורות ואבנים שהם מוקצים לגמרי, ואסורים אפילו לצורך גופן ומקומן (נראה לי).

ובהם לא שייך ג' על ג', דזה אינו אלא בבגדים שהם רכים, וכן פוזמקאות ומכנסים וכל מיני מלבושים. אבל מנעלים וסנדלים שהם קשין, וגם לכסות פי כלי אינם ראויים מפני מאיסותן - ואסורים בטלטול. (ומה שהקשה המג"א בסקכ"א מסנדל המסומר שאומר שם לכסות פי הכלי ע"ש, אינה קושיא, דשם גם בחדש דליכא מאיסותא אסור, ומ"ש שראוי לתשמיש אחר, הלא קשים הם)

סימן שח סעיף לג

אמנם הסנדלים שהיו בימי חכמי הש"ס יש להם דין אחר, מפני שתמונה אחרת היתה להם, שבלא רצועות אי אפשר לנועלם, והיה להם שני רצועות תפורות לשני צדדיהם, אחת לצד חוץ ואחת לצד שבין הרגלים, וכורכים זו על זו והולכים בהם. ואם נפסקו שתי הרצועות - בטלה מתורת כלי, והוה כשברי כלים שאין ראוים לכלום.

ואפילו נפסקה אחת מהם, אם נפסקה מה שבין הרגלים – מותר מפני שביכולת לתקנה ולנועלה, אבל אם נפסקה אותה שלצד חוץ - אסורה בטלטול, דאם יתקנו אותה יתראה לכל וגנאי הוא וילעגו עליו, ולכן בטלה מתורת כלי.

סימן שח סעיף לד

אבל איך אפשר לתקנה בשבת, כך אמרו חכמים: דאם נפסקה כשהוא מהלך בכרמלית - מותר לו ליטול גמי לח הראוי למאכל בהמה שמותר בטלטול, וכורכו על הסנדל וקושרו שלא יפול מרגלו. אבל חוט או משיחה - אסור לקשור ולכרוך, דחיישינן שמא ישא(י)רם שם לעולם, ונמצא שעשה קשר של קיימא. אבל הגמי יתירנה אחר השבת, שאין דרך לילך כן.

ואף בגמי לח לא התירו אלא בכרמלית, שאי אפשר להצניע שם הסנדל שמא יגנבוהו, ולטלטלו מכרמלית לחצר אסור. אבל כשנפסקה בחצר או במקום שמותר בטלטול ויכול להצניעו - גם בגמי אסור, אלא יצניענו. ונראה לי דאם אין לו סנדל אחר או מנעל אחר - מותר לקושרו בגמי, ורק ברשות הרבים אי אפשר לעשות כן אף אם הגמי בתוך ד' אמותיו, דחיישינן שמא יוציאנו חוץ לד' אמותיו, אבל בכרמלית דרבנן - לא חיישינן (נראה לי). ולענוב בעניבה - מותר גם בחוט ומשיחה.

סימן שח סעיף לה

חלוק שכבסו אותו ותלוהו לייבשו על ידי קנה, שנתנו הקנה בתוך החלוק ותלוהו בו בערב שבת, והקנה לא היה מיוחד לכך וגם עתה לא יחדוהו לזה, ונשאר במוקצותו כמקדם, דא(י)לו יחדוהו לכך הרי נעשה עליו תורת כלי, ועכשיו שלא יחדוהו כיצד נוטלין ממנו החלוק - ישמטו החלוק מן הקנה, דבכהני גווני אינו מטלטל הקנה. אבל אסור ליטול הקנה מהחלוק.

ואינו דומה לדפוס של מנעל בסעיף ל"א, דהדפוס תורת כלי עליו אלא שמלאכתו לאיסור, ומותר לצורך מקומו, מה שאין כן הקנה הוא מוקצה גמורה שאינו כלי, ואסור גם לצורך מקומו. ולפיכך אם תחבו בו כלי, אפילו כלי שמלאכתו לאיסור - יכול ליטול הכלי מתוכו כמו בדפוס של מנעל.

סימן שח סעיף לו

כירה שנשמטה אחת מיריכותיה, דהיינו פטפוטין שלה העשוין כעין רגלים - אסור לטלטלה לצורך גופה ומקומה. ואף על גב דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לגופו ומקומו, ובזה שנשמטה אחת מיריכותיה לא נתבטל ממנה שם כלי, מכל מקום מטעם אחר אסור, גזירה שמא יתקע (גמרא קל"ח:), כלומר שמא יחזיר לה הרגל ויתקענה בחוזק, ויתחייב משום בונה.

ואף על גב דאין בנין בכלים, מכל מקום בנין גמור – אסור, כמ"ש בסימן שי"ג, ועוד דמדרבנן מיהו אסור. ואין זה כגזירה לגזירה, דבדבר הקרוב לעשות גזרינן, ועוד דיש בזה משום מכה בפטיש, דהוא גמר מלאכה.

סימן שח סעיף לז

ולפיכך ספסל ארוך שנשמט אחת מרגליו בשבת או אפילו קודם השבת, וכל שכן כשנשמטו שתי רגליו - אסור לטלטלו ולהניחו על ספסל אחר ולישב עליו, אלא אם כן ישב עליו כך פעם אחת קודם השבת בלי החזרת הרגל, שאז אין לחוש שמא ימלך להחזירה לתוקעה בשבת. אבל כשלא ישב - לא מהני. ואף על גב דלענין מוקצה מהני גם מחשבה, כמו שיתבאר בחריות של דקל, הכא דגזרינן שמא ימלך להחזירה - כל זמן שלא ישב חיישינן.

ולהחזיר הרגל לתוכה בשבת - אסור אפילו ברפיון, גזירה שמא יתקענה בחוזק, אלא אם כן דרכה לעולם להיות רפויה, דאז מותר להחזירה כמ"ש בסימן שי"ג.

וכל זה הוא כשנשמט, אבל אם נשבר רגל אחת או שתים, והיינו שנשאר מעט מהרגל בתוך הנקב, דאי אפשר להחזיר הרגל כמובן - מותר ליקח הספסל ולהניחו על ספסל אחר ולישב עליו, אפילו לא ישב עליו קודם השבת, דכאן אין לחוש שמא יחזירנה, כיון שראשה האחת נשאר בהנקב (ט"ז סקי"ד). ואפילו בשבת יכול לעשות כן, דלא נתבטל ממנו תורת כלי, ומותר בטלטול. וכן אם זה כמה ימים שנאבד הרגל ובהכרח לו לעשות רגל אחר - גם בנשמט יש להתיר (שם), דבכהני גווני אין לחוש שמא יתקע.

סימן שח סעיף לח

איתא בגמרא (קכ"ד:): דלבינים שנשארו מהבנין - מותרים בטלטול, משום דהנשארים הם לישב עליהם ונעשים ככלים, דאין דרך להקצות את הנשארים לבנין. ומכל מקום אם אספם וסידרן זה על זה - גלי אדעתיה שהקצן לבנין ואסורים בטלטול, שאין עליהם תורת כלים.

ויראה לי דזה היה בימיהם, שהיה דרכן לישב עליהם, אבל עכשיו הם מוקצים גמורים בכל ענין, שאין מדרכינו כלל לישב עליהם, וגם הנשארים סתמן לבנין עומדים, או לעשיית תנורים שהם כבנין. וכן יראה לי להיפך במה שכתבו הטור והש"ע בסעיף י"ט וזה לשונם:

"סולם של עלייה שהוא גדול ועשוי להטיח בו גג - אסור לטלטלו. אבל של שובך - מותר לנטותו ממקום למקום, אבל לא יוליכנו משובך לשובך, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לצוד"

עכ"ל.

והנה של שובך ליכא אצלינו כלל, וגם סולם של עלייה שאסור לטלטלו, אף על גב דוודאי הוא כלי ככל הכלים, ונהי שנאמר דקרוי מלאכתו לאיסור - מכל מקום הא מותר לצורך גופו ומקומו. וצריך לומר דכיון שהוא עשוי להטיח הגג - הוי כהבנין עצמו וכדלתות הבית (מג"א סקל"ח). ולפי זה סולמות שלנו שאינן עשוים להטיח הגג - הוויין כלים ומותר לטלטלן לצורך גופן ומקומן, וכמדומה שכן גם המנהג.

סימן שח סעיף לט

קוץ המונח ברשות הרבים, ויש לחוש שמא יזוקו בו רבים - מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות עד שיסלקנו לצדדי רשות הרבים, ועל ידי אינו יהודי מותר להכניסו גם לחצר. ואף על גב דיש בזה גם איסור מוקצה - מכל מקום במקום היזק רבים לא גזרו.

ואם הקוץ הוא בכרמלית, וכברחובות שלנו שאין לנו רשות הרבים - מטלטלו כדרכו אפילו הרבה בעקירה אחת, דבמקום היזק רבים לא גזרו על שבות דרבנן, ואין למידין מקוץ לשארי דברים (עיין מג"א סקל"ז).

סימן שח סעיף מ

בדבר של מוקצה שרוצה להשתמש בה בשבת בדבר המותר, כמו אבנים או עצים לישיבה, יש פלוגתא בגמרא (נ.) איזה תקון צריך לזה: חד אמר דבעינן דוקא מעשה בפועל ממש, כמו ענפי עץ הנקראים חריות ורוצה להכינם לישיבה, יקשור הענפים מבעוד יום. וחד אמר דדי גם במחשבה, והיינו שיחשוב מבעוד יום לישב עליהם למחר. וחד אמר דגם זה אין צריך כשישב עליהם מבעוד יום, אף בלא מעשה ובלא מחשבה.

ופסקו הרי"ף והרמב"ם בפרק כ"ה דין כ"א דדי בישיבה בלבד, וכן פסק הרב שמעון הזקן בתוספות שם, וכל שכן מחשבה דמהני, ורק דעת הרמב"ן דישיבה עדיפא ממחשבה, ומחשבה לא מהני (עיין ב"י). ודעת ר"ת בתוספות שם דבעינן דוקא מעשה, אבל לא כן דעת רוב הפוסקים, וגם רב האי גאון סבירא ליה דדי בישיבה מעט מבעוד יום.

וזהו גם דעת הרא"ש והר"ן שכתבו בטור וש"ע סעיף ב': חריות של דקל, כלומר ענפים שקצצן לשריפה - מוקצים הם ואסור לטלטלם. ישב עליהם מעט מבעוד יום - מותר לישב עליהם בשבת, וכל שכן אם חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם אפילו בחול, או שקשרן לישב עליהן עכ"ל. (זהו לשון הטור, והב"י הקדים קשירה למחשבה וזה לשונו: "וכל שכן אם קשרן או חישב" ע"ש, ואין נפקא מינה רק לשון הטור מתוקן יותר ודו"ק)

סימן שח סעיף מא

אלא שבדברי הרמב"ם שם יש מקום עיון בזה, וזה לשונו:

"נדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום: אם למדום - מותר לישב עליהם למחר, ואם לאו – אסור. חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן מערב שבת לישיבה - מותר לטלטלן, וכן אם ישב עליהם מבעוד יום - מותר לטלטלן"

עכ"ל.

וכיון דבחריות פסק ככל הפוסקים דדי במחשבה או אפילו בישיבה מבעוד יום, אם כן למה בנדבך פסק שצריכה מחשבה ומעשה. ותירץ המגיד משנה דחריות משום דאיכא דקיימי לישיבה ואיכא דקיימי לעצים, ולא נאסרו אלא מפני מחשבתו שגדרן לעצים, ולכן די במחשבה לישיבה שמוציא ממחשבתו הראשונה. אבל נדבך ליכא דקאי לישיבה, ומשום הכי צריך מעשה ע"ש.

ועל פי זה כתב רבינו הב"י בסעיף כ"א:

"אבל נדבך של אבנים, אף על פי שחשב עליהם מבעוד יום - אסור לישב עליהם אלא אם כן למדום, פירוש: סידרם"

עכ"ל, ולפי זה בעצים שלנו צריך מעשה (מג"א סק"מ).

סימן שח סעיף מב

אבל מאד הדברים תמוהים, דלבד שזהו נגד דעת הרי"ף והרבה מן הפוסקים, איך אפשר לומר כן, דאם כן למה הצריך עוד בנדבך מחשבה להמעשה. ועוד הלא בחריות פסק דדי גם בישיבה בלבד, ולמה לא הזכיר זה בנדבך כלל.

ובאמת לפי עניות דעתי אין כוונת הרמב"ם כלל לזה, וגם בנדבך די בישיבה קצת מבעוד יום, אלא שהדבר מובן דבעינן שיהא הדבר ראוי לישיבה, דאם אינו ראוי מה מועיל הישיבה ואפילו המחשבה כמובן. ונדבך של אבנים, אם המה מסודרים בגובה הרבה - הרי אין ראוים לישיבה, ובעל כורחו צריך לסדרם באופן שיהיו ראוים לישיבה. וזהו שאומר דבכאן לא מיבעיא דישיבה עליהם לא מהני, דאפילו מחשבה לא מהני כיון שאין ראוים עד שיסדרם, וממילא כיון שסידרם שוב אין צריך כלום. ולפי זה הרמב"ם הכי קאמר: דבדבר שאינו ראוי למה שרוצה - בהכרח לעשות איזה מעשה, אבל דבר הראוי כמו חריות - מהני מחשבה ואפילו ישיבה מבעוד יום.

ולפי זה מה שכתב רבינו הרמ"א: "ויש אומרים דדין אבנים כדין חריות, וכן עיקר" עכ"ל, וזהו דעת הרי"ף והמרדכי, ולעניות דעתי אין כאן מחלוקת כלל, דאם רק ראוים לישיבה - גם הרמב"ם מודה, וכשאינם ראוים - בהכרח לעשותם ראוים, וממילא דזו היא המעשה שלהם ואין צריך דבר אחר.

ולדעתי היא משנה מפורשת בפרק כל הכלים (קכ"ה.): 'האבן שבקירויה: אם ממלאין בה ואינה נופלת - ממלאין בה, ואם לאו - אין ממלאין בה', ופירש רש"י: דלעת חלולה שממלאין בה מים, ומתוך שהיא קלה צפה ונותנין בה אבן להכבידה ע"ש. וקשה למאן דסבירא ליה דמחשבה מועלת, הא כאן ודאי חישב למלאות בה ולמה אין ממלאין בה כשאינו קשור. אלא ודאי משום דאם היא נופלת ממילא דאינה ראויה לשאיבה ולא מהני מחשבה, ובהכרח לעשות איזה מעשה שתהא ראויה לשאיבה.

סימן שח סעיף מג

ואין לשאול למה תנן (קמ"ב:): "האבן שעל פי החבית - מטה על צדה ונופלת", ואמרו בגמרא: "לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור", והרי"ף והרמב"ם פסקו כן, וכן פסקו הטור והש"ע בסימן ש"ט, דהא כיון שפסקו דדי בישב עליו מבעוד יום, אם כן הכי נמי תסגי בהנחה שהניח האבן מבעוד יום.

אמנם כבר הקשה הר"ן ז"ל שם קושיא זו ותירץ: דדוקא בחריות מהני זה, משום דדרכן לישב עליהן, אבל אבן אין דרכו ליתן על פי החבית לסותמה - לא מהני הנחה דמבעוד יום ע"ש, וזהו כסברת המגיד משנה שהבאנו.

סימן שח סעיף מד

אמנם הרשב"א ז"ל פירשה באופן אחר (הביאו הר"ן בפרק ד'), דהרשב"א לא סבירא ליה סברא זו, ואצלו הכל שוה כסברתינו. ששאלו ממנו: המייחד אבן לפצוע בה אגוזים אם מותר לטלטלו, והשיב דמותר, אך בעינן שייחדנה לעולם לתשמיש זה. אבל אם ייחדה רק לשבת זו - אינו מועיל וצריך מעשה, וזהו הטעם באבן שעל פי החבית, דבמניח נעשה בסיס לדבר האסור משום דלא ייחדה לעולם ע"ש.

הרי דהרשב"א לא סבירא ליה חילוק הר"ן והמ"מ דבעינן דבר שעומד לזה או דרכו בכך, והר"ן ז"ל שם גם כן דחה דבריו וסבירא ליה דגם לשבת אחד מהני יחוד, אלא התם משום דאין דרכו בכך כמ"ש. (ובזה אתי שפיר בדף קכ"ה: בפלוגתא דרבי אמי ורבי אסי ודאמר בגמרא: 'ואזדו לטעמייהו', והתוספות שם תמהו בזה ע"ש, אך לפי דברי הרשב"א והר"ן שאני אבן בהנחה על פי חבית, ולכן בזה רבי אמי מחמיר והלכה כמותו ודו"ק)

סימן שח סעיף מה

ולעניות דעתי דעת הרמב"ם הוא דעת שלישית וכמ"ש, דאיהו אינו מחלק בין דבר לדבר כדעת הרשב"א; וגם לא מצינו בדבריו דבעינן יחוד לעולם, ולדידיה הדבר תלוי דאם הדבר ראוי לתשמיש כמות שהוא - אז די במחשבה ואפילו בישיבה בעלמא סגי. ומאי דלא סגי באבן שעל פי החבית בהנחה, משום דזה מובן גם כן בחוש דלסתום חבית באבן צריך איזה תקון, ובלא זה אינו מתיישב יפה, ולכן סבירא ליה דבמניח נעשה בסיס לדבר האסור כמו שפ(י)רשנו בנדבך של אבנים.

(ומשום הכי מדמה הש"ס שם הך דאבן שעל פי החבית להך דנדבך, אך רבי אסי סובר דאבן קיל מנדבך, דנדבך בלי איזה תקון אינו ראוי כלל, אבל אבן על פי החבית - מונח איך שהוא, ורבי אמי סבירא ליה דדומין זה לזה. ולכן פסקו כרבי אמי, בזה משום דגם רב סבירא ליה כן בפרק נוטל ע"ש. ואף על גב דמרב אין ראיה, דהולך לשיטתו בפרק במה טומנין נ'. דגם בחריות צריך מעשה, מיהו על כל פנים בהך דאבן על פי החבית - הוה ליה רבי אסי יחיד לגבייהו ודו"ק)

סימן שח סעיף מו

וזה לשון רבינו הב"י בסעיף כ"ב:

"אסור לכסות פי החבית באבן או בקעת או לסגור בהן את הדלת או להכות בהן בברזא, אף על פי שחשב עליה מבעוד יום – אסור, אלא אם כן ייחדה לכך לעולם, אבל ייחדה לשבת זו בלבד – לא. והני מילי בדבר שאין דרכה לייחדה לכך, כגון הני דאמרן, אבל בכל מידי דאורחיה בהכי, כגון לפצוע בה אגוזים - ביחוד לשבת אחת סגי. ויש מי שאומר דלא שנא, ויש שאומרים שצריך שיעשה בה שום מעשה של תקון מבעוד יום"

עכ"ל.

והנה דיעה ראשונה היא דעת הר"ן, והשניה דעת הרשב"א דבכל דבר צריך יחוד לעולם, והשלישית הוא דעת המרדכי, דבאבן צריך איזה מעשה (עיין ב"י). ולפי מ"ש בדעת הרמב"ם תלוי: אם רק הדבר ראוי - מותר תשמיש קצת מבעוד יום, וכל שכן אם חישב עליה מבעוד יום. ונראה דכיון דמוקצה דרבנן - יש לסמוך על המיקל.

ודעת רבינו הב"י נראה שתפס דעת הר"ן שהיא דיעה ראשונה לעיקר, ולעיל סימן רנ"ז בהטמנה משמע דלא בעינן יחוד לעולם, ובהטמנה לא שייך תקון בהאבנים (מג"א סקמ"ד).

וכן דבר פשוט הוא דלישב על אבן כבד שאינו זז ממקומו כשיושבין עליו - אין צריך שום דבר, דמוקצה לא נאסרה בנגיעה רק בטלטול, ולכן ביכולת לישב על אבן או קורה גדולה אף על גב דמוקצים הם (שם סקמ"א). וכן לישב על עשבים – מותר, כיון שמחוברים לארץ, וכשמזיזן בישיבתו עליהם אין זה טלטול, שהרי הם מחוברים לארץ ואין כאן טלטול. ואפילו אם אולי על ידי ישיבתו עליהם יתל[ו]שו אחדים מהם - הוי דבר שאין מתכוין ואין זה פסיק רישא, וראיה לזה ממה שיתבאר בסימן של"ו דמותר לילך עליהם ע"ש.

סימן שח סעיף מז

מותר לחתוך ענף מן הדקל מבעוד יום ולייחדו לדבר המותר בשבת, כמו להניף על השלחן לגרש בו את הזבובים או להסיר הפרורים מעל השלחן, או לאיים על התינוק או לשחוק בו, ואז מותר לטלטלו בשבת. ונראה לי דאם מייחדו בשעה שחותכו - אז לכל הדיעות אין צריך יחוד עולם, שהרי יש כאן מעשה, וכן כשנוטל ענף מן המטאטא שקורין בעזי"ם. אמנם אם בעת מעשה לא חשב כלום - צריך אחר כך יחוד עולם, לדיעה המצרכת יחוד עולם כפי מה שנתבאר בסעיף הקודם, וכשמייחדו לדברים אלו נקראת כלי גמור.

אבל בשבת - אסור לתולשו על ידי אינו יהודי (ט"ז סקי"ז), ואפילו תלשו מעצמו - אסור בטלטול, דמוקצה הוא, דבשבת לא מהני יחוד. ואפילו תלשו האינו יהודי מערב שבת, אם הישראל לא ידע מזה עד שבת - הוה מוקצה. ויש להסתפק אם מהני יחודו של האינו יהודי, וכן בכל דבר מוקצה אם יחודו מהני. ונראה דלא מהני, כיון דלהישראל הוה מוקצה בין השמשות מפני העדר ידיעתו מזה - אתקצאי לכולי יומא.

סימן שח סעיף מח

פשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנין על המכה, אם חשב עליהם מבעוד יום לת(י)תם על המכה, או שנותנם על המכה שעה אחת מבעוד יום או שצבען בשמן, דגלי דעתיה דלמכה קיימא, או שכרכה במשיחה ליתנה על המכה בשבת, דבאלו יש מחשבה או מעשה או שימוש מבעוד יום - אם כן אין בזה משום מוקצה. ומשום רפואה נמי ליכא, שאינו אלא כמו מלבוש שלא יסרטו בגדיו בהמכה.

ויש אומרים דלא סגי במחשבה לחוד, וצ"ע דלטלטלן לכולי עלמא סגי במחשבה. (עיין מג"א סקמ"ו שהקשה כן, ועיין ת"ש סקס"ט שמיישב דברי הב"י, ואין נפקא מינה לדינא דהעיקר כדיעה ראשונה, כדמוכח מהב"י סעיף כ"ד שכתבו בשם יש אומרים)

סימן שח סעיף מט

עורות יב[י]שים, בין של אומן בין של בעל הבית - מותר לטלטלן, דחזיין לישיבה. אבל לחין - אין ראוין לישיבה ואסורין בטלטול. ויש אומרים דעורות בהמה גסה בין לחין בין יבשין - מותרין בטלטול, אבל של דקה - אסורין, שאינן ראוין כל כך לישב עליהם, אלא אם כן חישב עליהם מבעוד יום לישב עליהם.

ויראה לי דזהו בזמן הגמרא, שהיו יושבין על הארץ והיו רגילין לישב על עורות השטוחין על הארץ. אבל האידנא - כל מיני עורות מוקצין הן, דאנו אין רגילין כלל לישב על העורות, אלא אם כן יחדו מבעוד יום להצעה או לשכיבה, ודינם ככלים שמלאכתם לאיסור, דמותר לצורך גופו ומקומו ולא מחמה לצל, דודאי שם כלי על זה.

סימן שח סעיף נ

נסרים של בעל הבית - מותרים בטלטול, דלא קפדי עלייהו מלהשתמש בהם, ושל אומן - אסור, דקפיד עלייהו, ואינו מותר אלא אם כן חישב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים או תשמיש אחר. ונסרים של סוחרים וחנוונים - הוי גם כן כשל אומן, דכיון דנותנים עליהם סחורה וודאי קפדי. ומכל מקום נראה דדינם ככלי שמלאכתן לאיסור, דמותרין לצורך גופן ומקומן. (ובזמנינו לא שכיחי נסרים של בעל הבית, אבל של אומנים יש גם אצלינו)

סימן שח סעיף נא

עצמות שראוים לכלבים, אפילו נתפרקו מן הבשר בשבת - מותר להעבירן בידיו מעל השלחן, דאינן מוקצין כיון דראוין לכלבים. ואף על גב דמבעוד יום היו מוכנים לאדם ולא לכלבים - קיימא לן כרבי שמעון דסבירא ליה: 'מוכן לאדם - הוי מוכן לכלבים'. ואי משום נולד, הא קיימא לן דנולד מותר בשבת, כמ"ש בסעיף ו'. ובאמת למאן דסבירא ליה נולד אסור - אסורים מלטלטל, אבל אנן קיימא לן דנולד מותר, כדעת רוב הפוסקים.

וכן קליפות הראויות למאכל בהמה, ואפילו נתקלפו בשבת, וכן פירורים שאין בהם כזית, דסתמייהו למאכל בהמה עומדים - ומותרים להעבירן מעל השלחן. אבל עצמות קשים שאינן ראוין לכלבים, וקליפין שאין ראוין למאכל בהמה כמו קליפי אגוזים ושק[י]דים וביצים וכיוצא בהם - אסור לטלטלן, אלא מנער את הטבלא כולה ומנערן לזוית או לחוץ.

ואין הטבלא נעשית בסיס לדבר האסור, שזה לא אמרו אלא בהיתה המוקצה עליו בין השמשות ולא באמצע שבת, דאין מוקצה לחצי שבת, ועוד שהרי לא היה דעתו להניחן שם כל היום, ועוד דהוי בסיס לאיסור ולהיתר, שהרי גם פת היה על השלחן. ועוד, דאין זה מניח בכונה, שהרי אינו חושש היכן יפלו, ודינם כשכח דלא נעשה בסיס (עיין מג"א סק"נ).

ואם רצה - זורקן בלשונו מאחוריו, כלומר שבעת אכילתו זורק הקליפין בלשונו, וטוב לאחוריו מלפניו, דלמה יטיל לפניו קליפין ולהמאיס את המקום ועיין בסעיף נ"ה.

סימן שח סעיף נב

ומכל מקום אין זה כגרף של ריעי דמותר לטלטל בידים, דאין זה מאוס כל כך. ואין לשאול דאם כן איך מותר לנער את הטבלא, הא הוה טלטול מן הצד לצורך דבר האסור, ואסור כמ"ש בסימן שי"א, דיש לומר דזה עדיף מטלטול מן הצד. ועוד דכיון דמאיס קצת, נהי דאינו כגרף של ריעי ממש דשרי בטלטול להדיא, מכל מקום בטלטול בכהני גווני ודאי מותר.

ואם יש פת על השלחן - מותר להגביה הטבלא כולה ולטלטלה עם הקליפים, מפני שהם בטלים אגב הפת. ולכן אף על גב דבסימן ש"ט יתבאר דבבסיס לאיסור ולהיתר לא התירו טלטול להדיא כשיכול לנער ע"ש, מכל מקום בכאן התירו מפני שהם בטלים להפת. אבל אם אין שם פת - לא התירו להניח אצלם ככר ולטלטל להדיא כמו במת, ויש אומרים דגם בכאן מותר, והעיקר כדיעה ראשונה (עיין מג"א סקנ"א).

ואם היה צריך למקום השלחן, אפילו אין עליה פת אלא עצמות וקליפין שאין ראוים לכלבים ולבהמה - מותר להגביה את השלחן ולטלטלם, דכיון שהשלחן לא נעשה בסיס להם מטעמים שנתבארו, הרי הוא מטלטל דבר המותר, ודבר האסור נטלטל מאליו. ורק במקום שדי לו בניעור לא התירו לו לטלטל להדיא, ולא כשאי אפשר לו באופן אחר.

סימן שח סעיף נג

חבילי קש וחבילי עצים רכים הראוים לבהמה: אם הזמינם למאכל בהמה - מותר לטלטלן אפילו הם גדולים הרבה. אבל אם לא הזמינם - הרי הם מוקצה, משום דסתמייהו להסקה הן עומדין.

ולכן במדינתינו שהקש אינו עומד להסקה אלא למאכל בהמה או לשכב עליו - מותר לטלטלו. ויש מקומות שעומדים לכסות בהם גגות, ואסורים בטלטול כאבנים וצרורות, דאין עליהם תורת כלי כלל, והכל לפי המקום. וחציר יבש שקורין הֵיי - עומד למאכל בהמות ומותר בטלטול.

סימן שח סעיף נד

כל דבר שהוא ראוי למאכל מין חיה ועוף המצוים - מותר לטלטלו, ואפילו אינו ראוי למיני חיה ועוף שהם הרוב, כגון החצב שאינו ראוי אלא לצביים והחרדל שאינו ראוי אלא ליונים - מותר לטלטלם במקום שהצביים והיונים מצויים, דהיינו במקום שדרך סתם בני אדם לגדלן ורגילין בכך, ולא די במה שמצויים אצל השרים בלבד.

ודבר שאינו ראוי אלא לחיה ועוף שאין מצויין באותה העיר, אם יש לו מאותו מין חיה או עוף - מותר לטלטל המאכל הראוי להם, ואם לאו - אסור. ולכן אסור לטלטל העצמות במקום שאין כלבים מצוין, כגון אם שובת בשדה או במלון שאין בו כלב, בין שנתפרקו מן הבשר בערב שבת ובין שנתפרקו בשבת. וזהו בעצמות רכין, אבל הקשין - אסור בכל מקום, והם מוקצין גמורין כאבנים וצרורות.

סימן שח סעיף נה

גרעיני תמרים, במקומות שדרכן להאכילן לבהמות - מותר לטלטלן. ומכל מקום אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלם אלא על דרך שינוי, כגון שיניח אצלם חתיכת פת או שאר דבר המותר בטלטול ויטלטלם יחד, לפי שבמקומות הרבה אין מאכילין אותם כלל לבהמות, לכן יש לו להחמיר בהן אף במקום שמאכילין.

וכל הקליפין והגרעינין שאינן ראוין לבהמה - אוכל את האוכל וזורקן בלשונו לאחוריו. ולא יזרקם בידיו, וגם לא יזרקם בלשונו לפניו ויסמוך בדעתו שכשיתקבצו הרבה מהם לפניו ויהיה בעיניו כגרף של ריעי ויהיה מותר להוציאן בידים, לפי שאסור לעשות גרף של ריעי לכתחלה, וגם לא בכל הדברים אפשר לחשוב כגרף של ריעי.

סימן שח סעיף נו

וכתב הרמב"ם בפרק כ"ו דין י"ז:

"אין מטלטלין שברי זכוכית אף על פי שהן מאכל לנעמיות, וזהו בת היענה, ולא חבילי זמורות אף על פי שהן מאכל לפילים, ולא את הלוף אף על פי שהן מאכל לעורבין, מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצוין אצל רוב בני אדם"

עכ"ל.

ולכן מי שיש לו - מותר לטלטל הראוי לו כמ"ש, וכגון שמגדלן למלאכה או ליופי. אבל אסור לגדלן בשביל להורגן ולמכור הבשר, דאסור לעשות סחורה בדבר האסור לאכול, כמ"ש ביורה דעה סימן קי"ז.

סימן שח סעיף נז

עוד כתב שם:

"מטלטלין בשר תפוח, והיינו מסריח, מפני שהוא מאכל לחיה. ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם, וכן דג מליח. אבל התפל - אסור לטלטלו"

עכ"ל.

ואצלינו שאין חיות מצויות - אסור לטלטל בשר תפוח, אבל הטור והש"ע סעיף ל"א כתבו: מפני שראוי לכלבים, וכלבים מצוים בכל מקום ומותר לטלטלו, והרמב"ם נקיט לשון הגמרא (קכ"ח:) ע"ש. ועל הטור וש"ע יש לומר שבזמן הגמרא היו חיות מצויות, לפיכך אומר: מפני שהוא מאכל לחיה, ובזמן הטור וש"ע לא היו מצויות, לפיכך כתבו לכלבים (ק"נ שם), אבל לא כן משמע לשון הגמרא ע"ש. ואמנם בתוספות שם פירשו דתפוח אינו מסריח אלא הוא בשר תפל, וכן הוא בפירוש רש"י שברי"ף ע"ש וצ"ע (ועיין דרישה).

סימן שח סעיף נח

וגם מה שכתב על בשר חי תפל מפני שראוי לאדם, וכן כתב רבינו הב"י, יש תימא דבגמרא שם אמרו דזהו רק בבר אווזא ולא בשאר בשר ע"ש. ולכן באמת כתב הטור על תפל מפני שראוי לכלבים ע"ש. ואף על גב דעומד לאדם, כבר נתבאר דקיימא לן כרבי שמעון, דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים.

אלא שיש מי שאומר דזהו כשרוצה ליתנה לכלבים, כגון שמתה, אבל בשר תפל הא לא יתנה לכלבים, ואם כן גם לרבי שמעון הוי מוקצה (ט"ז סק"ך). ואיני רואה הכרח בזה, דאטו מכרחינן ליתן לכלבים, דכיון דרק ראוי לכלבים - אינו מוקצה. וראיתי שהביאו גירסאות אחרות בגמרא בענין זה (א"ר סקס"ט ועיין דרישה), ואם כן אי אפשר לנו לעמוד על הבירור בכוונתם.

מיהו לדינא לדידן כל בשר חי - מוקצה הוא, דאין אנו אוכלין בשר חי כלל, אפילו בר אווזא, וגם לכלבים לא יתנו, שחסים על זה, וסברא זו כתבו בעל המאור והרא"ש (עיין מג"א סקנ"ו). וביצה חיה כשנולדה מאתמול, נראה לי דאינה מוקצה, דכמה בני אדם שותים אותם חיים.

ושומן צונן חי - גם כן אין אוכלין אותו והוי מוקצה (שם), ואינו יהודי שהרג בהמה בשבת - מותר בטלטול (שם), ועוד שאינו מקצה מדעתו כלום.

סימן שח סעיף נט

קמיע אף על פי שאין יוצאין בו אף לכרמלית (שם סקנ"ז), מכל מקום אינה מוקצה ומותרת בטלטול. והטעם נראה שהרי בבית ובחצר אם ירצה לשאת אותה מי ימחה בידו, ויש מי שמתיר אפילו לכרמלית (שם בשם רש"ל). ואפילו למי שאוסר (שם), מכל מקום בחצר ובבית מותר, ואין לגזור שמא יצא ברשות הרבים, דאין לגזור זה בדבר שהוא מחזיק לרפואה, ועל כל פנים רחוקה היא מן המוקצה. ופשיטא שכל מיני רפואות מותר הבריא לטלטל, כשצריך ליתנם לחולה.

סימן שח סעיף ס

כל דבר מטונף, כמו ריעי וקיא וצואה, בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם, וכן של בהמות ושל כלבים וחזירים, וכן עכבר מת וחולדה מתה ואפילו תרנגולת מתה וכן כל מיני נבלות, אבל צואה של סוסים נראה שאינם מסריחים ולא חשיבי כגרף של ריעי, ואפשר דהאיסטניס קץ נפשו גם בזה, וכל אלו אם מונחים בבית או בחצר מקום שמשתמשים בו תדיר - מותר להוציאם בידים לאשפה או לבית הכסא. ופשוט הוא שאם יכול לעשות על ידי אינו יהודי יעשה על ידו, וכן מוטב על ידי קטן מעל ידי גדול.

והטעם שהותר להוציא בידיו - דגדול כבוד הבריות. וכן אם הם במבוי במקום דריסת הרגל - מסלקו לצדדין, אבל אם מונחים בחצר במקום שאינו משתמש שם, וכל שכן אם מונח באשפה שבחצר או בחצר אחרת - דאסור בטלטול.

וכן בבית הכסא עצמו אם על מקום שצריך לישב אינו נקי ואי אפשר לישב שם - מותר לנקות המקום (שם סקנ"ט). ואם המקום אינו מקום שיושבים שם, אלא שמתירא מפני התינוק שלא יתלכלך, לפנות בידים – אסור, אלא אם כן על ידי אינו יהודי, אך יכפה עליו כלי.

סימן שח סעיף סא

ויש להסתפק בגרף של ריעי כשהיתה מערב שבת והיה יכול לנקותה מבעוד יום שידע שיצטרך לישב שם בשבת, אם לא ניקה מבעוד יום אם מותר לנקותה בשבת. ובגמרא (קכ"א:) משמע להדיא דדוקא כשנמצא בשבת ע"ש, וכן מסתבר, דכיון דהיה יכול לעשות מבעוד יום - לא נתיר לו בשבת אלא אם כן על ידי אינו יהודי (וממה שיתבאר בסעיף ס"ג לא משמע כן וצ"ע).

סימן שח סעיף סב

ואף על פי שהותר להוציא גרף של ריעי, והיינו הכלי שהדבר המאוס בתוכו, וכן עביט של מי רגלים, מכל מקום להחזיר הכלי לבית - לא הותרה, דמוקצה הוא כיון שאינו ראוי לתשמיש, אלא אם כן נתן לתוכם מים, והמים ראוים לשתיית בהמה.

וזהו אם כששפך הריעי או המי רגלים העמיד הכלי על הקרקע, אבל אם אוחזה בידו עדיין - מותר לטלטלה ולהניחה במקום המיוחד לה, כדין כל מוקצה שאם רק אוחזה בידו מותר לטלטלה למקום אחר, כמ"ש בסעיף י"ח. וכן אם הכלי היא כלי תשמיש לשפוך בה שופכין - גם כן מותרת בטלטול, ומעשים בכל יום ששופכין השופכין ומחזירים הכלי למקומה לשפוך בה עוד. וכן אם צריך לתינוק לצרכיו - מותר בכל ענין לטלטלה, שכל מה שלצורך האדם שצריך לזה מותרת בטלטול.

סימן שח סעיף סג

אין עושין גרף של ריעי לכתחלה, והיינו להביא דבר שעתיד לימאס בכדי שאחר כך יהיה מוכרח להוציאה, ולמה לנו לגרום טלטול מוקצה בחנם במקום שאין הכרח. ומכל מקום אם עבר ועשאו - מותר להוציאו, וכן במקום היזק - מותר לעשות גרף של ריעי לכתחלה בכדי להציל מן הנזק, כמעשה שהובא בגמרא (ביצה ל"ו:) שהיו גשמים יורדים בבית הריחים והיו הריחים מתקלקלים, והתירו להכניס לשם מטתו ולקבוע שם ישיבתו, ויהא מותר להוציא הריחים משם וכן כל כיוצא בזה.

ודוקא לעשות שם ישיבת קבע, אבל בישיבת עראי - לא הותרה (עיין מג"א סקס"ב שכתב: הלשון 'כדי להוציאו' אינו מדוקדק, ולא ידעתי למה, שכן גם לשון הטור והב"י ע"ש וכן מוכרח ודו"ק).

סימן שח סעיף סד

מכניס אדם מבעוד יום מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו בשבת, ואינו מוקצה כיון דאזמניה מבעוד יום. ואפילו למאן דמצריך מעשה אינו מצריך בכאן, דעפר אינו ראוי למעשה, וכל שכן אנן דקיימא לן דאין צריך מעשה, כמ"ש בסעיף מ'.

אמנם בעינן שייחד קרן זוית להעפר ששם יונח, ומשם יקחוהו למה שנצרך, דאם לא ייחד לו מקום, הרי הוא בטל אגב הקרקע ואסור לטלטלו. ומהאי טעמא לא מהני גם אם יאמר מערב שבת: 'הנני מכין את כל העפר הנמצא בחצר לתשמישי', ואפילו אם בענין אחר מהני, בכהני גווני לא מהני, משום דבטל אגב ארעא.

ויראה לי דבבית שיש רצפה - אין צריך קרן זוית, דבשם לא שייך ביטול להקרקע, שהרי אינו מונח על הקרקע. והצוברים חול במקום אחד ומטמינים בו פירות, כמו צנון וכיוצא בזה - מותר ליטלם בשבת, שהרי החול הוזמן לכך ואינו מוקצה, ועיין בסימן תצ"ח סעיף ל"א.

סימן שח סעיף סה

כבר נתבאר דמוקצה דבעלי חיים היא המוקצה היותר גדולה, דאפילו רבי שמעון מודה בה, ולכן אסור לטלטל שום בהמה חיה ועוף. והנשים יש שאינן יודעות מזה ואוחזין תרנגולת בשבת, וצריכים להודיען שאיסור גדול הוא זה. ומכל מקום מותר לכפות סל לפני אפרוחים כדי שיעלו וירדו. ואין אומרים איך נטלטל כלי בשביל דבר המוקצה, דקיימא לן: 'כלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל בשבת' (מ"ג. ע"ש).

ובעודם עליו - אסור לטלטלו, ואם היו עליו בין השמשות, 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא'. אבל באמצע שבת מותר לטלטלו כשירדו, דאין מוקצה לחצי שבת. ואין לומר כיון דבעודן עליו אסור לטלטלו איך מותר לכפות הסל לפניהם, והא מבטל כלי מהיכנו. דיש לומר כיון דדרכן לירד - אין זה ביטול כלי מהיכנו, ועוד דהא בידו להפריחם על ידי קול (תוספות שם).

סימן שח סעיף סו

כל בהמה חיה ועוף לבד תרנגולת מדדין אותן בחצר, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדן ומוליכן אם צריכים לכך מפני צער בעלי חיים, דאם לא כן גם בכהני גווני אסור. אבל ברשות הרבים - לא התירו, דגזרינן שמא יגביהן ויתחייב, דבבהמה לא אמרינן 'חי נושא את עצמו', כמ"ש בסימן ש"א, אבל בחצר משום איסור מוקצה לא חששו לזה.

ונראה דהוא הדין בכרמלית מותר, ובלבד שיזהר שלא יגביהו רגליהם מן הארץ, שהרי מוקצין הן ואסורין בטלטול, לבד בתרנגולת שאסור לדדות אותה מפני שבטבעה מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא שמטלטלה.

והרמב"ם כתב בטעם: "מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאת אגפיה נתלשין" (סוף פרק כ"ו). ונראה לי שהוכרח לזה, דאם נאמר דמגבהת עצמה, הלא היא בכלל ד'חי נושא את עצמו'. אלא ודאי מטעם אחר הוא, וחשיב ליה פסיק רישא, דאם לא כן אין איסור בדבר, אבל דוחים אותה בידים עד שתכנס (עיין מג"א סקס"ט שתמה על הרמב"ם ולפי מ"ש אתי שפיר).

סימן שח סעיף סז

והאשה מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים, והיינו כשמגביה רגל אחת ומניח רגל אחת, דבכהני גווני אפילו תגביהנו - חי נושא את עצמו. ובלבד שלא יהא קטן כל כך שגורר רגליו, דבכהני גווני לא אמרינן 'חי נושא את עצמו', ויש בזה חיוב חטאת אם תגביהנו.

ולכן אם הוא כפות או חולה, אפילו גדול – אסור, ואפילו בכרמלית אסור לגוררו, דזהו כנושא ממש. אבל כשמגביה רגלו אחת ומניח רגל אחת והוא בריא ואינו כפות – מותר, דכשנשען עליה לעולם רגלו אחת על הארץ, ורק רגלו האחרת נגבה מעל הארץ, וסומך על אמו.

(והמאור סובר דגם במגביה רגל אחת חייב אם נושאו ואינו נושא את עצמו, אלא שמכל מקום משום צער התינוק לא גזרו שמא יגביהנו, ולפי זה גם בגורר מותר, כיון דחד דינא אית להו, והרי אינו כן וצע"ג, ודבריו הם בריש פרק נוטל והובא במג"א סקע"א. ומ"ש המג"א בדין כיס תלוי בצואר תינוק, כבר בארנו זה בסימן ש"א, שבשם נתבארו כל דיני הוצאה)

סימן שח סעיף סח

וכבר נתבאר דמוקצה מותר בנגיעה ולא בטלטול, וכן נתבאר שבנפיחה מותר לטלטלה אם היא קלה שהולכת על ידי נפיחה, וכן ברגלו וכלאחר יד מותר. מיהו נראה דכל זה הוא לצורך קצת, אבל שלא לצורך כלל - למה יעשה כן.

סימן שח סעיף סט

איתא בגמרא (קכ"ד:):

"מגופת חבית שנכתתה - היא ושבריה מותר לטלטלן בשבת",

כשראוין לכיסוי כלי (רש"י).

"ולא יספות (יחתך) ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה."

ופירש רש"י:

"לא יתקן להסיר בליטותיו ועוקציו בשבת, דעביד כלי והוה מכה בפטיש"

עכ"ל.

אבל הרמב"ם בפרק כ"ו דין ג' כתב:

"מגופת חבית שנתכתתה היא ושבריה - מותר לטלטלן, ואם זרקה לאשפה מבעוד יום - אסור לטלטלה. כלי שנתרועע, לא יתלוש ממנו חרס לכסות בו או לסמוך בו"

עכ"ל. ואינו מפרש כרש"י דמשום תקון הבליטות והעוקצים הוא, אלא דהכי פירושו, דאימתי התירו השברים - כשכבר נתלשו מהכלי. אבל כשעדיין לא נתלשו, אף על פי שנתרועעו כל כך עד שעומדים להפרד - מכל מקום אסור לתולשו בידים. (וכן הוא הפירוש בש"ע סעיף מ"ד ע"ש, ולא הביא פירוש רש"י, משום דלהרמב"ם גם בלאו הכי אסור ודו"ק)

סימן שח סעיף ע

הכדורים שמשחקים בהם הם מוקצה, שהרי אינם ראוים לתשמיש. ואף גם לכסות בהם כלים אינם ראוים, מפני שהם מטונפים מטיט ועפר הנדבק בהם בעת השחוק, וממילא דאסור לשחוק בכדורים בשבת.

ויש אומרים דכיון דראוין לשחוק, ובהשחוק אין איסור למתענגים בזה - לפיכך מותרים בטלטול ומשחקים בהם. ויש שמתירין רק ביום טוב ולא בשבת, ואינו עיקר (מג"א סקע"ג), וכן המנהג להקל. אמנם בירושלמי פרק ד' דתענית (הלכה ה): דעיר אחת חרבה בשביל שהיו משחקין בכדור בשבת, וכן הוא במדרש איכה על פסוק: 'בלע ד' ולא חמל' ע"ש.

סימן שח סעיף עא

תולעת המשי נושאין אותן תחת האצילים, ובשם מתחמם ומוליד, וממילא שבשבת אסור לישא אותם מפני שני דברים: מפני שהוא משא, ועוד דקמוליד בשבת, ומטעם זה גם ביום טוב אסור.

ויש אוסרים לטלטל בגד שעטנז בשבת, דכיון שאינו ראוי ללבישה ולכיסוי - ממילא דהוא מוקצה, ויש מתירים, שהרי תורת כלי עליו. ומיהו זה ודאי דיותר מכלי שמלאכתו לאיסור אי אפשר לדון בו, וגם כן מותר לצורך גופו ומקומו (וכן כתב המג"א סקע"ד בשם היש"ש, ומ"ש בשם האגודה לאסרו לגמרי הוא דבר תמוה).

סימן שח סעיף עב

מותר לטלטל מניפה בשבת לצורך הזבובים לגרשם, שהרי צרכי האדם הוא, וכן מכבדות שמכבדין בהם הקרקע - מותר לטלטלן. ולמאן דסבירא ליה בסימן של"ז דאסור לכבד הבית - דינה ככלי שמלאכתו לאיסור, אך אנן קיימא לן דברצפות שלנו מותר, שהם מרוצפים כמ"ש שם, ממילא דהוויין מלאכתן להיתר.

והרשב"א ז"ל התיר לטלטל האיצטרלו"ב בשבת, שהוא כלי של חוזי כוכבים, מפני שהוא מתיר ללמוד חכמה בשבת. אבל להרמב"ם שאוסר בשבת זולת לימוד התורה יש להסתפק בדבר, וכבר נתבאר בסימן ש"ז סעיף י"א, ובארנו שם דמעיקר הדין ודאי מותר ע"ש.

סימן שח סעיף עג

כתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף נ"א:

"מה שמורה על השעות שקורין ארילוזי"ו, בין שהוא של חול בין שהוא של מין אחר יש להסתפק אם מותר לטלטלו, וכבר פשט המנהג לאסור"

עכ"ל.

והטעם דדמי לכלי של מדידה ומלאכתה לאיסור, ואי משום שעל ידה יודעין הזמן להתפלל וללמוד, מכל מקום עצם המדידה אינה מצוה, וכי יוכל לעשות מצוה על ידי דבר האסור (מג"א סקע"ח בשם מהרי"ל). ועוד דהא לזה אינו מוכרח לטלטלו בידיו, דביכולתו לבא ולראות כמה שעות כעת על היום.

סימן שח סעיף עד

וזהו הכל בימיהם שלא היה להם מורי שעות מתוקנים, אבל עכשיו שעושים קטנים מכסף וזהב ונושאים בחיקם כתכשיט - פשיטא שהם מותרים בטלטול, וכך נהגו גדולי עולם (כמ"ש הש"ת סקמ"ט בשם הפנים מאירות והחכם צבי והגאון רבי נפתלי ועוד ע"ש).

אך זהו בהקטנים ולא בהגדולים העומדים אצל כותלי הבית, דאלו ודאי דינם ככלים שמלאכתם לאיסור, ואינם מותרים בטלטול רק לצורך גופן ומקומן, וכן המפתחות והמשקולת שלהם (עיין ש"ת שם).

סימן שח סעיף עה

יש לפעמים אפילו דבר הראוי בשבת, אלא שהבעלים הם עשירים ואצלם אין חפץ כזה ראוי לכלום, ואין דרכם להשתמש בו ועומד להזרק לאשפה, וממילא דהוי מוקצה, שבטלה ממנה תורת כלי. ואז גם העני אסור לטלטלו כיון שהבעלים הקצוהו, אלא אם כן זכה בו העני מערב שבת ונעשה שלו, דאז מותר בטלטול.

ומכל מקום העשיר אסור בטלטולו אף שהחפץ הוא של עני גם מקודם, ורק העשירים הדרים בבית העניים מותרים בטלטולם, משום דלענין זה בטל השכן להבעל הבית, אף על פי שהשכן הוא עשיר והבעל הבית הוא עני.

וכל זה כשהדבר אינו חשוב אצלו מפני עשירותו, אבל אם מצד איסור הוה מוקצה אצלו, כגון יין לנזיר - לא נעשה מוקצה בשביל כך, כיון שאחרים מותרים בו, ולכן גם הנזיר עצמו מותר בטלטולו, וכן כל כיוצא בזה (ועיין ט"ז סקכ"ה ומג"א סקע"ט שהאריכו בזה, מיהו לדינא הוא כמ"ש, וכן כתב הגר"ז ע"ש).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שט

קיצור דרך: AHS:OH309

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני טלטול מוקצה על ידי דבר אחר, איך דינו
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן שט סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק כ"ה דין י"ט:

"פירות שאסור לאכול, כגון פירות שאינם מעושרים, אפילו הן חייבין במעשר מדבריהם, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או תרומה טמאה או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן - אסור לטלטלן. אבל הדמאי, הואיל וראוי לעניים, וכן מעשר שני והקדש שפדאן אף על פי שלא נתן החומש - מותר לטלטלן"

עכ"ל.

וכל שכן שנבילה וטריפה וכל דבר האסור אפילו מדרבנן, כמו יין נסך וחלב וגבינה שלהם - דאסורין בטלטול, אמנם הראוי לבהמה מותר בטלטול. וכן כל כלים האסורים בתשמיש מפני שנאסרו על ידי בישול בשר בחלב או בישול טרפות, אפילו אינם בני יומן - אסורים בטלטול, כיון דלכתחלה אסורים בתשמיש, מיהו אם ראוי ליתן בהן מזון לבהמה או לעופות - מותרין בטלטול. וכן מטלטל ישראל תרומה, כיון שהיא ראויה לכהן.

סימן שט סעיף ב

אף על פי שמוקצה אסור בטלטול, מכל מקום אם מטלטל המוקצה על ידי דבר אחר - מותר כשצריך לזה. ולכן שנינו: נוטל אדם את בנו והאבן בידו, כגון בן שיש לו גיעגועים אל אביו שאם לא יטלנו יחלה, והבן מוכרח לאחוז האבן בידו ואם יטלו ממנו האבן יבכה, התירו לו להאב לאחוז על ידו הבן והבן אוחז האבן. ואף על גב דהוה קצת כמו שאוחז בעצמו האבן - מכל מקום התירו זה מפני צערו של תינוק. אבל אם לא הגיעגועין - לא התירו.

ואפילו יש לו גיעגועין לא התירו רק באבן, אבל שיאחז התינוק מעות בידו, אסור אפילו לאחוז התינוק בידו והוא מהלך ברגליו - אסור, דילמא יפלו המעות מיד התינוק ויבא להביאם בידיו. ויש אומרים דבכהני גווני שהתינוק הולך ברגליו והאב אוחזו בידו – מותר, דלא גזרו מעולם שלא יעמוד אצל תינוק שנושא מעות, ואין האיסור אלא כשנושא התינוק עם המעות על ידיו, אבל לאחוז בידו אין בכך כלום, ובמקום סכנה הכל מותר.

סימן שט סעיף ג

כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן וה(י)דקה - מותר לטלטלה שהרי נעשה דופן, כן כתב אחד ממפרשי הש"ע (מג"א סק"ג). ולא אבין, דאם כן איזה רבותא יש בזה. ולעניות דעתי נראה דדוקא באבן שבקירויה שיתבאר אמרו בגמרא (קכ"ה:) דצריך הידוק, דאם לאו נופלת במים, אבל באבן שבכלכלה אין צריך הידוק, וזהו הרבותא דבהנחה בעלמא נעשה דופן. (ודברי המחה"ש תמוהין ונראה דבמג"א יש איזה טעות, וכן כתב הא"ר סק"ד דכאן לא בעי הידוק ע"ש)

סימן שט סעיף ד

וכן אבן שבקירויה, והיינו דלעת חלולה שתולין בה אבן להכבידה כדי למלאות בה מים, אם הוא קשור יפה שאינו נופל - מותר למלאות בה, שהאבן כמו הדלעת עצמו שבטל לגביה, ואם לאו - אסור אפילו הכינה מערב שבת, משום שהיא נופלת.

והנה בגמרא (שם) אמרו לשון הידוק, כיון דה(י)דקה שויא דופן, אך רש"י ז"ל פירש דההידוק הוא על ידי קשירה ע"ש, אבל הרע"ב בפירוש המשנה שם כתב שהדקה יפה ע"ש, ומשמע דלא בעי קשירה. אבל הטור וש"ע סעיף ב' כתבו קשירה, ומשמע דוקא קשירה.

אבל בירושלמי על משנה זו מפורש דלא כרש"י, שאומר: "האבן שבקירויה... כיון שהיא אפוצה לה - כגופה היא" ע"ש, ו'אפוצה' הוא לשון הידוק ולא לשון קשירה, כדאיתא שם בפרק כירה (הלכה ז') דהפתילה אפוצה בתוך הנר, כלומר דחוקה. וכן במשנה פרק ט' דאהלות (משנה ג) בכוורת: "היתה פחותה ופקוקה בקש או אפוצה, איזו היא אפוצה - כל שאין לה טפח ממקום אחד" ע"ש, אלמא דלשון דחיקה היא, וכן פירש בערוך ע"ש. וכן מפורש בירושלמי שם דאבן שבכלכלה אינה דחוקה ע"ש (דלא כמג"א בסעיף הקודם), ונראה לעניות דעתי דלדינא יש לסמוך על הירושלמי.

סימן שט סעיף ה

כלכלה מליאה פירות והאבן בתוכה, והאבן הוא מוקצה כיון שהכלכלה אינה נקובה דליהוי לה דופן, ונמצא דהכלכלה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר. אם הם פירות רטובים כגון תאנים וענבים, לא הטריחוהו ליטול אחד אחד עד שיטול כולם ואחר כך ינער האבן מתוכה, משום דטרחא גדולה היא, ולכן התירו לו לטלטל הכלכלה כמות שהיא עם האבן. אמנם אם הם פירות יבישים שאינם נפסדים כשינערם על הקרקע - ינערם וינער גם האבן עמהם ולא יטלנה עמהם.

וכן אפילו בפירות רטובים רק שמונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה - יטלם מתוך הכלכלה וינער האבן ואחר כך יכניסם (מג"א סק"ד בשם תוספות). וכל זה כשאינו צריך אלא לפירות או לכלכלה, אבל אם היה צריך למקום הכלכלה - מטלטלה כמו שהיא.

סימן שט סעיף ו

כפי מה שכתבנו כן פסקו הרמב"ם בפרק כ"ה והטור והש"ע סעיף ג'.

ולרש"י ותוספות שם מגמרא (ריש פרק נוטל), גם בפירות לחין אין מתירים לטלטל הכלכלה כמות שהיא, אלא אם כן היתה כלכלה פחותה. אבל בשל[י]מה - צריך ליטול הפירות משם ולנער האבן ע"ש. מיהו על כל פנים אף להמקילים לא הותרה לטלטלה כמות שהיא אלא במקום טירחא גדולה כמ"ש.

ולמדנו מזה דהא דמתירינן בבסיס לדבר האסור ולדבר המותר - לאו היתר גמור הוא, אלא רק בשעת הדחק שמוכרח לכך. (וצריך לומר גם כן הך דכירה (מ"ז.): "כי הוינן ביה רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא, ואף על גב דאיכא עלה שברי עצים" - זהו במקום ההכרח דוקא, ובאור זרוע הגדול סוף סימן פ"ו נשאר בתימה)

סימן שט סעיף ז

וכן מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה כשהם בכלי אחד. במה דברים אמורים - כשהיתה הטהורה למטה, והיו פירות המתטנפין בקרקע אם היה מנערן. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהן - נוער הכלי ונוטל הטהורה ומניח הטמאה, אלא אם כן צריך למקום הכלי כמ"ש, וכן הדין בחולין עם תרומה טמאה, או כל מיני דברים המותרים שהונחו יחד עם דברים האסורים בכלי אחת.

סימן שט סעיף ח

שכח אבן על פי החבית או מעות על הכר - לא נעשה בסיס, ומטה חבית על צדה והאבן נופלת, ומנער הכר והמעות נופלים. ודוקא כשעושה כן לצורך הכר, אבל אסור לעשות כן לצורך המעות שלא יגנבו (מג"א סק"ה), דטלטול מן הצד לצורך דבר האסור אסור, לבד במת כמ"ש בסימן שי"א.

ואם היתה החבית בין החביות בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה - יכול להגביהה כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול האבן מעליה, דזהו גם כן טלטול מן הצד לצורך דבר המותר.

סימן שט סעיף ט

וזהו בשוכח, אבל במניח בכוונה מדעתו כדי שישארו שם בכניסת השבת - אסור להטות ולנער, דנעשה החבית בסיס להאבן האסור, וכן הכר להמעות. ובסימן ש"ח סעיף מ"ג בארנו למה לא נאמר דבמניח נעשה האבן כיסוי להחבית ולא יהיה מוקצה כלל ע"ש, שבארנו ג' טעמים בזה.

ולא עוד אלא אפילו נפל האבן מעצמו בשבת - אסורה החבית בטלטול, דמיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא, דכבר בארנו שם בסעיף ט' דבמוקצה זו אין הלכה כרבי שמעון ע"ש.

וזהו דעת רש"י, דבהניח המוקצה שתהיה על דבר ההיתר בין השמשות - נעשית בסיס להאיסור. אבל דעת ר"ת דלא נעשית בסיס אלא במניח על דעת שהמוקצה תהיה שם כל השבת, אבל אם הניח המוקצה רק על דעת שתהיה שם בין השמשות בלבד, דהיינו בכניסת השבת ולא לכולי יומא - לא נעשית בסיס להמוקצה, ומותר להטות ולנער בשבת, ויש לסמוך על דיעה זו במקום הפסד (ב"ח ומג"א סק"ז).

ופשוט הוא דאם הניחה בערב שבת על דעת ליטלה משם קודם כניסת השבת, ואחר כך שכח ולא נטלה - דזה מקרי שכח (שם סק"ו בשם תה"ד).

סימן שט סעיף י

ויש בזה שאלה גדולה, למה אסור במניח אבן על פי החבית, הא בהחבית יש יין כמו שפירש רש"י והרע"ב, אם כן הוה החבית בסיס להיתר ולאיסור (א"ר סק"ט). ויש מי שתירץ דמפני שהאבן מונח על פי החבית ואי אפשר להגיע אל היין בלא נטילת האבן, ולכן גם החבית גם היין נעשים בסיס להאבן (ת"ש סקי"ד), אבל למה לא הזכירו זה הפוסקים.

סימן שט סעיף יא

ועוד שאלו דאיך מצאנו ידינו ורגלינו לדיעה ראשונה, והיא דעת רש"י, דכשהניח להיות שם בין השמשות - נעשה בסיס ואסור בכל השבת אף לאחר שניטל המוקצה ממנה, ואם כן כשמעמידים הנרות על מפה ועיקרם לכניסת שבת, איך מותרים לטלטל המפה למחר גם אחר שניטלו הנרות על ידי אינו יהודי, והא נעשית בסיס להנרות (ט"ז ססק"א ונשאר בצ"ע).

ויש מי שאומר טעם ההיתר דהנה בדרך אקראי מותר כמו שיתבאר, ולכן הנרות שעל המפה הוי כאקראי, שאין רצונו להניחם על המפה אלא על השלחן, רק שאין יכול לפנות מקום בהשלחן בלא המפה ולכן לא נעשית המפה בסיס (הגר"ז בסעיף ט'). ואין זה טעם ברור, דאדרבא כיון שאינו יכול להעמידם רק על המפה, ממילא דאין זה כאקראי.

ויותר נראה לי הטעם דהשלחן נעשה בסיס להמפה ולהנרות, וכן המפה נעשית בסיס להשלחן ולהנרות, והוה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, ושרי לטלטל כשיש צורך בזה כמו שנתבאר. ובפרט כמו שרגילין להניח הלחם משנה בעת הדלקת הנרות - לא נעשית המפה בסיס להנרות בלבד, וסברא זו הזכרנו בסימן רע"ז סעיף י' ע"ש. אבל לפי מ"ש בהחבית, דלכן אינה בסיס גם להיין מפני שאי אפשר להגיע אל היין בלא נטילת האבן, ולכן כולם בסיסים להאבן, אם כן הכי נמי הא אי אפשר ליטול המפה בלא הנרות, ואם כן כולן בסיסין להנרות.

סימן שט סעיף יב

ולכן נראה לעניות דעתי דהענין כן הוא, דודאי אם בשעה אחת הונחו האיסור וההיתר על איזה מקום - הוה זה המקום בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, דשניהם שולטים עליו בזמן אחד. מה שאין כן אם ההיתר הונח עליו מכבר, וסמוך לבין השמשות בא עליו האיסור - הרי נתייחד הדבר לזמן כניסת השבת רק לדבר האסור, דאם לא כן גם בעיקר בסיס לדבר האסור מאי חזית לומר דההיתר נעשה בסיס להאיסור, נימא להיפך דהאיסור נעשה בסיס לההיתר. אלא ודאי דעיקר החשיבות הוא במי שמתעסקין בו סמוך לכניסת השבת.

ולפי זה אתי שפיר המנהג שלנו בהמפה, דכיון דסמוך לבין השמשות מניחין על השלחן המפה והנרות - הוה השלחן בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, וכן המפה. אבל ביין שבחבית דהיין מכבר הוא בתוך החבית והאבן בא עליו סמוך לבין השמשות - נעשו כולם בסיסין להאבן (והלבוש משמע שהיה מפרש בחבית ריקנית ע"ש, ודבריו תמוהים).

סימן שט סעיף יג

יש מי שאומר דלא נעשה בסיס אלא אם כן הניח עליו דבר המוקצה בשביל שתתיישב שם בטוב, אבל מה שמניחין בדרך אקראי, כמו שרגילין להשים בתיבה חפ[י]צים אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה - בכהני גווני לא חשיב מניח אלא שוכח (השואל בתה"ד סימן קצ"ג). ויש חולקין בזה, דאין היתר רק בשכח, אבל בכוונת הנחה אין חילוק בזה (תה"ד שם).

ואין לשאול דלפי זה למה לא תיעשה בסיס התרומה הטהורה להטמאה בסעיף ז', דזהו מפני שהסל נעשית בסיס לשניהם, וכן כל כיוצא בזה. (והמג"א סק"ו הסכים להשואל ואין דבריו מוכרחים, כמ"ש הא"ר סק"ט והת"ש סקי"ד, אך הגר"ז סעיף ט' פסק כהמג"א ע"ש, ולעניות דעתי נראה דאין זה תלוי באקראי ולאו אקראי אלא בעיקר וטפל, ויתבאר בסימן ש"י בס"ד, ובזה מסולק גם ראיית המג"א שם מהרשב"א בשק שיש בו כיס מעות ע"ש, מיהו המיקל בדרבנן לא הפסיד)

סימן שט סעיף יד

אם אדם הניח דבר מוקצה על דבר של חבירו - לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור, דאין אדם אוסר דבר של חבירו שלא מדעתו, והרי אפילו באיסורים חמורים בדבר שאין בו מעשה קיימא לן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כגון המשתחוה לבהמת חבירו, כמ"ש ביורה דעה סימן ד', וכל שכן במוקצה דרבנן.

אמנם במקום שיש לומר דניחא ליה להבעלים בכך, כגון ראובן שנתן כלי של שמעון תחת נר של שמעון, בכדי שכשתפול הנר לא תפול על השלחן, ונפלה הנר על הכלי, יש להסתפק אם נעשית מוקצה אם לאו. וכן יש להסתפק כשהוא בעצמו עשה כך, ונפל הנר להכלי בין השמשות ואחר כך נפלה מהכלי, אם נעשית הכלי מוקצה לכל השבת (שם סק"ח בשם הא"ז). והתוספות כתבו (מ"ד: ד"ה יש) דכשהניח עכו"ם או תינוק לדעת ישראל הוי מוקצה ע"ש. אבל אין ראיה מזה, דיש לומר דהכי פירושו: כגון שבקשם הישראל לעשות (והמג"א שם כתב דמתוספות מ"ד משמע לאיסור וכוונתו לזה, אבל אין ראיה כמ"ש).

סימן שט סעיף טו

ואף על פי שחלקנו בבסיס לדבר האסור בין מניח לשוכח, דבשוכח לא נעשה בסיס לכל השבת, מיהו בדבר שהיה יודע שבהכרח תפול המוקצה בתוך הכלי בין השמשות - הוי בסיס ואסור לכל השבת. כגון קינה של תרנגולים, כיון שבהכרח שתפלנה שם ביציהן, אם נמצא שם ביצת אפרוח, והיינו ביצה שיש בה אפרוח - הוה כמניח ולא כשוכח (תוספות מ"ה: ד"ה 'דאית'), וכן כל כיוצא בזה.

ודע שדבר פשוט הוא, דאף על גב דבשכח לא נעשה בסיס ומותרת בטלטול, זהו כשנזרק המוקצה ממנו, אבל לא כשהיא עליו, אלא מטה על צדה והיא נופלת. אלא אם כן היתה בין הכלים, דאז מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת, כמו שנתבאר. וכן אם צריך למקום הכלי שתהא פנויה ולא תספיק לו ההטייה והניעור בכאן - יכול לטלטלה עם המוקצה שעליה כדי לפנות המקום, ועוד יתבאר בסימן ש"י בס"ד.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שי

קיצור דרך: AHS:OH310

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שי | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

עוד דיני מוקצה, ודיני בסיס לדבר האסור
ובו ששה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז

סימן שי סעיף א

כבר נתבאר דקיימא לן כרבי שמעון דמיקל במוקצה, ולכן במוקצה מחמת מיאוס, כגון עץ שתולין בו בשר ודגים, או נר של חרס שבימיהם שלא הדליקו בו בין השמשות וכיוצא באלו - מותרין בטלטול. וכן במוקצה מחמת אוצר, כגון מיני מאכל ומיני משקאות הנתונים באוצר, כמו בחנותים ובמרתפים שהם לסחורה - מכל מקום אין בהם מוקצה.

וכללא הוא דאין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת, דתמרים ושקדים ושארי פירות עומדים לסחורה - מותר לאכול מהם בשבת. וכן כל מיני משקאות, אפילו החתומים מלמעלה - שובר החתימה ואוכל ושותה, כדתנן (קמ"ו.): "שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות". אמנם הרבה פרטים יש בדין זה, ויתבארו בס"ד בסימן שי"ד.

סימן שי סעיף ב

וכבר בארנו בסימן ש"ח סעיף ז' דמוקצה דדחייה בידים - מודה רבי שמעון, אמנם דבר זה צריך ביאור, דלאו בדחייה בידים בלבד תלוי, אלא שתהיה גם הדבר אינו ראוי בין השמשות, כגון נר שהדליק קודם הלילה, דעשה המוקצה בידיו והיא אסורה בין השמשות מחמת האש. וכן גרוגרות וצמוקין שהניחן לייבשן, ובשעה שמניחן עדיין ראוין הן לאכילה אלא שאחר כך מתקלקלין ואינן ראוין לאכילה עד שיתייבשו לגמרי, ובמוקצה זו מודה רבי שמעון, דכיון דדחאן בידים וגם אינם ראוים לאכילה באמצע - אין דעתו עליהם עד שיתייבשו לגמרי ויטלם משם.

ולכן אפילו הם ראוים בשבת - אסורים לרבי שמעון משום דאסח לדעתא מינייהו, ואינו יושב ומצפה עליהן כבנר הדולק שיושב ומצפה מתי תכבה נרו (מ"ד.), והוי ככוס וקערה, דמודה רבי שמעון שאסורים בטלטול אף לאחר שכבה, משום דאינו יושב ומצפה. (וזהו כונת התוספות מ"ה. ד"ה היכא וד"ה אלא ע"ש. ואף דלדידן אין נפקא מינה, שהרי גם בנר שכבה לא קיימא לן כרבי שמעון, דבמיגו דאתקצאי קיימא לן כרבי יהודה, מכל מקום גם לרבי שמעון כן הוא)

סימן שי סעיף ג

ולכן חטין שזרען בקרקע וביצים שתחת תרנגולת, כל זמן שלא נתקלקלו - מותר ליטלן ולאכול, דאף על גב דדחייה בידים, מכל מקום כיון דחזו לאכילה - לא מקצי דעתייהו מהם לרבי שמעון, וקיימא לן כוותיה. ולא דמי לנר הדולק דאסור לדידן, דהתם הלא בין השמשות לא היה ראוי, מה שאין כן אלו היו ראוין בין השמשות, ואי משום דדחייה בידים, קיימא לן כרבי שמעון.

וזהו שכתבו הטור והש"ע בסעיף ב', דאפילו חטים שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו וביצים שתחת התרנגולת - מותר לטלטלן. וכן תמרים הלקוטים קודם בישולם וכונסים אותם בסלים והם מתבשלים מאליהם - מותר לאכול מהן קודם בישולן. אבל גרוגרות וצמוקין שמניחין אותן במוקצה לייבשן - אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שידע שיסריחו הסיח דעתו מהם, וכיון דאיכא תרתי: דחינהו בידים ולא חזו - הוי מוקצה" עכ"ל, והכונה כמ"ש.

ותמרים אף שאינן ראוים לאכילה, מכל מקום הא לא דחיין בידים, ואדרבא קירבן לאכילה במה שכינסם בסלים. (והמהרש"ל חולק על הטור כמ"ש הב"ח, ולפי מ"ש דברי הטור ברורין. והב"ח תירץ קושיתו ולפי מ"ש אתי שפיר בפשיטות, ודברי המג"א סק"א סתומים ודו"ק)

סימן שי סעיף ד

אינו יהודי שהניח גרוגרות וצמוקים במוקצה כדי לייבשן והם שלו - אינן מוקצין, ואם נותן מהם לישראל בשבת ויכול לאכלם - מותר לאכלם, דאין דיחוי אצלם ואין הכנה שייך להם כיון שאין להם איסורי שבת, ממילא דלא שייך מוקצה בשלהם.

ובירושלמי פרק ג' דביצה (הלכה ב') יש פלוגתא בזה אם של אינו יהודי צריך הכנה, וקיימא לן כמאן דאמר דאין צריך, כמו שיתבאר בסימן תצ"ח ע"ש. ומזה מוכח גם לכל דבר של אינו יהודי שבחול מותר הישראל לאכלם ורק בשבת יש איסור מוקצה - לא שייך בשל אינו יהודי, אבל הכלים המוקצין אסור גם בשל אינו יהודי כמובן.

סימן שי סעיף ה

קיימא לן דאין מוקצה לחצי שבת. ביאור הדברים: דבדבר שהוקצה בין השמשות אמרינן 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא', אבל בדבר שהוקצה באמצע שבת ובין השמשות היה הדבר ראוי, רק באמצע שבת לא היה ראוי בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול, אם חזר ונ[ת]תקן – מותר, דחוזר להתירו. אבל דבר שהיה מוקצה בין השמשות – אסור, דבהא קיימא לן דלא כרבי שמעון אלא כרבי יהודה כמ"ש.

סימן שי סעיף ו

אם הדבר לא היה מוקצה בין השמשות אלא שהבעלים סברו שהיו מוקצים - לית לן בה, דאף על גב דאקצי מדעתיה - הוה הקצאה בטעות.

לפיכך נר שלא הדליקו בו בין השמשות והבעלים סברו שהדליקו בו - מותר בטלטול בנרות שלהם, דנרות שלנו בכל ענין אסור, כמ"ש בסימן רע"ז ובסימן ש"ח ע"ש. וכן גרוגרות וצמוקים שהיו מוקצים, וכשהגיע בין השמשות כבר נתייבשו והם ראוים לאכילה, אף על פי שלא ידעו הבעלים באותה שעה שנתייבשו ואחר כך נודע להם שכבר נתייבשו בין השמשות - מותרים לאוכלן בשבת.

סימן שי סעיף ז

אמנם זהו דוקא כשלגמרי ראוים בין השמשות, אבל אם ראוים ואינם ראוים, דיש בני אדם שאוכלין אותם כשהם במדריגה זו ויש שאינם אוכלין אותן, עדיין בזה צריך הזמנת הבעלים: דאם הזמינם – מותרים, ואם לא הזמינם – אסורים, ואפילו אם אחר הזמינם - לאו כלום הוא.

ויראה לי דאפילו אם הוא דרכו לאכול תמיד כשהם במדריגה זו, ועכשיו לא ידע שהם במדריגה זו - מכל מקום אסורים בלא הזמנה, כיון דאיכא אינשי דלא אכלי - אין זה הקצאה בטעות.

וכן לא מהני הזמנתו אם אינם ראוים כלל לאכילה, והזמנתו לאו כלום הוא, שזהו כמזמין עצים ואבנים לאכילה. ותמרים שנותנים עליהם מים בגיגית מערב שבת ואינם ראוים, ובשבת נעשו ראוים - מותרים (ט"ז סק"ד בשם ב"י), דאין מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקין (ב"י), משום דהם אינם ראוים לגמרי, אבל התמרים תיכף נעשו ראוים ואין בהם דיחוי.

סימן שי סעיף ח

כל דבר שאסור לטלטלו - אסור ליתן תחתיו כלי בשבת כדי שיפול לתוכו, דמבטל הכלי מהיכנו כיון שתהא אסורה בטלטול, ויש בזה איסור בנין וסתירה כמ"ש בסימן רס"ה. אבל מותר לכפות עליו כלי בשבת, דכלי ניטל אף לדבר שאינו ניטל, ובלבד שלא יגע בו בדבר שבהנגיעה יכול לבא לידי נדנוד, כמו ביצה וכיוצא בה.

ואפילו דבר שלא יתנדנד ומוקצה אינו אסור בנגיעה בעלמא, כמ"ש בסימן ש"ח כשעיקר הכוונה לשם המוקצה, כמו בכאן שכופה על המוקצה כלי - אין נכון ליגע בו (עיין מג"א סק"ג וט"ז סק"ה). ואין איסור גמור בזה, אלא שיש למנוע את עצמו מזה, דכיון שכל עסקו עתה בהמוקצה לכפות עליה כלי, אם נתירנו בנגיעה בקל יזיזה ממקומה (כן נראה לעניות דעתי).

סימן שי סעיף ט

דבר שמותר לטלטלו והניח עליו מבעוד יום דבר האסור לטלטלו - גם התחתון אסור מפני הדבר האסור המונח עליו, וזה נקרא בסיס לדבר האסור, ובטעם הדבר מה שנעשה בסיס בארנו בסימן הקודם סעיף י"ב ע"ש.

לפיכך מטה שיש עליה מעות בשבת ולא היו עליה בין השמשות, כגון שהונחו בשבת בידיעת הבעלים על ידי אינו יהודי או על ידי קטן - נעשית המטה בסיס להמעות ואסורה בטלטול. ניטלו המעות - מותרת בטלטול.

אבל אם הניח קודם הלילה שיהיו על המטה בין השמשות או כל השבת, כפי הדיעות שנתבארו בסימן הקודם סעיף ט', אפילו נפלו מן המטה - אסורה בטלטול, דמיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא.

ואיסורא דבסיס הוא אפילו לצורך גופו ומקומו, כדין המוקצה עצמה. ופשוט הוא דאם נעשה ההיתר בסיס לכלי שמלאכתו לאיסור - מותר לצורך גופו ומקומו כהמוקצה עצמה. וזהו הכל במניח בכוונה, אבל שכח מעות על המטה או הניחם שלא בכוונה - אינה נעשית בסיס, ומנער ונופלות כמ"ש בסימן הקודם סעיף ח' ע"ש.

סימן שי סעיף י

ודע דבגמרא (מ"ד:) איתא: אמר רב: מטה שייחדה למעות, הניח עליה מעות אפילו בחול - אסור לטלטלה בשבת, דכיון שייחדה לדבר איסור הוה ליה מוקצה, כמו נר שייחד להדלקה.

והרי"ף והרמב"ם בפרק כ"ה השמיטו זה, דזה אינו לפי ההלכה דקיימא לן כרבי שמעון במוקצה, ורב כרבי יהודה סבירא ליה כדאיתא שם בגמרא. ולדידן יחוד לא מעלה ולא מוריד, אלא העיקר דאם יש עליה מעות - אסורה בטלטול מטעם בסיס כשהניח בכוונה, או אם הניח עליה בין השמשות - אסורה בטלטול מטעם מיגו דאתקצאי, דבזה קיימא לן כרבי יהודה, כמ"ש בסימן ש"ח סעיף ט' ע"ש.

וזהו אפילו בלא ייחדה, אבל יחוד - הוי מוקצה מחמת איסור סתם, ובזה קיימא לן כרבי שמעון. ולפי זה כיס שנותנים בו מעות: אם אין בו מעות וגם לא היה בו מעות בין השמשות - מותרת בטלטול, ואם ראוי היא לאיזה תשמיש היתר - דינה ככלי שמלאכתו להיתר. ואפילו אם אינה ראויה למלאכת היתר, מיהו על כל פנים מותרת לצורך גופה ומקומה.

וכל שכן הכיסים התלוים בהבגדים, אם אין בהם מעות וגם בין השמשות לא היה בהם דמותרים לגמרי, ולכן הפארטמאנע"ש שלנו העשוים ליתן בתוכן מעות, וכן הפארטאבאקי"ן שלנו העשוין ליתן בתוכן טאבא"ק לעשן אותם בפיו, אם הם ריקנים וגם לא היה בהם בין השמשות מעות וטאבא"ק - מותרים בטלטול, דהא ראוין ליתן בתוכם איזה דבר של היתר, והוויין ככלי שמלאכתו להיתר. ואפילו נדינם כמלאכתן לאיסור - לצורך גופן ומקומן ודאי דמותר.

(ונראה דכל אלו לבד הכיס שבבגד נקראים כלים שמלאכתן לאיסור, ורק במטה אמרו רבותינו דאינה כן, משום דרוב מטות הם לשכיבה, מה שאין כן אלו הם ככל כלים שמלאכתם לאיסור. אבל מדברי הרמ"א בסעיף ז' לא משמע כן, מדכתב דלהיש אוסרים, והיא שיטת ר"ת שיתבאר - אסורים הכיסים ומותרים לצורך גופן ומקומן ע"ש, מבואר להדיא דלהרי"ף והרמב"ם מותרים לגמרי ככלים שמלאכתן להיתר, וצ"ע ודו"ק)

סימן שי סעיף יא

אמנם שיטת רבינו תם בתוספות שם דהלכה כרב, דאם רק ייחדה למעות - אסורה המטה בטלטול אף אם לא היה עליה מעות בין השמשות, אם רק נתן עליה מעות בחול. ומפורש שם בתוספות דלצורך גופה ומקומה מותר (ע"ש בד"ה 'מטה'), וכן כתב בהגהות אשר"י שם.

אבל לשון הרא"ש שם כן הוא:

"ור"ת פירש דרבי שמעון מודה במטה שייחדה... דאדם קפיד עלה ומייחד לה מקום, מידי דהוה אסיכי ומזורי בריש כל הכלים"

עכ"ל. ולכאורה כיון דמדמה לזה - הוה מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור אפילו לצורך גופו ומקומו, וכן דעת אחד ממפרשי הש"ע (מג"א סק"ה).

אבל מאד תמוה דמה שייך חסרון כיס בזה, בשלמא סיכי ומזורי, הם כלי אורגים או כלי צבעים כמבואר שם דמקפידין מפני מלאכתן שלא יתקלקלו כמו סכין של שחיטה, אבל המטה במה תתקלקל שלא תהא ראויה להנחת מעות. ונראה לי ברור דגם דעת הרא"ש כהתוספות והגהות אשר"י, ורק שהסביר הדבר איזה שייכות יש מטה למעות, לזה אומר כיון שייחדה למעות - קפיד עלה לבלי להשתמש בה תדיר תשמיש אחר, ומצינו כיוצא בזה בסיכי ומזורי, אף שראויין לתשמיש אחר - קפיד עלייהו. אבל אינו מדמה הקפידות להדדי, דבשם הקפידא מחמת חסרון כיס שלא יתקלקלו, ובמטה לא שייך זה.

וזהו דעת רבינו הרמ"א שכתב בסעיף ז' גם לדיעה זו דמותרת המטה לצורך גופה ומקומה ע"ש, וכן כתב רבינו הב"י בספרו הגדול ע"ש. ויש מי שהשיג עליהם מדברי הרא"ש, ולעניות דעתי הדין עמהם כמ"ש. (עיין מג"א סק"ה, ותמיהני עליו שלא ראה בתוספות שמפורש כן כמ"ש, וגם מ"ש המג"א בתוספות דף ל"ו. זהו יותר תמוה, דשם לרבי יהודה כתבו כן ולא לרבי שמעון, ע"ש בסוף ד"ה 'הא רבי יהודה'. ומ"ש מהגהות מיימוניות, גם שם לא כתב כגרוגרות וצמוקים, אלא כעין גרוגרות ע"ש, ופירושו כמ"ש בפירוש הרא"ש. ומ"ש בשם ראב"ן, אין א(י)תי ספרו, ומ"ש דבזה כולי עלמא מודים דהוה כלי שמלאכתו לאיסור, זהו ודאי כן, אף על פי שמרמ"א לא משמע כן כמ"ש ודו"ק)

סימן שי סעיף יב

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ז' דלשיטת ר"ת אסור לטלטל כיס מעות אף על פי שהוציא המעות ממנו מבעוד יום, אלא אם כן עשה בו מעשה ופחתו מלמטה וסלקו מן היחוד, וכן נוהגין, מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו - מותר.

וכן בכיס התפור בבגד, הואיל ועיקר הבגד עומד ללבוש, אם הוציא המעות משם - מותר הבגד ללובשו, דהכיס בטל אצלו. אבל אם שכח המעות - מותר לטלטל הבגד, דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס למעות, הואיל ואין המעות על עיקר הבגד. אבל אין ללובשו בשבת, דחיישינן שמא יצא בו, עכ"ל.

סימן שי סעיף יג

והנה זה שכתב דלשיטה זו אסור לטלטל כיס מעות בלא מעות שלא לצורך גופו ומקומו, ומבואר מדבריו דלשיטת הרי"ף והרמב"ם - מותר לגמרי ככלי שמלאכתו להיתר. והנה בכיסים התפורים לבגדים ודאי כן הוא, אבל בכיסים שהם בפני עצמם היה נראה מצד הסברא דכולי עלמא סבירא ליה דנקראים מלאכתן לאיסור (וכמ"ש המג"א ססק"ז). ורבינו הרמ"א סבירא ליה כיון דהכיס ראוי לכל הדברים - לא מקרי מלאכתו לאיסור, ואין זה דומה לשארי כלים שמלאכתן לאיסור.

וזה שכתב בכיס התפור בבגד אם הוציא המעות מותר ללובשו, דהכיס בטל אצלו - כוונתו לענין לצאת בו לרשות הרבים, דא(י)לו מפני איסור מוקצה לא היה צריך לטעם ביטול, דהא לצורך גופו מותר כמ"ש מקודם, אלא בא לומר דלא הוי כמשא ברשות הרבים מטעם ביטול (שם סק"ו).

ומה שכתב דבשכח מותר לטלטל הבגד הואיל ואין המעות על עיקר הבגד, הנה לשכח לא צריך לטעם זה, דהרי בשכח לא נעשה בסיס, אלא דהכי קאמר א(י)לו היה על עיקר הבגד גם בשבת היה צריך לנער המעות, אבל עכשיו גם זה אין צריך.

מיהו יש מי שאומר דגם בכהני גווני צריך לנער (שם סק"ז), וגם אפילו במניח כיון שאינו על עיקר הבגד - לא הוי הבגד בסיס (שם). וגם רבינו הרמ"א סובר כן, אלא דנקיט 'שכח' משום דבכוונה אסור להניח מעות שם, דשמא יצא בו ברשות הרבים (שם), וגם אסור להכניס ידו בהכיס (שם).

ואם הכיס הוא בפני עצמו אלא שקשור לבגד, דאז נעשה הבגד בסיס כשיש מעות בכיס, דכיון שהוא בפני עצמו יש בו חשיבות, וכן תיבה שבשלחן כשיש בה מעות - אסור השלחן בטלטול מטעם זה, אלא אם כן יש על השלחן גם דבר המותר, והוה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר (שם), ולא ידעתי למה לא תהיה תיבת השלחן טפילה להשלחן וצ"ע.

(ומה שלמד המג"א ממוכני שבגמרא, תמיהני, דבשם עיקר הטלטול הוא על ידי המוכני, הן לפירוש רש"י שהוא אופן הן לפירוש ר"ת שהוא הכן שהשידה עומד עליה הן לפירוש הראב"ד שהוא גלגל, כמ"ש בפרק ג' מהלכות כלים וזה לשונו: "שכל תשמישה על ידי המוכני" ע"ש, ועיקר הטלטול הוא המוכני, ואיזה דמיון הוא לתיבה שבשלחן. ולכן נראה לעניות דעתי דמותר בכהני גווני גם כן ודו"ק)

סימן שי סעיף יד

כבר נתבאר דבסיס לדבר האסור ולדבר המותר - מותר, ובארנו בסימן ש"ט סעיף ו' דגם זה בקושי התירו בשעת הדחק ע"ש, דאם לא כן צריך לנער את האיסור. וגם צריך שהאיסור וההיתר יהיו עליו בין השמשות, דאם האיסור לבדו עליו בין השמשות אינו מועיל מה שיניח ההיתר בשבת, דעיקר הבסיס[ה] הוא בין השמשות. ולהיפך, אם לא היה האיסור עליו בין השמשות אפילו בלא ההיתר - לא נעשה בסיס לכל השבת אלא רק בעודן עליו, ובכהני גווני יכול להניח לכתחלה ההיתר עליו ולטלטלו (ט"ז סק"ח) אם מוכרח הוא לכך, שאינו יכול לנער האיסור או שיהיה לו הפסד כשינער את האיסור (ב"ח).

סימן שי סעיף טו

וזה לשון הטור והש"ע בסעיף ח':

"כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר - מותר לטלטלו, כגון מחתה שיש עליה מבעוד יום אפר (שניסוק מערב שבת) שמותר לטלטלו לכסות בו רוק או צואה, ויש עליה גם כן שברי עצים שהם אסורים בטלטול - מותר לטלטל המחתה כמו שהיא. וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור, אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר - בטל אצלו ואסור לטלטלו"

עכ"ל.

ולא נתבאר איך הדין כששניהם שוים בחשיבות, ויש מי שכתב שאסור (ת"ש סקי"ח). ולא נהירא לי, דאם נדייק ממה שכתבו: "וכגון שדבר המותר חשוב יותר" משמע דבשוין אסור, נדייק מסיפא איפכא, מדכתבו: "אבל אם דבר האסור חשוב יותר וכו'", משמע דבשוים מותר, אלא אין דיוק מזה, דכן דרך הלשון.

ומצד הסברא פשיטא דכששניהם שוים אינם בטילים זה לזה, וכן נראה להדיא מדברי הגהות מיימוניות (פרק כ"ו אות ז') שכתבו דתיבה שיש בה אוכלין ומעות, אם המעות אינם עיקר - מותר לטלטל התיבה עכ"ל, הרי מפורש דאם רק המעות אינם עיקר, אף על גב דגם האוכלין אינם עיקר - מותר, דאם לא כן הוה ליה לומר: 'אם אין האוכל עיקר - אסור לטלטל'. וכן ממקור הדין בגמרא (מ"ז.) מוכח כן למעיין שם, בין לפירוש רש"י ובין לפירוש ר"ת ע"ש. (בהך ד'בגלילא שנו', דלפירוש רש"י משום דהאיסור חשוב להם ולר"ת מפני שאין ההיתר חשוב להם ע"ש. ודע דבענין החשיבות כתב המג"א סק"ט דתלוי בדידיה אף שלכל העולם אינו כן ע"ש, ואין הראיה מגלילא דזהו מדינה, אבל הראיה ממ"ש שם קרטין בי רבי מי חשיבי ע"ש ודו"ק)

סימן שי סעיף טז

ועוד כתבו רבותינו בעלי הש"ע שם:

"וטעם היתר טלטול זה, משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודא אפילו אי שדיה ליה מהמחתה (כשצריך להאפר) או אם צריך למקום המחתה. ואם אין צריך אלא לגוף המחתה לא יטלטלנה כמו שהיא, אלא ינער האפר ושברי העצים במקומם ויטול המחתה. וכן אם יכול לנער האיסור לחוד - ינערנו ולא יטלטלנו עם ההיתר"

עכ"ל.

וזהו הכל על היסוד שכתבנו, דזה שהתירו בבסיס לשניהם - התירו רק על צד ההכרח. ולפי זה יש להבין בכל דבר הבסיס לשניהם: אם יש הכרח בטלטול שניהם, כגון שירא מפני הקלקול או מפני הגניבה וכיוצא בזה - מותר לטלטלם, ואם לאו - ינער האיסור. וזה כבר נתבאר, דבשכח לא שייך בסיס. (והדין שכתב הב"י בסעיף ט' זהו מה שהבאנו בסעיף הקודם מהגהות מיימוניות) (עיין ב"י בשם הרמב"ן דאם האיסור אין בו שום חשיבות - לא שייך בסיס).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שיא

קיצור דרך: AHS:OH311

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שיא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני טלטול מת בשבת, ודין טלטול מן הצד
ובו עשרים ושניים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב

סימן שיא סעיף א

המת, אף על פי שהוא המוקצה היותר גדול, מכל מקום הקילו בו חכמים קולות הרבה בטלטולו, הן מטעם מוקצה הן מטעם משא במקומות שמדרבנן אסור לשאת, כמו בכרמלית וכיוצא בו. ויש בזה שני טעמים: האחד מפני כבוד הבריות, שלא יתבזה על החיים והחיים לא יתבזו, בו והשנית דקים להו לרבנן דמתוך שאדם בהול הרבה על מתו יותר מעל ממונו, אי לאו שנפתח לו איזה פתח בהיתר יעשה באיסור.

ועיקר הטעם הוא מפני כבוד הבריות, דא(י)לו מטעם בהילות לא שייך להתיר אלא במקום שיכול לבא לידי איסור היותר גדול ממה שנתיר לו, וזה אינו אלא בדליקה, דאי לא שרית ליה אתי לכבויי. אבל בשארי דברים, כגון שמוטל בבזיון או מוטל בחמה, לא שייך טעם זה, דמה יכול לעשות יותר מטלטול המת. ובזה הוי הטעם מפני כבודו, דקיימא לן: 'גדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן', שהרי גם בשביל קינוח התירו כמ"ש בסימן שי"ב.

וזהו כלל הדברים, והפרטים יתבארו לפנינו. וגם כלל גדול יש בזה, דאם ביכולת לטלטלו בהיתר - לא נתיר לטלטלו באיסור, כמו שיתבאר בס"ד.

סימן שיא סעיף ב

ולכן מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה, אם יש ככר או תינוק - מטלטלו על ידיהם, שמניח עליו הכיכר או התינוק ומטלטלן, דזהו היותר קל מפני שאינו מטלטל המת לבדו.

ואם אין לו ככר ותינוק והמת מוטל במטה ויש לו עוד מטה - מטלטלו על ידי שיהפכנו ממטה למטה עד שיביאנו במקום בטוח מפני הדליקה. דאף דמטלטל המת בלבד, מכל מקום אין זה טלטול להדיא אלא טלטול מן הצד. ואם נעשית המטה בסיס למת, אם המת היה בה בין השמשות - אסורה בטלטול גם אחר שאין בה המת, מטעם: 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא', ואם לא היה בה בין השמשות - מותרת אחר כך בטלטול, כמ"ש בסימן הקודם.

ויש אומרים דלעולם לא נעשית המטה בסיס למת, דאין המטה צריכה למת וכל עצמו של מת הוא להטילו על הקרקע, וזהו דעת בעל המאור, אבל הרא"ש חולק עליו, וכן משמע משארי פוסקים (מג"א סק"ב). ואם המת מוטל על הקרקע או שאין לו שני מטות, וגם ככר ותינוק אין לו - מטלטלו כדרכו טלטול גמור, דהתירו זה במת כמ"ש.

סימן שיא סעיף ג

ובכל זה אין חילוק בין שמוציאו לאותו חצר שמותר בטלטול, שצריך להדר אחר הקל הקל תחלה כמ"ש, ובין שמוציאו לחצר אחרת שלא עירבו ביחד או לכרמלית, דגם ההוצאה לכרמלית מותר, כמו שיתבאר, במת שהוא קרוב להסריח, ואם מפני הסרחון התירו - כל שכן מפני הדליקה.

וגם בכהני גווני צריך להדר אחר הקל הקל תחלה לענין מוקצה. ויש סוברין דבכהני גווני לא ישא אותו על ידי ככר ותינוק כדי שלא להרבות בהוצאה, ויתבאר זה לקמן בדין סרחון. אבל רבינו הב"י כתב בסעיף א': וכל זה באותו רשות, כלומר דלענין דליקה לא הותרה הוצאה בכרמלית, דסבירא ליה דסרחון יש יותר בזיון משריפה, וכשהותרה הוצאה לא הותרה רק בסרחון ולא בשריפה. ודייק לה מלשון הרמב"ם בפרק כ"ו שכתב: "ונפלה דליקה בחצר שיש בו מת".

ורבים וגדולים השיגו עליו, דקל וחומר הוא מסרחון, דוודאי דליקה הוא יותר בזיון מסרחון. וזה שכתב הרמב"ם: "ונפלה דליקה בחצר שיש בו מת" - כוונה אחרת היא, דלא הותרה רק כשנפלה הדליקה בחצר של המת, דאז המהומה והבהלה רבה, ובזה אמרו חז"ל: אדם בהול על מתו ואי לא שרי ליה אתי לכבויי, ומותר לו להוציאו גם לחצר אחרת ולכרמלית. אבל אם המת אינו בחצר שהדליקה בו - אינו בהול כל כך, ולא הותרה לו רק על ידי ככר או תינוק ולחצר המעורבת (והמג"א סק"ג מתנצל בעד הב"י וחלקו עליו האחרונים).

סימן שיא סעיף ד

והנה כפי מה שנתבאר לא התירו בדליקה כשהמת בחצר אחרת, והפוסקים לא דיברו מזה, ולשון הש"ס גם כן סתמא הוא: "מצילין את המת מפני הדליקה". וגם לשון הטור שכתב: "מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה וכו", ולא ביאר דבריו, אלא שמלשון הרמב"ם דקדקנו כן. וגם הסברא כן הוא, דכשאין הדליקה בחצר שהמת בו אינו בהול כל כך, ומחוייב לחזור אחר ככר או תינוק, ולהוציאו למקום שמותר בהוצאה.

מיהו זהו וודאי דאם אחר כך הגיע הדליקה לחצר שהמת בו - חזר דינו להיות כמו שנפלה הדליקה לחצר שהמת בו, ומותר בכל הדברים שנתבארו. אבל עד שתגיע הדליקה לשם - לא הותרה רק על ידי ככר או תינוק ולחצר המעורבת, וכן נראה עיקר לדינא.

סימן שיא סעיף ה

מת המוטל בחמה ולעת עתה אינו מתקלקל אך במשך השעות יוכל להתקלקל - לא התירו לו חכמים כל הקולות האלו, ורק הקילו לו לטלטלו מחמה לצל על ידי ככר או תינוק ובאותו חצר, ויותר מזה לא התירו. ולכן אם אין לו ככר או תינוק - לא יטלטלנו כלל אפילו להפכו ממטה למטה, דטלטול מן הצד לצורך דבר האסור שמיה טלטול.

וכבר נתבאר בסימן ש"ח סעיף ט"ז דלא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד, ואפילו להסוברים דגם כלי שמלאכתו לאיסור מותר על ידי ככר או תינוק, מכל מקום במוקצה דומיא דמת לא התירו רק במת כמ"ש שם, ויותר מזה לא התירו. ושמא תאמר דאם כן מה נעשה כשאין כאן ככר ותינוק, האמנם בזה נתנו חכמים תקנה אחרת כמו שיתבאר.

סימן שיא סעיף ו

וכך שנו חכמים (מ"ג:):

"מת המוטל בחמה, באים שני בני אדם ויושבים בצדו. חם להם מלמטה, זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה. חם להם מלמעלה, מביאים מחצלת ופורסין עליהם. זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, ונמצאת מחיצה עשויה מאליה"

ע"ש, דהמחצלת נשארה פרוסה על המטות והיא מגינה על המת מפני החמה.

ולעשות לכתחלה בשביל המת - אסור, ואף על גב דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל, מכל מקום הא יש בכאן עשיית אהל, ואפילו לצורך החיים לא התירו לשם מחיצה ואוהל, לכן מקודם מביאין מטות לישיבה. וזה שצריכים להמתין עד שיהא חם להם מלמטה, והרי תיכף יכולין להביא מטות לישיבה, אלא דבאמת חומרא היא שהחמירו בזה כדי שיהא ניכר הרבה שזהו לצורך החי (תוספות שם ד"ה 'חם'). וכן דווקא כשמקודם פורסים המחצלת על ראשם ואחר כך כשנשמטין נשאר המחצלת על המטות, אבל לפרוס לכתחלה על המטות - אסור משום אהל (שם בד"ה 'ופורסין' וברש"י שם). וכיון שבשעת עשייה היה ניכר שהוא בשביל החי, שוב רשאין להשמט מתחת המחצלת ותשאר על המת (שם בד"ה 'ונשמט').

והיתר זה הוא במקום שאין ככר או תינוק, או שאין מקום צל, או אפילו אם רוצים שלא להזיזו ממקומו. דאף על גב דיש בזה טירחא רבה, מכל מקום יכול לעשות כן כיון שבשעת עשייה עושה בשביל החיים כמ"ש.

(עיין ט"ז סק"ו מה שתירץ על קושית הב"י, וזהו כוונת המג"א סקי"ז, וזהו גם כוונת התוספות שם בד"ה 'חם' וכמו שבארנו. ומכל מקום קשה, דאם כן מה אמר רב ששת: 'פוקו ואימרו ליה לרבי יהודה שאומר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, כבר תרגמא רב הונא... מהך דינא'. והא בהך דינא הכל מודים בשביל היכר כמ"ש, וכרבי יהודה לא קיימא לן, וזהו כוונת הב"י בקושיתו. וקושיא חמורה היא, אם לא שנאמר דכוונת רבי שמעון לאו דווקא ממש כרבי יצחק, ודוחק ודו"ק)

סימן שיא סעיף ז

ויש בזה שאלה, דבכאן אמרנו שאסור לעשות המחיצה הזו בשביל המת רק בשביל החי, והא בעירובין (מ"ד.) לענין דופן סוכה שיזקוף את המטה ויפרוס עליה סדין כדי שלא תפול חמה על המת ע"ש, אלמא דמותר בשביל מת.

ותרצו רבותינו בעלי התוספות דהתם נמי הכוונה כמו בכאן לעשות בשביל החי, ולא חש הש"ס להאריך שם. ובעירובין תרצו עוד תירוץ, דהתם בסוכה אם יסריח המת יצטרכו לצאת מן הסוכה, ונמצא דגם שם הוא בשביל חי כדי שלא יצא מן הסוכה.

(וצ"ע על המג"א סקי"ח שכתב בשם התוספות סתם אם יצטרכו לצאת הוי בשביל חי ושרי, והא התוספות כתבו זה רק בסוכה שיש מצוה בישיבתה. וצריך לומר דזה כתב מסברא דנפשיה, דבודאי אם יצטרך לצאת מביתו גם כן מקרי צורכו, והתוספות שכתבו בסוכה משום דבשם מיירינן בסוכה, אבל לדינא אין נפקא מינה וכן נראה ודו"ק)

סימן שיא סעיף ח

וכתב הרמב"ם סוף פרק כ"ו:

"מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והחיים מתבזים ממנו - מותר להוציאו לכרמלית, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, שהוא: 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'. ואם היה להם מקום אחר לצאת בו - אין מוציאין אותו, אלא מניחין אותו במקומו ויוצאים הם"

עכ"ל, דכיון דכבר הסריח שוב אין לו תועלת, אלא הבזיון הוא כשהוא ביחד עם החיים, ולכן כשיש להחיים מקום אחר למה לן לטלטל את המת.

והנה מסידור לשון הרמב"ם מבואר דרק במת שמסריח התירו להוציאו לכרמלית ולא במוטל בחמה, וכן מבואר מדברי הש"ע, דאף על גב דבדליקה התרנו זה בסעיף ג', זהו ודאי מפני שהבהלה גדולה שלא ישרף, מה שאין כן במוטל בחמה שלא התירו אפילו שארי קולות, כמ"ש בסעיף ה'.

אבל לא כן דעת רש"י ז"ל (צ"ד:) דבהך מעשה שהתירו להוציאו לכרמלית כתב: "שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה" ע"ש. וזהו גם דעת הטור שכתב: "ואם הוא מוטל בחמה או בבזיון, כגון שהוא מסריח, אם יש לו ככר או תינוק מניחו עליו ומטלטלו אפילו מרשות היחיד לכרמלית וכו'" עכ"ל, וכמו כן כתב שבלא ככר ותינוק לא התירו אפילו להופכו ממטה למטה ע"ש, וכתב זה על שניהם: על חמה ועל סרחון, ולדידיה שני הדינים שוים לגמרי.

והוא פלא שלא נתיר בסרחון טלטול מן הצד, ולהוציאו לכרמלית התירו, והחמירו יותר במוקצה מבהוצאה (כמ"ש המג"א סק"ה ע"ש).

סימן שיא סעיף ט

והנה רבינו הב"י כתב כלשון הרמב"ם, דמת שהסריח מוציאין אותו לכרמלית, ואם יש להחיים מקום לצאת - יצאו הם. וכתב על זה רבינו הרמ"א: "ויש אומרים דאפילו לא הסריח עדיין אלא שקרוב להסריח" עכ"ל, ומשמע מדבריו דגם בזה אם יש להחיים מקום לצאת - יצאו הם ויניחו המת כמות שהוא.

והוא פלא, דכיון דעדיין לא הסריח, למה לא נראה תקנה בעדו שלא יסריח. ובאמת הטור לא הזכיר זה, ולדעתו אפילו יש להחיים מקום לצאת יוציאו את המת (מג"א סק"ז) כדי שלא יסריח, ורק הרמב"ם והש"ע הזכירו דין זה, והיינו כשכבר הסריח דאין להמת תועלת בהוצאתו כמ"ש. אבל מנא ליה לרבינו הרמ"א לומר דאפילו בקרוב להסריח אין משגיחין על המת עצמו, דהסרחון הוא רק בזיון להחיים ולא להמת.

ונראה שדקדק זה מלשון הרמב"ם שכתב: "והוא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו", שמע מינה דהבזיון אינו רק להחיים, ובזיון המת גם כן הוא רק כשהוא בין החיים, וממילא דכשהחיים יוצאים ממנו אין לו בזיון, וכן כתב המ"מ בשם הראב"ד (כמ"ש המג"א בסק"ו).

סימן שיא סעיף י

כשהתירו להוציאו לכרמלית כתב הטור דצריך לזה ככר או תינוק, ובשם הרמב"ן כתב דאדרבא דאסור על ידי ככר או תינוק, דמה שנתקן באיסור מוקצה נקלקל באיסור הוצאה, ולמה לן להוציא הככר או התינוק לכרמלית.

ויש מרבותינו דסבירא ליה דעל ידי תינוק מותר להוציאו גם לרשות הרבים, דאין כאן איסור תורה דהוצאת המת הוה מלאכה שאין צריך לגופה, וקיימא לן כרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, שלא כדברי הרמב"ם שפסק כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, כמ"ש בסימן רמ"ב. ועל התינוק גם כן פטור אם הוא יכול לילך ברגליו מטעם 'חי נושא את עצמו', ואפילו אינו יכול לילך - פטור מטעם שהוא טפל להמת, דכיון שהוא מין אדם טפל לו. אבל על ידי ככר – אסור, שאין הככר טפל להמת, שאינו ממינו וחייב על הוצאתו.

והרמב"ם לא הזכיר כלל ככר או תינוק, ודעת רש"י ותוספות והטור להוציאו לכרמלית דוקא על ידי ככר או תינוק, ויש לסמוך עליהם למעשה (דרק הרמב"ן נוטה לאיסור, ועיין ר"ן שם שחולק עליו).

סימן שיא סעיף יא

כשהתירו משום בזיון המת - לאו דוקא בזיון של סרחון, דהוא הדין בזיון אחר כגון שמוליכין אותו בספינה וריקים ופוחזים נתאספו שם ועושים שחוק מהמת, וכן כל כיוצא בזה, וכן אם מונח בחדר צר דקשה האויר להיושבים אצלו.

והוא הדין דמותרים לומר לאינם יהודים לטלטלו כמו על ידי ככר ותינוק, וזהו בכרמלית ולא ברשות הרבים. אבל בדברים השייך להקבורה - אסור אף על ידי אינו יהודי, מפני שיש בזיון להמת שיתחלל שבת על ידו בעסק קבורתו. אבל להוציאו לכבודו שיונח במקום נקי עד מוצאי שבת - בזה ודאי ניחא ליה ולהחיים, ולא מה ששייך להקבורה, דזהו ביכולת לעשות במוצאי שבת.

(עיין מג"א סקי"ג, ולא ידעתי למה הוצרך לטעם דשבות דלית ביה מעשה הוא, והא כיון דבכרמלית הוה שבות דשבות ושבות דלית ביה מעשה - הוה אמירה לאינו יהודי באיסור דאורייתא, כמ"ש התוספות בב"ק פ': ד"ה 'אומר' בשם בה"ג, אך לגירסת רש"י בעירובין ס"ח. אתי שפיר ודו"ק)

סימן שיא סעיף יב

כתב רבינו בסעיף ב': דאסור לטלטל המת על ידי ככר ותינוק לצורך כהנים או דבר אחר, אבל על ידי אינו יהודי יש מתירין, וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה עכ"ל.

והמהרי"ל פסק דעל ידי ככר או תינוק מותר לטלטלו לצורך החיים (שם סקי"ד), וכתב שכן המנהג, ולפלא שלא הביא דעתו כלל. ונראה דטעמו דבודאי קיל יותר על ידי אינו יהודי בלא ככר או תינוק מעל ידי ישראל על ידי ככר או תינוק, דעל ידי אינו יהודי הוי שבות דשבות במקום מצוה, דזהו גם כן כמצוה שלא יצטערו הכהנים לצאת מבתיהם בשבת, וכל שכן בחתונה או מצוה אחרת או צורך גדול. אבל ככר ותינוק - לא הותרה אלא בשביל עצם המת בלבד, כמבואר בגמרא, ולכן כיון דאצלינו מצויים אינם יהודים - טוב יותר לעשות על ידם, ולפיכך לא כתב דברי המהרי"ל. ואולי דבמקום שאי אפשר על ידי אינו יהודי דמותר על ידי ככר או תינוק, כיון שהמהרי"ל התיר והעיד שהמנהג כן.

ויש מי שאומר דטלטול מן הצד, דהיינו להופכו ממטה למטה - מותר לצורך כהנים, דאף על גב דנתבאר דככר ותינוק קילא מטלטול מן הצד, וכיון שאוסר על ידי ככר ותינוק כל שכן שאסור טלטול מן הצד, אמנם לא דמי, דכאן שנצרך המקום להכהנים הוי כלצורך מקומו ומותר כמו שיתבאר, דזהו טלטול מן הצד לצורך דבר המותר (שם סקי"ד).

סימן שיא סעיף יג

אין הכהנים יכולים לכוף לקרובי המת שיוציאוהו בשבילם, ואפילו כשאינם יכולים ליכנס לבית הכנסת להתפלל על ידי המת, ואפילו בחול (כ"מ שם). והטעם פשוט, שיכולים לומר שזהו בזיון להם לטלטל את המת ממקום למקום, ואי משום שהכהנים אין ביכולתם לעשות מצוה על ידי זה, הרי הם פטורים מדינא. ולכן במקום שהמנהג שמטהרים את המת בבית הקברות, כיון שגם בלא הכהנים יוכרחו להוציאו קודם זמן הקבורה - ממילא שביכולתם לכוף להקרובים להוציאו מיד (שם).

אמנם אם הקרובים רוצים להוציאו בשביל הכהנים שהם אין מקפידין על זה - יכולים להוציאו בין בחול בין בשבת על פי ההתירים שנתבארו, משום דלמת עצמו ודאי אין זה בזיון, דמה איכפת ליה אם יהיה בכאן או במקום אחר (שם).

וכל זה בכהנים בריאים, אבל אם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת - פשיטא שכופין את הקרובים להוציאו כדי שהכהן לא יעבור על איסור תורה (שם), או שיראו שלא יגיעו הטומאה להחדר שהכהן בו, והיינו שלא יהיה חלל טפח לשם, כמ"ש ביורה דעה סימן שע"א.

סימן שיא סעיף יד

ודע דזה שאמרנו ככר או תינוק - לאו דוקא, דהוא הדין איזה בגד או שאר דבר המותר. ויש בזה שאלה, דאם כן היכי משכחת לה שנצריך ככר או תינוק, הא כל מת מסתמא לא מת ערום, ואם כן יטלטלוהו אגב הכתונת שעליו. אך דאפשר דהבגדים שעליו שבשעת מיתה בטילים לגביה, והם בעצמם מוקצים הם כענין בסיס לדבר האסור (עיין ב"י).

ומכל מקום יש מהגדולים דסבירא ליה כן, וכמ"ש רבינו הב"י בסעיף ד' וזה לשונו: "יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום, אבל אם הוא בכסותו - אין צריך ככר או תינוק" עכ"ל.

וצריך לומר לדיעה זו מאי דלא הוה בסיס להמת, דזהו כשוכח. ועוד אפשר לומר דזהו עדיף משאר בסיס שיש שייכות זה לזה, אבל מה ענין בגד למת, ודוקא בתכריכין שנקבר בהם בטילים לגבי המת, כדאמרינן בחולין (קכ"ה.), משום דתכריכין שייכים לגופו של מת, אבל הבגדים שמת בהם ולא יקברו עמו - אינן בטלים לגביה. (ומה שמקשים מדוד שהצריכו ככר ותינוק כדאיתא בשבת ל':, כבר תירצו הט"ז והמג"א סקט"ז דבגדיו מוקצים שאסור להשתמש בהם ושורפין אותן, דאסור להשתמש בבגדיו של מלך ע"ש).

סימן שיא סעיף טו

וזה שנתבאר דמת המוטל בחמה אסור להופכו ממטה למטה משום דטלטול מן הצד שמיה טלטול, זהו כשהטלטול הוא רק בשביל המת, דהכי קיימא לן דטלטול מן הצד לצורך דבר האסור – אסור. אבל אם צריך למקומו של מת בשביל החיים, או שצריך להדבר שהמת מונח עליו ולא נעשה בסיס כמ"ש, או שמת בשבת וכיון שלא היה בסיס בין השמשות מותר לאחר שהוסר המוקצה ממנו - מותר להופכו ממטה למטה דהיינו טלטול מן הצד, כיון דזהו לצורך דבר המותר, והכי קיימא לן דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר – מותר.

וכבר נתבאר דההיתר על ידי ככר או תינוק אינו אלא למת בלבד, ויש אומרים גם לכלי שמלאכתו לאיסור. אבל למוקצה גמורה דומיא דמת - לא התירו רק למת בלבד, דבאמת היתר דחוק הוא לעשות לכתחלה דבר שהמוקצה תהיה טפל כדי לטלטלו, ובמה נעשה טפל, ורק למת התירו מפני כבודו. וגם במלאכתו לאיסור להסוברים כן, משום דהמוקצה קלה, שהרי מותרת אפילו בעצמה לצורך גופו ומקומו, אבל לא במוקצות גמורות (ועיין ט"ז סק"ה, וכל קוטב דבריו כבר בארנו בס"ד).

סימן שיא סעיף טז

לפי מה שנתבאר למדנו דמת שמת בשבת, או קודם השבת ולא היה שהות לקברו ולא הניחוהו על הארץ קודם השבת - שאסור להזיזו ממקומו וישכוב במטתו עד מוצאי שבת. ואפילו על ידי ככר או תינוק אסור, אלא אם כן חוששין לקלקולו כגון שמונח על כרים וכסתות שיכול להתקלקל עד מוצאי שבת, או שהיה אדם שמן או שיש חום בבית או שקשה על החיים להיות עמו בחדר אחד, או שיש תינוקות שמתייראים מפני המת כדרך התינוקות, או שיש חולה בבית וקשה לו בראייתו על המת וכל כיוצא בזה - דאז מניחים עליו איזה בגד ומטלטלים אותו לחדר קר או למרתף.

ואם יש ביכולת לטלטלו על ידי אינו יהודי - יותר טוב לעשות כן, ואם יש ביכולת לסגור להחדר ולפתוח חלון כנגדו למען יבא הרוח שמה שלא תקלקל - יותר טוב לעשות, כן וכן אנו מורים למעשה.

סימן שיא סעיף יז

ואף על פי שאסור המת בטלטול, מכל מקום התירו חכמים לסוך את המת בשמן במקום שדרכן כן, וכן להדיחו במים אם הוא מטונף, שהרי בזה אין מטלטלין אותו אלא נוגעין בו, וכבר נתבאר דאין מוקצה אסור בנגיעה אלא בטלטול. ואף להסוברים דגם הנגיעה בהמוקצה לצורך המוקצה אין היתר ברור - מכל מקום במת מותר מפני כבודו.

וכן מותר להשמיט הכר מתחתיו כדי שלא יסריח, ואין הכר נעשה בסיס לו מפני הטעמים שבארנו, ובלבד שיזהרו בכל זה שלא יזיזו בו אבר, דאם יזיזו הוה טלטול מוקצה.

ואם היה פיו נפתח והולך - קושר את הלחי במטפחת או בחגורה בענין שלא יוסיף להפתח, אבל לא כדי שיסגר מה שנפתח או קצתו, שאם כן היה מזיז אבר ומוקצה אסורה בטלטול אפילו במקצת המוקצה. ואין זה כמבטל כלי מהיכנו, שהרי ביכולתו להסיר ממנו המטפחת או החגורה מתי שירצה, שהרי לא יזיזנו בהסרתם, וכן אסור להעצים עיניו של מת מטעם הזזת אבר. (עיין מג"א סק"ך שכתב שאסור על ידי אינו יהודי אלא אם כן קצץ מערב שבת, ותמיהני אטו מלאכה יש בזה, וגם הא"ר סקכ"ב חולק עליו ע"ש וכן המנהג)

סימן שיא סעיף יח

כשנתעקמו איבריו וצריכין לפושטן, יעשו זה על ידי אינו יהודי, אבל על ידי ישראל – אסור. ויש מקומות שהישראל עושה זה, ואומרים שיש סכנה בזה (א"ר סקכ"ג בשם המעיו"ט), ואם קבלה נקבל, ולכל הפחות העושין כן יניחו איזה חפץ על מקום ההתעקמות וידחקו בהחפץ עד שיתפשט האבר (שם), ואנחנו אין מתירין רק על ידי אינו יהודי.

ואיתא בשבת (קנ"א:): מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא יתפח, ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בהם הרוח ע"ש, ואצלינו אינו ידוע זה כלל. ואם היה מטונף הרבה מן טיט וצואה - רוחצין אותו במים קרים על ידי אינו יהודי (עיין מג"א וא"ר שם).

סימן שיא סעיף יט

כיון שנתבאר דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר, ומטעם זה אם שכח מעות על הכר - מנער את הכר והן נופלות, כמ"ש בסימן ש"ט. לפיכך אם טמן צנון בארץ - נוטלו אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, דזהו טלטול מן הצד ולצורך דבר המותר.

וכתב רבינו הב"י בסעיף ח' ג' תנאים בזה: דדוקא כשלא השריש בארץ, דכשהשריש הרי זה כנזרע וכשנוטלו - חייב משום תולש, אבל כשלא השרישו אף על פי שהוסיף קצת מחמת ליחות הקרקע - לית לן בה, דאין זה זריעה. וגם בעינן שלא יכוין לזריעה, ואף על גב דחטין שזרען בקרקע - מותר ליטלן כל זמן שלא השרישו, כמ"ש בסימן ש"י, שאני הכא דכיון דמעט הוסיפו מחמת ליחות הקרקע - הוי כזריעה אם כיון לזריעה (ומתרץ קושית המג"א סקכ"ב). וגם בעינן שיהא מקצת עליו מגולין ונוטלן בהעלין מן הקרקע, דכשאינן מגולין, אף על גב שיכול לתחוב בו כוש או מחט וליטלו כדלקמן בפירות שבתבן, כאן אסור, משום דיהא נראה כעושה גומא.

אבל יש אומרים דגם כאן מותר לתחוב בהעפר, וכן הוא בירושלמי סוף פרק קמא דכלאים, ולא חיישינן שמא יבא להשוות הגומא, דבשדה לא חיישינן לזה, דלמה לו להשוות הגומא שבשדה. ולכן בבית או בחצר - אסור בכהני גווני מטעם זה (שם סקכ"א).

סימן שיא סעיף כ

וזה שאמרנו דטלטול מן הצד לצורך דבר האסור אסור - זהו בטלטול ביד. אבל בטלטול בגוף, שזהו טלטול כלאחר יד - גם בכהני גווני שרי. וזהו ששנינו: "הקש שעל המטה מנענעו בגופו" (קמ"א.). והקש הוא מוקצה, דסתמא להסקה במקום שמסיקין בקש, ומנענעו בגופו כדי שיהא צף ורך לשכיבה (רש"י). ואף על פי שהוא צריך להקש לשכב עליו, והוי טלטול לצורך המוקצה, מכל מקום כיון דרק בגופו מנענעו – מותר.

ויש מגמגמים באמת דאם כוונתו לזה – אסור, ולא התירו רק אם צריך להמטה ולא להקש, אלא שהקש מונעו מלישכב על המטה (עיין רא"ש שם ועיין מג"א סקכ"ד). ואם חישב עליו מבעוד יום לשכב על הקש, וכל שכן אם עשה מעשה ונתן על הקש מבעוד יום כר או כסת - מנענעו אפילו בידו, שהרי הכינו מבעוד יום ולא הוי מוקצה, וכבר נתבאר בסימן ש"ח סעיף מ' דהכנה למוקצה מהני בכמה גווני ע"ש.

סימן שיא סעיף כא

פירות הטמונים בתבן או בקש של מוקצה יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם והקש ננער מאליו, דזהו טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. ולא דמי לצנון שאסור בכהני גווני משום דנראה כעשיית גומא כמ"ש, מה שאין כן בתבן או קש לא שייך גומא כמובן, דאין גומא אלא בעפר.

ופירות הטמונים בחול ועפר שבביתו שצברן מבעוד יום וייחד להם זוית - אינו מוקצה ונוטל להדיא, כמ"ש בסימן ש"ח סעיף ס"ד ע"ש.

סימן שיא סעיף כב

ודע דעל הדין של צנון שטמן בארץ שבסעיף י"ט כתב רבינו הרמ"א דמותר ליטלו אפילו הניחו להיות שם כל השבת, דאין באוכלין משום בסיס לדבר האסור עכ"ל.

ודבריו תמוהים, דלהדיא כתבו התוספות בריש פרק כל הכלים בפירות שטמנם בתבן דמיירי שהניחם על מנת ליטלן, אבל אם כיון להניחם כל השבת - הוי בסיס לדבר אסור ע"ש. ויש מי שפירש בכוונתו שנתכוין לאכלם בשבת כשירצה לאכלם (ט"ז סק"י), אבל אם כן לא שייך לומר דאין באוכלין משום בסיס, ובודאי יש בסיס, אלא דכאן כיון שלא תהא בסיס. וכן במקור הדין בכלבו מבואר בפירוש דכיון, דכונתו שהאוכל לא ישמש להעפר אלא העפר להאוכל, לפיכך לא נעשה בסיס (וכמ"ש המג"א סקכ"ג).

ולעניות דעתי נראה דודאי אוכל שלא בשיל כל צרכו כההיא דכל הכלים שם (קכ"ג.), שאמר 'פגה שטמנה בתבן', ופירש רש"י שלא בישלה כל צרכה וטומנה שתבשל ע"ש, וכן חררה שהטמינה בגחלים שתתאפה, כיון דכעת אינה ראויה לאכילה, והתבן אצלם כקרקע לזרעים - לענין זה שפיר כתבו התוספות דעל כל השבת הוה בסיס. אבל צנון שטמן בארץ, שכבר נתבשל אלא שטומנו שלא יתקלקל - שפיר אינו נעשה בסיס, שהרי העפר שומרו, והשומר בטל להאוכל ולא האוכל להשומר, וזהו סברא טובה ונכוחה בס"ד.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שיב

קיצור דרך: AHS:OH312

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שיב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין כבוד הבריות, מה דינו לעניין מוקצה
ובו אחד עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא

סימן שיב סעיף א

בזמן הגמרא היו הבתי כסאות שלהם בשדות אחורי העיר, ועל פי רוב לא היה להם מקום תמידי לזה, אלא פעם במקום זה ופעם במקום אחר. ואף אלו שהיה להם שם בית הכסא קבוע לא היה מיוחד לאחד, אלא רבים נכנסים שם. וגם בימיהם לא היו מקנחין בנייר מפני העדר מציאותן, ועוד שלא היו מקנחין בדבר שהאור שולט בו, כדאיתא בשבת (פ"ב.): "המקנח בדבר שהאור שולט בו - שיניו התחתונות נושרות".

והיו מקנחים באבנים רכים, והם מוקצים כסתם אבנים, דלהכינם אי אפשר, דאם יכינום בבית הלא אסור להוציאם לשדה, ואם יכינום בשדה הרי יטלום אחרים, דגם מי שהיה לו בית הכסא קבוע לא היה מיוחד לו לבדו, וכיצד יעשה הרי גדול כבוד הבריות ובהכרח גדול כזה.

סימן שיב סעיף ב

ולכן כך אמרו חכמים: דמשום כבוד הבריות התירו לו בטלטול את האבנים הראוים לקינוח. והיינו דמי שיש לו מקום מיוחד לבית הכסא - יכול להכניס אבנים מלא היד, ואף על גב דאינו צריך זה על פעם אחת, ישאר לו על הפעם השני. ואף אם אחר יטלם, מכל מקום מה בכך, דזהו הכל טלטול לצורך בית הכסא, דמה לי הוא ומה לי אחר, דכיון שנוטלן ביד אחת חדא טרחא היא. והגם דלכתחלה אין לו לטלטל מוקצה בשביל אחר, אך העיקר מטלטלן בשבילו לפעם אחרת, ורק אמרנו דאם אפילו יקחם אחר מה בכך, אבל עיקר ההיתר משום דחזי לדידיה. ולכן כשאין לו מקום קבוע - אסור לו להכניס מלא היד אלא כדי קינוח, וזהו כשיעור בוכנא קטנה של בשמים.

ואם ניכר בהאבן שקנחו בו - הרי נעשה מוכן, ומותר להכניסו אפילו הוא גדול הרבה. ואם הם רבים וניכר בהם הקינוח - מותר לטלטלן אפילו יותר ממלא היד, דכיון שקנחו בהם הרי הוכנו לכך. ואפילו ירדו גשמים ונטשטשו, מכל מקום אם רישומן ניכר שקנחו בהם - מותר (לרש"י שם פ"א., ולדינא לא יחלוקו בזה). ואף על פי שאפשר שאינן מוכנין מערב שבת אלא שקנחו בהם בשבת, ובשבת הא אינו מועיל הכנה, מכל מקום בזה יש להקל אפילו בספק, כיון דהקילו בענין זה.

סימן שיב סעיף ג

ואמרו בגמרא שם (פ"א:) דהתירו לטלטל האבנים, ואפילו להעלותם לגג אם עלה שם לפנות, ולא חיישינן לטירחא יתירא (רש"י). וגם אין אומרים כיון דנפנה על הגג הא היה יכול להכין מערב שבת דזהו מקום קבוע, אבל מכל מקום התירו לו (תוספות ור"ן שם), וכמ"ש הטור וזה לשונו: "ומותר להעלותן לגג לקנח בו, ולא אמרינן כיון שיש לו מקום מיוחד לבדו, יעלה שם מערב שבת" עכ"ל.

ואף על גב דבגמרא שם מוכח דטעם ההיתר הוא מפני שאין לו קביעות מקום ולא היה יכול להכין מערב שבת, ואם כן כאן שהולך על הגג למה מותר, הא היה יכול להכין מערב שבת, וצריך לומר דעל הגג לא מקרי קביעת מקום, וכן מבואר להדיא בתוספות סוכה (ל"ו: ד"ה 'בשבת' ע"ש).

סימן שיב סעיף ד

ולפי זה מוכח להדיא דבמקום שיש לו קביעות מקום, כמו אצלינו שיש מי שיש לו בית הכסא לעצמו, וכן כל בתי כסאות שלנו הם בחצרות שמותר לטלטל, וכל אחד יכול להכין הנייר של קינוח מערב שבת - אסור ליטול מוקצה בשבת לקינוח, וכן כתב אחד ממפרשי הש"ע (מג"א סק"א), וכן כתב בהגהות מיימוניות (פרק כ"ו).

אבל רבינו הב"י בספרו הגדול סוף סימן זה כתב דאין חילוק, וזה לשונו:

"ומדברי הפוסקים שכתבו סתם משמע דכי היכי דשרינן להעלותם לגג אף שאפשר מערב שבת, הכי נמי לדידן מותר מפני כבוד הבריות"

עכ"ל, וכן כתב בהגהות אשר"י בשבת שם, והתוספות בסוכה שם גם כן כמסתפקים בזה.

ומדברי הטור נראה להדיא להיתר, וצריך לומר דסבירא ליה דבגמרא הכי פירושו: דזה שהתירו משום דאין אדם קובע מקום לבית הכסא, אבל עכשיו שהתירו - התירו לגמרי, דאי אפשר להתיר לזה ולאסור לזה. וכן נראה לעניות דעתי עיקר, דנהי דנאמר כדיעה הקודמת שהיה לו להכין מערב שבת, מכל מקום מה יעשה עתה כשלא הכין, סוף סוף גדול כבוד הבריות.

וכן נראה לי עיקר לדינא, דודאי מחויב כל אדם להכין, כיון שאצלינו ביכולת להכין, אמנם אם לא הכין - גדול כבוד הבריות, וביכולתו ליטול מהחצר דבר הראוי לקינוח אף על פי שהיא מוקצה.

סימן שיב סעיף ה

כתב רבינו הרמ"א בסעיף א':

"יש אומרים דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים, ויש אומרים דאפילו מכרמלית לרשות היחיד נמי שרי, דהא נמי אינו רק איסור דרבנן ומשום כבוד הבריות התירוהו"

עכ"ל.

וזה שכתב לדיעה ראשונה דוקא בחצר - לאו דוקא, שהרי בתי כסאות שלהם היו בשדות, אלא כלומר דברשות אחד התירו ולא מרשות לרשות. ואף על גב דמוקצה התירו, מכל מקום הוצאה חמור ממוקצה, ואפילו אינו חמור, לא התירו רק איסור אחד ולא שני איסורים.

והדיעה השניה סוברת דמוקצה חמירא מהוצאה מרשות לרשות בדרבנן, וכיון שהתירו מוקצה מפני כבוד הבריות - כל שכן שהתירו כרמלית (תוספות סוכה שם), וסבירא ליה דאין חילוק בין איסור אחד לשני איסורים.

ואין לשאול לדיעה ראשונה דאם כן מה יעשה בשדה כשאין אבנים הראוים לקינוח בתוך ד' אמותיו שעושה שם צרכיו, ולטלטל ד' אמות בכרמלית ודאי אסור לדיעה זו כמו שאסור לטלטל מכרמלית לחצר, דיש לומר דיפנה בתוך ד' אמות של האבנים. ואף אם יש לו מקום קבוע שמה, מכל מקום אם אין שם אבנים בתוך ד' אמות לא יפנה שם, דזה לא הותרה, ולענין הלכה יש להקל בדרבנן (הגר"ז, ובעיקר דיעה ראשונה שציין רש"י לא מצאתי זה מפורש ברש"י ע"ש ודו"ק).

סימן שיב סעיף ו

ובזה שנתבאר בסעיף ב' דאם ניכר בהאבן שקנחו בו מותר אפילו יותר ממלא היד, יש מי שאומר דגם האבנים האחרים שסביביו הותרו, אף על פי שאין עליהם היכר (מג"א סק"ב בשם ש"ג), ודחאו דבריו דאין בזה שום טעם (מג"א וא"ר).

ולעניות דעתי דבריו צודקים, בשנדקדק מאי מהני הסימן הא זרקו ובטליה מצורך זה, אלא בעל כורחנו צריך לומר דזה אינו דומה לזריקת שירי כלי לאשפה, כיון דכאן הוא מקומו המיוחד לו - לא בטליה. אמנם עדיין יש להבין, דאטו זה שקינח בו והכינו לקינוח יחפש אחריו דוקא כשיצטרך עוד לקינוח. אלא בעל כורחנו צריך לומר דהכין מקום זה שמכאן יקח לקינוח, ואם כן ממילא דהכין כל האבנים שסביבותיו.

ופשוט הוא דאם בפירוש ייחד בפיו או במחשבתו אבנים שבמקום זה – דמהני, כמ"ש בסימן ש"ח סעיף מ' דיחוד מהני. ולפי זה נכון שכל אדם יאמר מבעוד יום: הנני מכין כל מה שיש בחצר מה שראוי לקינוח.

סימן שיב סעיף ז

אם ירדו גשמים על האבנים ונטבעו בארץ: אם מכוסין בעפר הארץ - אסור לחטט אחריהן, שהרי חופר בקרקע. אמנם אם רישומן ניכר מלמעלה שהם אבנים - מותר ליטלן כדי לקנח, ואין בזה משום חופר או סותר או טוחן כמו מי שמפריד רגבי ארץ דחייב משום טוחן, דכאן כיון דהאבנים ניכרים בפני עצמם אין להם חיבור להקרקע.

וצרור שעלו בו עשבים - מותר לקנח בו ולא חיישינן שמא יתלשו העשבים, דאין זה פסיק רישא. ולכן אף אם אירע שנתלשו, הוה דבר שאינו מתכוין וליכא איסורא. ואפילו הצרור מונח על הארץ, דיתבאר בסימן של"ו דאסור להגביהו מהקרקע, דהוי כתולש, מכל מקום כיון דזהו רק מדרבנן כמ"ש שם, לא אסרו במקום כבוד הבריות (מג"א סק"ג). ופשוט הוא דזהו כשאין לו דבר אחר כדי לקנח (ומזה ראיה דהמג"א סבירא ליה כדיעה אחרונה של הרמ"א שבארנו בסעיף ה' ודו"ק).

סימן שיב סעיף ח

לא יטלטל רגב אדמה לקנח בו, מפני שאינה ראויה לקינוח, לפי שהיא נפרכת. ואסור לקנח בחרס, אפילו בחול, משום סכנה שלא ינתק שיני הכרכשתא. ואם היו לפניו בשבת צרור ואזני חרס חלקים, דכיון דחלקים הם ליכא משום סכנה - מקנח באוזן החרס שהוא ראוי לכסות בו פי הכלים.

ואף על גב דבחרס יש לחוש לכשפים, כמ"ש לעיל סימן ג', מכל מקום לענין שבת עדיף מצרור שאינו ראוי לכלום. היו לפניו צרור ועשבים - יקנח בעשבים אם הם לחים, אבל אם הם יבישים - אין מקנחין, מפני שהם חדים ומחתכים את הבשר, וגם שהוא דבר שהאור שולט בו, שהקפידו על זה בגמרא כמ"ש (עיין מג"א סק"ה ובת"ש).

סימן שיב סעיף ט

ומקנחין בשבת בעשבים לחים אפילו הם מחוברים, כשהם ארוכים שיכול לקנח בהם בעודם מחוברים, ובלבד שלא יזיזם, כלומר שלא ישמטם מהארץ משום איסור תלישה (ת"ש). אבל מוקצה אין בהם בעודם מחוברים, דאם היו מוקצים היכי הוה מותר לקנח בהם, הא מוקצה אסור בטלטול אפילו במקצתו כמ"ש בסימן שי"א (שם ודברי המג"א סק"ו שכתב משום מוקצה תמוהים).

ותדע לך שכן הוא, שהרי אסרו לעלות באילן שמא יעלה ויתלוש ולא משום מוקצה, דאחר התלישה כשנתלשו בשבת הוי מוקצה, ולא בעודם מחוברים. ומשום משתמש במחובר ליכא, שאין זה רק באילן ולא בירק, כמו שיתבאר בסימן של"ו בס"ד.

סימן שיב סעיף י

ואם היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת שממשמש בה בצרור והנקב נפתח, לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול, דהיינו שאוחז הצרור בכל היד מפני השרת נימין, והיינו שישיר השיער שבאותו מקום. ואף על גב דבחרס לא חיישינן לזה, זהו משום דבקינוח לא הוי פסיק רישא, מה שאין כן בצרור (מג"א סק"ז) במשמוש. אלא ממשמש כלאחר יד, דהיינו שאוחז הצרור בשני אצבעותיו וממשמש.

ולמשמש בברזא שקורין קרישצי"ר בפי הטבעת - דינו כצרור, שלא יאחזנו אלא בשני אצבעותיו. ואסור לצאת לרשות הרבים בברזא, אפילו תחובה כולה בגוף, דכיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו הוי משא כמו המוציא בפיו וזה דרך הוצאתו, ואפילו בכרמלית אסור.

סימן שיב סעיף יא

אסור לפנות בשדה ניר בשבת, והיינו שחרשו השדה ועומד לזריעה, דחיישינן שמא יבא לאשוויי גומות, דשמא יטול צרור ממקום גבשושית ושדי לה במקום גומא (עיין מג"א סק"ט). וזהו בשדה שלו, דא(י)לו בשדה חבירו - אף בחול אסור, מפני שדש ברגליו בנירו ומקלקל השדה.

ואבנים גדולות שמצדדין אותן כמין מושב חלול ויושבין עליהן בשדות במקום המיוחד לבית הכסא, כמו שהיה המנהג בימיהם - מותר לצדדן בשבת. ואף על גב דבנין עראי הוא, לא גזור ביה רבנן, משום כבוד הבריות. ומכל מקום לעשות כמין אהל אסור (שם), ובחושן משפט סימן רע"ד נתבאר מתקנת יהושע מענין צורך קינוח ע"ש.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שיג

קיצור דרך: AHS:OH313

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שיג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני אבות מלאכות של בונה, וסותר, ומכה בפטיש; ודיני טלטול דלת וחלון והמנעול בשבת
ובו שלושים ושלוש סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג

סימן שיג סעיף א

הבונה הוא מאבות מלאכות, ואיתא בירושלמי פרק כלל גדול (פרק ז' סוף הלכה ב'): מה בנין היה במשכן, שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים. ופריך, ולא לשעה היתה, כלומר שהרי לא עמדו בקביעות, שהיו חונין ונוסעין חונין ונוסעין. ומסיק הדא אמרה בנין לשעה - הוי בנין, בנין מן הצד - הוי בנין, ופירשו המפרשים: אף דלא הוי בנין גמור.

ולי נראה דהכי פירושו: דסתם בנין הוא דפנות עם גג, ובכאן שמענו דאף בלא גג הוי בנין, שהרי על הקרשים לא היה גג אלא יריעות פרוסות, והרי אהל לשיטת רש"י (קכ"ה:) לא הוי אלא בגג, ואפילו להחולקים עליו גם כן אינו אלא במחיצה המתרת, כמו שיתבאר בריש סימן שט"ו, ואהל הוי גררא דבנין, כמו שיתבאר שם, ולכן משמיענו הירושלמי דבנין גם מן הצד - הוי בנין.

עוד אומר שם: הדא אמרה אפילו נתון על גבי דבר אחר. כלומר שלא תאמר דבנין הוי דוקא כשחיבר הבנין בקרקע, דהא הכא האדנים מחוברים לקרקע, והקרשים על גבי האדנים. ועוד רצה להוכיח דגם בנין על גבי כלים הוי בנין, דהיה סבור שהאדנים הוויין ככלים, ודחו לה דהאדנים כקרקע הם ולא ככלים ע"ש.

ולדינא נראה לי בבנין על גבי כלים דבנין גמור הוה בנין, שהרי גם בכלים עצמן דקיימא לן אין בנין בכלים, מכל מקום בנין גמור הוי בנין, כמו שיתבאר בסימן שי"ד, וכל שכן בבנין שעל גבי כלים. אך שלא בבנין גמור - לא הוי בנין, ועיין בסעיף ב'.

סימן שיג סעיף ב

שנו חכמים במשנה (ק"ב:): הבונה כמה יבנה ויהא חייב הבונה - כל שהוא, כלומר שאין לזה שיעור. והטעם: שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירה נאה שלו, ומקפיד על חור קטן שבה וסותמו, וכן במשכן כשנפלה בה תולעת ועשה נקב קטן, מטיף לתוכה אבר וסותמו (גמרא). ולפיכך המצדד את האבן – חייב, כלומר שמושיב האבן ומצדדו עד שמתיישב בקרקעית יסוד הבנין ומושיבה בארץ, ואף על פי שלא נתן טיט - הוה בונה כל שהוא וחייב (רש"י).

ותמיהני שלא מצאתי ברמב"ם פרק י' דין זה. ונראה לי דהרמב"ם היה מפרש בגמרא דלא כרש"י, דאמרינן שם: אמר שמואל: המצדד את האבן – חייב, ומקשה עליו ומסיק: תלתא בנייני הוה - תתא מציעא ועילא. תתא בעי צדודי ועפרא, מציעא בעי נמי טיני, עילאי בהנחה בעלמא. ופירש רש"י דמימרא דשמואל כדקאי קאי, דבצידוד חייב, וזה שאומר: 'צדודי ועפרא' פירש רש"י - העפר שסביב לה לתומכו, והיינו צדודי ע"ש.

אבל הרמב"ם מפרש דמדחה לדשמואל, ובצידוד בלבד לא מיחייב עד שישים עליו עפר ומוטמן בתוך העפר, והוא בנין גמור ואין צריך להזכירו. ולכן כתב שם בדין י"ב:

"אחד נתן את האבן ואחד נתן את הטיט - הנותן הטיט חייב (וזהו במציעא), ובנדבך העליון, אפילו העלה את האבן והניח על גבי הטיט - חייב וכו'”

עכ"ל (וזהו עילאה).

וכתב עוד דהבונה על גבי כלים פטור ע"ש, וזהו מירושלמי שהבאנו. וכבר בארנו דלאו בבנין גמור הוא, ואף על פי שכתב סתם, מכל מקום בהכרח לומר כן כמ"ש, דלא גריעא מכלים עצמן. (וגם הרמב"ם שכתב בפרק כ"ב הלכה כ"ו דאין בנין בכלים, סבירא ליה בפרק י' דיש בנין בכלים, והחילוק כמ"ש בין בנין גמור לאינו גמור, וכמ"ש המ"מ שם הלכה י"ג, ושכן כתבו הגאונים ע"ש, וכן כתבו התוספות ריש הבונה ע"ש ודו"ק), ועיין בסעיף י'.

סימן שיג סעיף ג

תולדות בונה, כתב הרמב"ם שם דין י"ב וזה לשונו:

"הבונה כל שהוא – חייב, המשוה פני הקרקע בבית, כגון שהשפיל תל או גיא - הרי זה בונה וחייב... תולדות בונה: העושה אהל קבוע, וכן העושה כלי אדמה כגון תנור וחבית קודם שישרפו - הרי זה תולדת בונה וחייב.

וכן המגבן את הגבינה - הרי זה תולדת בונה, ואינו חייב עד שיגבן כגרוגרות"

עכ"ל, ויש אומרים דזהו רק מדרבנן (מ"מ שם). ואיזה דמיון הוא מגבן לבונה, מפני שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד, הרי זה תולדת בונה (רמב"ם פרק ז' הלכה ו').

סימן שיג סעיף ד

וכן המכניס יד הקרדום בתוך העץ שלו - הרי זה תולדת בונה, וכן כל היוצא בו. וכן התוקע עץ בעץ, בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד - הרי זה תולדת בונה וחייב. וכן העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להם האורה - חייב משום בונה, ואף על גב דקיימא לן דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח (גמרא קמ"ו:), האמנם לול של תרנגולים כן הוא, דעשוי להכניס אור ואויר ולהוציא הבל הסרחון (שם).

וכן המחזיר דלת של בור ושל דות ושל יציע - חייב משום בונה (עירובין ק"ב.), וכן של בית. אבל לא של שידה תיבה ומגדל, כמו שיתבאר בסעיף כ"ז.

סימן שיג סעיף ה

בירושלמי שם אמרו: הגודל כלי צורה, שצייר צורה בכלי, והנופח בכלי זכוכית והעושה כלי בדפוס - כולהו משום בונה. אבל בש"ס שלנו (ע"ה:) אמרינן: הצר צורה בכלי והמנפח בכלי זכוכית - חייב משום מכה בפטיש, דסבירא ליה דשם בנין לא שייך על זה.

והלכה כש"ס דילן, לפיכך אם התרו בו על אלו השנים משום בונה - אינו חייב.

סימן שיג סעיף ו

סותר הוי אב מלאכה, ודוקא בסותר על מנת לבנות. אבל בסותר דרך השחתה - אינו אלא מקלקל ופטור. וסותר היה במשכן, דכיון דהוא היפך הבנין, ממילא כיון שהיה בנין היה סתירה, דלא ימלט שלא קלקלו באיזה בנין וסתרוהו על מנת לבנותו.

ודע דבגמרא (ל"א:) אמרינן דלרבי יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר, ואם שלא במקומו לא הוי סותר. ואין הלכה כרבי יוסי, ולפיכך לא הזכיר זה הרמב"ם ז"ל.

ויש בזה שאלה, לרוב הפוסקים דקיימא לן כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור, ולכן במכבה על מנת להבעיר אינו חייב אלא אם כן דעל ידי הכיבוי נתקן יותר ההבערה מא(י)לו לא היה כיבוי, כגון המכבה לעשות פחמין וכמ"ש בסימן רע"ח, ואם כן בסותר על מנת לבנות נמי לא נחייב אלא אם כן נתקן בהסתירה הבנין יותר מא(י)לו לא היה כאן סתירה, ודבר זה לא יצויר לעולם. ולהרמב"ם אתי שפיר, דאיהו פסק כרבי יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, כמ"ש בפרק א'.

והתשובה בזה: כיון דכל המלאכות ילפינן ממשכן, ולכן במכבה דמצינו שהיה במשכן ת(י)קון על ידי הכיבוי יותר, שהרי היו צריכין לעשות פחמין להתיך הזהב והכסף, ולכן גם אצלינו צריך כן. מה שאין כן בסותר, דגם במשכן לא היה אפשר להיות כן, לכן מחייבינן בכל גווני (תוספות ל"א: ד"ה 'וסותר').

ותולדות דסותר הוא פשוט, דכל תולדות של בונה בסתירתם הוי תולדות של סותר, ואם הם על מנת לבנות - חייב (וכן הוא במתיר וקורע).

סימן שיג סעיף ז

מכה בפטיש הוא גמר כל מלאכה, שכן אומן מכה בקורנס על הסדין להחליקו בגמר מלאכה (רש"י ע"ג.). וכל מידי דאית ביה גמר מלאכה - חייב משום מכה בפטיש (ע"ה:), והן הן תולדות של מכה בפטיש.

ואיתא בירושלמי פרק כלל גדול (ריש הלכה ב'), דכל מלאכה שלא מצאו לה חכמים סמך לאיזה אב מלאכה, סמכוה למכה בפטיש ע"ש.

סימן שיג סעיף ח

וזה לשון הרמב"ם שם:

"המכה בפטיש הכאה אחת – חייב, וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה - הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב. כיצד: המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה, והמגרר כל שהוא והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין במתכת בין בבנין בין בכלים - הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא - אין חייבין על עשייתו"

עכ"ל.

והנה זה שכתב: 'המגרר כל שהוא' זהו ברייתא שם (ק"ג:) ופירש רש"י: "המגרר כלונסות או קלפים - חייב משום ממחק" עכ"ל, והרמב"ם מפרש משום מכה בפטיש. וצריך לומר שמפרש 'מגרר' היינו שבגמר המלאכה מגרר הכלי לנקותה.

וגם מה שכתב דבעושה נקב חייב משום מכה בפטיש, תמיהני דהא פסק בעצמו בעושה נקב בלול של תרנגולים דחייב משום בונה כמ"ש בסעיף ד', והרי בגמרא שם (ק"ב: וק"ג.) מדמה זה לזה. ועוד דלמאן דסבירא ליה בגמרא דנקב הוי משום מכה בפטיש, אוקמוה בגמרא שם דבזעיה ברמצא דפרזלא ושבקיה בגויה, דהוה ליה גמר מלאכה ע"ש, ולמה לא ביאר זה וצע"ג.

סימן שיג סעיף ט

עוד כתב:

"המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושים - הרי זה חייב משום מכה בפטיש, שזהו מלאכת הרופא. ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה - הרי זה מותר"

עכ"ל.

ורש"י פירש משום בונה, ולהרמב"ם לא נראה כן, דאין זה בגדר בנין, אלא שזהו גמר מלאכת הרופא. אבל כשפותחה לליחה, עושה הרבה פעמים ואינה גמר מלאכה.

(וכתב המ"מ דאף על גב דיש שמוקי לה בריש פרק שמונה שרצים כרבי שמעון, ואיהו פסק כרבי יהודה, לא סבירא ליה כהך לישנא אלא כלישנא קמא דאצידה קאי ע"ש. והטעם נראה לי משום דשמואל אמר בריש שבת בהני תלת דפטור ומותר, ומורסא חד מינייהו, ושמואל הא סבירא ליה כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, כדאמרינן בכירה מ"ב. ע"ש)

סימן שיג סעיף י

עוד כתב:

"המסתת את האבן כל שהוא - חייב משום מכה בפטיש. המצדד את האבן ביסוד הבנין ותקנה בידו והושיבה במקום הראוי לה - חייב משום מכה בפטיש"

עכ"ל.

ונראה שזה הוא מה שאמר שמואל ריש פרק הבונה: 'המצדד את האבן – חייב', ומסיק דזהו האבן התחתון של היסוד שהבאנו בסעיף ב'. ותמיהני האיך אפשר לפרשו משום מכה בפטיש, הא הש"ס חשבם ביחד: עילא מציעא ותתאי, והשנים הראשונים הם מאיסור בונה וכמ"ש הרמב"ם עצמו והבאנו שם דבריו, והשמיט התחתון, ומטעם זה רצינו לומר שם שדחאו מהלכה, ואיך אפשר לומר דזה הוא משום מכה בפטיש.

ועוד הא מכה בפטיש הוי גמר מלאכה, ומצדד הוא תחלת הבנין. בשלמא מסתת אינו עוסק עדיין בבנין, אלא מסתת אבנים מן ההר, אבל במצדדו בהבנין מה שייך לגמר מלאכה. ואף אם נאמר דיסוד הבנין נחשב בפני עצמו, הלא בהיסוד עצמו גם כן נצרך הרבה אבנים כמובן, ואין באבן אחד גמר מלאכה וצע"ג.

(והכ"מ בשם הרמ"ך הקשה עליו למה לא פירש שישים בפניה עפר כדאיתא בגמרא ע"ש, ולכן נראה לי ברור דלא כיון הרמב"ם כלל לזה, ובזה צריך לומר כמ"ש בסעיף ב' שדחאו מהלכה, ובכאן נתכוין למה דאיתא בירושלמי פרק כלל גדול סוף הלכה ב': 'הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס – חייב', ופירש הפני משה: בראש הדימוס של הבנין להשלימו ע"ש, ונראה שהוא למעלה האבן הפינה שהוא הגמר ודו"ק)

סימן שיג סעיף יא

עוד כתב:

"הלוקט יבולת שעל גבי בגדים, כגון אלו היבולת שבכלי צמר - חייב משום מכה בפטיש, והוא שיקפיד עליהן. אבל אם הסירן דרך עסק - הרי זה פטור.

המנעיר טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצמר הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין - הרי זה חייב חטאת, ואם אינו מקפיד - מותר"

עכ"ל, וכבר הבאנו זה בסימן ש"ב ושם נתבאר ע"ש.

והפותח בית הצואר בשבת - חייב משום מכה בפטיש (מ"ח. לרש"י ע"ש), וכן הגומר מלאכת התנורים, דלאחר שצרפן בכבשן טח עליו טפילה והיא גמר מלאכה, וחייב משום מכה בפטיש (ע"ד:), וכן העושה כוורת של קנים וחותך הקנים הבולטים לאחר שגומרו חייב משום מכה בפטיש, דזהו גמר מלאכתו (שם), ועוד יש דברים שחשבנו בסימן ש"ב שיש בהם מכה בפטיש.

סימן שיג סעיף יב

ודע דבעיקר פירושו דמכה בפטיש במשנה דאבות מלאכות פירש רש"י וזה לשונו:

"הוא גמר כל מלאכה, שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה"

עכ"ל, ובריש הבונה פירש רש"י וזה לשונו:

"שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצב את האבן סביב ומבדילו מן ההר קצת הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת, וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן. וכל הגומר מלאכה בשבת - תולדת מכה בפטיש היא"

עכ"ל, וזהו עיקרא דמכה בפטיש.

אך במשנה דאבות מלאכות שינה פירושו, משום דבמשכן לא היה מלאכת אבנים, ואנן צריכין בכל מלאכה למצא אותה במשכן. לפיכך פירש: שכן אומן מכה בקורנס וכו', וזה היה במשכן (תוי"ט).

סימן שיג סעיף יג

והנה מלשון רש"י משמע קצת דבכל מלאכה שבעולם כשגומרה בשבת חייב משום מכה בפטיש, ולפירושו צריך לומר מה שאמרו באיזה מקומות דחייב על מכה בפטיש, וקשה מאי רבותא, אמנם הרבותא הוא אף שהגמר הוא דבר שאין בזה מלאכה כלל, כגון ליטול אקופי מגלימא וכיוצא בזה.

וכן מבואר מלשון הר"ן שהביא פירוש רבינו חננאל וזה לשונו:

"מכה בפטיש - שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו... וכהאי גוונא אף על גב דלא הוי מלאכה מצד עצמה, מיחייב בה משום גמר מלאכה"

עכ"ל.

סימן שיג סעיף יד

אבל אם כן אינו מובן מה שאמרו בגמרא (ע"ה:): "רבה ורב זירא דאמרי תרווייהו: כל מידי דאית ביה גמר מלאכה - חייב משום מכה בפטיש". וקשה, הא בכל מלאכה יש גמר מלאכה, ומהו זה 'כל מידי וכו', דמשמע שיש מלאכות שאין בהם גמר מלאכה. ואם נאמר דהכונה אף על גב דאין בזה מלאכה כלל, אבל באמת יש מכה בפטיש בכל המלאכות, דאם כן לא הוה ליה לומר בזה הלשון, והכי הוה ליה לומר: 'כל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש, אף בדבר שאין בזה מלאכה'. אבל מלשון 'כל מידי וכו' משמע להדיא שיש מלאכות שיש בהם גמר מלאכה, ויש שאין בהם.

סימן שיג סעיף טו

ובאמת נראה לעניות דעתי שכן הוא והכי פירושו: שכל מלאכה שאין בגמר מלאכתה פעולה נפרדת מהקודם לה - לא שייך בזה גמר מלאכה, דכל המלאכה אחת היא ואין הגמר נחלק מהקודם. אבל במלאכות שהגמר שלהם הוא אחר גמר עיקר המלאכה, כמו החייט שנוטל אקופי מגלימי או העוקר את האבן מההר, שאחרי שגמר מלאכתו מכה עליו מכה גדולה, או מכה בקורנס על הסדין להחליקו, או הלוקט יבולת שעל הבגדים אחר האריגה או שמסיר הצמר הלבן כדי לנאותה - זהו מכה בפטיש.

וראיה ברורה יש לי לזה מפירוש המשניות להרמב"ם וזה לשונו:

"ומכה בפטיש... ולפיכך כל תקון מלאכה והשלמתה כמו המירוט והחיכוך ומיני היפוי - כולם תולדות מכה בפטיש, והוא אמרם: 'כל מידי דאית ביה גמר מלאכה - חייב משום מכה בפטיש"

עכ"ל, וזהו כדברינו.

(ועל עיקר מכה בפטיש כתב וזה לשונו:

"ומכה בפטיש אפילו בשעת גמר מלאכה, כאשר עושין המכין בפטישין, כי מנהגם להכות הכאות על עצם הסדן בשעת ההכאה"

עכ"ל, וצ"ע לשון 'אפילו וכו', והא אינו אלא בגמר מלאכה, ויש ליישב ודו"ק)

סימן שיג סעיף טז

העושה אהל קבוע - חייב משום בונה, לפיכך אין עושין אהל עראי לכתחלה ולא סותרין אהל עראי, גזירה שמא יעשה או יסתור אהל קבוע, ואם עשה או סתר אהל עראי – פטור.

ומותר להוסיף על אהל עראי בשבת (רמב"ם פרק כ"ב הלכה כ"ז), לפיכך פקק החלון, דהיינו לוח או שאר כל דבר שסותמים בו החלון - יכולים לסתמו אפילו אם אינו קשור בחלון, דמיחזי כדבר בפני עצמו. ואין זה אהל עראי דאסור לכתחלה, אלא זה מקרי תוספת על אהל עראי ושרי, ואפילו בארובה שבגג שרי מטעם זה (מג"א סק"א).

וביאור הדבר: דלא אמרינן דזהו כתוספת על הבנין ולא גרע מאהל עראי, דאינו כן, דאין זה הוספה, ודמי למוסיף על אהל עראי דמותר. והנה אם כבר סתמו בו אין רבותא בזה, אלא אפילו עדיין לא סתמו בו - יכולים לסתום בו אם חשב עליו מערב שבת לסותמו, כמו כל הדברים שמועיל מחשבה, כמ"ש בסימן ש"ח סעיף מ'.

סימן שיג סעיף יז

ויש אשר מחשבה לבד אינו מועיל, ואף על גב דלהכנת המוקצה מועיל מחשבה, מכל מקום מפני שזה נוגע לאיסור בנין - לא תועיל מחשבה אלא אם כן עשה בו איזה מעשה. כגון קנה שהתקינו להיות נועל בו, והיינו שתוחבו אצל הדלת בכותל, וזה נראה יותר בנין מפקק החלון שאינו אצל הקרקע, והקנה הוא אצל הקרקע, לכן צריך מעשה מבעוד יום, ולא סגי במחשבה שיחשוב עליו מאתמול, וצריך שיתקננו לכך.

וגם בזה יש מחלוקת, דלרש"י (קכ"ו:) אינו די במה שיתקננו לתשמיש זה דנעילת הבית, אלא שיהא ראוי גם לתשמיש אחר, דאז יש עליו תורת כלי ואינו כמוסיף על הבנין, כגון קנה שיהא ראוי להפוך בו זיתים וכיוצא בזה. ולר"ת די בשהתקינו לתשמיש זה של נעילת הבית.

ובדברי הרמב"ם אין הכרע, שכתב שצריך להיות עליו תורת כלי כלשון הגמרא, מיהו אם נשתמשו בו מבעוד יום לנעילת הבית – סגי, דכל שכבר נשתמש בו היינו תורת כלי (ר"ן שם). ומטעם זה יש מי שאומר דגם בפקק החלון אינו די במחשבה בלבד וצריך תקון מעשה, אלא משום דפקק החלון מסתמא פקקו בו מבעוד יום וקנה לא פקקו בו (שם), מיהו הטור והש"ע לא זכרו כלל דיעה זו.

ובפלוגתא דרש"י ור"ת נראה כיון דמילתא דרבנן היא יכולין לסמוך על שיטת ר"ת להקל, והיינו שאין צריך שיהיה ראוי לדבר אחר, אלא כיון שתקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך – סגי. ולפי זה מקרי זה כלי שמלאכתו להיתר, דהא לנעול הדלת מותר בשבת. אבל לשיטת רש"י דבעינן שיהא ראוי לדבר אחר, אם אותו דבר הוי דבר האסור בשבת כמו קנה למסוק בו זיתים - מקרי מלאכתו לאיסור, אלא שמותר לנעול בו כדין כלי שמלאכתו לאיסור, דמותר לצורך גופו ומקומו כמ"ש בסימן ש"ח.

סימן שיג סעיף יח

והנה אף על פי שהחמרנו בקנה, מכל מקום לא החמרנו רק שיהיה עליו תורת כלי, אבל לא הוצרכנו שיהא קשור בהדלת.

ויש דבר שאנו מצריכים בו שיהא דוקא קשור בהדלת מבעוד יום, אבל בלאו הכי אפילו חישב וגם עשה בו מעשה מבעוד יום ותקנו לתשמיש זה, או אפילו לתשמיש אחר - ואינו מועיל, מפני שדבר זה נכנס לתוך האסקופה ונראה יותר בבנין. לפיכך נגר, שהוא יתד שנועלים בו ותוחבין אותו באסקופה למטה, ודומה טפי לבנין - לא סגי בהכי, ואין נועלים בו אלא אם כן יהא קשור מבעוד יום.

סימן שיג סעיף יט

וכיצד יהיה הקשירה: אם יש בראשו גלוסטרא, דהיינו שהוא עב באחד מהראשים וראוי לכתוש בו, שדומה לכלי, הקלנו בו שאפילו אם הוא קשור בחבל דק שאינו ראוי להיות ניטל בו, דאם יטלנו עם החבל תפסק, דמכל מקום היכר הוא. ואפילו אם אינו קשור בדלת עצמו אלא בבריח הדלת, ואפילו אם החבל ארוך ואינו תלוי כלל באויר, דליהוי מיחזי שהוא כלי השייך לנעילת הדלת אלא הוא נגרר בארץ, ואפילו כולו מונח בארץ.

ובלא קשירה כלל - לא מהני גלוסטרא אף שדומה לכלי, מכל מקום כיון דנתחב בארץ - דומה לבנין.

סימן שיג סעיף כ

ואם אין בראשו גלוסטרא: אם קשור בדלת עצמה - סגי אפילו בחבל דק שאינו ראוי לינטל בו, ואפילו כולו מונח בארץ.

ואם אינו קשור בדלת אלא בבריח הדלת, צריך שיהא הקשר אמיץ שיהא ראוי להנטל בו. ואפילו הכי אין צריך שיהיה תלוי, אלא אפילו כולו מונח בארץ מותר, שאין איסור אלא כששומטו ומניחו בקרן זוית. ויראה לי דאם הוא תלוי - מותר אפילו בחבל דק, דודאי יש יותר היכר בתלוי בחבל דק ממונח בארץ ובחבל חזק.

סימן שיג סעיף כא

וכתבו הטור והש"ע סעיף ב' דכל נגר שאמרנו מיירי שהאסקופה גבוהה, וכשנועץ אותו במפתן אינו נוקב בארץ. אבל אם נפחתה האסקופה בענין שכשמכניס הנגר נוקב תחתיו בארץ - הוי בנין ואסור לנעול בו עכ"ל. ואם עשה לו בית יד ודומה למקבת - מוכח דכלי הוא ושרי (מג"א סק"ה).

ודע דאין הכונה כשנעשה מתחלה לינקב בארץ, דודאי אם מתחלה עשו כן ועשו חלל בהקרקע עד כדי תחיבת הנגר, כדרך הנהוג אצלינו בבתים קטנים - ודאי מותר כנגר שנתחב בתוך האסקופה, שהרי גם האסקופה מחוברת להקרקע. והאיסור אינו אלא כשנעשה מתחלה להתחב בתוך האסקופה, ובתוך הקרקע לא עשו חלל כלל, ועתה נתקלקלה האסקופה וממילא דתחיבתה היא בתוך הקרקע, שנוקב הקרקע - בזה הוה ודאי כבנין (זהו כונת הט"ז סק"ב). ונראה לי דבכהני גווני אסור אפילו בבית יד.

מיהו על כל פנים אצלינו שהנגרים דבוקים להדלת במסמירות ועולה ויורד על ידי חוליא ונתחב בשבת במקום שנתחב בחול - מותר להגביהו ולהשפילו בשבת, וכן המנהג פשוט, וכל שכן בנגרות שבחלונות, ואין בזה שום פקפוק כלל.

סימן שיג סעיף כב

ודע דבשלהי שבת (קנ"ז.) אמרו: מעשה שפקקו את החלון בשבת מפני הטומאה שלא תכנס להבית, שהיה מת בהבית האחר ע"ש. ויש מי שאומר שאין היתר זה אלא לסתום קודם שימות, אבל לאחר מיתה כיון דעושה תועלת שלא תכנס הטומאה - הוי כמתקן (מג"א סק"א בשם ר"י הלוי).

ויש חולקין עליו, שהרי הכלים שהיו כבר נטמאו, ואין התועלת אלא להכלים שיבואו אחר כך, ואין זה תקון אלא גרמא להציל מן הטומאה (שם). ואמת שרש"י פירש שם שפקקו קודם המיתה, וזהו מפני שאחר כך לא תהיה תועלת להכלים שבבית, שהרי מיד תכנס הטומאה (שם).

סימן שיג סעיף כג

ויש דברים שאינו מועיל לא מחשבה ולא מעשה ולא קשירה, אלא אם כן שיהיו גבוהים מן הארץ, ובלאו הכי הוי כמוסיף על הבנין. וזהו ששנינו בעירובין (ק"א.): "הדלת שבמוקצה וחדקים שבפרצה ומחצלות - אין נועלין בהן אלא אם כן גבוהין מן הארץ".

כלומר דודאי פתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר - נועלים בו אפילו לא היה בו ציר מעולם והוא נגרר בארץ, אבל דלת שבמוקצה, שהיא רחבה שאחורי הבתים שאין משתמשין בה תדיר, ואין הבעל הבית חושש לעשות לה דלת כראוי ושתהא קבועה, אלא זוקפה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטילה לארץ, ויש שתלויות אבל נגררות לארץ (רש"י). וכן חדקים שבפרצה, והיינו קוצים שעשאן חבילות והתקינם לסתום בהם פרצה, ופעמים שהוא פותחה, ומחצלת של קנים (שם) שסותם בה פרצה ולפעמים פותחה, וכיון דכל אלו אינן פתחים בקביעות ולא מיחזי עלייהו כולי האי צורת פתח - ולכן אין נועלים בהם בשבת, משום דעביד בנין. ואפילו חישב ועשה מעשה, שהיא קשורה אך נגררת על הארץ כשמגביהה על המשקוף - מיחזי כבונה (שם).

ופירשו בגמרא שם דזהו כשאין להם ציר, והיינו דבר שהדלת תחוב בו והדלת סובב עליו, שקורין אצלינו קרוקע"ס, דא(י)לו יש להם ציר הרי נראה לכל שזהו דלת, ודי בקשירה ותלייה אפילו נגררין בארץ. ולא עוד אלא אפילו אין להם ציר עתה אלא שהיה להן ציר - גם כן מותר, דאף על גב דנאבד הציר, מכל מקום יש איזה היכר מזה שהוא דלת.

אך מה שהצרכנו תלוים - זהו כשלא היה להם ציר מעולם, והטעם שהחמרנו בהם יותר מכנגר, משום דנגר הוה מילתא זוטרתי, וכן קנה ופקק החלון. אבל דלתות אלו שגדולות בכמות ומיחזי הרבה כבנין - ולכן החמרנו בהם עד שיהו גבוהים מן הארץ. ואינם דומים לשארי פתחים שמשתמשין בהם תדיר, אבל אלו אין תשמישן תדיר, וכשסותמן הוי לזמן ארוך, וממילא דמיחזי כבנין לפי גודל כמותן.

סימן שיג סעיף כד

והנה לפי מה שנתבאר היכר ציר עדיפא מכולהו. ומכל מקום יש מין פתח שגם היכר ציר אינו מועיל לו, וזהו שאמרו שם: 'דלת אלמנה הנגררת - אין נועלין בה'.

ומהו דלת אלמנה, שהדלת עשוי מלוח אחד שאין לה זוג, או אפילו עשויה מכמה קרשים אך שאין לה אסקופה התחתונה, וכשפותחין שומטין אותה ומניחין אותה על הארץ - ואינו מועיל אפילו יש לה ציר, דכיון דאין לה צורת הפתח כשארי פתחים וגם שומטין אותה על הארץ - מיחזי שפיר כבנין, וגריעא מכל הדברים שנתבארו, מפני גודל כמותה ומטעם ששומטין אותה על הארץ, וחמורה מכל מה שנתבאר (עיין ט"ז סק"ד ומג"א סק"ח שטרחו בהטעם ולפי מ"ש אתי שפיר ודו"ק).

אבל דלת העשויה מקרשים הרבה - מותר אף על פי ששומטים אותה כשפותחה אם יש לה אסקופה, והוא הדין במקום שנועלים בקרשים הרבה ויש חקיקה למעלה ולמטה במקום שמכניסים בהם הקרשים - שדינם כדלת הואיל שאינם לוח אחד ככל הדלת. ויש מי שמתיר אפילו בלוח אחד אם עשוי לכניסה ויציאה תדיר (ב"ח ומג"א סק"ח), ויש לסמוך על זה, דהא להרמב"ם יותר קיל כמו שיתבאר.

סימן שיג סעיף כה

ולפי מה שנתבאר לא מהני בדלת מלוח אחד אפילו כשיש לה אסקופה התחתונה, וכשאין לה אסקופה לא מהני אפילו חוברה מכמה לוחות.

אבל לדעת הרמב"ם בפרק כ"ו דין ט' אין האיסור אלא אם כן היא של לוח אחד ואין לה אסקופה, אבל בחד מינייהו סגי. וזה לשון הרמב"ם:

"דלת שהיה לה לוח אחד ששומטין אותה ונועלין בה: אם לא היה לה למטה כן כמו אסקופה שמוכיח עליה שהיא כלי מוכן לנעילה - אין נועלין בה, ואם יש לה אסקופה - נועלים בה"

עכ"ל.

סימן שיג סעיף כו

ועוד מתבאר לי מדברי הרמב"ם שלא כדברי הטור והש"ע, שסברו שכל דינים אלו איסורם מטעם בנין, וזהו שיטת רש"י. אבל מהרמב"ם נראה להדיא דרק פקק החלון הוי מטעם תוספת בנין, וכתבה בפרק כ"ב שבשם מיירי מזה. אבל קנה ונגר ואלו הדלתות שנתבארו אינם מטעם בנין, שהכל רואים שהם עשוים לפתח, אלא האיסורים הוי מטעם מוקצה, דבלא ההכנה כל אחד לפי מדתו הוה מוקצה, ולכן כתבן בפרק כ"ו, דשם כולא פרקא בדין מוקצה הוא ע"ש.

והענין הוא דאף על גב דבכל דבר מוקצה מחשבה מועלת, כמ"ש בסימן ש"ה סעיף מ' - זהו לסתם תשמישין, אבל לתשמישי מחובר - בעינן תורת כלי לכל אחד ואחד כפי עניינו.

ועוד יראה לי מדקדוק לשונו דכל אלו הדברים הם כשבא להשתמש בהם עתה בפעם הראשון, אבל אם כבר השתמשו בהם להדלתות - הרי אין בהן מוקצה והן מוכנין ועומדין. מה שאין כן להטור והש"ע שהם על פי שיטת רש"י, אין הפרש. ולפי זה יש נפקא מינה רבתא לדינא, והפוסקים לא כתבו בזה כלום וצ"ע, כי כן נראה לעניות דעתי ברור מדברי הרמב"ם ומסידורו ע"ש.

סימן שיג סעיף כז

כבר נתבאר בסימן ש"ח דדלתות הבית ושל בור ודות וכל שמחובר לקרקע - אסורין בין ליטלן מהצירין שלהם ובין להחזירן על הצירין, משום בנין וסתירה. אבל דלתות הכלים, כגון של שידה תיבה ומגדל - מותר ליטלן, לפי שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, אבל להחזירן אסור, מטעם דגזרינן שמא יתקע אותם בחוזק והוי בנין גמור, ובבנין גמור יש בנין גם בכלים.

ונתבאר שם דפתחי חלונות של בתים והדלתות אסורים בין ליטול בין להחזיר, ויש מההמון שאין יודעים מאיסור זה, וצריך להודיעם. ואף על ידי אינו יהודי אסור, דבבנין המחובר לקרקע הוי איסור גמור, ואמירה לאינו יהודי שבות (ט"ז סק"ה).

סימן שיג סעיף כח

והנה סתם שידה תיבה ומגדל פתחיהן למעלה, וממילא דאין חילוק בין ציר העליון לציר התחתון. אבל אותן שפתחיהן מן הצד כדלתות הבית, ויש להם שני צירים אחד למעלה ואחד למטה, ועיקר התלייה הוא על העליון, דכשינטל מהעליון בעל כורחנו יפול, אבל כשינטל מהתחתון יעמוד על העליון בלבד. וכיון שנתבאר דלהחזירן אסור מטעם שמא יתקע, ולכן אם יצא אפילו התחתון כולו ממקומו - אסור להחזירו מטעם שמא יתקע, אבל אם יצא מקצתו - דוחקו עד שמחזירו למקומו. דכיון דהעליון נשאר במקומו, בקל יכול להחזיר התחתון. אבל כשיצא העליון מקצתו - אסור לדוחקו ולהחזירו למקומו, דכיון שהוא העיקר חיישינן אפילו במקצתו שמא יתקע.

וכן כשהציר באמצע – אסור, גזירה באמצע אטו מן הצד. ואף על גב דביום טוב לא גזרינן, כמ"ש בסימן תקי"ט, זהו מפני שמחת יום טוב כמבואר שם, אבל בשבת גזרינן.

סימן שיג סעיף כט

והנה זהו הכל בצירים שלהם שהיו של עץ, והצירים היה מעצם העץ של הדלתות, בליטה אחת למעלה בקצה העליון ובליטה שנייה למטה בקצה התחתון, וכנגדן היה חור למעלה במשקוף שהעליונה נתון לתוכה, וחור בהאסקופה כנגד הציר של מטה והיה נתון בתוכה.

והנה צירים שלנו שהם של ברזל, והברזלים דבוקים במסמרות בהפתחים, וכנגדם ברזילים עבים שקורין קרוקע"ס שעשוי בחלל והברזלים נתונין בתוכן, ובשל כלים גם כן בכעין זה קטנים והכל של ברזל - ובזה נראה דלא שייך שמא יתקע, שהרי החור רחב וקשה והדחיקה לא תועיל מאומה, וזה יתבאר בס"ד בסימן שי"ד סעיף י"ז.

סימן שיג סעיף ל

מטה של פרקים, והיינו שעשויה פרקים פרקים, והולכי דרכים נושאים אותה וכשבאים ללון מעמידים אותה ומחברים כל הפרקים על פי חוליותיהן, ומשים כל חוליא על פרק שלה עד שנמתחה וראויה לשכיבה - ואסור להקימה ולהדקה, דזה דומה לבנין, ובהידוקה יש מכה בפטיש, ואם תקע בחוזק - חייב חטאת. ונראה דההידוק בלחוד אינו אלא איסור דרבנן, אך אם תקעו ביתידות - בזה חייב חטאת (כן כתב הר"ן סוף פרק ג'). ואם היא דרכה להיות רפויה, שאין מקפידין אם אינה תקועה בחוזק כל כך והוא קצת קרוב לניענוע - מותר (עיין מג"א סקי"א ולדעתי הראב"ד והסמ"ג לא נחלקו וכונתם כמ"ש ודו"ק).

ואין דין זה שייכות למטות של ברזל שלנו שבלילה פושטין אותה ובבוקר נכפלת, דזהו היתר גמור, שהרי היא תמיד בשלימות ואין פורקין כל פרק בפני עצמו, ולא גריעא מדלת המוכפלת מכמה חתיכות ועשויה על חוליות, וכשפותחין אותה נקפלת וכשסוגרין מתפשטת, והכי נמי כן הוא, וכן מנהג העולם ולית מאן דחש לה.

סימן שיג סעיף לא

וכוס של פרקים - מותר לפורקו ולהחזירו בשבת, לפי שאין דרך להדקו כל כך (טור), ולפי זה כשעשוים חוליות ומהדקין אותן - ודאי אסור (מג"א סקי"ב). ויש אומרים שדין הכוס כמו המטה, ואם דרכו להיות מהודק, אף על גב שעכשיו רפוי – אסור, אלא אם כן דרכו להיות רפוי. וכן הדין בשטענדע"ר של בית הכנסת אם הוא על חוליות, וכן כל הכלים.

מיהו כלי סעודה העשוים פרקים פרקים, כמו שיש אצלינו כף ומזלג וסכין כלי אחת רק שבעת האוכל מפרקים אותם ואחר כך מחברין אותן וכן כלי שתיה - בכהני גווני מותר לפרקן ולהחזירן, דדוקא כוס וכהני גווני שאינו זקוק לפרקו בכל פעם והוי כעשוים לקיום ושייך בהם שם בנין וסתירה, מה שאין כן כלי סעודה וכלי שתייה שדרך תשמישן כך הוא, אינן בגדר בנין כלל ואין זה אלא כמפתח בעלמא (כן מפורש בט"ז סק"ז ובמג"א סקי"ב).

סימן שיג סעיף לב

קורה שנשברה מותר לסמכה בארוכות המטה, שהם כלי וכיוצא בהם. אבל אם אינו כלי אלא עץ בעלמא, אף על פי שהוכן לכך מבעוד יום ואינו מוקצה - מכל מקום אין לסמוך בו, דמיחזי כבונה (מג"א סקי"ד). מיהו אם סמכו בו מבעוד יום ונפל בשבת, נראה לי דמותר להחזירו.

וכשסומך בארוכות המטה, לא יסמוך בחוזק כל כך עד שתעלה הקורה למעלה קצת, דודאי זהו כבונה, אלא הסמיכה תהיה רק שלא תוסיף לנפול יותר. וגם צריך שיהיו רפוים קצת באופן שיכול ליטלה משם, דאם לא כן אסור משום מבטל כלי מהיכנו, ולכן יזהר שלא יהדקו שם. וכבר נתבאר בסימן ש"ח דספסל שנשבר אם נשמט אחד מרגליו - אסור להחזירו למקומו. ולהניח אותו צד השמוט על ספסל אחר, יש מי שמחמיר לאסור, ובנשבר - מותר, כמ"ש שם בסעיף ל"ז.

סימן שיג סעיף לג

חצר שנתקלקלה במימי גשמים - יכול לזרות בה תבן, ולא חשיב כמוסיף על הבנין, משום דאין כונתו לבטלו להארץ אלא ליטלם משם אחר כך למאכל בהמה או לטיט. אבל אם באמת כונתו להניחו בארץ - הוי איסור גמור, דמוסיף בנין על הארץ, והרי אפילו אשוויי גומות איכא איסור תורה, וכל שכן בכהני גווני.

ואפילו כשכונתו ליטלם משם לא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אלא יעשה שינוי, והיינו שלא יזרה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי הקופה שיהפכנה ויביא התבן על שוליה, דהיינו על ידי שינוי. אבל ביד – אסור, ועל ידי אינו יהודי - מותר (ט"ז סק"י), וטוב למנוע מזה בשבת, ואצלינו אין דרך כלל לעשות כן גם בחול.

ולכסות רוק או צואה - מותר בתבן שאינו מוקצה. וכבר בארנו בשם הרמב"ם דהתוקע עץ בעץ, בין מסמר בין בעץ עצמו עד שנתאחד - הרי זה תולדת בונה וחייב חטאת, וכן התוקע העץ בתוך הקרדום והמפרק אותה מהקרדום הוה סותר, ועיין בסעיף ד'.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שיד

קיצור דרך: AHS:OH314

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שיד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין בניין וסתירה בכלים
ובו עשרים ושישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו

סימן שיד סעיף א

זה שאמרו בגמרא (ריש פרק כל הכלים): 'אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים', אין הכונה כפשוטו, דאם כן אין איסור מן התורה לעשות כלי בשבת, אלא לא אמרו זה אלא לענין החומרות שהחמירו חכמים בענין זה, כמו בשם דמיירי לענין נטילת וחזרת דלתות. וכן בעירובין (ל"ה.) אמרו זה לענין המשנה דנאבד המפתח של המגדל שהעירוב בשם, שביכולתו לשוברו וליקח העירוב, כדתנן: 'שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות', מפני שהוא דרך קלקול, ועוד יתבאר בזה.

וכן בפרק קמא דביצה (י'.) אמרו זה לענין סילוק התריסין, וכן לקמן שם (כ"ב.) לענין זקיפת מנורה ע"ש, דכל אלו הדברים אין בהם איסור בנין כלל מן התורה, אלא מדרבנן הוא דאסרו משום גדר בנין וסתירה, ובזה אמרו: 'אין בנין ואין סתירה בכלים', ויותר מזה לא נמצא מאמר זה.

סימן שיד סעיף ב

וכן מבואר מדברי הרמב"ם, דבפרק י' דחשיב האבות מלאכות וחשיב שם בנין, לא חילק בין כלים לבנינים. ואדרבא כתב שם בדין י"ג:

"וכן העושה כלי אדמה - הרי זה תולדת בונה וחייב, וכן המגבן את הגבינה... המכניס יד הקרדום... וכן התוקע עץ בעץ... - הרי זה תולדת בונה וחייב"

עכ"ל. הרי שחייב על כלים כמו על בנין, ואף במגבן גבינה לדעתו חייב חטאת.

והיכן הזכיר זה – בפרק כ"ב דמן פרק כ"א ולהלן מיירי באיסורים דרבנן, כמו שהתחיל שם לומר: 'נאמר בתורה תשבות' ע"ש.

וכתב שם בדין כ"ה:

"התוקע חייב משם בונה, לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין ולא מחזירין, גזירה שמא יתקע. אבל דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין... ואין מחזירין מנורה של חוליות... מפני שנראה כבונה, ואם החזיר – פטור, לפי שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים"

עכ"ל. הרי שלא כתב זה אלא בדבר שנראה כבנין, אבל בבנין ממש - שוה דין כלי לבנין המחובר בקרקע.

סימן שיד סעיף ג

וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות בעירובין (ל"ד: ד"ה 'ואמאי הוא') וזה לשונם:

"ועוד דבכלי נמי שייך בנין וסתירה כדאמר בהבונה: 'האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא - חייב משום בונה'. והא דאמר בסמוך דמר סבר כלי הוא ואין בנין בכלים, היינו בהנהו דאמר בהו נוטלין אבל לא מחזירין, דלא הוי בנין וסתירה גמורה, או כדמוקי במסקנא במנעול וקטיר במיתנא, ודוקא בהכי שרי. אבל לשבור הכלי ולקלקלו – אסור, דשפיר שייך בנין וסתירה בכלים. והא דשרי לשבר החבית, הא מוקי לה בביצה (ל"ג:) במוסתקי, פירוש חתיכות המדובקות יחד וכו'”

עכ"ל, הרי להדיא כדברינו.

והנה זהו כללות הדברים, אבל בפרטי הענינים מה התירו בכלים ומה לא התירו יתבאר בסימן זה בס"ד.

סימן שיד סעיף ד

ודע שיש בענין בנין כלים סתירה בהרמב"ם, דבפרק י' דין י"ד כתב:

"העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה - חייב משום בונה"

עכ"ל, ובריש פרק כ"ג כתב:

"העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא, כגון נקב שבלול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל - הרי זה חייב משום מכה בפטיש, לפיכך גזרו על כל נקב וכו'”

עכ"ל.

ויש מי שאומר דחיובו משום שניהם: משום בונה ומשום מכה בפטיש (לח"מ בפרק י'), ולפי זה הוה ליה לכתוב שניהם במקום אחד. ויש מי שתירץ דבפרק כ"ג מיירי בלול שאינו מחובר לקרקע, שאין בה משום בנין (מג"א סק"ג). וגם זה אינו נכון, דמיהו על כל פנים בפרק י' למה אינו חייב משום מכה בפטיש, ועוד כבר נתבאר דבבנין דאורייתא אין חילוק בין בנין לכלי.

ולא ידעתי על מה טרחו הגדולים, הא הרמב"ם מפרש דבריו היטב, דבפרק י' כתב: 'נקב כל שהוא' משום דהוא לאורה, ולאורה די בכל שהוא אפילו לאדם, כמבואר בבבא בתרא (נ"ט.) ע"ש, וזהו פלוגתא דרב ושמואל ריש פרק הבונה, ופסק כרב. ובפרק כ"ג מיירי בנקב גדול, כיון שהוא גם להוציא ההבל אינו די בכל שהוא, והיא המלאכה האחרונה בהלול. ואין בזה משום בנין, דהבנין כבר נגמר, ואין החיוב רק משום מכה בפטיש.

ומקור דין זה הוא ממקום אחר בפרק חבית (קמ"ו.):

"אמר רבה: דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא - אינו פתח, ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולים דעביד לעיולי אוירא או אורה ולאפוקי הבלא וכו'”,

וזהו יסוד כל פרק כ"ג ע"ש (וראיתי שגם הח"א כתב כעין זה ע"ש).

סימן שיד סעיף ה

שנו חכמים במשנה (קמ"ו.): "שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות", והרמב"ם בפרק כ"ג דין ב' כתב כלשון המשנה. ומבואר דאפילו בחבית שלימה יכול לעשות כן, מטעם דכל סתירה שאינה על מנת לבנות - ליכא איסורא מדאורייתא, דמקלקל הוא ואיסורו מדרבנן. ולכן לא גזרו בכלים כשרוצה לאכול מהפירות, ובכהני גווני אין סתירה בכלים כמ"ש.

ורק שנינו שם: "ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי", כלומר שלא ידקדק לעשות נקב יפה, דאם כן הוה כסותר על מנת לבנות, דאסור גם בכלים כמ"ש, וכן כתב הרמב"ם.

סימן שיד סעיף ו

ויש בזה שאלה, דאם כן במשנה דעירובין (ל"ד:) דאם נתן העירוב במגדל וסגרו במפתח ונאבד המפתח - הרי זה עירוב, וטרח הש"ס למצא טעמים על זה, והא אינו יכול להגיע להעירוב ע"ש. והשתא קשה, הא יכול לשבור את המגדל וליטול העירוב, כמו ששובר חבית ליטול הגרוגרות.

ובאמת בירושלמי שם אומר על משנה זו דהמשנה מיירי במגדל של אבנים שאי אפשר בשבירה, אבל במגדל של עץ שוברה ונוטל העירוב כהך דשובר את החבית לאכול הגרוגרות ע"ש, דלכן טורח הירושלמי למצא טעם אחר לההיתר כבש"ס דילן. וגם בש"ס דילן אומר שם הכא: 'במגדל של לבינים עסקינן וכו', ולכן טורח למצא טעם אחר.

וזה שאומר: 'הכא במגדל של לבינים', לאו משום דמעיקרא לא היה סובר כן, אלא דהכי פירושו: במגדל של לבינים ואין טיט ביניהם כמבואר שם (ועיין רש"י, ומתורץ קושית התוספות שם ודו"ק). ויש מי שתירץ דרק בחבית שאין כמותה רב מותר, דאין סתירה בכלים, אבל מגדל שהוא גדול בכמות ודומה לבנין, לא התירו לשוברו (ר"ן בחבית שם).

סימן שיד סעיף ז

האמנם רבותינו בעלי התוספות דקדקו מתוך קושיא זו דמגדל, דלא מיירי בחבית שלימה, דבשלימה ודאי אסור לשוברה כמו במגדל. והכא מיירי במוסתקי, כלומר חבית שבורה ומדובקה בזפת, דכן מוקי לה הש"ס בביצה (ל"ג:) לרבי אליעזר דפליג שם במגדל ע"ש, ונאמר דגם לרבנן צריכנא להך אוקימתא, וכן כתב הרא"ש, וכן פסקו הטור והש"ע סעיף א', ולא הביאו דיעה אחרת כלל.

ולא ידעתי, כיון דהוא מילתא דרבנן למה לא הביאו דעת הרמב"ם והר"ן להקל, ובפרט שגם להירושלמי כן הוא, וכן הוא דעת רש"י והרע"ב שכתבו: שובר אדם את החבית - לפי שאין במקלקל שום איסור עכ"ל, כלומר ולכן התירו בחבית כדי שיאכל (ר"ן). וכיון שרש"י והרמב"ם והר"ן והרע"ב מתירים, למה לא הביאו דעתם כלל וצ"ע.

סימן שיד סעיף ח

וזה לשון הטור והש"ע:

"אין בנין וסתירה בכלים. והני מילי שאינו בנין ממש, כגון חבית שאינה מחזקת מ' סאה שנשברה ודיבק שבריה בזפת - יכול לשברה ליקח מה שבתוכה, ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דאם כן הוה ליה מתקן מנא. אבל אם היא שלימה - אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה אותה כלי, ואפילו נקב בעלמא אסור לו לנקוב בה מחדש. ואפילו יש בה נקב חדש, אם להרחיבו – אסור, ובלבד שיתכוין לכך"

עכ"ל.

ודע, דהך שאינה מחזקת מ' סאה הוסיף רבינו הרמ"א, ולפי זה מאד תמיהני עליו, דכיון דהוא מחלק בין כלי גדול לקטן, דבקטן מותר ובגדול אסור, וזהו כהתירוץ האחרון שבסעיף ו', ואם כן ממילא דאין זה דומה למגדל, ונסתלקה קושית רבותינו בעלי התוספות, אם כן למה לא הביא דעת המתירים השבירה אף בחבית שלימה.

והנה שמעתי שיש נוהגים לשבר ראש הבקבוק שבו יין או שאר משקין אם אין יכולים לפתוח החותם,ולפי דעת הטור והש"ע אסור. אמנם לעניות דעתי אין לגעור בהם, מפני שלדעת הרבה מרבותינו היתר גמור הוא כמ"ש. ומצאתי שגם הרשב"א בשבת שם חולק על התוספות, ומסיק דאפילו בחבית שלימה מותר לשבור, ולפי זה פשיטא שהעושים כן יש להם על מי לסמוך על חמשה אבות העולם, וכן פסק אחד מגדולי האחרונים (הגר"א סק"ב).

סימן שיד סעיף ט

וזהו שכתבו דבמכוין לנקב יפה הוי מתקן מנא, בודאי אם הנקב גדול שיש בו להכניס ולהוציא - הוי איסור דאורייתא, ובקטן אסור מדרבנן (עיין ט"ז סק"א).

וזה שכתבו: דאפילו נקב בעלמא אסור לנקוב, הוא תמוה, דנקב ודאי אסור אפילו להמתירים שבירה (הגרע"א). וצריך לומר דכונתם נקב דרך שבירה שהשימוש בו מעט, ובשבירה השימוש הרבה, ולא לנקב ממש ביפוי כוונתם.

וזה שכתבו דגם להרחיבו אסור, אין הכונה ממש להרחיבו, דפשיטא שאסור יותר משבירה. אלא כוונתם שישתמש בו ועל ידי זה יתרחב קצת ממילא. ואמנם אם אינו מתכוין לכך – מותר, דלא הוה פסיק רישא, ולזה כתבו: 'ובלבד שיתכוין לכך', כלומר שבהשתמשו יתכוין שיתרחב, דבכונה אסור (ומתורץ קושית המג"א סק"ד).

סימן שיד סעיף י

ואם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית - מותר להוציאו ולהכניסו אף על פי שעל ידי זה נתרחב הנקב מעט, דמפני שהסכין תקוע בחוזק, על כן כשמוציאו ומכניסו נתרחב הנקב. וכיון דאין בזה איסור דאורייתא, הקילו חכמים עליו כשהיה תחוב מערב שבת.

אך יש אומרים דזהו דוקא שהוציא הסכין גם כן פעם אחת מבעוד יום, דאז בפעם השני לא יתרחב כל כך. אבל אם לא הוציא הסכין אף פעם אחת מבעוד יום - אסור בשבת להוציאו ולהכניסו, משום דהוי פסיק רישא, דבודאי יתרחב הנקב ואסור, שהרי עושה נקב ופתח להחבית.

ויש מי שאומר דלצורך גדול יש להתיר אף בלא הוציא הסכין מבעוד יום (ט"ז סק"ב ומג"א סק"ה), ויש לסמוך על זה במקום הכרח, ועיין מ"ש בסעיף כ"ו.

סימן שיד סעיף יא

היה בהחבית נקב ונסתם, אם הוא למטה מן השמרים - אסור לפותחו, דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו, בודאי סתמו בטוב והוי סתימה מעליא כא(י)לו לא היה נקב מעולם, ואם יפתחוה עתה הוה כנקב מחדש, ואפילו אם היתה הברזא כאן – אסור.

ואם הנקב למעלה מן השמרים ונסתם - מותר לפותחו, דבודאי אין זו סתימה יפה ואינה כנקב מחדש. ומותר לפתחו אפילו במקדח שקורין קראייצע"ר, דבמקום נקב ישן נוקבין אפילו במקדח, כגון במקום המגופה כשנשברה או במקום אחר.

ולכן המנהג פשוט שפותחין סתימת בקבוק של זכוכית אפילו במקדח כשאין אותיות על הסתימה, דאין זה כפתיחת נקב, שהרי היא למעלה ואין סתימתה סתימה, ואין זה כנקב חדש בחבית. ולכן אם נשברה הברזא שבחבית ואינו יכול להוציאה - יכול לנקבה במקדח, וכל שכן שמותר ליקח ברזא אחרת ולהכות בהברזא התחובה עד שתצא אם צריך לשתות היין בשבת, ובלבד שאינה כנגד השמרים.

סימן שיד סעיף יב

ויש חולקין על כל מה שנתבאר, וסבירא ליה דזה שהתירו חז"ל (קמ"ו.) לפתוח נקב ישן - זהו בחבית של חרס שאין הסתימה יפה. אבל בחבית של עץ שהסתימה יפה בהן ומהדקין אותו הרבה, אם סתמוהו על מנת שלא יפתחוה לעולם, כגון שחתכו העולה למעלה והשוהו עם החבית - הוה כנוקב נקב חדש ואסור, ובמקום צורך יש לסמוך על דיעה ראשונה.

ודע דאף להיש חולקין אין זה ענין לפתיחת הבקבוק של זכוכית, דבכאן אפילו להיש חולקין מותר, שהרי סותמין כדי לפותחה.

סימן שיד סעיף יג

מותר ליתן קנה חלול בחבית להוציא יין דרך שם, אף על פי שלא היה בו מעולם. ולא חיישינן שמא לא יהיה למדתו ויתקננו, דלא יתקן כלי בשבת, וגם בזה שמכניס אין זה כתקון כלי, שהרי מוכנת היא לכך.

אבל אסור ליתן עלה של הדס או של אילן אחר בחבית ולעשותו כמו מרזב כדי שיזוב היין דרך שם, דגזרינן אם אתה מתירו בזה יאמר שמותר לתקן מרזב, שהרי עוש[י]הו כמו מרזב. ונהי שאין בזה תקון כלי, דאינה של קיימא - מכל מקום גזרינן שלא יאמר: כשם שמותר לעשות מרזב מן עלה, כמו כן מותר מדבר אחר, אבל קנה חלול אין בו שום מעשה אלא שתוחבו.

ועוד יש טעם בגמרא (שם) לאסור בעלה, שמא יקטמנו מן האילן. ויש שסוברים שעיקר האיסור הוא מטעם זה, ולכן אם יש לו הרבה קטומים דלא אתי למיקטם – מותר, וזהו דעת הרא"ש והטור. ואם העלה מונח בחבית מבעוד יום - נראה שמותר.

סימן שיד סעיף יד

מותר להתיז ראש החבית בסייף, ואפילו להתיז גוף החבית עם המגופה - מותר, כשהחבית שבורה ודבוקה בזפת (מג"א סק"ז), דלאו לפתח מכוין, כיון שמסיר ראשה. וממילא דלדעת הרמב"ם וסייעתו שהבאנו - מותר גם בחבית שלימה.

ולהתיז ראש המגופה - מותר אפילו לדעת הטור והש"ע בחבית שלימה, דהמגופה אינה חיבור להחבית. אבל לנקבה בצדה, בין של חבית בין של מגופה – אסור, דמצדה ודאי לפתח מכוין, ופתח אסור גם במגופה אף על פי שאינה חיבור להחבית, דפתח אסור בכל מקום. ואפילו ברומח שעושה נקב גדול - אסור מצדה, אף על פי שאינה דומה לפתח, דסוף סוף מכוין לפתח.

אבל ליקוב המגופה למעלה – מותר, דלאו לפתח מכוין, שאין דרך לעשות במגופה פתח למעלה אלא נוטלה כולה, ואפילו בחבית שלימה מותר לכל הדיעות. והטעם: דמן הצד כדאי לו, דהמגופה היא כבתחלה ולא יפול בה עפרורית, אבל למעלה הרי יפול בה עפרורית, ויותר טוב לו ליטול כל המגופה, ולכן אינו מכוין לפתח. מה שאין כן בחבית עצמה, מכוין גם למעלה לפתח, דמוטב שתהיה לו עוד פתח בהחבית לבד המגופה.

ויש מי שמתיר גם בחבית למעלה (ט"ז סק"ו) מטעם שיפול בה עפר, ואין זה עיקר, דהרי יעשה לה מגופה כמו בהמגופה הראשונה, אבל מגופה למגופה אין תועלת (וגם המג"א סק"ח והא"ר סק"ח פסקו כן ע"ש).

סימן שיד סעיף טו

סלים או שקים שיש בהם פירות וקשורים פיותיהם בחבלים, לא מיבעיא שמותר להתיר החבלים, שהרי אין זה קשר של קיימא, שהרי קשרום כדי להתירן, אלא אפילו אם קשה להתירן - יכול לחתוך החבל בסכין או סותר שרשרות החבל. ואין זה מלאכה, דזהו ממש כשובר קליפות אגוזים ושק[י]דים בשביל האוכל שבהן. ואין זה בגדר מקלקל דלכתחלה מיהו אסור, דזהו מקלקל במלאכה, אבל בכאן לאו מלאכה היא.

וכן אמרו בשבת (קמ"ו.): 'חותלות של גרוגרות ושל תמרים - מתיר ומפקיע וחותך', וכן בעירובין (ל"ה. ע"ש ברש"י ותוספות ד"ה 'בעי'), וכן בביצה (ל"א.): 'חותמות שבקרקע - מתיר את הקשר אבל לא מפקיע ולא חותך', דזהו כסתירת בנין. אבל חותמות שבכלים - מתיר ומפקיע וחותך, לפי שאין סתירה בכלים בכענין זה. ולהרמב"ם אסור לסתום שרשרות החבל, אלא מנתקו.

סימן שיד סעיף טז

וזה לשון רבינו הב"י בסעיף ז':

"חותמות שבכלים, כגון שידה תיבה ומגדל, שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל - יכול להתירו או לחתכו בסכין או להתיר קליעתו. ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו, אבל פותחות של עץ ושל מתכת - אסור להפקיע ולשבר, דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה.

ומטעם זה אסור להסיר הצירים שקורין גונזי"ש ובלשונינו זאוויעסע"ס שאחורי התיבות אם נאבד המפתח, ויש מתירים בזו. ושבירת פותחות של תיבות - יש מתיר ויש אוסר, ויש להתיר על ידי אינו יהודי"

עכ"ל, וצריך ביאור.

סימן שיד סעיף יז

וביאור הדברים: דכבר נתבאר דבנין וסתירה גמורה יש גם בכלים, ולכן פותחת דהוה כלי גמורה - יש בשבירתו סתירה גמורה ואסור. ובצירי כלים נתבאר בסימן הקודם סעיף כ"ח דאין האיסור רק בחזרה שמא יתקע, אבל ליטול הדלת של שידה תיבה ומגדל - אין איסור, וגמרא מפורשת היא: 'דלת של שידה תיבה ומגדל - נוטלין אבל לא מחזירין' (קכ"ב:), ובפשטיותה משמע ליטלן מהצירים.

אמנם אין הכל מסכימים בזה, דדעת המרדכי בשם רבינו פרץ דזהו בלא צירים, אבל ליטול הצירים מהם או הם מהצירים - הוי סתירה גמורה כשבירת פותחת, ואסור. אבל דעת הר"י מקינון במרדכי שם דלא דמי לפותחת שצריך לשוברו, מה שאין כן נטילת הצירים אין בזה שבירה, והיא סתירה גרועה ומותר. וביטול כלי אין בזה, שהרי גם בלא הצירים הוי כלי. מיהו זה פשיטא דאסור לשומם על הצירים ולקובעם במסמרים, דזהו ודאי מתקן כלי הוא (מג"א סק"י) וקרוב לאיסור תורה, מה שאין כן סילוק הצירים הוי מקלקל.

סימן שיד סעיף יח

וזה שכתבנו דשבירת פותחות אסור בודאי, זהו דעת הרא"ש ז"ל. אבל בסמ"ק כתב שגם בזה נחלקו הגדולים, ויש מי שמתיר (טור), דסבירא ליה דפותחות של כלים לא מקרי סתירה. ואפשר שגם המתיר לא התיר רק בפותחות של תיבות קטנות, ולא של שידה תיבה ומגדל דמתחזים כבנין.

ובזה ודאי העיקר לדינא כהרא"ש, ורק על ידי אינו יהודי יש להתיר, וכן בנטילת הצירים אין להתיר רק על ידי אינו יהודי, וגם זה דוקא כשיש צורך גדול בזה, וכן יש להורות (כפי מ"ש תבין דברי הב"י בסוף סעיף ז' שהט"ז סק"ח תמה בזה, ע"ש ודו"ק).

סימן שיד סעיף יט

עוד כתב רבינו הב"י בסעיף ח':

"חותלות של תמרים ושל גרוגרות: אם הכיסוי קשור בחבל - מתיר וסותר שרשרות החבל, וחותך אפילו בסכין ואפילו גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שק[י]דים כדי ליטול האוכל שבהם"

עכ"ל.

ובזה לא חידש דבר, רק מה שכתב שאפילו גופן של חותלות יכול לחתוך בעת שחותך החבל, וזהו ודאי תמוה להתיר קלקול בכלי גמור, ולכן כתבו דהנך חותלות אינם כלים גמורים (מג"א סקי"ב וא"ר סקט"ו), ונראה שהם של גמי ונקובים ואינם עשוים רק שיתבשלו התמרים בהם.

ויראה לי דזה אינו אלא לשיטת הטור והש"ע שבסעיף ז', דהך דשובר אדם את החבית להוציא ממנה גרוגרות, אינו אלא בחבית שבורה ודבוקה בזפת. אבל להרמב"ם וסייעתו שכתבנו שם דאפילו בשלימה מותר, כיון שהוא דרך קלקול, אם כן הכי נמי אפילו בחותלות של כלים גמורים נראה דאין איסור.

ויש להתיישב בזה, משום דיש לחלק משם דמוכרח לפתיחת החבית, אבל בכאן אין צריך רק לפתוח הקשירה מהחבל, ולכן אפשר דבכאן לכולי עלמא אסור בשל כלי, וכן יש להורות. וכבר כתבנו דלהרמב"ם אסור לסתור שרשרות החבל.

סימן שיד סעיף כ

עוד כתב בסעיף ט':

"מותר להפקיע ולחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלוים"

עכ"ל.

כלומר שקושרין הקצוות בחוט או בשאר דבר, כמו שרגיל אצלינו כשממלאים הדקים קושרין בהקצוות בחוט כדי שלא יפול המילוי ממנו, וגם זה הוא כשבירת אגוזים ושקדים. ואף על גב דמחתך הוא מאבות מלאכות ובדבר תלוש, זהו כשמחתך במידה לאיזה צורך, אבל כאן מקלקל בעלמא, וקלקול בחיתוך תלוש לצורך שבת - מותר גם לכתחלה (מג"א סקי"ד).

אבל אם קשור באיזה כלי - אסור בקלקול מדרבנן, כמו בכלי שיש עליו חשוקים שקורין רייפ"ן, להסיר החשוקים מעליו כדי שתפתח הכלי ויטול מה שבשם כמו חבית קטנות - אסור (שם), ורק על ידי אינו יהודי יש להתיר (שם).

ותניא בתוספתא פרק ט': "קורע אדם את העור מעל פי חבית של יין וכו'” ע"ש, וזהו כחיתוך חוטים מקשרי השפוד, דגם העור אינה כלי. ורק יזהר שלא תהיה הקרע כנקב נאה, כדמסיים בתוספתא: "ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוקי" ע"ש, כלומר לעשות כמו נוד, דזהו כעשיית כלי ואסור, אלא קורעו קרע ארוך באופן שאין עליו צורת נוד, וכן כל כיוצא בזה.

סימן שיד סעיף כא

עוד כתב בסעיף י':

"חותמות שבקרקע, כגון דלת של בור שקשור בו חבל - יכול להתירו, דלאו קשר של קיימא הוא, שהרי עומד להתיר. אבל לא מפקיע וחותך, משום סתירה (כיון דמחובר לקרקע). ודוקא כשעשוי לקיים על מנת שלא להסירו בשבת, אבל אם אינו עשוי לקיים כלל – מותר. ומטעם זה מותר להסיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום"

עכ"ל. דכשאינו עשוי לקיים אף יום אחד - לא מקרי בנין, וכיון דלא מקרי בנין - לא מקרי סתירה.

ואף על גב דבריש סימן שי"ג הבאנו מירושלמי דבנין לשעה הוי בנין ע"ש, זהו על כל פנים ליום אחד ולא פחות מזה. וראיה דהא יליף ממשכן כמבואר שם, ופחות מיום שלם לא היתה חנייתם, כמפורש בתורה בפרשת בהעלותך. ואף על גב דכתיב שם: "ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר וגו'”, אך מסתמא בלילה לא העמידו האוהלים ולא פירקו המשאות עד הבוקר, ומכל מקום צ"ע.

(ויש מי שאומר דזה שכתבו שאינו קשר של קיימא זהו דוקא כשהיה בדעתו להתירו במוצאי שבת, דאם לא כן הוי קצת קשר של קיימא. ולעניות דעתי אינו כן, בדבר מאכל אפילו להיש אומרים שבסימן שי"ז דגם ליום אחד מקרי קשר קצת - זהו בדברים שאין בהכרח להתירן, ולא במיני מאכל, דאם לא כן הא גם עד מוצאי שבת יש מעת לעת ודו"ק)

סימן שיד סעיף כב

והנה עד כה נתבאר שאסור לעשות נקב בחבית בשבת. ואיך הדין כשהיה נקב בהחבית ובקש לסותמו בשבת, כתב הרמב"ם בפרק כ"ג דין ג' וזה לשונו:

"וכשם שאסור לפתוח כל נקב - כך אסור לסתום כל נקב. לפיכך אסור לסתום נקב החבית אפילו בדבר שאינו מתמרח ואינו בא לידי סחיטה, כגון שיסתום בקיסם או בצרור קטן. אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם – מותר, ומותר להערים בדבר זה"

עכ"ל, כלומר שיקח הדבר מאכל ויאמר שרוצה להצניעו בהנקב, ובזה נסתם הנקב מאליו.

והטור והש"ע סעיף י"א כתבו דרק תלמיד חכם מותר להערים בכך ע"ש, וכן מבואר בגמרא (קל"ט:) שאומר שם דזהו הערמה בדרבנן, וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה ע"ש. אך הרמב"ם מפרש דקאי שם על הדבר השני לעבור במעבורת ע"ש, משום דזהו אוושא מילתא, ולא על הך דהצנעה בנקב, דאין בזה פירסום. ולהטור וש"ע דוקא תלמיד חכם יכול לעשות כן.

ונראה דאף על גב דלכמה דברים אין דין תלמיד חכם בזמן הזה, מכל מקום לענין זה דהרמב"ם מתיר לכל אדם, נוכל לומר דאפילו להטור והש"ע יש דין תלמיד חכם בזמן הזה (מג"א סקט"ז).

סימן שיד סעיף כג

ודע דהרמב"ם שם לקמן דין י"א כתב:

"הממרח רטייה בשבת - חייב משום מוחק את העור, לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח. ואפילו בשומן אין סותמין הנקב, גזירה משום שעוה"

עכ"ל.

ואינו מובן מאי איריא משום ממרח, הא בכל דבר אוסר לסתום. ותירץ המגיד משנה דהתם מיירי בסתימה גמורה, דהיינו שהדבר הסותם נכנס לתוך כל חללו של הנקב, ובזה שייך בונה ואסור בכל דבר, ובכאן מיירי לסתום רק פי הנקב מלמעלה, דבזה לא שייך בנין ומותר, ורק בדבר שיש בו מירוח או חשש מירוח אסור ושארי דברים מותר בכהאי גוונא ע"ש. ויש מי שתירץ דהכי פירושו, דודאי אסור דכל דבר, ורק בדבר שיש בו מירוח, נתוסף עוד איסור של מירוח (כ"מ).

ולעניות דעתי יש לתרץ דכונתו דבדבר של מירוח, אפילו אם כונתו להצניע – אסור, כגון שמצניע שם חתיכת שעוה או שומן עב. (ורק קשה לי הא שעוה הוה מוקצה ובלאו הכי אסורה בטלטול, ובשומן יש לומר שראוי לאכילה וצ"ע) (והמג"א סקט"ז כתב שהכין השעוה מאתמול ע"ש, וצ"ע מה שייך הכנה בדבר שאינו ראוי לשום מלאכת היתר, ואם הכינו לסתום הנקב היה לו לסתום מבעוד יום)

סימן שיד סעיף כד

והטור כתב:

"אסור ליתן שעוה או שמן שהוא עב בנקב החבית, מפני שהוא ממרח. חבית שניקבה והיין יוצא ממנו - אסור ליתן בו בד של שום לסותמו, ואם הוא מערים ואמר שנותנו שם להצניעו: אסור לאינש דעלמא, ולצורבא מרבנן שרי"

עכ"ל.

ומדבריו נראה דתרתי קאמר, דמקודם לא מיירי בנקב שיין יוצא משם, אלא ששם יש כסדקים בעלמא שעם העת יכול להיות נקב, אבל עתה אין שייך בה בנין, ורק בדבר שממרח אסור. וכן משמע מפירוש רש"י (קמ"ו.) שכתב שממרח השעוה סביב הנקב לדובקה בדופני הכלי ע"ש, ולא כתב בתוך הנקב אלא סביב לנקב, כמו שעושים בסדקים. ובדין השני יש נקב ממש שהיין יוצא ממנו, וכן פירש רש"י בדין זה (קל"ט:) ע"ש.

סימן שיד סעיף כה

ורבינו הב"י בסעיף י"א כתב:

"אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח, אבל בשאר דברים דלית בהו משום מירוח (הואיל ואין היין יוצא דרך שם) – מותר. ואם היה היין יוצא דרך הנקב - אסור לסתמו, ואפילו ליתן בו שום דרך הערמה לומר שאינו מכוין אלא להצניעו שם. ואם הוא תלמיד חכם - מותר להערים בכך"

עכ"ל.

ומחלק בין כשהיין יוצא דרך הנקב, דאז הוה כמתקן, וכשאינו יוצא לא נראה כמתקן. והשיגו עליו, כיון דהנקב אחר מה לי אם יש בו יין או אין בו יין (ט"ז סק"י ומג"א סקט"ו). ולי נראה בכונתו שהנקב קטן שאין היין יוצא דרך שם, וזהו כעין זה שבארנו. (ובהגהת רמ"א כתוב: 'הואיל ואין היין יוצא אז', וצריך לומר שאין ביכולת לצאת, ותיבת 'אז' אולי הוא טעות. ומ"ש המג"א בשם בד"ה דמותר לסתום בעץ, הכונה דרך מגופה שיהא ביכולת ליטלו משם, ועיין ט"ז שהאריך ודבריו צ"ע ע"ש ודו"ק)

סימן שיד סעיף כו

עוד כתב בסעיף י"ב:

"סכין שהוא תחוב בכותל מבעוד יום - אסור להוציאו בשבת, כיון שהוא דבר מחובר. אבל אם הוא תחוב בספסל וכן בכל דבר תלוש - מותר להוציאו, ואם דצה ושלפה מבעוד יום בכותל - שרי"

עכ"ל.

והך ואם דצה כתבה רבינו הרמ"א, ולפי מ"ש בעצמו בסוף סעיף א' גם בתלוש לא הותר רק בכהני גווני, וכמ"ש בסעיף י', ורבינו הב"י בעצמו אינו מחלק רק בין תלוש למחובר כנראה מתוך לשונו. האמנם משום דלפי עיקר דינא דגמרא גם במחובר אם דצה ושלפה מבעוד יום מותר, ובתלוש לא בעינן משום דאין בנין בכלים בכהני גווני, וכמ"ש בספרו הגדול, אלא דנהוג עלמא לאסור גם בכלים בלא דצה ושלפה, ולכן רבינו הרמ"א כתב כאן לפי עיקר הדין, ובסוף סעיף א' כתב לפי מנהג העולם (כן נראה לעניות דעתי).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שטו

קיצור דרך: AHS:OH315

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שטו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני אוהל קבע, ואוהל עראי, ותוספת אוהל
ובו שמונה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח

סימן שטו סעיף א

כמו שבנין הוי אב מלאכה כמו כן עשיית אהל הוי תולדה דבנין, וכמ"ש הרמב"ם בפרק י' דין י"ג:

"העושה אהל קבוע - הרי זה תולדת בונה וחייב ... הסותר אהל קבוע - הרי זה תולדת סותר וחייב, והוא שיתכוין לתקן"

עכ"ל, וכבר בארנו זה בסימן שי"ג סעיף ג' ע"ש.

והחיוב מן התורה הוי דוקא באהל קבוע, ומדרבנן אסרו אפילו אהל עראי, כמ"ש הרמב"ם בפרק כ"ב דין כ"ז וזה לשונו:

"העושה אהל קבוע - חייב משום בונה. לפיכך אין עושין אהל עראי לכתחלה ולא סותרין אהל עראי, גזירה שמא יעשה או יסתור אהל קבוע, ואם עשה או סתר אהל עראי – פטור. ומותר להוסיף על אהל עראי בשבת, כיצד וכו'"

עכ"ל, וזהו כלליות דיני אהל.

ואין לשאול כיון דעשיית אהל הוי תולדת בונה, וחיובם שוה סקילה וחטאת, אם כן למה בבונה חייב בכל שהוא כמ"ש בסימן שי"ג, ובאהל בעינן דוקא אהל קבע, ולא תהא אהל עראי כאהל כל שהוא כמו בבנין.

האמנם אין זה שאלה, דבנין אפילו כל שהוא מיהו שם בנין עליו, דמתקיים לזמן מרובה, מה שאין כן אהל כשאינו קבוע אינו מתקיים אלא לשעה, ואין שם אהל על זה. ואף על גב דהבאנו שם מירושלמי דגם בנין לשעה הוה בנין ע"ש, מיהו על כל פנים ראוי להתקיים ימים רבים אלא שהוא עשאו לשעה, מה שאין כן אהל עראי אינו ראוי להתקיים כלל.

סימן שטו סעיף ב

כתב הטור:

"אסור לעשות אפילו אהל עראי בשבת וביום טוב. ופירש רש"י שאין איסור עשיית אהל אלא בגג ולא במחיצות, ור"ת פירש דבמחיצה נמי אם עשה אותה להיתר סוכה או להיתר טלטול – אסור, אבל אם אינו עושה אלא לצניעות - מותר"

עכ"ל.

ואין לשאול גם כן כיון דהוא תולדת בונה למה נשתנה אהל מבנין, דבנין פשיטא דהוי גם במחיצות ובכל ענין. דיש לומר דשם אהל מורה שהיא מאהלת על האדם, אם כן אין זה רק בגג, דמחיצות אין מאהילין על האדם, וסימן לדבר טומאת אהל שבמת כידוע, וזהו דעת רש"י. אך ר"ת סובר דגם במחיצות כשיש תועלת לאיזה דבר מצוה - ממילא דהוי כמאהלת על האדם, כלומר שמועלת אהל זה לדבר ענין, דהא אהל של גג הוי התועלת שמגנת על האדם, והכא נמי מגנת על האדם לאיזה ענין כשהיא גם מן הצד. אבל באין תועלת אלא לצניעות בעלמא - אין בה תועלת, ולכן אינה מאהלת, כלומר שאין שם אהל עלה, ועיין בסעיף י"ח.

סימן שטו סעיף ג

ורוב הפוסקים הסכימו לר"ת, וכן הוא דעת הרמב"ם והראב"ד בפרק ד' מסוכה דין ט"ז ע"ש, ולכן רבותינו בעלי הש"ע לא הביאו בסעיף א' רק דיעה זו.

ויראה לי דזה שמותר במחיצה כשהיא לצניעות בעלמא - זהו כשהיא לשעה, אפילו עומדת חזקה בלי ניענוע, או אפילו לקביעות אם אינה עומדת בלי ניענוע, דאלו נכללים בתוספת אהל עראי ומותר, כמ"ש בסימן שי"ג. אבל כשעומדת לקביעות ובלי ניענוע - הוי תוספת אהל קבע ואסור (וזהו כונת המג"א בסק"א ע"ש ודו"ק).

סימן שטו סעיף ד

ומבואר במרדכי פרק כירה דמותר לעשות מחיצה בין אנשים לנשים בשעת הדרשה ע"ש (ט"ז סק"א), כלומר אפילו עומדת המחיצה בלא נענוע, מפני שהיא רק לשעה. ורבינו הרמ"א כתב דלכן מותר לתלות וילון לפני הפתח, אף על גב שקבוע שם עכ"ל, כלומר מפני שמתנוענע תמיד וגם אינו מעכב להולכים ושבים דרך שם. אבל בכהני גווני שתעמוד כמחיצה ובלא נענוע – אסור, דזהו תוספת אהל קבע (מג"א שם).

וכן מותר לתלות פרוכת לפני ארון הקודש, אף שהוא בקביעות והוא מצוה מפני כבוד התורה, ואפשר לדמות זה למחיצות סוכה ועירוב - מכל מקום מותר, לפי שלפני הפרוכת יש דלתות, ואינה חשובה מחיצה כלל, ובלבד שיזהר שלא יעשה אהל בגג טפח. וכן מותר לעשות מחיצה בפני החמה או בפני הצינה או בשביל הרוח שלא ינשב על פי הפרטים שנתבארו, וכן בפני הנרות שלא יכבם הרוח וכיוצא באלו.

סימן שטו סעיף ה

וכתב רבינו הרמ"א:

"אבל אסור לעשות מחיצה בפני אור הנר כדי שישמש מטתו, וכן בפני ספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו, אם לא שהיה מבעוד יום טפח, שאז מותר להוסיף עליה בשבת"

עכ"ל.

והטעם שכיון שמחיצה זו מתרת התשמיש או לעשות צרכיו - הוי כמחיצות סוכה ועירוב. ואף על גב דביום טוב אומר הש"ס מפורש בביצה (כ"ב.) דמותר לעשות מחיצה, זהו מפני שביום טוב הותרו מלאכות אוכל נפש, והרי גם לכבות הנר יש ספק שם אם לא הותר ביום טוב. ואף דלמסקנא אסרו - מכל מקום מחיצה קלה לא אסרו, מה שאין כן בשבת (ומיושב קושית הד"מ שהביא המג"א בסק"ג).

ולכסות הספרים בשני כיסוים - פשיטא דמותר בשבת, וכן אם די במחיצה פחותה מעשרה טפחים לכסות הנר או הספרים - גם כן מותר, דפחות מעשרה הוה ככיסוי בעלמא (מג"א שם), דפחות מעשרה לא חשיבא מחיצה. וכן אם היתה מחיצה בולטת מן הצד רחב טפח - מותר לתלות עליה סדין, דזהו כתוספת על אהל עראי ושרי (שם).

סימן שטו סעיף ו

כיון שנתבאר שתוספת אהל עראי מותר, ותוספת מקרי כשיש אהל רוחב טפח מכבר מותר להוסיף עליה, לכן בספינות הקטנות שהיה מדרכם להעמיד חשוקים שקורין רייפי"ן, והם עצים דקים הנכפפים ונעשים כחצי עיגול, ותוקעין ראשן האחד בדופן הימנית של הספינה וראשן השני בדופן השמאלית, ובכמה עצים עושין כן ופורשין על כולם מחצלת שתהיה לצל. ואם רוצים לעשות כן בשבת, אם אחד מהעצים רחבו טפח, או אפילו אין רוחב טפח אלא שעומדים סמוך כל עץ לחבירו בפחות מג' טפחים, שהם כלבוד ונחשבים כאחת ונמצא שיש רוחב טפח - מותר לפרוס עליהן מחצלת בשבת, דהוה תוספת על אהל עראי. אבל כשאין ברוחב אחד מהן טפח ורחוקים זה מזה ג' טפחים - אסור לפרוס עליהן מחצלת בשבת, דעשיית אהל עראי אסור.

וכן בעריסה של תנוק שמעמידין חשוקים ופורסין סדין - גם כן כן. וכן אם אין נוטלין לעולם המחצלת הפרוסה מלמעלה אלא שכורכים אותה בעיגול עד סופה, וכשמצטרכים לצל פורסים העיגול על פני כולה, אם הניחו טפח פרוס לבד העיגול - מותר בשבת לפורסה, דהוה תוספת, ואם לאו – אסור. והעיגול אינו נכנס בחשבון הטפח, דהעיגול אינו אהל כמובן (עיין ט"ז סק"ג).

סימן שטו סעיף ז

כללא דאהל: דכל שאין צריך לחלל שתחתיו - לא מקרי אהל, דשם אהל הוא המאהיל על מה שתחתיו. ולכן מותר ליתן ספר אחד מכאן וספר אחד מכאן וספר אחד על גביהן, אף שיש חלל טפח, וכן שלחן של ד' רגלים שאין דף על גביו - מותר ליתן בשבת דף על גביו ואין זה כאהל, לפי שאין צריך לחלל שתחתיו. וזה שיתבאר שבמטה יש דין אהל, לפי שצריך להאויר שתחתיו ליתן שם תחת המטה מנעלים וסנדלים.

ובשלחן יש עוד היתר אחר, דקיימא לן באהל עראי דאין אהל בלא מחיצות, דעל מה מאהיל כיון שאין מחיצות. ואף על גב דמחצלת אסורה בלא מחיצות כמו שיתבאר, זהו מפני שהוא ענין חשוב וגם עיקר כונתו לצל, מה שאין כן בשלחן דהוא אהל עראי, אינו בלא מחיצות (מג"א סק"ז בשם הרא"ש). ויש מי שאומר שבאמת דבר אחד הוא, והיינו דצריכין לתנאי אהל שישתמשו בחלל שתחתיו, וממילא דכשאין מחיצות, אין משתמשין בהחלל שתחתיו (ט"ז סק"ד בשם הר"ן ע"ש).

והמחיצות צריכין שיגיעו לארץ (שם), וצריך ד' מחיצות, אך מכל מקום בשתי מחיצות זו כנגד זו ומשתמשין תחתיו - הוי אהל (שם), אבל בלא מחיצות כלל - לא מקרי שימוש. ורק במחצלת שכתבנו דהוה תשמיש גדול, בזה אין צריך למחיצות, וכשיש ד' מחיצות ממילא ודאי ראוי לאיזה תשמיש. ולכן בשלחן כשיש לו ד' דפנות המגיעות עד לארץ - אסור ליתן הדף עליו בשבת (שם), אם לא היה בו חלל טפח אהל פרוס מבעוד יום (ודעת הרשב"א דהעיקר תלוי אם צריך לשימוש תחתיו בלבד).

סימן שטו סעיף ח

עשיית אהל הוא מתחלה לעשות הדפנות, ואחר כך לפרוס הגג על הדפנות. אבל כשעושים תחלה הגג ואחר כך מעמידים הדפנות תחת הגג - לא מקרי אהל.

והטעם נראה לי דכיון דאהל הוי תולדה דבונה, וכשם שבבנין אי אפשר לעשות הגג קודם הדפנות או יסודי הדפנות, כמו כן באהל אם עושה הגג מקודם ומכניס תחתיו הדפנות - לאו שמיה אהל.

ולפיכך מטה שמעמידין אותה מחתיכות - אסור להניח הרגלים תחלה, כשיש להם דפנות עד לארץ, ואחר כך להניח עליהם הקרשים למכסה. אלא יחזיקו הקרשים תחלה באויר, ואחר כך יכניסו הרגלים תחתיהם. ומטה שאין בה דפנות כמו מטות שלנו - מותר בכל גוני, וכן בשלחן הדין כמו שבארנו בסעיף הקודם.

סימן שטו סעיף ט

ולכן מטה של דפנות שאין בה קרשים אלא מסוגרת בחבלים ועליהם נותנין המצעות, אם יש בין חבל לחבל ג' טפחים - אסור ליתן עליה מצעות בשבת משום עשיית אהל, וכן אסור להסיר המצע התחתון ממנה בשבת מפני שסותר אהל.

וכיצד יעשה, יניח שמה כר או כסת או סדין ברוחב טפח מבעוד יום, ואחר כך ביכולתו להציע בשבת כרצונו, דהוי תוספת אהל עראי כמ"ש. רק יזהר שיציע בעוד שהכר עליה, דאם יטול הכר ממנה - הרי סתר אהל, וגם אחר כך יהיה אסור להציע כמ"ש. ואם אין בין סירוג לחבירו ג' טפחים - מותר בכל גווני, דאמרינן לבוד, והרי יש כאן גג העשוי מבעוד יום.

סימן שטו סעיף י

כסא העשוי פרקים וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח, וכשמסירים אותו סוגרים אותו והעור נכפל - מותר לפתחו ולסגרו לכתחלה, דאין בזה חשש אהל, כיון דנעשה הכל כאחד, וזהו לישיבה בעלמא ולא למתוח אהל.

וכן מטות של ברזל שלנו - פותחין אותן וסוגרין אותן, דאין זה כדרך עשיית אהל מקודם הדפנות ואחר כך הגג כדרך בנין, ובפרט שאין בהם דפנות כלל. וכן מותר להעמיד החופה ולסלקה, וכן הדף שאצל הכותל בבית הכנסת - מותר להעמידה ולהסירה (מג"א סק"ח).

ויש שחוששים לפרוס מפה על השלחן כשקצוות המפה תלוים מן השלחן עד לארץ, משום עשיית אהל, וטעות הוא. חדא כיון שיש דף על השלחן ואין על המפה שעל השלחן שם אהל, ממילא דגם להנסרך אין שם אהל, ועוד שהרי כבר נתבאר שכשאין צריך לאויר שתחתיו לא מקרי אהל (ט"ז סק"ז). וכן מותר לפרוס מפה על הסטענדע"ר שבבית הכנסת מטעם זה, אף שקצוות המפה תלוים מהצדדים, והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין.

סימן שטו סעיף יא

כשמסדרים חבי(ו)ת זו על גבי זו אחת על גבי שתים, אוחז בידו העליונה ויסדר התחתונות תחתיה. אבל לא יסדר התחתונות תחלה ויניח העליונה עליהן, שלא תהא כאהל כשצריך לאויר שתחתיו, ומסתמא צריך להאויר כדי שלא יתעפשו (שם סק"ה).

ופשוט הוא דלפתוח ולסתום פי העשן בתנורים שלנו בכלי מתכת שקורין יוסק"א - אין בה משום אהל, כיון דאין סביבה דפנות, ועוד דהא סביבה מכוסה הרבה ואינה אלא כתוספת אהל עראי. ורק בעת שיש אש בתנור - אסור משום מבעיר ומכבה, אבל לא משום אהל. (ומ"ש המג"א סק"ז שאסור לסתום הכירים בכסות עבה ע"ש, נראה שבימיו היה באופן אחר ממה שהוא אצלינו ודו"ק)

סימן שטו סעיף יב

ויש בזה שאלה גדולה, דלפי מה שנתבאר בתנאי אהל שצריך דוקא מחיצות ושיהא צריך לתשמיש תחת האהל, אם כן מהו זה שנתבאר בסימן ש"א סעיף ק"ט לשיטת ר"ת דכובע המתפשט טפח מהאוגניים - הוי אהל ואסור ללובשו בשבת משום עשיית אהל, וכן כתב הרמב"ם בסוף פרק כ"ב וזה לשונו: "כובע... ואם הוציא מן הבגד... - אסור, מפני שהוא עושה אהל עראי" עכ"ל. והא אין כאן מחיצות תחתיו, וגם אין צריך לתשמיש שתחתיו.

אמנם הרא"ש ז"ל בפרק ד' דביצה (סימן י"א) ביאר לנו דדבר שכונת האדם לעשות לאהל, והיינו לצל - אין צריך לכל תנאים אלו, כיון שתחלת עשייתו לאהל - אסור ע"ש. וזהו גם כוונת הרמב"ם שם שכתב: "כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת, שהוא עושה צל כמו אהל וכו'” ע"ש.

ונמצא לפי זה דכשעושה להאהיל מחמה או מגשמים - אין צריך לכל תנאים אלו, ותנאים אלו הם בעניינים אחרים, שממילא הוי אהל, וכבר זכרנו זה בסעיף ז'. וגם הפערעסא"ל שקורין רעגינשירע"ס - אהל גמור הוא, ואסור לישא אותו בשבת אפילו בחצר, כיון שהוא נעשה רק להגן ולהאהיל מפני החמה או הגשמים, וכמ"ש שם סעיף קי"ג ע"ש.

סימן שטו סעיף יג

אהל משופע - הוי אהל גמור, דשיפועי אהלים כאהלים דמי, וחייב משום עשיית אהל והוי כבונה. ודוקא כשיש בגגו רוחב טפח, או אפילו אין בראשו טפח אלא בפחות מג' טפחים סמוך לראשו הוי רוחב טפח, כמו הפערעסא"ל. אבל כשאין בגגו ובפחות מג' טפחים סמוך לגגו רוחב טפח - הרי זה פטור מן התורה אבל אסור מדרבנן, לדעת הרי"ף והרמב"ם.

וזהו דוקא כשלא הכינה לכך מבעוד יום, אבל בהכינה לכך - אין בזה אפילו איסור דרבנן, ולכן אמרו חז"ל (קל"ח.) דכילת חתנים שאין בגגה טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגג טפח, הואיל שהיא מתוקנת לכך - מותר לנטותה ומותר לפורקה, וזהו בתנאי שלא תהא משולשלת מעל המטה טפח.

ואף על גב דבמטות שלנו כשהסדינין משולשלין הרבה לית לן בה, וכן מפות שעל השלחן דלא שייך עליהם שם אהל, כיון שהגג הוא שם מכבר כמ"ש, מכל מקום בכילת חתנים כיון שהיא פרוסה רק לצל ולאהל - נחשבת המטה כגג, כיון שהמטה עומדת באמצע הכילה. אבל מטות שלנו לא נעשו לצל ולאהל, ודיני אהל אין כאן, כיון שהגג מכבר עשויה כמ"ש.

ויש מי שאומר דכל אהל משופע שאין בגגה ובפחות מג' טפח - מותר לכתחילה כבכילה (עיין מג"א סקי"א), ורבינו הב"י בסעיף ח' לא הביא דיעה זו, ולכן קיימא לן כדיעה ראשונה.

ודע דלתנאי שלא תהא בגגה ופחות מג' סמוך לגגה רוחב טפח צריך עוד תנאי, והיינו שלאחר שכלה השיפוע לא תרד טפח בזקיפה בלא שיפוע, דאם לא כן הוה ליה כל השיפוע כגג, והטפח היורד בזקיפה כדפנות (עיין ט"ז סק"ח).

סימן שטו סעיף יד

משמרת שתולין אותה על כלי לתת בה שמרים לסננן ומותחין פיה לכל צד - חשיב אהל, ואסור לנטותה ולמותחה אם היתה תלויה עם השמרים מבעוד יום. ואף על גב דכבר נתבאר דגג בלא מחיצות לאו אהל, ולכן מותר לתלות כד ביתד, מכל מקום במשמרת אסרו מדרבנן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול (גמרא קל"ח.), כדי שלא לזלזל בשבת.

ודוקא שמרים אסרו ליתן בה, אבל תולין אותה ליתן בה פירות או שארי דברים, וכן לסנן שם יין ומים צלולין שמותר לסננם בשבת, דאין בזה זלזול כמו בשמרים.

סימן שטו סעיף טו

טלית כפולה, והיינו שכופלין אותה ונותנין אותה על המוט, חציה תלויה על המוט מכאן וחציה על המוט מכאן ושני קצוותיה מגיעין לארץ, ונכנס האדם לישן שם בין שני קצותיה להגין עליו מן החמה, דהבגד פרוש עליו כאהל להיות תחת הצל - אסור לתלותה בשבת, אף על פי שאין בגגה טפח ולא בפחות משלשה סמוך לה, דכיון דעיקר כונתו לצל - הוי אהל.

אבל אם היתה תלויה על המוט מערב שבת והיה לו הכנה לזה - מותר לנטותה ומותר לפורקה, כמו שבארנו בכילת חתנים, דזהו רק כתוספת על אהל עראי אם היתה תלויה מערב שבת. וממילא דמותר גם לפורקה, דכל שאין איסור בבנין - אין איסור בסתירה.

ואם יש לו גג רחב טפח או בפחות מג' סמוך להגג, אפילו תלויה מערב שבת - אסור לנטותו, דזהו אהל גמור, אם לא שהיה רחב טפח אהל מלמעלה מבעוד יום, דאז גם כן אינו אלא תוספת אהל עראי. וכן בפרוכת ליכא דין אהל כלל, וכבר נתבאר דינו בסעיף ד', וקילא עוד מטלית כפולה.

סימן שטו סעיף טז

והנוטה פרוכת וכיוצא בה בשבת, צריך ליזהר שלא יעשה אהל בשעה שנוטה. כלומר שכן דרך הפרוכת שבעת שעוסקין בה בתלייתה מתקפלת מעט מרחבה, ואם תתקפל טפח הרי יש בזה אהל. ואף על גב דבגמרא (קל"ח:) פריך בכיוצא בזה בלשון בתמיה, והכי איתא שם: "אלא מעתה שרביב בגלימיה טפח, הכי נמי דמחייב", כלומר כשמעטף טליתו על ראשו ויצא הטלית מראשו במשך טפח, האם נאמר גם כן דאהל הוא ע"ש. אמנם לא דמי, דבגלימיה הא אינו עוסק בעשיית אהל, הלכך לאו כלום הוא. מה שאין כן בפרוכת, הא עוסק בעשיית אהל, והיינו להאהיל בפני הספר תורה, אלא דמדינא אין בזה איסורא דאהל מהטעמים שנתבארו.

הלכך אם תתקפל טפח לרחבו - יהיה בזה דין אהל, ולפיכך אם היא פרוכת גדולה - לא יתלה אותה איש אחד, דבודאי תתקפל טפח, אלא יתלוה שנים, דבשנים כשזה אוחז בקצה האחד וזה אוחז בהקצה השני, ביכולתם לתלותה באופן שלא תתקפל. ומטעם זה יש נזהרים שלא לתלות הפרוכת בשבת (מג"א סקי"ט).

סימן שטו סעיף יז

וכתב רבינו הב"י בסעיף י"ב:

"ואם היתה כילה שיש לה גג - אין מותחין אותה ואפילו עשרה, שאי אפשר שלא תגבה מעט מעל הארץ ותעשה אהל עראי"

עכ"ל, וזהו לשון הרמב"ם בסוף פרק כ"ב.

וכונתו לכילה שיש בגגו רחב טפח, דאם לא כן אין בזה אהל. ואיך ניכר הגג, כגון שתפור כשפה סביב מלמעלה ברוחב טפח, ובזה ניכר הגג (עיין מג"א סק"ך ונראה שזהו כונתו).

אך הלשון 'שאי אפשר שלא תגבה מעט מעל הארץ' אינו מובן כלל, ועיקר הענין אינו מובן. ולכן נראה לעניות דעתי דמ"ם ד'מעל הארץ' הוא טעות, וכן צריך לומר: 'שלא תגבה מעט על הארץ'. והכי פירושו: דכבר נתבאר דכילה שאין בה טפח מותר לנטותה, אבל כשיש בה טפח אסור לנטותה. ובכאן לא מיירי לנטותה אלא אדרבא למתוח אותה כפרוכת, דבזה אין איסור כיון שעושה אותה כמו פרוכת, והוא כמו וילון. אמנם מגודל כמותה בהכרח שתתקפל מעט על הארץ ויהיה אהל, וזהו לשון 'שתגבה', כלומר שתתקפל.

סימן שטו סעיף יח

בגד ששוטחין על פי החבית לכסות כשיש שם משקין - לא ישטחנו על פני כולו משום אהל, אלא יניח קצת ממנו מגולה, דבכהני גווני לא מיחזי כאהל. ואי קשיא למה אסור על פני כולו, והא כבר נתבאר דגג בלא מחיצות לא הוה אהל, אמנם הא נתבאר דבמקום שכונתו לאהל - אין צריך מחיצות, והכא ככונתו לאהל להאהיל על היין שבשם שלא יפול בה דבר. ולכן כשמניח קצת מגולה אין בזה תועלת, לכך לא הוה אהל.

ולכן גם לא דמי לכיסוי קדירה שאין חוששין משום אהל, דהקדירה דרך בישולו בכך, והוא קטן הכמות ולא מיחזי כאהל. אבל הכובא גדול מאד ומיחזי כאהל, ומיירינן בחבית גדולה דומיא דכובא. ודוקא כשאינו מלא יין עד למעלה אלא חסירה טפח בגובה, דשייך אהל לחלל טפח, אבל כשאין חלל טפח - לא שייך אהל, דלפחות מטפח לא הוה אהל.

וזהו לענין איסור אהל, אבל יש חשש איסור אחר משום סחיטה, ויתבאר בס"ד בסימן ש"ך ע"ש.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שטז

קיצור דרך: AHS:OH316

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שטז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני איסור צידה וחובל
ובו שלושים ושמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו| לז | לח

סימן שטז סעיף א

צידה היא מאבות מלאכות, שכשצד איזה דבר שיש במינו צידה, כלומר שדרך העולם לצודן - חייב במזיד סקילה וכרת, ובשוגג חייב חטאת. וצידה היתה במשכן, שהרי היו צריכין חלזון לדמו לצבוע בו תכלת והיו צדין אותו, וכן היו צדין התחשים שהיו צריכין לעורותיהם לכסות בו את המשכן, וגם השליו היו צריכין לצוד.

ובגמרא (ע"ה.) הדבר פשוט שיש בחלזון צידה, ובירושלמי פרק כלל גדול (סוף הלכה ב') יש בזה פלוגתא, דיש מי שסובר דאין צידה בחלזון. והטעם נראה לי דכיון דהוא תולעת בעלמא מקרי אין במינו נצוד, והלכה שיש בו צידה.

(ומפרשי הירושלמי פירשו שם דסבירא ליה דאין צידה באבות מלאכות כלל, ודבריהם תמוהים, וכן כתב התוספות (ע"ה. סוף ד"ה 'הצד') וזה לשונו: "וצ"ע, דבירושלמי משמע דצד חלזון לא מיחייב משום צידה" עכ"ל. וזהו כדברינו רק התוספות כתבו בפשיטות, ובאמת יש פלוגתא בירושלמי ע"ש)

סימן שטז סעיף ב

תולדת צידה לא מצינו להדיא בגמרא ובירושלמי, רק הרמב"ם בפרק י' דין כ"ב כתב:

"המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו - הרי זה תולדת הצד וחייב, וכן העושה כדרך הזה בעופות"

עכ"ל.

ולדבריו מקרי תולדה כשמצוה להכלב שיצודנו והוא מסייע להכלב במלאכתו, אבל אם אינו מסייע לו אלא ששולחו לצוד - אין בו מלאכה דאורייתא רק איסור שבות. וזה שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב':

"המשסה כלב אחר חיה בשבת - הוי צידה, ויש אומרים דאף בחול אסור משום מושב לצים"

עכ"ל, אם כונתו שהוא יסייע להכלב במלאכתו - הוי דאורייתא, ואם אינו מסייעו - הוה דרבנן (עיין מג"א סק"ד).

וזה שכתב דיש אומרים דאף בחול אסור, ביאור דבריו דדוקא על ידי כלבים, אבל בעצמו - מותר לצוד אם צריך לכך למלאכתו או לפרנסתו או לאכילתו, ועל ידי כלבים הוה מושב לצים ולא יזכה לראות בשמחת לויתן, כדאיתא במדרש פרשת שמיני (שם סק"ה), ועיין בסעיף ה'.

סימן שטז סעיף ג

וכתב הרמב"ם שם:

"הצד דבר שדרך מינו לצוד אותו – חייב, כגון חיה ועופות ודגים, והוא שיצוד אותן למקום שאינו מחוסר צידה. כיצד: כגון שרדף אחרי צבי עד שהכניסו לבית או לגינה או לחצר ונעל בפניו, או שהפריח את העוף עד שהכניסו למגדל ונעל בפניו, או ששלה דגים מן הים בתוך ספל של מים - הרי זה חייב.

אבל אם הפריח צפור לבית ונעל לפניו, או שהבריח דג ועקרו מן הים לבריכה של מים, או שרדף אחר צבי עד שנכנס לטרקלין רחב ונעל בפניו - הרי זה פטור, שאין זו צידה גמורה, שאם יבא לקחתו צריך לרדוף אחריו ולצוד אותו משם. לפיכך הצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה. וכל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה בשחייה אחת, או שהיו הכתלים קרובים זה לזה עד שיפול צל שניהם לאמצע כאחד, הרי זה מקום קטן, ואם הבריח הצבי וכיוצא בו למקום זה – חייב, ומקום שהוא גדול מזה, המבריח לתוכו חיה ועוף - פטור"

עכ"ל.

סימן שטז סעיף ד

והרמב"ם לא חילק בין עוף לעוף, דכללא כייל דלעוף אין בית צידה, וכן הטור לא חילק. ואף על גב דבגמרא (ק"ו:) מחלק בין צפור דרור לשארי עופות, דשארי עופות גם בבית הוה צידה, ורק צפור דרור שאינה מקבלת מרות ונשמטת מזוית לזוית - לא הוה צידה בבית עד שיכניסנה למגדל, וכמ"ש רבינו הב"י בסעיף א' וזה לשונו: "הצד צפור למגדל שהוא נצוד בו, ושאר צפורים לבית וכו'” ע"ש. מכל מקום הרמב"ם והטור לא סבירא ליה כן, וגם הרי"ף והרא"ש לא פסקו כן, משום דסבירא ליה דזהו תירוץ בעלמא, ולמסקנא אינו כן.

(דאחר כך אומר: "השתא דאתית להכא, כאן בביבר גדול כאן בקטן, היכי דמי: כל דרהיט ומטי בחד שיחיא וכו'”, וממילא דבכל הדברים וגם בעופות בבית קטן מאד הוי צידה, וכיון שהרמב"ם כתב זה שוב אין צריך לאוקימתא דצפור דרור, וכן בירושלמי ליכא חילוק דדרור ע"ש. והב"ח כתב שלא חשו לתירוץ הש"ס ע"ש, ואין זה נכון, ולדברינו אתי שפיר. ואדרבא, על הב"י יש לתמוה, דכיון דכל רבותינו לא סבירא ליה כן, מה ראה לחלוק עליהם וצ"ע ודו"ק)

סימן שטז סעיף ה

יראה לי דאף על גב דצפור לבית אינו צידה, וכן דג לבריכה וצבי לטרקלין, מכל מקום אחר שצדם משם - אינו חייב מן התורה, דאף על גב דלגבי הראשון לא נגמרה הצידה בשלימות, מכל מקום שיקרא מכאן צידה לא נראה כן, שהרי אין ביכולתם לברוח מכאן. ואפשר דאם הראשון צדן אחר כך משם – חייב, דאיהו ממה נפשך צידה עביד, וצ"ע.

האמנם דרבותינו בעלי התוספות כתבו בביצה (כ"ד. ד"ה 'ותניא') דכל מקום דמקרי מחוסר צידה - הצד משם חייב מן התורה, דלא כדברינו ע"ש, וכן מבואר מדבריהם בשבת (ק"ו: סוף ד"ה 'ואין' ע"ש). ולדבריהם אפשר למקרי זה תולדת צידה, דצידה גמורה הוי הצד ממש, ותולדה מקרי אף על גב שהן במקום שהם כנצודין, והיינו שאין יכולים לצאת משם, מכל מקום אם אינן מוכנין לגמרי ביד האדם, שצריך גם במקום זה לרדוף אחריהן - הוי תולדת צידה.

אבל מלשון הרמב"ם שכתב: 'על צפור לבית וכו' שאין זה צידה גמורה, משמע כדברינו דצידה הוי אך לא נגמרה הצידה עדיין, וממילא דהצד משם פשיטא שאין זה צידה גמורה, ועיין בסעיף י', ועיין מ"ש לקמן סימן תצ"ז ראיה לדברינו.

סימן שטז סעיף ו

הצד צבי ישן או סומא – חייב, משום דדרכו להשמט כשיד אדם ממשמש בו, והוי צידה. אבל חיגר או חולה או זקן – פטור, דאלו אין דרכן להשמט והם כנצודים ועומדים, כן פסקו הרמב"ם והש"ע. והרמב"ם הוסיף דגם קטן פטור, ולא ידעתי מקורו, ואולי מצד הסברא כתב כן.

ונראה דלאו דווקא צבי, דהוא הדין בכל החיות ובכל העופות כן הוא, אבל בדגים נראה לי דלא שייך זה, דחיגר לא שייך בהם וזקן גם כן לא שייך, דהם מהג' דכל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה. וגם קטן לא שייך, דמיד כשהדג נולד שט על פני המים ונצרך לו צידה, וגם חולה לא שייך בדגים, שהרי תמיד שוטט במים עד שימות.

סימן שטז סעיף ז

ודע דבגמרא (ק"ו:) חילקו בין חולה לחולה, ולפירוש רש"י בחולה מחמת חמימות חייב, ובחולה מחמת עייפות פטור ע"ש, ורמב"ם היה לו פירוש אחר בזה, כמ"ש המגיד משנה ע"ש, ולפיכך לא חילק בזה.

ורבינו הב"י גם כן לא חילק כפי שיטת רש"י, משום דכיון דמדרבנן אסור בכל ענין, לא חש לחלק בין איסור תורה לאיסור דרבנן. וזהו טעם הטור גם כן, מפני שאין דרכם לבאר זה, דהם לא ביארו רק האסור והמותר, ולכן לא כתבו רק כלשון הברייתא. (ובטורים שלפנינו יש טעות הדפוס, שכתב: ישן סומא חיגר וכו', וכן צריך לומר: 'ישן סומא – חייב, חיגר וכו', ולפני הב"י והב"ח והדרישה היה כתוב כתקונו ע"ש)

סימן שטז סעיף ח

כל שבמינו נצוד - חייב עליו, וכל שאין במינו נצוד, כמו זבובים ויתושים וכיוצא בהם - פטור מן התורה אפילו צדן לצורך, מפני שאינן בגדר צידה, אבל אסור מדרבנן אפילו צדן שלא לצורך. הלכך זבובים, אף על פי שאין במינן נצוד - אסור לצודן, בין ביד בין לכפות עליהם כלי.

ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה כשיש שם זבובים, אבל בגדולה לית לן בה, שהרי גם שם אין ביכולת לתופסה. ונהי דביש במינו נצוד אסור בכהני גווני, מיהו בשאין במינן נצוד לא החמירו בכהני גווני, ורק בתיבה קטנה או כלי קטנה יש ליזהר שלא לסותמן, משום דהוי פסיק רישא דבודאי יתפסו שם, ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם מיד יברחו.

ולענין הלכה, ודאי כשרואה שיש זבובים בהכלי או בהתיבה צריך להבריחם כמה שאפשר, אבל אינו מחויב לעיין אם יש זבובים (ט"ז סק"ד), כיון שמן התורה אין כאן חיוב כלל באיזה ענין שהוא.

סימן שטז סעיף ט

פורסין מחצלת על גבי הכוורת של דבורים, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ובלבד שלא יכוין לצוד. כלומר דודאי אם מניח חור גדול באופן שהדבורים רואים את החור ויוכלו לצאת משם בהרוחה - לא שייך לומר שלא יכוין לצוד, דאפילו יכוין הא אין כאן גדר צידה כלל. וגם אם אינו מניח חור כלל באופן שאין יכולין לצאת כלל - לא מהני אף אם לא יכוין לצוד, דמכל מקום בעל כורחו נצודין, והוי פסיק רישא, ואף על גב דאין במינן נצוד ואין כאן איסור דאורייתא, מכל מקום איסור דרבנן יש, ובדרבנן אסור גם כן פסיק רישא.

ולא דמי לזבובים למאן דמתיר, משום דבצידת זבובים לא ניחא ליה כלל, ואפשר דאדרבא יקלקלו מה שבתיבה, מה שאין כן דבורים בכוורת ניחא ליה.

אך בכאן התרנו שלא יתכוין לצוד, וגם יניח איזה נקב מן הצד בענין שאינו מוכרח שיהו נצודים, כי היכי דלא ליהוי פסיק רישא, או שלא יפרוס המחצלת בחוזק אלא ברפיון, ואז מותר אם אינו מכוין לצוד, דבמכוין ודאי אסור, שאין זו פתח נכונה שיהיה ביכולתם לצאת ממנה (זהו טעם הב"י בסעיף ד' ומתורץ קושית הא"ר, וזהו כוונת המג"א בסק"ט ע"ש ודו"ק).

סימן שטז סעיף י

תניא בתוספתא דשבת (פרק י"ג הלכה ה'):

"הצד בהמה חיה ועוף מאפר שברשות אדם, אם היו מחוסרין צידה – חייב. לאפר שברשות אדם, אם היו (כן צריך לומר) מחוסרין צידה – פטור. הפורס מצודה על גבי בהמה חיה ועוף, אף על פי שנכנסין לתוכה - פטור לבהמה חיה ועוף, אם היו נכנסין לתוכה – חייב. המפרק בהמה ועוף מן המצודה - פטור"

עכ"ל.

ונראה לי דהכי פירושו: דאפר הוא מקום מרעה רחב מגודר סביב סביב, והצד משם אף על פי שלא יוכלו לצאת משם, מכל מקום גם לתופשם בשם צריכים לרדוף אחריהם מפני שהמקום רחב, ולכן הצד משם – חייב, וזהו כשיטת התוספות שכתבנו בסעיף ה'. אך אפילו לפי מה שדקדקנו מדברי הרמב"ם, דשם אינו חייב, מכל מקום אפר הוא מקום גדול מאד, ושפיר הוה צידה כשיצוד משם. ואם צד לאפר - פטור מדאורייתא, דזהו כעוף לבית וצבי לטרקלין דפטור, כמ"ש בסעיף ג'.

והפורס מצודה על גבי בהמה חיה ועוף, כלומר שפורס מצודה בשביל שתכנס לשם בהמה חיה ועוף, כיון שברגע זו אינם כאן, אף על פי שנכנסין לתוכה אחר כך - פטור מן התורה אבל אסור מדרבנן. ולכן אסור להעמיד מצודה בשבת בשביל עכברים (מג"א סק"ט), וגם המצודה היא מוקצה גמורה ואסור לטלטלה אפילו לצורך גופו ומקומו, דאין משתמשין בה שום דבר והוי כצרורות ואבנים.

ואחר כך אומרת התוספתא: 'לבהמה חיה ועוף', כלומר אם הבהמה עמדה שם אצל המצודה בעת פריסתו ונכנסה לתוכה – חייב, דזהו כצידה ממש וחייב חטאת, ואפילו במזיד אין בזה חיוב סקילה, שהרי לא ידע שתכנס תיכף, ואינו אלא שוגג (וכן מפורש בתוספות בפרק קמא י"ז: ד"ה 'אין' ע"ש).

והמפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה, כלומר שהמה נתפסו כבר ובא הוא בשבת ופתח להם פתח שיצאו, או סתר את המצודה - פטור אבל אסור, כמו בכל מקלקל בשבת שאסור מדרבנן, וכל דיני תוספתא זו הוא להלכה.

סימן שטז סעיף יא

משונה היא מלאכת צידה מכל המלאכות, דבכל המלאכות צריך לעשות המלאכה, אבל גרם מלאכה אינו חייב מן התורה, דכתיב: "לא תעשה כל מלאכה”, עשייה הוא דאסר, הא גרמא - שרי" (ק"כ:), וא(י)לו במלאכת צידה - אפילו בגרמא חייב, כדתנן (ק"ו:): "צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו – חייב", וזהו גרמא, שהרי הוא לא הכניס את הצבי להבית אלא הצבי נכנס מעצמו, ורק הוא גרם בנעילת הדלת שנצוד הצבי.

וטעמא דמילתא דבצידה לא מקרי זה גרמא, כדפירש רש"י - 'זו היא צידתו' עכ"ל, כלומר דעיקר הצידה הוא המעשה האחרונה שנועל בפני הצבי, ואם לא נעל הדלת, אף על פי שצדו בעצמו שהוליכו בידיו משדה והכניסו לבית ולא נעל - לאו כלום עבד, ונמצא דעיקר הצידה היא הנעילה.

ואם שנים נעלו הדלת - שניהם פטורים, דבכל מלאכת שבת שנים שעשאו פטורים, דכתיב: 'בעשותה', שיחיד יעשה המלאכה כשיכול בעצמו לעשות. אמנם אם אחד לא יכול לנעול ונעלו שנים - שניהם חייבין, דזה אינו יכול וזה אינו יכול - שניהם חייבים. ואם זה יכול וזה אינו יכול - היכול חייב, וכמ"ש בסימן ש"א גבי הוצאה, והשני הוי מסייע ואין בו ממש. אמנם אם הפתח כבר מגופף, דאז כבר הוא כנצוד - מותר לנעול הפתח במנעול, אף על גב דבזה מוסיף שמירה על שמירתו, מכל מקום בעניינא דצידה לא עבד כלום, שמכבר נגמרה צידתו, ועיין מ"ש בסעיף ט"ז.

סימן שטז סעיף יב

צבי שנכנס לבית והפתח פתוח, ובא אחד וישב על הפתח ומילא את הפתח באופן דעל פי ישיבתו נצוד הצבי, יכול השני לישב בצדו מלפניו או מלאחריו. ואפילו אם עמד הראשון והלך לו ועתה אין הצבי יכול לצאת על ידי השני, מכל מקום - הראשון חייב והשני פטור, ומותר לו לעשות כן לכתחלה, דאין זה אלא כמו ששומר לצבי שנצוד ביום אתמול דלאו כלום קעביד, והכי נמי כן הוא.

סימן שטז סעיף יג

ודע שיש אומרים דאימתי השני פטור, דוקא בכהני גווני שהשני ישב מלפניו והראשון נכנס להבית, דמעולם לא היתה הדלת פתוחה אף רגע (תוי"ט שם וא"ר סקט"ז), והוא הדין אם ישב מלאחריו, והראשון עמד והלך לחוץ.

אבל אם ישב בצדו ועמד הראשון והלך לו, והשני נעתק ממקומו ומילא מקום הראשון - גם השני חייב, דכיון דכרגע נשאר המקום פנוי והיה הצבי יכול לצאת, נמצא דהשני כשישב עשה הצידה של עכשיו. ויש אומרים דאפילו בכהני גווני מותר להשני לכתחלה, מפני שהצבי כבר נצוד, כמו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח, האם אסור לו לסתום הפתח (מג"א סקי"א ות"ש סקי"א).

סימן שטז סעיף יד

ובתוספתא שם משמע להדיא כדיעה ראשונה, דתניא:

"הצד צבי בחצר שיש לו שני פתחים - פטור (אפילו נעל האחת). נעל הראשון את הפתח ובא השני ונעל את הפתח השני - השני חייב והראשון פטור. חזר הראשון ופתח ונעל - הראשון חייב על צידה שניה"

עכ"ל, הרי להדיא דאף אחר שכבר נצוד, אם פתח את הפתח אחר כך וחזר ונעלה – חייב, מפני שהיה הצבי יכול לצאת. ולפי זה באמת בתרנגולת שבבית, אם נפתחה הפתח - אסור לנועלה.

ועוד שנינו שם בהך עניינא דישב השני בצד הראשון, וזה לשון התוספתא:

"ישב אחד על הפתח ובא אחר וישב לו מבפנים, ובא אחר וישב לו מבחוץ - היושב על הפתח חייב ושנים האחרונים פטורים"

עכ"ל, משמע להדיא כדיעה ראשונה, דזה ששנינו: "ובא השני וישב בצדו", היינו מלפניו או מלאחריו כמ"ש, ולא מן הצד ממש.

מיהו זהו וודאי אפילו לדיעה ראשונה, כשהשני ישב מן הצד ולא הניח אף רגע פנוי אלא הראשון עמד והשני באותה רגע מילא מקומו - דגם כן לאו כלום הוא כמובן, וכמו כן בתרנגולת שבבית שפותח הפתח ותיכף נועלה - אינו כלום, והאיסור אינו אלא כשהיה זמן מועט פתוח, דאז בטלה הצידה הראשונה ונעשה עתה צידה חדשה.

אך בתרנגולים שבבית לא שייך צידה כלל, כפי מה שיתבאר בסימן תצ"ז (א"ר שם), וגם בסימן זה יתבאר דחיה ועוף שברשותו - אין בהן צידה, ואפילו למי שאוסר לצודן בשבת, מכל מקום חיובא ליכא. ולכן אין חשש בפתיחת הפתח ובסגירתו בעופות הבייתים שלנו.

סימן שטז סעיף טו

עוד מבואר בתוספתא שם:

"ישב אחד על הפתח ובא אחד וצדו מבפנים - היושב על הפתח חייב והצדו מבפנים פטור"

עכ"ל. כלומר אפילו אם השני צדה אותו ממש בהבית - מכל מקום פטור, כיון שהוא כבר כנצוד מישיבתו של הראשון על הפתח. מיהו יראה לי דבכהני גווני השני פטור אבל אסור.

ועוד שנינו שם:

"ישב אחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו, אף על פי שמתכוין לישב עד שתחשך – פטור, מפני שקדמה צידה למחשבה. אין לך שיהא חייב אלא המתכוין לצוד, אבל קדמה צידה למחשבה - פטור"

עכ"ל. כלומר דכיון דכשישב על הפתח לא ידע כלל שיש צבי בבית, אך בישיבתו כשנתוודע ישב בכונה עד הלילה כדי שישאר שמה – פטור, מפני שהצידה קדמה למחשבה. ונראה דפטור ומותר, וכן הוא בגמרא (ק"ז.): "נכנסה לו צפור תחת כנפיו - יושב ומשמרו עד שתחשך”, הרי דמותר לכתחלה לשומרו עד שתחשך.

סימן שטז סעיף טז

כבר נתבאר בסעיף י"א דזה יכול וזה אינו יכול - היכול חייב. וכתבו רבותינו בעלי התוספות (צ"ג. ד"ה 'אמר') דהאי 'אינו יכול' היינו אפילו שהוא בעל כח הרבה, אלא שהוא נושא הקורה בענין זה שאלמלא אחר לא היה יכול לנושאה לבדו, כגון באצבע או תופשה בענין זה שאינו יכול לנושאה לבדו. דמה לנו לכחו, כיון דהשתא מיהא אינו יכול לנושאה עכ"ל.

וזהו שאמרו בירושלמי (פרק י"ג הלכה ו') על המשנה דצבי שנכנס לבית, נעלו שנים פטורים, לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין, אומר הירושלמי: "היה אחד בריא ואחד תש, נעל החולה כל צרכו ולא נעל הבריא כל צרכו - החולה חייב והבריא פטור" עכ"ל. כלומר לא מיבעיא אם שניהם שוים בבריאות וכל אחד יכול לנעול לבדו, אלא שאחד מהם נעל בכח חלוש באופן שהוא לבדו לא היה יכול לנעול על פי כח הזה, דהוא פטור והשני חייב, אלא אפילו אחד בריא ואחד חולה, אלא שהבריא נעל בכח חלוש והחולה בכל כחו - הבריא פטור והחולה חייב (כן פירש בגליון הש"ס שם, ובפ"מ ע"ש, והק"ע פירש פירוש זר ותמוה ע"ש).

סימן שטז סעיף יז

עוד איתא שם בירושלמי:

"היה צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי - מותר"

עכ"ל.

ויש פירשו שאפילו ידע שהצבי בתוכו, אלא שכוונתו היתה רק לנעילת ביתו, ורק ממילא נתפס הצבי – מותר. והשיגו על זה דאיך אפשר לומר כן, והרי פסיק רישא הוא (ר"ן סוף פרק י"ג). אלא דהכי פירושו: שהוא עסוק בנעילת ביתו ולא ידע כלל שצבי בתוכו, ואחר כך מצא הצבי בתוכו - מותר ואינו מחויב לפתוח הדלת שיצא הצבי (שם). ואיני מבין, דאם כן מה חידש הירושלמי על המשנה, דהא במשנה אומר גם כן: 'הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו'.

ולעניות דעתי הכי פירושו: דהוא עוסק בנעילת ביתו ועומד בגמר הנעילה, ובתוך כך נכנס הצבי - אינו מחויב לעכב את עצמו מלנעול. ואין זה ענין לפסיק רישא, כיון שאין לו עסק כלל בצידתו (ואולי דזהו כונת הרשב"א שהביא שם הר"ן והמג"א סקי"א).

סימן שטז סעיף יח

כתבו הטור והש"ע סעיף ז':

"הצד נחשים ועקרבים בשבת או שאר רמשים המזיקים, אם לרפואה – חייב, ואם בשביל שלא ישכנו - מותר"

עכ"ל, וזהו משנה בפרק ב' דעדיות, והובא בשבת סוף פרק י"ג.

ומפרש שם דאף על גב דבמשנה תנן 'פטור', הך פטור הוא פטור ומותר, והטעם דהא זהו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובמקום היזק לא גזרו רבנן. ואם היה נזק ברי, כגון שרודפין אחריו - מותר גם להורגן כמו שיתבאר, אך בכאן מיירינן שאין הנזק ברי, לפיכך איסור תורה אין לעשות בשביל זה, אך איסור דרבנן, והיינו מלאכה שאינה צריכה לגופה - לא העמידו רבנן דבריהם בחשש נזק.

ואם לרפואה – חייב, מפני שכשיצודם לרפואה הלא מתכוין לצודם, והוה מלאכה הצריכה לגופה, ולפיכך חייב. ואין זה בחולה שיש בו סכנה והרפואה בדוקה, דאם כן הא מותר לחלל שבת, אלא דמיירינן או בחולה שאין בו סכנה, או שיש בו סכנה ואין הרפואה בדוקה.

סימן שטז סעיף יט

והנה זהו נכון לשיטת הפוסקים דקיימא לן כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל להרמב"ם בפרק א' דפסק כרבי יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אי אפשר לפרש דבשביל שלא ישכנו הוה ההיתר מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובאמת כתב הרמב"ם סוף פרק י' וזה לשונו:

"רמשים המזיקים, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם, אף על פי שאינם ממיתים, הואיל ונושכין - מותר לצוד אותן בשבת, והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה: כופה כלי עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו"

עכ"ל.

והך ד'אם לרפואה חייב' השמיט, משום דכתב מקודם דשקצים ורמשים שיש במינן צידה, הצדן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן – חייב, הואיל ונתכוין לצוד עכ"ל, וממילא דגם לרפואה חייב.

וזהו שכתב 'הואיל ונתכוין לצוד' צריך ביאור, דאפילו לא נתכוין לצוד הא הוי פסיק רישא. אמנם הכוונה כן הוא, דבצידה כשלא נתכוין לצוד אלא להגן שלא ישיכנו - אין זה בכלל צידה כלל, דצידה עיקר כונתו לצודו לרשותו, ובכאן עיקר כונתו להרחיקו, והוה היפך ממש מצידה. ולכן גם ענין מלאכה שאינה צריכה לגופה לא שייך כאן, דאין זה מלאכה כלל, כיון שהוא היפך מעיקר כוונת המלאכה כמ"ש.

וזהו שאמר שם: "והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן... כופה עליו כלי", כלומר דבכהני גווני לא הוי בכלל צידה. (ומ"ש המג"א סקי"ב שאין במינן נצוד הוא דבר תמוה, וכבר השיג עליו הא"ר, ובת"ש כתב דטעות הדפוס הוא וכן צריך לומר: 'שיש במינן נצוד', ועיין מחצית השקל ופרמ"ג ואין נפקא מינה בזה, וכונת הרמב"ם כמ"ש) (ובזה מתורץ קושית בה"ג בתוספות ריש שבת ד"ה הצד ע"ש ודו"ק)

סימן שטז סעיף כ

וזהו בענין צידת המזיקין, ואיך הדין להרגם, כן הוא: שכל חיה ורמש שהם נושכים וממיתין ודאי - נהרגין בשבת אפילו אין רצין אחריו, דאם רק נראו הוי פיקוח נפש ודוחה את השבת. ושארי מזיקין כגון נחש ועקרב במקום שאין ממיתין וודאי: אם רצים אחריו - מותר להרגם, דזהו פקוח נפש, ואם לאו - אין כאן פקוח נפש ואסור. אבל מותר לדרסם לפי תומו, ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאלו אינו מכוין, כן הוא לשון רבינו הב"י בסעיף י'.

וזה אינו אלא למאן דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, והאיסור הוא מדרבנן, התירו בזה שיש חשש נזק. אבל להרמב"ם ודאי אסור במתכוין.

וזה שאמרו בגמרא (קכ"א:): 'נחש ועקרב דורסן לפי תומן' הכי פירושו: כשהוא הולך לתומו ונחש ועקרב בפניו, אין צריך לסור מהם אלא הולך כדרכו ואם מתו על ידי דריסתו עליהם מתו, הואיל ולא נתכוין, כן פירש רש"י שם. וממילא דאפילו לרבי יהודה מותר, דאין כאן פסיק רישא, ודבר שאין מתכוין אפילו לרבי יהודה האיסור הוא רק דרבנן, ומשום חשש נזק מותר.

וראיתי מי שטרח להעמיד דברי הרמב"ם שכתב בריש פרק י"א דמותר לדורסם לפי תומן הכונה אפילו במתכוין להורגם (מ"מ שם), והטעם משום דנחש ועקרב על פי רוב בכל מקום ממיתין ויש בזה סכנת נפשות, אבל בשארי מזיקין אסור (מג"א סקכ"ג), ודברים תמוהים הם כמו שנבאר בס"ד.

סימן שטז סעיף כא

וזה לשון הרמב"ם בפרק י"א דין ד':

"חיה ורמש שהם נושכין וממיתין ודאי, כגון זבוב שבמצרים וצירעא שבנינוה ועקרב שבהרים (בגמרא הגירסא 'שבחדייב') ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום - מותר להורגן בשבת כשיראו. ושאר כל המזיקין: אם רצין אחריו - מותר להרגן, ואם היו יושבין במקומן או בורחין מלפניו - אסור להורגן. ואם דרסן לפי תומו בשעת הילוכו והרגן - מותר"

עכ"ל.

ואם כן כלל כל המזיקין, ולא פרט נחש ועקרב. ועוד דאיך אפשר לומר 'שעל פי רוב ממיתין', הא כתב: 'או בורחין מלפניו', וכיון שבורחין מלפניו איך מותר לחלל שבת. ועוד דמדברי הרמב"ם נראה להדיא כרש"י, מדכתב: 'ואם דרסן... והרגן', למאי מסיים 'והרגן', כיון שדרס עליהן להרגן פשיטא שהרגן. אלא דהכי פירושו: שדרסן לפי תומו בשעת הילוכן, ואינו בהכרח שעל ידי זה יהרגו, לזה אומר 'והרגן', כלומר אם הרגן מותר. (וצע"ג על המ"מ שכתב דרש"י פירש לרבי שמעון ע"ש, וברש"י מפורש אפילו לרבי יהודה ע"ש, ולא ידעתי אם זהו מהמ"מ, ואולי תלמיד טועה כתבו)

סימן שטז סעיף כב

לפי מה שנתבאר מותר להרוג כלב שוטה בשבת, דסכנה ברורה היא. ויש להסתפק אם אינו ברור שזהו כלב שוטה אלא שיש בו ספק, אם הוי ככל ספק פקוח נפש דדוחה את השבת, או דאינו דומה, דאפילו בודאי כלב שוטה גם כן אינו אלא ספק, דאטו מוכרח הוא לנשוך למי שפוגע, וכיון דבעצם שטותו יש ספק, אולי לא ניתן לחלל את השבת.

ואף על גב דבפקוח נפש מחללין שבת אפילו בהרבה ספיקות, כמ"ש בסימן שכ"ט, מכל מקום זהו הכל כשהפקוח נפש נראה. אבל כשיש ספק בהעיקר, אולי לא הותרה, ויש להתיישב בזה, מיהו זהו ודאי דצריך לומר לאינו יהודי שיהרגנו. ולהרוג השממית שקורין שפי"ן בשבת - איסור גמור הוא וחייב חטאת, דהא אינה מזקת, ואף אם תפול לתוך המאכל גם כן מי יימר שהיא מסוכנת, וגם יכולים לכסות המאכל. ויש מן ההמון שהורגים בשבת, ומחויבים להודיעם שאסור מן התורה (מג"א שם).

סימן שטז סעיף כג

שנו חכמים במשנה (פרק י"ד משנה א'):

"שמ(ו)נה שרצים האמורים בתורה: הצדן והחובל בהן – חייב, ושאר שקצים ורמשים: החובל בהן – פטור, הצדן לצורך – חייב, שלא לצורך – פטור".

והשמ(ו)נה שרצים מפורשים בפרשת שמיני: החלד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת.

ולענין צידה ההפרש בינם לשאר שקצים ורמשים דאותם על פי רוב צודה האדם אותן לצורך עורן, לפיכך חייבין על צידתן דהוי מלאכה הצריכה לגופה, אבל שארי שקצים ורמשים סתמן צידתן שלא לצורך אלא שלא יזיקו, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן דוקא הצדן לצורך חייב, אבל שלא לצורך וגם סתמן הוי שלא לצורך ופטור (ר"ן שם).

ולכן הרמב"ם שפסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, פסק דלא כמשנתינו, וזה לשון הרמב"ם בפרק י' דין כ"א:

"אחד שמ(ו)נה שרצים האמורים בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה, הצד אחד מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן – חייב, הואיל ונתכוין לצוד וצד, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה"

עכ"ל. וזה שפסק ברמשים המזיקים שמותר לכפות עליהם כלי, משום דבשם אין זה צידה כלל, כמ"ש בסעיף י"ט.

ולכן הטור וש"ע דפסקו כרבי שמעון כתבו המשנה כצורתה, וכללא דמילתא: דלצורך הוה מלאכה הצריכה לגופה, ושלא לצורך הוה אין צריך לגופה. וזהו בכל המינים, רק בסתמא שמ(ו)נה שרצים הוויין לצורך, ושאר שקצים ורמשים הוויין שלא לצורך.

סימן שטז סעיף כד

ולענין חבלה ביאור הדברים: דחובל בשבת חייב כשעושה חבורה, וצריך לזה שני תנאים: האחד שיעשה חבורה בנפש חיה שיש לה עור ויצא ממנה דם, או שיהיה הדם צרור תחת העור, והשני שיתכוין באותה חבורה ליהנות מן הדם או מן הבשר לרפואה או להאכיל לבהמה. אבל אם אל נתכוין אלא להזיקה או לצערה - הרי הוא מקלקל בעלמא ופטור (רמב"ם בפירוש המשנה שם).

ושמ(ו)נה שרצים שבתורה כולן יש להן עורות כמו חיה ובהמה ועוף, ואף על גב דלענין טומאה יש מהן שעורותיהן כבשרן, מכל מקום לענין שבת יש להן עור, ולכן החובל בהן - חייב אף שלא יצא הדם עדיין אלא שנצרר תחת העור. אבל שאר שקצים ורמשים החובל בהן - פטור עד שיצא הדם לחוץ, דבהם ליכא למימר שנצרר הדם תחת העור כיון שאין להם עור. ואין הכונה שאין להם עור כלל, אלא העור שלהם דק ורך ובמהרה נצרר הדם שם אף על פי שאין חבורה, ואם רק יהיה חבורה יצא הדם לחוץ.

סימן שטז סעיף כה

ולאיזה אב מלאכה שייך חובל, הרמב"ם בפרק ח' דין ז' כתב דחובל חייב משום מפרק, שזהו תולדה דדישה, דחובל גם כן מפרק הדם מן הבשר. ואף על גב דפסק בעצמו שם דאין דישה אלא בגידולי קרקע, זהו רק למעוטי בריות שבמים כדגים ותולעים ואין בהם משום חובל, אבל בהמה חיה ועוף והאדם הגדילין בארץ, מקרי גידולי קרקע (מ"מ שם).

וכיון דהאיסור הוא משום מפרק, לכן כתב דאינו חייב עד שיהיה בהדם שהוציא כגרוגרות, ובנצרר הדם צריך המקום הצרור שיהא כגרוגרות, כשיעור אוכל בשבת דהוה כגרוגרות, דדישה ומפרק הם באוכלין. ורש"י ז"ל בריש פרק שמנה שרצים פירש שני פירושים בחיובא דחובל: האחד משום צובע, והשני משום שוחט, והיינו נטילת נשמה, כי הדם הוא הנפש. ולזה הסכימו התוספות וכל הראשונים דחיובא דחובל הוא משום נטילת נשמה, והאב מלאכה הוא שוחט, ולפי זה אין צריך כגרוגרות אלא אפילו במעט דם חייב.

סימן שטז סעיף כו

וכתב הרמב"ם שם דזה שנתבאר במכוין להזיק פטור מפני שהוא מקלקל,

"במה דברים אמורים: בבהמה חיה ועוף וכיוצא בהם. אבל החובל באדם, אף על פי שנתכוין להזיק - חייב מפני נחת רוחו, שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי זה כמתקן, ואף על פי שאין צריך להדם שהוציא ממנו - חייב"

עכ"ל, וזהו לשיטתו שפסק במלאכה שאינה צריכה לגופה חייב.

אבל לרוב הפוסקים – פטור, שהרי אין צריך לגוף החבלה, וכן הוא להדיא בגמרא (ק"ה:) דזה תלוי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון ע"ש. וכן פסק הרמב"ם בפרק י' דין י' לענין קורע דהוה מקלקל, דבקורע לשכך חמתו - הרי זה כמתקן וחייב, וכן בריש פרק י"ב לענין הבערה להשחית, דשורף גדישו או ביתו של חבירו כדי להנקם בו ובזה שככה חמתו - חייב ע"ש.

והראב"ד וכמה מן הראשונים חולקים עליו, דבכהני גווני אף לרבי יהודה לא מיחייב. דהן אמת דמקודם אומר הש"ס לרבי יהודה דזה מקרי מתקן, דקעביד נחת רוח ליצרו, אבל הא פריך על זה: "וכהני גווני מי שרי, והתניא: המקרע בגדיו בחמתו והשובר... יהא בעיניך כעובד עכו"ם, שזהו אומנתו של יצר הרע וכו'” ע"ש, הרי דוחה מה שאמר מקודם שזה מקרי מתקן. והרמב"ם סבירא ליה שאינו דוחה הדין, אלא כלומר דבודאי אסור לעשות כן אפילו בחול, מיהו לענין שבת - מקרי מלאכה, דעל כל פנים מתקן לתאוותו המזוהמת, ואיסור יש בזה גם כן אף בחול (עיין מ"מ שם).

סימן שטז סעיף כז

ודע דבכמה מקומות בש"ס נמצא פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון במקלקל בחבורה ובהבערה, דרבי יהודה פוטר ורבי שמעון מיחייב. והוחלפה שיטתם, דרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה - פוטר במקלקל בחבורה ובהבערה, ורבי שמעון דפוטר באינה צריכה לגופה – מחייב.

ורש"י ז"ל (ק"ו.) הסביר הדברים וכן הוא הצעה של שמועה, דהנה מנלן דהתורה חייבה בחובל, דהנה מילה הוה חבלה והתורה התירתה בשבת. ואי סלקא דעתך דחובל לא נאסרה מן התורה, למה הוצרכה להתיר המילה, הא אין כאן איסור כלל מן התורה. וכן בהבערה אסרה תורה בבת כהן שזינתה דחיובה בשריפה, ואסרה תורה לשרפה בשבת (יבמות ו':). ולמה אסרה והרי מקלקל הוא, אלא שמע מינה דמקלקל בהבערה חייב.

ורבי יהודה סבירא ליה דאין כאן קלקול, כיון שיש בשניהם מצוה - שפיר הוי מתקן. ואף על גב דזהו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאין צריך תכלית המלאכה אלא תקון המצוה, הא לרבי יהודה חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. וכן באיזה תקון שיהיה חייב לרבי יהודה, כגון בחובל כשצריך הדם לכלבו, ומבעיר בצריך לאפרו, ואף שאינה צריכה לגופה – חייב.

וכל זה לרבי יהודה, אבל לרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, אין כל זה תקון לעצם המלאכה והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ועם כל זה חייבה התורה - שמע מינה דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב.

סימן שטז סעיף כח

ולכן הרמב"ם שפוסק כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, לכן פסק בחובל וצריך לדם ובמבעיר וצריך לאפר – דחייב. אבל באין צריך לדם ולאפר – פטור, משום דהוי מקלקל.

והנה לפי זה לשארי הפוסקים דפסקי כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה היה להם לפסוק להיפך, דמקלקל בחבורה ובהבערה תמיד חייב אף באין צריך לדם ולאפר, ולא מצינו מי שפסק כן. והן אמת דהטור והש"ע לא נחתי בחיובים, דכיון דאפילו מקלקל אסור מדרבנן שוב לא נחתי לחלק בין חיוב דאורייתא לדרבנן כידוע, מכל מקום לדינא יש לנו לדעת איך הוא לשיטה זו.

סימן שטז סעיף כט

והנה לשיטת רש"י ודאי כן הוא, דלרבי שמעון חייבים בחובל ומבעיר אף על פי שאין צריך לשום דבר. אמנם רבותינו בעלי התוספות חידשו שם בזה דלרבי שמעון גופה יש פלוגתא בגמרא שם בזה, דרבי אבהו סבירא ליה דלרבי שמעון חייב בלא שום תקון, ורבי יוחנן סבירא ליה דאפילו לרבי שמעון צריך תקון קצת או תקון דמצוה, או שצריך לכלבו ולאפרו, וזה מקרי צריך לגופה. והיינו כיון דעצם המצוה נעשית באופן זה, צריך המלאכה לגופה של מלאכה כדי לעשות המצוה.

אמנם חובל וצריך הדם לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו - ודאי זה מקרי אין צריך לגופו, כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה, ולא משכחת לה אלא חובל ומבעיר באיסורי הנאה, שסבור שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה, דבאיסורי הנאה שאין ראוי לשום דבר - מקרי זה צריך לגופה.

וזה הוכיחו רבותינו שם, דאפילו לרבי שמעון דמחייב במקלקל בחבורה ובהבערה - מכל מקום מצריך מלאכה הצריכה לגופה ע"ש. ולפי זה לשיטת התוספות בחובל ומבעיר – פטור, לבד מבחובל ומבעיר באיסורי הנאה להשתמש בהדם והאפר - חייב.

סימן שטז סעיף ל

כבר נתבאר דדבר שאין במינו נצוד אינו חייב על צידתו אבל אסור מדרבנן, כמו ששנינו בברייתא (בק"ו:): "דבר שבמינו נצוד - חייב, ושאין במינו נצוד – פטור". וכן הוא לשון הרמב"ם בסוף פרק י': "הצד דבר שאין במינו צידה, כגון חגבין גיזין צירעין ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו - הרי זה פטור" עכ"ל, וכל פטורי דשבת - פטור אבל אסור, דגזרינן אטו יש במינו נצוד.

ולכן פרעוש והיא הכ(י)נה השחורה הקופצת שקורין פלי"י, ובערבית ברגו"ת - אסור לצודו מדרבנן, ומן התורה אין כאן צידה, דאין במינו נצוד. אמנם אם עומד על בשרו ועוקצו - מותר ליטלה ולהשליכה, דבמקום צערא לא גזור. ויזהר שלא להורגה, וההורגה – חייב מפני שהיא פרה ורבה ואינה באה מזיעה, לפיכך היא בריה ככל הבריות. ואסור גם למוללה בידו, שמא יהרגנה, ורק ליטלה התירו משום צערא, וכשהיא על בגדו שאינה נושכתו - אסור גם ליטלה.

ויש אומרים דכשהיא על חלוקו מבפנים או במכנסים או בפוזמקאות שקופצת שם - רשאי ליטלה ולהשליכה, וכן המנהג. ויש מי שחושש אפילו כשעומדת על בשרו ואינה עוקצת, והמנהג כמ"ש (עיין מג"א סקי"ח וט"ז סק"ח). אבל הכ(י)נה הרוחשת הנמצאים בראש ובבלאי בגדים - מותר להורגה, שאינה בריה והיא באה מזיעה.

סימן שטז סעיף לא

ומכל מקום המפלה כליו מכ(י)נים - לא יהרגם אלא מוללן בידיו וזורקן, משום דבשם מצויים גם פרעושים, וגזרינן שאם נתירו להרוג הכ(י)נים יהרוג גם הפרעושים. ולכן המפלה ראשו - מותר להרגם, דבראש לא שכיחי פרעושים.

וזה לשון הרמב"ם פרק י"א דין ב':

"רמשין שהן פרין ורבין מזכר ונקבה או הווייתן מן העפר, כמו הפרעושין, ההורג אותו - חייב כהורג בהמה וחיה. אבל רמשים שהווייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטניות - ההורגן פטור... ומותר להרוג את הכ(י)נים בשבת, מפני שהן באין מן הזיעה",

עכ"ל.

ויש בהן ג' מחלוקות: חיוב חטאת, ופטור אבל אסור, ומותר לכתחלה, ועוד יתבאר בזה בסימן שי"ח בס"ד.

סימן שטז סעיף לב

כמו שהתירו בנחש ועקרב כשיש בהם חשש נזק לדורסן לפי תומן, כמ"ש בסעיף כ', כמו כן יש עוד דבר אחד שהתירו בדריסה לפי תומן, מפני שאין דעתו של אדם סובלתן. והיינו דידוע דלהשוות את הגומא - אסור מן התורה, דזהו כבנין כמ"ש בסימן שי"ג, וממילא שאסור לשפשף ברגליו רוק שעל גבי קרקע משום השוויית הגומות. והתירו חז"ל (קכ"א:) לדרוס הרוק לפי תומו בדרך הלוכו משום מאיסותא, והיינו שלא יתכוין למרח ולהשוות גומות. ואף על גב דממילא ממרח, מיהו כיון דלא מכוין – שרי, ובלבד שלא תהא בזה פסיק רישא, כמ"ש בנחש ועקרב.

וזהו להרמב"ם דפסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אבל לשארי פוסקים - מותר אפילו בפסיק רישא, משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

וזהו הכל במקום דליכא רצפה, אבל ברצפה - מותר למרח, דלא שייך שם אשוויי גומות, וגם מירוח אין כאן, דמירוח אינו אלא כשממרח דבר על חבירו, ולא כשרצונו שתבלע בקרקע וברצפה שלא תהא ניכר כלל, דזהו עיקר כוונתו (מג"א סקכ"ד).

ויש מי שכתב דהאידנא לא קפדינן ברוק משום מאיסותא, ולכן אסור לשפשף רק להעמיד רגליו עליו בלי שפשוף. אבל ליחה היוצאה מן הפה ומן החוטם - ודאי מאוס לכל ומותר בשפשוף (שם סקכ"ה), וברצפה מותר בכל ענין.

סימן שטז סעיף לג

שנו חכמים במשנה (ק"ז.):

"חיה ועוף שברשותו - הצדן פטור",

וכן הוא לשון הרמב"ם סוף פרק י':

"חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה - הצדן פטור, וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור".

ויראה לי דמטעם זה לא נמצא בטור דין זה, דכיון דמדרבנן אסור, לא חש לבאר דמדאורייתא פטור, שאין זה מדרכו.

ורבינו הב"י בסעיף י"ב כתב: "חיה ועוף שברשותו - מותר לצודן" ע"ש, והולך לשיטתו בספרו הגדול שכתב שזהו מה שאמרו בריש שבת, כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבר מהנך תלת: צידת צבי וכו'.

ודבריו תמוהין, דזה קאי על הדין שישב האחד על הפתח ומילאוהו ובא השני וישב לו בצדו, דעל משנה זו המאמר הזה בסוף האורג (וגם המג"א ססקכ"ו התפלא על זה). וראיה ברורה דזהו פטור אבל אסור מתוספתא (פרק י"ג) דתניא: "אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות וכל דבר שאין מחוסר צידה - פטור" עכ"ל, ומחוסר צידה הוא צפור לבית וצבי לגינה ולחצר, כמבואר במשנה, ושם פשיטא דאסור, כמ"ש רבינו הב"י בסעיף א'.

סימן שטז סעיף לד

ואיתא בירושלמי על משנה זו דחיה ועוף שברשותו הצדן פטור: לא אמרו אלא שברשות אדם, הא אם אינן ברשות אדם – חייב. אמר רבי ייסה הדא אמרה: שור שמרד הצדו בשבת - חייב עכ"ל.

ויש מי שמפרש דחדא מילתא היא, דאינו ברשות אדם הוא שמרד (פ"מ), ואם כן מהו הלשון 'הדא אמרה'. ויש מי שפירש 'אינו ברשות האדם' שאינו יכול לכבשו (ק"ע), ואם כן היינו שור שמרד.

ולעניות דעתי נראה דהכי פירושו: דוקא כשהן ברשותו בביתו או בחצירו, אבל אם אינם ברשותו, כגון שהלכו לחצר אחר כדרך הבעלי חיים ולא מרדו גם כן, וכשבעל הבית שורק להם יבואו לכלובן - מכל מקום חייב, דכיון דאינן ברשותו ונצרך להביאן לרשותו, מקרי צידה. ולזה אמר רבי יהודה: הדא אמרה שור שמרד, כלומר שאינו מניח עצמו לתפוס, אף על פי שהוא ברשות הבעלים - מקרי צידה. ולכן אם יש תרנגולת מורדת שפורחת מפינה לפינה כשרוצים לתופסה - הצד אותה חייב חטאת.

סימן שטז סעיף לה

וזה לשון רבינו הב"י:

"חיה ועוף שברשותו - מותר לצודן, והוא שלא ימרודו. אבל אם הם מורדים - אסור לתפסם אף בחצר, אם החצר גדול שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה"

עכ"ל. וכתב עליו רבינו הרמ"א:

"ויש אומרים דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו, ואם צדן – פטור. אבל פרה וסוס, וכל שכן שאר חיה ועוף שמרדו, אם צדן - חייב חטאת, וכן עיקר"

עכ"ל, ובודאי שכן הלכה.

ולפי מה שבארנו דברי הירושלמי, אפילו כי לא מרדו, אם צדן מרשות אחר - חייב חטאת. מיהו על כל פנים לדינא אסור להתעסק בשבת בתפיסת בהמה חיה ועוף.

סימן שטז סעיף לו

אמנם עם כל זה הדברים צריכים ביאור, דאם כן אסור להכניס פרה וסוס לרפת ותרנגולת ללולה, והרי מפורש שנינו (קכ"ח:): "מדדין בהמה חיה ועוף בחצר", ואפילו תרנגולת שאסורה - זהו מטעם מוקצה ולא מטעם צידה, כמ"ש בסימן ש"ח.

אמנם ענין צידה לא שייך כלל בבהמות ועופות בייתית המורגלין ומעצמן נכנסות לכלובן גם כן, ולכן אם הבעלים שורקים להם והולכים לכלובן בלי סירוב - אין זה בגדר צידה כלל כמובן, ובזה שנינו: 'מדדין וכו'. וענין הצידה שאמרנו חיה ועוף שברשותו מותר לצודן או פטור אבל אסור, מיירי באותן שאין מורגלין עדיין ונצרך איזה השתדלות להכניסן לכלובן להפסיק להם הדרך וכיוצא בזה, בזה הם כל החלוקות שנתבארו (וכעין זה ראיתי בחיי אדם כלל כ"ט בנשמת אדם אות ב' ע"ש).

סימן שטז סעיף לז

והנה בהמות וסוסים הם תמיד בני תרבות, ואין שייך בהם ענין צידה אם לא כשמרדו, וזה לא שכיח. אבל בתרנגולים ותרנגולות צריך כל בעל הבית להשגיח על בני ביתו, דאם הם מורגלים בבית ונוחין ליכנס לבית או לכלובן, והיינו כששורקין ומצפצפין להם באים תיכף – מותר.

האמנם אם אינם מורגלים ויש ביניהם שפורחין לכאן ולכאן, ונשמטים מתחת יד הבעלים עד שנצרך לעמוד לפניהם להפסיק להם הדרך, אם הם בחוץ - אסור לישראל להכניסם לבית או לכלובן על ידי מעשה בהפסקת הדרך אלא על ידי אינו יהודי, ובזה יש איסור דרבנן בכל ענין. ואם הם מורדים כמשתגעים כמו שמצוי כן בתרנגולים - קרוב לבא לידי איסור דאורייתא, וצריך ליזהר בזה מאד מאד.

ואווזים ואינדיקעס נראה שהם נוחים ואין בהם צידה, ומכל מקום גם בהם יש לדקדק לבלי לבא לידי חילול שבת ח"ו, וטוב להכניסן על ידי אינו יהודי אם אינן נוחות שיבואו על ידי שריקה. וביונים נראה שאסור בכל ענין, דבהן כפי הנראה ודאי שייך צידה.

סימן שטז סעיף לח

כתב רבינו הרמ"א: "חתול דינה כשאר חיה, ואסור לתפשה בשבת" עכ"ל. ואין בזה רבותא, דודאי יש במינה נצוד, אלא כונתו אפילו חתול הבייתי כשיצאה - אסור לעמוד בפניה ולהפסיק לה הדרך עד שתכנס להבית. ואם שורקין לה בפיו ונכנסת מפני הרגילה בבית זה - נראה דמותר.

וזה שכתב 'לתפשה' לאו דוקא, שהרי היא מוקצה, אלא כלומר לעשות דבר עד שתכנס כמ"ש. ודבורים שיצאו מכוורת - הוה צידה ואסור להחזירן (עיין ש"ת סקי"ח).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שיז

קיצור דרך: AHS:OH317

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שיז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין קשירה, ועניבה, והתרה, ותופר, וקורע
ובו עשרים ותשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט

סימן שיז סעיף א

קשירה היא מאבות מלאכות, וכן התרת הקשירה. והיכן היו במשכן, שכן צידי חלזון היו קושרין ומתירין (ע"ד:), דהרשתות שצדין בהן החלזון עשויין קשרים קשרים, והן קשרים של קיימא (רש"י), וגם הם מעשה אומן, ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו, ומתיר מכאן וקושר בכאן (שם). ובירושלמי בכלל גדול איתא, דבתופרי יריעות ובאורגי יריעות המשכן היתה קשירה והתרה, והש"ס שלנו לא ניחא לה בכך ע"ש.

ותולדת קושר הוא הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף, והוא מין עץ רך שעושין ממנו חבלים, או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או חוטי שיער וכיוצא בהן - הרי זה תולדת קושר. ושזירה וטווייה לא שייך בזה, דאין זה אלא בחוטין דקים לעשיית בגדים, ולכן אין בזה רק קושר. ושיעורן: כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה, שנמצאת מלאכתו מתקיימת.

וכן המפריד את הפתיל - הרי זה תולדת מתיר וחייב, והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד. ושיעורו כשיעור הפותל, כן כתב הרמב"ם בפרק י' דין ח' ע"ש.

סימן שיז סעיף ב

רבותינו בעלי התוספות (ע"ג. ד"ה 'הקושר') נסתפקו אם בעינן מתיר על מנת לקשור דוקא כקורע על מנת לתפור אם לאו, ודעתם נוטה דבעינן דוקא על מנת לקשור, וכן כתב הרא"ש, וכן משמע קצת בירושלמי ע"ש.

אמנם רש"י ז"ל לקמן בריש פרק ואלו קשרים דתנן: "כשם שהוא חייב על קישורן - כך חייב על התירן", פירש רש"י דציידי חלזון נצרכים לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימות כדי לקצרן או להרחיבן עכ"ל, הרי דבהתרה לבד חייב, ודוחק לומר דכונתו לקשרם אחר כך, וכן כתב בכלל גדול גבי יריעות המשכן ע"ש.

וכן משמע מדברי הרמב"ם שהבאנו בסעיף הקודם שכתב: דמפריד את הפתיל – חייב, ושלא יתכוין לקלקל. ואי סלקא דעתך דדוקא על מנת לקשור, לא שייך לומר שלא יתכוין לקלקל כמובן, אלא ודאי דבמתיר לחוד חייב אם אין בזה קלקול. וזהו ההפרש בין קורע, דבודאי הוא קלקול, לכן צריך על מנת לתפור, מה שאין כן במתיר, ההתרה עצמה הוי התיקון.

ונמצא שדין זה במחלוקת שנויה, דלרש"י והרמב"ם אין צריך במתיר על מנת לקשור, ולהתוספות והרא"ש צריך על מנת לקשור, וכן נראה דעת הרע"ב בפירוש למשניות.

סימן שיז סעיף ג

שלש חלוקות הן בהקשרים: חיוב חטאת, ופטור אבל אסור, ומותר לכתחלה. ולשיטת הרמב"ם: כל קשר שהוא של קיימא, שקושרין אותו לעולם, והוא מעשה אומן, שההדיוט אין ביכולתו לעשות קשר כזה - חייב חטאת.

וכל קשר של קיימא ואינו מעשה אומן, שגם הדיוט יכול לעשותו, או מעשה אומן ואינו של קיימא, שקשרו לזמן - פטור אבל אסור. וכל שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן - מותר לכתחלה.

סימן שיז סעיף ד

וזה לשון הרמב"ם ריש פרק י':

"הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן – חייב, כגון קשר הגמלים וקשר הספנין וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענים בשעת עשייתן, וכל כיוצא בזה. אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן – פטור. וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן - מותר לקושרו לכתחלה.

כיצד: נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה - הרי זה פטור, וכמו כן כיוצא באלו הקשרים שהן מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותו לקיימא. וכל קשר שאינו של קיימא וקשרו מעשה אומן - הרי זה אסור"

עכ"ל.

ולא הוצרך לבאר מה הן 'שאינו של קיימא' ולא 'מעשה אומן', לפי שרוב הקשרים שבעולם כן הוא. (וצריך לומר להרמב"ם דזה שאמרו בריש פרק ואלו קשרים דקיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באסטרידא איסורא איכא, הוא גם כן קשר אומן, אלא שאינו של קיימא)

סימן שיז סעיף ה

ושיטת הטור שהיא שיטת רש"י אינו כן, דאין שום חילוק בין קשרים של מעשה אומן לאינו מעשה אומן, אלא בין קשר של קיימא לאינו של קיימא. אך באינו של קיימא יש שני סוגים: והיינו דקשר שמתירים בכל יום - מותר לכתחלה, וקשר לזמן - פטור אבל אסור, וקשר תמידי - חייב חטאת אף באינו מעשה אומן.

וגם במשך הזמן יש דיעות, כמו שיתבאר שיש מתירין לכתחלה אף על יותר מיום אחד, אמנם זהו תורף שיטה זו.

סימן שיז סעיף ו

וזה לשון הטור:

"כל קשר העומד להתקיים לעולם - חייבין חטאת על קשירתו והתרתו, בין אם הוא של אומן או של הדיוט. והעומד להתקיים שבעה ימים - פטור אבל אסור... ושעומד להתיר בכל יום - מותר לכתחלה"

עכ"ל.

ודבריו צריכין עיון, דמקודם קאמר דלעולם - חייב, משמע להדיא דאם לאו לעולם - פטור אבל אסור, ואחר כך קאמר דלז' ימים - פטור אבל אסור, משמע דליותר מזה חייב. וגם מדקאמר לז' ימים - פטור אבל אסור, משמע להדיא דפחות מזה מותר לכתחלה, ואחר כך קאמר דשעומד להתיר בכל יום - מותר לכתחלה, משמע דיותר מזה אסור, והמפרשים נדחקו בכונתו (עיין ב"י וב"ח וט"ז סק"א והמעיין יראה כמה מהדוחק ע"ש).

סימן שיז סעיף ז

ולעניות דעתי נראה דהטור מילתא דפסיקא נקיט, דלעולם - ודאי חייב חטאת, ולשבעה ימים - ודאי פטור אבל אסור, ושמתיר בכל יום - ודאי מותר לכתחלה, אבל בין שבעה עד לעולם יש חילוקי דיעות כמו שיתבאר, וכן בין יום אחד לעד ז' ימים יש חילוקי דיעות, ולא נחית הטור להכריע בזה. וכשבא לפסוק הלכה פסק דרק העשוי להתיר בכל יום מותר ולא יותר, מפני שיש בזה דיעות שונות.

וברש"י שם מבואר כן, דאותו קשר שמניח לשבוע או לשבועיים - פטור אבל אסור, ושקושרין ומתירין בכל יום - מותר לכתחלה ע"ש. ויש מי שכתב דיותר מז' ימים הוי קיימא וחייב חטאת (ב"י בשם הר"פ), ויש מי שכתב דחצי שנה מקרי קיימא וחייב חטאת (שם בשם רי"ו), ויש מי שכתב דביותר מיום אחד אסור מדרבנן (שם בשם מהרא"י וא"ח).

סימן שיז סעיף ח

וזה לשון רבינו הרמ"א:

"ויש אומרים שכל קשר שאינו עשוי להתיר באותו יום עצמו - מקרי של קיימא, ויש מקילין לומר דעד שבעה ימים לא מקרי של קיימא"

עכ"ל, ואין כונתו של קיימא לחיוב חטאת, אלא לפטור אבל אסור.

והיש מקילין סוברין דעד שבעה ימים מותר לכתחלה (מג"א סק"א וסק"ב), וזהו דעת רבינו הב"י בספרו הגדול לפי הבנתו בדברי הטור ע"ש, אבל אינו מוכרח. ויש חולקים בזה (ט"ז סק"א) וסוברים דתלוי בדעתו בשעת הקשירה (שם ובב"ח), וגם זה אינו מוכרח.

ועיקר הדין לפסק הלכה: דכל קשר שאינו עשוי להתירו בכל יום, כמו קשרי הבגדים וכתונת ומכנסיים וכדומה, אלא שמדרכן שיהיה הקשר כמה ימים או יותר מיום אחד - על כל פנים אסור לקושרו בשבת וכן להתירו, דכל מקום שהקשירה אסור - גם ההתרה אסור.

סימן שיז סעיף ט

כתב רבינו הרמ"א:

"ויש אומרים שיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהם שני קשרים זה על גבי זה, דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן דאפילו בשאינו של קיימא אסור לקשרו, והוא הדין להתירו, וכן נוהגין. ומכל מקום נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור דרבנן, ובמקום צער לא גזרו. והא דבעינן שני קשרים זה על זה, היינו כשקושר שני דברים ביחד. אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט או משיחה - דינו כשני קשרים"

עכ"ל.

וזהו לשיטת הרמב"ם, דכל קשר של אומן יש איסור אפילו אינו של קיימא, ואין אנו בקיאים איך הוא קשר של אומן, ושמא מפני שהאומן קושר בהידוק מאד ושני קשרים הוויין מהודקים מאד, ובדבר אחד הוי גם קשר אחד בהידוק. (עיין מג"א סק"ד שכתב בשם הש"ג, ומיהו נראה מלשון הרי"ף שהוא קשר שקושרין אותו הדק היטב עכ"ל, דמשמע שהש"ג אינו סובר כהרמ"א, ואדרבא הש"ג בעצמו מסיים דלכן שני קשרים זה על זה אסור ע"ש, וכן כתב במחה"ש, ואיזה טעות יש כאן במג"א ודו"ק)

סימן שיז סעיף י

אמנם עיקרי הדברים תמוהים, דאם רק בחוזק תלוי, מה זה שאמרו 'מעשה אומן', והרי לא באומנות תליא אלא בחיזוק ורפיון. ועוד כיון שאמרו קשר של קיימא ומעשה אומן, וכל קשר של קיימא מסתמא הוא בחוזק, דאיך יעשו קשר של קיימא ברפיון, ומעשה אומן נוסף לזה. ופשיטא שמעשה אומן הוא שבעצם עשיית הקשר יש איזה אומנות, שאין ההדיוט יכול לעשותו. וגם לא נראה לומר דמה שכתב הרמב"ם דשל אומן ואינו של קיימא דפטור אבל אסור, שיהא כונתו על קשר שעשוי להתירו בכל יום.

ולעניות דעתי נראה דעיקר כונת רבינו הרמ"א הוא להיש מקילין דעד ז' ימים מותר לכתחלה, וכשיש שני קשרים זה על גב זה - קרוב הוא לעשות הקשר כעין מעשה אומנות, וכן בקשר בראש אחד של חוט ומשיחה, או כשניתק באמצע וקושרין בחוזק שיהא של קיימא (ש"ג). אבל אותן שמתירין בכל יום - ודאי ליכא שום חששא, ובמקום צער - אפילו בשני קשרים לא חששו, ואפילו בקשור לאיזה ימים, דבמקום צערא לא גזרו. וכל שכן במקום מצוה כתבו להדיא דקשרים שבהן פטור אבל אסור, במקום מצוה - מותר לכתחלה.

סימן שיז סעיף יא

בענין רצועות מנעל וסנדל יש בגמרא (קי"א.) כמה ח(י)לוקי דינים, וזהו לפי המנעלים והסנדלים שבימיהם שהיו בהם קשרים ולולאות הרבה, ובזמנינו אינם ידועים כלל. וגם הרמב"ם לא הזכיר אלא רצועות מנעל וסנדל שעושין האומנין בשעת עשייתן, והם תמידים וחייב חטאת הקושר והמתיר, וגם הזכיר רצועות מנעל וסנדל שקושרין אותן על הרגל בשעת הלבשתן, דמותר לכתחלה ע"ש.

ובגמרא יש גם רצועות שפטור אבל אסור, והיינו אותן רצועות שפושטין המנעל מהרגל אף בלא התרת הרצועות, ורק לפרקים מתירין אותם ע"ש, ובימי הרמב"ם לא היו רצועות כאלו ולכן לא הזכירן. והטור לא הזכירן כלל, לפי שבימיו לא היו כלל רצועות בהמנעלים כמו בזמנינו, ואם יש מקומות שעושין רצועות במנעליהם, יובנו על פי הפרטים שנתבארו.

סימן שיז סעיף יב

וכתב הרמב"ם שם בדין ד':

"נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל - מותר להחזיר הרצועות למקומן, ובלבד שלא יקשור"

עכ"ל, והיא תוספתא בפרק י"ג, ורבינו הב"י כתבה בסעיף ב' (ופלא על הט"ז סק"ג שלא ראה דברי הרמב"ם והתוספתא ע"ש).

והכי פירושו: שהרצועות ההולכין בנקבין שסביב המנעל, נשמטו לגמרי או אפילו לא נשמטו לגמרי אלא שמרוב היקף הרגל נשמטו - מותר להחזירן למקומן, דאף על גב דבמנעל חדש אסור להכניס הרצועות בשבת, דמתקן מנא (מג"א סק"ז), מכל מקום כשנשמטו - רשאי להחזירן.

אמנם אם ירצה לקושרן בראשן בכדי שלא ישמטו עוד – אסור, דהוי כקשר של קיימא. ואפילו אם רק הרוב נשמט שאין צריך להחזיר רק ראש אחד, אם ירצה לקשור זה הראש האחד - גם כן אסור. ובתוספתא אומר עוד: "נשמט חוטמו - הרי זה יחזיר, ובלבד שלא יקשור”.

סימן שיז סעיף יג

וכתב על זה רבינו הרמ"א:

"ודוקא שיכול להחזירו בלא טורח, אבל אם צריך טורח לזה – אסור, דחיישינן שמא יקשור"

עכ"ל. כלומר דהחזרה בעצמה אין בה איסור, כיון שהיו הרצועות בתוכו, אלא דכשהחזרה היא בטירחא - חיישינן שיחוס על טרחתו ויקשרם בראשיהם, למען שלא ישמטו פעם אחרת ויצטרך להטריח.

ומפרשי הש"ע השיגו עליו, דהתוספות והרא"ש ריש פרק ד' כתבו מפורש דבמקום שיש חשש קשירה, אפילו בנקב רחב שאין טורח – אסור, ובמקום שהנקב צר ויש טירחא - אסור משום טירחא גם בלא חשש קשירה (ט"ז סק"ד ומג"א סק"ט וא"ר ות"ש).

ואני אומר דאין סתירה משם, דהתוספות והרא"ש כתבו על סרבל שהוא בגד עליון וגדול בכמותו, ולכן כשיש טורח ודאי אינו נכון להטריח כל כך בשבת, מה שאין כן במנעלים שהם קטני הכמות. וזה שכתבו דכשיש חשש קשירה אסור אפילו בנקב רחב שאין טירחא, זהו במקום שדרכן לקשור, כמבואר מלשונם שכתבו: 'דבענין שהוא רגילות לתקוע ולקשור וכו' עכ"ל, כלומר שכן דרך העולם, ורבינו הרמ"א לא מיירי בכהני גווני.

ובהגהות מרדכי פרק ד' מצאתי מפורש כדבריו, וזה לשונו:

"פסק רבינו שמואל בר נטרונאי דרצועות מקטורן שנשמטו - מותר להחזירן בשבת, וכן פסקו הגאונים... ובלבד שיהא שם באותו ענין שלא נצטרך לחוש שמא יתקע, כגון שהנקב גדול, שיכול להחזיר בלי טורח"

עכ"ל, הרי להדיא כדברי רבינו הרמ"א. ואפילו אם נאמר דפליגי על התוספות והרא"ש, כיון דזהו בדרבנן הולכין להקל, וכן נראה לעניות דעתי עיקר.

סימן שיז סעיף יד

כבר נתבאר דבמנעל חדש אסור להכניס הרצועות בשבת, דמתקן מנא, והוא הדין בבגד או במכנסיים (מג"א סק"ז). אבל אבנט - שרי להכניס במכנסיים במקום שדרך לעשות כן, משום דלא מבטל ליה התם ויוציאו בחזרה, ואין כאן תקון כלי (שם). אבל חוט או משיחה - אסור להכניס, דמבטל ליה בשם. ואם כבר היה לשם ונשמט - כבר נתבאר בסעיף הקודם.

סימן שיז סעיף טו

ודע דבתוספתא על כל הני דתניא לא יקשור אומר עוד:

"חותל של תמרה ופטליא של תמרה ופטליא של גרוגרות - מקרע ואוכל ובלבד שלא יקשור. זה הכלל: כל קשר שהוא של קיימא ויכול להתירו באחד מידיו, או שאינו של קיימא ואינו יכול להתירו באחד מידיו - אין חייבין עליו, עד שיהא קשר של קיימא ואין יכול להתירו באחד מידיו"

עכ"ל, ושום אחד מהפוסקים לא הביאו תוספתא זו.

ולהרמב"ם תתפרש כפשוטה, דקשר של אומן מסתמא אינו יכול להתירו באחד מידיו, ולפי זה יש לנו גדר מהו קשר של אומן. ולרש"י יתפרש דשל קיימא לא מקרי של קיימא עד שאינו יכול להתירו באחת מידיו.

סימן שיז סעיף טז

ונראה להדיא שהפוסקים דחאו תוספתא זו מהלכה, מפני שזהו דברי רבי מאיר שאמר במשנה ריש פרק ואלו קשרים (קי"א:) דכל קשר שהוא יכול להתירו באחד מידיו - אין חייבין עליו, ואין הלכה כרבי מאיר, כמ"ש הרע"ב והרמב"ם בפירוש המשניות, משום דהלכה כחכמים, וסבירא ליה דתוספתא זו אליבא דרבי מאיר נשנית ואינה הלכה.

מיהו על כל פנים שמענו מזה דקשר של קיימא אין צריך להיות חזק מאד, שהרי אפילו יכול להתירו באחד מידיו - חייבין עליו. ולפי זה יש להזהיר הנשים שיש בבגדיהן הרבה קשרים, והקשרים אין עשויין להתירן בכל יום, ועשויין ליפות הבגדים אלא שנעשו שבנקל יכול להתירו באחד מידיו - אסור להתירן ולקושרן, וקרובין לבא לידי איסור סקילה. וכן באנשים בהקשר שאחורי המכנסיים, שהוא קשר תמידי אלא שלפרקים במשך זמן מרחיבין אותו או מקצרין אותו - שאסור בשבת להתירו או לקושרו, אף שיכול להתירו באחת מידיו. וגם קשר זה וכיוצא בו הוה איסור דאורייתא, אלא אם כן עשויין בעניבה דאז מותר לקושרן ולהתירן.

סימן שיז סעיף יז

התופר הוי אב מלאכה, ושיעורו שני תפירות, שיתחוב המחט שני פעמים ויוציא החוט ויקשור שני ראשי החוט, דאם לא כן אינו מתקיים. ובשלשה תפירות אין צריך שיקשור, דגם בלא קשירה מתקיים, ובמשכן הוי תפירה ביריעות שתפרום.

והקורע על מנת לתפור שתי תפירות ומוכרח לזה, כגון שהבגד לא נתפר בשוה ובולט קצת וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל קצת לפניו והתפירה מתיישבת (גמרא ורש"י ריש פרק האורג), ובמשכן היתה ביריעה כשנפל בה תולעת ועשה בה נקב קטן ועגול, וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין (גמרא ורש"י ע"ה.).

וכבר כתבנו בסימן שי"ג סעיף ו' דאף על גב דבמכבה על מנת להבעיר בעינן דוקא שעל פי הכיבוי תהיה ההבערה יותר טוב מבלא הכיבוי, ואם לא כן הוה ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכל מקום בסותר על מנת לבנות - אין צריך כן, מהטעם שבארנו שם, וכן צריך לומר בקורע על מנת לתפור ובמתיר למאן דבעי על מנת לקשור, מאותו הטעם שנתבאר שם ע"ש.

סימן שיז סעיף יח

תולדת תופר: המדבק ניירות בדבק או עורות זו לזו, או שארי מיני סחורות כשמדבקן זו לזו - הוי תולדת תפירה וחייב, דמה לי חיבור על ידי תפירה או חיבור על ידי דבק. ואף על גב דבתפירות יריעות של ספר תורה לא מהני דבק, כמ"ש ביורה דעה סימן רע"ח, שאני התם דהוה הלכה למשה מסיני דדוקא תפירה, כאשר הבאנו שם מירושלמי דמגילה ע"ש, והרי גם בתפירה בחוטין פסול, אלא דוקא בגידין כמ"ש שם. אבל בכל מקום תפירה ודיבוק ענין אחד הוא, בכלאים וכיוצא בזה.

ואם תשאל דאם כן קושר ותופר אחת הם, דהא גם קושר מחבר הדברים זה לזה. דאינו כן, דחיבור דקשר ראוי להתירו ולהשיבו לקדמותו, מה שאין כן בתופר ומדבק, שכשירצה להשיבם לקדמותם בהכרח לקלקלם ולקרוע זה מזה, מה שאינו כן בקושר.

סימן שיז סעיף יט

ותולדת קורע כתב גם כן הרמב"ם בפרק י' דין י"א וזה לשונו: "וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכוין לקלקל בלבד - הרי זה תולדת קורע וחייב" עכ"ל. ובקורע כתב מקודם: "הקורע על מנת לתפור, אבל הקורע להפסידה - פטור" ע"ש, ובפירוק ניירות לא כתב לשון זה.

נראה לי משום דכל קורע הוה מקלקל, ובהכרח צריך על מנת לתפור. אבל בפירוק ניירות, לא בכל פירוק יש קלקול, ולכן אם אינו מקלקל - אין צריך על מנת לדבק, כמו במתיר שאין צריך על מנת לקשור לשיטתו כמ"ש בסעיף ב' ע"ש, ובתוספות מבואר לא כן כמ"ש שם.

סימן שיז סעיף כ

וכתב הרמב"ם שם: "הקורע בחמתו או על מי שהוא חייב לקרוע עליו – חייב, מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככה בדבר זה - הרי הוא כמתקן וחייב" עכ"ל.

וזהו לשיטתו דפסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אבל להפוסקים כרבי שמעון – פטור, וכן הוא בגמרא (ק"ה:) ולרש"י ז"ל פטור לרבי שמעון אפילו במתו שחייב לקרוע עליו, משום דתקון מצוה לא חשיב ליה לרבי שמעון שתקרא צריכה לגופה, כמ"ש בסימן הקודם סעיף כ"ז.

אבל התוספות שם כתבו דעל מתו - גם לרבי שמעון חייב, משום דיש בזה גם תקון הבגד, כלומר דעל ידי הקריעה מותר לו ללובשו ע"ש, ואינו פטור לרבי שמעון רק בקורע בחמתו. וכבר כתבנו בסימן הקודם סעיף כ"ו דהראב"ד ועוד ראשונים חולקים על הרמב"ם, דאפילו לרבי יהודה אינו חייב במה שמשכך יצרו כיון דזהו עבירה גדולה, והרמב"ם לא סבירא ליה כן כמ"ש שם.

סימן שיז סעיף כא

אמרינן בגמרא (מ"ח.): מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין, והפותח בית הצואר בשבת - חייב חטאת. ורש"י ותוספות פירשו שפותחין מחדש את הבית הצואר שהיה סתום לגמרי, וקורע את בית הצואר ופותחו. ולכן פירש רש"י שחיובו משום מכה בפטיש, שזהו גמר מלאכת החלוק, ומתירין בית הצואר זהו שקושרין אותו בעת הכביסה, והוא קשר העומד להפתח ולכן מותר לכתחלה.

והרמב"ם שם כתב סתם דהפותח בית הצואר חייב חטאת, ולא פירש מפני מה הוא חיובו. ולהרמב"ם נוכל לומר דחיובו הוא משום קורע, כיון שיש תקון בקריעתו, וכמ"ש בסעיף י"ט. ויש מפרשים דפותח בית הצואר אינו פתיחה לכתחלה פתח חדש, וכבר נפתח בחול אלא שסגרו על ידי תפירה קלה בחוט או במשיחה, ופתח בשבת זה החוט או המשיחה - וחייב משום גמר כלי (כ"מ בשם ריטב"א מפירוש ר"ח, וכן ראיתי בשם בנו של הרמב"ם בספר מעשה רוקח, ולפי זה אתי שפיר קושית הגמרא שם וכי מה בין זה למגופת חבית ע"ש, ומתרץ זה חיבור וכו' משום דתפרו ע"ש ודו"ק).

סימן שיז סעיף כב

וזה לשון רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ג': "מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא, אבל אין פותחין אותו מחדש, דמתקן מנא הוא, אפילו כבר נפתח רק שחזר האומן וקשרו או תפרו ביחד כדרך שהאומנין עושין" עכ"ל.

ויש שכתבו דזה דמתירין בית הצואר זהו כשרגילים להתיר ביומיה (ט"ז סק"ה וא"ר סקי"א), ואני תמה על זה דאם כן מאי רבותא ומאי קמ"ל הש"ס בהא דאומר מתירין בית הצואר. ואי משום דקמ"ל שאינו קשר של מעשה אומן, דזה ניחא לשיטת הרמב"ם ולא לשיטת רש"י ותוספות. ועוד דהלשון 'שאינו של קיימא' שכתבו הטור והש"ע לא משמע כן.

ולעניות דעתי נראה דקשר זה הוא לכמה ימים שהכביסה נמשכת, ומכל מקום מותר לכתחלה כיון דעשוי לכך שיפתחנו אחר הכביסה, וזה קמ"ל הש"ס והטור והש"ע. כלומר כיון שאינו של קיימא שיהא בו איסור תורה - לא אסרו חכמים מטעם שכתבנו. (והרמב"ם השמיט הך דמתירין בית הצואר, דכיון שכתב שכל קשר שאינו מעשה אומן מותר, ממילא דכלול הכל, ומכל מקום צ"ע קצת ודו"ק)

סימן שיז סעיף כג

וזה שכתבו דכשחזר האומן וקשרו או תפרו אסור לפותחו, אין הכונה שהקשר הוא מעשה אומן, אלא הכונה שאינו יכול להתירו אלא אם כן חותך החוטים ולכן אסור (מג"א סקי"א), דהתרה התירו ולא לחתוך החוטים. ואף על גב דמקלקל הוא, מכל מקום אסור מדרבנן, ועוד דכשחזר האומן וקשרו או תפרו כשבא עתה לפותחו, הוי כמעשה חדש.

וכתבו עוד: דלכן אסור לנתק או לחתוך זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שהאומנים עושים, אף על גב דהתפירה אינה של קיימא, דאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינו של קיימא, ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא, ואין להתיר בפני עם הארץ עכ"ל.

סימן שיז סעיף כד

לכאורה משמע דדיעה הראשונה שאוסרת לנתק או לחתוך היינו טעמא משום דסבירא ליה דלנתק או לחתוך לא הותר מעולם אף שהוא מקלקל. אבל האמת אינו כן, דרק במה שהאומן עושה לא התירו, אף שאינו מעשה אומן מכל מקום הוי כדבר חדש, וכהפירוש השני שכתבנו בסעיף הקודם וגם בזה יש מתירין, משום דאין זה ענין כלל להמלאכה של המנעל.

אבל כתונת או מכנסיים או בגד אחר שנתקשרו המשיחות שאין ביכולת להתירן שקורין פא"ר קניפול"ט - פסקו הגדולים דמותר לנתקן לכל הדיעות, שהרי אינו עשוי אלא להתירו בכל זמן שרוצה, ואף זה לא יעשה בפני עם הארץ אלא בצינעא (מג"א שם בשם מהרש"ל וב"ח), ורק בקשירות האומן אסור לנתק, אבל בשארי קשירות מותר.

ואם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת לשבת - יש אומרים דאין להתירן בשבת (שם). ונראה לי דזהו כשמקפיד שלא להתירן, אבל כשאינו בקפידה אלא לפעמים מתירן בכל לילה ולפעמים אינו מתירן - מותר להתירן בשבת, וכן המנהג הפשוט.

סימן שיז סעיף כה

קיימא לן דעניבה לאו קשירה היא ומותר בכל ענין, ואפילו שתי עניבות זה על גבי זה ואפילו עשוי להתקיים זמן מרובה, דלאו קשירה היא.

ורבינו הרמ"א כתב בסעיף ה' דאפילו אם עושה קשר אחד למטה - נוהגין בו היתר עכ"ל. אבל במרדכי כתב זה לאיסור, וכן נראה, דמאי מהני העניבה שלמעלה כיון שמתחתיו יש קשר גמור.

וכתבו דכונת רבינו הרמ"א הוא דוקא בקשר העומד להתיר ביומו (מג"א סקט"ז וט"ז סק"ז), ואינו מובן דאם כן אין צריך להיתר העניבה, ואם להשמיענו שאינו מעשה אומן, מה ענין זה לזה. ואולי מפני שכתב כבר דשני קשירות זה על גבי זה - אסור מטעם דזהו כקשר אומן וכמ"ש בסעיף ט', קמ"ל דבעניבה על גבי קשירה אינו כן. ולכן בעניבה על גבי קשירה העומד לזמן כמה ימים, כמו לולב וכיוצא בו - אסור בשבת ויום טוב, ואין לעשות אלא עניבה או עניבה על גבי עניבה.

סימן שיז סעיף כו

דלי העומד אצל באר ורוצה לדלות בו על ידי קשירת חבל - אסור לקשור בו את החבל, מפני שקרוב הדבר שיבטלו ויניחו כך בקשירתו, והוי קשר של קיימא. ואפילו אם אין דעתו בשעת קשירתו להניחה שם, חיישינן שמא אחר כך יתיישב ויניחנה, דכן פסק רבינו הב"י בספרו הגדול בשם הכלבו וזה לשונו: "כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם, אף על פי שתחלת עשייתו לא היתה על מנת להניח שם – אסור. הלכך אסור לקשור רצועת המכנסיים (מאחוריו), שלפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם עד שיבלה" עכ"ל (מג"א סק"ך).

סימן שיז סעיף כז

ואפילו רוצה לקשור חבל יקר, כמו חבל של אומנים שבודאי לא יבטלו להדלי - מכל מקום אסור, דגזרינן חבל זו אטו חבל דעלמא. אבל מותר לקשור הדלי במשיחה או באבנט וכיוצא בו, שאין זה ממין חבלים דנגזור אטו חבל, ולכן מותר לקשור בהם. אבל בעניבה - מותר בחבל, ולא גזרינן עניבה אטו קשירה, דחבל בחבל מיחלף ועניבה בקשירה לא מחלפא (קי"ג.).

וכל זה הוא בדלי שאצל הבאר, אבל דלי שמשתמשים בו בבית ולוקחו לשאוב מים - מותר לקושרו בחבל, לפי שודאי יתירנו מיד. אמנם אם דלי זה עומד לשאיבת מים - אפילו הוא בביתו אסור כמובן.

סימן שיז סעיף כח

מותר לקשור חבל על פני הפתח שהבהמה עומדת שם בשביל שלא תצא, לפי שחבל זה לא מבטל לה התם, שהרי כשיצטרך להוציא הבהמה בהכרח לו להתיר את החבל, ובהמה דרכה לצאת בכל יום. ולא עוד אלא אפילו ביכולתו לקשור שני חבלים זה למעלה מזה, ולא חיישינן שמא יתיר האחד ויניח השני ויוציאנה בדוחק.

ולא עוד אלא אפילו יכול לקשור החבל בשני ראשי הפתח, ולא חיישינן שמא יתיר הקצה האחד מהחבל והשני יניח קשורה דהא הבהמה תצא בריוח, מכל מקום לא חיישינן לזה מפני שאין דרך בני אדם לעשות כך משום דעל פי רוב יש דלתות, וזה הוא מקרה שאין לה דלתות או נפלו, ואין עושין זה רק באקראי ולפיכך לא חיישינן.

סימן שיז סעיף כט

אבל אסור לקשור חבל בהפרה סביבות צוארה וקצה השני לקשור באבוס שאוכלת שם, מפני שזה קרוב מאד שיתיר ראש האחד ויניח ראשו השני קשור, לפי שצריך לזה בכל יום. אמנם בחבל של אומנים שבודאי יתיר שני הקצוות – מותר, ולא גזרינן אטו חבל דעלמא כמו בדלי, משום דגם חבל דעלמא לא שכיח שיהא של קיימא, ולכן די שאסרו בחבל דעלמא.

ואפילו בחבל דעלמא שאסור, אינו אלא בקושר עתה שני הקצוות באבוס ובבהמה. אבל אם היה מכבר קשור צד אחד באבוס ורוצה לקושרו בפרה, או אם היה קשור בפרה ורוצה לקשרו באבוס - מותר בכל חבל, דמסתמא יתיר אותו צד שקשר עתה ולא הצד השני.

וכללא דמילתא בקשרים: צריך ליזהר לעשות על ידי עניבה, דמותר בכל ענין, דיש מיני קשרים בתיבות של תכשיטי נשים ושהקשרים עומדים זמן מרובה, וצריך זהירות בזה וכיוצא בזה. ופשיטא דקשרים של ציצית - אסור.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שיח

קיצור דרך: AHS:OH318

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שיח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני אפייה ובישול, ושחיטה, וכל מיני בישול
ובו חמישים ושמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ
מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ | נא | נב | נג | נד | נה | נו | נז | נח

סימן שיח סעיף א

בישול הוי אב מלאכה, והיתה במשכן שב(י)שלו הסממנים. והתנא במשנה דאבות מלאכות חשיב אופה, ואפייה לא הוי במשכן, והא דלא נקיט מבשל, משום דסידורא דפת נקיט (ע"ד:). כלומר מפני שהתחיל הזורע וכו', מסיים הלש והאופה ע"ש, ולדינא אין נפקא מינה.

ותולדת מבשל הוא אפייה ומבשל אצל תולדות האור, כגון שנותן ביצה בצד המיחם שאצל האש בשביל שתצלה בתולדות האור - הוי כמבשל באור עצמה. וכן המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת - הרי זה תולדת מבשל וחייב, וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהן - הרי זה תולדת מבשל וחייב.

סימן שיח סעיף ב

ובגמרא (שם): "האי מאן דשדא סיכתא לאתונא - חייב משום מבשל", ופירש רש"י שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה עכ"ל. והרמב"ם בפרק ט' דין ו' מפרש שזהו המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס - חייב משום מבשל. זה הכלל: בין שהרפה גוף קשה באש בין שהקשה גוף רך - הרי זה חייב משום מבשל עכ"ל.

ובירושלמי דכלל גדול אומר שם דאפייה הוי תולדה דבישול, וכן הצולה והמטגן והשולק והמעשן - כולהון חייב משום מבשל. ובירושלמי דנדרים (פרק ו') נשאר בספק אם מעושן הוי בכלל מבשל לענין שבת ע"ש, ובכאן פשיטא ליה, וכן הלכה.

אבל המבשל בחמי טבריא ובתולדת חמה ומבשל בחמה - לא הוי תולדת מבשל, ואיסורן מדרבנן, ובחמה מותר כמ"ש בסעיף י"ז ע"ש.

סימן שיח סעיף ג

וכמה שיעורו שיתחייב, כתב הרמב"ם ריש פרק ט': "האופה כגרוגרות – חייב, אחד האופה את הפת ואחד המבשל את המאכל או הסממנים או מחמם את המים, הכל ענין אחד הוא. שיעור המחמם את המים: כדי לרחוץ בהן אבר קטן, ושיעור מבשל סממנים: כדי שיהו ראוין לאותו דבר שמבשלין אותן לו" עכ"ל.

והראב"ד כתב: "כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכה" ע"ש, ולא נודע לנו המקור, ונראה שמסברא כתבו כן.

סימן שיח סעיף ד

כתב הרמב"ם (שם): "אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדירה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין - כולן חייבין משום מבשל, שכל העושה דבר מצרכי הבישול, הרי זה מבשל. אבל אם אחד נתן את הקדירה תחלה ובא אחר ונתן את המים ובא אחר ונתן את הבשר ובא אחר ונתן את התבלין ובא אחר ונתן את האור ובא אחר ונתן עצים על האור ובא אחר והגיס - שנים האחרונים בלבד חייבים משום מבשל" עכ"ל.

ביאור דבריו: דכשעשו כולם בבת אחת, והראשון הניח את האור וכולם בעת מעשה עשו המלאכה - כולם חייבים, דבזו הרגע שהיו העצים על האש מתחיל הבישול, וכולם חייבים. ואף הנותן את האש, כיון דברגע זו הניח אחר את העצים - הוה כולם מעשה אחת, וכולם חייבים.

אבל בסיפא שלא עשו ביחד אלא זה אחר זה, ממילא דעד נתינת האור לאו כלום הוא, וגם נתינת האור לאו כלום הוא, דאור בלא עצים כבה והולך, והחיוב הוא על שנים האחרונים שאחר נתינת האור, והיינו מי שנתן את העצים ומי שהגיס, וזהו דרך התוספתא (פרק י"ב).

ובגמרא ביצה (ל"ד:) איתא דהאחרון חייב ע"ש, ויש ליישב שלא תסתור התוספתא, משום דבגמרא אמר שהביא אור לבסוף, כלומר על העצים, ולכן רק בעל האור חייב ע"ש (כ"ז למדתי מדברי הר"י בי רב שהביא הכ"מ), ובגמרא שם אומר דהמעמיד את הקדירה אין חיובו רק בקדירה חדשה, שצריך ליבון לחזקו ע"ש.

ובחיוב המגיס יש אומרים שרק המגיס הראשון חייב, אבל המגיסים אחר כך אין בהם תועלת להבישול כל כך וחיובם מדרבנן, וזהו דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל (מ"מ). (וצ"ע לפי זה בפרק קמא י"ח: דפריך: וניחוש שמא מגיס בה, מאי קושיא, לימא כגון שהגיסו בה פעם אחת מבעוד יום. ויש לומר דשם החיוב משום צובע, כמ"ש התוספות ע"ש, וצביעה יש בכל פעם שמגיס ודו"ק)

סימן שיח סעיף ה

ממנחות (נ"ז.) מתבאר דכשהניח בשבת בשר על גבי גחלים, אם נתבשל בישול גמור - חייב אפילו לא נתבשל רק מצד אחד, והיינו מהצד שעל הגחלים. ואם לא נתבשל רק כמאכל בן דרוסאי, שהוא שליש בישול לרש"י ותוספות - אינו חייב רק כשהיפך בו ונתבשל בשני הצדדין כמאכל בן דרוסאי.

וכמה שיעור הבישול: כגרוגרת, ואפילו אין הגרוגרת במקום אחד אלא משהו כאן ומשהו כאן - מצטרף לחיוב, וזהו העולה מהסוגיא לפירוש רש"י ותוספות שם.

סימן שיח סעיף ו

אבל הרמב"ם שם כתב: "הניח בשר על גבי גחלים, אם נצלה בו כגרוגרת, אפילו בב' וג' מקומות – חייב. לא נצלה בו כגרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול – חייב. נתבשל חצי בישול מצד אחד – פטור, עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדין" עכ"ל, והנה הרמב"ם סובר בכל מקום דמאכל בן דרוסאי הוא חצי בישול.

והנה הרישא והסיפא הוה כלפירוש רש"י ותוספות, אך מה שכתב: "אבל נתבשל כולו חצי בישול - חייב" אינו מובן, דאם כונתו דבחצי בישול אינו חייב בכגרוגרת אלא בכולו, מנא ליה לומר כן. ונראה שדקדק כן מלשון הש"ס מדקאמר: 'מצד אחד כמאכל בן דרוסאי, ומשני צדדין וכו', ואחר כך אומר: 'ואם נצלה בו כגרוגרות' ע"ש, שמע מינה דבכמאכל בן דרוסאי לא די בכגרוגרת, משום דלאו בישול גמור הוא. ומכל מקום דבר תימא הוא (ונראה שזהו כוונת השגת הרמ"ך שהביא הכ"מ ע"ש, והכ"מ תפס שהשגתו מפני שלא ידע מקורו, ודבר תימה לומר כן ע"ש ודו"ק).

סימן שיח סעיף ז

אמרינן בריש שבת (ד'.): "הדביק פת בתנור - התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה". ואף על גב דרדיית הפת הוי שבות, מכל מקום כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא התירו לו לרדותה קודם שתקרום פניה בתנור. וזהו בין בשוגג בין במזיד, דבמזיד פשיטא שלא ישמע אפילו אם לא נתיר לו (תוספות ד'. ד"ה 'קודם'), ובשוגג גם כן כדי שלא יתחייב חטאת.

ואף על גב דכיון שנזכר הרי לא יתחייב חטאת, דכל חייבי חטאות בעינן שתחלתן וסופן שגגה, כמ"ש בסימן רמ"ב, מכל מקום איסורא מיהא נעשה על ידו. וכן כתב הרמב"ם שם: "שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר - מותר לו לרדותה קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה" עכ"ל.

סימן שיח סעיף ח

כתב הרמב"ם בפרק ו' דין כ"ג: "ישראל שעשה מלאכה בשבת, אם עבר ועשאה בזדון - אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם, ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה במוצאי שבת מיד, שנאמר: "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", היא קדש ואין מעשיה קדש.

כיצד: ישראל שב(י)של בשבת במזיד - במוצאי שבת יאכל לאחרים, אבל לו לא יאכל עולמית. ואם ב(י)של בשגגה - למוצאי שבת יאכל בין הוא בין אחרים מיד, וכן כל כיוצא בזה" עכ"ל.

ויש מרבותינו שפסקו דבשוגג מותר אפילו לו לבו ביום, ובמזיד אסור בו ביום אפילו לאחרים ולערב מותר גם לו, כמ"ש הטור בשם ר"י בעל התוספות (דפסק כרבי מאיר, והרמב"ם פוסק כרבי יהודה). והרמב"ן הכריע כדברי הרמב"ם, וכן פסקו הגאונים וכך פסק רבינו הב"י. וגם הקדירה אסורה, אבל המבשל לחולה - מותרת הקדירה.

ומה שלא הצריכו להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו, משום דזה אינו אלא בעכו"ם שעשה בשביל ישראל, דקילא ליה, ואם לא נצריכו להמתין בכדי שיעשו יבא לומר לו לעשות בשבילו. מה שאין כן בישראל עצמו כשעשה בזה, לא שייך לומר שיבא לעשות. וגם לרש"י ז"ל שהטעם מבכדי שיעשו הוא כדי שלא ליהנות ממלאכת שבת, ואם כן אין חילוק, ומכל מקום לא גזרו בכהני גווני, משום דהוה מילתא דלא שכיחא שהישראל בעצמו יעשה מלאכה, ולא גזרו בזה (מג"א סק"ב). ורק אם מוצאי שבת היה יום טוב - אסור משום הכנה, דאין שבת מכין ליום טוב (שם), ואם עשה על פי חכם - מקרי שוגג (שם).

סימן שיח סעיף ט

ביורה דעה סוף סימן ק"ב נתבאר דמעשה שבת לא נקרא 'דבר שיש לו מתירין' לענין תערובות, דאף על גב דלאחרים כיון דהותר למוצאי שבת שייך על זה לומר 'דבר שיש לו מתירין', מכל מקום כיון דלעצמו לעולם אסור - לא שייך לדידיה לומר 'דבר שיש לו מתירין', כמו בתערובת תרומה בחולין, דלא מקרי דבר שיש לו מתירין לישראל בשביל שמותר לכהן כדאיתא ביבמות (פ"ב.), והכי נמי כן הוא.

ואף על גב שאין זה דמיון גמור, דלכהן גם עכשיו מותר, אבל בכאן הא אסור בשבת גם לאחרים, וכיון דלאחרים הוי דבר שיש לו מתירין, יש לומר דגם לדידיה הוי דבר שיש לו מתירין (מג"א סק"ב), ורק במוצאי שבת כשנתערב יש לומר דלא הוי לדידיה דבר שיש לו מתירין משום דעכשיו מותר לאחרים, ולא כשנתערב בשבת (שם), מכל מקום כן הוא לדינא, דכיון דמיבמות מתבאר דמחד לחבירו לא שייך ודנים לכל אחד כפי מה שהוא, ממילא דגם כאן אין דנין מאחרים לעצמו (כן נראה לעניות דעתי, וגם הת"ש חולק על המג"א מטעם אחר ע"ש).

ודע, דגם למי שנתבשל בשבילו - מותר למוצאי שבת, ולא אמרינן דהוה כמו המבשל עצמו כמו בתערובות ביורה דעה סימן צ"ט, דלא דמי, דהתם יש חשש שמא ירבו בשבילו, אבל כאן ליכא חששא שיבשל הישראל בשבילו (שם).

סימן שיח סעיף י

שחיטה הוי אב מלאכה וחיובו משום נטילת נשמה, והיה במשכן בעורות אלים מאדמים שהוצרכו למלאכת המשכן, והיו שוחטין או הורגין אותן.

וזה לשון הרמב"ם ריש פרק י"א: "השוחט חייב, ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ, בין בשחיטה בין בנחירה או בהכאה – חייב. והחונק את החי עד שימות - הרי זה תולדת שוחט. לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת - חייב משום חונק. ולא עד שימות, אלא כיון שיבש בו בסלע בין סנפיריו – חייב, שעוד אינו יכול לחיות. הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה - חייב" עכ"ל.

סימן שיח סעיף יא

ורמשין שהן פרין מזכר ונקבה או הווייתן מן העפר – חייב, ושהן מן הזיעה – פטור, וכבר בארנו זה בסימן שט"ז גבי צידה, ושם בארנו גם מלאכת חובל, ושבזה יש גם כן נטילת נשמה ע"ש, ואם כן הוי תולדה דשוחט.

ודע דבירושלמי פרק ב' הלכה ה' יש מחלוקת: דחד אמר שהשחיטה הוי אב וחבורה תולדה, וחד אמר דחבורה הוי אב ושחיטה תולדה ע"ש, ובירושלמי דכלל גדול תופס כן לעיקר ע"ש. ולא אבין מה נפקא מינה יש בזה, אם לא שנאמר שצריך להתרות דוקא משום האב, ובאמת אינו כן כמ"ש בסימן רמ"ב.

ונראה לי דהנפקא מינה הוא דאם חבורה הוי אב, אם כן כל מקלקל בחבורה - חייב אפילו בלא שום תקון, דרוב חבורות כן הוא, ואם שחיטה הוי אב, ובשחיטה יש כמה תקונים אפילו כשנמצאת טריפה, דתקון להוציאו מידי אבר מן החי ותקון להוציאו מידי טומאה כדאיתא בפסחים (ע"ג.) ע"ש, ולפי זה בעינן גם בחבורה איזה תקון. וכבר בארנו בסימן שט"ז שיש מחלוקת במקלקל בחבורה אם חייב אם פטור, והארכנו שם בזה. ומחלוקת זו לא נמצא בירושלמי, ולכן למאן דסבירא ליה דחבורה הוי אב מלאכה, לכולי עלמא מקלקל בחבורה – חייב. אבל הש"ס דילן דאמרה שיש מחלוקת בזה, בהכרח לומר דשחיטה הוי אב.

ובאמת למאן דסבירא ליה מקלקל בחבורה פטור, ההורג בהמה חיה ועוף, דאין הבשר מותר באכילה וגם הוי טומאת נבלה, ואין התקון רק שהוציאו מידי אבר מן החי, ואם כן למאן דסבירא ליה דמקלקל בחבורה פטור אפילו כשצריך להדם כמ"ש שם, אם כן גם בכהני גווני – פטור, אם לא שנאמר דהתקון מאבר מן החי הוי תקון גדול, דלכולי עלמא נקרא מתקן וחייב, כדמשמע מפסחים שם וצ"ע.

סימן שיח סעיף יב

המבשל לחולה בשבת או עשה שאר מלאכה - אסור לבריא או לחולה שאין בו סכנה לאכול מן המאכל הזה או ליהנות מהמלאכה ההיא. דאף על גב דלא נעשית בשבילם, מכל מקום גזרינן דאם נתיר להם, גזרינן שירבה בשבילם, כלומר שאחר שיעמיד הקדירה על האש ישים עוד מאכל בשבילם, ונמצא שעשה בעד בריא או חולה שאין בו סכנה איסור דאורייתא, דהא זהו בישול בפני עצמו.

ואפילו אם ירבה בשבילם קודם שיעמיד הקדירה על האש, דהכל בישול אחד הוא, מכל מקום איסור דרבנן פשיטא שיש גם בכהני גווני. ויש מהפוסקים דסבירא ליה דגם בכהני גווני הוי איסור דאורייתא (עיין ב"י ומג"א סק"ו), דריבוי ממה שצריך להחולה - חייב משום מבשל (זהו דעת הר"ן כמ"ש הב"י בסימן של"א ע"ש).

ואפילו בישול על ידי אינו יהודי - אסור לבריא בשבת, ובמוצאי שבת - מותר מיד ואין צריך בכדי שיעשו, כיון שהאינו יהודי בישל בהיתר (שם סק"ז). ומשום בישולי עכו"ם אין כאן, כמ"ש ביורה דעה סוף סימן קי"ג, דבזה לא גזרו ע"ש. אבל לחולה שאין בו סכנה - פשיטא שמותר, שהרי מותר לכתחלה בשבילו על ידי אינו יהודי, כמ"ש בסימן שכ"ח ע"ש.

סימן שיח סעיף יג

אבל השוחט לחולה בשבת - מותר לבריא, דבשחיטה לא שייך למיגזר שמא ירבה בשבילו, דהא גם לכזית בשר צריך שחיטת כל הבהמה (חולין ט"ו.).

והנה הראב"ד בפרק ב' והר"ן ז"ל כתבו דזה אינו אלא בחלה מערב שבת דאין כאן מוקצה, שהרי בין השמשות היתה עומדת להשחט, אבל בחלה בשבת - אסור לבריא מטעם מוקצה. והרא"ש והמגיד משנה כתבו דאפילו חלה בשבת – מותר, דאנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה אלא בדחייה בידים, והוא דעת הטור והש"ע בסעיף ב' שכתבו: 'בין שחלה מאתמול בין שחלה מהיום וכו' ע"ש, וכן נראה מדברי הרמב"ם שלא חילק בזה.

ולכאורה אינו מובן, דהא במוקצה דבעלי חיים גם רבי שמעון מודה, ועוד שהרי כבר נתבאר בסימן ש"ח דבמוקצה דמיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא קיימא לן כרבי יהודה ולא כרבי שמעון, והא הכא אתקצאי לבין השמשות כיון דחלה בשבת.

אמנם בירור הדברים כן הוא: דבזה לא שייך לומר מוקצה דבעלי חיים ולא 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות', דזה לא שייך לומר אלא בדבר שעתה נסתלקה המוקצה, כמו נר שכבה או גרוגרות וצמוקים שלא היו ראוים בין השמשות ועכשיו המה ראוים. אבל מוקצה זו הרי גם עתה אינה ראויה, אלא שהתורה התירה השחיטה מפני פקוח נפש, וכל שכן שהתירה המוקצה. וא(י)לו היה בין השמשות חולה כמו שהוא עכשיו - הרי גם בין השמשות היתה המוקצה מסתלקת, וגם עכשיו היא מסתלקת, אלא דלרבי יהודה נאמר על כל פנים שלא היה דעתו על זה, ואין זה אלא כמוקצה קלה דפליגי רבי יהודה ורבי שמעון, וקיימא לן כרבי שמעון (וזהו גם כונת הט"ז בסק"ב ע"ש ומתורץ קושית המג"א סק"ד).

סימן שיח סעיף יד

וכתב רבינו הרמ"א: דאם קצץ פירות מן המחובר בשבת לחולה, אפילו היה חולה מבעוד יום - אסור לבריא בשבת, משום שגדל והולך בשבת, ויש בו משום מוקצה עכ"ל.

ואינו מובן כלל, הא גם הבהמה גדילה בשבת, והרי בארנו דמוקצה אין כאן אפילו נחלה בשבת, וכל שכן בנחלה מבעוד יום, ואי משום התלישה בשבת, הא גם בבהמה הוה השחיטה בשבת. ואעיקר הדבר קשה, הא בקציצת פירות בלאו הכי אסור לבריא שמא ירבה בשבילו כמו במבשל, ואם נאמר כגון שקצץ פירא אחת והחולה לא אכל כל הפירא, ובכהני גווני אין חשש שמא ירבה בשבילו כמו בשחיטה, אם כן בבישל חתיכה אחת נאמר גם כן דמותר לבריא. אלא ודאי החשש שמא ירבה בשבילו לבשל עוד חתיכה, אם כן גם בפירות יש חשש שמא יקצוץ עוד פירא. ועוד הקשו עליו דליבטל הגדל בשבת ברובא (מג"א סק"ח), וכן כתבו התוספות בבבא קמא (ס"ט.) ע"ש.

סימן שיח סעיף טו

ומקור הדין הוא בספרו הגדול של רבינו הב"י בשם ארחות חיים וזה לשונו: "הקוצץ פירא שלא נגמר בישולו לחולה בשבת - אסור לבריא משום מוקצה וכו'” עכ"ל.

ולפי זה יש ליישב קצת, דמפני שלא נגמר בישולו הוי המוקצה, ולא כשנגמר בישולו, וכן פירשו המפרשים. אבל אם כן העיקר חסר מדברי רבינו הרמ"א, ולמה השמיט הך דלא נגמר בישולו. אמנם גם זה אינו מובן, ומה איכפת לן באיסור מוקצה בין נגמר בישולו ללא נגמר בישולו, ואם נאמר שהיה דעתו מבעוד יום לתולשן בשבת בשביל החולה, אם כן גם בלא נגמר בישולו לא ליהוי מוקצה ותיבטל ברובא. ועוד, למה לא תלשן מבעוד יום, ודוחק לומר שהרפואה היתה דוקא כשיתלשו אותם בשבת. ועוד, דגם בנגמר בישולם מאי מהני הכנה למחובר, ואם כן גם בתלש העכו"ם פירות בשבת והישראל היה דעתו שיתלשם בשבת נאמר גם כן דמותר, ולהדיא לא משמע כן לקמן סימן שכ"ה ע"ש

סוף דבר דדין זה הוא קשי ההבנה, ואין בו טעם נכון וצ"ע.

סימן שיח סעיף טז

ודע, ששמעתי מי שרצונם לומר דהאידנא כשמעמידים מוליאר שקורין סאמעווא"ר לחולה בשבת - דמותר לבריא לשתותו כמו בשחיטה, דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כמו כן ידוע שאי אפשר לבשל מעט חמין בהמוליאר רק למלאותו כולו, דאם לא כן יתיך הנחשת. וכן העשב שקורין טֵה גם כן אי אפשר לצמצם ליתן בעד אחד כידוע, ובעל כורחנו נותנים יותר מכדי שתיית החולה, דבאופן אחר אי אפשר כידוע, ואם כן אין כאן חשש שמא ירבה בשבילו.

ואי משום דנחשוש שמא כשישתו וירצו לשתות עוד ישפכו לתוכו עוד מים ויוסיפו עשב, דלהא לא חיישינן, שהרי לא חששו שמא יבשל קדירה אחרת אלא שיוסיף באותה קדירה, אבל לבישול חדש לגמרי למה ניחוש. ואי משום דלהחולה בעצמו היה מעמיד מוליאר קטן ועתה יעמוד גדול, דגם בזה מנא ליה לחשוש, דאם כן נחשוש שמא ישחוט עוף היותר גדול, ועוד דכל בעל הבית מעמיד תמיד המוליאר שלו המיוחד לביתו.

ומכל מקום לא נראה להתיר, דזה קרוב מאד שאם נתיר לבריאים ישתו כמה בני אדם, ובזה ודאי יש לחוש שמא ירבו בעשב שקורין טֵה, ויתנו הרבה יותר מא(י)לו נתנו בשביל החולה לבדו, ומימינו לא נהגנו היתר בזה. ואפילו העמיד על ידי אינו יהודי – אסור כמו שנתבאר, דאין חילוק בזה.

סימן שיח סעיף יז

כבר כתבנו שהמבשל בתולדות האור - חייב, דכשם שאסור לבשל באור, כך אסור לבשל בתולדת האור. לפיכך אסור ליתן ביצה בצד קדירה חמה או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה או תתבשל, ואפילו בתולדת חמה, כגון סודר שהוחם בחמה – אסור, גזירה אטו תולדת האור. וכן אסור להטמין הביצה בחול או באבק דרכים שהוחמו מכח חמה, וגם מבעוד יום אסור להטמינה, דהטמנה אסורה גם מבעוד יום, כמ"ש בסימן רנ"ו (מג"א סק"י).

אבל בחמה עצמה, כגון ליתן ביצה או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו – מותר, דחמה באור לא מחלפי, אבל תולדת חמה שפיר מיחלף בתולדת האור, דהרואה אינו יודע אם היא תולדת חמה או תולדת האור, מה שאין כן בחמה עצמה. ואסור לצלות ביצה על גבי גג רותח מחמה, דגזרינן אטו תולדת האור, וכן על גבי החול אסור מהך טעמא, דלא כיש מי שרוצה להתיר בזה.

ונותנים תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור שלא יסריח, ולא גזרינן שמא יבא להשוות גומות כדי שיעמידה יפה (קמ"ו:). וכך שנינו במשנה (שם): נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו, ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו, דחמה אטו אור לא גזרינן כמ"ש.

(עיין ב"ח ומג"א סק"י ודבריהם צ"ע, דאזלי בתר איפכא, והמחה"ש טרח ליישבם בדברים דחוקים ע"ש, ולדינא מסכימים לכל מה שנתבאר. ומה שהקשה המג"א דברי הרמב"ם בפרק ט' שכתב דמתיך מתכות חייב משום מבשל, ובפרק י"ב כתב דמחמם ברזל כדי לצרפו חייב משום מבעיר, ובמתיך שם בפרק ט' כתב: או המחמם המתכות עד שנעשה גחלת, כבר תירץ בלח"מ דתחלתו מרפה וחייב משום בישול, ובסוף כשנעשה אש הוה מבעיר ע"ש. ולעניות דעתי לא קשה כלל, והרמב"ם דקדק בדבריו דבפרק ט' כתב: 'עד שנעשה גחלת', וזהו כבישול שנתהפך מחי למבושל, ובפרק י"ב כתב: 'כדי לצרפו', והוא הרבה פחות מגחלת, ולכן לא שייך בזה בישול רק מבעיר ודו"ק)

סימן שיח סעיף יח

ודע שהטור והש"ע כתבו כל דיני בישול בסימן זה, והרמב"ם חלקן לשני מקומות, בפרק ט' ובפרק כ"ב. והטעם לפי שבפרק ט' ביאר בישולי תורה, ובפרק כ"ב ביאר בישולי דרבנן, כמו שהתחיל שם בפרק כ"א: "נאמר בתורה תשבות... שאסרו חכמים משום שבות", ובאלו הפרקים ביאר כל דיני שבותין. והטור והש"ע אין דרכן לבאר מהו איסורי תורה ומהו איסורי דרבנן, כמ"ש בסימן רמ"ב, לכן כללו הכל במקום אחד.

ויש לדעת ולהבין זאת, כי יש נפקא מינה לדינא בספיקות, דספק דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא, ולכן על המעיין להבין באיזה בישול אנו דנין, ואנחנו בעניית דעתינו נבאר בס"ד כפי יכולתינו, ואתה ד' היה עוזר לנו.

סימן שיח סעיף יט

וזה לשון הרמב"ם בפרק ט' סוף דין ג': "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאין צריך בישול כלל - פטור" עכ"ל, כגון שמן שנחלקו בגמרא (מ':) אם שייך בו בישול, והמסקנא דשייך בו בישול. אמנם כשיש דבר שאין צריך בישול – פטור.

והנה הרמב"ם לא חילק בין דבר יבש לדבר לח ובין נצטנן או לא נצטנן, דכללא קאמר, דדבר שנתבשל כל צרכו - אין בו עוד בישול, דאין בישול אחר בישול. אך בתנאי שנתבשל כל צרכו, אבל לא נתבשל כל צרכו, אף על גב דנתבשל כמאכל בן דרוסאי - יש בו משום בישול.

ובנתבשל כל צרכו משמע מדבריו דאפילו במצטמק ויפה לו אין בו משום בישול, ודעת הרשב"א והרמ"ך ועוד מפרשים דכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו בישול תורה (מ"מ וכ"מ), וזהו הכל מן התורה. אבל מדרבנן יש בזה משום בישול, שהרי אסרו להחזיר על גבי כירה בשבת אף במצטמק ורע לו, כמ"ש הרמב"ם בפרק ג' (שם). ולפי זה הרמב"ם שכתב 'פטור' כונתו פטור אבל אסור, ככל פטורי דשבת.

סימן שיח סעיף כ

ובפרק כ"ב דין ח' כתב: "דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת, אף על פי שהוא עכשיו צונן - מותר לשרותו בחמין בשבת וכו'” עכ"ל.

ואין להקשות הא כתבנו דמדרבנן אסור, דבאמת כן הוא, ולכן דקדק לומר מותר לשרותו בחמין, כלומר ולא לבשל. ולשון המשנה כן הוא (קמ"ה:): "כל שבא בחמין מלפני השבת - שורין אותו בחמין בשבת ע"ש. ולא קאמר 'מבשלין', דבישול ודאי אסור.

וגם אין לשאול כיון דאמרו סתם שורין בחמין, משמע אפילו כלי ראשון, דאם לא כן היה לו לבאר כדי שלא נכשל בהלכה, ואם כן הא קיימא לן דכלי ראשון מבשל. אך באמת המדקדק בדבריו שם ימצא דגם כלי ראשון אינו מבשל מן התורה, ומן התורה אין בישול רק כשהקדירה עומדת על האש.

סימן שיח סעיף כא

ודבר זה מבואר בירושלמי כירה (הלכה ה') שאומר שם: "אין לך חלוט ברור אין לך תבשיל ברור אלא כל שהאור מהלך תחתיו" ע"ש, ומקודם זה (הלכה ד') אומר: "עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני" ע"ש, כלומר דחכמים אסרו כלי ראשון משום הרחקה.

ומש"ס שלנו מבואר גם כן כן, דעל משנה דהאילפס והקדירה (מ"ב:) אומר הש"ס לחד לישנא: "תני רבי חייא: מלח אינו כתבלין, דאפילו בכלי ראשון נמי לא בשלה, והיינו דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא" ע"ש. והרבה תימה, דאם כן מותר מן התורה לבשל בישרא דתורא ומלח בתמיה, אלא ודאי דבכלי ראשון לא בשלה, אבל כשעומדת על האור בשלה.

והרמב"ם ביאר זה שם בדין ו' במלות קצרות וזה לשונו: "וכן קדירה רותחת, אף על פי שהורידה מעל האש - לא יתן לתוכה תבלין, אבל נותן לתוכה מלח, שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה" עכ"ל, הרי להדיא כדברינו. (גם ביורה דעה סימן ס"ח בארנו זה ע"ש, וקצת מזה העיר שם הפר"ח ע"ש, ודבר חדש הוא, אך האמת כן הוא. ובזה תבין מה שהרמב"ם כתב הרבה דיני בישול בפרק כ"ב ולא בפרק ט' ודו"ק)

סימן שיח סעיף כב

והנה כפי מה שבארנו לשיטת הרמב"ם: כל דבר שנתבשל או נאפה, אם רק נתבשל כל צרכו, אפילו מצטמק ויפה לו - מותר מן התורה בבישול, ומדרבנן אסור בבישול, אבל ליתנם לכלי רותחת - אפילו של כלי ראשון מותר. אבל לחמם בתנור, אם התנור חם וראוי לבישול – אסור, וכן הדין בדברים שאין צריך בישול.

ונראה דלפי זה מה שנותנים בשבת שחרית בצלים ושומים לתוך תבשילים – מותר, שהרי אין דרכן בבישול. ואף על פי שלתוך התבשיל נותנים אותם לבישול, אך אלו שנותנים בעת האכילה, הבישול מקלקל אותם, וכונתינו שלא יתבשלו כידוע, ואם כן אף כשהתבשיל חם הרי אינו אצל האש ואין בו בישול תורה, וגם בישול דרבנן אין בזה, שזהו דבר שאינו מתכוין, ואדרבא מתכוין להיפך. וגם אינו פסיק רישא, שהרי אנו מרגישים בהטעם שברוב פעמים אין בהם טעם מבושל כלל. והרי אפילו פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר להרבה פוסקים, ואפילו לרש"י כל שמתכוין להיפך – מותר, כמ"ש בזה בסימן רמ"ב, ולכן מכל אלו הטעמים אין בזה שום איסור, ולחנם ערערו איזה גדולים על זה (כן נראה לעניות דעתי), ועיין בסעיף כ"ה ומ"ד.

סימן שיח סעיף כג

וזה לשון הטור: "אפילו תבשיל שנתבשל כבר, יש בו משום בישול אם נצטנן כבר, אבל בעודו רותח – לא. ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי - שייך בו בישול אפילו בעודו רותח. והני מילי שיש בישול אחר בישול בתבשיל שיש בו מרק, אבל דבר יבש נתבשל כבר - מותר לשרותו בחמין בשבת, דתנן: 'כל שבא בחמין וכו'” עכ"ל, וכלשון הזה כתב רבינו הב"י בסעיף ד'.

וכתבו דזהו שיטת רש"י, דאין בישול אחר בישול בדבר יבש, אבל בדבר לח כשנצטנן יש בו משום בישול אחר בישול, וזהו דלא כהרמב"ם, דסבירא ליה דגם בלח אין בו משום בישול אחר בישול. ומכל מקום אפשר לומר דלא פליגי, שהרי מדרבנן הרמב"ם גם כן אוסר כמ"ש, והם לא ביארו שזהו מן התורה, ומיהו ההפרש שבין לח ליבש לא שמענו מהרמב"ם (דאינהו מפרשי המשנה דכל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת, דזהו בישול, ולהרמב"ם בארנו דרק ליתן בחמין מותר ולא לבשל, ועוד יתבאר בזה בס"ד).

סימן שיח סעיף כד

אמנם אחר כך כתב הטור וזה לשונו: "כתב הר"א ממיץ: אף על גב שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, בדבר שנאפה או נצלה יש בו משום בישול, אם בשלו אחר כך במשקים, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו. ותימא למה אסרו בכלי שני... ואינו נראה לאוסרו בכלי שני... ואפילו לדבריו אין אפייה אחר אפייה ולא צלייה אחר צלייה" עכ"ל, וכן כתב רבינו הב"י בסעיף ה', וליתן פת בכלי שני הביא שני הדיעות. ורבינו הרמ"א כתב דיש מקילין אפילו בכלי ראשון, ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו עכ"ל.

וביאור הדברים: דהר"א ממיץ חידש דהן אמת דאין בדבר יבש בישול אחר בישול, זהו כשהדבר היבש נתבשל, כמו בשר שבקדירה וכיוצא בזה, דבזה שנינו: כל שבא בחמין וכו'. אבל דבר אפוי, כמו לחם או בשר צלוי על האש - יש בישול אחר אפייה ואחר צלייה. וראיתו מהך דפסחים (מ"א.) דאין יוצאין במצה שנתבשל אחר האפייה, אלמא דהבישול מבטל האפייה. ואין זה ראיה ברורה, דבמצה הוא משום דבעינן טעם מצה וליכא, וכך דחי לה הראבי"ה, מיהו הטור והש"ע חששו לזה.

סימן שיח סעיף כה

ובענין ליתן פת לרוטב רותח, למי שאוסר בכלי ראשון הוי מהך טעמא, דכיון שיש בישול לאחר אפייה וכלי ראשון מבשל, ואפילו למאי דבארנו דבישול זה הוא מדרבנן - מכל מקום אסור מדרבנן. ועוד, דכפי הנראה לית להו לרבותינו אלה החילוק שבין כלי ראשון לבין על האש, ואינהו סבירא ליה דכלי ראשון הוי בישול מן התורה, ולכן כיון שיש בישול אחר אפייה – אסור, אבל כלי שני אינו מבשל.

ואלו שהחמירו גם בכלי שני, משום דכל דבר שמתבשל בכלי שני - אסור גם בכלי שני כמו שיתבאר, וסבירא ליה דפת דרכיך מתבשל אף בכלי שני. ורבינו הרמ"א דמתיר אף בכלי ראשון, משום דסבירא ליה כהראבי"ה דאין בישול אחר אפייה, ומותר לגמרי.

ולדיעות אלו ליתן בצלים ושומים לכלי ראשון - ודאי אסור, כיון דלדעתם זהו בישול מן התורה וסבירא ליה דודאי מבשל, והוי פסיק רישא, אמנם נראה לי אם לא ניחא ליה שיתבשלו - הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ומותר. ובכלי שני נראה לי דאפילו להאוסרים ליתן פת בכלי שני, זהו משום דרכיך, אבל בצלים ושומים - ודאי לא מתבשלי בכלי שני, דמנא ליה לומר כן שמתבשלים בכלי שני, ולפי זה אתי שפיר מנהג העולם גם לדיעות אלו. וראיתי מי שמחמיר בבצלים אפילו בכלי שני (ט"ז סק"ח), ולא ידעתי מנא ליה להחמיר כל כך.

סימן שיח סעיף כו

ודע דבזה שנתבאר דבדבר לח יש בישול אחר בישול כשנצטנן אפילו כשנתבשל כל צרכו, כתב רבינו הרמ"א בסעיף ד' דיש אומרים דוקא אם נצטמק ויפה לו עכ"ל, אבל במצטמק ורע לו אין בישול אחר בישול.

ותמהו עליו, דאיזה ענין הוא לבישול, ורק לענין חשש שמא יחתה יש חילוק זה, דבמצטמק ורע לו לא יחתה, כמ"ש בסימן רנ"ג אבל במה דהוי בישול בכל ענין הוי בישול, ולכן דחו דבריו (ב"ח וט"ז סק"ד ומג"א סק"ח).

ולעניות דעתי העיקר כדברי רבינו הרמ"א, והכי פירושו: כיון דהוא מצטמק ורע לו, אם כן אינו מתכוין לבישול אלא לחמם קצת, ואף אם הוי פסיק רישא ובהכרח שיתבשל, הוה פסיק רישא דלא ניחא ליה ומותר, ובפרט שלדעת הרמב"ם והרשב"א והרמ"ך אין בזה בישול מן התורה כלל כמו שבארנו. ובכלל אתפלא שלא זכרו רבותינו בעלי הש"ע דעת הרמב"ם כלל, ושיטתו היא המחוורת על פי סוגית הש"ס והירושלמי כמ"ש.

סימן שיח סעיף כז

ושנינו במשנה דכל שבא בחמין וכו' (קמ"ה:), דכל שלא בא בחמין מערב שבת, מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ ממליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן והוי בישול (רש"י), מפני שאינן צריכין אלא מעט, והדחתן הוי גמר מלאכתן. וההדחה הוא בכלי שני, והיינו שמערין עליו חמין מכלי שני. אבל אסור לשרותו אפילו בכלי שני, דמיחזי כמבשל (מג"א סקט"ו), ומליח הישן גם לערות עליו – אסור.

ומזה נלמד להערינג"ס שלנו שאסור לערות עליהם חמין מכלי שני, אבל מותר לשרותן בצוננים. ואולי שרייה מיחזי כמלאכה, אבל לרוחצן בצוננין ודאי מותר (ט"ז סק"ה). וכן בפושרין מותר, ורק בחמין שהיד סולדת בהן - אסור.

סימן שיח סעיף כח

וכיון שנתבאר דכל דבר שהדחתן זו היא גמר מלאכתן הוי בישול וחייב בשבת, לפי זה העשב שקורין טֵה שמערין עליהם חמין, ודבר ידוע שבישולן קל, ואפילו בכלי שני מתבשלים כמו שעינינו רואות, המערה עליהן חמין בשבת אפילו על ידי כלי שני - חייב חטאת.

ורבים נכשלים בזה בטענות של הבל: יש שאומרים שהטי"י כבר נתבשל במקומו ואין בישול אחר בישול. וטעות גדול הוא, אפילו אם האמת כן הוא, דבשם אין הבישול לבשלו אלא לעשותו פירא שיהא ראוי לבישול, ואיך נאמר על זה שהוא כבר מבושל, והרי מוכרין אותו עתה בכסף מלא כדי לבשלו. וגם שמעתי ששקר הדבר, שאין מבשלין אותו במקומו.

ויש שעושין על ידי כלי שני, והיינו שמערין מים חמין מהכלי ראשון לצנצנת, ונותנים עליו הטי"י ואחר כך נותנים המים והטי"י להטשאני"ק, ואחר כך שופכין עליהם החמין מכלי ראשון, וממה נפשך חייבים חטאת, ובפרט שעינינו רואות שמתבשלים בכלי שני ובכלי שלישי, שבישולן קל.

ויש שנוהגים לערות עליהם רותחים מכלי ראשון מבעוד יום, ועומד מעט ואחר כך שופכים המים והטי"י נשאר יבש, ולמחרת בבוקר שופכים עליו חמין מכלי ראשון, שהרי כבר נתבשל מאתמול ואין בישול אחר בישול בדבר יבש. אך בזה האופן צריך להשהות החמין על הטי"י מבעוד יום מעט זמן כדי שיתבשל, ולא לערות החמין על הטי"י ותיכף לשפוך החמין לחוץ, דברגע אחת לא יתבשלו. והדרך הישר הוא להכין הסענ"ס מבעוד יום, וכן אנו נוהגים, וכן הדין בקאוו"א ובשארי מיני בישולים כאלו כמו סאקאלאד"א וקאק"א.

סימן שיח סעיף כט

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד' דהוא הדין כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה - דאסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה עכ"ל.

כלומר אפילו בצונן אם אינו ראוי לאכילה בלא זה - הוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש, וכן דבר מלוח שאינו יכול לאכול בלא הדחה והדיחו – חייב. ורבים תפסו דכונתו הוא לשרותו בחמין דווקא, ולעניות דעתי נראה דגם בצונן אסור כשזה הוה גמר מלאכתו, אך אנחנו אין אנו יודעים מאכלים כאלו שלא יהיו ראוים רק על ידי שרייה.

סימן שיח סעיף ל

ודע דכל הדינים שנתבארו שאסורים משום בישול - אסור אפילו ליתן על הכירה או התנור קודם היסק, כמ"ש בסוף סימן רנ"ג (מג"א סקי"א).

ואפילו אם אינו יהודי יסיק התנור, מכל מקום הישראל שנתן על הכירה והתנור – חייב, דזהו כאחד נותן הקדירה ואחד הביא את האור, דשניהם חייבים (מחה"ש). האמנם לפי זה אין החיוב רק כשהאינו יהודי הדליק תיכף התנור, ושהיו שניהם בעשייה אחת. אבל אם הדליק אחר כך - הא הראשון פטור, כמ"ש בסעיף ד' ע"ש. אבל באמת גם זה אסור מדרבנן, אם לא שהאינו יהודי יתן הקדירה על גבי תנור על פי הפרטים שנתבארו בסוף סימן רנ"ג, וע"ש מה שכתבנו בסוף הסימן שם.

סימן שיח סעיף לא

וכיון שבדבר יבש אין בישול אחר בישול, לכן דבר שנתבשל כל צרכו והוא יבש שאין בו מרק, אפילו נצטנן כבר - מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו.

ולמה לא חיישינן שמא יחתה בגחלים, דמפני טעם זה אסרו להשהות על גבי כירה או תנור אפילו בדבר רותח, כמ"ש בסימן רנ"ג סעיף ל"ב. דלא דמי, דכבר נתבאר שם דלסמוך לכירה מותר, כמ"ש שם סעיף ז', ובכאן הוי כסמיכה ולא כהשהה. ואף על גב דלא דמי, דשם בסמיכה יש הפסק הדופן ומינכר ולא אתי לחתויי, ובכאן אין הפסק בין הקדירה להאש, מכל מקום כיון שלא התירו לו על גבי המדורה אלא כנגד המדורה, דהיינו רחוק קצת מן המדורה, אית ליה הכירא ולא אתי לחתויי (מג"א סקל"ח בשם הרא"ש). ואמנם על גבי כירה - אסור משום השהה, כמ"ש שם.

וזהו בדבר יבש, אבל בדבר לח - אסור כשנצטנן. ואם לא נצטנן, דעדיין היד סולדת - גם בדבר לח מותר, דבלא נצטנן גם בלח אין בישול אחר בישול.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ט"ו, דיש מקילין לומר דכל שאינו נותנו על האש או על גבי הכירה ממש רק סמוך לו - אפילו נצטנן מותר, ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי עכ"ל.

וזהו לדעת הרמב"ם שבארנו, דאין בישול אחר בישול אפילו בדבר לח שנצטנן, אלא דעל האש ממש אסור מדרבנן כמ"ש בסעיף י"ט, ועל הכירה ממש - הא זהו השהה. וזה שכתב שנהגו להקל בלא נצטנן לגמרי אין בזה טעם נכון, אלא דבנצטנן לגמרי חששו לדעת הסוברים דיש בישול אחר בישול בלח, אבל בדבר יבש מותר. (והמחה"ש סקל"ט כתב דגם ביבש אסור בנצטנן לגמרי, משום דהוי כמניח לכתחלה ואסור שמא יחתה כבסימן רנ"ג ע"ש. ותמיהני, דהתם בתוך התנור מיירינן, כמ"ש שם סעיף ל"ב ע"ש, ואיזה דמיון הוא לכאן ודו"ק)

סימן שיח סעיף לב

וכתבו רבותינו בעלי הש"ע סעיף ט"ז: "מותר ליתן אינפאנד"א (זהו כמו קוגי"ל שלנו) כנגד האש במקום שהיד סולדת, ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונמוח. וכל שכן קדירה שיש בו רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי. ויש מחמירין, ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברה ראשונה" עכ"ל.

ביאור הדברים: דכיון דבדבר יבש אין בישול אחר בישול, לכן מותר ליתנו כנגד האש, וזה שהשומן חוזר ונימוח - אין זה אסור משום נולד, דהא ממילא קא הוי, וזהו כמו שנותנין שלג וברד בכוס, דמותר, וכמו שאנו נותנים צוקער בכוס של חמין וגם שומן במאכל, וכל שכן בקדירה שהשומן אינו ניכר כשנתערב בהתבשיל. ואף על גב דהאינפאנד"א הוי טיגון, ויש בישול אחר טיגון לשיטה זו, מכל מקום גם עתה אינו בישול אלא טיגון, ואין טיגון אחר טיגון.

אבל היש מחמירין אוסרין מטעם שהשומן נימוח והוי נולד, ולא דמי לשלג וברד וצוקער ושמן שנותנין בתבשילין או בחמין, דהתם נמחה ואינו ניכר, מה שאין כן בכאן ניכר השומן לבדו ואסור, וקדירה באמת מותר מטעם שאינו ניכר בפני עצמו. ואפילו לדיעה זו, מכל מקום אין האינפאנד"א עצמה נאסר.

ולדינא: לכתחלה נהגו להחמיר, מיהו העיקר כדיעה ראשונה, ובמקום צורך יש לסמוך על דיעה זו. וכל זה אינו ענין לחזרה לתנור או לכירה, דבשם יש איסור אחר שמא יחתה. אמנם לסמוך להקאכלין – מותר, כמ"ש בסימן רנ"ג, ועיין מ"ש בסימן ש"ך סעיף כ"ג.

סימן שיח סעיף לג

ולכן מותר ליתן לתוך הקאכלין בשר ודגים וטייגאכ"ץ וקאס"א יבישה וקוגי"ל וכיוצא בהם, רק יזהר שלא יהא שם שומן הרבה עד שיהא זב השומן לבדו. ואם צריך לכך הרבה - מותר אפילו בשומן, אבל לתוך התנור – אסור, אם לא שהתנור אין בו חום וגחלים הרבה עד שהוא קרוב להצטנן, דאז גם בתנור אין איסור, וכמ"ש בסימן רנ"ג סעיף ל"ב ע"ש.

(ובש"ת סקל"ה הביא בשם מהרי"ט שבעיר קונשטנטינא נותנות השפחות המוליי"א והתרנגולת לחמם בתוך התנור בשחרית שבת קודם אכילה, והתיר המהרי"ט מטעם שתנורים שלנו פתחן מן הצד הוי כמו כנגד המדורה ע"ש וצ"ע)

סימן שיח סעיף לד

לדעת הטור וש"ע שבדבר לח כשנצטנן יש בישול אחר בישול - אסור להניח כלי שיש בו דבר חם שאין היד סולדת בו על גבי קדירה שהיא חמה כל כך בכדי שהעליון יכול להתחמם מחומה עד כדי שתהא היד סולדת בו, דזהו בישול, דתולדות האור כאור. אבל דבר יבש – מותר, וכן דבר לח שהיד סולדת בו - מותר להניחה על גבי קדירה חמה כזו כדי לשמור חומה שלא יצטנן, דאין בזה בישול כיון שלא נצטננה והיד סולדת בה.

ויש מי שאומר דאפילו לא בשיל כל צרכו, דבכהני גווני יש בישול אחר בישול גם בלא נצטנן, כמ"ש בסעיף כ"ג, מכל מקום על גבי קדירה – מותר, משום דעל גבי קדירה אי אפשר לבא לידי בישול גמור (ט"ז סק"ט). ולא ידעתי מנא ליה לומר כן, וכמה גדולים חלקו בזה וכן עיקר, ועיין בסעיף ל"ו. ואפילו הקדירה טמונה בדבר המוסיף הבל - מכל מקום מותר להעמיד על גבה הכלי שיש בה לח שהיד סולדת ונגמר בישולה, דאין זה כהטמנה.

וכל זה הוא לשיטת הטור וש"ע, אבל לשיטת הרמב"ם דאין בישול אחר בישול אף בדבר לח, ורבינו הרמ"א הזכיר דיעה זו בסעיף ט"ו וכמ"ש בסעיף ל"א, מותר גם כשהעליון אין היד סולדת בו (וזהו כונת המג"א בסקכ"א ועיין במחה"ש).

סימן שיח סעיף לה

יש מפרשים דזה שהתרנו להעמיד כלי שיש בו לח שהיד סולדת על גבי קדירה טמונה, זהו אפילו כשהקדירה עומדת על האש. ויש מפרשים שאם התחתון על האש - לעולם אסור, דהוי כמניח על גבי כירה לכתחלה בשבת. ודיעה ראשונה סוברת כיון דהקדירה מפסקת, אין זה כמניח על גבי כירה, דבכירה עומדת על האש ממש. וכן עיקר כדיעה ראשונה, דהאיסור על הכירה הוא מטעם שמא יחתה בגחלים, וכאן שעומדת על הקדירה יש היכר.

אמנם זהו ודאי שצריכה להיות רחוק מן האש כשלא נתבשל כל צרכה (ט"ז סקי"א), וזהו למאן דמתיר בסעיף הקודם כשלא נתבשל כל צרכה, אבל כבר בארנו שם דאינו כן. ודע, דאפילו לדיעה האחרונה שאוסרת, אם נטלו העליונה מעל גבי כירה משחשיכה - מותר להעמידה על הקדירה, כמ"ש בסימן רנ"ג, דבכהני גווני ליכא איסור השהה כשמחזירו להכירה, וממילא דהוא הדין על גבי הקדירה (מג"א סקכ"ד).

סימן שיח סעיף לו

וזה שנתבאר דביד סולדת מותר להניחו על גבי קדירה, כתב רבינו הב"י בסעיף ו': דיכול לטוח פיו בבצק אם יש לו בצק שנלוש מאתמול עכ"ל. ולא חיישינן לממרח, דהא ודאי גם בבצק שייך מרוח, משום דאינו סותם הרבה אלא שלא יהא מגולה, ולא ימרחו יפה אלא דיבוק מעט, ומירוח אינו אלא כשממרח באצבעו יפה יפה שיהא חלק (ט"ז סק"י). אבל אם ימרחנו יפה יפה – אסור, וכן בשאר דבר המתמרח (מג"א סקכ"ב).

והטעם שלא חששו שמא ימרח, משום דכיון דזהו לשעה קלה - לא ימרחנו, וכבר נתבאר זה בסימן רנ"ח (וגמרא מפורשת היא סוף במה טומנין ע"ש. ולא חששו שמא יאפה הבצק מחמת חימום, דאינו מכוין לזה ואינו פסיק רישא, ומזה קצת ראיה להט"ז סק"ט ודו"ק)

סימן שיח סעיף לז

כבר נתבאר שדבר יבש כשנתבשל כל צרכו - מותר ליתנו כנגד המדורה, דאין בישול אחר בישול בדבר יבש. וממילא דהוא הדין להניח דבר יבש וקר שנתבשל כל צרכו על גבי מיחם שעל האש - גם כן מותר, דכל דבר שמותר כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו, מותר גם על גבי מיחם שעל האש.

ויש אומרים דאסור, מטעם דזה דומה להנחה על גבי כירה לכתחלה, שאסור מטעם שמא יחתה בגחלים, ואפילו אם נתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו אסור להניח על הכירה לכתחלה בשבת, ומאי שנא מיחם מכירה.

ומכל מקום העיקר כדיעה ראשונה, דלא דמי לכירה שאין הפסק בינו לבין האש, אבל על גבי מיחם הא הקדירה מפסקת. וכמו שלא חששו בכנגד המדורה לשמא יחתה, משום דבשם יש היכר שהוא רחוק מהמדורה, כמו כן בכאן יש היכר, כמ"ש בסעיף ל"א.

סימן שיח סעיף לח

וכתב רבינו הב"י בסעיף ח' בדין זה שנתבאר וזה לשונו: "ומכל מקום אם הוא תבשיל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו - אסור לדברי הכל" עכ"ל.

כלומר כמו שנתבאר דאסור ליתן כלי שיש בו דבר לח שאין היד סולדת בו על גבי קדירה טמונה, כמו כן אסור ליתן על גבי מיחם, אף על גב דאין חום המיחם חזק כחום הקדירה. ומכל מקום קיל הימנה קצת, דאינו אסור רק במצטמק ויפה לו (כן נראה לעניות דעתי כונתו, ובזה מתורץ הקושיא הגדולה של המג"א סקכ"ו ע"ש, ורק במיחם הדין כן ודו"ק)

סימן שיח סעיף לט

כבר נתבאר דכלי ראשון מבשל, ובארנו בסעיף כ' דמדברי הרמב"ם מתבאר דזהו מדרבנן, ומן התורה אינו מבשל אלא בעומדת על האש, ושכן מתבאר מהש"ס וירושלמי ע"ש.

אבל מדברי הטור וש"ע לא משמע כן, והגם שלא דקדקו לחלק בין דאורייתא לדרבנן, מכל מקום משמע משטחיות דבריהם דהוי בישול גמור מן התורה, וכן משמע מדברי רבותינו בעלי התוספות בשבת (מ"ב: ד"ה 'אבל' ע"ש), וכן בשארי מקומות.

אבל מדברי רש"י שם משמע להדיא כדברי הרמב"ם (שכתב בד"ה 'דבכלי': "ומותר ליתן אפילו בכלי ראשון משהעבירו מן האור" עכ"ל, הרי שהפריש בין זה לזה. והר"ן שם כתב דהירושלמי סובר כן ולא הש"ס שלנו ע"ש, ולעניות דעתי צ"ע, שהרי גם בהש"ס משמע להדיא כן, כמ"ש בסעיף כ"א ע"ש).

סימן שיח סעיף מ

כלי ראשון מבשל אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש כל זמן שהיד סולדת בו, ואם אין היד סולדת בו – מותר. ואף על גב דלענין איסור והיתר יש סברא לומר דגם אחר כך מבליע ומפליט, מכל מקום בבישול ודאי אינו כן (מג"א סקכ"ח).

והטעם פשוט, דלענין מבליע ומפליט מדאורייתא מבליע ומפליט בכלי ראשון, כמ"ש ביורה דעה סימן ס"ח, ולכן יש סברא לומר דגם אחר כך מבליע ומפליט מדרבנן. ויש סוברים גם דכלי שני מבליע ומפליט כשהיד סולדת שם, כמ"ש שם, והכל מטעם זה, אבל בבישול מן התורה אינו מבשל בכלי ראשון, כמו שבארנו.

ואפילו להסוברים דמן התורה יש בישול, מודים דהירושלמי אינו סובר כן כמ"ש. ולפיכך אין לנו להחמיר לא בכלי שני שהיד סולדת בו, ולא בכלי ראשון שאין היד סולדת בו.

סימן שיח סעיף מא

ויש מי שרוצה לומר דבירושלמי איתא דעשו הרחקה לכלי ראשון אפילו אין היד סולדת בו (שם), ואינו כן, והירושלמי קאי על יד סולדת בו. והא דקרי לה 'הרחקה', משום דלהירושלמי אין כלי ראשון מבשל כלל, אך מדרבנן עשו הרחקה לזה.

וזה לשון הירושלמי פרק א' דמעשרות (הלכה ד') ובכירה (הלכה ד'): "מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני, אמר רבי יוסא: כאן היד שולטת (כלומר לא סולדת) וכאן אין היד שולטת. אמר רבי יונה: כאן וכאן אין היד שולטת, אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני" ע"ש.

(ועוד בארנו בזה ביורה דעה, והמג"א משום דפסיקא ליה דכלי ראשון מבשל מדאורייתא הוכרח לפרש דאין היד סולדת, ואינו גורס 'שולטת' אלא 'סולדת' ואינו כן, והדברים ברורים בס"ד).

סימן שיח סעיף מב

לפיכך אסור ליתן תבלין בכלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בו, ולא בצלים ולא שומים ולא כל דבר הצריך בישול. אך מלח התירו חכמים (מ"ב:), משום דמלח צריך הרבה בישול כבישרא דתורא, שאינו מתבשל אלא על האש. ומיהו בישרא דתורא אסור מטעם שכתב הטור, דנהי דהבשר אינו מתבשל, מכל מקום השומן והלחלוחית שבו מתבשל, ועוד יתבארו טעמים בזה.

ודע דבגמרא שם יש שני לשונות במלח: האחד כמ"ש, והאחד להיפך, דבישול מלח קל הוא מאד, דאפילו בכלי שני מתבשל כשהיד סולדת שם, ולכן יש אוסרים ליתן מלח אפילו בכלי שני. ולדינא העיקר כמ"ש מקודם, אך המחמיר בזה תבא עליו ברכה.

ואם עבר ונתן מלח קדירה כשעומדת אצל האש ועשה איסור דאורייתא - מכל מקום התבשיל לא נאסר, משום דהמלח בטל לגבי המאכל. ואף על גב דעביד לטעמא, והוא דבר שיש לו מתירין, מכל מקום כיון שאינו ניכר בקדירה - אין בו כח לאסור משום מבשל בשבת, כיון שאין הבישול ניכר כלל, וגם הוי זה וזה גורם, שהרי הבשר נמלח מערב שבת.

ואף שיש לדון בזה, מכל מקום העיקר לדינא שמותר, דלא כמי שרוצה לאסור, וכן כתבו גדולי אחרונים וכן עיקר. (עיין ט"ז סקי"ד וחלקו עליו, וגם מ"ש המג"א בסקל"א דאם המלח של עכשיו יש בו כדי ליתן טעם בלא המלח של אתמול - אסור ע"ש, לא ברירא כל כך. ומ"ש שמלח של ים אין בו בישול לפי שאין בישול אחר בישול, ולפי זה גם צוקער הדין כן, מיהו יש מפקפקים בזה ועיין ת"ש ודו"ק)

סימן שיח סעיף מג

כבר כתבנו דאף על גב דאומר הש"ס צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא, ולכן מותר ליתן מלח בכלי ראשון, מכל מקום בישרא דתורא – אסור, מטעם שכתב הטור, דהלחלוחית שבו מתבשל. והרא"ש כתב עוד טעם: דאם מליח ישן הוא ממהר להתבשל ע"ש, ולכן לא זכר הטור טעם זה, דלא שייך במליח חדש כמובן.

ורבינו הב"י בסעיף ט' בדין כלי ראשון כתב: דיש אומרים שאסור לתת לתוך כלי זה בשר מלוח אפילו הוא של שור עכ"ל, וכונתו לדברי הרא"ש. ואינו מובן, הא הרא"ש כתב רק במליח ישן.

ורבינו הרמ"א כתב עליו וזה לשונו: "ונראה לי דבלא מלוח נמי אסור, אלא דנקיט מלוח, דבלאו הכי אסור משום דם שבו" עכ"ל. כלומר דעיקר הטעם כמ"ש הטור, אלא דנקיט 'מלוח' משום דבהכרח שתהיה מלוח, דאם לא כן בלאו הכי אסור מפני הדם. ודוחק גדול הוא, דאם כן למה לו להזכיר מלוח, ולמה לא כתב טעמו של הטור.

ולכן נראה לי דרבינו הב"י דבר גדול דיבר, דהנה לתירוצו של הטור מה נעשה בבשר שנתייבש שאין בו לחלוחית, ולתירוץ הרא"ש מה נעשה למליח חדש, האם נתיר בזה חס ושלום. ולזה התחכם לתרץ דכל בשר מלוח מבשל, דהש"ס לא קאמר רק דצריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא, כלומר דטבעי שניהם שוים בבישול, שצריכין בישול חזק, ולא מיירי באיסור והיתר, אלא בענין טבע בישולם. אבל אימתי שוים: בזמן שהבשר לא נמלח, אבל כשנמלח - המלח מרככו ודי לו בבישול כלי ראשון. ואם כן ממילא דאסור לעשות כן בשבת, דאיך יעשה, אם ימלחנו הרי יתבשל, ואם לא ימלחנו יאסור מצד שלא נמלח, ואולי גם כונת רבינו הרמ"א כן הוא. (ובאמת לא ידעתי מי הכריח להרא"ש והטור לבלי לפרש כן, ולפמ"ש אין צריך לכל אריכות הט"ז בסקי"ג, והמג"א בסק"ל א"ש ודו"ק)

סימן שיח סעיף מד

בכלי שני - מותר ליתן תבלין אף על פי שהיד סולדת בו, דכלי שני אינו מבשל. ואף על גב דלענין מבליע ומפליט יש אוסרין, מכל מקום בישול לכולי עלמא ליכא בכלי שני. ועוד דגם לענין מבליע ומפליט לא קיימא לן כן, כמ"ש ביורה דעה סימן ק"ה.

ולכן מותר לתת תבלין ובצלים ושומים בשבת שחרית בכלי שני. ויש מי שמחמיר בבצלים בכלי שני, מפני שאנו רואים שמתמתקין ממרירותם אחר שיונחו שם איזה זמן (ט"ז סקי"ד). וחומרא יתירא הוא, וזה שמתמתקין מפני הרוטב והשומן, ואדרבא אנו רואין בימות החול כשנותנין בצל בתבשיל נותנין אותה בעת תוקף הבישול, ושמע מינה שצריכה הרבה בישול, ובריש פרק י' דתרומות מבואר דבצל קשה לבלוע ע"ש, הגם דשם הוא כשהיא בקליפתה, מכל מקום שמענו משם שהיא קשה לבלוע יותר משאר דבר, ואיך נאמר דלענין בישול היא קלה יותר, ואין זה אלא תימה.

ולכן מותר ליתן בצלים בקאס"א בשבת שחרית בלי שום פקפוק, ואף שהוא דבר גוש, מכל מקום מתפזרת על הקערה. וכל שכן אם נותנים הבצלים בהטעלע"ר, שהיא כלי שלישי, דלית דין ולית דיין, והאוהבים זה הוא אצלם עונג שבת, והמונע מזה מונע מעונג שבת, וכן המנהג הפשוט.

סימן שיח סעיף מה

ולערות מכלי ראשון על התבלין כשהיד סולדת בהן – אסור, דעירוי מבשל כדי קליפה. ולכן אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהם מכלי ראשון, ואם עירה - נאסר כדי קליפה. ואף על גב דלענין הגעלה מחמרינן דלא הוה ככלי ראשון, כמו שיתבאר בסימן תנ"א מפני שיש סוברים דעירוי אינו ככלי ראשון, מכל מקום לענין שבת מחמרינן כדיעות האוסרים.

ומכל מקום נראה לי דאין לאסור התבשיל בשביל התבלין שנאסרו כדי קליפה, וביורה דעה סימן צ"א נתבאר דבמקום שצריך קליפה אם לא קלפוה ובשלו כך - מותר בדיעבד ע"ש, וכן כשקשה לקלוף מותר, דלא כמו מי שמחמיר בזה.

סימן שיח סעיף מו

כתב הרמב"ם בפרק כ"ב דין ה': "אמבטי של מרחץ שהיא מליאה מים חמין - אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה, וכן לא יתן לתוכה פך של שמן, מפני שהוא כמבשלו, אבל נותן הוא מים חמין לתוך אמבטי של צונן. מיחם שפינה ממנו מים חמין - מותר ליתן לתוכו מים צונן כדי להפשירן, ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני שהוא מחממן הרבה" עכ"ל.

(ולשון הגמרא מ"ב. דבית הלל אומרים: בין חמין לתוך הצונן ובין צונן לתוך החמין. במה דברים אמורים: בכוס, אבל באמבטי, חמין לתוך הצונן ולא צונן ... סבר רבי יהודה למימר ספל הרי הוא כאמבטי, אמר ליה אביי: תני רבי חייא ספל אינו כאמבטי)

סימן שיח סעיף מז

יש מפרשים בכונתו דאמבטי היא כלי ראשון (ר"ן וב"י), לפיכך אסור ליתן לתוכה צוננים כדי שלא יתחממו מחום כלי ראשון. אבל ממנה לתוך הצוננים – מותר, חדא דתתאה גבר, ועוד דמסתמא בכלי שנותנים בשם המים מרובים (תוספות שם), דא(י)לו להיפך - מותר מצונן לחמין, ולכן דקדק הרמב"ם לומר אמבטי של מרחץ שהיא מליאה מים חמין, כלומר דאז בודאי הצוננים מועטים.

ואחר כך אומר הדין של מיחם שפינה ממנו מים חמין - מותר ליתן לתוכו מים צוננין כדי להפשירן, כלומר שנותן הרבה צוננים. אבל מעט - אסור, ודין זה היא משנה בפני עצמה שם (מ"א.). ואף על גב דמסקנת הגמרא שם שפינוה עם המים, זהו לרבי יהודה דסבירא ליה דבר שאין מתכוין אסור, אבל אנן דקיימא לן כרבי שמעון, אין צריך לזה (ואף שמדקדק מהלשון 'שפינוהו', הלא הרמב"ם לא כתב לשון זה ודו"ק).

ואחר כך אומר דמותר לצוק חמין לצונן או צונן לחמין בכלי שני, דכלי שני אינו מבשל. ומה שלא נקיט לשון הש"ס 'כוס', כדי לכלול גם ספל, שלהמסקנא אינה כאמבטי. (ואף על גב דספל ודאי הוי כלי שני, דאם לא כן למה אינה כאמבטי, מכל מקום אמבטי הוה כלי ראשון. ואי קשיא דאם כן היאך הוה סבר לומר דהיא כאמבטי, דיש לומר מפני שהיא לרחיצה החמירו כפירוש רש"י. ומסיק דאינו כן, דאין חילוק, ולכן הזכיר גם הרמב"ם 'אמבטי', להורות דאפילו לרחיצה דוקא בכלי ראשון אסור, ולא בכלי שני. והנה תרצנו שיטה זו מכל מה שהקשו עליה, עיין ב"ח וט"ז סקי"ח ודו"ק)

סימן שיח סעיף מח

ויש שפירשו בכונתו דהך אמבטי היא כלי שני (מ"מ וב"ח וט"ז שם, וכן כתב התוספות שם). והטעם שאסרו צונן לתוך החמין, דמפני שהמים עומדים לרחיצה מחממין אותה הרבה, כלומר וגזרו חכמים בזה. אבל בשאר כלי שני – מותר, ואפילו בספל שהיא גם כן לרחיצה, מכל מקום לא החמירו בה כבאמבטי, מפני שאין בה מים הרבה. אבל אמבטי שהיא כלי ראשון - אסור אפילו מחמין לצונן (ט"ז שם), דבמים של רחיצה החמירו.

ויש מי שאומר דבכלי ראשון אפילו הרבה צונן למעט חמין - אסור (ב"ח), ולא כן דעת רבותינו בעלי הש"ע כמו שיתבאר. ואין לומר דכדי קליפה מבשל מיד כשנפלו להחמין, דזה לא שייך במים שמיד מתערבים ביחד. ובדבר יבש ודאי כן הוא, אפילו בחמין לתוך הצונן, כגון ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן, דאדמיקר ליה מבשל כדי קליפה, כדאיתא בפסחים ריש פרק כיצד צולין, וביורה דעה סימן צ"א (מג"א סקל"ה).

סימן שיח סעיף מט

ודברי הטור מאד תמוהים בענין זה, שכתב: "כוס שהריק בו מים חמין מכלי ראשון לשתייה - מותר לערב עמהם צוננים, בין שיתן המים שבו לתוך הצוננים או שיתן הצוננים לתוכו. אבל ספל שיש בו מים חמין לרחיצה, אפילו הוא כלי שני - אסור ליתן בה צוננים, דכיון שהם לרחיצה, סתמא חמין הן הרבה, ומתבשלין הצוננים שמערבין בהם.

אבל לערות מהם לתוך צונן – מותר, דתתאה גבר. וכן הדין בכלי ראשון והוא לשתייה, שמותר לערות ממנו לתוך צוננים, ואסור לערות צוננין לתוכו. והני מילי מעט צוננין, אבל אם הם מרובים ואין יכולין להתבשל בהם אלא להפיג צינתן - מותר עכ"ל.

סימן שיח סעיף נ

ודבריו תמוהים, דלהדיא מסיק הש"ס דספל אינו כאמבטי ומותר ליתן בה צוננים, ודברים רבים נאמרו בזה, ואין בהם כדי ישוב כלל.

(עיין ט"ז סקי"ז שתמה על תירוצי הב"י והב"ח, והוא רוצה לשבש דברי הטור וזה יותר תמוה. ומ"ש השינוי בטור בין לשון רבים ליחיד, תמיהני דעל הכלי הוי לשון יחיד ועל המים הוי לשון רבים, והרי גם בכוס כתב עמהם לשון רבים, אלא משום דאמים קאי. ויותר מחוור מ"ש הדרישה, דהטור סובר דלמסקנא הלכה כרבי שמעון בין מנסיא דבאמבטי אסור גם חמין לתוך צונן ע"ש בתוספות, ובזה ספל אינו כאמבטי, אבל צונן לחמין אסור ע"ש. אך גם זה לא אתי שפיר, דאם כן למה לא כתב דין אמבטי ודו"ק)

סימן שיח סעיף נא

ולעניות דעתי נראה דדברי הטור צודקין, דבאמת קשה דאם אמבטי הוא כלי שני שאיסורו מפני שהוא לרחיצה כמ"ש, למה ספל אינו כאמבטי. וזה שכתבנו משום דאין הרבה מים בספל הוא דוחק, דאיזה שיעור יש לזה.

ולכן הטור מפרש: או שהספל הוא כלי שלישי שנוטלין בה מהאמבטי ולכן אינה כאמבטי, או שאינה לרחיצה. ומקרא מלא הוא בשירת דבורה: "מים שאל חלב נתנה, בספל אדירים הקריבה חמאה", אלמא שהספל הוא לשתייה, וכן בשבת (קכ"ט:) בספלים של שמן. ובזה היה סבור להחמיר, דדינה כאמבטי מפני שהיא בריבוי מים, ומסיק דאינו כן. אבל ספל של רחיצה - ודאי דמי לאמבטי.

סימן שיח סעיף נב

ובזה שכתב דבכלי ראשון לשתייה שמותר לערות ממנו לתוך צוננין, משמע אפילו לצונן מועטין, מדקאמר דאסור לערות צוננים לתוכו, והני מילי מעט צוננים, אבל הרבה – מותר, שמע מינה דכשהתיר ממנו לצונן - אפילו במעט צונן מותר.

וטעמו דאף על גב דהצונן מועטים, מכל מקום הא קיימא לן תתאה גבר, וכל מה שנשפך לתוך הצונן, הצונן מקררו מעט מעט ואינו מבשל להצונן, ולפיכך הזכיר מקודם טעמא דתתאה גבר.

ולפי דבריו כששותים חמים בשבת שחרית מכלי ראשון והסענ"ס הוא צונן, ונותנים מעט סענ"ס בצנצנת ושופכים עליהם הרותחין מכלי ראשון - דשפיר עבדי, ואין צריך לשפוך מקודם החמין להצנצנת ואחר כך ליתן בהצנצנת מעט סענ"ס, שהיא כלי שני (וכן אנו נוהגים).

סימן שיח סעיף נג

אבל לא כן כתבו רבותינו בעלי תוספות שם בסוגיא, וזה לשונם: "נותן חמין לתוך צונן אפילו בכלי ראשון... ולא משום דתתאה גבר, דאם כן יקשה למאן דאמר עילאה גבר, ולמאן דאמר תתאה גבר נמי מבשל כדי קליפה. אלא... דחמין לתוך צונן משמע שהצונן שלמטה מרובים, שדרך ליתן המועט במרובה, ולכך אין מבשלין החמין המועטין כלל וכו'” עכ"ל, הרי להדיא דא(י)לו היה צונן מועטים - היה אסור ליתן עליהם מכלי ראשון.

ואין לומר דזה כתבו למאן דאמר עילאה גבר ואנן קיימא לן תתאה גבר, שהרי גם למאן דאמר תתאה גבר מבשל כדי קליפה לדבריהם. והטור לא סבירא ליה כן, לפי שזה לא שייך רק בדבר יבש, ולא במים שמיד מתערבים. והתוספות בעצמם בפסחים (מ': ד"ה 'האילפס') כתבו כן, דדבר המתערב לא מבשל כדי קליפה, וכן כתב הר"ן ז"ל בסוגיין ע"ש (ולזה רמז המג"א בסקל"ה).

ולפי זה לדברי התוספות בשבת יש ליזהר לבלי ליתן חמין מכלי ראשון על סענ"ס צונן. מיהו לדינא אם נותנים - לית לן בה, לפי שהטור והר"ן והתוספות בפסחים מתירים. וגם יש לסמוך בזה על דעת הרמב"ם והרשב"א והרמ"ך שכתבנו בסעיף י"ט, דאין בישול אחר בישול אפילו בדבר לח ע"ש.

(ועיין ב"י שכתב דלדעת הטור גם בשל רחיצה בכלי ראשון מותר ליתן חמין לתוך הצונן, והרמ"א בדרכי משה אות ו' חולק עליו, ואצלינו אין נפקא מינה בזה כי אין אצלינו מים לרחיצה. אך אתפלא דבש"ע סעיף י"א לא משמע כן מדבריו, שהרי הגיה על אמבטי אף על פי שהיא כלי שני ע"ש, ומשמע דהוא הדין כלי ראשון, ואומר שם דנותן חמין לתוך הצונן ע"ש, וצ"ע ודו"ק).

סימן שיח סעיף נד

וזה לשון רבותינו בעלי הש"ע בסעיף י"ב: "מיחם שפינה ממנו מים חמין - מותר ליתן לתוכו מים צונן מרובים כדי להפשירן. ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני שמחממין הרבה. ואם המים מרובים כל כך שאי אפשר שיתבשלו רק שיפיגו צינתן - אפילו בכלי ראשון שרי, רק שלא יהיה על האש" עכ"ל, דעל האש או הגחלים במקום שיכול להתבשל - אסור אפילו לגמרי צונן ולסלקם מיד, כיון שהוא מקום שאפשר להתבשל כמו שיתבאר בס"ד.

ודע, דבמיחם שפינה ממנו מים חמין או שעדיין יש בו חמין - לא התירו רק מים מרובים, דמועטים יתבשלו. ופירשו בגמרא דזה שהתירו במים מרובים, אף על גב דעל ידי זה מצרף המיחם. כלומר דמיחם הוא של ברזל, וברזל חם כשנותנין עליו צונן מתחזק, והוה מלאכה וזהו גמר מלאכת הצורפין (רש"י מ"א:). מכל מקום התירו, לפי שאינו מתכוין לצירוף, ופסיק רישא אין כאן, דאינו ברור שיבא לצירוף על ידי זה. (מג"א סקל"ו, ודברי המ"מ שהביא דכל שאינו מתכוין לא שייך פסיק רישא שאין בזה מלאכה כלל ע"ש, סותר כמה סוגיות, והמ"מ עצמו בפרק כ"ב גבי צירוף כתב: מפני שאפשר שלא הגיע לצירוף, וכבר תמה עליו הלח"מ בפרק י"ב ע"ש ודו"ק)

סימן שיח סעיף נה

מותר ליתן קיתון של מים או של שאר משקין בכלי שני שיש בו מים חמין, אבל בכלי ראשון – אסור, דכלי ראשון מבשל. אבל כלי שני, אף על פי שהיד סולדת בו – מותר, לפי שאין דפנותיו חמין והולך ומתקרר (תוספות מ': ד"ה 'וש"מ').

ויזהר שלא להטמין כל הקיתון בתוך הכלי, שזהו הטמנה ואסור בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, כמ"ש בסימן רנ"ט, אלא יהיה הקיתון מגולה מלמעלה (ט"ז סקי"ט). ויש מי שאומר שאם שואב בכלי מכלי ראשון - יש לזה דין כלי ראשון לחומרא (שם), וביורה דעה סימן צ"ב נתבאר בזה. וזהו פשוט דאם השהו אותו בהכלי ראשון עד שהעלה רתיחות - דהוי ככלי ראשון (א"ר ות"ש).

סימן שיח סעיף נו

מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקין כנגד האש להפיג צינתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו, דהיינו שכריסו של תנוק נכוית בו. ובהיד קשה לשער, דיש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד אלא ברתיחה מרובה. וכשעומד אצל האש בכהני גווני יכול להניח גם עד שיהיו פושרין, דזהו נכלל בכלל הפגת הצינה (תוספות מ"ח. ד"ה 'מאי').

אבל אסור לקרבו אל האש למקום שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניח שם שעה קטנה שרק תפיג צינתו – אסור, כיון שיכול לבא לידי חימום. ונראה לי דהוא הדין בסמיכה לכירה או לתנור, וכמו בקאכלי"ן שלנו הדין גם כן כן, שאם אינו יכול בשם לבא לידי בישול – מותר, וכשיכול לבא – אסור.

וכן הדין בפירות הנאכלים חיים כמו תפוחים וכיוצא בהם דברים הנאכלים חיים, שהם קרים מאד ומניחן כנגד המדורה או בהקאכלי"ן להפיג צינתן - אסור להניחן במקום שביכולתן לבא לידי בישול. ואפילו דברים שאין נאכלים חיים, אם נותנם במקום שאין יכול לבא לידי חימום – מותר. ומותר ליתנו אף בכלי עופרת, אף שהעופרת נתחמם מעט לא חיישינן לזה, כיון שאינו מתכוין לכך (עיין מג"א סקל"ז).

סימן שיח סעיף נז

כתב רבינו הב"י בסעיף י"ז: "אסור ליתן צונן על המיחם אפילו להפשיר, כל שהמיחם חם כל כך שא(י)לו היה מניחו שם הרבה היה בא לידי בישול, דהיינו שיהיה היד סולדת בו, שדין מניח על גבי מיחם כדין מניח כנגד המדורה. ואם אינו חם כל כך - מותר" עכ"ל.

ופשוט הוא דכונתו בצונן יבש שלא נתבשל עדיין, דא(י)לו נתבשל הא מותר בכל ענין, דכבר נתבאר דבדבר יבש לכולי עלמא אין בישול אחר בישול. ולכן פשיטא שמותר ליתן בשר או דגים צוננים שתפוג צינתן על גבי קדירה רותחת.

אך כונתו לדבר שלא נתבשל עדיין, או בצלי או בטיגון למאן דסבירא ליה דיש בישול אחר צלי או אחר טיגון. ולכן טייגאכ"ץ שהוא מטוגן - אסור לתתו על פי קדירה רותחת אם יכול לבא לשם לידי בישול. אבל מה שאנו קורין בשר צלי גיבראטינ"ס, אין זה אלא מבושל, וצלי אינו אלא בשר שצולין בשפוד על האש שאין אנו יודעין מזה, ואצלינו כל בשר הוה מבושל.

סימן שיח סעיף נח

האילפס והקדירה שהעבירן מעל גבי האור מרותחין, אם לא נתבשל עדיין כל צרכו - אסור להגיס בתוכו, דמגיס חייב משום מבשל. ולכן לא יוציא משם בכף, שנמצא מגיס ואיכא משום מבשל. ואם נתבשל כל צרכו – מותר, דאין בהגיסו עוד משום מבשל. אבל צמר ליורה, אף על פי שקלט העין - אסור להגיס בו, דלענין צביעה כל מה שמגיס יותר הוא יותר טוב לצביעה.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף י"ח: דלכתחלה יש ליזהר בקדירה גם כן בכל ענין, כלומר שלא להגיס בקדירה רותחת אף שנתבשל כל צרכו. ולפי זה כשנוטלין הצאלינ"ט בשבת שחרית מהתנור והוא רותח, אין ליטלן בכף. והעולם נוהגים היתר להוציא הקטניות או התפוחי אדמה או הקאס"א בכף, ואין שום חשש בזה, דאפילו מגיס מדינא מותר, ודי ליזהר לכתחלה בהגסה ולא לענין ליטלם בכף (ט"ז סקכ"ג ומג"א סקמ"ד).

וכתב רבינו הב"י בסעיף י"ט: דאסור לטוח שמן ושום על הצלי בעודו כנגד המדורה, אפילו נצלה מבעוד יום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן עכ"ל. ופשוט הוא דגם לאחר שנטלוהו מהמדורה בעודו רותח - אסור לטוחו, שזהו מבשל גמור. ולכן יש ליזהר שלא לטוח אווזות צלויות בשום כשהאווזא רותח (ט"ז סקכ"ד). ויש מי שאומר שבשומן שכבר נתבשל - מותר לטוחו, דאין בו עוד משום בישול (מג"א סקמ"ה), ומשום נולד ליכא, כיון דאינו בעין (שם) והוה כריסוק שלג לכוס.

ואין לומר הא השומן מטוגן, ולכמה פוסקים יש בישול אחר טיגון. דאינו כן, דגם עתה כשמטיח עליו הוי טיגון, ואין טיגון אחר טיגון. ורק לא ירסקו בידיו, אלא מניחו להשומן על הבשר והוא הולך ונבלע. (אך להיש מחמירים שכתב הרמ"א בסעיף ט"ז דזה מקרי בעין, וכמ"ש בסעיף ל"ב, אפשר דאינו נכון. אך גם שם כתב הרמ"א דבמקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה, דכן עיקר כמ"ש שם)

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שיט

קיצור דרך: AHS:OH319

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שיט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני בורר, וזורה, ומרקד
ובו ארבעים ושניים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ
מא | מב

סימן שיט סעיף א

בורר אוכל מתוך פסולת הוי אב מלאכה, וכן הזורה ברוח לברור התבואה מן המוץ הוי אב מלאכה. ולא אמרינן הרי הרוח גמר המלאכה ולא האדם, דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכשגורם לזרות הרוח המסייעתו הוי מלאכת מחשבת, ולכן חייב בגרמת זרייה זו.

ואף על גב דלענין נזקין מקרי זה גרמא ופטור, מכל מקום לענין שבת מקרי זה מעשה ולא גרמא, דזהו דרך מלאכת הזרייה ונתקיימה מחשבתו, דניחא ליה בהרוח, ונכללה בכלל 'לא תעשה כל מלאכה' (בבא קמא ס'. ורש"י ותוספות שם).

ולכן אף על גב דגם בשבת דרשינן: 'עשייה הוא דאסור, הא גרמא - שרי' (שבת ק"כ:), מיהו זה לא מקרי גרמא בשבת, דדרך מלאכתה בכך, ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, מה שנחשב מלאכה אצל בני אדם.

וכן מרקד קמח להפריד הסובין מן הקמח - הוי אב מלאכה. ושלשה אלה נחשבו כאבות מלאכות, וכולם היו במשכן במלאכת הסממנים, שבררו ורקדו וזרום ברוח.

סימן שיט סעיף ב

ואף על גב דשלשה אלה כשנדקדק כולם הם מלאכה אחת, להפריד האוכל מתוך הפסולת, באמת בגמרא (ע"ג:) הקשה כן וזה לשון הש"ס: "היינו זורה היינו בורר היינו מרקד. אביי ורבא דאמרי תרווייהו: כל מילתא דהוי במשכן, אף על גב דאיכא דדמי לה - חשיב לה".

כלומר כיון דילפינן מלאכת שבת ממשכן, לכן כל שיש חילוק בהמלאכות, אף על גב דיסודן אחד - נחשב כל אחד בפני עצמו. והיינו דבורר הוא ביד, וזורה הוא ברוח, ומרקד הוא בנפה, ונחשבו לשלשה. וצריך להתרות דוקא בשמה, ואם התרו על בורר משום זורה או מרקד - אינו חייב סקילה, וכן בכולן מפני שנחלקו לג' אבות.

סימן שיט סעיף ג

תולדותיהן של אלו המלאכות: המחבץ, שנותן חלב קפוי בכלי ומי החלב שהן נסיובי נוטפין, וקורין לזה סראוועטק"א - חייב משום בורר (צ"ה.). וכן נראה לי כשעושין חמאה ונשאר בהם הלח שקורין מאשלינק"א, ושפכם מהחמאה או לקח החמאה מתוכם - חייב משום בורר. וכן העושים הגבינות על ידי העמדת קיבה, שנשאר בהם הפסולת ונוטלן מהפסולת - הוי תולדת בורר.

והמשמר שמרים הוי או תולדת בורר או תולדת מרקד, ובגמרא (קל"ח:) יש בזה פלוגתא: דרבה אמר משום בורר, ורבי זירא אמר משום מרקד, ולא נתפרש לנו כמאן הלכתא. ונראה דגם להרמב"ם לא הוה ברירא ליה ההלכה, שכתב בפרק ח' דין י"א: "וכן הבורר שמרים מתוך המשקין - הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד וחייב" עכ"ל.

ולפי זה כשבאים להתרות בו, או יתרו בו משום משמר עצמה, דכבר בררנו בסימן רמ"ב דגם כשמתרים משום התולדה – חייב. אמנם אם רוצים להתרות משום האב, צריכים להתרות בשניהם. ולא מקרי זה התראת ספק, ועוד דהרמב"ם פסק דהתראת ספק שמיה התראה בפרק ט"ז (הלכה ד') מסנהדרין.

ושיעור כולן כגרוגרות, ומשמר נראה לי דשיעורו ברביעית, כדין רוב המשקין (ולרש"י קל"ח. די בהתראת מרקד).

סימן שיט סעיף ד

בירושלמי דכלל גדול על משנה דאבות מלאכות אומר: "אמר רבי יודן: יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב, יש שהוא נוטל כגרוגרות ומיד יתחייב. היאך עבידה (כמו היכי דמי): היה יושב על גבי כרי ובירר צרורות כל היום - אינו מתחייב, נטל לתוך ידו כגרוגרות ובירר - חייב" עכ"ל.

ולמדנו מזה דכל מי שבורר או זורה, כל שלא גמר לברר או לזרות הצבור לפניו - אינו חייב. מיהו מדרבנן ודאי אסור, ולכן לא הזכירו זה הפוסקים. מיהו במרקד לא שייך זה, דבמרקד הא הקמח הטוב נופל דרך נקבי הנפה, והקמח עם הפסולת נשאר בנפה, וכיון שיצא כגרוגרת קמח טוב – חייב, וכן בבורר אוכל מתוך פסולת, כשבירר כגרוגרת – חייב. ובזורה לא שייך זה, דהרוח אינו מפיל רק המוץ, וכשזורין ברחת - הוי תולדת זורה וחייב.

ודע דבלשון הפוסקין, וכן הטור וש"ע בסימן זה כללו הכל בלשון בורר, דפירודי השמות אין נפקא מינה רק לענין התראה, אבל לענין האיסור הכל אחד, וגם בגמרא (ע"ד.) כן הוא ע"ש (שאומר: "בנפה וכברה לא יברור" ע"ש. ואיתא בירושלמי דבמוץ וחול ועפר - חייב משום מרקד ע"ש, דבכל דבר יש חיובא דמרקד).

סימן שיט סעיף ה

אין חילוק בבורר בין שבורר אוכל מתוך פסולת ובין שבורר פסולת מתוך אוכל - דבכולהו חייב חטאת. וכן הוא להדיא בגמרא, דבמקום אחד אומר (קל"ח.): "מה דרכו של בורר - בורר אוכל ומניח הפסולת", ובמקום אחר אומר (ע"ד.): "פסולת מתוך אוכל לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת". ולדעת רבותינו בעלי התוספות שם, הענין כן הוא: דלעולם בוררין המועט מתוך המרובה, דכשהפסולת מרובה דרך לברור המאכל, וכשהאוכל מרובה דרך לברור הפסולת ע"ש, ומיהו לדינא הכל אחד, אפילו מן התורה.

ולהרמב"ם יש חילוק, דבפסולת מתוך אוכל - לעולם חייב, אפילו בירר ביד כדי לאכול מיד – חייב. ובאוכל מתוך פסולת: לאכול מיד - מותר כמו שיתבאר בס"ד, וכן במרקד אמרינן שם: "מה דרכו של מרקד, פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה" ע"ש. מיהו אם הריקוד הוא להיפך, אוכל מלמעלה ופסולת מלמטה - גם כן חייב, דמאי שנא.

סימן שיט סעיף ו

חיובא דברירה לאו דוקא באוכל ופסולת, דהוא הדין אפילו שני מיני אוכלין מעורבין זה בזה, כגון תאנים וענבים, והוא בירר מין אחד מהשני – חייב, דכשבירר את המין שחפץ בו, נעשה המין השני שאינו חפץ בו כפסולת לגבי המין שחפץ בו (תוספות ע"ד. ד"ה 'היו').

וכן כתב הרמב"ם, ובירושלמי יש פלוגתא בזה, ופסק כמאן דמחייב ע"ש. ואומר שם דזהו דוקא בשני מינים, אבל במין אחד לברור הגדולים מן הקטנים או להיפך, או שחורים מן לבנים וכהני גווני - לא מקרי ברירה. וזה לשון הירושלמי: "בירר אוכלים מתוך אוכלים: חזקיה אמר - חייב... על דעתיה דחזקיה אפילו עיגולים מן גו עיגולין אפילו רמונים מן גו רמונים או כיני, אפילו בני נש מגו בני נש" עכ"ל.

והכי פירושו: ששואל אם על דעתו דחזקיה אסור נמי במין אחד לברור זה מזה, ודחי לה: 'או כיני אפילו בני נש וכו', כלומר דאם כן תאמר גם כשיברור בני אדם מן בני אדם תאמר שיש בזה ברירה, בתמיה, והפליג לדחות דבר. זה וראיתי לאחד מן הגדולים שכתב דגם במין אחד שייך ברירה (ט"ז סק"ב), ודברים תמוהים הם. (גם הת"ש השיג עליו, והא"ר נראה שתפס בהירושלמי, שאומר זה בפשיטות דלחזקיה גם זה מקרי ברירה ע"ש. ודבריו תמוהים, דהירושלמי בלשון שאלה קאמר ודחי לה, וכן פירש הפ"מ ע"ש. ומה שהביא הט"ז ממהרי"ל לענין מצה נדוכה, ודאי קמח מפרורים הוה ברירה גם ממין אחד, וכן חלבון מחלמון או להיפך, וכמ"ש המג"א סקט"ז, וכן ברמב"ם וטוש"ע דוקא שני מיני אוכלין ודו"ק)

סימן שיט סעיף ז

חיובא דבורר לאו דוקא במיני אוכלין, דהא אמרינן בשבת (ע"ד:): "אמר רבא: האי מאן דעביד חביתא - חייב ז' חטאות, האי מאן דעביד תנורא - חייב ח' חטאות, האי מאן דעביד חלתא - חייב י"א חטאות".

ופירש רש"י: בחביתא בירר הצרורות הגסות מתוכן - הרי שתים, ובתנורא פירש גם כן כן, ובחלתא כתב: 'כוורת של קנים... בירר יפות הרי זה בורר וכו' ע"ש, הרי שבכל דבר שייך ברירה. והסברא כן הוא, דהא במשכן הוה ברירה בסממנים, וגם הם אינן לאכילה (וכן כתב הט"ז סקי"ב).

סימן שיט סעיף ח

ולפי זה יש לשאול שאלה גדולה, דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בכמה דברים, כגון שמונחים מעורבים כפות ומזלגות וסכינים, ואנו צריכים כעת לסכינים ובוררים הסכינים מביניהם או הכפות או המזלגות. וכן כשתלוים הרבה בגדים על הכותל ונצרך לשנים ושלשה בגדים, ונוטלין מהכותל כל הבגדים ובוררין הבגדים הצריכים והשאר תולין על הכותל בחזרה. וכן אם היו מונחים הרבה ספרים מעורבין זה על גבי זה וצריך כעת לאיזה ספרים, ובוררן ונוטלן. וכן על השלחן אצל העשירים יש כמה מיני קערות קטנות וגדולות, ולכל מאכל בוררין קערות שונות וכיוצא בזה כמה עניינים, ואם יש ברירה בכל דבר לא מצאנו ידינו ורגלינו בהרבה עניינים.

סימן שיט סעיף ט

ותשובת דבר זה משני פנים: האחד דבדבר הניכר הרבה לעין הרואה - לא שייך לומר בזה ברירה, שאין זה ברירה אלא נטילה בעלמא, וכל אלו הדברים שחשבנו הם נראים לעין, כמו בבגדים וכלים וספרים כמובן. ואין לומר הא גם שני מיני פירות נראים לעין, כמו תאנים וענבים, דאינו כן, דמתוך קטנותן וריבויין צריכין לברור זה מזה, מה שאין כן בבגדים וכלים וספרים.

והשני: שהרי יתבאר דבשעת האכילה יכול ליטול אוכל מתוך הפסולת ולאכול, שאין זה דרך ברירה ודרך האכילה בכך, וממילא דבכל הדברים שאנו צריכין כעת ללבוש הבגדים ולהשתמש בהכלים וללמוד בהספרים - הוי כשעת אכילה ולא שייך בזה ברירה. (ובוודאי לברור ספרים זה מזה כדי להעמידן על מקומן או בגדים זה מזה כדי לתלותן וכן בכלים אין היתר לטעם זה, אבל לטעם הראשון אין איסור בדבר, ויש לעיין בזה ודו"ק)

סימן שיט סעיף י

בעת האכילה יכול לברור האוכל מתוך הפסולת ולאכול, דאם לא כן איך ביכולת לאכול בשבת, הלא כל אדם בשעה שנוטל בידיו לאכול בהכרח ליטול האוכל ולהניח הפסולת, ובכמה מיני מאכלים יש פסולת, אלא וודאי דבשעת האכילה לא שייך לומר ברירה.

ודווקא בידו, אבל בנפה וכברה - הוי ברירה. וכן דווקא כשנוטל האוכל ומניח הפסולת, אבל אם נוטל הפסולת וזורקו, ואחר כך אוכל האוכל - הוי ברירה וחייב חטאת. וכן הדין בשני מיני אוכלין, כשבשעת אכילה נוטל אותו שחפץ לאכול ומניח את שאינו חפץ לאכול – מותר, אבל אם נוטל אותו שאינו חפץ לאכול ומניחו מן הצד, ואחר כך אוכל אותו שחפץ לאכול - הוי ברירה וחייב.

סימן שיט סעיף יא

וזה לשון הרמב"ם שם: "הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר: בנפה וכברה – חייב, בקנון או בתמחוי – פטור, ואם בירר בידו לאכול לאלתר – מותר.

והבורר פסולת מתוך האוכל, ואפילו בידו אחת - חייב... הבורר אוכל מתוך פסולת בידו כדי להניחו אפילו לבו ביום - נעשה כבורר לאוצר וחייב. היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין - בורר אחד מאחר ומניח לאכול מיד, ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לבו ביום, כגון שבירר בשחרית לאכול בין הערבים - חייב" עכ"ל.

ולמדנו מדבריו דכל שאינו לאכול מיד - בכל ענין הוי ברירה וחייב, וברצונו לאכול מיד - מותר לברור בידו האוכל מתוך הפסולת ולאכול, אבל בנפה וכברה – חייב, ובקנון ותמחוי, והם מיני כלים כמין צנור רחב מלפניו וקצר מלאחריו, ונותן בהם קטניות עם הפסולת במקום הרחב ומנענעו, והקטניות מתוך שהוא עגול נופל דרך פיו הקצר והפסולת נשאר בתוכו (רש"י ע"ד.) - ואין בזה חיוב חטאת, דזהו ברירה כלאחר יד, ועיקר ברירה הוא בנפה וכברה (שם). וכשבורר הפסולת - אפילו בידו חייב, וכן בשני מיני אוכלין כמו שנתבאר.

סימן שיט סעיף יב

ומה נקרא לאלתר כתב רבינו הרמ"א בסעיף א': דמה שבורר לצורך אותה סעודה שיושב בה מיד - מקרי לאלתר, ואפילו אחרים אוכלים עמו שרי. ולכן מותר לברור הירק שקורין שלאטי"ן מן העלין המעופשין שבו, כל מה שצריך לאותו סעודה עכ"ל.

ולמדנו מדבריו דכל מה שמכינין קודם הסעודה לכל בני הסעודה - לא שייך בזה ברירה, בברירת האוכל מתוך הפסולת דוקא, ולא להיפך כמ"ש. ולכן יזהרו שלא לברור המעופשין, ואפילו אם ראוים לאכול על ידי הדחק, כיון שאינו רוצה לאכלם עתה - נחשבים פסולת (מג"א סק"ג), שהרי אפילו בשני מיני אוכלים גמורים כן הוא כמ"ש. (וזה שאמר שמותר גם בשביל אחרים, מבואר בגמרא שם: 'בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח לאלתר', וכתבו התוספות: בורר ומניח לצורך אחרים ע"ש)

סימן שיט סעיף יג

והנה לשון רבינו הב"י בש"ע כלשון הרמב"ם, ומדבריהם נתברר דבין באוכל מתוך פסולת ובין באוכל מתוך אוכל: כשבורר בידו האוכל שרוצה לאכול מיד בהסעודה המזומנת לפניו - מותר לכתחלה, ואם בורר על לאחר זמן - נעשה כבורר לאוצר וחייב.

מיהו יש לי דקדוק עצום בדבריהם, ולמה באוכל מתוך פסולת כתבו: 'הבורר אוכל מתוך פסולת להניחו אפילו לבו ביום - נעשה כבורר לאוצר וחייב', ובאוכל מתוך אוכל כתבו: 'ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לבו ביום, כגון שבורר שחרית לאכול בין הערבים - חייב' עכ"ל, ולמה לא כתבו לשון זה מקודם בבורר אוכל מתוך פסולת.

סימן שיט סעיף יד

ויראה לעניות דעתי דהנה רבינו הב"י בספרו הגדול עמד על זה, וכתב דמלשון זה משמע דבבורר אוכל מתוך פסולת, אפילו אם בירר לאכול בג' וד' שעות – חייב, ובאוכל מתוך אוכל - אינו חייב אלא אם כן בירר שחרית לאכול בין הערבים. אלא שאינו יודע מנין לו להרמב"ם חילוק זה, ואם לא כיון לזה למה שינה הלשון. ודעתו הוא דרק לאחר שעה חייב, וכן כתב המרדכי ע"ש.

ולפי זה תמיהני, דאם כן למה גם הוא בש"ע כתב לשון זה, ולפי זה נראה דלא פסיקא ליה.

סימן שיט סעיף טו

ולכן נראה לעניות דעתי דוודאי כן הוא, דבאוכל מתוך אוכל אין החיוב רק משחרית לבין הערבים, ולא כן באוכל מתוך פסולת. וזה מוכח מסוגיית הש"ס דעל הברייתא דשני מיני אוכלים מוקי לה עולא דהכי קאמר: בורר ואוכל לבו ביום, בורר ומניח לבו ביום, ולמחר לא יברור ואם בירר חייב חטאת. ומקשה עלה ר"ח: וכי מותר לאפות לבו ביום, וכי מותר לבשל לבו ביום, עד שאחר כך מוקי לה אביי: בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור ואם בירר חייב.

ויש להבין מאי דעתיה דעולא, אטו לא ידע שאסור לעשות מלאכה לבו ביום. אמנם הענין כן הוא, דודאי בבורר אוכל מתוך פסולת, שזהו עצם מלאכת הברירה, גם עולא הוה סבר דכשבורר על לאחר שעה – חייב. אלא דבכאן בבורר אוכלין מאוכלין, דשניהם אוכלין גמורין הן אלא דאנן קרינן פסולת לאותם שאינו חפץ לאכול, והיה סבור דדוקא כשאין רצונו כלל לאכול בשבת אלא למחר, נחשב זה כאוכל וזה כפסולת. אבל כשבורר לאכול בו ביום - לאו כלום הוא, דשמא יתיישב אחר כך לאכול גם השני. מיהו ר"ח לא סבירא ליה סברא זו, ופירש אביי דגם לבו ביום חייב.

מיהו פלוגתא רחוקה לא משוינן, וגם הסברא כן הוא, דבעינן על כל פנים מסעודה לסעודה, והיינו משחרית לבין הערבים, ושייך על זה לומר 'אוכל', דהא יאכלנה בסעודה של שחרית, ועל זה 'פסולת', שהרי לא יאכלנה. אבל עד לאחר שעה או שתים או שלש לא שייך לקרות להשני 'פסולת', דשמא עד סעודה השניה יתיישב לאכול גם השניה (ולשון 'לאלתר' שבגמרא לאו דוקא תיכף, כדמצינו בגיטין כ"ז ע"ש).

סימן שיט סעיף טז

ודע, דלהרמב"ם כל פסולת מתוך אוכל – חייב, ולא כן דעת הטור, דסבירא ליה דאם האוכל מרובה - בורר הפסולת. ולא עוד אלא דבאוכל מרובה בורר הפסולת, ובפסולת מרובה אסור אפילו לטלטלו, שהאוכל בטל בהפסולת. ואימתי בורר האוכל ומניח הפסולת: כשבעצם האוכל מרובה, אלא דבטורח הברירה יש יותר טירחא בברירת הפסולת, כגון שהוא דק, בכהני גווני נוטל האוכל ומניח הפסולת ע"ש, וזהו דרך התוספות שם.

אבל הפוסקים לא הסכימו לזה, וזהו שכתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ד': הבורר פסולת מתוך אוכל, אפילו בידו אחד – חייב. ואפילו האוכל מרובה ויש יותר טורח בברירת האוכל - אפילו הכי לא יברור הפסולת, אפילו כדי לאכול לאלתר" עכ"ל, וזהו להוציא מדברי הטור.

וגם זה שכתב הטור דבפסולת מרובה - אסור לטלטלו, דבטל ברוב, השמיטו גם כן. וטעמם ברור, דאיך שייך ביטול אוכל בפסולת, הא בעל כורחו אינו בטיל, דעומד לאכילה, ומה גם אם הפסולת ראוי למאכל בהמה, הרי מותר בטלטול.

סימן שיט סעיף יז

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ג': דשני מיני דגים מקרי שני מיני אוכלים, ואסור לברור אחד מחבירו אלא בידו כדי לאכלן מיד, אף על פי שהחתיכות גדולות שכל אחת ניכרת בפני עצמה. אבל כל שהוא מין אחד, אף על פי שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות - לא מקרי ברירה. ואפילו היו שני מינים ובורר משניהם ביחד הגדולות מתוך הקטנות או להיפך – שרי, הואיל ואינו בורר מין אחד מתוך חבירו עכ"ל, ומקורו מתרומת הדשן (סימן נ"ז).

וביאר שם אף על גב דלכאורה שם ברירה לא שייך רק בכשנתערבו, שאינם ניכרים, וכן מבואר מלשון המרדכי, ואם כן כיון דהדגים חתיכות גדולות וכל אחד ניכר בפני עצמו, לא שייך ברירה, מכל מקום אין להקל בלא ראיה ברורה ע"ש, ולפיכך סתם רבינו הרמ"א.

ומכל מקום נראה לעניות דעתי דדוקא כשהחתיכות מרובות, אבל בד' וה' חתיכות שנוטל מהם אחד או שנים - לא מקרי ברירה, והרי זהו מעשים בכל יום שמביאים על הקערה בשר בהמה ותרנגולת דודאי הם שני מינים, ונוטלת הבעלת הבית התרנגולת מהקערה להצניע לשבת שחרית. וכן בדגים שלוקחים שני מינים כמו העכ"ט וסלאייע"ן, ונוטלת מהקערה חתיכה או ב' או ג' חתיכות להצניע לשבת שחרית ובלא כונה נוטלת ממין אחד, האם חלילה יש בזה חשש ברירה, אלא ודאי כדאמרן.

ודע, דזהו פשוט דאפילו במין אחד, אם קצת קשים לאכילה מפני איזה סיבה - הוויין כפסולת (מג"א סק"ה). ותפוחים חמוצים ומתוקים כששניהם ראוים לאכילה, נראה לי דלא מקרי שני מינין. אבל תפוחים ובערנע"ס - הוויין שני מינים. וכן כשמונח על הקערה הרבה חתיכות לחם של דגן ושל חטים - הוויין שני מינים, אבל דגן ודגן, אף על פי שאחד מנופה יותר שקורין סיטניצ"א - הוויין מין אחד. (ובאמת אם אנו באים לדון דין ברירה בכל שני מאכלים אף שמועטים הם לא שבקת חיי, וחלילה לומר כן. וכן נראה לעניות דעתי דברירה אינו אלא כשעושה דרך ברירה בעיון דק לברור זה מזה, אבל בנטילה בעלמא לא שייך ברירה)

סימן שיט סעיף יח

כתבו הפוסקים דהבורר תורמסים מתוך פסולת שלהם – חייב, כלומר אף על גב דאוכל מתוך פסולת מותר כשרוצה לאכול לאלתר, אבל בתורמסין הוי כבורר פסולת מתוך אוכל. והטעם מפני שהפסולת שלהם ממתקת אותם כשישלקו אותו עמהם, והוה כבורר פסולת מתוך אוכל וחייב.

ולא נתברר לנו דין זה כי אין אנו יודעים מה הוא תורמס. והענין כפי מה שנראה מהגמרא: התורמס הוא בעצם מר והפסולת ממתיקו, ולכן יחשב ברירת התורמס כפסולת מתוך אוכל וחייב, ובמקומות שיש מין זה צריכים לעשות כן, והיינו לבוררם מערב שבת.

סימן שיט סעיף יט

ראיתי מי שמקשה קושיא כללית על חיובא דבורר פסולת מתוך אוכל שחייב, והא הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אין צריך להפסולת כלל ואין כונתו אלא לדחות הפסולת, מעליו והוי כמוציא את המת לקוברו (מ"ב בשם ישועות יעקב).

ותמיהני על דמיון זה, דבמת אין צריך להמלאכה כלל, ובבורר הא צריך להאוכל ואינו יכול לאכול אלא בהפריד הפסולת ממנו, אם כן צריך לגופה. ושמא תאמר הלא טוב היה לו אם לא נתערב הפסולת כלל, אם כן נאמר כן על כמה מלאכות. ועוד דכבר למדונו רבותינו בעלי התוספות (ל"א: ד"ה 'וסותר') דבכל המלאכות אנו חייבין כמו שהיה במשכן אף שאין צריך לגופה, כמו בסותר על מנת לבנות אף על פי שאינו טוב יותר הבנין על ידי הסתירה הקודמת, וכן בקורע על מנת לתפור ובמכבה על מנת להבעיר, צריך שיהא טוב יותר ההבערה על ידי הכיבוי, והיינו לעשות פחמין, ואם לא כן הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומכל מקום בסותר וקורע אין צריך לזה, לפי שבמשכן היה כן, ומעתה גם בורר כיון שהיה במשכן כן – חייב, וכבר כתבנו זה בסימן שי"ג.

סימן שיט סעיף כ

איתא בירושלמי דכלל גדול: ההן דשחק תומא, כלומר מי ששוחק את השום, כד מיפרך ברישא משום דש, כד מברר בקליפייתא משום בורר וכו'.

ונראה לעניות דעתי דהכי פירושו: שלוקח הרבה שומים ושוחקן ביחד, ועל ידי זה נופלים הראשים מהם, ורק הקליפות של כל השומים מתערבים עם השומים ובורר מהם הקליפות מהאוכל, ולכן חייב על הראשים משום דש, והיינו מפרק שהיא תולדה דדש. וכשבורר מהשומים כל הקליפות - חייב משום בורר.

אבל מי שקולף כל שום לבדו וחותך הראש וקולף הקליפה, כמו שעושים בבצלים - אין בזה לא דישה ולא ברירה, כמו שאנו עושים מעשים בכל שבת שקולפים בצלים ושומים אחד אחד, כמו שאוכלים אגוזים ושקדים, שבכל אגוז זורקים הקליפה, וזהו דרך אכילתן.

סימן שיט סעיף כא

ורבינו הב"י הביא ירושלמי זה בסוף סימן שכ"א בספרו הגדול וזה לשונו: "וכתבו סמ"ג וסמ"ק והתרומה דאפילו הכי אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר, דההיא דירושלמי בקולף להניח וכו'. ורבינו ירוחם כתב שמה שאסר בירושלמי להסיר קליפתו דוקא כדי לשחקו, אבל אם מסיר הקליפה כדי לאכלו כך – מותר, וכן הדין בבצלים קטנים. ורבינו פרץ כתב דווקא מעט מעט, אבל לקלוף קיבוץ גדול יחד - נראה כבורר ואסור" עכ"ל רבינו ירוחם ע"ש.

ועל פי זה כתב שם רבינו הרמ"א: "אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר – שרי, ועיין לעיל סימן שי"ט עכ"ל.

סימן שיט סעיף כב

ולכאורה משמע מדבריהם דלקלוף שומים ובצלים הרבה - הוי בורר ואסור אם אינו אוכל לאלתר. ולבד שאינו מובן מה שייך ברירה בזה, הוא כנגד גמרא מפורשת בביצה (י"ג:) במקלף שעורים, דרב ורבי חייא מקלפי להו דביתהו כסי כסי ע"ש, ומה לי קילוף שעורים או קילוף בצלים ושומים. ועוד דזה שייך למפרק, כמו שפירש רש"י שם, ולא לבורר.

ולכן נראה לי דהכי פירושו: ואין כונתם כשקולפם ומניח הקליפות בפני עצמם, אלא קולפם והקליפות מעורבות בהם, כמו שפרשנו בהירושלמי, ובזה שפיר שייך בורר. ולזה קאמרי דלאכול מיד – מותר, והיינו או לברר האוכל ולאכול, או אפילו ליטול הפסולת מותר לדעת התוספות והטור שכתבנו בסעיף ט"ז כשהאוכל מרובה ע"ש.

ורבינו ירוחם מתיר אף שלא לאלתר, דהירושלמי מיירא בקולף כדי לשחקו, ובה קשה הברירה. אבל כדי לאכלו כך - לא מתערב, ואין בזה ברירה. והרב רבינו פרץ אוסר בקיבוץ גדול, וזהו הכל כשמעורבין יחד, וגם כוונת רבינו הרמ"א כן כשמעורבין יחד, אף על פי שלא כתב מפורש כן, ואם לא כן לא שייך בזה ברירה. (והארכתי בזה לפי שדרך בנות ישראל שמטמינים הרגלים על יום השבת, שחרית ויש שמניחים זה על סעודה שלישית, וקולפים לשם כמה בצלים ושומים, ובעל מ"ב הרעיש על זה, ולכן יצאנו ללמד זכות דכדין עבדי ודו"ק)

סימן שיט סעיף כג

בזמן הקדמון היו אוכלין מלילות כדכתיב: "וקטפת מלילות בידך", והיינו שהיו נוטלין שבלים של תבואה ומפרקין האוכל מתוך השבלים ואוכלין, כדרך שאנו מפרקין הקטניות משרביטין שלהם, ומפרק הוי תולדה דדש.

ולזה אמרו חכמים בשבת (קכ"ח.) במיני תבלין בכהני גווני, שמולל בראשי אצבעותיו על ידי שינוי, ולא בכף ידו כדרך שהוא עושה בחול, ומוללו בראשי האצבעות והאוכל נופל ממנו. ולא גזרו שמא ימלול כדרכו בכל פיסת ידו, לפי שאף אם ימלול אינו חייב חטאת, דעיקר מפרק הוא כשנוטל האוכל ומפרקו בידו ממש. אבל כשמולל והאוכל נופל, איסורו מדרבנן אף כשעושה בכל היד. ולכן כשלא התירו רק למלול בראשי אצבעותיו - לית לן בה, וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם בפרק כ"א.

ויש מרבותינו שאסרו לגמרי למלול בשבת תבואה וקטניות, כדמשמע בביצה (י"ג:) דרק ביום טוב התירו למלול ולא בשבת, וזה שהתירו בשבת שם לא התירו רק לרכך האוכל.

סימן שיט סעיף כד

והעיקר כדעת הרי"ף והרמב"ם, וכן פסק הטור, וזהו שכתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ו': "אין מוללין מלילות, אלא מוללן בשינוי מעט בראשי אצבעותיו. ואף על פי שמפרק האוכל מתוך השבלים, הואיל ואינו מפרק רק כלאחר יד כדי לאכול (מיד) – שרי. ויש מחמירין, ולכן אסור לפרוק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה, וטוב להחמיר מאחר דיכול לאכלן כך בלא פירוק" עכ"ל, כלומר לשברן ולאכלן בלא פירוק. אבל כששוברן - מותר לקלוף הקליפה הדקה שעל האוכל, דבזה לא שייך מפרק, דמפרק אינו אלא בקליפה העליונה.

וכן בכל מיני קטניות הקליפה הדקה שעל עצם הפירי - מותר לקולפה לכל הדיעות (הגר"ז), ורק יזהר שלא יקלוף רק מה שצריך לאותה אכילה שרוצה עתה לאכלם, ולא להצניעם על לאחר שעה (שם).

סימן שיט סעיף כה

והנה כפי מה שנתבאר אסור לכל הדיעות לפרק בידים האוכל מתוך השב(ו)לים, ולפי זה יש לצווח על מה שנהגו כמה לאכול הקטניות כמו ארבע"ס ובאבע"ס כשהן בשרביטיהן, ופורקין אותן ממש מהשרביטין ואוכלין, והרי זהו מפרק גמור. והם אינם מוללין אלא משברין ומוציאין האוכל, וכפי הנראה לא לבד שאסור, אלא חיוב חטאת יש בזה, שהרי זהו מפרק.

והנה על קטניות שקורין ארבע"ס יש שתירצו דכיון דגם השרביטין ראוים לאכילה אין זה מפרק, אבל מה נעשה בבאבע"ס דאלו אין ראוים לאכילה, וגם בארבע"ס לא כל השרביטין ראוין לאכילה. ולכן מחויבין להודיע לההמון שאין שום היתר בדבר, וחייב העושה כן אם לא נתקם מערב שבת ממקום חיבורן בהשרביטין, ובשבת יוציא אחד אחד לאכלן מיד, וכבר צווחו על זה גאוני עולם ואין שום היתר בזה.

(עיין מג"א סק"ח וט"ז סק"ד והגר"ז בסעיף ט', ועיין א"ר סקי"ב שהביא סברא בשם מהרבי שמעון רבו של מהרי"ל דמפרק אינו אלא בתבואה, שהאוכל רק מונח בהשבלים ולא דבוק. אבל הקטניות הם מחוברים להשרביט כהפירי להאילן, ובזה הוי תלישה ולא פירוק. ונמצא דהשרביט הוא כמו ענף שנפשח מהאילן, דמותר לתלוש ממנו הפירות, כמ"ש בסימן של"ו, כן נראה לעניות דעתי ביאור הדברים. ואולי שלזה כיון הט"ז שם שציין לעיין בסימן של"ו סעיף ח', ששם נתבאר דין זה ע"ש. וכל תלמידי חכמים ויראי אלקים אין אוכלין משרביטין בשבת, וגם מריש סימן תק"י מבואר לאיסור ע"ש)

סימן שיט סעיף כו

היו לו ח(י)טים שנמללו מערב שבת אך עדיין הם מעורבים בהמוץ שלהם - לא ינפה אותן בקנון או תמחוי, וכל שכן בנפה וכברה, שיש בזה ברירה וחייב חטאת. וגם לא ינפח אותם בשתי ידיו, דהיינו שיערה מיד ליד עד שיסור המוץ, דזהו עובדא דחול.

אלא מנפח בידו אחת ובכל כחו, והיינו שיטלם ביד ויגביה היד וישפילה עד שתעבור המוץ, כדי לעשות על ידי שינוי. ולנפח בפיו - נראה דודאי מותר.

סימן שיט סעיף כז

אוכל המעורב עם פסולת שאסור לברור - אסור גם כן ליתנם לתוך המים כדי שישאר הפסולת למטה, כגון שהפסולת הוא עפר, או שיצוף למעלה, כגון שהוא תבן, דזהו גם כן בורר ואסור. וכן הכרשינים, והוא מן ירק המצוי בארץ ישראל ובבבל שיש בהם פסולת - אין שורין אותם במים כדי להציף הפסולת למעלה, וגם לא שפין אותם ביד כדי להסיר הפסולת, מפני שזהו כבורר.

אבל נותן אותם בכברה, ולא יכבור. ואף על פי שממילא הפסולת נופל דרך נקבי הכברה, ונמצא מתברר, כיון שהוא לא עשה מעשה בזה אלא נתנם בכברה כדרך שנותנים על איזה מקום ורק ממילא נופל הפסולת - לית לן בה, ולנו אינו ידוע מה זה.

סימן שיט סעיף כח

משמרת שמסננים בה שמרים, אפילו תלויה מערב שבת על הכלי שבשם זב השמרים, דבכהני גווני ביום טוב מותר, מכל מקום בשבת - אסור ליתן בה שמרים לסננו, וחייב חטאת, והיא תולדת בורר או מרקד (גמרא קל"ח.).

אבל אם נתן בה השמרים מבעוד יום, וטבע השמרים שלא לצאת תיכף, יכול בשבת ליתן עליהם מים כדי שישארו צלולים. וכך שנינו במשנה (קל"ט:): נותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצולו, ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית, כלומר כדי שהשמרים יצתללו ויזובו בטוב.

סימן שיט סעיף כט

והא דמסננין את היין הכי פירושו: דמים ויין וכל מיני משקין הראוין לשתיית רוב בני אדם, אף על גב דהמפונקין לא ישתום אם לא כשיסננום עוד פעם, כגון שיש שם מעט קמחים או איזה קסמין דקין - לא מקרי זה בורר, כיון דראוין לשתייה בלא הסינון. ואם הם עכורים לגמרי - ודאי אסור, אבל לא יקרא בורר בשביל איזה יחידים שאין רצונם לשתות בלא סינון.

אמנם באופן הסינון יש חילוקים: דמים ויין לבן - אסור לסננם בסודרים מטעם אחר, והיינו משום איסור מלבן, דשריית הבגד זהו כיבוסו כמ"ש בסימן ש"ב, ובהם לא הותר לסנן רק במשמרת המיוחד לכך אפילו הוא של בגד, דכיון דעשויה לכך אינו חושש לסחטה וגם אינו חושש לליבונה כלל, ולכן אין ליבונה חשוב כלום לאסור אפילו אם נאמר שרייתו זהו כיבוסו. ובסודר עיקר האיסור שמא יסחוט כיון דקפיד עלה והוי כיבוס, וממילא בה אמרינן שרייתו זהו כיבוסו ולא במשמרת.

ולפי זה יין אדום ושכר ושארי משקין שאין מלבנין ואין חוששין בהם לסחיטה, כמו שיתבאר בסימן ש"ך, שהרי מטנפין את הסודר והוי כדרך לכלוך, שנתבאר בסימן ש"ב שמותר לסננן בסודר, אך כשמסננין בסודר הזהירו חז"ל שלא יכפוף הסודר בתוכו כמו גומא משום שינוי, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

וכל מקום שמותר לסנן בסודר - מותר לסנן גם בכפיפה מצרית, וזהו סל שעושים מגומא וממיני ערבה, ובלבד שלא יגביה הכפיפה משולי כלי התחתון משום שינוי, ולא שלא יגביה כלל, אלא שלא יגביה טפח, ופחות מטפח – מותר. וכלי העשוי כנפה שמסננין בו - דינו כמשמרת, הואיל שהיא מיוחדת לכך (מג"א סקי"ג).

והטור כתב הטעם של הגבהה טפח מפני אהל, דכל שגבוה טפח הוה אהל ע"ש, ולפי זה גם בסודר יש לחשוש משום אהל. ולכן יש מי שאומר שאינו מותר בסודר אלא אם כן אינה מכסה כל פי הכלי, דבזה לא הוה אהל. אבל כשמכסה כל הכלי - אסור מטעם אהל (ט"ז סקי"א), ועיין מ"ש בסימן ש"ך סעיף ל'.

סימן שיט סעיף ל

ודע דהרמב"ם ז"ל אוסר במשמרת לגמרי, דבפרק ח' דין י"ד כתב: "המשמר יין או שמן או מים וכן שאר המשקין במשמרת שלהן – חייב, והוא שישמר כגרוגרות. אבל מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין בסודרין ובכפיפה מצרית כדי שיהא צלול ביותר וכו' עכ"ל.

ובפרק כ"א דין י"ז כתב: "אף על פי שמותר לסנן יין צלול ומים צלולים בסודרין או בכפיפה מצרית - לא יעשה גומא בסודר, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לשמר במשמרת. וכן אסור לתלות את המשמרת כדרך שהוא עושה בחול, ויבא לשמר" עכ"ל, הרי שאוסר לגמרי במשמרת. וכן כתב הטור והש"ע סעיף י', דלהרמב"ם אסור משמרת ואפילו ביין ומים צלולים ע"ש.

וטעמו נראה מדתנן: "ונותנין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית" משמע דוקא בהם ולא במשמרת, דבמשמרת יש לגזור שיתן גם אינם צלולים כדרכו בחול.

סימן שיט סעיף לא

אבל דברי הרמב"ם הם כנגד גמרא מפורשת (קל"ט:): "אמר זעירי: נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת, ואינו חושש”. ועוד תניא שם: דבין הגיתות, שאז כל היינות עכורות ושותין אותן בשמריהן, מערב אדם חבית של יין יינה ושמריה ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש ע"ש, ואיך פסק נגד הש"ס.

ויותר תימה דדין זה כתב שם בפרק ח' וזה לשונו: "וכן יין מגתו, כל זמן שהוא תוסס, טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא, וכן החרדל וכל כיוצא בו" עכ"ל, ושינה לשון הש"ס ממשמרת לסודרין.

ויש מי שכתב דהרמב"ם היה מפרש הני משמרת שהם סודרין (לח"מ). ובודאי שפירש כן, אבל תימה הוא מנא ליה לפרש כן. ונראה שהוכרח לזה מדתנן מקודם: "אין תולין את המשמרת ביום טוב ואין נותנין לתלויה בשבת, נותנין מים על השמרים בשביל שיצולו ומסננין את היין בסודרין וכו'”, ומדשביק משמרת דאיירי בה והוה ליה לומר: 'ומסננין בה את היין ובסודרין', שמע מינה דבמשמרת כלל כלל לא, ולזה הוכרח לפרש משמרת שבגמרא לסודרין.

סימן שיט סעיף לב

לפי מה שנתבאר כל משקה אשר ישתה כמו שהוא - רשאי לסננו, ולכן כל המיני ראסי"ל מקישואים המכובשים כמו ראסי"ל של אוגערקע"ס קורי"ט בוריקע"ס - יכולים לסננם, שהרי יכולים לשתותם גם בלא סינון. וכן משקה שיש בו קש או קיסמין או זבובים - יכול לנפח הפסולת לצד אחד ולשתות, כיון דבלא זה משתתי (באה"ט בשם הלק"ט סק"י). וכן משקה של שקדים כתושים מערב שבת - מותר לסננם, כיון שיכול לשתותן בלי סינון (מג"א סקי"ב).

וכן בחומץ כשהוא עב קצת - מותר לסננו, אלא אם כן הוא עב הרבה דאי אפשר לשתותו בלא סינון, דאז אסור לסננו (ט"ז סק"י). וכל משקה עכורה שאי אפשר לשתותה - אסור לסננה, וכל שאפשר לשתותה - מותר לסננה (מג"א סקי"ב).

סימן שיט סעיף לג

לא מקרי בורר אלא כשבורר ואחר כך שותה, אבל אם בשעת שתייה מעכב שלא יכנס הפסולת לתוך פיו - לא מקרי בורר. ולפיכך כתב רבינו הב"י בסעיף ט"ז: "מים שיש בהם תולעים - מותר לשתותן על ידי מפה בשבת, דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתייה. אבל אם בשעת שתייה מעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו - אין זה מעין מלאכה ומותר" עכ"ל.

ולא שייך בזה מלבן במים מועטים בבגד שאין עליו לכלוך, כמ"ש בסימן ש"ב, ולכן למי שאוסר בשם - אסור (מג"א סקי"ז). וזהו במים, אבל בשאר משקים - לא שייך מלבן, כמו שנתבאר. ויראה לי דגם במים, הסומך על דיעה ראשונה שבשם לא הפסיד, כיון שרבינו הב"י סתם להיתר. ועוד נראה לי דבזה גם לדיעה אחרונה שבשם מותר, דזה מקרי דרך לכלוך, דידוע דהשותה בכהני גווני מתדבק לכלוך על צד השני מהמפה.

וכשנופלים זבובים לכוס - אין להוציא הזבובים לבדם אפילו בשעת שתייה, אלא יטלם עם מעט משקה (ט"ז סקי"ג), וכן המנהג. וכן כל מיני פסולת שזורק בעת האכילה והשתייה - יזרקם עם מעט אוכלין ומעט משקין.

סימן שיט סעיף לד

כלי שמערין בו יין מהחבית - לא יתן בפיו קשין וקסמין בחזקה, שאין לך מסננת גדולה מזו, כן כתב רבינו הב"י בסעיף י"ג. והקשו עליו דבגמרא (קל"ט:) אמרו: "לא ניהדק אינש צינייתא בפומא דכוזני דחביתא, משום דמיחזי כמשמרת”. ופירש הר"ן דלאו משמרת ממש היא, שהרי עוברין בה שמרים, אלא כיון דאיכא קיסמין וטנופות דלא עברי בהו, דמי למשמרת עכ"ל, ואיך כתב שאין לך מסננת גדולה מזו וצ"ע (מג"א סקי"ד). אמנם גם רש"י פירש שם לפי שאין לך מסננת גדולה מזו ע"ש (וצ"ע על המג"א שלא הרגיש בזה).

ובאמת לא קשה כלל, דמשמרת הוא כלי העשוי לשמר, וזהו שאומר הש"ס דמיחזי ככלי העשוי לשמר, והוא אינה כלי העשויה לשמר. אבל לעצם הדין דאיסור סינון - אין לך מסננת גדולה מזו.

סימן שיט סעיף לה

מותר לערות בנחת מכלי לחבירו, ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילין לירד נצוצות קטנות הנשופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים. וכן כששותים טֵה או קאוו"א נשאר הפסולת למטה, ולא ישפוך עד הפסולת ממש, שאם לא יעשה כן הני נצוצות והני פסולת מוכחי שהוא בורר, וכשאין הפסולת ניכר לאו בורר הוא.

אמנם טי"י או קאוו"א בשעת שתייה לית לן בה, דכשם דקיימא לן בורר אוכל מתוך הפסולת ואוכל, דדרך אכילה בכך, הכי נמי דרך שתייה בכך. אמנם כשאינו שותה בעצמו ושופך מכלי לכלי - צריך ליזהר בכך, וכן במשקה שכר ושאר משקה: בשעת שתייה - אין צריך ליזהר בכך, ורק כשמערה שלא בשעת שתייה - צריך ליזהר.

סימן שיט סעיף לו

שומן הצף על התבשיל ורוצה ליטול השומן ולאכול התבשיל - אסור לערותו כולו, מפני שהן שני מינים ויש בהם ברירה, ונקרא התבשיל שרוצה לאכלו מיד אוכל, והשומן שרוצה להניח נקרא פסולת, ויש בזה ברירה. ולכן יזהר לבלי ליטול כל השומן, אלא להניח מקצת עם התבשיל.

אבל חלב שהועמד בכלי, ומלמעלה הוא שמן ונקרא סמעטענ"א, ולמטה הוא זויע"ר מיל"ך - נראה שמין אחד הוא ולא שייך בזה ברירה. אמנם אם נחשוב זה לשני מינים ואינו לאכול שניהם לאלתר, יזהר להניח מעט סמעטענ"א עם הזויע"ר מיל"ך. ופשוט הוא שאין לקלוט אפילו מקצת סמעטענ"א אלא כשצריכים לאכול בשבת, דאם אין צריך לשבת - אסור לטרוח בשבת בשביל חול, ואם אולי יש הפסד בזה יעשו על ידי אינו יהודי (הגר"ז).

סימן שיט סעיף לז

ומותר להגביה החבית על איזה דבר כדי שיקלח ממנה היין היטב, ואף על גב שעל ידי זה יורד היין גם מתוך השמרים - אינו חשוב כבורר כל זמן שאין הנצוצות מתחילות לירד מן השמרים, כמו שנתבאר. וכן מותר ליתן מים על גבי שמרים שבחבית שיקלוטו טעם היין, ואין בזה משום בורר. ובלבד שישתה מהם בו ביום (הגר"ז), דאסור לטרוח בשבת על מה שאין צריך לזה בשבת.

סימן שיט סעיף לח

החרדל שקורין זענעפ"ט יש בו מעט פסולת ואינו פסולת גמור, שגם הם ראוים לאכילה. והיה להם מסננת שסיננו בו את החרדל, ולכן אף על גב דמן התורה אין בזה ברירה, מכל מקום מדרבנן – אסור, מפני שנראה כבורר אוכל מתוך הפסולת, כיון שמשליך את הפסולת לחוץ.

והיה אצלם דרך לתקן החרדל בביצה, שהחלמון יורד למטה והחלבון נשאר למעלה עם הפסולת. וזהו התירו חכמים כשהחרדל נתון במסננת מערב שבת - מותר ליתן בה בשבת ביצה לתקן מראה החרדל. ולא נחשב כבורר מה שהחלבון נשאר עם הפסולת, אפילו אם נחשוב חלבון וחלמון לשני מינים, כיון שאינו בא אלא לתקן המראה, וכל שכן שבאמת מין אחד הוא, וכבר נתבאר דבמין אחד לא שייך ברירה, אלא דמכל מקום אם היה הסינון בשביל אכילת הביצה עצמה - היה יכול להתחשב מדרבנן החלבון לפסולת, מפני שאינו ראוי לאכילה כמו שהוא חי.

ולכן ודאי לשבור ביצה ולהפריד החלבון ולאכול החלמון - ודאי אסור מדרבנן, דמיחזי כבורר ממש, אבל בחרדל או בשאר דבר מאכל שאין צריך להחלמון רק בשביל המראה - לא חיישינן לברירה בכהני גווני. ומכל מקום בידים ממש - אסור להפריד החלבון מן החלמון אלא דבנותנו לתוך איזה דבר, וממילא נפרד החלבון מהחלמון, בזה התירו כשאין צריך להחלמון אלא בשביל המראה. (כן נראה לעניות דעתי בדין זה מדברי הרמב"ם והאחרונים, עיין מג"א סקט"ז, ומ"ש הט"ז בסקי"ב דגם במין אוכל אחד שייך ברירה, כבר נדחו דבריו, וגם מדברי הגר"ז נראה כמ"ש ע"ש ודו"ק)

סימן שיט סעיף לט

כתב הרמב"ם בפרק ז' דין ו': "וכן הלוקח חלב ונתן בו קיבה כדי לחבצו - הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהרי הפריש הקום מן החלב. ואם גבנו ועשהו גבינה - חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד - הרי זה דומה לבנין" עכ"ל, וכן כתב בפרק ח' דהמחבץ הוי תולדת בורר, וזה מפורש בגמרא (צ"ה.).

וכתב הרמב"ם בפרק כ"א סוף דין י"ז וזה לשונו: "וכן המחבץ - תולדת בורר הוא, לפיכך אף על פי שנותנים שומשמין ואגוזים לדבש - לא יחביצם בידו" עכ"ל. ובתוספתא מבואר שהחיוב משום גיבול, ורש"י פירש מחבץ, שעושה כמין כלי גמי ונותן הקפוי בתוכו, ומי החלב שהן נסיובי נוטפין עכ"ל. ודברי הרמב"ם הם בגבינות שקורין האלענדע"ר, ודברי רש"י הם בגבינות פשוטות שלנו, ובשניהם החיוב משום בורר, וכבר בארנו זה בסעיף ג'.

סימן שיט סעיף מ

אסור ליתן שמרים במשקה כדי להעמידו, אף על פי שראוי לשתותו בשבת, מפני שעל ידי כן יורדין גם שמרי המשקה עצמו לשולי הכלי, והוה ליה כמחבץ, והרי זה תולדת בורר (מג"א סקי"ד). ואינו ידוע לנו מה זה, גם הך דשומשמין ואגוזים לדבש גם כן לא ידענו מה זה.

סימן שיט סעיף מא

ראיתי מי שכתב בלשון זה: "כתב הרמב"ם בפרק כ"א: אסור לתלות המשמרת כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לשמר עכ"ל, משמע אפילו לתלות בה דבר אחר אסור לתלותה, ופשט הגמרא והפוסקים משמע דאין איסור בזה" (מג"א סוף סקי"ט).

ואיני יודע שום משמעות, ואדרבא דלהדיא אמרו בריש תולין שאסור מדרבנן לתלותה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, וממילא דהתלייה עצמה הוה עובדא דחול אף על פי שכונתו לדבר אחר.

סימן שיט סעיף מב

כתב רבינו הרמ"א בסוף סימן זה: "הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר את הרוק - חייב משום זורה" עכ"ל, והוא מירושלמי דכלל גדול שאומר שם: "רקק והפריחתו הרוח - חייב משום זורה" ע"ש.

אבל היא מילתא דתמיה, הרי לא ניחא ליה כלל בזרייה זו, ופסיק רישא דלא ניחא ליה פטור, כמ"ש בסימן רמ"ב. ועוד מה ענין זרייה לזה, בזרייה יש בירור אוכל מפסולת ובכאן כולו פסולת. ויותר נראה שטעות הדפוס הוא, וצריך לומר: 'משום זורק', כלומר כשהרוח הפריחו ד' אמות.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שכ

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שכ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

אבות מלאכות של הדש, והצובע, והמלבן, ודיני סחיטה
ובו שלושים וששה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו

סימן שכ סעיף א

הדש והצובע והמלבן המה אבות מלאכות, ודישה היתה במשכן שהרי היו זורעים הסממנים, וממילא שהיו דשין אותן (תוספות ע"ג: ד"ה 'מפרק' ע"ש).

וצובע שהרי היו צובעין את התכלת, ובירושלמי דכלל גדול אומר מה צביעה היתה במשכן: שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים, כלומר שהיו מכין את הבהמה בשרביט כדי שיתאדם העור ע"ש. והוא דבר תימה, דשביק צביעת תכלת ונקט צביעה קטנה כזו.

ונראה דטובא קמ"ל, דמשום דאומר שם: "המאדים אודם בשפה – חייב", כלומר השפה שהיא אדומה והוסיף בה אדמומית – חייב, והיינו משום צובע. ומנלן לומר כן, והלא אינה דומה לצביעת תכלת, דהוה צביעה גמורה. ולכן קאמר שהיו משרבטין בבהמה, דאפילו צביעה קטנה כי האי - הוה צביעה.

ומלבן, שמלבן צמר או פשתן או כל דבר הצריך ליבון, והיה במשכן בהיריעות דשש משזר ובבגדי כהונה. ושיעורן: הדש - שיעורו כגרוגרות כבשיעור אוכלין, דאין דישה אלא בגידולי קרקע (ע"ה.), וכן כתב הרמב"ם בפרק ח' דין ז'.

סימן שכ סעיף ב

ושיעור הצובע והמלבן: כתב הרמב"ם בפרק ט' דין י': "המלבן את הצמר או את הפשתן או את השָׁני וכיוצא בהן ממה שדרכן להתלבן – חייב. וכמה שיעורו: כדי לטוות ממנו חוט אחד ארכו כמלא רוחב הסיט כפול, שהוא אורך ד' טפחים" עכ"ל.

ובדין י"ג כתב: "הצובע חוט שארכו ד' טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה - חייב" עכ"ל. כלומר דלאו דוקא שכבר נעשו חוטים, אלא אפילו צמר ופשתים שעדיין לא נטוו, אם צבע מהם שיעור שביכולת לטוות מהם חוט כזה – חייב. ולכן לא כתב זה במלבן, דליבון אינו אלא לאחר הטווייה, כדתנן בריש פרק ראשית הגז: 'מלובן כדי לעשות ממנו בגד קטן'.

סימן שכ סעיף ג

ותולדותיהם: תולדת דש כתב הרמב"ם בפרק ח' דמפרק הוא תולדת דש, משום דדישה היא מפריש התבואה מהשיבלים, ולכן כל מפרק שמפריש דבר מדבר - הוי תולדה דדש.

ותניא (ע"ג.): "הדש והמנפץ והמנפט - כולן מלאכה אחת הן". ופירש רש"י: מנפץ - פשתן בגבעולין, והמנפט - צמר גפן שמפרק גרעינים ממנו. והערוך פירש בשם הגאון: מנפץ - שמפריד האוכל מן עפרוריתו, ומנפס - שמולל שבלים ע"ש.

וכתב הרמב"ם דחולב את הבהמה חייב משום מפרק, וצריך לומר דבהמה מקרי גידולי קרקע (עיין תוספות ע"ג. ד"ה 'מפרק' ודו"ק). וכתב דחובל חייב משום מפרק, וזה בארנו לעיל סימן שט"ז ע"ש. וכן סחיטת פירות כתב דחייב משום מפרק, ובזה יש דינים ופרטים הרבה ויתבארו בסימן זה.

סימן שכ סעיף ד

ובירושלמי דכלל גדול איתא: "ההן דכתית אורז שערין חלוקה - חייב משום דש", כלומר האי מאן דכותש אורז או שעורין או חילקא כדי להסיר קליפתן - חייב משום דש. "הדא איתתא כד מפרכיא בראשי דחיטתא - חייבת משום דש", והיינו שבמישמוש היד פורכת הראשים של החטים, ובזה הוסרה קליפתן.

"ההן כיתניא בקופנא", שמכה על הפשתן שתצא מן הקליפה - חייב משום דש. "ההן דשחק תומא כד מפרך ברישא - חייב משום דש", והיינו ששוחק שומים ומסיר ראשיהן, וזה בארנו בסימן הקודם. "ההן סיקורה... כד מכתת במרגזייה - משום דש", כלומר שהוא הרך שסביב הקליפה באילנות, וכותשו שיתפרד מהקליפה - חייב משום דש.

סימן שכ סעיף ה

תולדות הצובע כתב הרמב"ם פרק ט' דין י"ד: "העושה עין הצבע - הרי זה תולדת צובע וחייב. כיצד: כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצים, שנעשה הכל שחור, או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום, שנעשה הכל ירוק, וכן כל כיוצא בזה" עכ"ל.

והראב"ד חולק בזה, וסבירא ליה דעשיית הצבע לא מקרי צובע עד שיצבע בו איזה דבר, דאם לא כן בישול סממנין ליחייב גם משום צובע. והמגיד משנה אומר דבאמת להרמב"ם כן הוא, וחייב בבישול סממנים שתים: משום מבשל ומשום צובע.

וכן המסייד כותל ועושיהו לבן - נראה דהוי תולדת צובע, ולעיל סימן ש"ג נתבאר דאשה הכוחלת בשרק על פניה - הוי צובע, וכן כשטחה בצק על פניה כדי שתאדים, ושם נתבאר בפרטיות ע"ש.

סימן שכ סעיף ו

וכתב הרמב"ם שם: דאין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים. אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו – פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת - פטור עכ"ל.

סימן שכ סעיף ז

קיימא לן דאין צביעה באוכלין, ולכן מותר ליתן כרכום בתבשיל ואין לחוש לו משום צובע, ואפילו כונתו למראה. ודוקא כשהכונה לאכול לעצמו, אבל סוחר הצובע מיני מאכלים או מיני משקים להראותם בפני הבריות יופי מראיתם, אפשר דיש לחוש משום צובע (פרמ"ג בסוף סימן זה). ולכן יזהרו שלא לעשות כן בשבת, אם כונתם להראותם לבריות.

ויש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגד או במפה, משום צובע, ויש מתירין כיון שהוא דרך לכלוך (מג"א סקכ"ד בשם רדב"ז). ונכון ליזהר בזה ואין להקל (שם), דודאי בכיבוס לא שייך כשהוא דרך לכלוך, אבל בצביעה אולי גם דרך לכלוך הוי צביעה.

אמנם בזה שצובע ידיו או נמשח על פניו - ודאי דאין חשש בזה, כיון שאין מדרכם לצבוע - אין זה צביעה. ולא דמי לאשה בסימן ש"ג, דאשה דרכה לצבוע (שם). וכל שכן שאין חשש במה שצובע פתו במשקה של הפירות, שהרי אין צביעה באוכלין.

ומי שמכתו מוציאה דם, יזהר לבלי להניח עליה מטלית להדיעה האוסרת צביעה גם דרך לכלוך. ולקנח מן הבגד איזה צבע שנפל עליו, יש מי שאוסר (שם), דבזה מתקן הבגד. ויש מתירין (א"ר) וכן נראה, דזה לא חשיב תקון.

סימן שכ סעיף ח

תולדת מלבן כתב הרמב"ם שם: דהמכבס בגדים - הרי זה תולדת מלבן וחייב. והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו - הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה היא מצרכי כיבוס, כמו שההגסה מצרכי הבישול. ואין סחיטה בשיער, והוא הדין לעור שאין חייבין על סחיטתו עכ"ל, ועוד יתבאר בזה בס"ד.

ובירושלמי אומר על המלבן: "ההן דמגפר על מני", כלומר שמעשן גפרית על הבגדים, "הדא איתתא דשרקא אפה דשרקא מעלזא", כלומר האשה השורקת פניה בשרק או שורקת בשרק את המטוה שלה כדי ללבנו, "ההן חייטא היהיב חוטא גו פומא", והיינו החייט שנותן את החוט לתוך פיו כדי לאמצו שיכנס לתוך המחט, כדרך שהחייטים עושים והמיינטון העושים חגורות - חייבים משום מלבן. ובהמיינות נראה גם כן, שמלבנו ברוק שבפיו. ודע דבכל אלו צריך משך כסיט כפול כמו שנתבאר, שהוא אורך ד' טפחים.

סימן שכ סעיף ט

כתב הרמב"ם בפרק ח' דין י': הסוחט את הפירות להוציא מימיהן - חייב משום מפרק, ואינו חייב עד שיהא במשקין שסחט כגרוגרות. ואין חייבין מן התורה אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד, ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל, שמשקה הבא לאוכל - אוכל הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל. אבל אם סחט לכלי שאין בו מאכל - הרי זה דורך וחייב. והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו – פטור, ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי" עכ"ל.

וחולב שהחלב ילך לאיבוד - גם כן מפרק הוא.

סימן שכ סעיף י

ובפרק כ"א דין י"ב כתב: "מפרק חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים - חייב משום מפרק, לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים, שמא יבא לסחוט זיתים וענבים. אבל שאר פירות, כגון פרישין ותפוחין ועוזרדין - מותר לסוחטן בשבת, מפני שאינן בני סחיטה" עכ"ל.

ונמצא להרמב"ם בסחיטת פירות ג' מחלוקות: בזיתים וענבים - חייב חטאת, מפני שהם עומדים רובם לסחיטה לעשות מהן שמן ויין, וזהו שאמרו חז"ל (קמ"ה.): "דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים", דפירות המיוחדים למשקין אינן אלא זיתים וענבים, כמו ששנינו בפרק י"א דתרומות: "כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה ובמעשר שני, אלא זיתים וענבים בלבד. אין סופגין משום ערלה... ואין מביאים ביכורים משקה אלא היוצא מזיתים וענבים, ואין מטמא משום משקה... ואין מקריבין על גבי המזבח אלא היוצא מן הזיתים והענבים" ע"ש.

אמנם תותים ורמונים כיון שדרכן של בני אדם לסוחטן - אסורין בסחיטה מדרבנן, גזירה משום זיתים וענבים, ושאר כל הפירות - מותר לכתחלה לסוחטן, לפי שאין דרך לסוחטן כלל.

סימן שכ סעיף יא

ודע שעל מה שהתירו בשארי פירות לסחוט לכתחלה, כן פסקו גם הטור והש"ע סעיף א'. ואף על גב דבהגהת סמ"ק כתוב דגם שארי פירות אסור לסוחטן לכתחלה לשם המשקין, ואינו מותר רק אם כונתו למיתוק הפירי, ואם יצא משקה מותר, אבל לכתחלה בסוחט בשביל המשקה – אסור, לא חשו לדיעה יחידאה במקום כל הני רבוותא.

ויש מהגדולים שכתבו שגם דעת רש"י ותוספות כן הוא, שכתבו (קמ"ד:): 'סוחטין למתק הפירי וכו' ע"ש, ולפיכך כתבו שיש להחמיר בזה (ב"ח וט"ז סק"א). ותמיהני, דאפילו לו יהיה כן שיש מחלוקת בזה, הא אינו אלא באיסור דרבנן והולכין להקל, ובאמת כבר ביאר רבינו הב"י בספרו הגדול דלא לפי המסקנא פירשו כן ע"ש.

(דהם פירשו אליבא דרב נחמן, אבל לתירוצא דרב פפא שם אין צריך לזה. ומה שהקשה הב"ח מ"ש מכבשים ושלקות דאסור למימיהן, תמיהני דאם כן תקשה על הרי"ף והרמב"ם. אמנם הרמב"ם דקדק בלשונו 'שאינן בני סחיטה', אבל כבשים ושלקות בני סחיטה, אלא שאין בהם דין סחיטה. ובאמת אם דרך אותו פירי לסחוט - אסור כמו בתותים ורמונים כמו שיתבאר, וכבשים ושלקות דרכן לסחוט. ומ"ש הט"ז בכונת הרי"ף, אין צריך דחייה, כמבואר מדברי הרמב"ם. ומה שהקשה דלרב פפא תשאר קושית הגמרא, אטו דבי מנשה רובא דעלמא, תמיהני אטו בלא ר"ח אי אפשר לתרץ דמנהג חשוב אין צריך רובא דעלמא, כמ"ש התוספות בהמצניע צ"ב: באנשי הוצל ע"ש, ודבר זה מוכח בכ"מ כמ"ש התוספות בעירובין כ"ח. ע"ש, וראיה מתותים ודו"ק)

סימן שכ סעיף יב

אמנם אם יש איזה מקום שדרכן לסחוט איזה פירי לשתות מימיו - באמת אסור לסחוט בשם, כמ"ש רבינו הרמ"א בסעיף א' וזה לשונו: "ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג - דינו כתותים ורמונים" עכ"ל, ומשמע מלשונו דרק באותו מקום אסור.

אבל רבינו הב"י בספרו הגדול כתב: דאם נודע לנו שבשום מקום סוחטין פירי אחת - אסור לסחטן, כדאשכחן ברמונים שאסורין לסחטן משום דבי מנשיא שהיו רבים עכ"ל. כלומר דבגמרא אמרו דלכן תותים ורמונים אסורים בסחיטה, מפני שהיו מקומות שבשם סחטום, ולכן אסור בכל המקומות ע"ש.

ונראה לי דשניהם אמת על פי דברי רבותינו בעלי התוספות בהמצניע (צ"ב:), דבמנהג חשוב גורר מקום אחד את כל העולם, ולא כן במנהג שאינו חשוב. והיינו שאסרו תותים ורמונים משום שיש שסוחטין אותן, ומה שאין כל העולם סוחטין אותן, מפני שאין להם הרבה מפירות אלו, אבל כשבכל המקומות יש הרבה מפירי זו ועם כל זה אין סוחטין - אינו מנהג חשוב, ואינו אסור אלא במקומו.

ולכן רבינו הרמ"א מיירי בפירות שמצויים בכל מקום, כמו תפוחים וכיוצא בהם, דאז אין האיסור אלא במקום שנהגו לסוחטן. ורבינו הב"י מיירי כעין תותים ורמונים, דבאותו מקום יש הרבה, לפיכך סוחטין אותן, וא(י)לו היו בכל המקומות הרבה, היו גם כן סוחטין אותן, ולכן אסורים בכל מקום.

(כן נראה לעניות דעתי ברור, והמג"א סק"א האריך בזה ונוטה לכאן ולכאן. ומ"ש דאפילו במקום... בטלה דעתן בשיש לכל העולם ואין סוחטין ע"ש, ויסודו על דברי התוספות שם, אמנם באמת לא דמי זה למנהג גרוע, והרי ר"ח סבר אפילו ביחיד כיון דאחשבינהו הוי משקה, וכל שכן במקום דכולי עלמא מודי בזה, דאצלם הוי כמשקה. ומ"ש דבערנע"ס שעושים מהם באשכנז משקה משום שיש להם ריבוי, ולכן בכל מקום אסור לסוחטן, ודאי כן הוא, אך בימינו לא ידענו מזה)

סימן שכ סעיף יג

וכתב רבינו הרמ"א: דכל זה דוקא לסחוט אסור, אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן, וכל שכן בשאר דברים. ויש אוסרין למצוץ בפה מן ענבים וכיוצא בהן עכ"ל.

ביאור הדברים: דודאי סחיטה מן התורה אינה אלא ביד, ולא בפיו שהוא דרך אכילה, אלא דמכל מקום יש לאסור מדרבנן, כמו שאסרו לינק מהבהמה בפיו לקמן בסימן שכ"ח, ורק במקום צערא לא גזרו כמ"ש שם, ומה בין זה לזה, וזהו טעם היש אוסרין.

ודיעה ראשונה סוברת שאינה דמיון, דבשם היניקה ניכרת גם בפיו, שדרך היניקה גם בפה, כלומר שניכר היניקה גם בפה, כמו שהתנוק יונק משדי אמו, ולכן אסרו באדם בריא. מה שאין כן מציצת ענבים, אין הסחיטה ניכר כלל בפיו, ואין דרך סחיטה בכך, ולכן מותר למצוץ בפיו (וזה כונת המג"א סק"ב ודו"ק). וכל שכן בשארי דברים, כגון הנותן בשר במרק או פת ביין ומוצץ המרק או היין בפיו, שאין זה בגדר סחיטה, דאפילו סחיטה גמורה שלהם מותר מן התורה, שאין המשקה מגופן, ואפילו היש אוסרין לא אסרו בהם, ורק בענבים אסרו ולא במרק ויין וכן לא בשארי פירות.

ויש שמחמיר יותר במרק ויין מבענבים, מפני שהיה על זה שם משקה מקודם (ב"ח בשם רש"ל), ודעת רבינו הרמ"א הוא להיפך, וכן נראה עיקר וכן הסכימו הגדולים (מג"א סק"ד וא"ר סק"ג). וגם בענבים הסומך על דיעה ראשונה לא הפסיד, מיהו מי שירצה להחמיר - יחמיר בענבים, ולא במרק ויין ולא בשארי פירות.

סימן שכ סעיף יד

זיתים וענבים שזבו מהן משקין בעצמם בשבת - אסור לשתות מהם עד מוצאי שבת, גזירה שמא יתכוין ויסחוט מהם בשבת, ואפילו הענבים והזיתים עומדים לאכילה. ותותים ורמונים שיצא מהן משקין בשבת: אם עומדים לאכילה – מותר, ואם עומדים למשקין - אסור שמא יסחוט. ואף על גב דסחיטתן מדרבנן, מכל מקום גזרו בעומדים למשקין מפני שקרוב שיסחטו אותם.

ובשארי פירות - פשיטא שמותר אפילו לדעת המחמירים לסוחטן ממש, ואפילו בעומדין למשקין, דכולי האי לא שייך למיגזר.

סימן שכ סעיף טו

וזהו בזיתים וענבים שלימים, אבל זיתים וענבים שנתרסקו מערב שבת - משקין היוצאין מהן מותרין. ובזה לא גזרינן שמא יסחוט, דאפילו אם יסחוט ליכא איסור תורה, כיון שנתרסקו מבעוד יום, וכבר נתבאר זה בסימן רנ"ב ע"ש.

ולא עוד אלא אפילו לא נתרסקו מערב שבת, אלא שמונחים בגיגית שיש שם יין וענבים שלימים, אף על פי שהענבים מתבקעים בתוכה בשבת ומתערבים המשקה היוצא מהם עם היין - מותרים לשתותם בשבת, מפני שכל היין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית, שהם הרבה יותר מהיין היוצא מהענבים.

ואף על גב דזהו דבר שיש לו מתירין למוצאי שבת, וקיימא לן דדבר שיש לו מתירין לא בטיל, זהו כשהיה ניכר האיסור מתחלה בפני עצמו, אמרינן דאיסור זה לא נתבטל. אבל כשלא היה ניכר האיסור מעולם - לא שייך לומר עליו דבר שיש לו מתירים שלא יתבטל, וביורה דעה סוף סימן ק"ב בארנו עוד בזה ע"ש.

ומכל מקום ליתן לכתחלה ענבים לתוך היין שיתבקעו - אסור בשבת. ויש מי שמתיר גם בנתינה מתחלה בשבת, ומדמה זה לנתינת שלג בכוס. ואינו דמיון כלל (ט"ז סק"ג), דבשם דרך שתייתם בכך, כמו שאנו נותנים צוקער לתוך המים החמין, מה שאין כן בענבים. ואפילו אם נתנו הענבים בשבת שלא לכונת ביקוע ונתבקעו - גם כן אסור עד מוצאי שבת. (שם, ולפלא על המג"א סק"ה שכתב בשם הב"ח שמותר לתת שיתבקעו ע"ש, ואינו כן בב"ח אלא כמ"ש הט"ז בשמו ע"ש ודו"ק)

סימן שכ סעיף טז

מותר לסחוט אשכול ענבים תוך קדירה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל, דהוה ליה משקה הבא לאכול, וכאוכל דמי. אבל אם אין בה תבשיל – אסור, וכבר הבאנו זה בסעיף ט' מדברי הרמב"ם. ואף שיש מרבותינו שאמרו שאין ההלכה כן, דלא התירו זה רק ביום טוב ולא בשבת, מכל מקום רוב הפוסקים התירו גם בשבת, וכן פסקו בש"ע סעיף ד'.

מיהו רבינו תם אסר בענבים שהם עדיין בוסר לעשות כן, דבענבים שנגמרו הוה כאוכל באוכל, אבל הבוסר שאינו ראוי לאכילה - הוה כבורר אוכל מתוך פסולת. ויש מתירין גם בבוסר, ויש מי שאומר דגם לר"ת שאוסר בבוסר, כיון דהאיסור הוא משום ברירת אוכל מפסולת - מותר בשעת אכילה, כמ"ש בסימן הקודם (ט"ז סק"ד).

ויש מי שאוסר, דהא זה לא הותר רק בידו, בורר אוכל ואוכל, ולא בנותנו לתוך כלי ואחר כך לשתותו, דזהו בורר ממש, כמו שלא הותרה בשם בקנון ותמחוי (מג"א סק"ז).

סימן שכ סעיף יז

כבר נתבאר דשארי פירות לבד תותים ורמונים מותר לסחטן, ולכן כתב רבינו הב"י בסעיף ו' דמותר לסחוט לימונע"ש.

ונראה דאפילו להמחמירים גם בשארי פירות לסוחטן למשקה, כמ"ש בסעיף י"א, מכל מקום בלימענע"ס אין חשש, שהרי אין דרך לעולם לסוחטן לצורך משקה שלהם לשתותם בעצמם, אלא או לצורך טיבול מאכל, או לתוך המים ושארי משקין, אבל לא לשתותן לבדן, ולכן לאו בני סחיטה נינהו כלל. ואף המחמירין בשארי פירות לא החמירו אלא כשעושין מהם עצמם משקין, דומיא דענבים ותותים ורמונים.

ואף על גב שיש מי שמחמיר במשקה הבא לאוכל, ולתוך המשקין לכולי עלמא אסור, מכל מקום הנסחט מלימונע"ס אין שם משקה על זה, והוה כאוכל הבא למשקה, וקל וחומר שמותר למצוץ הלימונ"ע בפיו ולזרוק אותו אחר שמצצו. וכן נראה דהוא הדין באפאלצי"ן, דהוא כמו לימונ"ע.

סימן שכ סעיף יח

ודע דלכאורה בזה שהתרנו בשארי פירות הסחיטה יש לשאול, דנהי דסחיטה לא שייך בהו, ליתסרי משום נולד כמו ביצה שנולדה.

והתשובה בזה דבאמת כבר בארנו בסימן ש"ח סעיף ו' דהרמב"ם והטור והש"ע פסקו גם בנולד כרבי שמעון בשבת, דלית ליה נולד אם לא בנולד גמור, כמ"ש שם. והרי גם בביצה לית להו איסור נולד, כמבואר מדבריהם לקמן ריש סימן שכ"ב שאסרו ביצה שנולדה בשבת משום גזירה דיום טוב אחר השבת, ומשום הכנה ולא משום נולד ע"ש, ודבר זה ביאר הטור לקמן סימן תצ"ה.

ואמנם יש לעיין, דהטור כתב שם דר"ת פסק בנולד כרבי יהודה ואסור נולד בשבת, ובסעיף ט"ז כתבנו דר"ת אוסר בבוסר, ומבואר דבפירא שנתבשלה - מתיר לסוחטה לתוך האוכל, והא נולד הוא. אך באמת לתוך האוכל לאו נולד הוא, דזהו כמאכל במאכל, והרי גם ביום טוב מותר לעשות כן, וביום טוב לכולי עלמא קיימא לן דנולד אסור.

(אך מאי דקיימא לן בריש חביות דאומר רבי יהודה: 'אם לאוכלין היוצא מהן מותר', והא רבי יהודה אוסר בנולד. ואין לומר דזה לא מקרי נולד, והרי גם גרעיני תמרים מקרי נולד, כדאמרינן בפרק ב' כ"ט. ע"ש, וכל שכן משקה היוצא מן הפירות. ומצאתי שהתוספות בעירובין מ"ו. ד"ה 'כל' כתבו דמשקין בפירא לא חשיבא נולד, כיון דמעיקרא נמי הוי אוכל, אוכלא דאפרת הוא ע"ש. וגריעא גרעיני תמרים מהם, דהגרעינים אין ראוים לאכילה כלל, ולכן הוי נולד)

סימן שכ סעיף יט

לסחוט כבושים, היינו מיני ירקות הכבושים במים או בחומץ, וכן לסחוט מיני שלקות, כבשר השלוק במים או ירק מבושל לסוחטו: אם אינו צריך להמים היוצאים מהם אלא לגוף הכבוש או השלוק לתקנו לאכילה - מותר לגמרי, דכיון דאין צריך להיוצא מהן, אין על זה שם מפרק כלל. ולא דמי לזיתים וענבים, ואפילו לתותים ורמונים, מפני שאין המשקה מגופן, ומותר לסוחטן אפילו לקערה שאין בה אוכל.

אבל אם צריך למימיהן - אסור לסוחטן, וגריעי משארי פירות שמותר לסוחטן אפילו למימיהן מפני שאין שם משקה עליהן כלל, מה שאין כן הכבשים והשלקות היה עליהן שם משקה מקודם, ולכן אין מותרין לסחוט אלא לתוך קדירה שיש בה אוכל, דמשקה הבא לאוכל הוה כמפריד אוכל מאוכל, ואפילו בזיתים וענבים מותר כמו שנתבאר, אבל אם אין בה אוכל – אסור.

ורבינו חננאל סובר דכל שהוא צריך למימיהן - חייב חטאת אפילו סחט לקדירה שיש בה אוכל, וסובר דגם בזיתים וענבים כן הוא, והסוחט אשכול לקדירה, אפילו יש בה מאכל - חייב חטאת, דלא סבירא ליה ההיתר מה שלתוך המאכל, דאין זה רק ביום טוב ולא בשבת, כמ"ש בסעיף ט"ז. ורוב הפוסקים חולקים עליו, כמ"ש שם.

(ר"ח בעצמו אוסר אפילו ביום טוב, שדוחה הך מימרא דחולב לתוך הקדירה כמ"ש התוספות קמ"ה. ד"ה 'ור"י' וכמ"ש הט"ז סק"ו, אמנם ר"ת סבירא ליה דביום טוב מותר. ובזה יש לתרץ קושית הט"ז שם על הש"ע, שבסימן תק"ה הכריעו כהמתירים, משום דבשם הוי דעת ר"ח יחידאה, אבל בשבת נראה דגם ר"ת הסכים עמו. אך אין ראיה לזה, ואדרבא באשכול לא אסר רק בוסר ודו"ק)

סימן שכ סעיף כ

כתב רבינו הב"י בסעיף ח': "הסוחט דג לצירו - דינו כסוחט כבשים ושלקות למימיהן" עכ"ל. כלומר דג שנתבשל או נשרה במים או בשארי משקין וסוחטו - דינו כסוחט כבשים ושלקות, וכן דג הנשרה במלח עד שנעשה ציר - הדין כן.

ואף על גב דבאוכלו כמו שהוא הוי כולו אוכל, מכל מקום כיון דהמשקה בא לו מעלמא, אם סוחטו למימיו – אסור, אלא אם כן לקדירה שיש בה מאכל. ולגופן מותר, כמו בכבשים ושלקות.

סימן שכ סעיף כא

השלג והברד והכפור - אין מרסקין אותם בידים, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן, דהוה ליה נולד. אבל נותן הוא לתוך כוס של מים או יין והוא נימוח מאליו, ואינו חושש.

ויש מרבותינו שמתירים לרסק בידים לתוך הכוס, דאינהו סבירא ליה דהאיסור הוא שמא יסחוט פירות העומדין למשקין, וכיון שנתערב במים לא גזרו, וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפרק כ"א דין י"ג ע"ש, וסבירא ליה דליכא בזה איסור נולד. אבל רש"י ותוספות והרא"ש וספר התרומה כתבו הטעם משום נולד, ולפי זה לרסק בידים - אסור אפילו לתוך הכוס, דבשעת הריסוק הוי נולד (עיין מג"א סקי"ג).

סימן שכ סעיף כב

ויש לתמוה על רבינו הב"י בסעיף ט' שכתב: "השלג והברד אין מרסקין אותם... אבל נותן הוא לתוך כוס... וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו - מותרים" עכ"ל.

והנה מדכתב 'אבל נותן לתוך כוס' ולא כתב דאפילו לרסק בידים לתוך הכוס מותר, שמע מינה דסבירא ליה כשיטת רש"י, דהטעם משום נולד. ואם כן איך התיר בהניחם בחמה ונפשרו, דלטעם נולד ודאי אסור, כמ"ש בסימן שי"ח לענין שומן שנקרש כשחזר ונימוח ע"ש, למאן דסבירא ליה נולד (וכן כתב המג"א סקי"ד דלטעם נולד אסור). ואולי מ"ש 'נותן לתוך הכוס' כונתו גם על ידי ריסוק, ונקיט לשון הגמרא דסוף פרק במה טומנין, אבל לשון הרמב"ם הוא: 'מרזקין לתוך הכוס' ע"ש, ובכונה כתב כן כמ"ש.

סימן שכ סעיף כג

ודע שיש לשאול להאוסרים משום נולד, וכן לעיל בסימן שי"ח סעיף ל"ב לענין השומן כשנימוח למאן דאוסר משום נולד כמ"ש שם, הא בארנו בסעיף י"ח דרוב הפוסקים לא סבירא ליה איסור נולד בשבת רק רבינו תם, וזה כתב הטור מפורש לקמן סימן תצ"ה.

והתשובה היא או שנאמר דאלו האוסרים סבירא ליה גם כן כר"ת, שבשבת נולד אסור, אבל קשה לומר כן, שהרי גם הרא"ש סבירא ליה בהך דאין מרזקין מטעם נולד, ובריש ביצה משמע דנוטה דלא כר"ת. וגם מדברי הטור שם משמע דרש"י סבירא ליה להיתר בנולד ע"ש, ורש"י בסוף פרק במה טומנין גבי אין מרסקין השלג פירש משום נולד.

אלא ודאי צריך לומר דכבר כתבנו דבנולד גמור הכל מודים, שכן כתבו התוספות בעירובין (מ"ו.) דבנולד גמור גם רבי שמעון מודה, וסתם נולד שבגמרא ריש ביצה היא בביצה, ובזה פליגי רבי יהודה ורבי שמעון. ולכן סבירא ליה לדיעות אלו דריסוק השלג והברד וכן זיבת השומן מקרי נולד גמור, וצ"ע.

סימן שכ סעיף כד

ודע, דלפי מה שנתבאר, אלו השותים חמין בשבת ונותנים הצוקער לתוך הכוס, וזהו מותר כמו ליתן שלג וברד לתוך הכוס, מיהו לפי זה אסור לרסק את הצוקער בכף קטן בתוך הכוס, והעולם אין נזהרין בזה.

והנה לדעת הפוסקים בסעיף כ"א המתירים לרסק לתוך הכוס - אין בזה איסור, אבל להאוסרים - נראה דאסור. ואפשר דגם להאוסרים לא אסרו רק כשמרסק מבחוץ ונותן לתוך הכוס, אבל בתוך הכוס עצמו מותר, שהרי מעולם אינו ניכר בפני עצמו, ובפרט דצוקער הוא מבושל בתחלה, ולכן אין לאסור בזה, ועיין בסימן שכ"א סעיף י"ג.

סימן שכ סעיף כה

בחורף כשנקרשו המים - מותר לשבר הקרח וליטול המים מתחתיו, ואין זה כריסוק שלג, דהא המים שתחת הקרש לא נקרשו. ואי משום שבירת הקרח, הא גדולה מזו אמרו: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות.

והנה רבינו הב"י בסעיף י"א כתב: "צריך ליזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד, ואם יטול יזהר שלא ידחקם בין ידיו שלא יהא מרסק" עכ"ל, וכלשון הזה כתבו התוספות שם וזה לשונם: "ומים שמתקרשים ויש ברד מעורב בהם - אין לרחוץ, שאי אפשר שלא ירסק הברד" עכ"ל.

ואני מסתפק בלשון רבותינו, דמשמע להדיא שלא הקפידו רק על ריסוק שלג וברד, ולא על ריסוק הקרח. ואולי מפני שהקרח היה מקודם מים, אין בזה לא משום נולד ולא משום גזירת סחיטת פירות. ויש להתיישב בזה, דלכאורה יש בזה נולד כבשומן שקרש בסימן שי"ח סעיף ל"ב, והמתירים בשם היינו טעמא משום שאינו מרסק בידים ע"ש, אבל בידים שפיר הוי נולד. אלא דלשון הש"ס והפוסקים לא משמע כן, וצ"ע לדינא.

סימן שכ סעיף כו

יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח, דנימוח ונעשה מים. ובמלח שלנו נראה שאינו נעשה מים על ידי שפשוף, ויש לעיין בזה, דאם נעשה מים – אסור, ובמלח של ים יש להסתפק כהספק שנסתפקנו בסעיף הקודם בקרח.

ודורס האדם שלג ברגליו ואינו חושש, ואף על פי שלא ימלט דדרך דריכתו נימס מעט שלג, מכל מקום כיון דזהו דרך הלוכו - לא שייך לאסור בזה, ואם כן נהיה סגורים בבתינו כל ימי החורף, ולא גזרו בזה. וכן להשתין בשלג, אף על גב דנמס על ידי המי רגלים, מכל מקום כיון שזהו צרכי בני אדם וכמעט שבימות החורף הוא מהנמנעות ליזהר בזה - לכן לא גזרו על זה.

והר"ם מרוטנבורג התיר להטיל מי רגלים בשלג, ומכל מקום הרא"ש היה נזהר בזה, כיון דודאי נימוח ואיהו קעביד מעשה. ואנחנו אין נזהרים בזה, כי במדינתינו בחורף מלא שלג בכל מקום ומקום (המג"א סקט"ו אסר לשבור הקרח בנהר ובאר, ודבריו תמוהים כמ"ש הת"ש).

סימן שכ סעיף כז

ודע דאיסור סחיטה נתחלק לשני אבות: האחד מה שנתבאר סחיטת פירות, והיא תולדת מפרק, והאב שלה הוא דש, והשני סחיטת בגדים ממים ושארי משקין, והיא תולדת מלבן.

וזהו שכתב הרמב"ם בפרק ח': "הסוחט את הפירות - חייב משום מפרק", וכבר נתבארו כל הדינים. ובפרק ט' דין י"א כתב: "המכבס בגדים - הרי זה תולדת מלבן וחייב, והסוחט את הבגד עד שיוציא את המים שבו - הרי זה מכבס וחייב וכו'” עכ"ל.

ובפרק כ"ב דין ט"ו כתב: "המכבס - חייב משום מלבן, והסוחט כסות - חייב משום מכבס. לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי החביות וכיוצא בה כדי לסתמה, שמא יבא לידי סחיטה. ואין מקנחין בספוג אלא אם כן יש לו בית אחיזה, שלא יסחוט. ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה, גזירה שמא יסחוט" עכ"ל, ועוד יתבאר בזה.

סימן שכ סעיף כח

ורבותינו בעלי התוספות חילקו גם סחיטת הבגד לשנים: דכשסוחטו ממים - הוי משום מלבן, אבל כשסוחטו מיין ושמן ושארי משקין שאין מכבסין בגדים בהם, ואדרבא מטנפין אותו, שנשאר הריח בהבגד - לא שייך בזה מלבן. והאיסור הוא משום מפרק, דמפרק המשקה מן הבגד, כמו סחיטת זיתים וענבים.

ולכן החששא דשמא יסחוט לא שייך רק במים שיסחטנו כדי ללבנו, אבל ביין ושמן לא חיישינן שמא יסחוט. וגם ביין ושמן כשנסחט הולך לאיבוד לא שייך בזה מפרק, ואף על גב דהוה פסיק רישא, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ושרי (תוספות כתובות ו'. ד"ה 'האי' ושבת קי"א. ד"ה 'האי').

סימן שכ סעיף כט

וכתב המגיד משנה בפרק ט' דין י"א שהרשב"א הסכים לדבריהם, והרמב"ן חולק עליהם. וזה לשון הרמב"ן: "כך ראוי לומר בכל סוחט פירות תולדת מפרק בצריך למשקין, ושיעורן כגרוגרת, ואין דישה אלא בגידולי קרקע, כלומר בפירות וכיוצא בהן. והסוחט בגד - תולדת צובע כדרך מלבן, והוא נמי בכל שמכבס, בין במים בין ביין, כדאמרינן: לאכלה ולא למשרה ולא לכבוסה (סוכה מ'. לענין פירות שביעית). והוא שמתכבס הבגד בכך מעט, ושיעורו כמלא רוחב הסיט כפול בחוטין, ובאריג ג' על ג', כשיעורן להוצאה, וכענין הזה כתב הרמב"ם וכו'” עכ"ל.

וזה שכתב 'תולדת צובע' לאו דווקא, אלא מפני שהמלבן הוא כמין צובע, אבל אינו אלא תולדת מלבן (לח"מ).

סימן שכ סעיף ל

ותמיהני על רבינו הב"י דבסימן שי"ט סעיף י' כתב דמים אסור לסננם בסודרין משום ליבון, אבל יין ושאר משקין מותר, דבהם לא שייך ליבון, ובארנו שם סעיף כ"ט ע"ש, וזהו כדעת התוספות וסי[י]עתם. ובסימן זה סעיף ט"ו כתב: "אסור לפרוס סודר על פי החבית וליתן על גביו הכלי שדולים בו, שמא יבא לידי סחיטה. אבל בגד העשוי לפרוס עליו – מותר, שאינו חושש עליו לסחטו" עכ"ל.

והיה לו לבאר דזה אינו אלא במים, דביין לא חיישינן שיבא לסוחטו לדעת התוספות כמ"ש, וסתם חבית הוא של יין. ולפלא שהרמב"ם הזכיר דווקא של מים כמ"ש לשונו בסוף סעיף כ"ז, וטעמו משום דבמקור הדין בגמרא (מ"ח.) היתה המעשה במים ע"ש. וצריך לומר דרבינו הב"י לא חש לה, אבל כוונתו רק על מים.

סימן שכ סעיף לא

ובסעיף ט"ז כתב: "אסור להדק מוכין בפי פך שיש בו משקין, משום סחיטה" עכ"ל. והנה לדעת הרמב"ם והרמב"ן אתי שפיר, כיון שזהו משום מלבן. אבל לדעת התוספות אינו אלא כשצריך להנסחט, דבהולך לאיבוד מותר ביין ושמן וכל המשקין לבד ממים כמ"ש.

ובסעיף י"ז כתב: "ספוג אין מקנחין בו, אלא אם כן יש בו בית אחיזה, גזירה שמא יסחוט" עכ"ל, והוא מלשון הרמב"ם שהבאנו בסעיף כ"ז. ולהרמב"ם אתי שפיר, אבל להתוספות אינו אלא במים או ביין ושמן וכשצריך להנסחט, וכמ"ש.

אבל גם להרמב"ם קשה, שהרי כתב בעצמו דבדבר המיוחד לכך - לא חיישינן שמא יסחוט. וצריך לומר דספוג בהכרח שיסחוט, אך אם יש לו בית אחיזה אינו בהכרח שיסחוט. והראב"ד שם כתב דכשיש לו בית אחיזה, אף על פי שנסחט - הוי כמריק מצלוחית ע"ש, כלומר שאינה דרך סחיטה (עיין מג"א סקי"ט).

סימן שכ סעיף לב

כתב רבינו הב"י בסעיף י"ח: "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדופנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר להסירה אף על פי שאי אפשר לו שלא יסחוט, והוא שלא יהיה תחתיו כלי, דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו אף על גב דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא – אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת – מותר, מידי דהוה אספוג שיש לו בית אחיזה. ולפי שאין טענה זו חזקה ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב" עכ"ל.

סימן שכ סעיף לג

ביאור הדברים: דאיתא בגמרא (קי"א:): "האי מסוכרייתא דנזייתא - אסור להדוקה וכו' משום דהוי פסיק רישא", כלומר שכורכין בגד סביב הברזא, ולכן כשדוחקין אותה בהנקב של החבית, בהכרח שתבא לידי סחיטה. והנה לדעת הרמב"ן והרמב"ם האיסור פשוט, כיון דהוה משום מלבן, אבל להתוספות וסי[י]עתם דביין הוא משום מפרק, אם היין הולך לאיבוד - לא שייך מפרק.

ולכן באמת כתב הערוך בערך סבר וזה לשונו: "האי נקב למעלה הוא, ולכן אסרו חכמים להדוקיה... משום סחיטה, דניחא ליה שיזוב היין בתוך הכד. אבל בנקב מן הצד לא אסרו... כיון שילך לאיבוד לא ניחא ליה" עכ"ל. ור"י בעל התוספות בכתובות (ו'.) חולק עליו, דאף על גב דלא ניחא ליה ואין כאן איסור דאורייתא - מכל מקום מדרבנן אסור ע"ש, וגם הטור הביא מחלוקת זו ע"ש.

סימן שכ סעיף לד

והעולם נוהגים היתר אפילו בברזא במקום שאין היין הולך לאיבוד, וסבירא ליה דסברת הערוך בפסיק רישא דלא ניחא ליה הוא אפילו כשאינו הולך לאיבוד, ורק כיון דלא ניחא ליה - אין זה מלאכה, וכן משמע מתוספות מכמה מקומות. וזהו ודאי תימה, דבזה פשיטא שעל כל פנים יש איסור דרבנן.

ולכן יש שלמדו זכות מפני שהברזא ארוכה ודמי לספוג. אמנם יש לגמגם בזה, שהרי חזינן דנסחט ממנה, ואין זה דמיון לספוג. ולכן על כל פנים טוב להנהיגם שלא תהא כלי תחתיו ושילך לאיבוד. ולכן אף על גב דגם בזה חולק ר"י בעל התוספות, מכל מקום אנו סומכים על הערוך, אבל בלא זה גם להערוך אסור מדרבנן.

(וגם הר"ן שם חולק וסבירא ליה כר"י. והנה מכל זה מבורר שהש"ע הולך בשיטת התוספות, דא(י)לו להרמב"ם בכל ענין אסור כמ"ש. ודברי הט"ז בסקי"ב צ"ע במ"ש, דהש"ע בסימן שי"ט סובר דיין הוה כשאר משקין, וכאן כתב דמלבן ע"ש, (ואיפה) [ואיפא] ראה זה. ואי משום סעיף ט"ו, כבר בארנוהו. ומה שחילק בין לבן לאדום מי הכריחו לזה, הלא שני שיטות הם, וכנראה שלא שם על לבו שיטת הרמב"ם והרמב"ן שהביא המ"מ, ומ"ש הב"י בספרו הגדול שם, הביא כל הדיעות ודו"ק)

סימן שכ סעיף לה

כבר כתבנו בשם הרמב"ם דבשיער ליכא סחיטה, והטעם פירש רש"י (קכ"ח: ד"ה 'אין' ע"ש) מפני שהוא קשה ואינו בולע.

ותמיהני, דהתם רבה ורב יוסף סבירא ליה כן, אבל רב אשי אמר: 'אפילו תימא יש סחיטה בשיער וכו', והלכה כרב אשי דהוא בתראה. וצריך לומר דסבירא ליה דבדרך דחייה אומר רב אשי כן, וגם אפשר דהלכה כרבה ורב יוסף שהם רבים. ומיהו על כל פנים איסור דרבנן יש, ולכן צריכים ליזהר ההולכים בשבת שחרית במקוה לבלי לסחוט את השיער.

סימן שכ סעיף לו

כתב הרמב"ם בפרק כ"ב דין כ"א: "שתי מטהרות זו על גבי זו - נוטל את הפקק מבנתיים ומשיקן ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה, שהרי דעתו שיצאו המים. ופוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המטלטל כדי שלא יצופו המים על האוכלים ועל הכלים, אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור, שמא יסחוט בעת שדוחק, שהרי הפקק שרוי במים" עכ"ל, והיא תוספתא בפרק ח' דעירובין.

וביאור הדברים: דברישא כיון שמכוין להשקה שיתחברו המים, בעל כורחו יסתום הפקק ברפיון כדי שתהיה התחברות מים במים, וגם כשירצה ליטלו להשיקן ממש יטלנו בנקל. ולהיפך בסיפא שפוקק הביב כדי שירדו המים, פוקקו יפה יפה והפקק שרוי במים ויסחוט.

אבל המציעתא קשה, דהא כדי שלא יצופו המים סותמו גם כן יפה. ורבינו הב"י בספרו הגדול כתב דגם בכאן אינו חושש לסתום יפה ע"ש, ואינו מובן. ולי נראה דמציעתא מיירי שפוקק במקום יבש כדי שלא יצופו המים לכאן, וזהו שמסיים הרמב"ם בסיפא: 'שהרי הפקק שרוי במים', כלומר מה שאין כן מציעתא דשם הפקק במקום יבש.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שכא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שכא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני אבות מלאכות של טוחן, ולש, ומפשיט את העור, ומעבדו, ומוחקו, ומחתכו, ומשרטט; ודיני תיקוני מאכל
ובו ארבעים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו
לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה

סימן שכא סעיף א

טחינה הוי אב מלאכה, והיתה במשכן בטחינת סממנים. ותולדות טחינה כתב הרמב"ם סוף פרק ח': "הטוחן כגרוגרות – חייב, וכל השוחק תבלין וסממנין במכתשת - הרי זו טוחן וחייב. המחתך ירק תלוש - הרי זה תולדת טוחן, וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן או השף לשון של מתכת - חייב משישוף כל שהוא. אבל המחתך עצים - אינו חייב עד שידקדק מהם כדי לבשל כגרוגרות מביצה" עכ"ל.

וזה שכתב 'בנסורת שלהן', משמע דאם לאו - פטור מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואי אפשר לומר כן, דהא הרמב"ם מחייב באינה צריכה לגופה. אלא הכונה משום מקלקל, וכגון דלא צריך להעצים לנסרן במידה זו, דאם לא כן אין זה מקלקל (לח"מ).

ושיעורא דכגרוגרות הוא בטוחן לאכילה, ככל שיעורי אוכלין, ולעצים הוה כשיעור עצים להוצאה, דהוה כגרוגרות מביצת תרנגולת כמ"ש בסימן ש"א. וזה שכתב: 'עד שידקדק מהן וכו', כלומר דאם נוסרן צריך להיות בהנסורת כדי לבשל כגרוגרות מביצה, ואם חותכן צריך להיות בהחתיכות כשיעור.

ודע דמחתך אינו תולדת טוחן, והוא אב מלאכה בפני עצמו. ואמרו בגמרא (ע"ד:) דכשחותך עצים ומקפיד על המדה - הוה תולדה דמחתך, וכשאינו מקפיד - הוה תולדה דטוחן ע"ש, וכן בכל דבר השייך טחינה.

סימן שכא סעיף ב

וזה שכתב דמחתך ירק חייב משום טוחן, זהו ממה שאמרו שם: "האי מאן דפרים סילקא - חייב משום טוחן". אבל התוספות כתבו שם דדוקא בסילקא שייך טחינה, אבל שאר אוכלין - שרי עכ"ל, וכונתם דאפילו שאר ירקות לבד מסילקא מותר, כמבואר בהג"א ע"ש.

והרא"ש תמה לגמרי על מי שאוסר לחתוך, וזה לשונו: "ופירוש רש"י תמוה, דאיך שייך טחינה בדבר שהוא אוכל ומחתך דק דק, ופירושא דסילקא כמו שפירש ר"ח עצי דקלים וכו', שכשמפרק הנימין יוצא כמו קמח דק, לפיכך המנפצו חייב משום טוחן" עכ"ל.

ואני מתפלא על הטור שכתב: "אסור לחתוך הירק דק דק, שדומה לטוחן" עכ"ל, שלא כדברי אביו הרא"ש ז"ל, ולא הביא דעתו כלל. ונראה מלשונו דסבירא ליה דנהי דחיוב חטאת ליכא בזה, דבגמרא הפירוש כאביו, מכל מקום כיון דרש"י והרמב"ם אסרו - לא מלאו לבו להתיר, ולכן כתב שדומה לטוחן.

סימן שכא סעיף ג

והרשב"א והר"ן כתבו דהך דפרים סילקא זהו כדי לאכלו למחר או לאחר זמן, אבל לאכול מיד – מותר כמו בבורר, שבשעת אכילה בורר ואוכל כמ"ש בסימן שי"ט. ולאו דוקא ממש בשעת אכילה, אלא כדי לאכול מיד, ואפילו אחד יכול לחתוך בעד כל בני הסעודה, כמו בבורר שם (ב"י).

סימן שכא סעיף ד

ובדברי הרמב"ם יש עיון, דלכאורה משמע מדבריו כפירוש רש"י, דמחתך ירק חייב משום טוחן, כלומר לחתיכות קטנות, דא(י)לו לגדולות הא מצינו שהיו מקנבין ירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה (תוספות קי"ד: ד"ה 'אלא'). אבל בפרק כ"א דין י"ח כתב: "המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו - הרי זה תולדת טוחן וחייב. לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובים לפני בהמה, אבל מחתכין את הדלועין ואת הנבלה, לפי שאין טחינה בפירות" עכ"ל.

ובכאן נראה דדוקא כדי לבשל הירק חייב, אבל לאכלו חי – מותר, וכן כתב רבינו הב"י בספרו הגדול שזהו דעת הרמב"ם. ואחר כך כתב דאולי מדרבנן אסור, ומדבריו נראה שגם בפרק ח' היתה לפניו הגירסא ברמב"ם 'כדי לבשלו' ע"ש.

אמנם לעניות דעתי מאד תמוה, דמאי נפקא מינה במלאכת טחינה אם כדי לבשל או שלא לבשל. ושמא תאמר מפני שעיקר טחינה הוא בקמח והוא כדי לאפות, הא בירושלמי דכלל גדול אומר: "ההן דשחק מלח, ההן דשחק פלפלין - חייב משום טוחן", וכי כל מלח הוא לבישול. ועוד אומר שם: כששוחק שום במדוכה - חייב משום טוחן, וכן המכה על הפשתן - חייב משום טוחן, והרי חייבים גם בעצים ובמתכת כששפין אותו שקורין פיילי"ן, כמ"ש הרמב"ם עצמו. ולולי דברי רבינו הב"י הייתי אומר דמ"ש הרמב"ם 'כדי לבשלו' אין כונתו דוקא לבשלו, אלא כלומר שמחתכו דק דק עד כדי לבשלו, דהמחתך לבישול מחתך דק דק.

סימן שכא סעיף ה

וגם מ"ש הרמב"ם דמחתכין את הדלועין לפי שאין טחינה בפירות, והרי הירושלמי מחייב על טחינת פלפלין כמ"ש, ופלפלין הוה פירא כדאיתא בברכות (ל"ו:): "וערלתם ערלתו את פריו" - להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה, ואיזה זה - פלפלין" ע"ש.

ולבד זה לא אבין, דכיון שפסק דבירק יש טחינה ולא בפירות, לפיכך מותר לחתוך את הדלועין, והרי דלועין הוא מין ירק כדמוכח במסכת כלאים, וכן בדברי הרמב"ם בפרק ג' מכלאים שכתב: "היתה שדהו זרועה ירק ובקש לזרוע ירק אחר, אפילו דלועין" ע"ש, ובהכרח כן הוא, שהרי אינו לא מין תבואה ולא מין זרעים. ולבד זה מנין לו שאין טחינה בפירות.

סימן שכא סעיף ו

ונראה לעניות דעתי כונה אחרת בדבריו, דטחינה לא שייך אלא בדברים שדרכן לחתכן דק דק יהיה מאיזה מין שיהיה, אבל פירות אין דרכן לחתכן דק דק וגם דלועין כן הוא כידוע. ולאו דוקא דלועים, אלא הוא הדין כל מין ירק שאין דרכן לחתכן דק דק, כמו אצלינו אוגערקעס אין מחתכין דק דק, ובוריקעס וקרויט שדרכן בבישול מחתכין דק דק. ופירות לעולם אין מחתכין דק דק, ולכן צנון שקורין רעטא"ך גם כן ידוע שאין דרכן לחתך דק דק, אבל בצלים ושומין דרכן לחתכן דק דק.

סימן שכא סעיף ז

והנה לבירור הדין לרש"י והרמב"ם בכל מין ירק שייך טחינה, אלא דלרבינו הב"י בדעת הרמב"ם אינו אלא כשרוצה לבשלו. ולהתוספות והרא"ש אין שום טחינה בירק, ורק בסילקא להתוספות יש טחינה, ואין זה המין מצוי אצלינו. ולהרשב"א והר"ן האיסור הוא רק על לאחר זמן, אבל קודם האכילה – מותר, כמ"ש.

ופלא על רבינו הב"י בש"ע סעיף י"ב שסתם דבריו לגמרי לאיסור, וזה לשונו: "המחתך הירק דק דק - חייב משום טוחן" עכ"ל, וזהו דלא כהרמב"ם ולא כתוספות והרא"ש ולא כהרשב"א והר"ן, אלא כדעת רש"י. והרי באמת אין מרש"י הכרע, והוא פירש רק דפרים הוי דק דק, ואולי סבירא ליה גם כן כתוספות. ומזה מוכח דרפויי הוה מרפיא בידו פירושו בהרמב"ם וכמ"ש, ולכן כתב סתם דחייב משום טוחן וצ"ע.

סימן שכא סעיף ח

אך רבינו הרמ"א כתב וזה לשונו: "והוא הדין דאסור לחתוך גרוגרות וחרובין לפני זקנים. ודוקא פירות וכדומה לזה אסור, אבל מותר לפרר לחם לפני תרנגולים, דהואיל וכבר נטחן אין לחוש, דאין טוחן אחר טוחן. וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם לאכלו מיד - הכל שרי, מידי דהוה אבורר לאכול מיד דשרי, כדלעיל סימן שי"ט” עכ"ל.

והנה בזה דמיד שרי פסק כהרשב"א והר"ן, ולהרא"ש פשיטא דמותר וכן להתוספות, ואפילו לרש"י ולהרמב"ם לפי פירושינו מכל מקום אין ראיה דלא סבירא ליה כן.

ולכן מה שדרכינו בשבת שחרית לחתוך בצלים דק דק לערבן עם שומן או לתתם להצאלינ"ט - אין איסור, דכיון שעושים זה קודם הסעודה, אפילו שעה קודם הסעודה מקרי לאלתר, כמ"ש לעיל בבורר בסימן שי"ט סעיף י"ב וסעיף ט"ו ע"ש. ואף על גב דבורר לא שרי אלא ביד, זהו משום דמלאכת ברירה הוא ביד, אבל מלאכת טוחן אינה אלא בכלי, וכשהותרה לאכול מיד - הותרה גם בכלי, שהרי זהו דרך אכילתה (וכן כתב הפמ"ג).

סימן שכא סעיף ט

וראיתי מפקפקים ואוסרים לחתוך בהא"ק מעסע"ר הבצלים, ולא נהירא לי כלל, שהרי זהו גם כן סכין. ובריב"ש (סימן קפ"ד) חשש לאסור לגרור גבינה במורג חרוץ, וקורין לזה רי"ב אייזי"ן, שזהו עשוי לטחון דק דק כקמח, ובזה שפיר הוי מלאכת טוחן. אבל הסכין שקורין הא"ק מעסע"ר, הרי הוא סכין העשוי בתמונת חצי עיגול והוא כסכין דעלמא, ולמה נאמר שבנות ישראל עושות שלא כדין.

וגם ראיתי מי שכתב דאם חותכים הבצלים שתים וג' שעות קודם הסעודה - קרוב לחיוב חטאת (חיי אדם כלל י"ז). ותמיהני, אטו ליכא רבותינו המתירים לגמרי: תוספות ורא"ש והרמב"ם לפי דעת רבינו הב"י, דדוקא לבשל אסור. ועוד דכל שעושין קודם הסעודה בשביל הסעודה - מקרי לאלתר ואי אפשר לצמצם, וכפי מ"ש לעיל סימן שי"ט מקרי שלא לאלתר משחרית לבין הערבים, אבל כל שלאותה סעודה - אין חשש. ובודאי יותר נכון לעשות סמוך לסעודה, אבל כשרבים בני הסעודה, בהכרח להקדים איזה זמן להכין בשביל כולם.

סימן שכא סעיף י

אמנם זה שכתב רבינו הרמ"א דאסור לחתוך גרוגרות וחרובין לפני הזקנים, והיא תוספתא בפרק א' דביצה, ובתוספתא איתא: "אין מרסקין וכו', אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש" עכ"ל, כלומר על ידי שינוי מותר, כמו שיתבאר במלח ובפלפלין.

ורבינו הרמ"א שכתב לחתוך, משום דכאן מיירינן בחתיכה והכל אחד, דמה לי ריסוק מה לי חותך (עיין מג"א סקי"ד). ויש מי שאומר דדווקא לזקנים אסור, אבל מי שיכול לאכלו כך - מותר (שם). ודבר תמוה הוא, דאם יש בזה איסור טוחן, מה לי מי שיכול לאכול ומי שאינו יכול לאכול, ואם כן גם גבי ירקות נאמר כן, ולא שמענו חילוק זה מפי הפוסקים (גם במ"ב תמה בזה), ועיין בסעיף הבא.

סימן שכא סעיף יא

אמנם אעיקרא דתוספתא קשה לי, הא הרמב"ם כתב דאין טחינה בפירות. ואמת שהמגיד משנה נתקשה בזה, וכתב שמצא נוסחא שאין טחינה אלא בפירות, אך רבינו הב"י בספרו כסף משנה דחה גירסא זו בשתי ידים, והרי גם בעפר ובעצים ובברזל יש טחינה, כמ"ש בסעיף א'.

אמנם לפי מ"ש בסעיף ו' אתי שפיר, דכוונתו משום שאין דרך לחתך הפירות דק דק ע"ש. ולפי זה שפיר קאמרה התוספתא, דזקנים שבהכרח לחתך להם דק דק – אסור, ולפי זה שפיר קם הדין דהיש מי שאומר בסעיף הקודם דמי שיכול לאכלו כך, אין טחינה בפירות. ופשוט הוא דקודם אכילה - מותר לפני הזקנים כמו בירקות.

(ולולי דברי הרמ"א הייתי אומר דטעם התוספתא לאו משום טוחן אלא משום ממחק, וכמ"ש הרמ"א עצמו בסעיף י"ט, דמותר להחליק האוכל בשבת ולא הוה משום ממחק, הואיל ואפשר לאכלו בלא זה עכ"ל, ואם כן הזקנים שאין יכולים לאכלן בלא זה - אסור משום ממחק. ולהיכולים – מותר, כדברי המג"א סקי"ד שהבאנו בסעיף הקודם ודו"ק)

סימן שכא סעיף יב

כתב רבינו הב"י סעיף ז': "מותר לדוך פלפלין אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה" עכ"ל.

כלומר אף על גב דהטוחן פלפלין חייב חטאת, מכל מקום על ידי שינוי התירו חכמים (קמ"א.), דעל ידי שינוי לא מקרי מלאכה, והוי מלאכה כלאחר יד, ולכן מה שצריך לאותה סעודה - התירו לו. והשינוי הוא שידוך בקתא של סכין ולא בריחים, ובקערה ולא במדוכה.

ויש מי שאומר דדי בשינוי אחד: או בקתא אפילו במדוכה או בקערה אפילו שלא בקתא (מג"א סק"ט), אבל מרש"י שם מבואר דצריך שני שינויים, שכתב: 'כיון דקמשני שלא בריחים ושלא במדוכה' עכ"ל, הרי כתב מפורש דתרתי בעינן, וכן עיקר לדינא. ולאו דווקא פלפלין, דהוא הדין לכל מיני תבלין (שם).

ויזהרו שלא לשום הפלפלין או התבלין תוך חפץ ולדוך על החפץ, שהרי נקלט בו הריח והוי מוליד ריחא, דגם ביום טוב אסור כמ"ש בסימן תקי"א (ט"ז סק"ז). אמנם כבר בארנו דשבת קילא מיום טוב לענין נולד, ורוב הפוסקים התירו נולד בשבת, וכמ"ש הטור בסימן תצ"ה. ומכל מקום לכתחלה ודאי יש לאסור, דדעת ר"ת שיש איסור נולד בשבת כמ"ש הטור שם, ובארנו זה בסימן ש"ח ובסימן ש"ך.

סימן שכא סעיף יג

וגם במלח אין כותתין המלח במדוך אפילו של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש. ודוקא מלח הגס, אבל מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין - מותר לחתכו בסכין כמו שחותך הפת, דאין טחינה אחר טחינה, דלכן מותר לפרר פת לפני תרנגולים. ומכל מקום במכתשת - גם מלח זה אסור לכתוש, דהוי עובדא דחול (וכתב הפמ"ג דגם צוקער כן הוא ע"ש, ועיין מ"ש בסימן ש"ך סעיף כ"ד).

סימן שכא סעיף יד

מותר לחתוך בשר מבושל או צלי דק דק בסכין. ולא מיבעיא לשיטת התוספות והרא"ש דגם בירקות ליכא איסור טוחן, אלא אפילו להסוברים שיש טחינה בירקות, מכל מקום בעינן על כל פנים דבר הגדל מהקרקע, אבל בבשר בעלי חיים לא שייך גדר טחינה כמובן. ולכן מותר אף שלא לאכול לאלתר, ואפילו מי שאינו יכול ללעוס כך מותר (מג"א סק"י), כיון שאינו בגדר טחינה כלל.

ומכל מקום אסור לחתוך בשר חי לפני העופות דק דק, דכיון שבלא חיתוך אין יכולים לאכלה, קמשוי לה אוכל לפני התרנגולין, ואסור לשוויי אוכלין לפני בהמה בשבת. ואף על גב דבסימן שכ"ד יתבאר דמותר לשוויי אוכל לפני בהמה, מכל מקום בחיתוך דק דק – אסור. ואין בזה טעם נכון, ובאמת יש מי שחולק בזה ומתיר (ט"ז סק"ט. ומ"ש המג"א סק"י בשם הש"ג דלענין מפרק חשיב בהמה גידולי קרקע ע"ש, לא ידעתי הדמיון, דהתם מפרק החלב מהבשר, ואיזה ענין הוא לטחינה ודו"ק).

סימן שכא סעיף טו

כתב רבינו הב"י בסעיף י': אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות שקורין ראלי"ן, ובלשונינו רי"ב אייזי"ן או טארטק"י. ולאו משום דבגבינה יש טחינה, שהרי דומה לבשר, אלא משום דכיון דכלי זו מיוחדת לענין טחינה, ששוחקין עליו צנון ותמכא שקורין קרי"ן - אסור לעשות עליה שום דבר.

אבל בסכין - מותר לחתוך לחתיכות קטנות, ואפילו הוא גבינה קשה - מותר (מג"א סקי"ב). ורק בכלי המיוחד לגרירה, אפילו כלי קטן - אסור (שם). וכן מותר לחתכו בקרדום או במגירה, כדתנן ריש פרק כל הכלים (קכ"ב:): "קרדום לחתוך בו את הדבילה, מגירה לגור בה את הגבינה" (שם).

סימן שכא סעיף טז

פשוט הוא דהמפרר חתיכת עץ רקוב לפולווע"ר - חייב משום טוחן, וכן המפרר צרור עפר - חייב משום טוחן, וכן המפרר את הטיט ואת הזבל היבש, וכן המפרר גחלים או מפרר קליפות של אוכלין וכל כיוצא בזה. וטיט הנדבק על הבגד - אסור לגוררו, דהוה טוחן, ובסימן ש"ב נתבאר בזה ע"ש.

סימן שכא סעיף יז

לישה הוי אב מלאכה, והיה במשכן במלאכת הסממנים. ואיתא בירושלמי דכלל גדול: "ההן דגבל גירגבסין (סובין) עפר קילורין מלוגמא סממנין - חייב משום לש, הלש והמקטף והעורך - כולהון משום לש". ומקודם זה אומר: "השוחק את השום ונותן עליהם משקין - חייב משום לש", וכן בסיקרא כשנותן מים - חייב משום לש, והוא מין צבע, והיינו כשלש ועושה השום והסיקרא גוש אחת.

ואיזה הן תולדותיה: העורך, היינו שאחר הלישה מעריך את הלחם לתת לו צורה, ומקטף היינו שטח עליו משקין לאחר העריכה (רש"י פסחים ל"ו.). והרמב"ם סוף פרק ח' כתב דתולדת לישה הוא המגבל את העפר ע"ש, כלומר דהאב מלאכה הוא לישה בבצק. ועפר וכל מה שנתבאר הם תולדות.

ושיעור לישה, כגרוגרות בעיסה שהוא מאכל אדם, ובעפר שיעורו כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, כשיעור הוצאתו שנתבאר בסימן ש"א, וכן כל אחד הוה כשיעור הוצאה.

סימן שכא סעיף יח

וכתב שם הרמב"ם: "אין גיבול באפר ולא בחול הגס, ולא במורסן ולא בכיוצא בהם. והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים - חייב משום לש, מפני שהם מתערבין ונתלין זה בזה" עכ"ל.

והראב"ד השיג עליו על מה שכתב שאין גיבול באפר, דאדרבא באפר בנתינת מים לחוד הוה לישה, וחייב כמו בזרע שומשמין ופשתן ע"ש. ומחלקותם תלויה בסוגיא דפרק קמא (י"ח.) ע"ש, והתוספות וספר התרומה והסמ"ג כתבו כהראב"ד.

ואין להקשות על הרמב"ם שפסק דמורסן אין בו משום גיבול מהירושלמי שהבאנו, דיש לומר סובין לחוד ומורסן לחוד, ומורסן עב יותר מסובין כמבואר בפרק ב' דחלה וכן מבואר בסוף פרק כלל גדול ע"ש, וגם במורסן חולקים ויתבאר בסימן שכ"ד.

סימן שכא סעיף יט

כתב הרמב"ם בפרק כ"א דין ל"ג: "מגבל חייב משום לש, לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה, שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי, ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, והרי היא כחול והיא הנקרא שתיתא - מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת. והוא שיהיה רך, אבל קשה – אסור, מפני שנראה כלש. וצריך לשנות, כיצד: נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ" עכ"ל.

ביאור דבריו: דבין קלי ובין שתיתא אינם בלי לישה, וגם שתיתא הוא קלי, אלא דקלי הוא מתבואה גמורה ושתיתא הוא מתבואה שלא הביאה שליש. ומהו קלי: זהו קמח של תבואה שנתייבש כשהן קליות בתנור, ואותו קמח לעולם מתוק, ומערבין אותו עם שמן ומים ומלח (רש"י שבת קנ"ה:).

ולכן קלי מתבואה שנגמרה, אף על פי שאינו בר גיבול מפני שנתייבש בתנור, מכל מקום גזרו שלא יגבל הרבה אלא מעט, גזירה משום קמח גמור, מפני שהוא קרוב במראיתו לקמח גמור. אבל קלי משתיתא, דהתבואה לא הביאה שליש ואין לה דמיון לקמח גמור - מותר אפילו הרבה, אמנם בקשה שנראה כלש צריך שינוי.

סימן שכא סעיף כ

אבל הטור יש לו שיטה אחרת בזה, וזה לשון הטור: "שתיתא אם היא עבה - אסור לגובלה הרבה ביחד אלא מעט מעט, ואם היא רכה - מותר לגובלה הרבה ביחד על ידי שינוי. ומהו השינוי: שיתן הקמח תחלה ואחר כך החומץ, שבחול נותן החומץ תחלה" עכ"ל. ולא חילק בין קלי לשתית, והכל נכלל בשתית, ועבה אסור לגמרי הרבה ורכה צריך שינוי.

ורבינו הב"י בסעיף י"ד העתיק דברי הרמב"ם, אלא שרבינו הרמ"א במקום שכתב שעל ידי שינוי מותר הרבה, הגיה: 'ואפילו ברך' ע"ש, כלומר ואפילו ברך צריך שינוי, אבל בעבה לא מהני שינוי ואסור לגבל רק מעט.

והנה ענין קלי אינו ידוע לנו כלל, ורק יש ללמוד מזה על מצה כתושה החוזרת לקמח שקורין מצה מע"ל, ודאי דינה כשתית, ולכן אסור ללוש אותה בשבת הרבה, וגם למעט צריך שינוי כבשתית, ויש שאוסר אפילו על ידי שינוי (ט"ז סקי"א), ואינו כן, וכן פסק בתרומת הדשן (סימן נ"ג) בכיוצא בזה. וכתב שדי השינוי שאמרו חז"ל: ליתן תחלה הקמח ואחר כך המשקה, ורק שתהא בלילתה רכה ע"ש, וזהו לפי הטור כמ"ש. (ולעניות דעתי היה נראה דמצה כתושה קילא מקלי, שהרי כבר נלושה פעם אחת, וכשם שאין טחינה אחר טחינה, כך אפשר אין לישה אחר לישה וצ"ע)

סימן שכא סעיף כא

ודע דבגמרא יש פלוגתא דתנאי בנתינת מים לקמח: אם חייב מיד, שזהו לש, או שאינו חייב עד שיגבל. ורבי סבירא ליה דמיד בנתינת מים חייב, ורבי יוסי ברבי יהודה סובר דאינו חייב עד שיגבל.

ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כרבי יוסי, וגם דעת הראב"ד נראה כן. אבל בעל ספר התרומה פסק כרבי, וכן נראה דעת הסמ"ג והסמ"ק (עיין ב"י). ולפי זה לפי הירושלמי שהבאנו בסעיף י"ז שיש בשום שחוק משום לישה, יש ליזהר כששוחקים שום בשבת לבלי ליתן מעט משקה בתוכו, אלא ישחקנו ויתננו להמאכל. וגם השחיקה אסורה בשבת אלא אם היה שחוק מערב שבת, ואם לאו יחתכו בסכין ויתננו להמאכל.

סימן שכא סעיף כב

כתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ט"ו וסעיף ט"ז: "חרדל שלשו מערב שבת, למחר יכול לערבו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש. ולא יטרוף לערבו בכך (כלומר בכח), אלא מערבו מעט מעט. שחלים שדכו מערב שבת, למחר נותן יין וחומץ, ולא יטרוף אלא מערב. וכן שום שדכו מערב שבת, למחר נותן פול וגריסין, ולא יטרוף אלא מערב.

ויש אומרים דלא יערב בכף אלא ביד, ויש אומרים דהא דשרי לערב משקה בחרדל דוקא שנתנו מבעוד יום, אבל בשבת - אסור לתת משקה בחרדל או בשום הכתושים משום לש.

ואם נותן האוכל תחלה ואחר כך החומץ או היין ומערבו באצבעו – שרי, דהוי שינוי כמו בשתיתא דלעיל. וכן נוהגין להתיר על ידי שינוי, ומקום שדרכו לעשות כך בחול, יתן בשבת החומץ תחלה ואחר כך האוכל" עכ"ל.

סימן שכא סעיף כג

ביאור הדברים: דלהפוסקים שפסקו כרבי יוסי דבנתינת מים בעלמא לתוך הקמח לא מקרי גיבול, ולכן באלו הדברים חרדל ושחלים ושום, כיון שנלוש החרדל מערב שבת והשחלים והשום נידכו מערב שבת - שוב מותר בשבת ליתן לתוכן משקין. רק לא יטרוף בכח, דזהו הלישה שלהם, אלא מערב מעט מעט בנחת. והנתינה לאו כלום הוא, דאינה לישה לרבי יוסי. ומכל מקום הטריפה המעטה, יש אומרים שלא תהיה בכף אלא באצבעו, או שינענע בהכלי עצמו.

וכשלא נלוש החרדל מערב שבת, והשחלים והשום לא נידכו מערב שבת, הגם דהנתינה של המשקין לאו כלום היא, מכל מקום בהכרח שילוש מעט או ידוך מעט, דאם לא כן אינם ראוים לאכילה. ואפילו נלוש ונדוך מערב שבת - אסור לישה גמורה בשבת, ויש בזה חיוב חטאת. ואפילו החרדל שכבר נלוש, מכל מקום עיקר לישתו הוא כשנתערב בהמשקין, וטריפה בכח זהו לישתם. ולכן לא התירו רק ליתן מעט מעט ולערב באצבע, או על ידי נענוע הכלי, ולדיעה ראשונה גם בכף, רק ליזהר לטרוף בקלות. והיש אומרים סבירא ליה כרבי, ולכן גם נתינת המשקין לתוכן צריך מבעוד יום, דאם לא כן גם הנתינה הוי כלישה לרבי.

ואם לא נתנו משקין מבעוד יום - אסור לגמרי, אך כשנתנו מבעוד יום - מותר להוסיף משקין בשבת. אמנם אפילו לדיעה זו, על ידי שינוי – מותר, כמו בשתיתא דלעיל. ואף על גב דלא דמי, דשתיתא אין בה גיבול מן התורה כמ"ש, ולכן מותר על ידי שינוי, מה שאין כן באלו, יש לומר דסבירא ליה דגם באיסור תורה מותר על ידי שינוי, או אפשר דסבירא ליה דגם באלו אין איסור תורה.

(עיין מג"א סקכ"ב שכתב דלהיש אומרים גם בקמח קלי שנתבאר צריך ליתן המשקה בערב שבת, ולא משמע כן מהטור ש"ע. ולפי מ"ש אתי שפיר, דבשם אין הלישה מדאורייתא, ומה שאסרו במורסן בסימן שכ"ד, יש לומר דבמאכל בהמה החמירו מפני שהוא הרבה ומיחזי כמגבל ודו"ק)

סימן שכא סעיף כד

לפי זה אצלינו, בחרדל שקורין זענעפ"ט צריכין להכין הכל מערב שבת, וכן בקריי"ן שנותנין בו חומץ או ראסי"ל צריכין ליתן מערב שבת, ובשבת מותר להוסיף. אבל אם לא נתנו מערב שבת - אין ליתן רק על ידי שינוי.

ויש שאומרים שאצלינו שאינה עשויה כעיסה אין בזה חשש כלל (ב"ח בשם רש"ל), ומכל מקום קשה לסמוך על זה, ויזהרו לעשות על ידי שינוי, והיינו שבחול נותנים מקודם הקריי"ן בכלי ושופכים עליה חומץ או ראסי"ל, ובשבת יעשה להיפך. ולא יערב בחוזק אלא ברפיון, וכל כל כיוצא בזה (עט"ז סקי"ב).

סימן שכא סעיף כה

לפי דעת הפוסקים כרבי דבנתינת מים הוה גיבול - אסור להשתין בטיט או בעפר, דהרי כשנתערבו מי השתן בהטיט או בהעפר הוה גיבול (מג"א סקי"ט וא"ר), ומאד קשה להזהר בזה. אמנם כפי הנראה דהעיקר לדינא כרבי יוסי, שכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכמ"ש, ואולי אפילו לרבי הוה דבר שאין מתכוין, ואף אי הוי פסיק רישא הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה.

סימן שכא סעיף כו

המפשיט את העור - הוי אב מלאכה, והיה במשכן שהפשיטו עורות אלים מאדמים ועורות התחשים. ושיעורו: שאם הפשיט כדי לעשות קמיע – חייב. ותולדתו: המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף (רמב"ם פרק י"א הלכה ו'). ויראה לי דגם הפשטת עור עוף ועור דג הוי אב מלאכ,ה דלהדיא אמרינן בשבת (ק"ח.) שיש להן עורות.

ואין לומר דלפי זה אחר הבישול גם כן יהא אסור לפשוט העור מאליהם ולאוכלה, וזהו מעשים בכל יום שבעת האכילה מי שאוהב העור פושטה מעט מעט ואוכלה, דיש לומר דבעת אכילה לא שייכא הפשטה, כמו מלאכת הברירה שאינה בעת האכילה, דקיימא לן בורר אוכל ואוכל בסימן שי"ט, והכא נמי בהפשטה, ועוד דלאחר בישול הוויין כבשר. אבל קודם בישול, נראה לי דאפילו באלו שעורותיהן כבשרן לענין טומאה, מכל מקום לענין הפשטה בשבת הוה אב מלאכה.

סימן שכא סעיף כז

המעבד את העור - הוי אב מלאכה, והיה במשכן כמפשיט שכתבנו, ושיעורו גם כן כדי לעשות קמיע. ואחד המולחו ואחד המעבדו – חייב, שהמליחה גם כן היא מין עיבוד. ותולדת המעבד: הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה, או המרככו בידו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהרצענים עושים - הרי זה תולדת מעבד וחייב (רמב"ם שם).

ודע, דבמשנה דאבות מלאכות חשיב מולח ומעבד לשתים, ופריך בגמרא: היינו מולח היינו מעבד, ומתרץ: אפיק חד מינייהו ועייל שירטוט ע"ש. ובזה מובן הירושלמי שאמרה: מה עיבוד היה במשכן, שהיו משרטטין בעורות מה משרטטין מסרגלין ע"ש. ואינו מובן מאי קפריך מה עיבוד היה במשכן, הלא היה בתחשים ובא(י)לים מאדמים. אלא משום דעל מקום מעבד היה שירטוט, וקורא לה בלשון מעבד משום שהיה שייך גם כן לאחר מלאכת העיבוד שהיו משרטטין אותם מארבע רוחות להשוותם, והוה שירטוט אב מלאכה (והמפרשים נתקשו בזה וברור הוא כמ"ש, וכבר זכרנו זה בסימן רמ"ב) ועיין בסימן שכ"ז.

סימן שכא סעיף כח

וזה לשון הרמב"ם סוף פרק י"א: המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו שרטוט – חייב. חרשי העצים המעבירים חוט של סיקרא על גבי הקורה כדי שינסור בשוה - הרי זה תולדת משרטט, וכן הגבלים שעושים כן באבנים כדי שיפצל האבן בשוה. ואחד המשרטט בצבע או בלא צבע - חייב" עכ"ל.

ולכן יש ליזהר מאד שלא לשרטט בצפורן גם כן, דהוה אב מלאכה. ועיין לקמן סימן ש"מ דאם השרטוט אינו מתקיים - אינה מלאכה, וידוע שבנייר מתקיים השירטוט, ונכון להודיע זה לההמון שאינם יודעים שזהו אב מלאכה.

סימן שכא סעיף כט

פסק הרמב"ם שם דאין עיבוד באוכלין, ומפורש כן בגמרא (ע"ה:) דעיבוד לא שייך אלא בעורות הדבר המתקיים לאורך ימים, ולא במאכלים. ולכן מליחת בשר, אפילו לזמן רב שמולחין בהרבה מלח - מכל מקום אין בזה עיבוד מן התורה.

ולרש"י ותוספות שם, נהי דמן התורה אין עיבוד באוכלין, מכל מקום מדרבנן יש עיבוד באוכלין (תוספות שם). ולכן לקמן (ק"ח:) שאוסר לעשות מי מלח עזין ולמלוח צנון, פירש רש"י מפני שהוא כמעבד או נראה כמעבד, וכן כתב הרע"ב בפירוש המשנה. אמנם הרמב"ם בפרק כ"ב דין ו' לא סבירא ליה כן.

סימן שכא סעיף ל

וזה לשון הרמב"ם: "מערב אדם מים ומלח ושמן וטובל בו פתו או נותן לתוך התבשיל, והוא שיעשה מעט. אבל הרבה – אסור, מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל. וכן לא יעשה מי מלח עזין, והם שני שלישי מלח ושליש מים, מפני שנראה כעושה מורייס. ומותר למלוח ביצה, אבל צנון וכיוצא בו – אסור, מפני שנראה ככובש כבשים בשבת, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל. ומותר לטבל צנון וכיוצא בו במלח ואוכל" עכ"ל, הרי שלא מטעם מעבד אסרו זה, אלא מטעם שנראה כעושה מלאכה וכעושה מורייס וככובש כבשין.

סימן שכא סעיף לא

אבל הטור סבירא ליה מטעם מעבד, כרש"י ותוספות וזה לשון הטור: "אין עושין מי מלח הרבה ביחד לתת לתוך הכבשים, שכיון שעושיהו כדי להתקיים, דמי לעיבוד, שהמלח מקיימן, אבל יכול לעשות ממנו מעט לתת לתוך התבשיל. ואם נותן לתוכו שני שלישי מלח - אסור לעשות ממנו אפילו מעט. אסור למלוח חתיכות צנון ד' או ה' ביחד, אלא מטביל כל אחת ואחת לבדה ואוכלה, אבל ביצים מותר למלחן. כתב הר"ש שאין למלוח ביחד הרבה פולין ועדשים שנתבשלו בקליפתן" עכ"ל, הרי שכתב שהאיסור הוא מטעם מעבד.

סימן שכא סעיף לב

והנה רבינו הב"י בסעיף ב' בדין דמי מלח העתיק לשון הטור, דזהו משום מעבד, ובסעיף ג' בדין צנון העתיק לשון הרמב"ם, שזהו ככובש כבשים ע"ש, וכמדומה שסבור שאין חילוק לדינא.

ולעניות דעתי יש חילוק, שהרי התוספות שם כתבו דכשיש שמנונית - ליכא איסור דמי מלח, שהשמנונית ממתיק המלח ע"ש, וכן פסקו גדולי האחרונים (מג"א סק"ו וסק"ז). וכן המנהג אצלינו כשחותכים צנון או בצלים הרבה, אין מולחין אותן רק מקודם נותנין עליהם שמן או שומן ואחר כך מולחין אותן, וזהו לפי טעם מעבד, דבכהני גוונא ליכא עיבוד. אבל להרמב"ם שהטעם מפני שנראה כעושה מלאכה או ככובש כבשים, נראה דגם בכהני גוונא אסור. ותדע לך שכן הוא, שהרי כתב: "מים ומלח ושמן וכו'”, והרי אוסר לעשות הרבה אפילו כשיש שמן.

ולבד זה אני מתפלא על הטור וש"ע שלא הזכירו היתר שומן שכתבו התוספות, וגם המרדכי כתב היתר זה ע"ש. ומה לנו להתוספות והמרדכי, הלא במשנה עצמה מפורש כן, דתנן: "אלו הן המותרין: נותן שמן בתחלה וכו'”. אך אם כן גם להרמב"ם מותר, ואם כן קשה למה השמיטו זה וצ"ע.

(ואין לומר דסבירא ליה דרק רבי יוסי סבירא ליה כן ואנן קיימא לן כרבנן, והא אדרבא רבי יוסיי מחמיר יותר, וכיון דלדידיה שרי כל שכן לרבנן. ואפשר דסבירא ליה דהיתר זה הוא רק למי מלח מועטין דאוסר רבי יוסי, ולמרובין לא מהני זה. ולפי זה שפיר השמיטו, דמועטין בלאו הכי שרי לרבנן. וזה נוכל לתרץ על הרמב"ם ולא על הטור ש"ע, שהתוספות והמרדכי כתבו מפורש דלדידן שרי ודו"ק)

סימן שכא סעיף לג

כתב רבינו הב"י בסעיף ד': "יש מי שכתב שמותר לטבול כמה חתיכות צנון אחת אחת לבדה, ולהניחם יחד לפניו כדי לאוכלם מיד זו אחר זו" עכ"ל. ויסוד ההיתר הוא מהגהות מיימוניות (פרק כ"ב אות י') על פי הירושלמי דכלל גדול, שאומר: "צנון טומנו במלח, ובלבד שלא ישהה" ע"ש. ונמצא דהאיסור אינו אלא במולחן שישהו איזה שעות, אבל כשרצונו לאכלם מיד – מותר, וכן כתב בעל תרומת הדשן (סימן נ"ג).

ולפי זה מה שאמרו בגמרא שם: "אין מולחין צנון, אמר רב נחמן.. מימלח לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא", הכי פירושו: למלוח הרבה ביחד שתשהה – אסור, אבל לטבל בעת האכילה - מותר אפילו הרבה אחד אחד. אך מלשון רש"י משמע קצת דרק אחד שרי לטבול במלח ולאכול, ולכן מפרשי הש"ע החמירו בזה (ט"ז סק"א ומג"א סק"ו).

אבל יש שהסכים לדברי רבינו הב"י (הגר"א סק"ד), ומדברי רש"י אין הכרע (שם), ולהרמב"ם פשיטא שמותר, ולכן לעניות דעתי באיסור קל כזה הסומך על דברי רבינו הב"י - לא הפסיד. אמנם אצלינו המנהג הפשוט שאין מולחין מקודם עד שנותנין בהם שומן או שומן.

סימן שכא סעיף לד

כבר נתבאר בשם הטור שאין למלוח הרבה פולים ועדשים שנתבשלו בקליפתן, דכיון דהמליחה מועלת, הוי כצנון, אלא יטבול כל אחת במלח ואוכל. וכן אין למלוח אוגערקע"ס חיים הרבה ביחד, דהא רגילין לכובשן והוי כצנון (מג"א סק"ז), אלא טובלן במלח כל חתיכה ואוכלה. אמנם בשמן ושומן - הכל מותר, וכן סאלאט"א, ויכול ליתן מקודם המלח ואחר כך ליתן שמן וחומץ.

והמנהג אצלינו ליתן חומץ לתוך בצלים ירוקים או לאוגערקעס חיים, ואין איסור בזה, ורק ליזהר ליתן ממש בעת האכילה. ואינו דומה למלח, אפילו להאוסרים ליתן מלח על הרבה צנון בעת הסעודה, דבזה אין רק אלא משום כבישה, ובעת האכילה לא נראה ככבישה. ויש מי שאוסר ליתן יין או שאר משקים לתוך החומץ, דזהו ככובש כבשין (ט"ז סק"ג), וחומרא יתירא היא, דלא מצינו על משקה במשקה שתהא שם כבישה על זה. וכן נוהגים ליתן חומץ ביין או במים לשתותם, ובפרט שהחומץ הוא פחות מהם.

סימן שכא סעיף לה

אסור למלוח בשר חי או דגים חיים בשבת כדי שלא יסריחו, ואפילו במקום הפסד - אסור (מג"א סק"ז). אבל ליתן בשר מבושל בחומץ לאכול תיכף - מותר (שם).

ובשר שלא הודח, שחל יום ג' להיות בשבת, ואם לא ידיחוהו היום יהיה אסור לאכלו מבושל, כמבואר ביורה דעה סימן ס"ט - אסור להדיחו בשבת, כיון שאינו צורך היום. אמנם על ידי עכו"ם יש להתיר, משום פסידא. ויש מי שאוסר, משום דאין בזה פסידא, שיכול לאוכלו צלי (שם). ואינו כן, דידוע שאצלינו שאין בקיאים בצלי אש, הוה כמעט כולו הפסד.

ויש שמתירים על ידי שיטול ידיו על הבשר כשצריך לנטילת ידים, והבשר הודח ממילא, ונכון הוא. וכבר נתבאר בסימן ש"ח דבשר חי אפילו כשאינו מלוח - מותר לטלטלו ע"ש.

סימן שכא סעיף לו

וכתב רבינו הב"י בסעיף ה': "אסור למלוח בשר מבושל או ביצים מבושלות להניחם" עכ"ל. ואיסור זה לא נתברר, דמשום כובש כבשים ודאי לא שייך, ואי משום דמיחזי כעיבוד, והרי אפילו מאן דאוסר בגמרא (ע"ה:) אינו אוסר אלא מליחה, דקבעי (לה) [לא] לאורחא שמולח הרבה, ובזה לית הלכתא כוותיה. ואם כן אפילו אם נאמר דמדרבנן אסור, אינו אסור אלא בכהני גוונא. ולכן יש לומר דזה שאמר להניחם היינו על למחר, דהוה טירחא לצורך חול (וכן מפורש מהגר"א).

ויש שפירשו להניחה לסעודה אחרת (ט"ז סק"ה ומג"א סק"ז), והטעם דלמה לו למלוח כעת, ימלחנה כשיצטרך. ולכן אם יש צד שטוב לו המליחה עתה – מותר, כגון שכעת הבשר חם (ט"ז שם). וכן משמע במקור הדין בתשובת הגאונים שכתבו: טעם האיסור, שאין הבשר מתקלקל בלא מלח (ב"י), וכא(י)לו אומר למה יטריח עתה חנם.

ומנהג העולם כשמבשלים צימע"ס על סעודת הלילה ומניחים הבשר שקורין צימע"ס פליי"ש, למחרת שחרית מולחים במלח ונותנים מעט פלפלין, ובזה למחר הטעם יותר טוב. ואין איסור בזה, כיון שטוב לו יותר במה שמולחו עתה, ובפרט שהמליחה לא הרבה ואינו בגדר עיבוד.

סימן שכא סעיף לז

ממחק הוי אב מלאכה, ואיזהו ממחק: המעביר שיער או צמר מעל העור אחר מיתה, עד שיחליק פני העור, והיה במשכן בהעורות האלים המאדמים. ושיעורו שימחוק משך עור כדי לעשות קמיע.

ותולדות מוחק הם: הממרט נוצה מהעוף - הוה תולדת מוחק וחייב, וכן הממרח רטייה כל שהוא או שעוה או זפת מדברים המתמרחין עד שיחליק פניהם - חייב משום מוחק, וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים - חייב משום מוחק, וכן הסופרים המותחין הקלף ושפין עליהם בסיד כדי שיחליק - חייב משום מוחק.

סימן שכא סעיף לח

כבר נתבאר בסימן רנ"ב דשום ובוסר ומלילות שריסקן מבעוד יום - מותר לשתות המשקין היוצאין מהן בשבת. ואם הם מחוסרין דיכה, שעדיין לא נדוכו - אסור לגמור דיכתן בשבת, דזהו מלאכת סחיטתן. ואם אין מחוסרין אלא שחיקה - מותר לגמור שחיקתן בשבת.

ולפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות שקורין גאגעלא"ך בעץ פרור שקורין קא"ך לעפי"ל בקדירה בשבת אחר שנוטלין אותה חם מתוך התנור, ואין בזה חיוב מגיס שהוא כמבשל, כיון שכבר נתבשלה כל צרכה, וכמ"ש שם ובסימן שי"ח, דמגיס אינו אלא קודם גמר בישול. וגם אין בזה משום ממחק, דמותר להחליק המאכל בשבת, כיון שאפשר לאכלו גם בלא זה.

ולכן מותר להחליק המאכל על הלחם למרחו או בקערה, אפילו להשיבו ממקום המלא למקום הריקן, כדרך שמחליקין וממרחין בתפוחי אדמה מבושלין, וקורין לזה צ"ו ריבענ"ע קאס"ע. ואף על גב דבחרדל ושחלים אסרנו לטרוף בחוזק, זהו מפני שהמשקה נעשה בהם בשבת, מה שאין כן במאכל בלא משקה (ט"ז סקי"ד). ויש מי שאומר דלהגיס הרבה ולהכות בעץ הפרור עם צדדי הקדירה, או הקערה עד שמתערב הריפות והבשר והמים עד שנעשה כולה כגוף אחד - אסור בשבת כמו בחרדל ושחלים (מג"א סקכ"ח), והרמב"ם בתשובות התיר זה ע"ש.

סימן שכא סעיף לט

וכל זה במקום שיכול לאכול בלא השחיקה והמריחה, אבל כשבלא זה אינו יכול לאכול - פשיטא שאסור, דאף על גב דאפשר דאין מירוח באוכלין, הא גם אין עיבוד באוכלין, ומכל מקום אסור מדרבנן כמו שנתבאר (שם סקכ"ט). אמנם לפי דעת הרמב"ם גם שם אין איסור מטעם עיבוד כמו שבארנו, ומכל מקום יש להחמיר. וגם לבד זה כתב רבינו הרמ"א בסעיף י"ט דמכל מקום המחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך - תבא עליו ברכה עכ"ל.

והעולם נוהגים היתר לדוך ולמרח תפוחי אדמה המבושלים בצאלינ"ט, וכן קטניות שבצאלינ"ט. מיהו מירוח קל הוא, ומותר לכל הדיעות. עוד כתב רבינו הרמ"א דאסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר - שרי עכ"ל, והטעם משום בורר, וכמ"ש בסימן שי"ט.

סימן שכא סעיף מ

מחתך הוה אב מלאכה, וזה לשון הרמב"ם פרק י"א דין ז': "המחתך מן העור כדי לעשות קמיע – חייב, והוא שיתכוין למדת ארכו ומדת רחבו, ויחתוך בכונה שהיא מלאכה. אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק או כמשחק - הרי זה פטור (אבל אסור). הקוטם את הכנף - הרי זה תולדת מחתך וחייב, וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז - חייב משום מחתך. וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ מן העצים או חרש מתכות מן המתכת - חייב משום מחתך" עכ"ל.

ובמשכן היה הרבה בחיתוך העורות וקרשי המשכן והאבנים והכסף והזהב. והנוסר עצים, אם חותך במדה - חייב משום מחתך, ואם מכוין להנסורת - חייב משום טוחן. והקורע נייר לכיסוי הכלי או לקינוח - חייב משום מחתך, וכן הקורע מין סחורה ומכוין לקרוע ממנה מדה של כך וכך - חייב משום מחתך, וכן כל כיוצא בזה. ואפילו בקורע בעלמא לקלקול - אסור מדרבנן, כדין כל המקלקלין דפטורין אבל אסורין.

סימן שכא סעיף מא

איתא בגמרא (קכ"ח.): חבילי סיאה אזוב וקורנית (מיני ירקות קשים): הכניסן לעצים - אין מסתפק בהן בשבת (דמוקצין נינהו), למאכל בהמה - מסתפק מהן בשבת. ומולל בראשי אצבעותיו ואוכל, שמולל השרביטין שהזרע בתוכם (רש"י), ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול.

וכבר נתבאר כעין זה בסימן שי"ט, וסתמא הוי כמו מפורש למאכל בהמה (תוספות). וקודם המלילה כשבא לקטום מקצת חתיכה מהם - קוטם בידו ואוכל על ידי מלילה שנתבאר. ולא יקטום בכלי כדרך שהוא עושה בחול, וגם קצת נראה כמחתך. ואם מכוין למדה - הוה מחתך גמור, שהשרביטין הם כמו עץ בעלמא.

סימן שכא סעיף מב

כמו שאמרנו בממחק כשיכול לאכול בלא זה אין בזה משום ממחק, כמו כן מותר להשקות את התלוש, והיינו ירק תלוש כדי שלא יכמוש, כיון שראוין לאכילה בלא זה - אין זה כלום. אבל כשאי אפשר לאכול בלא זה - אסור (מג"א סקי"ג). ואם יש בו צורך היום יש מי שמתיר (שם), וצ"ע.

ופשוט הוא דהוואזאנע"ס שבבתים - הוויין כמחובר, שהרי הם נקובין ועומדין על הקרקע, והמשקה אותם - חייב חטאת כמו זורע, ויתבאר בסימן של"ו בס"ד.

סימן שכא סעיף מג

אסור לרדות דבש מהכוורת בשבת, מפני שדומה לתולש. ואף על גב דכוורת אינה כקרקע, כדתנן שלהי שביעית: דכוורת דבורים אינה כקרקע, והרודה ממנה בשבת - פטור ע"ש, הלא כל פטורי דשבת פטור אבל אסור.

וזהו דוקא כשהדבש דבוק בהכוורת, אבל אם נתלשו ממנה מבעוד יום - מותר ליטול החלות של דבש כדי לאכול הדבש הדבוק סביב, אבל לרסקו – אסור, כמ"ש בסימן ש"ך, אלא אם כן נתרסק מבעוד יום, דאז מותר ליטול הדבש הזב ממנו. וליקח החלות לאוכלם כולם - אסור משום בורר, שהרי בוררו מתוך השעוה (עיין מג"א סקט"ז).

ואסור לטרוף ביצים מגולגלים בקערה שקורין צ"ו שלאגי"ן אֵייע"ר, דזהו כעובדא דחול, דמיחזי כמו שרוצה להשליכם לקדירה לבשל (שם סקכ"ד). ויש מי שכתב שדבר שאינו ראוי לאכלו - אסור ללועסו בשיניו משום טחינה (שם סקי"ב), ודבר תמוה הוא ולא מסתבר כלל.

(וראיתו שרימז לדף קל"ג. במה שלועס בשיניו הכמון שפירש רש"י מטעם כל שאפשר לשנות – משנין, ואם זה אינו טחינה למה צריך השינוי כמ"ש המחה"ש ע"ש. ואינו כן, דזה גופה שבשיניו הוי שינוי, דמדינא מותר לחלל שבת, דאחר המילה הוא, כמ"ש התוספות בגמרא ע"ש ודו"ק)

סימן שכא סעיף מד

כתב רבינו הב"י בסעיף י"ז: מותר לעשות יינומלין, שהוא יין ישן דבש ופלפלין, מפני שהוא לשתייה. ואין עושין אלונתית, שהוא יין ישן ומים צלולים ושמן אפרסמון, שהוא לרפואה" עכ"ל, וזהו בגמרא (ק"מ.).

ולכאורה אינו מובן, הא כל האוכלים אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותים לרפואה. אמנם הרמב"ם בפרק כ"ב דין י"א תיקן זה, שכתב: שאין זה ראוי לאכילת בריאים ע"ש, ואם כן אינם אלא לרפואה, ואנחנו לא ידענו מה זה.

סימן שכא סעיף מה

עוד כתב בסעיף י"ח: "אין שורין את החילתית לא בפושרין ולא בצוננין, שדרך לשרותו לרפואה, אבל נותנו לתוך החומץ ומטבל בו פתו. היה שרוי מאתמול - מותר לשרותו בשבת (דבלאו רפואה נמי משקה הוא). ואם שתה ממנו יום חמישי ויום ששי וצריך לשתות גם בשבת – מותר, שכך הוא דרך רפואתו לשתותו ז' ימים זה אחר זה. הלכך מותר לשרותו בצונן וליתנו בחמה, מפני שהוא סכנה אם לא ישתה ממנו" עכ"ל, ואי ליכא חמה - מותר אפילו באור מפני הסכנה (מג"א סקכ"ז). וגם זה אינו ידוע לנו כלל, וגם זה בגמרא שם.

ושם מבואר דלא מיירי בחולה אלא בבעל מיחוש, שיש לו כבידות הלב ע"ש, ואין זה מחלה, והיה אסור לשתותו בשבת. אלא משום דהתחיל מקודם - מוכרח לגמור, דאם לא כן יש סכנה בדבר, ולכן אם אצלינו יארע כענין זה - גם כן יש להתיר.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שכב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שכב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני נולד ופירות שנשרו מן האילן, ותיקון כלי, ועצי בשמים, וחילוק מנות לבני ביתו בשבת
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן שכב סעיף א

ביצה שנולדה בשבת - אסורה אפילו בטלטול. ולאו משום נולד, דכבר בארנו בסימן ש"ח דרוב הפוסקים סבירא ליה דנולד מותר בשבת, אלא הטעם מבואר בריש ביצה וכן כתב הרמב"ם בפרק א' מיום טוב דזהו מטעם גזירה שבת אחר יום טוב.

כלומר דקיימא לן חול מכין לשבת ואין יום טוב מכין לשבת, וכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, ונמצא שיום טוב הכין לשבת. ולפיכך גזרו לאסור בכל שבת ביצה שנולדה בו, גזירה משום שבת שאחר יום טוב.

סימן שכב סעיף ב

ואסור אפילו ליגע בה, ואף על גב דכל מוקצה מותר בנגיעה בעלמא, כמ"ש בסימן ש"ח, מכל מקום בביצה שהיא עגולה ובקל תניע ממקומה - אסור הנגיעה, דבהנגיעה תתנדנד. ומותר לכפות עליה כלי שלא תשבר, דקיימא לן כלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל בשבת, כמ"ש שם.

ואם נתערבה הביצה - אפילו באלף ביצים אסורות ואין להם ביטול, דקיימא לן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, וביצה זו תותר במוצאי שבת, ואפילו באיסור דרבנן כן הוא. ואפילו ספק אם נולדה בשבת ונתערבה - גם כן אינו בטל, כמ"ש ביורה דעה סימן ק"ב. ושלא במינו - בטל בששים, כמ"ש שם. ולכן ביצה שנולדה בשבת ונשתברה ונתערב החלבון או החלמון או שניהם יחד לתוך תבשילין שאי אפשר לבוררן וליטלן - בטילין בששים.

סימן שכב סעיף ג

ושבת ויום טוב סמוכים זה לזה, נולדה בזה - אסורה בזה. והטעם דכיון דאין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב, והביצה שנולדה בשבת אסורה בו ביום כמ"ש, וכן ביום טוב, ואם כן כשחל יום טוב בערב שבת, אם נתירה בשבת נמצא דיום טוב הכין לשבת. כלומר כיון דביום טוב היתה אסורה ועל שבת תהיה מותרת, הרי הכין היום טוב את ההיתר לשבת, ואין יום טוב מכין לשבת, וכן שבת שקודם יום טוב (ועיין תוספות ביצה ד'. ד"ה 'אלא').

סימן שכב סעיף ד

פירות שנשרו מן האילן בשבת או נתלשו מן הגינה - אסורים בו ביום מטעם גזירה שמא יעלה ויתלוש, כן כתב הרמב"ם בפרק כ"א, וכן הוא בריש ביצה. ובודאי שגם בלא זה אסורה משום מוקצה, כיון שהיתה במחובר בין השמשות, ואפילו רבי שמעון מודה במוקצה זו דמחובר, דהוה כי דחייה בידים דגרוגרות וצמוקים (תוספות ריש ביצה בשם רש"י).

האמנם לפעמים ליכא מוקצה, כגון שהאילן עומד בחצר ויש לו עורבים שדרכם לתלוש, והיה דעתו מערב שבת שיתל[ו]שו בשבת, וליכא מוקצה (שם). ולפעמים ליכא גזירה דשמא יעלה ויתלוש, דגזירה זו אינה אלא באילן שברגע אחת תולשה וישכח כרגע על שבת, אבל פירות הטמונים בארץ, כמו זרעוני גינה שצריך מרא וחצינא לחופרה, ובזה ליכא הגזירה, שהרי במשך העת יזכור ששבת היום, ולכן צריך גם לטעם מוקצה (שם).

ולערב מותרים הפירות מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, דכיון שלא נעשה בהם מלאכת איסור, שהרי מעצמם נשרו, לא גזרו על זה להמתין בכדי שיעשו, ועיין בסימן שכ"ה.

סימן שכב סעיף ה

אמרינן בביצה (ל"ג:): "אוכלי בהמה - אין בהם משום תקון כלי”. כלומר דיש לפעמים איסור בעשיית דבר שאינה כלום, ועם כל זה כלי היא, והעושה אותה - חייב חטאת, כגון שנוטל קיסם ומתקן אותה לחצוץ בו שיניו, אף על גב דלאו כלום הוא, מכל מקום שם כלי על זה, שהרי מש[ת]משת לחיצוץ השיניים.

וזהו בקיסם, אבל קש או תבן הראוי למאכל בהמה - אין בהם חיובא דתקון כלי זו, ומותר לתקן קש או תבן לחצוץ בו שיניו, ומותר לקוטמו אפילו בסכין לתקנו שיהא ראוי לזה. והטעם: דכל דבר העומד לאכילה הוא מוכן לכל צורך (לבוש), שהרי אני יכול לאכול באיזה אופן שארצה אם לקטום אם לשבור, וכן הוא במאכלי בהמה, ואין על זה שם תקון כלי.

אבל קיסם - אסור ליטלו לחצוץ בו שיניו, אפילו אין צריך תקון, דשמא יבא לתקנו לזה ויתחייב חטאת אם קטמו לזה, דכן פסק הרמב"ם בפרק י"א ע"ש. ואם הזמין אורח לסעודה בשבת ולא היה לו פנאי להכין קיסם לחציצת שינים - התירו לו בשביל כבוד הבריות אם במקומו נחשב זה לבזיון אם לא יחצוצו השינים, שיטול קיסם ויחצוץ בו כמו שהוא (מג"א סק"ד שכן הוא בגמרא פ"א: ע"ש) ולתקן כלי באוכלים - ודאי אסור.

סימן שכב סעיף ו

וכן בדברים העומדים להריח - אין בהם חומר של תקון כלי, ולכן מותר לטלטל עצי בשמים להריח בהם ולהניף בהם לחולה, ואפילו לבריא אפשר דמותר להניף (עיין מג"א סק"ה), וקוטמו ומתקנו בידו, אבל לא בכלי (שם סק"ו). ואף על גב דאוכלי בהמה מותר אפילו בסכין, החמירו בעצי בשמים כיון שאין עומדים לאכילה (עיין ט"ז סק"ג).

ומוללו ביד להריח בו, אחד עצי בשמים קשין ואחד רכין, ובסימן תקי"א יתבאר דדוקא להוסיף ריח מותר, אבל להוליד ריח - אסור ע"ש, שיש פרטי דינים בזה.

סימן שכב סעיף ז

בני חבורה האוכלים ביחד כל אחד משלו ומבשלים ביחד, ובעת האכילה חולקים החלקים ביניהם: אם מקפידים זה על זה שהאחד לא יוותר לחבירו מאומה - אסורין לאכול יחד בשבת, מפני שקרוב הדבר שיבואו מפני קפידתן לידי משקל ולידי מנין, ועל פי המנין יבואו לידי חשבון ויבואו לידי מדידה, ואם לא ידענו שהם מקפידים – מותר. אמנם אם באו להטיל גורלות למי יגיע חלק זה ולמי חלק זה - גם בסתם אסור, שהרי אנו רואין שהם מקפידים, ולכן אנשים כאלו לא ישתתפו על שבת לאכול ביחד. אבל סתם שכנים – מותרים, דבודאי לא יקפידו ולא יטילו גורל (עיין מג"א סק"ז), אבל בגורל – אסורים.

ואמרו חז"ל (קמ"ח:): דבעל הבית עם בניו ובני ביתו יוכלו להטיל גורלות על החלקים, דכיון דהכל הוא משל בעל הבית, לא שייך קפידא שיבואו לידי איסורים, אלא שעושה כן כדי שלא להטיל קנאה בסעודה. ודוקא שיהו המנות שוות, אבל אם אחד מנה גדולה ואחד קטנה - אסור להטיל גורל למי יגיע הגדולה ולמי הקטנה אף בבניו ובני ביתו, דזהו כעין שחוק הקוביא דבשבת פשיטא שאסור, שהוא כעין משא ומתן. ואפילו בחול יש אוסרים קוביא, כמו שבארנו בחושן משפט סימן ר"ז סעיף כ"ג, שזהו דעת הרמב"ם ע"ש.

סימן שכב סעיף ח

אבל הרמב"ם בפרק כ"ג דין י"ז כתב: "אסור להפיס ולשחק בקוביא בשבת, מפני שהוא כמקח וממכר. ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על מנה גדולה כנגד מנה קטנה, מפני שאין מקפידין" עכ"ל, והתיר בבניו ובני ביתו אפילו גדולה כנגד קטנה, כיון שהכל שלו ואינו אלא שחוק וגיעגועים בעלמא. אבל הטור אוסר בכהני גוונא, כמ"ש בסעיף הקודם, ותלוים בסוגית הגמרא ע"ש (עיין ב"י וט"ז סק"ד).

ואיתא בגמרא (קמ"ט:) שהיו מטילים גורלות במקדש על חלקי הקדשים שהגיע להם, מפני שאכילת קדשים הוה דבר מצוה, ולא אסרו גורלות בדבר מצוה. ולכן מטילין גורל על הקדש או על שאר דבר מצוה, אבל שלא לדבר מצוה - אסור להטיל גורל, שזהו כעין מקח וממכר. ואפילו על ידי אינו יהודי - אסור להטיל גורל בשבת, משום דהענין עצמו הוה כמקח וממכר.

(והמג"א סק"ט סובר דגם לדבר מצוה כשהיה יכול להטיל מאתמול - אסור ע"ש, אך הראיה שהביא משם ממנות של חול דאסור להטיל גורל בבית המקדש אינה ראיה, משום דהתם באמת אין הגורל כדין, שהרי אין חולקין זבחים כנגד זבחים כמ"ש התוספות שם ד"ה 'מטילין', ואינו אלא להשקיט הריב, לפיכך לא התירו על של חול ע"ש ודו"ק) (והגורל לדבר מצוה שהותר אינו בפתקאות, שכל אחד יעלה פיתקא, דזה ודאי אסור, אלא גורל בפתיחת הספר ולראות האותיות כנהוג) (ומה שלא היה גורל על לחם הפנים, דרמיז לה המג"א ואוסר גורל בשבת, לפי מ"ש אתי שפיר ודו"ק)

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שכג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שכג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני טבילת כלים, והדחתן, וליטול פירות מחנוני בצד היתר
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן שכג סעיף א

דבר ידוע שמקח וממכר אסור בשבת ויום טוב, בין שמוכר בפיו ממש או שנותן לו חפץ דרך מכירה, והיינו שמושכו להחפץ בשבת. ונראה אף אם עשו המקח מערב שבת ונתן מעות ומושך החפץ בשבת - גם כן אסור, כיון דעיקר הקנין הוא המשיכה, ואפילו לא דיברו כלום.

ואין חילוק בענייני מקח וממכר בין חפ[י]צים לבין אוכלין ומשקין, ורק בדרך שאלה יכול לשאול מחבירו מה שנחסר לו בשבת אוכלין ומשקין, ואפילו מחנוני יכול לבקש סתם: 'תן לי אוכל זה או משקה זו', אף על פי ששניהם יודעים שאחר השבת ישלם לו בעד זה, מכל מקום עתה אין זה בגדר מקח וממכר.

ומותר לומר לחבירו: 'מלא לי כלי זה יין או שאר משקה', ואפילו היא כלי המיוחד למדה שבכל השבוע מוכר בה, מכל מקום כיון שאינו מזכיר לו שום דבר - אינה מדידה, ואין זה מקח וממכר. (וראיתי להגר"ז בש"ע שלו שכתב: "מותר... מלא לי... ואשלם לך" ע"ש, ולא ידעתי מנא ליה הא, ובודאי להזכיר תשלומין אסור, כדמשמע מהרמב"ם פרק ד' מיום טוב ומכל הפוסקים)

סימן שכג סעיף ב

כשהתרנו לו לומר: 'מלא לי כלי זה' והיא מיוחדת למדה, אינו אלא כשנוטל כלי זו ומוליכה לביתו. אבל לא יביא כלי מביתו ושחבירו ישפוך לו מכלי מדתו לכלי שלו, מפני שזהו דרך מקח וממכר, אלא יאמר לו: 'מלא לי כלי זה שהבאתי מביתי', או שימלא לו בכלי שאינה של מדה וישפכנה לכלי שלו, דכשאינה של מדה לא נראה כמקח וממכר.

ורבינו הרמ"א כתב: דיש מקילים לומר דכל שאינו מכוין למדה לגמרי שממעט או מוסיף מעט - שרי עכ"ל, כלומר שממעט מעט מן המדה. ואין בזה משום גזל, שידוע שכן נוהגין בשבת ויום טוב. ויש מטילין לתוך המדה טבעת או שאר חפץ שאינו מוקצה וממלא המדה, וזהו סימן שאין הכונה למדה, ממש שהרי נחסר מקום הטבעת, ועל ידי זה יוכל גם לשפוך ממנה אל כלי הלוקח.

וכתב עוד דכן המנהג הפשוט למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לכליו של לוקח עכ"ל, וגדולי אחרונים הרעישו על זה (עיין ט"ז סק"א). ובאמת אין המנהג כן אצלינו, ואין נותנים כלל בשל מדה, אלא הלוקח נוטל בכלי שלו ואחר השבת מודדין אותה, וכן נכון לעשות ולא לשנות.

סימן שכג סעיף ג

ומותר לומר לחבירו: 'מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד אותו', ואף על גב דבזה מרמז שימדוד וישלם לו כפי המקח, מכל מקום כיון שאינו אומר כן מפורש, יכול להיות הכונה גם דרך שאלה כן: 'למחר נמדוד אותו כמה להשיב לך'.

מיהו זהו ודאי שהלוקח אסור לומר לו: 'תן לי מדה פלונית', דהגם שיכול לומר עליה: 'תן לי כלי זה', אבל הוא לא יזכיר שם המדה, דבהזכרתו שם מדה הוה להדיא כמקח וממכר ואסור, אלא יאמר: 'מלא לי כלי זה', דלשון זה נוהג גם בשאלה.

סימן שכג סעיף ד

והולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו: 'תן לי ביצים ואגוזים במנין', כלומר תן לי עשרה ביצים, עשרים אגוזים, דאין זה רמז למקח וממכר, שכן דרך בעל הבית להיות מונה גם בתוך ביתו כדי לידע כמה נצרך לו.

וכשהתירו לומר כן לחנוני תן לי כך וכך כמ"ש, יזהר שלא יזכיר לו שם דמים, כגון שלא יאמר: 'בעד מעה אחת ביצים' או כיוצא בזה, דשם דמים הוה רק למקח וממכר, וגם לא שם מדה, כגון: 'תן לי לוג אגוזים', וכל שכן סכום מדות, והיינו שיעשה עמו חשבון על המדות מכבר ושלוקח עתה - פשיטא שאסור.

וגם לא סכום מנין, כלומר אף על גב דהתירו לו לומר: 'תן לי ביצים במנין כך וכך', מכל מקום סכום מנין, והיינו שיאמר לו: 'הרי יש לך בידי חמשים אגוזים, תן לי עוד חמשים ויהיה לך בידי מאה' - זהו דרך מקח וממכר ממש.

סימן שכג סעיף ה

ודע שרבינו הרמ"א בסעיף ד' כתב: "וכן בסכום דמים אינו אסור אלא בכהני גוונא, שאומר: 'תן לי בכך וכך דמים, ויהיה לך בידי כך וכך', אבל בלאו הכי – שרי. וכן בסכום מדה, דוקא בכהני גוונא אסור, אבל בלאו הכי – שרי. ואף על גב דאסור להזכיר דמים כלל, היינו בדבר שאין מקחו ידוע, אבל בדבר שידוע רק שאומר לו כמה צריך – שרי, אם לא שמזכיר לו סכום, שיש מחמירין בדבר זה, כבר פשט המנהג במדינות אלו להקל וכסברא הנזכרת" עכ"ל.

דסבירא ליה לדיעה זו דהזכרת דמים והזכרת מדה אינו כמקח וממכר, אלא כאומר כמה הוא צריך, כלומר: 'צריך אני ביצים בעד מעה, צריך אני אגוזים לוג'. אבל כבר חלקו גדולי האחרונים על זה, ואיסור גמור הוא שהלוקח יזכיר שם דמים או שם מדה, ואין המנהג כן אצלינו, וח"ו לעשות כן.

(גם מ"ש המג"א בסק"ה לעשות פתקאות או נקבים לסימן כמה שנוטל, גם כן יש לפקפק, וכולי האי ואולי. ולפי עניות דעתי היה נראה כיון דמקור הדין הוא בביצה ביום טוב, וגם הרמב"ם לא הזכיר דינים אלו בשבת, מנלן להתיר כלל בשבת, דשמא ביום טוב שמבשל ביום טוב עצמו יכול להיות שלא ידע מערב יום טוב בצמצום כמה הוא צריך, ולכן התירו בהיתרים המבוארים, אבל בשבת הכל מכינים מערב שבת. אך כיון שהטור והש"ע כתבו זה גם בשבת, אין בנו כח לחלוק עליהם, אבל חלילה להוסיף עוד קולות בזה, ודי לך במה שהתירו מפורש)

סימן שכג סעיף ו

המביא כדי יין ממקום למקום - לא יביאם בסל ובקופה כדרך חול, אלא יביאם לפניו או על כתפו וכיוצא בזה, שישנה מדרך חול, אפילו אין בשינוי קלות במשא, מכל מקום יעשה שינוי, ואף על גב דמביא אותם לצורך שתייה מה שצריך לשתות היום, דאם לא כן - לגמרי אסור שום טירחא, מכל מקום צריך לשאת בשינוי להכירא. ואם אי אפשר לו לשנות, כגון שזימן אורחים הרבה וצריך למהר להביאם לפניהם - מותר גם בלא שינוי. וזהו דעת הטור, דזה שאמרו בגמרא (ריש פרק ד' דביצה): "לא יביאם בסל ובקופה" זהו גם כן על שבת.

אבל דעת התוספות הוא דזהו רק ביום טוב שנושאם ברשות הרבים, לפיכך טוב שלא יתראה במשא כדרך חול, אבל בשבת שהטלטול הוא רק בחצר - מוטב יותר למעט בהילוך, ויותר טוב להביאם בסל ובקופה בפעם אחת מלהביא כל אחת ואחת בפני עצמה. (והמג"א בסק"ז כתב דגם הטור סובר כן, והוא מיירי כשמוליך דרך מבוי המעורבת שיש הרבה רואים ע"ש, והוא דבר תימה, וגם הר"ן כתב כהטור ע"ש ודו"ק)

סימן שכג סעיף ז

דבר מובן מאליו שאסור להטריח שום טירחא בשבת לצורך חול, ולכן הכלים שאכל בהם, אם יודע ברור שלא יצטרך להם עוד היום - אסור להדיחן בשבת, דלמה יטריח לצורך חול, וידיחן בלילה וכן המנהג.

אמנם אם יכול להיות שיצטרך להם עוד היום, כגון שצריך עוד לאכול סעודה וכיוצא בזה, או כוסות של שתייה שאין קבע לשתייה - יכול להדיחם כל היום כולו. ואף על פי שלא יצטרך אלא לאחד או לשנים, מכל מקום יכול להדיח כמה שירצה כדי שיוכל לשתות באיזה שירצה. ומכל מקום אם יש לו כלים או כוסות בריוח, אינו נכון להדיח כלל בשבת. וסתמא דמילתא לאחר סעודה שלישית לא יאכלו ולא ישתו עוד, ופשוט הוא דמותר להדיח מליל שבת ליום שבת.

סימן שכג סעיף ח

הדחת כלים בשבת כשצריך להם בשבת - מותר אפילו בהדחה מדבר איסור, כגון מיין נסך הנשאר בתוכו או משאר איסור. ואין זה כמתקן כלי, כמו שאסור לטבול כאשר יתבאר, דאין כאן תקון, דגוף הכלי הוי היתר, וכשמדיח האיסור ממנו הוה כמדיח כל כלי שאינה נקייה. ואפילו יש שם פירור פת - מותר בטלטול כגרף של ריעי. ואין הכלי נעשית בסיס להש(י)ירי איסור והפרורים, אפילו היו בכלי בין השמשות, משום דאינהו לא חשיבי שתהא הכלי בטילה להן, והם בטילים לגבי הכלי (מג"א סקי"ד).

ואסור לבטל איסור בשבת, דאין לך תקון גדול יותר מזה. ואף על גב דגם בלא זה אסור לבטל איסור, כמ"ש ביורה דעה סימן צ"ט, מכל מקום יש שמותר להוסיף ולבטל כמ"ש שם, או יבש ביבש כמ"ש שם בסימן ק"ט, אבל בשבת אסור מטעם מתקן. אך יבש ביבש חד בתרי שצריך להשליך אחד כמ"ש שם - מותר בשבת, כיון דמדינא בלאו הכי מותר כמבואר שם, וכן לשער ס' מותר (שם).

סימן שכג סעיף ט

כתב הרמב"ם בפרק כ"ג דין ח': "אסור להטביל כלים טמאין בשבת, מפני שהוא כמתקן כלי. אבל אדם טמא - מותר לטבול, מפני שנראה כמיקר, ואין מזין עליו בשבת. המטביל כלים בשבת: בשוגג - ישתמש בהם, במזיד - לא ישתמש בהם עד מוצאי שבת. ומותר להטביל את המים הטמאים בשבת, כיצד יעשה: נותנן בכלי שאינו מקבל טומאה, כגון כלי אבנים, ומטביל הכלים במקוה עד שיעלו עליהן מי המקוה ויטהרו" עכ"ל.

והנה כתב הטעם מפני שהוא כמתקן כלי, ובפרק ד' מיום טוב דין י"ז כתב הטעם: שמא ישהה הכלי בטומאתו עד יום טוב ע"ש. ובביצה (י"ח.) הוה פלוגתא דאמוראי בזה: דרב ביבי אמר שמא ישהה, ורבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי ע"ש, ולמה פסק בשבת כרבא וביום טוב כרב ביבי. ועוד דביום טוב מחלק בין נטמא באב הטומאה ובין וולד הטומאה, דבוולד הטומאה מטבילין ביום טוב כדאיתא בברייתא שם, ולמה לא חילק בשבת בכך.

ואולי דסבירא ליה דמתקן הוי גם בוולד הטומאה, ושמא ישהה לא שייך בוולד הטומאה, דלא גזרינן בזה, דאפילו אם ישהה, הא מן התורה טהור הוא. ומה שהכריע ביום טוב כטעמא דרב ביבי, משום דברייתא מסייע ליה, והברייתא מפורש ביום טוב ע"ש. ובשבת כתב טעם מתקן כלי, משום דבהרבה דברים בשבת אסרו משום מתקן, ומכל מקום צ"ע. ותמיהני על המפרשים שלא הרגישו בזה (והשאגת אריה סימן נ"ו הקשה זה).

סימן שכג סעיף י

וכתב הטור שאסור להטביל כלי חדש. ובודאי כן הוא, שאין לך מתקן גמור יותר מזה, וכן שמא ישהה שייך כמו בטבילה מטומאתן.

ומאד תמוהים דברי רבינו הב"י בספרו הגדול, שכתב דלדעת הרמב"ם מותר טבילת כלים חדשים, ועל פי זה כתב בסעיף ז': "מותר להטביל כלי חדש הטעון טבילה, ויש אוסרים, וירא שמים יוצא את כולם ויתן הכלי לעכו"ם במתנה ויחזור וישאלנה ממנו, ואין צריך טבילה" עכ"ל, וכונתו בדיעה ראשונה להרי"ף והרמב"ם, כמבואר בספרו הגדול.

ומאד תמיהני, דנהי דעל הרי"ף שכתב רק הטעם שמא ישהה אפשר לומר כן, כמ"ש הרא"ש, דלפי טעם זה מותר בטבילת כלים חדשים (וגם זה צע"ג כמ"ש השאגת אריה בסימן נ"ו). אבל הרמב"ם הא בשבת כתב הטעם של מתקן כלי, והוא לא הביא רק דבריו ביום טוב ולא מה שכתב בשבת, וצע"ג (וגם המ"מ כתב שם בהלכות יום טוב דטבילת כלים אסור ע"ש, וכן כתב השאגת אריה וכן עיקר לדינא).

סימן שכג סעיף יא

וזה שכתב ליתן לאינו יהודי במתנה ולחזור ולישאל ממנו, אף שיש חוששין ליתן מתנות בשבת כמ"ש בסימן ש"ז, מכל מקום בצורך שבת מותר בודאי. ואם עבר והטביל בשבת, נראה דלא ישתמש בו בשבת, ואפשר להקל בדיעבד מאחר שיש מתירין גם לכתחלה (מג"א סקי"א).

וכתב רבינו הרמ"א דאם הוא כלי שראוי למלאות בו מים - ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה עכ"ל. ודוקא כשהמים ראוים לשתייה, דאז נראה כדולה לשתייה, אבל אם אינם ראוים לשתייה, הא נראה לכל שטובלה. וכשממלא בענין זה - אין צריך ברכה (שם סקי"ג). ופשוט הוא דכשנותן לאינו יהודי במתנה ושואל ממנו, דאחר השבת צריך להטבילה ולא בברכה, כיון שנתנה לאינו יהודי, וביורה דעה סימן ק"כ נתבאר בזה ע"ש (ועיין ט"ז סק"ו).

סימן שכג סעיף יב

כשמנקה את הכלים בשבת כשצריך לתשמישן בשבת כמו שנתבאר, מותר לנקותן בכל דבר אפילו בחול המוכן מבעוד יום, ואפילו כלי כסף וכלי נחשת, ואין חוששין דחול גריד וממחק, לפי שזהו דבר שאינו מתכוין ואינו פסיק רישא, חוץ מכלי כסף בנרתקן, שהוא שמרי יין שנתייבשו ונתקשו, מפני שזה בודאי ממחק לכלי כסף שהוא רך.

וכן אין חופפין אותן במלח, לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה ונמס למים והוי נולד, וכל שכן במיני בורית דאסור. וכן בעפר ואפר אסור משום גיבול. ויזהרו לבלי להכניס לתוך המים מבגדיה, שלא תבא לידי סחיטה, וכן האלונטית שמקנחת בו את הכלים אחרי הדחתן, לבלי יבא אל מי ההדחה. ואצלינו זהירות הנשים כשמנקות הכלים בשבת אינן מנקות רק בידיהן בלבד ולא במה שמנקות בחול מסיב שקורין ווייעחע"ץ, וכל בעל הבית יזהיר לבני ביתו בזה, כי בקל לבא לידי חלול שבת ח"ו.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שכד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שכד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני הכנת מאכל לבהמה
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן שכד סעיף א

כל בהמה חיה ועוף שמזונותן עליך, שאתה מגדלן בביתך - אתה מחויב ליתן להם מזונותיהם ולהכין להם מה שצריכין, כמו שיתבאר. אבל אותן שאין מזונותן עליך, שאין אתה מגדלן - אין לך לטרוח בעדן.

לפיכך אין נותנים מים ולא מזונות לפני דבורים ולפני יוני שובך ולפני יוני עליה, שמזונותן אינם על האדם אלא שוטטין בעצמן ולוקטין מזונותיהן, ולא לפני חזיר. אבל נותנים לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן כלב שמזונותיו עליך, כן הוא לשון רבינו הב"י בסעיף י"א. ולשון הטור הוא: "נותנין מזונות לכלב ולא לחזיר" ע"ש. (לעניות דעתי הרמז על עני ועשיר כמאמרם ז"ל: לית עניא מכלבא וכו')

סימן שכד סעיף ב

ודע דהלבוש כתב: נותנין מזונות לכלב שמגדלו בביתו ע"ש, מבואר להדיא דאם אין הכלב שלו אין ליתן לפניו מזונות. ויש מי שכתב דבגמרא משמע דאפילו אין הכלב שלו מצוה ליתן לו, וכונתו ממה שאמרו שלהי שבת: יודע צדיק דין דלים דקאי אכלב, ואומר שם דאורח ארעא למישדא אומצא לכלבא ע"ש (מג"א סק"ז). ויש שדחו זה, שהרי אומר שם דזהו בדברא, אבל במתא אתי למיסרך (ת"ש ומחה"ש ע"ש).

ואני אומר דגם מהטור משמע כן, מדכתב: 'נותנין לפני כלב ולא לפני חזיר', וחזיר ודאי אי אפשר להיות שלו, דהא אסור לגדל חזירים. ודוחק לומר כשירש, אלא ודאי דדומיא דהכי בכלב, דנותנין אפילו אינו שלו, וגם ראיה מרש"י בפרק קמא (י"ט.): 'נותנין מזונות לפני הכלב בחצר ונותנין מזונות לפני וכו', ופירש רש"י: 'כלב רמי עליה לזונו' ע"ש, ולא כתב: 'כלב דרמי עליה', משמע שכל כלב רמי עליה מפני שהוא מחוסר מזונות. וזה שאמרו במתא לא, היינו שלא להרגילו בתמידיות, אבל באקראי שפיר דמי, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ומהברייתא עצמה משמע כן למדקדק שם.

(ועיין תוספות שם שכתבו: כיון דמפרנסים ענייהם מפני דרכי שלום, חשיב קצת מזונותן עליך ע"ש, וכל שכן הכלב כשהוא רעב. ולעניות דעתי כל בעל חי שאני יודע שהוא רעב - מצוה ליתן לו גם בשבת, דורחמיו על כל מעשיו כתיב, ועיין מ"ש שם הר"ן בשם הראב"ד ודו"ק).

סימן שכד סעיף ג

יש מתרעמים על מה שהמנהג בשבת שירה לזרוק חטין לפני העופות, והרי אין מזונותן עליך (מג"א שם). אבל נראה לי דמנהג ישראל תורה, שהרי אין אנו טורחים בשבילם אלא בשבילנו, דמרגלא בפי ההמון שהעופות אמרו שירה על הים, ולכן אנו מחזיקין להם טובה, ואם כן הכוונה כדי לזכור שמחת שירת הים, ולית לן בה, ויש מי שכתב כיון דכונתינו לשם מצוה - מותר (ת"ש).

ומותר להאכיל תולעת המשי, דכיון שאין לו מה שיאכל רק מה שהאדם נותן לו, מקרי מזונותן עליך (ט"ז סק"ו). וכן חתול שמגדלין בבית צריכין ליתן לה מזונותיה בשבת, דזהו ודאי מזונותיה עליך.

סימן שכד סעיף ד

ואפילו אלו שמזונותן עליך, כתב הרמב"ם סוף פרק כ"א: "אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך שהוא מאכילה בחול, שמא יבא לידי כתישת קטניות או לידי לישת קמח וכיוצא בו. כיצד: לא יאכיל הגמל בשבת מאכל ג' או ד' ימים, ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח פיו ויתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת, וכן לא יתן לתוך פי יונים ותרנגולים למקום שאין יכולין להחזיר. אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד ומשקה את הבהמה מעומד, או נותן לתוך פיה מים בפני עצמן וכרשינים בפני עצמן במקום שיכולה להחזיר, וכן מאכיל העוף בידו במקום שיכול להחזיר, ואין צריך לומר שיתן לפניהן והן אוכלין" עכ"ל, וכן כתב הטור וש"ע סעיף ט'.

וטעם האיסור ביאר הרמב"ם: שמא יבא לידי כתישה, ויש שכתבו משום טירחא יתירה (לבוש ות"ש), וכן משמע ברש"י (קנ"ה:). וצ"ע למה לא כתב הרמב"ם טעם זה, דגם מהמשנה שם משמע שהטעם הוא משום טירחא (שהרי שנינו שם גם הך דאין נותנין מים לפני דבורים וכו' ודו"ק).

סימן שכד סעיף ה

כבר נתבאר שהמרקד הוא מאבות מלאכות, לפיכך אין כוברין את התבן בכברה, ולא יניח הכברה שיש בה תבן במקום גבוה בשביל שירד המוץ, מפני שזהו כמרקד. אבל נוטל התבן בכברה ומוליך להאבוס אף על פי שירד המוץ בשעת הולכה, שהרי אינו מתכוין לכך. ואין זה פסיק רישא, דאפילו אם ירד מעט מוץ, הלא עדיין ישאר הרבה מוץ בכברה.

ולא ימדוד אדם שעורים ליתן לפני בהמתו, דמדידה אסור בשבת, אלא משער באומד דעתו. כלומר כגון שצריך ליתן לה קב שעורים, ישער בערך קב וממילא, או יפחות מעט או יוסיף מעט, ומה קפידא יש בזה דזה שמשער המדה אינו מדידה (עיין ב"י וב"ח ולא בכלי של מדה).

סימן שכד סעיף ו

עוד כתב שם הרמב"ם: "המורסן אף על פי שאין ראוי לגיבול - אין גובלין אותו, שמא יבא לגבול העפר וכיוצא בו. ונותנין מים על גבי המורסן ומוליכין בו התרווד שתי וערב, אבל אינו ממרס בידו, שלא יראה כלש. ואם לא נתערב מנערו מכלי לכלי עד שיתערב, ונותן לפני התרנגולים או לפני השוורים. ומותר לערב המורסן על דרך זה בכלי אחד, ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני כל בהמה ובהמה, ומערב בכלי אחד אפילו כור ואפילו כוריים" עכ"ל.

וזה שכתב דמוליך התרווד שתי וערב, משמע אפילו הרבה פעמים. אבל מדברי רש"י (קנ"ו.) מתבאר דלא הותר רק פעם אחת שתי ופעם אחת ערב ע"ש. והנה דין מורסן כמו קלי לעיל סימן שכ"א סעיף י"ט, וכמו שנתבאר שם דקלי מותר לגבל מעט מעט, כמו כן במורסן (מג"א סק"א בשם רמב"ן ע"ש). וזה שלא ביאר הרמב"ם כן, יש לומר דקלי שהוא לאדם די במעט מעט, אבל מורסן לבהמה דצריך הרבה, יאריך לו הזמן לעשות מעט מעט. ודע דלא הותרה לו רק כפי מה שצריך היום לבהמותיו ולא יותר, ופשוט הוא. וזה שהתרנו אפילו כור וכוריים, זהו כשיש לו הרבה בהמות.

סימן שכד סעיף ז

וכל זה הוא לשיטת הרמב"ם, אבל לשיטת הראב"ד שכתבנו שם דבאפר יש גיבול, גם במורסן יש גיבול, וכן הוא דעת התוספות וספר התרומה והסמ"ג. ואדרבא באלו נתינת המים זהו גיבולם, ולדבריהם אסור ליתן מים על גבי מורסן בשבת, וזה שאמרו בגמרא מוליך בו שתי וערב, זהו כשהיו המים נתונים עליו מבעוד יום.

והרא"ש הכריע כדעת הרמב"ם כמ"ש הטור בשמו ע"ש, וכמדומה שכן מנהג העולם שנותנין מים לתוך המורסן ומוליכין לכאן ולכאן. מיהו ודאי נכון לירא אלקים ליזהר בזה, כיון דלדעת רבותינו אלו יש בזה אב מלאכה, ועל כל פנים יזהרו לעשות על ידי אינו יהודי.

סימן שכד סעיף ח

קיימא לן: דשוויי אוכלא משוינן, מטרח באוכלא לא טרחינן (קנ"ה., כר"י). ביאור הדברים: דיש מיני אוכלי בהמה שאם יתנו לה כמות שהיא לא תוכל לאכלם, כמו קשין של שבלין הקשורים בשנים ושלוש מקומות, ובהכרח להתיר הקשרים כדי שתוכל לאכלם, וזה נקרא שיווי אוכלא, דאם לא כן לא תוכל לאכלם.

אבל יש שתוכל לאכלם אלא שאם נוסיף איזה טירחא תאכלם יותר בטוב, כמו לשפשף בידים היטב בהקשין. וזה אסור לעשות בשבת, דכיון שהוא ראוי לאכילה, לא טרחינן ביה לתקנו ולהכשירו יותר. וזה שהתרנו להתיר הקשרים, משום דבזה לא שייך קשר של קיימא, שהרי עומדים בכל יום להתירם. ומכל מקום יש אומרים דלא שרי להתיר אלא אם אינו קשר של קיימא, כמו על ידי עניבה וכיוצא בזה. אבל קשור בשני קשרים זה על גבי זה - אסור להתירן בשבת, דגם בזה שייך קשר של קיימא, דאולי היה דעתו שיונחו כך זמן רב.

סימן שכד סעיף ט

וכן עצים שקצצן מן האילן ויש שמאכילין אותן לבהמה בעודן לחין - מתירין ומשפשפין בהן להאכילם. ובזה הותר גם שפשוף, דבלא זה אינם ראוים לאכילה, והוה שיווי אוכלא ומותר. וכן מחתכין דילועין לפני הבהמה, דבלא חיתוך לא תוכל לאכול, וזהו בדלועים קשים (מג"א סק"ג), דברכים תוכל לאכול כמו שהם.

ודוקא שנתלשו מאתמול, דאם לא כן הוה ליה מוקצה כגרוגרות וצמוקים, דאף רבי שמעון מודה בזה כיון שהיו מחוברים בין השמשות, ודמי לדחייה בידים דנתבאר בסימן ש"ח, דבזה הוה גם לרבי שמעון מוקצה.

סימן שכד סעיף י

ומחתכין נבילה לפני הכלבים, כשאין ביכולתם לאכול בלא חיתוך. ובנבילה, אפילו נתנבלה היום – מותר, דקיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה. ולא מיבעיא אם היתה חולה מבעוד יום, דדעתיה עילויה שתמות ויתנה לפני הכלבים, אלא אפילו היתה בריאה מבעוד יום - מותר לרבי שמעון, דאין זה כדחייה בידים.

ודוקא בנבילה קשה שאי אפשר להם בלא חתיכה, ואפילו נאכלין על ידי הדחק - מותר לחותכם. אבל אם היתה ראויה להם בריוח גם בלא חתיכה, אלא שעל ידי חתיכה טוב להם יותר - אסור לחותכם, דמיטרח באוכלא במה שהוא ראוי לא טרחינן. ולעיל בסימן שכ"א סעיף י"ד נתבאר בענין חיתוך דק דק לפני העופות. (עיין ט"ז סק"ד שתמה על דברי הרמ"א דשם, והדין עמו כמ"ש שם. ומהמג"א סק"ה משמע משום טחינה ע"ש, והרי הרמ"א כתב שם משום שיווי אוכלא ע"ש)

סימן שכד סעיף יא

אין חותכין ירקות לפני בהמה, בין דקה בין גסה, וכן חרובין, משום דגם בלא זה ראויין לאכילה. וכבר נתבאר דמותר ליתן מאכל בפיהם של תרנגולים, ומותר לפרר בעדם לחם כדי שיוכלו לאכול ואין בזה משום טחינה, דאין טוחן אחר טוחן כמ"ש בסימן שכ"א.

סימן שכד סעיף יב

מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים מחוברים שתאכל, ולא חיישינן שמא יבא בעצמו לתלוש ולהאכילה. ומה שהבהמה מותרת לאכול מהמחובר, בארנו בסימן ש"ה ע"ש.

ולמה לא חיישינן שיתלוש בעצמו ויאכילנה, משום דכיון דאיסור אב מלאכה הוא, לא יבא להכשל בזה. ולכן על עשבים של מוקצה שנתלשו היום - אסור לו להעמידה, דחיישינן שיקח בידיו ויאכילנה, כיון דאיסור קל הוא. ודוקא לעמוד עליה ממש אסור במוקצה, אבל מותר לו לעמוד בפניה שלא תוכל להטות אלא דרך שם, והיינו שעומד מרחוק קצת ממקום אכילתה, דבכהני גוונא לא חיישינן שיטול בידיו ויאכילנה, כיון שאינו עומד עליה ממש.

סימן שכד סעיף יג

נוטלין מאכל מלפני חמור ונותנין לפני שור, דהשור אוכל משיורי חמור. אבל אין נוטלין מלפני שור וליתנו לפני חמור, מפני שהחמור אינו אוכל משיורי שור, מפני שהשור כשהוא אוכל מטיף רירין ונמאס המאכל בהרירין, והחמור לא יאכלם והוי טלטול דלא חזי ואסור בשבת. ואף שיאכל החמור בשעת הדחק, מכל מקום אין זה אכילה. ויש מחמירין גם כן בשארי מיני בהמות ליקח מלפני אחת וליתן לפני אחרת שאינה מינה, מפני שעל פי הרוב לא יאכלו זה מזה. ולכן אם יודע שיאכלם – מותר.

ואסור לגרוף האבוס לפני שור שמפטמין אותו ודרך לגרוף בעדו את האבוס בחול, אבל בשבת - אסור אפילו האבוס של כלי, משום דגזרינן אטו אבוס של קרקע, שיש בזה חששא דאשוויי גומות, דחייב משום בונה. ואסור גם כן לסלק התבן מלפניו לצדדין, משום דהתבן נמאס ואינו ראוי לאכילה והוא מוקצה, ואסור בטלטול. ועכשיו גורפין האבוס של הסוס, דהגריפה מעט ואינו דומה לשור של פטם, ועוד דאצלינו ליכא אבוס של קרקע, ולכן אין גוזרין אטו של קרקע (וכמ"ש התוספות שבת כ"ט: ד"ה 'גזירה').

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שכה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין אינו יהודי להזמינו, וכשעשה מלאכה בעדו
ובו שלושים ושניים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב

סימן שכה סעיף א

מותר לזמן אינו יהודי בשבת לאכול עמו על שולחנו, אף על גב דביום טוב אסור להזמינו אם לא שבא מאליו, כמ"ש בסימן תקי"ב, זהו מפני שביום טוב חיישינן שירבה בשבילו בבישול, אבל בשבת אינו מזמינו אלא על המוכן מאתמול, וליכא חששא דמלאכה. ואי משום טירחא - מותר מפני דרכי שלום (עיין ר"ן פרק ז' גבי נותנין מזונות מה שכתב בשם הראב"ד וצ"ע).

סימן שכה סעיף ב

ומותר ליתן לחם לעני אינו יהודי העומד בחצר, דמצוה עלינו לפרנס ענייהם. ואף שיש לחוש שיוציאנו לרשות הרבים, ונמצא שחפצו של ישראל נטלטל בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, מכל מקום הא הוא אינו נותן לו על מנת להוציאו, דבכהני גוונא אסור כמבואר בירושלמי (פרק א' הלכה ח'): אין נותנין לאינו יהודי על מנת לצאת, נטל ויצא - אינו נזקק לו, וכיון שמעצמו יצא - לית לן בה, שהרי עתה היא שלו ולא של הישראל, וכשנתן לו הרי היה יכול לאכלה כאן בחצר.

ולכן אם ידוע שלא יאכל בכאן, או שנתן לו הרבה שאי אפשר לאכלן בכאן, או חפץ שאינו לאכילה ובעל כורחו יוציאנו מכאן - אסור ליתן לו בשבת.

סימן שכה סעיף ג

דכבר נתבאר בסימן רמ"ו סעיף ו' דבשבת עצמה אסור להשאיל שום כלי לאינו יהודי, והרמב"ם פרק ו' ביאר הטעם דכשיוצא מבית הישראל יאמרו שמכר לו בשבת, ולפי זה גם בעיר שיש עירוב – אסור.

אבל רבינו הב"י שם כתב הטעם: שהרואה סבור שהישראל צווהו להוציאו בשבת, ולפי זה אין האיסור רק בעיר שאין בה עירוב, ושם בארנו מפני מה דחה טעמו של הרמב"ם ע"ש. ולזה מה שפסק בכאן בסעיף א' דאפילו האינו יהודי עומד בחצירו, ואפילו החפצים הם של האינו יהודי - אסור למסור לו כשנוטל להוציא, משום דהרואה סבור דהחפצים של ישראל ע"ש, כלומר ויחש[ו]דו אותו שצווהו להוציאו בשבת, וזה בעיר שאינה מעורבת. ולזה כתב רבינו הרמ"א דאפילו ייחד לו מקום מבעוד יום - יש להחמיר עכ"ל, וזהו מטעם חשדא כמ"ש.

וגם מה שכתב רבינו הב"י דאפילו במזונות כשהאינו יהודי עומד בחוץ ופשט ידו לפנים, שידוע הוא שיוציאנו - אסור ליתן לו, הכל הוי מטעם שיאמרו שנתן לו להוציאו. וגם בלא זה יש איסור כשנותן לו בידו, דהא עביד עקירה ברשות היחיד, והאינו יהודי עושה הנחה ברשות הרבים. ויש מי שמחמיר דאפילו עומד בחצירו לא יתן לו בידו מטעם שמא יוצ(י)א מיד לרשות הרבים, ונמצא שהישראל עשה עקירה (מג"א סק"ב). אבל אינו כן, דאין כאן עקירה מצד הישראל כלל, דהאינו יהודי כשעוקר עצמו לילך מהחצר איהו עביד העקירה ולא הישראל (א"ר), דעקירת גופו כעקירת חפץ.

סימן שכה סעיף ד

ויש מי שכתב דכשהחפץ הוא של אינו יהודי אינו אסור אלא כשהאינו יהודי עומד בחוץ ופשט ידו לפנים והישראל מסר לו החפץ, דמי שרואה שהישראל נותן לו סבור שהחפץ הוא של הישראל. ולאו דוקא למסור לו, דזה בלאו הכי אסור משום עקירה, אלא אפילו כשהאינו יהודי נוטלו מיד הישראל, דאז גם העקירה עושה האינו יהודי, ואסור מטעם מראית העין כמ"ש.

אבל כשהאינו יהודי עומד בחצר - מותר ליתן לו חפצו שלו, דהרואה שהאינו יהודי הולך מחצירו יאמר שזהו חפצו של האינו יהודי, כמו שהוא האמת, ורק בחפצו של ישראל אסור (מג"א סק"ד). וכשהיה החפץ ממושכן לישראל - אסור אפילו אם ייחד להחפץ מקום מבעוד יום, דשכירות לא קניא ולא נסתלקה רשות ישראל מעליו, אמנם אם הפקירו מבעוד יום - נראה לי דמותר.

וכל אלו הדברים הם במקום שאין עירוב, אבל כשיש עירוב - פשיטא שמותר, ואפילו במקום שאין עירוב אפשר להתיר לדידן דלית לנו רשות הרבים (ט"ז סק"א). וישים לפניו החפץ והוא יקחנו ולא ימסור לו ביד, משום עקירה דגם בכרמלית אסור לכתחלה, וכמדומה שכן המנהג.

סימן שכה סעיף ה

אפילו במקום שאסור ליתן לו, אם האינו יהודי הוא אל(י)ם או שיש בזה משום דרכי שלום - מותר ליתן לו, רק יזהר לבלי ליתן מיד ליד, משום עקירה. וכן מותר לשלוח לו על ידי שליח אינו יהודי, והוא הדין לדבר מצוה, כגון להוציא חמץ מביתו - מותר.

ודע דדין זה כתוב בתוספות (י"ט. ד"ה 'נותנין' בתוספות ישנים דשם), וסיים בזה: 'מאחר דאין לנו רשות הרבים', ומשמע להדיא דברשות הרבים אסור אפילו בכהני גוונא, וכן כתב רבינו הב"י בספרו הגדול. ואם כן יש תימא למה סתם דבריו בש"ע סעיף ב' וצ"ע.

סימן שכה סעיף ו

כבר נתבאר דאפילו היה החפץ של האינו יהודי, כגון משכון - אסור מטעמים שנתבארו. מיהו כשבא להחליף משכונו באחר ויכול לצאת עמו דרך מלבוש – מותר, שהרי אינו ניכר כלום, דכמו שבא בבגד שעליו כמו כן יצא בבגד שעליו. וגם אין בזה איסור משום משא ומתן, שהרי אין בזה משא ומתן, שאינו מדבר עמו כמה מגיע, אלא שמבקש מהישראל: 'החלף לי זה באחר המונח אצלך', וגם בישראל מותר לעשות כן להחליף משכונו בשבת אם הישראל צריך ללובשו בשבת.

וטוב שהאינו יהודי יקח בעצמו המשכון ויניח אחר במקומו ולא יגע בו הישראל, שלא יהא נראה כמשא ומתן, מיהו אם המשכון מונח שלא במקום הגלוי ובהכרח שהישראל יביאנו - מותר גם כן, ויביאנו לכאן והאינו יהודי יפשוט הבגד שעליו ויקח את זה, והישראל יצניע הבגד שהניח, אך יזהר שלא ידבר עמו שום חשבון. וכן אם האינו יהודי בא בשבת ומניח מעותיו ונוטל משכונו והישראל אינו מדבר עמו כלום - אין צריך למחות בידו, שהרי אינו עושה כלום, ובלבד שלא יחשוב עמו שום חשבון, דחשבון ודאי איסור גמור הוא. (עיין מג"א סק"ח שהשיג על הסמ"ע שהתיר להיות ערב בשבת, וכבר בארנו זה בחושן משפט סימן קל"א סעיף ו', וגם הט"ז והאורים ותומים שם השיגו על הסמ"ע ע"ש)

סימן שכה סעיף ז

כתב הטור: "פת של עכו"ם שנאפה בשבת - ר"ת אוסר אותו, דשמא נטחן היום ונמצא דהוא מוקצה, שבין השמשות לא היה ראוי, ובספר התרומות כתב פנים לאיסור ולהיתר. ואדוני אבי ז"ל כתב: ולי נראה להתיר, דאפילו היה קמח או עיסה בין השמשות - לא הוי מוקצה, כיון דגמרו ביד אדם. והטחינה והאפייה אינה אוסרת, כיון דבשביל עכו"ם היא" עכ"ל.

ועל פי זה כתב רבינו הב"י בסעיף ד': "פת שאפה עכו"ם לעצמו בשבת - יש אוסרין ויש מתירין, ובשעת הדחק או לצורך סעודת מצוה, כגון ברית מילה או לצורך ברכת המוציא, יש לסמוך על המתירים" עכ"ל. וכתב רבינו הרמ"א: "אבל אסור ליתן לו מעות בערב שבת ושיתן לו הפת בשבת, דאז אדעתא דישראל קעביד" עכ"ל.

וצריך לומר דאינו יהודי זה הוא פלטר, ובמקום שאוכלים פת פלטר כמ"ש ביורה דעה סימן קי"ב, דא(י)לו פת בעל הבית אין בו היתר כמ"ש שם (עיין ט"ז סק"ג). ומשמע דלדינא הכריעו להיתר, אך שלא בשעת הדחק חששו לדברי ר"ת. ובאמת דברי ר"ת אין מובנים, למה חשש להטחינה יותר מהלישה והאפייה, ועוד מה נשתנה זה מכל המלאכות כשעשה עכו"ם לעצמו משתמש בו ישראל כמו שיתבאר, והרבה טרחו המפרשים בזה.

סימן שכה סעיף ח

ונראה דר"ת הולך בזה לשיטתו דנולד אסור בשבת, כמ"ש בסימן ש"ח, וסבירא ליה כדעת בה"ג שהביאו התוספות (עבודה זרה ס"ו: ד"ה 'אמר') דטחינה הוי נולד ע"ש. ולפי זה שפיר קאמר שמא נטחן היום, כלומר והוי מוקצה דנולד, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, דגם בהא קיימא לן כרבי יהודה כמ"ש שם (עיין ב"ח שכתב זה).

ולפי זה לדעת רוב הפוסקים דגם בנולד קיימא לן כרבי שמעון, וגם יש חולקים על בה"ג וסבירא ליה דטחינה לא הוי נולד כמ"ש התוספות שם, ולכן לדידן לדינא שפיר פסקו רבותינו בעלי הש"ע להיתר, והתירו לדבר מצוה או בשעת הדחק.

סימן שכה סעיף ט

ועוד יש לומר בטעמא דר"ת, כשנדקדק במ"ש הרא"ש דזה אינו מוקצה דהוי גמרו בידי אדם, וכונתו כיון דהאדם יכול לתקנה והיינו לטחון וללוש ולאפות, והרי פירות שנתלשו מן האילן גם כן היה ביד האדם לתולשן, ולמה אמרינן דזה דמי לגרוגרות וצמוקים דדחייה בידים מדלא תלשן מבעוד יום (רש"י ביצה כ"ד:), ואם כן גם בפת נימא כן, ואיזה הפרש יש בזה.

וצריך לומר דהסברא כן הוא: דתלישה הוי דבר קל, והיה יכול לתולשן מבעוד יום ולא תלשן, מסתמא אסחא לדעתיה ודחייה בידים, דאי הוי דעתיה עלויה הוה ליה לתולשן. מה שאין כן בשארי מוקצות כמו בפת, דצריך הכנה רבה לזה: טחינה ולישה ואפייה, יש לומר דלא אסחא לדעתיה, ומה שלא עשה מבעוד יום, משום שלא מצא עת מוכשר עדיין לזה, ומיד כשימצא עת מוכשר יעשה. ולכן כשהאינו יהודי אפה - מותר בהפת, דלא אסחא לדעתיה וזהו סברת הרא"ש (עיין ב"י ודרישה ולפי מ"ש אתי שפיר הכל ודו"ק).

סימן שכה סעיף י

אבל ר"ת סובר דזה מקרי דחייה בידים כתלישת פירות, מדלא התחיל מבעוד יום. ולכן אם באמת נטחן מבעוד יום - לא דמי לתלישת פירות, שהרי התחיל לעסוק בזה. וממילא כשהאינו יהודי לשה ואפה - אין כאן מוקצה, דהיה דעתו על זה, מה שאין כן אם גם הטחינה לא היה מבעוד יום, הרי ממש דמי לתלישת פירות.

וזהו שאומר הטור בדעת ר"ת דאוסר, שמא נטחן היום והוה כגרוגרות וצמוקים, דא(י)לו נטחן מאתמול הרי לא אסחיה לדעתיה, ומותר כשאפה האינו יהודי. ואין חילוק בכל זה בין שהישראל טחן מבעוד יום ובין כשהאינו יהודי טחן מבעוד יום, דאנן אזלינן בתר הענין, דבנטחן מבעוד יום לא דמי לתלישת פירות, ובלא נטחן דמי (כן נראה לעניות דעתי ועיין ב"י ודרישה).

סימן שכה סעיף יא

כתב רבינו הב"י בסעיף ה': "עכו"ם שצד דגים או ליקט פירות לעצמו - אסורים לישראל, ואפילו ספק אם לקטן או צדן היום - אסורין בו ביום. אבל לערב - מותרים מיד, אפילו אם ודאי לקטן וצדן היום. אם ליקט וצד בשביל ישראל או בשביל ישראל ועכו"ם - צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, ספק אם ליקטן בשביל ישראל או שידוע שלקטן בשביל ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום אם לאו - אסורים בו ביום, ולערב בכדי שיעשו, ויש אומרים דלערב מותר מיד" עכ"ל, ויש לבאר הטעמים מדינים אלו.

סימן שכה סעיף יב

אף על גב דכל מלאכה שהעכו"ם עושה לעצמו מותר לישראל להשתמש בו, ולמה אסרו בצידת דגים וליק(ו)ט פירות. והטור כתב: "עכו"ם שצד דגים או ליקט פירות או אפה פת ובישל לעצמו, כתב ספר המצות: יש מתירין כמו שאר מלאכות שעושה לעצמו, ויש אוסרין כמו פירות הנושרין, דבדבר מאכל החמירו טפי וכו'” עכ"ל.

ולדידן אי אפשר לומר הטעם הזה, דאם כן למה מתירינן בפת שאפה לעצמו כמו שנתבאר. ויש מי שאומר הטעם מטעם שכתוב לקמן בסימן תק"ז שמא יעלה ויתלוש (מג"א סקי"ב). ותמיהני דזהו שם כשנפלה הפירי מעצמה, דכן איתא בריש ביצה, אבל במה שעשה עכו"ם לעצמו לא מצינו בשום מקום גזירה זו דשמא יעלה ויתלוש. אלא דרק יש לומר דבדבר מאכל החמירו טפי כמ"ש, וסברא זו כתבו גם התוספות במקום אחד (שבת קכ"ב. ד"ה 'משתמש'), שכתבו על הך דנר שהדליק האינו יהודי לעצמו דהישראל משתמש לאורה, למה לא גזרינן שמא ידליק, כדגזרינן בפירות הנושרין שמא יתלוש, ובמשקין שזבו שמא יסחוט, משום דקלים לעשות ואדם להוט אחריהן לפי שהן דבר אכילה וכו' עכ"ל.

ועיקר הטעם משום דבר אכילה כטעם שהביא הטור, דמשום קלות בלבד הא אין לך קלות מלהדליק הנר. והנה לטעם זה גם בפת נאסור וכמ"ש. ויש מי שכתב הטעם משום דצידת דגים ולקיטת פירות לא משמע להו לאינשי שהוא מלאכה, ואיכא למיגזר שמא יעשה בידיו (ט"ז סק"ד). ודברים תמוהים הם, והרי התירו כשמילא מים לעצמו כמו שיתבאר, וזה ודאי לא נראה מלאכה ועם כל זה התירו.

(והט"ז בעצמו דחה זה ע"ש, שהביא התוספות דשבת. וכבר כתבנו דאם כן פת נמי, הגם דיש לומר דכונתם דתרתי בעינן: קילות המלאכה ותאוות האכילה, אבל אין צריך לזה כמו שיתבאר בס"ד. ועוד קשה לי, דאם כן למה לא אסרו במים לשתות אחריו כשמילא מרשות הרבים, דזהו קילא מאד וכשהאדם צמא תואב לשתות ודו"ק)

סימן שכה סעיף יג

אבל האמת הטעם כתב רש"י בביצה (כ"ד:) והביא זה הרא"ש שם וכן התוספות ריש ביצה, וזה לשון רש"י: "ואפילו לרבי שמעון יש מוקצה בגרוגרות וצמוקים, ומחובר כגרוגרות וצמוקים דמי, מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה, ולא תחלוק במחובר בין שלו לשל עכו"ם" עכ"ל. וזהו הטעם גם בצידה, אבל בפת לא שייך טעם זה, כמו שבארנו בסעיף ט'.

ובפשוטו לא דמי לפת, שהחטים או הקמח הוא בעולם והוא תלוש ויכול להשתמש בו ולא אקצינהו מדעתיה, מה שאין כן פירות המחוברין באילן ודגים שהיו משוקעים בנהר. ולכן כל המלאכות שעשה האינו יהודי לעצמו - מותר לישראל להשתמש בו, דכל המלאכות דומות לפת שהיו בעולם, כמו הנר או שעשה כבש לירד, שעצם הנר ועצם העץ או האבן שממנו נעשה הכבש היו בעולם ותלושין, ואין שייך לומר בהם 'אקצינהו מדעתו', ועוד שהרי אינו מטלטלן. וכן המים שבבאר היו בעולם, והיה יכול לירד לתוך הבור ולשתות, מה שאין כן פירות מחוברין ודגים שבנהר אקצינהו מדעתו.

סימן שכה סעיף יד

ולא הצריכו להמתין בכדי שיעשו במוצאי שבת אלא כשעשה בשביל הישראל, דאז יש לחוש שמא יאמר לו לעשות, ועוד כדי שלא יהנה ממלאכת שבת כלל בדבר העשוי בשבילו, מה שאין כן בדבר שלא נעשה בשבילו (עיין תוספות ביצה כ"ד: ד"ה 'ולערב').

ואפילו בספק מוכן, והיינו שיש ספק אם נלקטו היום או נצודו היום - גם כן אסור, אף על פי שהוא ספק דרבנן, החמירו מפני שהוא דבר שיש לו מתירין (הה"מ בפרק ב' מהלכות יום טוב הלכה ז'). ולרשב"א ז"ל טעם אחר בזה, ויתבאר בסימן תצ"ז.

וכן בספק אם ליקטם בשבילו - מחמרינן גם על כדי שיעשו, מטעם שנתבאר. ויש מקילים בבכדי שיעשו, דכולי האי אין להחמיר. ואם האינו יהודי הביא לו לביתו, אמרינן דודאי ליקטן בעדו ואין זה ספק (מג"א סקי"ג), והיינו כשהביאו לדורון, אבל כשהביא למכור - הוה ספק.

סימן שכה סעיף טו

דבר שאין בו חשש צידה ומחובר, או שידוע שנצדו ושנתלשו מאתמול ורק הובא מחוץ לתחום, אם הביא האינו יהודי לעצמו - מותר לישראל אפילו בשבת, בין בטלטול בין באכילה או שתייה. אך אם הביא בשביל ישראל, אותו ישראל שהביא בשבילו אסור לו לאוכלם בשבת, כדי שלא יאמר לו להביא, אבל ישראל אחר - מותר לאכלן בשבת. וממילא דבטלטול גם לאותו ישראל מותר, דאי אפשר להן להיות מוקצת, מאחר דמותרין לישראל אחר.

ולערב צריך להמתין בכדי שיעשו, כדי שלא ירויח אם יאמר לאינו יהודי להביא בעדו. ויש אומרים שצריך להמתין ביום א' בכדי שיעשו, והלילה של מוצאי שבת אינה עולה מן החשבון לפי שאין דרך להביא בלילה מרחוק, וחומרא יתירה היא (מג"א סקי"ח בשם ים של שלמה).

ושיעור הבכדי שיעשה הוא כפי שיעור שהיית ההבאה, דאם הביאן ברכיבה על הסוס, שהשהייה פחותה מההולך ברגל - ימתין כן ולא יותר, ואם הלך רגלי - ימתין כפי שיעור הליכתו. ויש אומרים דבדבר הבא מחוץ לתחום - אין צריך כלל להמתין בכדי שיעשו, דאין זה אלא בנעשה מלאכה דאורייתא.

ודע דאם הובאה בספינה – מותר, דאין חוץ לתחום בספינה. אך אם היו בין השמשות ביבשה - אסור להוציאן חוץ לד' אמות כמו שיתבאר בסימן ת"ה.

וכשהובאו שני דברים לפני שנים מישראל - אסורים שניהם, ואסור להחליף מה שהובא לראובן שיאכלם שמעון ושל שמעון לראובן (מג"א סקט"ז). ויראה לי דזהו כשהמביא היה אינו יהודי אחד, אבל אם זה הביא לראובן וזה לשמעון - רשאים להחליף. ודע דבני ביתו של אדם דינם כהוא עצמו, שאם אסור לו - אסור לבני ביתו גם כן, והאורחים אם יש לו - נחשבים כאחרים ומותרים, כמ"ש סימן תקט"ו ע"ש.

סימן שכה סעיף טז

לקמן בסימן ת"א יתבאר דדבר הבא מחוץ לתחום אסור לטלטלן חוץ לד' אמות, אם לא בתוך עיר שהיא מוקפת חומה ומוקפת לדירה, והיינו שנתיישבה בבתים ולבסוף הוקפה בחומה. וסתם עיירות מוקפות לדירה, וסתם מבצרים אינם מוקפים לדירה, ושם יתבאר בס"ד.

ולכן פירות שבאו מחוץ לתחום בשביל עצמו, דמותר לישראל לאכלם כמ"ש, צריך ליזהר שלא להוציאם מד' אמותיהן, אם לא בעיר המוקף לדירה (עיין מג"א סקי"ט שהשיג על הב"י, ואי"ה שם יתבאר בזה בס"ד).

סימן שכה סעיף יז

אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום או אם הובא בשביל ישראל - אסור מטעם שנתבאר, דהוה ליה דבר שיש לו מתירין. ואין צריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו, דאין להחמיר בספק כל כך.

ואימתי שייך ספק באינו יהודי: שאינו דר עמו בעיר או שדר בעיר ואלו הפירות אינם מצויים בעיר. אבל כשדר בעיר והפירות מצויים בעיר - אין לעשות ספק שמא באו מחוץ לעיר. ולאו דוקא בעיר, דהוא הדין אם דר בתוך התחום. ואפילו יש לו שני בתים אחד בתוך התחום ואחד חוץ לתחום, תולין שבא מתוך התחום. ואף על פי שיש מגמגמין בזה, דהא גם זה ספק הוא, מכל מקום אין להחמיר בזה, ומותר לאכול אפילו מי שהובא בשבילו.

סימן שכה סעיף יח

שנו חכמים במשנה (קכ"ב.): "אינו יהודי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל, עשה כבש לירד בו יורד אחריו ישראל. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ועשה אינו יהודי כבש לירד בו, וירדו אחריו רבן גמליאל וזקנים". ובברייתא שם בליקוט עשבים ובמילוי מים קתני: "במה דברים אמורים - שאין מכירו, אבל מכירו - אסור שמא ירבה בשביל הישראל.

ופריך: הא רבן גמליאל מכירו הוה, ואיך ירד בהכבש. ותירץ אביי: שלא בפניו הוה, כלומר דאם עשה המלאכה שלא בפניו - מותר אפילו במכירו, דאיך ירבה בשבילו כיון שאינו רואה את הישראל כלל. ורבא מתרץ: אפילו תימא בפניו, הוה נר לאחד נר למאה, כלומר דמעשה דרבן גמליאל הא הוה בכבש, ולא שייך בזה שמא ירבה בשבילו.

ובודאי גם אביי סבירא ליה כן, אלא דאביי סבר שאם היתה בפני רבן גמליאל, ודאי כל עיקר עשייתו לא היתה אלא בשביל רבן גמליאל שהיה נשיא (תוספות). ורבא לא חש לזה, דכיון שגם הוא היה צריך לזה, עשה בשביל עצמו.

סימן שכה סעיף יט

וכתבו הרשב"א והר"ן ז"ל דגם רבא אית ליה סברת אביי, דשלא בפניו אפילו במכירו ליכא חששא דשמא ירבה בשבילו אף בדבר שאפשר להרבות, כמו עשבים ומים, אלא דרבא אומר דבכבש מותר אפילו בפניו ע"ש.

וגם המגיד משנה בפרק ו' דין ג' כתב כן, וזה לשונו: ובודאי אפילו במכירו כל שלא בפניו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו - מותר וכאביי, ואפשר שזהו נכלל בדברי רבינו, שכל שאין לחוש שמא יעשה בשביל ישראל - מותר ע"ש. ויש לי ראיה לזה מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה, שכתב וזה לשונו: "ודע כשיהיה אינו יהודי וישראל והוא יודעו ומכירו - אסור לו להשקות בהמתו אחריו, כי מפני הכרתו שמא ירבה בשאיבת המים בשבילו" עכ"ל, הרי שכתב כשיהיה אינו יהודי וישראל, כלומר כשיהיו ביחד.

ולשון המשנה מוכח גם כן כן, מדתנן: 'משקה אחריו', 'מאכיל אחריו', 'יורד אחריו'. ומהו לשון 'אחריו', אלא שלשון זה הוא כשעומדים ביחד ומתחלה עושה זה ואחריו עושה השני, דאם לא כן הוה ליה לומר: 'מילא מים להשקות בהמתו - מותר לישראל להשקות בהמתו'.

ולפי זה נראה לעניות דעתי ברור דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא כתבו זה מפורש, זהו מפני שכיון שהעתיקו לשון המשנה ממילא מורה שהם ביחד, וזהו כוונת המגיד משנה. וכנראה שבעיני רבותינו הרשב"א והר"ן ז"ל היה הדבר פשוט כן, דאם לא כן לא הוה ליה לפסוק הלכה נגד הרי"ף והרמב"ם, ולכל הפחות היה להם להזכיר דהרי"ף והרמב"ם לא סבירא ליה כן ולדחות דבריהם, ובפרט שהר"ן הוא מפרש דברי הרי"ף. אלא שהיה פשוט בעיניהם שאין חולקין בזה (עיין רש"י על לשון 'אחריו').

סימן שכה סעיף כ

ורבינו הב"י בספרו הגדול דחה דברי המ"מ והר"ן בטענה שהרי"ף והרמב"ם לא הזכירו הך דאביי, ועל פי זה יסד דבריו בשולחנו הטהור ולא הזכיר שגם הרשב"א כתב כדבריהם וכן הראב"ן ז"ל. ותמיהני כיון דזהו ברור דהרשב"א והר"ן לא תפסו ההיפך בדברי הרי"ף והרמב"ם מדלא הזכירום כמ"ש ומהטעמים שבארנו, למה חלק עליהם רבינו הב"י (וגם המג"א סקכ"ח נוטה לזה ע"ש).

ורבינו הב"י הביא תוספתא שהיא כדבריו, וזהו בפרק י"ד שהיא הברייתא שהביא הש"ס. ומסיים שם: "אבל מכירו - הרי זה אסור, מפני שמרגילו ועושה עמו לשבת אחרת" ע"ש. וכיון דהחשש הוא לשבת הבאה, ממילא דגם שלא בפניו שייך חשש זה (והמג"א שם נדחק בזה).

ולעניות דעתי נראה דכיון דהש"ס הביא תוספתא זו וסוף דבריה לא הביאה, ולא הזכירה בכל הסוגיא חששא דלשבת הבאה, שמע מינה אדרבא דהש"ס לא חש לזה. וגם בפירושא דתוספתא נראה לי דאדרבא כוונתה שהישראל עמו ביחד, וכמו שעושה בשבת זה כן יעשה עמו בשבת האחרת. וכוונתה דנהי דמשום פעם זה אין לאסור מפני חשש שירבה בשבילו, מיהו יש לחשוש שיעשה כן גם להבא ויהיה קלקול תמידי. אבל הכל כשהם ביחד, כדמוכח לשון 'עמו'.

סימן שכה סעיף כא

והארכתי בזה לפי שזה מנהג רבים מישראל שהולכים למכיריהם אינם יהודים בשבת לשתות חמים, והמה מקורבים ומכירים זה את זה, ולדברי רבינו הב"י איסורא קעבדי. לכן בארנו דכיון דארבעה עמודי עולם התירו זה, יש לנו על מי לסמוך, ובפרט בחששא דרבנן, ולכן אתי שפיר המנהג שלנו, לפי שהאינו יהודי מכינים החמין שלא בפני הישראל.

אמנם אפילו לרבינו הב"י יש ליישב המנהג, דבמוליאר שקורין סאמעווא"ר לא שייך שמא ירבה בשבילו, כמו שכתבנו סברא זו לענין כשהעמידו לחולה בסימן שי"ח סעיף ט"ז, והחששא שכתבנו שם שירבה בהעשב שנקרא טֵיי לא שייך בכאן, כיון שרק ישראל אחד או שניים שותים עמו לא ירבה בזה, כמ"ש שם.

סימן שכה סעיף כב

עכו"ם שמילא מים לבהמתו, והבור עומד ברשות הרבים והבור עצמו הוא רשות היחיד, ומילא המים מהבור שהוא רשות היחיד והוציאו לרשות הרבים, כיון שמילא לעצמו - מותר לישראל להשתמש בהם וליתן לבהמתו. ובלבד שלא יהיה מכירו, דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו. ולפי מה שבארנו אפילו במכירו אין האיסור אלא כשמילא בפניו.

ואם מילא לצורך בהמת הישראל - אסורים המים בכל מיני תשמיש אפילו לישראל אחר, דכל שנעשה איסור דאורייתא לצורך ישראל - אסור לכל ישראל. אבל אם הבור עומד בכרמלית ומילא מהבור להכרמלית לצורך ישראל - אינו אסור אלא למי שמילא בשבילו, אבל לישראל אחר – מותר, כמו בהביא מחוץ לתחום שנתבאר בסעיף ט"ו.

סימן שכה סעיף כג

יש מגדולי רבותינו שאמר מדאמרו חז"ל להשקות לבהמתו, שמע מינה דוקא לבהמתו אסור כשמילא בשביל הישראל, משום דלא היה יכול להביא הבהמה לתוך הבור להשקותה, וממילא דההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים היה תועלת לה. אבל אם העכו"ם מילא מים בשביל שתיית הישראל עצמו - מותר להישראל לשתותם, מפני שגם בלא הוצאתו לרשות הרבים היה יכול הישראל לירד לתוך הבור ולשתות. וכיון שאין לו תועלת במה שהוציאם לרשות הרבים, אי אפשר לנו לאסרו בהמים שהיו מותרים לו, ולא היה צריך כלל להוצאתם לרשות הרבים.

וגם בדין ליקוט עשבים שנתבאר, דאם בשביל ישראל - אסור, והרי גם הישראל היה יכול להעמיד בהמתו על גבי העשבים, אלא דמיירי גם כן כשלא היה יכול להעמידה, כגון שנהר מפסיק ביניהם וכיוצא בזה, אבל בלאו הכי – מותר (ר"ת בתוספות שם ד"ה 'משקה' ור"י חולק ע"ש). ופשוט הוא דדוקא כשהיה יכול להשיג אותם המים ואותם העשבים מותר לדיעה זו, אבל אם אלו לא היה יכול להשיג, אף על פי שהיה יכול להשיג מים אחרים ועשבים אחרים – אסור, דסוף סוף לגבי אלו נעשה איסור בעדו (מג"א סקכ"ד), דלא כיש מי שמקיל גם בזה לדיעה זו.

סימן שכה סעיף כד

והנה לדיעה זו כל שכן אם העכו"ם הביא בשביל הישראל דבר מאכל או משקה דרך כרמלית, והישראל היה יכול לילך לשם ולאכול ולשתות - דמותר גם הישראל שהביא העכו"ם בשבילו לאכלו ולשתותה מטעם שנתבאר.

וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף י': "ויש מקילין ואומרים דאף אם הובא לצורך ישראל דרך רשות הרבים - מותר לשתות מהם, הואיל ואפשר לילך שם ולשתות, ויש מתירין אף לכתחלה, וכן נהגו לומר אף לכתחלה לאינו יהודי להביא שכר או שאר דברים דרך כרמלית או בלא עירוב. ואף על פי שיש להחמיר בדבר, מכל מקום אין למחות ביד המקילים לצורך שבת ובשעת הדחק, דהא יש להקל באמירה לאינו יהודי לצורך, כמ"ש סימן ש"ז, וכל שכן בכהני גוונא עכ"ל.

סימן שכה סעיף כה

ודבריו אינם מובנים כלל, דהא אפילו לדיעה זו אין ההיתר אלא כשהאינו יהודי הביא מעצמו, דאז אין איסור על הישראל כיון שלא היה צריך לזה כמ"ש, אבל לומר לכתחלה להאינו יהודי שיביא לו מי התיר זה, וגם בספרו דרכי משה כתב בעצמו כן ע"ש.

ונראה לי דכיון בכאן לדברי הגהות מיימוניות (פרק י' אות ה'), שכתב דר"ת התיר לומר לכותי: 'תביא נר הדולק', דזהו רק איסור מוקצה, ובטלטול מן הצד היה יכול הישראל בעצמו לעשות. וכיון שיש צד היתר לישראל עצמו, לא חיישינן אם האינו יהודי עשה על צד האסור ע"ש (והמג"א הביא זה בסימן רע"ו סקי"א). ואם כן הכא נמי, כיון שיש צד היתר לישראל שילך לשם וישתה, לא חיישינן אם האינו יהודי עושה על צד האיסור באיסור דרבנן.

ואחר כך קאמר: 'אף על פי שיש להחמיר בדבר', מפני שאין זה דמיון גמור, דבשם כשאומר להאינו יהודי: 'תביא הנר' הלא יכול להביא בטלטול מן הצד, ואין האיסור מפורש בדבריו, מה שאין כן בכאן כשאומר לו להביא, הרי אומר לו להביא דרך כרמלית.

ומכל מקום אין למחות ביד המקילים, דבזה נוכל לצרף היתר אחר המבואר בסימן ש"ז, דהותרה אמירה לעכו"ם באיסור דרבנן מפני מקצת חולי או מצוה או כשיש לזה צורך הרבה ע"ש, והכא כשאומר לו להביא שכר, הרי יש לו צורך בזה, ובפרט לכבוד שבת, ולכן אין למחות ביד הנוהגים היתר. ומכל מקום שומר נפשו ירחק מהיתר זה.

(כפי מ"ש מתורץ קושית הט"ז סק"י ותמיהת המג"א סקכ"ה ע"ש. ומ"ש דליתן לו מעות בשבת - אסור, נראה שיש בזה טעות הדפוס, דמאי קמ"ל, אלא כן צריך לומר: דליתן מעות וכו', כלומר שאפילו האינו יהודי ישלם משלו – אסור, דזהו ממש מקח וממכר על ידי שלוחו האינו יהודי ודו"ק)

סימן שכה סעיף כו

ליקט עכו"ם עשבים לצורך בהמתו שתלשן מן המחובר - מאכיל אחריו ישראל את בהמתו. וכבר נתבאר בסימן הקודם סעיף י"ב דכשמעמיד בהמתו על המוקצה - אסור לעמוד עליה, דשמא יטלטל המוקצה ויתן לפיה, אלא יעמוד קצת מרחוק רק לגדור לה הדרך שלא תסור מכאן, והרי העשבים הם מוקצים כיון שהאינו יהודי תלשן היום.

וגם כבר נתבאר דזהו באינו מכירו, אבל במכירו – אסור, ולפי מה שבארנו אין זה אלא בפניו (וכן כתב המג"א סקכ"ח). וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו אסור במכירו, אבל דבר שאין לחוש שמא ירבה בשבילו, כמו נר שהדליק האינו יהודי לעצמו או עשה כבש לירד בו וכיוצא בהם, דבאלו כשעשה לעצמו - אף במכירו ואף בפניו מותר.

סימן שכה סעיף כז

אף על פי שאינו מכירו, אם אומר בפירוש שלצורך ישראל עושה, או אפילו אינו אומר בפירוש אלא שמעשיו מוכיחים שלצורך ישראל עשה, כגון שהדליק הנר והלך לו, שלא השתמש לאורה כלל והישראל היה שם, או אפילו לא היה רק שנראה להדיא שבשבילו הדליק - אסור לכל ישראל להשתמש לאורו.

וכן בזה שהתרנו במכירו שלא בפניו, אם האינו יהודי יודע שהישראל צריך לזה (מג"א סקכ"ח) - אסור כשנראה לעין שהרבה בשבילו. ודע דבמכירו שאסרנו אין צריך בכדי שיעשו למוצאי שבת (שם).

סימן שכה סעיף כח

אם האינו יהודי עשה בשבילו ובשביל הישראל בדבר שצריך לשנים יותר מלאחד, כמו מילוי מים וליקוט עשבים - פשיטא שאסור. אמנם בנר ובכבש יש מי שאומר שגם כן אסור (מג"א סימן רע"ו סק"ו), ואנחנו בארנו שם דמותר, ושכן כתב הרשב"א. ובירושלמי סוף פרק ט"ז יש שקלא וטריא בזה, ובהמסקנא יש נוסחאות שונות ע"ש.

(עיין מג"א סקכ"ח שהאריך בטעם התוספתא דהחשש הוא לשבת הבאה, אם כן גם בנר יש לחוש, ונדחק לחלק ע"ש. וכבר בארנו בסעיף כ' דהש"ס לא סבירא ליה הך דתוספתא, וגם התוספתא מיירי דוקא בפני הישראל, ולפי זה באמת לפי התוספתא יהיה גם בנר הדין כן. אמנם לפי הש"ס לא חיישינן כלל משום שבת הבאה, שלא הוזכרה בכל הסוגיא ודו"ק)

סימן שכה סעיף כט

מכל מה שנתבאר יש לצווח על איזה מהעשירים שמחזיקים בביתם משרת או משרתת אינם יהודים שמעמידים בשבת הסאמעווא"ר, בטענתם ההבליות שהאינו יהודי שותה גם כן, ועיקר כוונתו לעצמו ולא בשביל הישראל.

וזהו חוצפא כלפי שמיא שבאים להונות את ד' כביכול, ומי לא יודע שאפילו אם כונת המשרת או המשרתת לעצמן, מכל מקום עיקר כונתם לשם הבני ביתו של הישראל כמו שהוא בכל ימי השבוע. ויש שמלמדים אותם לומר השקר שכונתם בשביל עצמן, ועוד דאפילו לו יהיה כן הא חיישינן שמא ירבה בשבילו, ופשיטא שצריך עשב שקורין טֵיי יותר, ואיסור גמור הוא ומחללים שבת וגדול עונם מנשא.

ויש מרבים הבל לומר דעכשיו הכל חולין אצל חמין, ומותר לומר לאינו יהודי להעמיד המוכני. ויסכר פי דוברי שקר, הלא יש לעשות מערב שבת ולהעמידו בתנור או בקאכלי"ן, כמו שכל ישראל עושים. וכי בשביל שאין בזה טעם יפה כבחמין שעל ידי המוכני נתיר לחלל שבת קדש, לא תהא כזאת בישראל ועונם גדול מנשא, והמונע מזה תבא עליו ברכה.

סימן שכה סעיף ל

אם האינו יהודי עושה מעצמו, שמילא מים מרשות היחיד לרשות הרבים והשקה בהמת הישראל, או תלש עשבים והאכילה - אין הישראל מחויב למונעו מזה. ומיהו אם רגיל בכך ומערים ואומר שממלא ותולש בשביל עצמו ואחר כך משקה ומאכיל לבהמת ישראל – אסור, דדוקא באקראי אין לו למחות בדבר שאין גוף הישראל נהנה מזה, כמו בנר דאסור להשתמש לאורו, אבל בבהמתו מה איכפת לו, מכל מקום כשרגיל בכך - הוה כשלוחו ואסור.

(עיין מג"א סק"ל שתפס דהמרדכי חולק עם הרא"ש, ולעניות דעתי שניהם לדבר אחד נתכוונו, דכשההערמה היא אפילו מהאינו יהודי, ממילא דחשדינן שזהו בהערמת הישראל ודו"ק)

סימן שכה סעיף לא

עשה אינו יהודי בשבת ארון או קבר בשביל עצמו, כלומר בשביל קרובו, ואחר כך נתהוה שאין צריך להקבר - מותר לישראל לקבר בו אם ראוי המקום לקבר ישראל, וכן בהארון, ואם עשהו בשביל ישראל - לא יקבר בו עולמית.

ואף על גב דבשארי מלאכות כשעשה בשביל הישראל מותר להשתמש בו במוצאי שבת, בקבר וארון דהוי מילתא דפרהסיא - אסור לעולם, וכן כל מילי דבפרהסיא האיסור עולמית.

ודוקא כשהקבר בפרהסיא והארון על גביו, שהכל יודעים שנעשה לפלוני ישראל, וגנאי הדבר שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל שבת בשבילו. אבל אם הוא בצנעא - מותר לערב בכדי שיעשו. ואפילו כשהוא בפרהסיא, אין האיסור אלא לאותו ישראל שנעשה בשבילו, ואסור לו ולבני ביתו. אבל לישראל אחר – מותר, והוא שימתין בכדי שיעשו. ואף על גב דלא היה להאחר להמתין בכדי שיעשו, שהטעם שלא יאמר לו לעשות, וזה לא שייך באחר, מכל מקום לא חילקו בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בעד ישראל, ועיין לעיל סימן רמ"ד.

סימן שכה סעיף לב

עכו"ם שהביא חלילין בשבת לספוד בהן את המת: אם הביאם בשביל ישראל - לא יספ[ו]ד בהן לא הוא ולא אחרים עד שימתין לערב בכדי שיעשה, והיינו בכדי שיבואו ממקום קרוב שמחוץ לתחום, וזהו כשנעשה בהם איסור תורה שהובאו דרך רשות הרבים.

אבל אם האיסור הוא רק משום חוץ לתחום: לאחרים - מותר מיד כמו שנתבאר, וגם לעצמו יש אומרים שאין צריך להמתין בכדי שיעשה, כמ"ש בסעיף ט"ו. ואם הביאן דרך מקום מפורסם - אסורין לו לעולם כמו בקבר. ואם ידע בבירור שממקום פלוני רחוק הביאום - צריך להמתין עד כדי שיביאו מאותו מקום. ואפילו הוא דבר המצוי במקום קרוב, מכל מקום כיון שא(י)לו באו מרחוק, צריך להמתין עד כדי שיביאו מאותו מקום (ב"י).

ויש אומרים דכשלא הובאו דרך רשות הרבים מותר גם הוא בהם לערב מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשה לכל הדיעות. ולא דמי לדבר מאכל הבא מחוץ לתחום שיש אומרים דצריך בכדי שיעשו, לפי שבזה אין ההנאה מרובה, לפיכך לא הצריכו להמתין בכדי שיעשו (מג"א סקל"ד ועיין ט"ז סקט"ו).

ודע דבכל המלאכות שצריך להמתין בכדי שיעשו, הוא אפילו צוה הישראל להאינו יהודי לעשות בשבילו, דביותר מזה אי אפשר לאסור (מג"א סקל"ב). ובחלילין כשיש ספק אם הובאו מתוך התחום, חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו כמו בסעיף י"ז, וכל מה שנתבאר שם שייך גם בכאן.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שכו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שכו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני רחיצה וזיעה בשבת
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן שכו סעיף א

איתא בגמרא (מ'.): בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת, דליכא איסור בזה כיון שלא נתחממו בשבת, והרחיצה עצמה אינה מלאכה. התחילו הבלנים להחם בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו, אסרו את החמין והתירו את הזיעה. ועדיין היו רוחצין בחמין ואמרו מזיעין אנחנו, אסרו להן את הזיעה והתירו להן צונן וחמי טבריה.

סימן שכו סעיף ב

ולכן אסור לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת כל גופו או רוב גופו, אפילו ירחצם אבר אבר ולא כל הגוף ביחד, בין אם החמין בכלי בין בקרקע, ואפילו בחמין שלא הוחמו במרחץ. ואפילו לשפוך המים על גופו להשתטף שאין זה דרך רחיצה, מכל מקום כיון דנאסרה רחיצת הגוף - לא פלוג רבנן באופן הרחיצה.

אבל מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת פניו ידיו ורגליו או איזה אבר אחר, כל שאינה רוב גופו. אבל בחמין שהוחמו בשבת, אפילו הוחם על ידי עכו"ם לצורך עצמו - אסור אפילו לטבול ידו בהן. ולא דמי לכל הדברים שעשה האינו יהודי לעצמו דמותר לישראל להשתמש בהם כשאינו מכירו, כמ"ש בסימן הקודם, מכל מקום ברחיצה נאסר לגמרי.

ולא הותרה פניו ידיו ורגליו רק בשהוחמו מערב שבת, דכן מוכח להדיא בגמרא (שם), והאיסור אינו מפני המלאכה שנעשתה בהם אלא מפני עצם הרחיצה, שכן גזרו חכמים.

סימן שכו סעיף ג

כיון שבחמין שהוחמו מערב שבת מותר לרחוץ מיעוט איברים, לכן האשה שמתחלת למנות שבעה נקיים מן יום א' וצריכה ללבוש לבנים ביום השבת לעת ערב ולרחוץ יריכותיה, יכולה לרחוץ יריכותיה בחמין שהוחמו מערב שבת. ורק תזהר שלא תרחץ במטפחת, שלא תבא לידי סחיטה, אלא רוחצת בידיה פניה של מטה ובין יריכותיה, כמ"ש ביורה דעה סימן קצ"ו, ושם נתבאר דהרחיצה אינה לעיכובא ע"ש.

ולילך למקוה בערב שבת משחשיכה - אסור כשהמקוה חמה הרבה, שהרי רחיצת כל הגוף נאסר, אלא יראו שיהיו כפושרין או חם קצת, דהרחיצה שנאסרה אינה אלא כשהמים חמים הרבה עד שיהיה קרוב להיד סולדת, דאם לא כן אין זה חמין אלא פושרין. ומכל מקום אין הדבר מבורר אצלינו כמה הוא השיעור ולא מצאנו זה מבורר, ונראה לעניות דעתי דכל שנקרא חם בפי העולם אסור.

סימן שכו סעיף ד

והא דהותרה חמי טבריה - דוקא בקרקע, שהכל רואים שזהו חמי טבריה ולא חמי האור, אבל בכלי – אסור, דאתי לאיחלופי בחמי האור. ואין זה כגזירה לגזירה, דגזירה אחת היא, דכל בכלי אסרו חמין. וכן הזיעה שאסרו אין חילוק בין זיעה הבא בסיבת האור או הבא בסיבת חמי טבריה, ולכן כשהותרה חמי טבריה לא הותרה רק כשאין המקום מקורה, דאז אין שם זיעה. אבל כשהמקום מקורה – אסור, דאתי לידי זיעה.

ויש אומרים דזיעת חמי טבריה הותרה, דאין סברא דהמים עצמם מותרים והזיעה הבאה מכחם יאסרו. ודיעה ראשונה לא חש לה, דכהאי גוונא מצינו דתולדת חמה חמירא מחמה עצמה, כמ"ש בסימן שי"ח, משום דאתי לחלופי בתולדת האור כמ"ש שם, והכא נמי בזיעה חמירא מאביהם מהאי טעמא.

ולכן הנוסעים למרחצאות החמים, אם יש שם זיעה - יזהרו מזה, ובהמים עצמם מותרים לרחוץ, שבשם הכל ממעינות החמין כחמי טבריה. ומותר לילך לאמבטאות של מים אלו, שידועים הם, ורק אם יש זיעה יזהרו כמ"ש (עיין ש"ת), ובשעת הדחק יכול לסמוך על המתירין.

סימן שכו סעיף ה

אמת המים של חמי טבריה - אסור להמשיך לתוכה סילון של צונן אפילו מבעוד יום, שפי הסילון יוצא חוץ להאמה ונשפך לעוקא שבקרקע, ולמה עושין כן, כדי להחם הצונן בעברם דרך הסילון המשוקע בהחמי טבריה, ודמי זה להטמנה בדבר המוסיף הבל, שאסור אפילו מבעוד יום כמ"ש בסימן רנ"ז. ולכן אסורים המים הללו בין ברחיצה בין בשתייה עד מוצאי שבת, כדין חמין שהוחמו בשבת, שאסור אפילו ברחיצת אבר אחד כמ"ש.

ואם המשיך סילון זה בערב יום טוב - דינם כדין חמין שהוחמו ביום טוב, דמותרין בשתייה וברחיצת פניו ידיו ורגליו, ולא ברחיצת כל גופו כמו שיתבאר בסימן תקי"א.

וזהו כשהסילון מוקף ואין החמין מתערבין בהצוננין, דדמיא להטמנה, אבל כשהצוננין נופלין לתוך החמין, שהמים מתערבין זה בזה - אין זה דרך הטמנה, ולכן אם ההתחלה היתה מבעוד יום, אף שהולכת כל השבת ומתערבים זה בזה – מותרים, ככל המלאכות שמתחילין מבעוד יום והם נגמרים בשבת, כמ"ש בסימן רנ"ב, ומותרין לרחוץ בהם אפילו כל גופן כדין חמי טבריה (ורש"י ל"ח: סבירא ליה דגם זה הוה כהטמנה, והתוספות דחו זה ע"ש).

סימן שכו סעיף ו

לא ישתטף אדם כל גופו בצונן ויתחמם כנגד האור, מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ בחמין כל גופו. ואף על גב דפושרין לא נאסרו, מכל מקום כאן נעשו חמין (עיין רש"י מ': מפשיר מחמם ודו"ק).

אבל אם מקודם מתחמם אצל האש ואחר כך משתטף בצונן – מותר, דבכהני גוונא לא נתחממו המים שעליו, אלא מפיגין צינתן מעט. ואבר אחד בכהני גוונא, כגון לרחוץ ידיו בצונן ולחממן כנגד האש, אם אין זה כרחיצה גמורה - מותר (מג"א סק"ה), וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם בפרק כ"ב.

אך יש אומרים דזהו כרחיצה גמורה, ולכן יש ליזהר שלא לחמם ידיו אצל האש אחר נטילה, אם לא שינגבם תחלה יפה. אבל מרחוק במקום שאין היד סולדת - מותר להשהותם אצל האש (ב"י), משום דבמקום זה לא יכול לבא לידי חימום גמור. ויש מי שאוסר אפילו במקום שאין היד סולדת (מג"א סק"ו וכביאורו של המחה"ש), ובירושלמי כירה (הלכה ד') מפורש לא כן ע"ש.

(והכי איתא בירושלמי: "יורד וטובל בצונן ומתחמם כנגד המדורה, דברי רבי מאיר, וחכמים אוסרין. מאי טעמא דרבנן: ייבא כמר דר"ז: מותר להפשיר במקום שהיד שולטת וכו'” ע"ש, דגם במקום שהיד סולדת אין זה לא דרך רחיצה ולא דרך חימום כמובן, ולכן גם מ"ש המג"א בסק"ה לא נתברר לי. וגם נראה שתפסו מה שאמרה הגמרא: 'מפני שמפשיר מים שעליו', היינו פושרין ממש, ועם כל זה אסור. ותמיהני, דפושרים מעולם לא נאסרו, וכל שכן ברחיצה כזו שאינה בגדר רחיצה כלל, ולכן בארנו שנעשו חמים, וזה מבואר מלשון רש"י. ומ"ש הרמב"ם דאין זה רחיצה גמורה, ודאי כן הוא, אפילו במקום שהיד סולדת שאין זה בגדר רחיצה ודו"ק)

סימן שכו סעיף ז

מותר בשבת להחם בגד וליתנו על בטנו, ודוקא בגד יבש. וכן נראה לי דמותר ליתן מחבת במקום שאין היד סולדת, שתחום מעט, וליתנה על בטנו.

אבל אסור ליתן על הבטן כלי שיש בו מים חמין שהוחמו בשבת, דשמא ישפוכו עליו ונמצא רוחץ בשבת. ולפי זה בהוחמו מערב שבת – מותר, שהרי אינו רחיצת כל גופו אף כשיפלו עליו. אך בגמרא שם אסרו זה אפילו בחול מפני הסכנה, שפעמים שהם רותחים וכשישפכו עליו יכווה.

והתוספות שם כתבו דבשבת האיסור משום רפואה, שגזרו מפני שחיקת סממנים, ובבגד לא גזרו דלא מיחזי כרפואה כל כך ע"ש. וכגון שאינו חולי אלא מיחוש בעלמא, דבחולי גמור אפילו אין בו סכנה, הא יכול לעשות כל הרפואות על ידי אינו יהודי, כמ"ש בסימן שכ"ח.

סימן שכו סעיף ח

הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלן ארבע אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש ריבוי מים על גופו. אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל בגדיו - לא הקפידו, שמעטים הם, ואף אם הם מרובים מה יוכל לעשות, אנוס הוא. ועוד דזהו כפסיק רישא דלא ניחא ליה, מה שאין כן הרוחץ בנהר לרצונו ולתענוגו, כל מלאכה קלה שנעשתה בזה הרי זה כברצונו.

ועוד צריך ליזהר בנהר שלא לשוט, וגם הקיסמין המפוזרים אסור להפצילן על פני המים לכאן ולכאן כדי לנקות המים במקום שעומד בהן. וגם צריך ליזהר שלא לסחוט שערותיו, ואף שאין סחיטה בשיער - אסור מדרבנן (הגר"ז). ודבר זה מצוי מאד כשמשקיע ראשו תחת המים ועולה משים ידיו על ראשו, ומבלי הרגשה סוחט את השיער כידוע וכמושג בחוש.

סימן שכו סעיף ט

ועל כי יש מכשולים גדולים ברחיצה בנהר, לכן הנהיגו קדמונינו שלא לרחוץ בצונן בשבת כל גופו, וכן כתב המהרי"ל בתשובות (סימן ק"נ). ויותר מזה כתב, שאפילו הנשים נוהגות שלא לטבול שלא בזמנן בשבת ע"ש (מג"א סק"ח).

וכן כתב בעל תרומת הדשן שנהגו לאסור רחיצה בצונן (סימן רנ"ה), ומנהג זה נתקבל מאבותינו ואבות אבותינו מכמה מאות שנים, והבא לפרוץ גדרן של ראשונים עליו נאמר 'פורץ גדר ישכנו נחש', דקבלנו זה כאיסור חמור לבלי לרחוץ בנהרות ובאגמים ובמעיינות בשבת כלל וכלל.

סימן שכו סעיף י

ומכל מקום לטבול במקוה בשבת שחרית – מותר, ובפרט מי שרגיל לטבול לקירויו. ואין זה כמתקן, שהרי מדינא בטלוה לטבילותא, כמ"ש בסימן פ"ח. ורק יזהרו בסחיטת השיער, ויזהרו שלא תהא המקוה חמה הרבה, דבזה יש איסור גמור משום רחיצה בחמין, אלא יהיו צוננים או פושרים.

ומכל מקום עם הארץ ראוי למנוע את עצמו מזה, דבקל יבא לידי איסור מסחיטת שיער, כמו שראיתי בעיני. ואם כי יש מפקפקין גם על טבילה במקוה, מכל מקום לא חשו לה, וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל (ומפורש בביצה י"ז: דאדם מותר לטבול, דנראה כמיקר).

סימן שכו סעיף יא

מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בדברים שאינם משירים שיער, ואפילו מעורבים עם הדברים המשירים שיער, ובלבד שלא יהא הרוב מדברים המשירים, דאז בהכרח שישירו השיער והוי פסיק רישא, מה שאין כן כשהם המיעוט אינו פסיק רישא, ואפילו יתלוש הוה דבר שאין מתכוין ומותר.

וכתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף י': "מותר לרחוץ ידיו במורסן, דגיבול כלאחר יד שרי, ואסור לרחוץ ידיו במלח כל שכן בבורית שקורין זֵייף או בשאר חלב דנימוח על ידו, דהוי נולד" עכ"ל.

ביאור הדברים: דלאו מטעם שינוי בלחוד, דאם כן בקמח נמי, אלא ודאי דבאיסור דאורייתא לסמוך לכתחלה על השינוי אי אפשר במקום שאין צורך גדול. אלא עיקר הטעם במורסן הוא מטעם שהרמב"ם פסק דמורסן אינו בר גיבול, כמ"ש זה בסימן שכ"א סעיף י"ח, ומהך טעמא התרנו בסימן שכ"ד ליתן מורסן במים לבהמה ע"ש.

והאוסרים בשם אוסרים גם כאן, אך מדלא הביאו בכאן דעת היש אוסרים כמו שהביאו בשם, יש לומר דכאן מותר לכל הדיעות מפני שאינו נותן המורסן במים, אלא שלוקחם בידים רטובות (מג"א סק"י). ומכל מקום נשי דידן נהיגי לאסור, ונכון הוא, דידוע בבירור אם רק נתיר להם ישפכו המים על הסובין שבידיהם, ולדעת הראב"ד שהבאנו שם - הוי אב מלאכה וחייבת חטאת. ועוד שאף הרמב"ם לא פטר רק במורסן ולא בסובין כמ"ש שם, ומאן מפיס בין סובין למורסן.

וכן אפר דינו כמורסן, ולדעת הראב"ד סוף פרק ח': בנתינת מים לאפר - חייב משום לש, ורק בחול הגס יכולה לנקות, דזה לכולי עלמא אין בו משום גיבול, כמ"ש שם. ובמלח ובורית וחלב - הוי נולד ואסור, אך יש שמכינים מערב שבת בורית שניתך, שקורין מוליענע"ס, ומותר בזה לנקות הידים, וכן מותר לנקות בעפר מן לבינה כתישה (טור). ויש שמתיר לסוך בבורית (עיין מג"א סקי"א), ודברים תמוהים הם ופשיטא שאסור.

סימן שכו סעיף יב

כתב רבינו הב"י בסעיף י"א: "מרחץ שסתמו נקביו מערב שבת - למוצאי שבת רוחץ בה מיד, אבל אם לא סתמו נקביו, אף על פי שמאליו הוחם בשבת - צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, לפי שאסור לעשות כן, גזירה שמא יחתה בגחלים" עכ"ל.

שאצלם היה המרחץ נסוק מתחתיו, והיתה בקרקעית המרחץ נקבים שבהם נכנס החום, וכשפוקקים הנקבים אין החום נכנס להמרחץ, ולכן כשפקקו הנקבים מערב שבת, הלא לא נכנס החום בשבת, ולכן במוצאי שבת פותח הנקבים ורוחץ בה מיד. אבל כשלא פקקו והחום נכנס מעצמו בשבת, ואין שום איסור בזה מעצם הדין, ומכל מקום אסרו בכהני גוונא מטעם שמא יחתה בגחלים שתחת הקרקע כדי שיצא החום יותר בחוזק, ולכן צריכין להמתין בכדי שיעשו.

ואין ללמוד מזה שאסור לפתוח פתח קטן של תנור בית החורף לאחר שהוסקה באופן שאין שם חשש הבערה או כיבוי בפתיחתה, דלא מצינו איסור בפתיחת פתח כדי שיבא החום להחדר השני. וזה שאסרו במרחץ, משום דבמרחץ דרך הסקתה כן הוא לפתוח ולסתום ויש חשש שמא יחתה, אבל בפתיחת פתח סתם כדי שתכנס החמימות - אין סברא לאסור (וזהו שכתב המג"א סקי"ב: מכאן צ"ע על בתי חורף... אכן ראיתי נוהגין בו היתר עכ"ל, וההיתר ברור מטעם שבארנו ודו"ק).

סימן שכו סעיף יג

כבר נתבאר דגם על הזיעה גזרו, ולכן במרחץ קטן שהוא מלא זיעה - אסור לעבור בתוכו. אבל מרחצאות של כרכין - מטייל בהן ואינו חושש, לפי שאין בהם הבל הרבה.

ועיר שישראל ועכו"ם דרין בה ויש בה מרחץ הנסוקת בשבת: אם רוב עכו"ם - מותר לרחוץ בה במוצאי שבת מיד, ואם רוב ישראל - אסור במוצאי שבת עד כדי שיוחם, דמסתמא אדעתא דרובא מסיקין. ואפילו מחצה על מחצה - אסור עד בכדי שיעשה, דודאי נתכוון לשניהם. וכל ספק בענין זה – אסור, מטעם דזהו דבר שיש לו מתירין, וכמ"ש בסימן הקודם גבי דבר הבא מחוץ לתחום ע"ש (וכן מפורש בגמרא קנ"א. לרב, דהלכתא כוותיה באיסורא ע"ש ודו"ק).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שכז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שכז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני סיכה בשבת
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן שכז סעיף א

סיכה לא נאסרה בשבת, ורק אסור לסוך בדברים שנמוקים משום נולד, וגם לא בדברים שמתמרחין משום ממרח, וכן לא בדברים המולידים ריח. ורוב סיכתם היתה בשמן, שאין בזה אחד מכל אלו.

ואפילו אם כונתו לרפואה מפני איזה מיחוש שיש לו, ובעל מיחוש אסור לעשות לו רפואה בשבת מטעם גזירת שחיקת סממנים כמו שיתבאר בסימן הבא, מכל מקום בדברים שגם בריאים עושים כן - מותר גם לחולה, כיון שאינו ניכר שעושה זה לרפואה, וכמו שיתבאר שם.

סימן שכז סעיף ב

וכך שנו חכמים במשנה (קי"א.): "החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ, אבל סך הוא שמן לבדו". דבחומץ אין בריאים סכים וניכר שהוא לרפואה, אבל בשמן סכין. וגם בשמן ורד לא יסוך, משום דהוא ביוקר גדול ואין בריאין סכין בו, וניכר שהוא לרפואה. ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד, ודרך בני אדם לסוכו אפילו שלא לרפואה – מותר.

ובמדינותינו שאין נוהגין כלל לסוך בחול - אסור לסוך בשבת לרפואה, ולכן אסור לסוך הראש שיש בו חטטין (ט"ז סק"ב). ויש להסתפק האידנא אם אחד רוצה לסוך את עצמו בשבת והוא בריא, מי אמרינן דמותר או דילמא כיון דאין רגילין בריאים לסוך את עצמם יאמרו שחולה הוא, ובכמה מקומות מצינו שחששו למראית עין אפילו באיסור דרבנן, וצ"ע לדינא.

סימן שכז סעיף ג

יש שבעת הסיכה ממשמש בכל הגוף, וזהו טוב שיקלוט השמן בהגוף, שנו חכמים במשנה (קמ"ז.): "סכין וממשמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגררין". ופירשו בגמרא: שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, והיינו שבחול סך ואחר כך ממשמש, ובשבת יסוך וימשמש כאחד. וגם לא ימשמש בכח אלא ברפיון ידים, וכן אין מגרדין הגוף בכלי העשוי לכך אלא אם כן היו ידיו או רגליו מטונפות בטיט וצואה, ואם היה לו מגררת מיוחדת לשבת - מותר (גמרא שם), ועכשיו אין אנו יודעים מכל זה.

סימן שכז סעיף ד

כתב הרמב"ם בפרק כ"ג דין י': "מעבד מאבות מלאכות הוא, והמרכך עור בשמן כדרך שהעבדנים עושים - הרי זה מעבד וחייב. לפיכך לא יסוך אדם רגלו בשמן והיא בתוך המנעל או הסנדל החדשים, אבל סך הוא את רגלו שמן ונותנו בתוך המנעל או הסנדל, אף על פי שהן חדשים, וסך כל גופו שמן ומתעגל על גבי קטבליא חדשה ואינו חושש.

במה דברים אמורים: כשהיה השמן מועט כדי לצחצח העור בלבד, אבל אם היה בבשרו שמן הרבה כדי לרכך העור - הרי זה אסור מפני שהוא כמעבדו. והכל בחדשים, אבל בישנים - מותר" עכ"ל.

אמנם גם בשיעור לצחצחו אסור לו לכוין כדי לצחצחו (קמ"א:), דבמכוין יש לגזור אטו לעבדו (רש"י), ובלעבדו אפילו בלא כונה – אסור, דהוה פסיק רישא.

ואסור לנקות המנעלים בשבת, ואם מנקה בוואקס"א - הוה אב מלאכה משום ממרח וחייב חטאת, ורק בידו או ברגלו מותר לנקות, או במטפחת להסיר האבק ולא יותר, וכל שום מין ציחצוח אסור במנעל.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שכח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שכח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין פיקוח נפש שדוחה שבת, ודיני חולאים
ובו חמישים ושמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ
מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ | נא | נב | נג | נד | נה | נו | נז | נח

סימן שכח סעיף א

פקוח נפש דוחה את השבת דכתיב: "וחי בהם", ולא שימות בהם (יומא פ"ה:). ואפילו ספק פקוח נפש דוחה את השבת (משנה שם פ"ג.) שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים (שם פ"ב.).

ואסור להתמהמה בחילול שבת בחולה שיש בו סכנה, דמשפטי התורה הם רחמים וחסד ושלום בעולם, כדכתיב: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (רמב"ם ריש פרק ב'), והזריז בפקוח נפש הרי זה משובח. ואיתא בירושלמי (שם): "השואל - הרי זה מגונה", דאין לישאל שאלה בפקוח נפש דעד שישאל וישיבו לו יבא החולה לידי סכנה, "והנשאל - הרי זה שופך דמים", שהיה לו לידרוש ברבים דפקוח נפש דוחה את השבת.

סימן שכח סעיף ב

ולמדתי מתשובת הריצב"א המובא באור זרוע הגדול (סימן ק"ח), דזה שנתבאר דהשואל מגונה והנשאל שופך דמים, זהו בחולה שזמנו בהול שהוא מסוכן גדול וכל רגע מרובה אצלו, בזה ודאי אין שאלה ואין תשובה ועושים כל מה שביכולת לבלי לדקדק, ויהיה שבת כחול ממש.

אבל בחולה שאין זמנו בהול - ודאי יש שאלות, שהרי אמרו במנחות (ס"ד.): בעי רבא: חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין וג' בעוקץ אחת, איזה מהן יביא, ומסיק דיביא השלש ע"ש. הרי יכול להיות ספיקות בפקוח נפש, ובהכרח שישאל ושהמשיב ישיב, אלא דזהו בחולה שאין זמנו בהול ע"ש.

ולפי זה בחולה שמסוכן מאד וזמנו בהול - אסור לעשות שום שאלה, ויעשו כפי הראות בלי שום חשש ופקפוק, והזריז הרי זה משובח. אמנם בחולה המורגל - יכול להתיישב ולשאול שאלות, וכן מנהג העולם (כן נראה לעניות דעתי), ועיין בסעיף י"ג בסופו.

סימן שכח סעיף ג

אם שבת דחויה היא אצל פקוח נפש או הותרה, דעת הרשב"א בתשובות (סימן תרפ"ט) דדחויה היא, וכן כתב הר"ן בפרק ב' דביצה. ונראה שזהו דעת הרמב"ם בריש פרק ב' משבת, וזה לשונו: "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות וכו'” ע"ש.

אבל מדברי הרא"ש פרק ח' דיומא (סימן י"ד) משמע דהותרה, שכתב וזה לשונו: "ורבינו מאיר הביא דמיון מאוכל נפש ביום טוב... אלא כיון דהתורה התירה אוכל נפש ביום טוב - הוה כמו בחול, והכא נמי כיון שהתירה התורה פקוח נפש - הוי כל מלאכה כמו בחול" ע"ש, ומלשון זה מבואר דהיא הותרה ולא דחויה. ועוד מדקמדמי לה לאכול נפש ביום טוב, והתם לא שייך לומר דחויה כיון שלא נאסרה מעולם, וגם בתשובת הרשב"א שם מבואר דלסברת רבינו מאיר הוי הותרה ולא דחויה ע"ש.

(וגם הר"ן בפרק ב' דביצה כתב ההפרש דשבת דחויה אצל סכנת נפשות, ואוכל נפש ביום טוב הותרה ע"ש, וכיון דרבי מאיר מדמי זה לזה, שמע מינה דסבירא ליה דבשניהם הותרה. ולכאורה מאן דיליף ביומא שם ממילה דפקוח נפש דוחה שבת - ודאי הותרה, דמילה אי אפשר לומר שהיא דחויה, כמ"ש ביורה דעה סימן רס"ו סעיף כ"ה ע"ש. ושם בארנו דגם בפקוח נפש מ"ש הרמב"ם דחויה, אין כונתו דחויה ממש ע"ש, אבל כיון דהרשב"א והר"ן להדיא סבירא ליה דהיא דחויה ולא הותרה, אין הכרח להוציא דברי הרמב"ם מפשוטן, ואולי יסבורו דגם מילה דחויה. או דאף דלמידין ממילה, מכל מקום אין ראיה שיהו שוין לגמרי ודו"ק)

סימן שכח סעיף ד

והנה ביומא (ו':) בענין טומאה אי דחויה או הותרה, אומר שיש נפקא מינה לענין אהדורי אטהורין, דאם יש טהורים מוכנים לפניו, אפילו למאן דסבירא ליה הותרה - עבדי טהורים ולא טמאים, ללישנא קמא שם בגמרא. רק אם אין טהורים לפנינו ונצרך להשיגם, אזי למאן דאמר 'הותרה' - עבדי הטמאים, ולמאן דאמר 'דחויה' - מהדרינן אטהורים ע"ש.

ואם כן הכא נמי בחולה, אם הדבר האסור והמותר שניהם מוכנים לפנינו - ודאי מאכילין אותו ההיתר ולא האיסור. רק אם האיסור מוכן או בנקל להשיגו וההיתר אינו מוכן או בקושי להשיגו, תלוי בפלוגתא דאם הותרה שבת וכל האיסורים אצל פקוח נפש לוקחין האיסור, ואם דחויה מהדרינן אהתירא.

כן היה נראה לכאורה, אבל דבר חדש הוא ולא מצאנו זה בהפוסקים, ואדרבא הזהירו לזרז בזריזות כל דבר שהחולה צריך. ואף על גב דלפי מה שבארנו יכול להיות דזהו בחולה שזמנו בהול, כמ"ש בסעיף ב', מכל מקום משמע מכל הפוסקים דאינו כן.

סימן שכח סעיף ה

ובאמת נראה לעניות דעתי ברור דאפילו אי דחויה היא אין צריך להמתין על ההיתר, ולא דמי לטומאה, דכיון דהתורה צותה לחלל עליו שבת ולהאכילו כל האיסורים, אם נאמר שנמתין - יכול לבא לידי סכנה. ונמצא דלפי זה אין חילוק בין דחויה להותרה בפקוח נפש לענין זה, ורק יש חילוק להאיכא דאמרי שם, דלמאן דאמר הותרה, אפילו יש טמאין וטהורין לפנינו - יעשו הטמאים ע"ש.

ואם כן יש נפקא מינה רבתא, כגון שהיה ההיתר והאיסור לפנינו, למאן דסבירא ליה 'דחויה' - אסור ליתן לו האיסור, ולמאן דסבירא ליה 'הותרה' – מותר. אמנם לדידן גם בזה אין נפקא מינה, כיון דללשון ראשון אינו כן כמ"ש.

ומכל מקום יש נפקא מינה בין נבילה לשחיטה, והיינו דחולה הצריך לבשר בשבת - שוחטין לו כמו שיתבאר, ואין מאכילין אותו נבילה מטעמים שיתבארו. אמנם אם הנבילה מוכנת לפנינו, למאן דסבירא ליה 'הותרה' - שוחטין לו בשבת ואין מאכילין אותו הנבלה, ולמאן דסבירא ליה 'דחויה' - מאכילין אותו הנבילה כדי שלא לחלל שבת באב מלאכה, כן ביאר הרשב"א שם (כן נראה לעניות דעתי).

סימן שכח סעיף ו

ואמרו חז"ל שם, דכשנצרך לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה - לא יעשו מה שנצרך לעשות בשבילו על ידי אינו יהודי, ולא על ידי נשים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי ישראלים גדולים.

והטעם: דשמא יאמרו הרואים שבקושי התירו לחלל שבת בשביל פקוח נפש, ואין מתירין על ידי המחוייבים במצות, ומזה יבא מכשול שמא באיזה פעם לא ימצאו אינו יהודי וקטנים ונשים, ולא ירצו הגדולים לחלל שבת, ויבא לידי סכנה (ר"ן וכן מפורש ברא"ש).

והתוספות כתבו עוד: דאפילו היכא דאפשר באינו יהודי - מצוה בישראל, דשמא שיתעצל האינו יהודי ויבא לידי סכנה ע"ש. וממילא דגם לענין נשים וקטנים כן, דסתם נשים עצלניות הן, וכל שכן קטנים. ולדבריהם יכול להיות דלכן אסרו חכמים לעשות על ידיהם.

סימן שכח סעיף ז

ויש להתפלא על רבינו הרמ"א בסעיף י"ב, שעל מה שכתב רבינו הב"י דין זה, וזה לשונו: "כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה - משתדלים שלא לעשות על ידי עכו"ם וקטנים ונשים, אלא על ידי אנשים גדולים ובני דעת" עכ"ל. וכתב על זה רבינו הרמ"א: "ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלי דיחוי ובלי איחור - עושה על ידי שינוי, ואם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי בלא איחור כלל - עושין על ידו, וכן נוהגים. אבל במקום שיש לחוש שיתעצל האינו יהודי - אין לעשות על ידו" עכ"ל.

ואיך אפשר לומר כן, והרי לטעם הראשון שכתבנו שהחשש הוא מפני פעם אחרת - פשיטא שאסור, אלא אפילו לטעם השני מפני חשש עצלות, כיון דהש"ס חשש לזה איך נאמר דאנן לא חיישינן לזה, והוא דבר תימה.

ולדעת הרמב"ם, מה שאמרה הש"ס שיעשו על ידי גדולי ישראל - הם גדולי ישראל ממש, הגדולים בתורה ויראה, ולהראות לכל שכן צותה לנו התורה, והקב"ה שצוה לנו על השבת - הוא צוה לנו לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה. (גם הט"ז סק"ה תמה עליו, ונראה דבעל דיעה זו סובר מטעם עצלות, וזה שאמר[ה] הש"ס: :"ואין עושין זה על ידי וכו'”, פירושו שאין מחויבין לעשות על ידיהם. אבל זהו כנגד רוב הפוסקים, ולכן למעשה ודאי נכון לעשות דוקא על ידי ישראל גדול)

סימן שכח סעיף ח

וכל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה - הרי זה משובח, ואף על פי שעושה מלאכה אחרת עמה. כיצד, כתב הרמב"ם בפרק ב' דין ט"ז: "ראה תינוק שנפל לים - פורס מצודה ומעליהו, ואף על פי שהוא צד הדגים עמו. שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד - פטור מכלום. נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק - פטור אפילו לא שמע שטבע, הואיל והעלה התינוק עם הדגים.

נפל תינוק לבור - עוקר חוליא ומעלהו, ואף על פי שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו. ננעל דלת בפני התינוק - שובר הדלת ומוציאו, ואף על פי שהוא מפצל אותה כמין עצים שראוין למלאכה, שמא יבעת התינוק וימות. נפלה דליקה וחוששין שמא יש שם אדם - מכבין אותה כדי להצילו מן האש, ואף על פי שהוא כובש דרך ומתקנה בשעת הכיבוי. וכל הקודם להציל - הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין בכל דבר שיש בו סכנה" עכ"ל.

ויש לדקדק בשבירת דלת, מי מכריחו לפצלה שתהיה כמלאכה, ישבור אותה בדרך שבירה ולא יהא אלא מקלקל. ונראה לי דהכי פירושו: דחושש לבעיתת התינוק כשישברנה דרך שבירה, דקול השבירה יבעיתנו, ולכן שובר אותה דרך פיצול, שלא ירגיש התינוק השבירה. וזהו שאמר 'שמא יבעת התינוק', כלומר כשישברנה בשבירה פשוטה, וכל שכן אם יניחנו שם דודאי יבעת.

(וזהו שאומר הש"ס ביומא שם: 'אף על גב דקמיכוין למיתבר בשיפי'. והקשה הלח"מ איך מותר בכונה, והלא בכולם לא נזכר כונה ע"ש, ולפי מ"ש אתי שפיר, דבכאן מוכרח לכוין כדי שהתינוק לא יבעת ודו"ק)

סימן שכח סעיף ט

חולה שיש בו סכנה שאמדוהו בשבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת שמנה ימים, אין אומרים נמתין עד הלילה ונמצא שלא נחלל עליו אלא שבת אחת, אלא יעשו מיד אף על פי שיחללו עליו שתי שבתות.

ולכבות הנר בשביל שישן נתבאר בסימן רע"ח, דמותר בחולה שיש בו סכנה כשצריך לכך. ואפילו אם ברור אצל הרופאים שימות, אלא שעל פי רפואות יכול לחיות איזה שעות יותר - מותר לחלל עליו את השבת, דגם לחיי שעה מחללין, ויתבאר עוד בסימן שכ"ט.

סימן שכח סעיף י

היה צריך לבשר או למרק של בשר עוף - מחויבין לשחוט בשבילו. ואין השוחט רשאי לומר: למה לי לחלל שבת באב מלאכה, יאכל נבלה, והיינו על ידי הריגה של אינו יהודי או על ידי קטן, והרי להחולה בעצמו גם כן טוב יותר לעבור על לאו דנבלה שהוא איסור קטן לגבי שחיטה בשבת שחייבין עליה סקילה וכרת וחטאת, ומכל מקום אינו כן.

ויש בזה טעמים הרבה: האחד מפני דחיישינן שהחולה תקוץ נפשו בנבלה (רא"ש שם וכן כתב באור זרוע הגדול), והשנית: דאיסור שבת כבר נדחית בהבערה ובבישול, ואיסור נבלה לא נדחית עדיין (שם בשם הראב"ד), והשלישית: דבנבלה יעבור על כל כזית וכזית, ובשחיטה אינה רק פעם אחת (ר"ן שם).

ואף על גב דמוכח משם דלזה לא חיישינן, מדפליגי בשם בטבל ותרומה, דיש מי שסובר דתרומה חמירא מטבל ומאכילין אותו טבל ולא תרומה, אף על גב דבטבל יש איסור על כל כזית ע"ש, זהו דבכדי שלא לעשות לו בידים איסור חדש ולהאכילו, לכן מאכילין אותו האיסור הקל כמו שהוא, אף על פי שיש בו ריבוי איסורים. מה שאין כן כאן בשחיטה, אנו עושים לו היתר, כלומר דבעת האכילה הוא היתר גמור, לכן אמרינן שפיר סברא זו.

והרביעית: דהנה זה החולה התירה לו התורה איסורים המעכבים רפואתו, והנה איסור נבלה אינה עומדת בעדו, שהרי רפואתו יכול להיות גם בבשר כשר, ולכן לא הותרה לו איסור זה, מה שאין כן איסור שבת העומד כנגדו, הן לענין שחיטה הן לענין הבערה הן לענין בישול, ולכן איסור זה התירה לו התורה (עיין ר"ן בשם הראב"ד והרא"ש בשם הר"ן ודו"ק). ועיין מ"ש בזה ביורה דעה סימן פ"ה סעיף מ"ה וסעיף מ"ו.

סימן שכח סעיף יא

ופשוט הוא דאם הנבילה מוכנת מיד ולשחוט צריך שהיות, והחולה צריך לה תיכף - דמאכילין אותו הנבילה. ואם אין צריך לה מיד, למאן דסבירא ליה דשבת הותרה לפקוח נפש - שוחטין לו, ולמאן דסבירא ליה דחויה - אין שוחטין לו, ומאכילין אותו הנבילה המזומנת, דכיון שיש לו בשר, לא נתיר לו השבת הדחויה ולא הותרה (רשב"א בתשובות שם).

וכן הדבר פשוט שאם אין להשיג שוחט - דמאכילין אותו נבילה, וכן אם שחטו לו והוא צריך לה מיד - אין צריך למלוח אותה. (עיין מג"א סק"ט שכתב על שוחטין דשבת הותרה ע"ש, והוא תימה, דלכולי עלמא שוחטין ורק בגוונא שכתבנו בזה יש הפרש בין דחויה להותרה, ואין חילוק בין כשהחולה הוא גדול או קטן)

סימן שכח סעיף יב

אם צריכין לחמם לו יין - ימלא הישראל ויחום לו אינו יהודי. ולא דמי לשחיטה, דאיסור קל הוא ולא יקוץ בזה. ולדעת רבינו הרמ"א בתשובות (סימן קכ"ד בדפוס הענאווא), גם חולה שאין בו סכנה מותר לשתות סתם יינם ע"ש (מג"א שם), ויש אומרים דאין היתר רק לחולה שיש בו סכנה.

וגם בשבת יחום הישראל ולא האינו יהודי, מטעם שנתבאר שלא יעבור על כל טיפה וטיפה (ב"ח וט"ז סק"ו), ועיין ביורה דעה סימן קנ"ה. וכששוחט עוף בשבת, לא יכסה דמו עד הלילה אם רישומו ניכר, כמ"ש ביורה דעה סימן כ"ח ע"ש.

סימן שכח סעיף יג

אמרו חז"ל במנחות (ס"ד.): "אם אמרו הרופאים להחולה שצריך גרוגרת אחת לרפואתו, ורצו עשרה בני אדם ותלש כל אחד גרוגרת והביא להחולה כל אחד גרוגרת שלו - כולם פטורים ויש להם שכר טוב מאת ד' אפילו הבריא בראשונה, דכולם מצוה קעבדי, כיון דצריכין להיות זריז בפקוח נפש לא הצריכום שכל אחד ישאל לחבירו אם הוא הולך גם לענין זה.

ואם אמדו הרופאים שצריך ב' גרוגרות, והיה בעוקץ אחד ג' גרוגרות ובשני עוקצים בכל אחד גרוגרת אחד - מוטב למעט בתלישת העוקצין, ויתלוש העוקץ האחד שיש בו ג', ואף על גב דתולש ג' והחולה לא נצרך אלא לשנים, מכל מקום טוב יותר בתלישה אחת ג' מבשני תלישות שנים. ופשוט הוא דאם היו שנים בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד - דלא יתלוש רק העוקץ של השנים.

וכל זה הוא בחולה שאין זמנו בהול ויש פנאי לדקדק, אבל בחולה שזמנו בהול - לא ידקדק כלל, וכפי שיעלה בידו בזריזות כן יעלה, וזה ראיה למה שכתבנו בסעיף ב' ע"ש.

סימן שכח סעיף יד

כל מחלה שהרופאים אומרים שהיא סכנה, אף על פי שהיא על הבשר מבחוץ - מחללין עליה את השבת. ואפילו רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אין צריך – מחללין, דזהו ספק נפשות שדוחה את השבת, ואין חילוק בין רופא יהודי או אינו יהודי. ואם אחד אומר צריך ושנים אומרים אין צריך - אין מחללין, דאחד במקום שנים לאו כלום הוא.

במה דברים אמורים: כשכולם שוים בחכמה, אבל אם האחד שאומר שצריך הוא מופלג בחכמה - שומעין לו להקל, כגון שאומר שצריך, ולא להחמיר כשאומר שאין צריך, אפילו כנגד אחר אומר שצריך והוא קטן הרבה ממנו. ואם שנים אומרים צריך - אפילו מאה אומרים אין צריך מחללין.

ובשהחולה בעצמו אומר צריך - מחללין אף שכל הרופאים אומרים שאין צריך, דלב יודע מרת נפשו. אבל לא להיפך, כגון שהרופא אומר צריך והחולה אומר שאין צריך - כופין את החולה שיקבל הרפואה ולחלל עליו את השבת. וכל זה למדנו מדיני חולה ביום הכיפורים, שיתבאר בסימן תרי"ח.

סימן שכח סעיף טו

והנה כל זה כשיש חילוקי דיעות בין הרופאים, אבל אדם מן השוק נגד הרופא, נראה דדבריו לא מעלין ולא מורידין. כגון שהרופא אומר אין צריך לחלל עליו את השבת, ואדם מן השוק אומר צריך - לא נחשב ספק כלל, ואין מחללין השבת. ויש מי שאומר דספק נפשות להקל גם בכהני גוונא, ומחללין עליו את השבת כשיודעין שזה האיש הוא בקי בחולאים, ואומר שכפי הבנתו הוא חולה שיש בו סכנה, ולכן נחשב זה לספק.

סימן שכח סעיף טז

ודע דזה שכתבנו כן נראה לי לפרש מה שכתב הטור: "וכן אם רופא אחד אומר צריך ואחד אומר אין צריך – מחללין, וכתב ר"י שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובין מומחין קצת, וספק נפשות להקל" עכ"ל, דכוונת הר"י הוא על הקודם, דכל אדם מומחה קצת ונחשב לספק נגד הרופא שאומר שאין צריך. וגם זהו כונת רבינו הב"י בסעיף י' שכתב כלשון הטור, ודברי הר"י הביא בשם יש אומרים, וכונתו כמ"ש.

אבל ראיתי מי שכתב דנגד רופא - פשיטא שאין דבריו כלום, רק כונת הר"י והיש אומרים כשאין רופא כלל, דאז סומכין על סתם בני אדם לחלל השבת כשאומרים צריך (מג"א סק"ז). ומאד תמיהני, דאם כן מה חידש הר"י ומי יחלוק בזה, וכי במקום שאין רופאים לא נחלל שבת על חולאים, ואטו נמתין על החולה עצמו עד שיאמר צריך, שזהו מילתא דלא שכיחא, ולכן נראה לעניות דעתי כמ"ש.

ופשיטא במקום שיש רופאים פשוטים שנקראים פעלסארע"ס, ורופאים הנקראים דאקטורי"ם, דחשבינן דעת הרופא נגד דעת הדאקטער להקל ולא להחמיר. ורק רבינו הרמ"א כתב דבסתם בני אדם בעינן דוקא ישראלים שיודעים חומר השבת ולא אינם יהודים שאינם רופאים, דהם לא נחזיק כבקיאים לענין לחלל את השבת. (ומי שרוצים לאנסו לעבור עבירה גדולה אם מחללים עבורו את השבת, נתבאר בסימן ש"ו סעיף כ"ה ע"ש).

סימן שכח סעיף יז

כלל גדול יש בחולאים לענין שבת: חולה שיש בו סכנה - מחללין עליו את השבת כמו שנתבאר, וחולה שאין בו סכנה - אין מחללין עליו השבת בפועל ממש על ידי ישראל, אלא התירו לו שבות דאמירה לעכו"ם. וכך אמרו חז"ל (קכ"ט:): "חולה שאין בו סכנה - אומר לעכו"ם ועושה". וגם הותר לו בישוליהם, וסתם יינם יש בזה מחלוקת.

ואם הותר להחולה או לישראל אחר לעשות בעדו בשבת איסור דרבנן בידים: הרא"ש נסתפק בזה, ולפי הבנת הטור בדברי הרמב"ם - התיר הרמב"ם זה, ולפי הבנת רבינו הב"י בדבריו - לא התיר, כמ"ש בספרו הגדול.

והרמב"ן ז"ל הכריע דלעשות כדרכו – אסור, אבל לעשות על ידי שינוי – מותר. ויש מחלקים בכהני גוונא: דבדבר שיש בזה סמך למלאכה דאורייתא, כגון לכחול עין שהיא ככותב, או לעשות רפואה שיש לחוש לשחיקת סממנים – אסור, וכל שאין סמך למלאכה דאורייתא – מותר, ורבינו הב"י בסעיף י"ז הסכים לדעת הרמב"ן לעשות על ידי שינוי, וכן יש להורות.

סימן שכח סעיף יח

ואם יש בהחולה סכנת אבר אחד ולא סכנת כל הגוף, כמעט כל הפוסקים הסכימו לדיעה אחת, דאיסור דרבנן עושין לו בידים, וכל שכן אמירה לאינו יהודי באיסור תורה שהותרה לו, דקילא טובא מאיסור דרבנן על ידי ישראל עצמו, כדמוכח מהדין הקודם, ובש"ס קרי לה 'שבות דלית ביה מעשה' (עירובין ס"ח., לפירוש התוספות גיטין ח':).

אבל לעשות איסור דאורייתא על ידי ישראל - אסור בשביל סכנת אבר כשאין הסכנה בכל הגוף, אבל אם על ידי האבר תשלוט המחלה בכל הגוף - מקרי זה סכנת הגוף ומחללין עליו את השבת על ידי ישראל, אפילו באיסור דאורייתא.

סימן שכח סעיף יט

וכל אלו הדברים הם בחולה שמוטל במיטה או יושב על מטתו, שאין ביכולתו לצאת מפתח ביתו, ויש בו חילוק בין יש בזה סכנה לאין סכנה כמו שנתבאר.

אבל מי שיש לו מיחוש בעלמא: מיחוש בראש או במעיו או בלב וכיוצא בזה, והוא מתחזק והולך בבריא, כמו שיש חלושים מפני מיחושים שיש להם שיעול וכיוצא בזה והולכים ונוסעים ועושים כל העסקים - אין להם דין חולה כלל, ואסור לעשות להם רפואה אפילו על ידי אינו יהודי, גזירה משום שחיקת סממנין.

אך מי שיש לו מיחוש שעל ידי זה נחלש כל גופו, ואף שמתחזק והולך אך הילוכו בכבידות ובחלישות - ודינו כנפל למשכב בחולה שאין בו סכנה.

סימן שכח סעיף כ

תינוק שאינו יכול עדיין לאכול ככל אנשים - דינו כדין חולה שאין בו סכנה, שמותר לומר לאינו יהודי לבשל בעדו כשצריך לכך, ומותר להאכילו מוקצה בידים אם צריך לכך (מג"א סקט"ו). ולכן כשאינו רוצה לאכול רק על ידי אמו - מותר להאם להאכילו מה שחלבו ובשלו היום, ורק צריכה ליזהר שלא תתן בעצמה המאכל אל הקדירה, אלא האינו יהודי יתן אל הקדירה. וכן בחולה שאין בו סכנה יזהר בזה, ועיין בסימן שי"ח.

ודע, דבכל דיני חולה אין חילוק בין החולה עצמו לישראל אחר, דכל שמותר לעשות בעדו - מותר גם ישראל אחר, וכל שאסור לעשות בעדו - גם החולה עצמו אסור, לבד להיות כמסייע קצת בשעה שהאינו יהודי עושה המלאכה בעדו – מותר, כגון שכוחל לו עיניו והוא עוצם ופותח בשעת הכיחול וכל כיוצא בזה, דמסייע כזה אין בו ממש.

וגם אפילו מקודם כשהוא מסייע קצת – מותר, כמ"ש רבינו הרמ"א בסעיף ג', דמי שחושש בשיניו ומצטער עליו להוציאו - אומר לאינו יהודי להוציאו עכ"ל. ואף על גב דעליו לפתוח פיו הרבה קודם שהאינו יהודי מניח ידו לפיו ליטול את השן, מכל מקום מותר, משום דהוה רק מסייע ואין בו ממש.

ויש מהגדולים שבאמת חלקו על דין זה מטעם זה, דסיוע שמקודם לא הותרה כלל אלא בשעת מעשה (ט"ז סק"א), ונדחו דבריו מכמה גדולים (א"ר סק"ד ות"ש סק"ה, וכן כתב הש"ך ביורה דעה בנקודת הכסף סימן קצ"ח, וכן כתב בשם הריטב"א והרמ"ה).

סימן שכח סעיף כא

אמרו חז"ל (עבודה זרה כ"ח.): כל מכה שהיא בחלל הגוף, שנתקלקל אחד מן האיברים הפנימים מחמת מכה שיש בו או מחמת בועא (מ"מ), והוא מן השפתים ולפנים, בין בפיו בין במעיו בין בכבידו בין בטחולו או בשאר מקומות שבחלל הגוף - הרי זה חולה שיש בו סכנה, ואין צריך אומד שחוליו כבד הוא. לפיכך מחללין עליו את השבת מיד בלא אומד (רמב"ם פרק ב').

ומנין ידענו שיש שם מכה, דאם יש רופא שאומר כן הרי אין צריך סימנין, דכבר נתבאר דאם רק הרופא אומר שהוא חולה מסוכן - מחללין עליו שבת, ואין על הרופא להגיד אם יש שם מכה, אלא דאיירי גם בלא רופא, ושעל זה אמרנו דאין צריך אומד. ואם כן מניין ידענו זה, אך מהכאב של החולה ויסורין שמרגיש מאחד מאיברים הפנימים - משערינן שיש שם מכה (ולפי מ"ש אין מחלוקת בין הפוסקים, ועיין ב"י וב"ח ומג"א סק"ב, ואינו מובן ע"ש ודו"ק).

סימן שכח סעיף כב

וכן השינים עצמן, דבסתם כאב אינו אלא מיחוש בעלמא, ואסור לעשות שום דבר כמו שנתבאר, אבל אם הכאב חזק מאד עד שמזה נחלה כל גופו, אף על פי שלא נפל למשכב - זהו חולה של סכנה. וכן אם חלה מקום מושב השינים שקורין יאסלע"ס, והכאב חזק מאד עד שנחלה כל גופו וכמ"ש - הוי מכה של חלל ומחללין את השבת.

וכל שכן מחלה שנקראת בגמרא (שם) צפידנא, שמתחלת בפה וגומרת בבני מעים, והסימן כשנותן דבר לתוך פיו יוצא דם מבין השינים, והיא מחלה המסוכנת.

סימן שכח סעיף כג

וכבר נתבאר דמיחוש בעלמא אינו כלום, וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג': "מיהו מי שחושש בשיניו ומצטער עליו להוציאו - אומר לאינו יהודי להוציאו" עכ"ל, זהו כשעל ידי הכאב נחלה כל הגוף (מג"א סק"ג). ומכל מקום אינו בגדר סכנה, כגון שאין הכאב חזק מאד, ודינו כאין בו סכנה, דמותר על ידי אינו יהודי אבל לא על ידי ישראל, דעקירת שן הוה אב מלאכה, דעוקר דבר מגידולו.

ויש שאוסר גם על ידי אינו יהודי מפני שהוא צריך לפתוח פיו והוה מסייע, וכבר כתבנו בסעיף כ' שאינו כן ומותר ע"ש.

סימן שכח סעיף כד

וכל מכה של חלל אין צריך אומד כמ"ש, ואפילו אין שם בקיאים ואפילו אין החולה אומר כלום ואפילו אינו מוטל במטה בתמידיות, ועושים לו כל מה שעושים לזה בחול. ואפילו אם במניעת הדבר שיעשה לו לא יבא על ידי זה לידי סכנה, מכל מקום עושים כפי הרגילות בחול (מ"מ).

אבל מרש"י משמע דדוקא כשהרפואה מצילתו מידי הסכנה ובלעדה ישאר בסכנה מותר לישראל לחלל שבת, אבל בלא זה אין לחלל שבת באיסור דאורייתא, וכן נכון ליזהר בזה.

אמנם אם יודעים ומכירים באותה חולי שיוכל להמתין ואינו בהכרח ברגע זו לרפואה זו שצריכה חילול שבת ויכול להמתין עד הלילה - אסור לחלל עליו, אף על פי שהיא מכה של חלל. ולכן הגונח מלבו, שהוא מסוכן ורפואתו לשתות חלב - אין מחללין עליו שבת באיסור דאורייתא כמו לחלוב בעצמו בשבת, מפני דזה ידוע דבשביל העדר שתייה פעם אחת לא יהיה מסוכן, כן פסקו הראשונים (רמב"ן במלחמות פרק כ"ב ורשב"א בכתובות ס"א).

סימן שכח סעיף כה

ומכה שאינה של חלל - נשאלין בבקי ובחולה, ואין מחללין עליו שבת עד שיאמר אחד מהן שהוא צריך לחילול שבת, או שיאמר אחד מהם שעל כל פנים יש בזה ספק נפשות, שדוחה גם כן את השבת. אבל בלאו הכי - אסור לחלל עליו את השבת, דסתמא כל מכה שעל הגוף מבחוץ אין בה סכנת נפשות, אלא אם כן יאמרו שיש בה סכנת נפשות.

ואמרו חז"ל (שבת ק"ט:) דמכה שעל גב היד וגב הרגל, והיינו היד והרגל שאחרי האצבעות בצד של הצפרנים - הרי זה כמכה של חלל ומחללין עליה את השבת, דמכה במקום זה קשה ומסוכן לכל הגוף.

סימן שכח סעיף כו

וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר הממיתים, אפילו ספק אם ממית אם לאו, וכן בכלב שוטה ספק - הרי זה כמכה של חלל, וכן מחללין שבת על כל מכה שנעשית מחמת ברזל בחוזק ההכאה על איזה מקום מהגוף.

ויש מי שמסתפק אי בעינן דוקא בכח או אפילו שלא בכח (הגרע"א), ולי נראה דוקא בכח, דלשון הגמרא (עבודה זרה כ"ח.) כן הוא: "האי פדעתא - סכנתא היא וכו'”, ופירש רש"י פצע מכת חרב ע"ש. והתרגום על 'פצע תחת פצע' תירגם: 'פידעא חלף פידעא', ועל פסוק דמפיץ וחרב וחץ שנון במשלי (כ"ה) פירש: 'פדיעא וסיפא ומפץ', הוא קורנס גדול המכה בכח, ומדקרו לה חז"ל 'פדעתא', שמע מינה שהוא בכח.

וכן על שחין הבא בפי הטבעת - הוה סכנה ומחללין עליה שבת, ועל סימטא והוא הנקרא פלונקר"א בלע"ז, ואיני יודע מה זה, ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר, או עם סימור שקורין שוידערי"ן שהקרירות והחמימות בא בפעם אחת - מחללין שבת, לאפוקי סתם קדחת שמתחלה בא הקרירות ואחר כך החמימות - אין בזה סכנה, ודינה כחולה שאין בו סכנה.

וכן מי שאחזו דם - מקיזין אותו אף על ידי ישראל, דסכנה הוא, אפילו הולך על רגליו ואפילו ביום הראשון, מפני הסכנה. ואם אחזו דם במקצת וניכר שהוא מיחוש בעלמא - אסור לו שום רפואה עד הערב, אלא אם כן הרופא אומר צריך. ודע כי החולה המוטל במטה בחמימות - הוי חולה שיש בו סכנה, שידוע שעד הזיעה עומד בסכנה. וגם אחר כך עד שיקום ממטתו הוי חולה, ואם כפי הראות עדיין לא נשלמה זיעתו - הוי כיש בו סכנה.

סימן שכח סעיף כז

אף על פי שנתבאר דעל סכנת אבר אין מחללין את השבת באיסור דאורייתא על ידי ישראל, מכל מקום עין שמרדה, והיינו שחושש בשתי עיניו או אפילו בעין אחת ויש ציר בהעין, או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב או שהיו שותת דם, או שהיו בה רירא, והוא בהתחלת המחלה או באמצעה - מחללין עליו את השבת, לפי ששורייקי דעינא תלוי בלב, והוי הסכנה להלב, לאפוקי אם כל אלו הם בסוף המחלה - אין בזה סכנה על ידי אלו הסימנים.

וכל שכן ליתן רפואה שתגביר אור עיניו - דודאי אסור בשבת, אמנם כשרופא אומר שהוא מסוכן, כבר נתבאר דמחללין.

סימן שכח סעיף כח

אם הקיז דם ונצטנן - הוה סכנה ועושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, וכן כל חולה שנצטנן - הוה סכנה ועושין לו מדורה. אך אם אפשר על ידי אינו יהודי - טוב לעשות על ידו, דבזה ליכא בהלה ואינו נחוץ לזה כרגע, אלא אם כן הרופא אומר שצריך חמימות תיכף, דאז מצוה על הישראל להסיק לו המדורה, ולא להמתין עד שימצא אינו יהודי.

וכבר נתבאר דחולה שאין בו סכנה מותר בבישולי אינו יהודי, אך לערב אסור גם לעצמו. והכלי שבשל האינו יהודי, יש אומרים שצריך הכשר, ויש אומרים שאין צריך. ויש לסמוך על המקילין, שהרי רבינו הרמ"א פסק ביורה דעה סוף סימן קי"ג שאפילו המאכל עצמו מותר לאחר השבת אפילו לאחרים, משום דבישול בשבת לחולה יש היכר, ולא גזרו על זה. ונהי שבזה חולקין, מכל מקום הכלי ודאי דאין לאסור בדיעבד הרוצה לסמוך על המקילין (עיין מג"א סקי"ז וחלקו עליו).

סימן שכח סעיף כט

איתא בגמרא (ק"ח:): יין בתוך העין – אסור, דמוכחא מילתא שהיא לרפואה, דעמיץ ופתח (רש"י). על גב העין – מותר, דאמרי לרחיצה בעלמא הוא דעבדי (שם). ודוקא כשאינו פותח וסוגר, אבל פותח וסוגר – אסור, דמוכחא מילתא שהיא לרפואה, ובתוך העין אי אפשר שלא יהא עמיץ ופתח.

ורוק תפל - אפילו על גביו אסור, שהרי דבר המאוס הוא, ומוכחא מילתא דלרפואה קעביד. ואם קשה לו לפתוח עיניו - יכול ללחלחן ברוק תפל, דמוכח דלפותחם מכוין (ט"ז סקט"ו) ולא לרפואה. ורוק תפל הוא כשקם ממטתו שחרית ולא טעם עדיין כלום (עיין מג"א סקי"ט).

ולענין יין: האידנא שאין דרך לרחוץ ביין - אסור (שם), דמוכח שזהו לרפואה. ולהיפך, במים כשרוחץ פיו ואחר כך מעבירם על עיניו - מותר (שם), שכן דרך כמה אנשים תמיד.

סימן שכח סעיף ל

שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גב העין, שאינו נראה אלא כרוחץ, והוא דלא עמיץ ופתח, שלא יהא נראה להדיא שהוא לרפואה, דקילורין בלבד לא מיחזי כרפואה.

ודוקא ברכה, אבל אם הקילורין עב - מיחזי כרפואה. ואף על גב דגם לח מיחזי קצת כרפואה, מכל מקום לא גזרו בזה ולא חיישינן בזה לשחיקת סממנים, דכיון דלא התירו לו לשרותן אלא מערב שבת איכא הכירא (כן נראה לי לפרש). והעיקר מפני שבימיהם היו גם הבריאים עושים כן לתענוג, ובתוספות (י"ח. ד"ה 'ומתרפאת') כתבו דמיירי דוקא באדם בריא, אבל מרש"י (ק"ח: ד"ה 'ונותן') לא משמע כן. ונראה דאצלינו ודאי אסור, דאין בריאים רגילים בזה, ואין עושין זה אלא לרפואה.

סימן שכח סעיף לא

מעבירין בשבת הגלדים שעלו על פי המכה, וסכין אותה בשמן, אבל לא בחלב, מפני שהוא נמוח והוה נולד. ואפילו בגמר מכה דליכא צערא, והסיכה בהשמן הוא רק לשם תענוג - גם כן מותר, דסיכה לא נאסרה מעולם כמ"ש בסימן שכ"ז, וזה לא מיחזי כרפואה.

ולכן אין נותנין עליה שמן וחמין מעורבין יחד, דזה ניכר שהוא לרפואה. וגם אסור ליתן השמן והמים על גבי מוך, משום סחיטה, ואפילו המים לחוד - אסור מהאי טעמא. אבל שמן לחוד דאיסור סחיטה שלה הוא משום מפרק, אינו אלא בצריך למשקה היוצא, כמ"ש בסימן ש"ך - מותר ליתן על המוך.

וזה שאסור ליתן חמין ושמן, דוקא על המכה, אבל מותר ליתן חוץ למכה ושותת ויורד למכה. ויראה לי דלמנהגינו שאין אנו סכין בחול – אסור לסוך גלדי מכה בשמן, דמוכח שזהו לרפואה, וכמ"ש בסימן הקודם סעיף ב' ע"ש.

סימן שכח סעיף לב

נותנין ספוג וחתיכות בגדים יבשים חדשים על המכה, מפני שאינן לרפואה אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה, אבל לא מבגדים יש[י]נים שהם מרפאים את המכה, וספוג, גם ישן – מותר.

ונראה דספוג מותר גם בספוג שהיא מאיזה מין שהיא סופגת מים בתוכה, וכן ספוג של צמר, כמו שאמרו במיתת רבי חנינא בן תרדיון: 'הביאו ספוגין של צמר והניחו על לבו'. ואפשר דשל צמר דינה כבגדים, וצ"ע. וזה שבגדים יש[י]נים אסורים, הני מילי שלא ניתנו מעולם על המכה, אבל אם היו כבר על המכה - אפילו ישנים מותרים, מפני דשוב אינם מרפאים.

סימן שכח סעיף לג

ונותנים עלה על גבי מכה בשבת, מפני שאינה מרפא אלא משמרה שלא תתחכך בבגדיו, חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה. וכן שארי עלים אם ידועים הם לרפואה – אסור, וכל שכן שאסור ליתן זאל"ב על המכה. וכן אין נותנין גמי על גבי המכה, מפני שגמי מרפא.

וזהו הכל בסתם מכה שאין בה שום סכנה, ואינה בכלל מחלה. אבל יש מכות מסוכנות לפי דברי הרופאים, ואם הסכנה הוא לכל הגוף - הוה כדין חולה שיש בו סכנה, ואם יש בו סכנת אבר - עושים על ידי אינו יהודי, ואיסור דרבנן על ידי עצמו כמו שנתבאר, וזה תלוי הכל לפי דברת הרופאים.

סימן שכח סעיף לד

היתה על מכתו רטייה מונחת מערב שבת, ורטייה היא חתיכה של בגד שנמשח עליה משיחא לרפואה ונפלה בשבת ממקומה, אם נפלה על הארץ - אסור להחזירה. ולאו מטעם איסור רפואה, שהרי היתה עליו מערב שבת, אלא הטעם משום דגזרינן שמא ימרחנה כשיראה שהמירוח נתקלקל, וממרח חייב משום ממחק, כמ"ש בסימן שכ"א.

אבל נפלה על גבי כלי – יחזירנה, דזהו כמו שנשמטה ממקומה, דודאי מותר להחזירה למקומה, דלא אסרו אלא להגביהה מן הקרקע דהוה כנתינה אחרת, דנסתלקה מעשה הראשונה והוה כנתינה לכתחלה (רש"י עירובין ק"ב:), ולא בנפלה על כלי, ורק יזהר כשמחזירה לא יאגדנה אלא בעניבה.

וזה שהתרנו בנפלה על כלי, אינו אלא בנפלה מעצמה, אבל אם הסירה במתכוין - אסור להחזירה. ויש חולקים ומתירים, ואם מצטער הרבה - יכול להניחה על ידי אינו יהודי אפילו לכתחלה.

וזהו ברטייה עשויה מערב שבת, אבל לצוות לאינו יהודי לעשות רטייה בשבת, והיינו למרחה על מקצת בגד דהוי שבות גמור - אסור אפילו במצטער, אלא אם כן חלה בכל גופו מהמכה, אף שאין בזה סכנה - מכל מקום מותר לומר לו לאינו יהודי לעשות לו רטייה ולהניחה על מכתו או חבורתו, וכן אם יש בזה סכנת אבר.

סימן שכח סעיף לה

רטייה המונחת על מכתו מערב שבת - יכול בשבת לגלות מקצת הרטייה ולקנח פי המכה, ומחזיר המקצת על מקומה ומגלה מקצתה האחרת, ומקנח גם שם ומחזירה למקומה. אבל את הרטייה עצמה - אסור לקנחה, מפני שהוא ממרח, ורק מקום המכה יקנח.

ומכה שנתרפאה - התירו לו להניח עליה רטייה המוכנת מערב שבת. ולא חששו לאסור בזה, כיון שאין צריך לרפואתה אלא לשימור בעלמא - לא חיישינן שמא יבא לאיסור שחיקת סממנין. ולא לבד רטייה אסור ליתן לכתחלה על מכה שלא נתרפאה, אלא אפילו אפר מקלה, והיינו סתם אפר - אסור ליתן על מכתו מפני שמרפאה, ורק על ידי אינו יהודי התירו לו אם מצטער הרבה וצריך לכך.

ודע כי במקדש התירו הנחת רטייה לכתחלה, לפי שאין שבות במקדש. (משנה עירובין ק"ב:, ושם איתא: "מחזירין רטייה במקדש", אבל ברמב"ם פרק כ"א הלכה כ"ז איתא כמ"ש. והשיגו הראב"ד, והרב המגיד כתב שנוסחא מוטעת היא ע"ש. ולעניות דעתי נוסחא ישרה היא, דמחזירין דמשנה פירושו הנחה לכתחלה, כפירוש רש"י שם, דמסלקה בשעת עבודה ואחר כך מניחה ע"ש ודו"ק)

סימן שכח סעיף לו

המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה - הרי זה חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא. ורש"י פירש (ק"ז.): מפני בונה פתח או מתקן כלי, אך הרמב"ם כתב מטעם מכה בפטיש.

ואם הפיסה רק כדי להוציא ליחה שבה, ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד - הרי זה מותר לכתחלה, שאינה גמר מלאכה כלל, וכל שכן למאן דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, ואף דלכתחלה אסור, מכל מקום התירו מפני הצער, וטוב לעשות על ידי אינו יהודי אם אפשר (מג"א סקל"ב). ומותר ליטול הקוץ במחט (משנה פרק י"ז), ובלבד שיזהר שלא יוציא דם, שלא לעשות חבורה בשבת (שם).

סימן שכח סעיף לז

אנשים שיש להם אפטור"ן על ידיהם לרפואה, והיינו שהם מנוקבים תמיד וכשנסתם הנקב נותנין לתוכו קטניות שיפתח, צ"ע אם מותר ליתן הקטניות בשבת לתוך הנקב כדי שיפתח, דהא כונתו שיהא פתוח תמיד, והוה כמו לעשות לה פה ואסור, רק דיש לומר כיון שהיה הנקב מכבר מותר (שם).

ולעניות דעתי נראה שזהו כמו להוציא ליחה, דהא הסתימה היא מחמת הליחה, והקטניות מוציאה הליחה ואינה מניחה להרבות ליחה, ועם כל זה לפרקים חוזר ונסתם, ולמה אין זה כמפיס מורסא להוציא ליחה.

וליתן רטייה על האפיטור"א - הוי כבכל המכות דלרפואה אסור ולשמירה מותר (עיין מג"א שם ודו"ק). ולהוציא ליחה – מותר, ואף על פי שיוצא עם הליחה גם מעט דם, אינו מדם הבלוע בגוף אלא דם מכה דמפקד פקיד (שם בשם סה"ת).

ואם מונח חתיכה של בגד על המכה - מותר להחליפה באחרת, דהראשונה נסרחת (שם), ובלבד שלא תהא עליה רטייה המרפאת. ואסור לחכך בשחין בשבת עד שיוציא דם, דדם זה הוא מהגוף (שם) ואינו פקוד. (עיין מג"א שם שכתב דמלשון הש"ע משמע דחיוב דמפיס מורסא לעשות לה פה הוא אפילו שהיה נקב ומרחיבה ע"ש. ובודאי כן הוא להרמב"ם דהחיוב הוא משום מכה בפטיש, אבל לרש"י דהחיוב משום בנין או פתח אין החיוב רק כשהיה סתום, וכן מבואר מלשון רש"י ק"ז. ע"ש ודו"ק).

סימן שכח סעיף לח

מי שנגפה ידו או רגלו, צומתה ביין כדי להעמיד הדם, אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בזה משום רפואה, וכל שכן ביי"ש או בשאר דבר חריף דאסור. ואם הוא מעונג ואיסטניס - אף היין אצלו כמו החומץ ואסור. ופשוט הוא דזהו כשאין שום חשש סכנה בנגיפתו אלא צער בעלמא, ולא הותרה בשבת רפואה לזה.

אבל יש נגיפות במקומות שיש סכנה, כגון נגיפה בצומת הגידין - פשיטא שהותרה לו רפואה לפי פרטי דינים שנתבארו, וזה תלוי באמירת הרופא כמ"ש. ומי שנשמטה פרק ידו או רגלו ממקומו, והיינו שיצא העצם מהפרק ואין שום חשש סכנה בזה - לא ישפשפנה הרבה בצונן, שזהו רפואתו, אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא.

סימן שכח סעיף לט

ודע דדין זה כתבו הטור והש"ע בסעיף ל', ובסעיף מ"ז כתבו עצם שיצא ממקומו מחזירין אותו עכ"ל, והוא תרתי דסתרי.

ובאמת יש מי שחולק על זה, דבגמרא (קמ"ח.) לא התירו רק בעצם הנשבר, ולא כשיצא ממקומו, דזה לשון הגמרא: 'הלכה: מחזירין את השבר' (מג"א סקנ"א).

ולעניות דעתי דברי הטור וש"ע צודקים בשנדקדק למה באמת שינו[י] מלשון הגמרא, אלא בודאי משום דעל שבר ממש לא שייך לשון חזרה אלא דיבוק, כמורגל בלשון הפוסקים: 'שבר אל שבר יחדיו ידובקו', ולשון חזרה אינו אלא בעצם שיצא ממקומו. ובאמת שני דינים נפרדים הם: דודאי להחזירו למקומו – מותר, דאיך אפשר להניחו חוץ למקומו. והך דסעיף ל' הוא ענין אחר: שלא ישפשף המקום במים אחרי שהחזירוהו למקומו, ומה ענין זה לזה.

וראיתי מי שמחלק בין יצא ממקומו לגמרי לחוץ ובין יצא מעט ממקומו (מ"ב בשם שע"ש), ואין זה אלא דברי נביאות וברור הוא כמ"ש בס"ד. ופלא על הרמב"ם שהשמיט לגמרי שני דינים אלו, ושניהם מפורשים במשנה וגמרא שם.

סימן שכח סעיף מ

ויראה לי דטעמו של הרמב"ם הוא דהנה במשנה (קמ"ז.) תנן: "אין מחזירין את השבר, ומי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן וכו'”, ובגמרא אמר שמואל: 'הלכה: מחזירין את השבר'. ובהך דנפרקה היה סבור רב אויא גם כן לומר היפך משנתינו, ואמר ליה רב יוסף היכא דאיתמר איתמר וכו' ע"ש.

ויש להבין מאין ליה לשמואל לפסוק היפך המשנה, ורש"י ז"ל פירש דשמואל סבירא ליה מחזירין תנן ע"ש. וקשה, דאם כן לא הוה ליה לומר בלשון 'הלכה' אלא 'מחזירין תנן', וכן קשה למה היה סבור רב אויא להפך גם הסיפא.

ולכן לעניות דעתי הענין כן הוא: דהנה שמואל היה רופא כידוע, וידע דלפי טבע אנשי דורו אם לא יחזירו את השבר יהיה סכנה, לזה אומר: הלכה דמחזירין את השבר, כלומר דעכשיו סכנה הוא. ולפיכך היה סבור רב אויא דגם דין הסיפא נשתנה לפי טבעי הדורות, ואמר לו רבי יוסף דאין ראיה, כלומר דהגם לענין חזרה אומר שמואל שנשתנה, מכל מקום לענין טרופה בצונן אין הכרח שנשתנה, ויכול להיות שנשתנה ויכול להיות שלא נשתנה ואין הכרע בדבר.

וכיון שהרמב"ם ראה שדינים אלו תלוים כפי טבעי בני אדם, לכן אי אפשר לפסוק בהן הלכה קבועה, ותלוי באמירת הרופאים. ואולי הרמב"ם עצמו שהיה רופא, וידע שלפעמים יש סכנה בזה ובהכרח להשתמש ברפואות ואין ליתן בזה כלל קבוע, והשמיטם ונכלל בכלל מה שכתב בפרק ב': "אם רופא אומר צריך – מחללין". וכמדומני שגם עתה מחזיקים זה לסכנה, ולכן אם יארע ח"ו כזה ידרושו מרופאים ויעשו כדבריהם.

סימן שכח סעיף מא

הנוטל צפורן בכלי בסכין או בשאר כלי - חייב חטאת, דהוה תולדה דגוזז. וביד דהוי שינוי - פטור אבל אסורף כמבואר בגמרא (צ"ד:) וברמב"ם פרק ט' ויתבאר בסימן ש"מ.

ולכן צפורן שפירש ולא בשלימות ומצערות אותו, וכן ציצין שהם כמו רצועות דקות שפירשו מעור האצבע סביב הצפורן ומצערות אותו: אם לא פירשו רובן - אין זה צער כל כך ואסור לגמרי. וכן אפילו פירשו רובן: אם פירשו כלפי מטה - אין זה צער מרובה, אמנם אם פירשו כלפי מעלה ויש לו מזה צער מרובה - התירו לו להסירו כולו בידיו.

אמנם בפירושא דכלפי מעלה נחלקו רש"י ור"ת, דרש"י מפרש כלפי ראשי אצבעותיו, שהתחיל לפרוש לצד הצפורן, ונקרא כלפי מעלה מפני שהן למעלה כשמגביה ידיו. ור"ת פירש להיפך, שפירשו כלפי הגוף, וזה נקרא כלפי מעלה כשאצבעותיו מושפלות למטה. ולכן מפני חשש שני הפירושים - אי אפשר לעשות מאומה, ויכרוך האצבע במטפחת וימתין עד הלילה.

סימן שכח סעיף מב

שנינו במשנה (קי"א.): "החושש בשיניו - לא יגמע בהם את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא". ואוקמה בגמרא: לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע, דבפולט מוכחא מילתא שהוא לרפואה (וצ"ע דאם כן מאי קמ"ל דמטבל כדרכו).

וזהו במיחוש בעלמא, אבל אם מצטער הרבה עד שמזה נחלש הגוף, כבר נתבאר בסעיף כ"ב דהוי סכנה ע"ש (ועיין תוספות שם ד"ה מי שכתבו והוא הדין וכו', וצ"ע מה שייך על זה והוא הדין, כיון שיש לטעות דדוקא מטבל ולא בולע בלא טיבול ודו"ק).

סימן שכח סעיף מג

החושש בגרונו במיחוש בעלמא - לא יערענו בשמן, דהיינו שישהה השמן בפיו, דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד. ואפילו על ידי אניגרון כמבואר בסימן ר"ב ע"ש אסור מהאי טעמא. אבל בולע הוא שמן, ואם נתרפא נתרפא. ויש אוסרין בזמן הזה, כיון דאין דרך הבריאים לעשות כן.

וכל שכן שאסור לומר לאינו יהודי לעשות לו רפואה, וכן בהדין הקודם בחושש בשיניו, דמיחוש בעלמא לא הותרה אמירה לאינו יהודי.

סימן שכח סעיף מד

כתב הטור: גונח מכאב לב, שרפואתו לינק חלב מן הבהמה - מותר לינק בשבת ממנה, ואם הוא מצטער מחמת רעבון - אסור בשבת ומותר ביום טוב עכ"ל.

ובכתובות (ס'.) מפרש הטעם, משום דיונק הוה מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. וביבמות (קי"ד.) אמרינן דמשום צערא לא התירו רק ביום טוב ולא בשבת, ודחה הרי"ף הך דיבמות מפני הך דכתובות. והתוספות חילקו דבכתובות מיירי מצער של חולי, וזה הותרה אפילו בשבת, וביבמות מיירי בצער של רעבון, וזה לא הותרה רק ביום טוב, וזהו דעת הטור.

ורבינו הב"י בסעיף ל"ג כתב: "גונח - מותר לינק חלב מהבהמה, דבמקום צערא לא גזרו רבנן. ויש אומרים דאם אין לו אלא צער של רעב - אסור לינק מהבהמה בשבת" עכ"ל.

ביאור דבריו: דדיעה ראשונה היא דעת הרי"ף, וסבירא ליה מדלא מחלק הרי"ף בין צער חולי לצער רעבון, שמע מינה דשוין הן, וגם בשבת מותר אפילו בצער של רעבון. והגמרא דנקיט גונח, אורחא דמילתא קתני, דהגונח מוכרח דוקא לחלב, אבל רעבון יכול לאכול או לשתות מאכלים ומשקאות אחרים ולא שכיח שיוכרח דוקא לחלב, אבל אם אירע כן – מותר. ואחר כך הביא היש אומרים, וזהו דעת התוספות והטור.

(ומתורץ תמיהת המג"א בסקל"ט, ומ"ש מהרמב"ן דמשום תאוה אין מתירין ע"ש, תמיהני דמה ענין רעב לתאוה, והרמב"ן השיג על המאור שהתיר בשביל תאווה ע"ש ודו"ק)

סימן שכח סעיף מה

לא תטיף אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדרה ותניק את בנה, דלמה תעשה איסור בדבר שאין צורך בזה לתינוק, שהרי יכול לינק מדדיה כדרך כל התינוקות. אמנם יש מתינוקות שאין לוקחין הדד לפיהם עד שתטיף מעט חלב על הדד - מותרת, כיון שזהו צורך התינוק כדי שיאחוז הדד ויניק, וכן אם הרופאים צוו לה להטיף חלב מדדיה על חולה שיש בו סכנה - גם כן מותר.

אבל לחולה שאין בו סכנה – אסור, דזהו איסור דאורייתא מפרק. וכל שכן שאסורה להטיף מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה, ואין בזה סכנה. ויש מי שאומר דבמקום צער גדול – מותר, משום דזהו מלאכה שאינה צריכה לגופה (מג"א סקמ"א). ותמיהני הא לדעת הרמב"ם חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, ומימינו לא שמענו זה ואין לעשות כן.

סימן שכח סעיף מו

אין לועסין מצטכי, והוא שרץ שעושין ממנו זפת, ושום אדם בריא אינו לועסו וניכר לכל שהוא לרפואה, ולא שפין בו השינים לרפואה. ואם עושה זה משום ריח הפה – מותר, כיון שאינו לרפואה. ואף שאפשר שמי שאינו יודע שיש לו ריח הפה יחשדנו שעושה לרפואה, מכל מקום אי אפשר למונעו מזה שהוא הכרח לו להיות בין בני אדם, בשביל חשד חנם.

סימן שכח סעיף מז

כל האוכלים שבריאים אוכלים אותם וכל המשקין שבריאים שותין אותן - מותר לבעלי מיחוש לאכלן ולשתותן לרפואה. ולא שייך לגזור בזה משום שחיקת סממנים, כיון דמאכל בריאים הוא. ולא עוד אלא אפילו הם מהדברים שיפה למקצת דברים וקשה למקצת דברים, כגון טחול שיפה לשינים וקשה למעיים, וכרישין קשין לשינים ויפין לבני מעיים (ברכות מ"ד:), מכל מקום מותר לאוכלן אף שמוכחא מילתא דלרפואה קעביד, מכל מקום סוף סוף בריאים אוכלים זה.

ודע דבברכות (ל"ח.) משמע להדיא דאם מכוין לרפואה – אסור, שאומר שם על הך דכל האוכלין אוכל אדם לרפואה: 'גברא לאכילה קמיכוין, ורפואה ממילא קא הוי' ע"ש.

והרמב"ם בפרק כ"א דין כ"ב כתב: "אוכל אדם... ואוכלן כדי להתרפאות בהן - מותר" ע"ש, ומשמע דאפילו עיקר אכילתו הוא לרפואה. וכן לשון הטור וש"ע סעיף ל"ז שכתבו: "מותר לאכלן ולשתותן לרפואה", משמע דעיקר כונתו לרפואה וצע"ג.

סימן שכח סעיף מח

וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים - אסור לאכלו ולשתותו לרפואה אף על פי שהוא מתוק לחיך, מכל מקום כיון שבריאים אין אוכלים זה, ניכר שהוא לרפואה.

וכתב רבינו הב"י בסעיף ל"ז: "ודוקא מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש - מותר" עכ"ל, כלומר דבריא לגמרי כשירצה לאוכלן – מותר. והטעם צריך לומר דאי אפשר לאסור עליו משום הרואים, כיון שהוא בריא מי יוכל למחות בידו.

אבל לשון הטור כן הוא: "אבל אם אוכל ושותה אותו לרעבו ולצמאו ואין לו חולי - שרי" עכ"ל, משמע דוקא לרעבו ולצמאו, אבל בלאו הכי – אסור, ורבינו הב"י סבירא ליה דאורחא דמילתא נקיט.

אבל אחד מגדולי האחרונים ביאר דדוקא הוא, והביא כמה ראיות לזה דדוקא לרעבו ולצמאו, אבל בלאו הכי - אפילו בריא אסור (מג"א סקמ"ג), וכן נראה לדינא. ולי נראה דאין כאן מחלוקת, וגם כונת רבינו הב"י כן הוא, דבריא מותר לאכלן סתם, שרצונו לאכלן ואינו אוכלן בפירוש לרפואה, כלומר שיתחזקו כחותיו יותר, ובעל מיחוש גם בכהני גוונא אסור.

סימן שכח סעיף מט

ורבינו הרמ"א כתב על זה: "וכן אם נפל למשכב - שרי" עכ"ל. ביאור דבריו: דחולה שנפל למשכב ואין בו סכנה - הותרה לו שבות דאמירה לאינו יהודי, ושיעשה הישראל איסור דרבנן בידים בשבילו יש מחלוקת, כמ"ש בסעיף י"ז, מיהו לענין אכילת דברים שאין הבריאין אוכלין והם טובים לאכילה - ודאי מותר לכל הדיעות, דלא גריעא זה מאמירה לאינו יהודי.

ולא גזרינן בזה משום שחיקת סממנים, כיון שאנו אוסרים לו או לאחר לעשות איזה מעשה באיסור דרבנן, יש היכר לדבר, והאכילה אינה דומה למלאכה ויותר דומה לאמירה לאינו יהודי. (וזהו כונת הב"י שהביא הט"ז סקכ"ה, ודברי הט"ז אינם מובנים כלל. ומ"ש המג"א בס"ק מ"ד ואפילו ישראל אחר מותר לעשות לו וכו' ע"ש, כונתו כיון שיש דיעות בסעיף י"ז דאפילו מעשה ממש מותר, כל שכן דאכילה מותר. ונהי דבמעשה יש חולקים, מכל מקום באכילה הכל מודים. והמחה"ש נדחק בכונתו, והפרמ"ג נשאר בקושיא ע"ש, וכונתו כמ"ש ודו"ק)

סימן שכח סעיף נ

מותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול, ואף על פי שאין רגילין לאכלם כך, מכל מקום כיון שאין זה לרפואת חולי אלא לנעימת הקול - הוה כעונג שבת ומותר.

אמנם מה שרגילים לעשות חלמונים טרופים בצוקער - אסור לטרוף אותן בשבת, כמו שאסור לטרוף דבש עם חרדל ויין עם שחלים בסימן שכ"א סעיף כ"ב ע"ש, ולבד שיש בזה עובדא דחול. והצריך לזה יכין מערב שבת, ובשבת יחזור לכשכשם בכף מעט מעט כמו בשם ע"ש.

סימן שכח סעיף נא

אין עושין אפקטוזין בשבת, והיינו שלוקחין איזה סם כדי להקיא האוכל בכדי שיוכל לאכול עוד, ואפילו בחול אסור בכהני גוונא, משום הפסד אוכלין. אמנם אם מצטער מרוב מאכל בחול - מותר אפילו בסם, ובשבת אסור בסם, דכיון שנוטל לרפואה – אסור. וביד – מותר, והיינו שמשים ידו בעומק לתוך הגרון ומקיא, דכיון שאינו עושה בסם אין לגזור משום שחיקת סממנין.

והחושש במעיו - מותר ליתן עליהם כוס שעירו ממנו חמין, אף על פי שעדיין יש בו הבל. ואף על פי שנתרווח לו על ידי זה, מכל מקום אין זה בגדר רפואה שנגזור בזה משום שחיקת סממנים.

וכל זה כשאין בזה חשש מחלה, אבל אם יש חשש מחלה - ינהגו כפי הדינים שנתבארו לעיל. וכן מי שנשתכר, שרפואתו לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן - מותר לסוכם בשבת, דמה שמפקח שכרותו אין זה בגדר רפואה, וגם אין רגילין לעשות בזה על ידי סממנים. (עיין ט"ז סקכ"ז שאסור להשים לשכור אפר מעשב כתוש בחוטמו, שזהו הולך לרפואות, ויש לגזור משום שחיקת סממנין ע"ש, אבל טאבי"ק שחוק שהכל מריחין בו - מותר)

סימן שכח סעיף נב

אין מתעמלין, דהיינו שדורס על הגוף בכח כדי שייגע ויזיע. ולרמב"ם אם אינו מכוין להזיע – מותר, דהאיסור הוא משום הזיעה, שזהו רפואתן של רוב חולאים, ומביאים הזיעה על ידי סממנים. ולפיכך אסרו כל זיעה, אף אותן שאינן על ידי סממנים (ט"ז סקכ"ח).

ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הריעי, דשמא יבא להשקותו סממנים המשלשלים. וכל זה במקום שאין חולי, אבל בחולה כבר נתבאר לעיל פרטי הדינים.

סימן שכח סעיף נג

מותר לכפות כוס מן מים חמין שהיה בו על הטבור ולהעלותו, וזהו שקורין היי"ב מוטע"ר, וכן מותר להעלות האזנים בין ביד בין בכלי, והיינו גידי האזנים, פעמים שיורדין למטה ומתפרקים האזנים (רש"י עבודה זרה כ"ח:).

והנה רש"י פירש שם שיש בזה סכנה ע"ש, אבל מדברי הרמב"ם פרק כ"א דין ל"א שכתב: "וכן מותר להעלות אזנים... שאין עושין אותן בסממנין כדי לחוש לשחיקה" עכ"ל, ואי בסכנה הרי מותר לחלל שבת גם כן. ובירושלמי (פרק י"ד הלכה ד') חשיב לה בהדי דברים של סכנה ע"ש, וכן מבואר במדרש האזינו וזה לשונו: "אדם שחושש באזנו... וזו מכה האוזן, אם סכנה היא - מרפאים אותה בשבת" ע"ש.

סימן שכח סעיף נד

ויראה לי דרש"י ורמב"ם לא פליגי לדינא אלא בפירושא דמעלין אזנים, דרש"י מפרש לה בגידי אזנים, דפעמים שיורדין למטה ומתפרקין הלחיים וצריך להעלותן, ויש בזה איסור דאורייתא משום בונה, והירושלמי קורא לה בנות אזנים, כלומר שהגידין הן בנות להאזנים, ויש בזה סכנה ומחללין את השבת.

אבל הרמב"ם מפרש שהאזנים עצמן נתרפו מעט, וכשמחזקן אין בזה איסור בונה, וזהו שאומר המדרש: 'אם סכנה היא', כלומר דאם הגידים ירדו - הוה סכנה, ואם האזנים עצמם - אין סכנה ואין עושים בסממנים.

וכן מותר להעלות אונקלי, דהיינו תנוך שכנגד הלב ומעכב את הנשימה שנכפף לצד פנים, שכל אחד מאלו אין עושין בסממנים כדי שנחוש לשחיקה ויש לו צער מהם, ולכן התירו, דאם לא כן הוה לן לאסור אף שאין בזה מלאכה, מכל מקום הוה עובדא דחול.

סימן שכח סעיף נה

וכתב הרמב"ם בפרק כ"א דין כ"א: "כיצד: לא יאכל דברים שאינן מאכל בריאים, כגון אזוב יון ופואה, ולא דברים המשלשלים כגון לענה וכיוצא בהן, וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותם, כגון מים שבשלו בו סממנין ועשבין. ואוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאכול ולשתות, כגון הכסברא והכשות והאזוב וכו', ושותין זיתים המצרי בכל מקום”.

ובדין כ"ט כתב: "אין רוחצין במים שמשלשלין ולא בטיט שטובעין בו ולא במי משרה הבאושין ולא בים סדום ולא במים הרעים שבים הגדול, מפני שכל אלו צער הן, וכתיב: "וקראת לשבת עונג". לפיכך אם לא נשתהה בהם אלא עלה מיד, אף על פי שיש לו חטטין בראשו - מותר" עכ"ל.

וקודם לזה כתב דאסור לעמוד בקרקע דימוסית שבארץ ישראל, מפני שמעמלת ומרפאת עכ"ל, וכמה דברים לא נודע לנו, אך מזה יש ללמוד לדברים הידועים לנו. וטעמא דאינו אסור בלא נשתהה בהמים הרעים, משום דמיחזי כמיקר. ורוחצין במי גרר ובמי חמתן ובמי טבריא ובמים היפים שבים הגדול, אף על פי שהם מלוחים, שכן דרך לרחוץ בהם וליכא הוכחה דלרפואה קעביד. ולוחשין על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה, שהרי לחש בעלמא הוא.

סימן שכח סעיף נו

נותנין כלי על גבי העין להקר, והוא שיהא כלי הניטל בשבת, דזהו רפואה למי שחש בעינו ואין ברפואה זו שום סממנים, לפיכך מותר לעשותה. וכן מקיפין בטבעת את העין כדי שלא יתפשט הנפח, וכן מותר לדחוק בסכין חבורה שלא תתפשט, מפני שבאלו הדברים לא שייך לשחיקת סממנין.

סימן שכח סעיף נז

אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם יצבע את הבגד, ואף על גב דמקלקל הוא את הבגד, מכל מקום אסור מדרבנן, וכל שכן אם הבגד אדום, דאינו מקלקלו. לפיכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחלה לנקות הדם, ואחר כך יניח עליו הבגד או הסמרטוט המוכן מערב שבת.

ויש אומרים שכורך קורי עכביש שקורין סאוועצינ"א על המכה, ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה, ואחר כך כורך עליו סמרטוט, דאז לא יצטבע מהדם. וזהו כשהקור הוא מוכן, דאם לא כן הא מוקצה הוא.

ואסור לדחוק בידיו על המכה, משום דעל ידי דחיקה יצא דם, וחייב משום מפרק, ולכן לא יהדקה בחוזק מטעם זה. וכל שכן שאסור להעמיד עלוקות בשבת, אם לא בחולה שיש בו סכנה, וכל שכן להקיז דם.

סימן שכח סעיף נח

אסור לשום פתילה בפי הטבעת שקורין קרישצי"ר כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא נעצר, דזהו בכלל רפואה, אלא אם כן יעשה על ידי שינוי, שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת. ופשוט הוא דהפתילה צריכה להיות מוכנת מבעוד יום.

וכל שכן שאסור לעשות קריסטי"ר על ידי כלי שקורין קאנ"א, וקרוב לבא בה לידי איסור דאורייתא, ולכן אין לעשותם רק בחולה שיש בו סכנה, וקריסטי"ר פשוט יכול לעשות על ידי שינוי כמ"ש.

ודע שיש מי שאוסר ליתן קורי עכביש על חתך מפני שמרפא, ולעניות דעתי אינו מרפא אלא שמעציר הדם, ולא ידעתי אם זה מקרי רפואה, שהרי בחתך אין זיבת הדם סכנה אלא דבר המאוס, והקורי עכביש מעכב הדם, אך הקור הוא מוקצה. ועל ידי אינו יהודי נראה לי דמותר, והיינו שהאינו יהודי יטול הקור ויניח על מקום הדם.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שכט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שכט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

על מה מחללין שבת
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן שכט סעיף א

כבר נתבאר דכל פקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח, ולכן אמרו חכמים (יומא פ"ד:): "מכבין ומפסיקין בפני הדליקה". כלומר אם נפלה דליקה בחצר שיש בו חשש סכנת נפשות, כגון שיש שם חולה או קטנים שמתוך הבהלה יש טורח רב להוציאם משם שלא ינזקו, ואולי יגיע נזק לגופן - מותר לכבות את הדליקה, וגם להביא כלים מל[י]אים מים דרך רשות הרבים ולהפסיק בהם את האש (תוספות שם). וגם מותר לעשות שני הדברים כיבוי והפסקה, כשיש ספק דאולי דבר אחד לא יספיק (נראה לי).

ולא עוד אלא אפילו אם הדליקה היא בחצר אחרת, רק שיש חשש שאולי תעבור גם לחצר זה, ובחצר זה יש חולה או קטנים וכמ"ש, יכולים לכבות ולהפסיק כמ"ש. ואפילו אם יש ביכולת להוציא החולה והקטן, רק ההוצאה תהיה דרך רשות הרבים, מוטב יותר לכבות, דהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור לרוב הפוסקים מן התורה, משיוציאם דרך רשות הרבים דהוי אב מלאכה (מג"א סק"א). ובהוצאה לכרמלית שוה האיסור דשניהם דרבנן, ורק להרמב"ם שפסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, הוי הכיבוי מלאכה דאורייתא.

סימן שכט סעיף ב

כתב הרמב"ם בפרק ב' דין כ': "היתה חצר שיש בה אנסים וישראלים, אפילו ישראל אחד ואלף אנסים ונפלה עליהם מפולת - מפקחין על הכל, מפני הישראל. פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו אותו חצר - מפקחים עליו, שמא זה שפירש היה הישראל.

נעקרו כולם מחצר זו לילך לחצר אחרת, ובעת עקירתם פירש אחד מהם ונכנס לחצר אחרת, ונפלה עליו מפולת ואינו ידוע מי הוא - אין מפקחין עליו, שכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל, וכל הפורש מהן כשהן מהלכין הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב. לפיכך אם היה הרוב ישראל, אף על פי שנעקרו כולם ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת - מפקחים" עכ"ל.

ביאור דבריו: דהא דאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב אינו אלא בשעת הקביעות, וזהו גם בכל האיסורים, דכל קבוע - כמחצה על מחצה דמי. וגם אפילו אם פירש אחד מן הקבוע, ונפל הספק על זה שכבר פירש, דבתשע חנויות קיימא לן בנמצא הלך אחר הרוב, ובכאן אין הולכין ומפקחים עליו את הגל. אבל אם נעקרו כולם מחצר זה להתפרד כל אחד למקומו, ובעת הילוכם פירש אחד מהם ובא למקומו לחצר האחרת ונפל עליו הגל - אין מפקחין, דכיון דהקביעות בטל לגמרי, הולכין אחר הרוב.

אמנם אם היה רוב ישראל, אף בנעקרו כולם – מפקחין. ולאו דוקא רוב, דהוא הדין מחצה על מחצה, כמ"ש בפרק ט"ו מאיסורי ביאה אלא משום דלא איירי כאן בדין זה ונקיט בלשון רוב ומיעוט (כן נראה לי לפרש וכן משמע מהמגיד משנה וכן משמע מתשובתו לחכמי לוניל שהביא הכ"מ ומה שהקשה הלח"מ מאסופי דפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה כבר בארנו זה באבן העזר סימן ד' סעיף נ"ה ע"ש ודו"ק).

סימן שכט סעיף ג

ולדעת רש"י ותוספות ביומא (פ"ד:): אם פירשו כולם מחצר זה, ונתפרד ונכנס אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת - מפקחים, דכיון שבאלו הנפרשים הוחזק ישראל - אין הולכין אחר הרוב אפילו כשפירשו, ולא כבכל האיסורים.

אבל כשפירשו מקצתן מחצר זה, ואחד מהנפרשין נכנס לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת - אין מפקחין, כיון שלא הוחזק ישראל בהנפרשין, אלא אם כן פירשו רובן או מחצה ,דאמרינן בזה דהוי כהוחזק ישראל בהנפרשין, דאזלינן בתר רובא. ומחצה על מחצה כרוב לענין פקוח נפש, וכן פירשו הראב"ד והרמב"ן כמ"ש המ"מ שם.

סימן שכט סעיף ד

והטור והש"ע סעיף ב' כתבו כהרמב"ם, ותמיהני על רבינו הב"י שהתחיל בלשון אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב ע"ש, הא לאו כללא הוא כמו שנתבאר, ובאמת הרמב"ם והטור לא התחילו בלשון זה. ובתשובות ביאר הרמב"ם דלא קיימא לן כמאן דאמר אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב (עיין כ"מ דסבירא ליה דבזה נחלקו שמואל ור"י, והלכה כר"י).

סימן שכט סעיף ה

ונראה לי בטעם דין זה דהנה רובא דאורייתא, אך התורה אמרה: 'וחי בהם ולא שימות בהן', שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל (תוספות יומא פ"ה.). ונגד זה לבטל דין התורה שהולכין אחר הרוב אי אפשר, ולכן אמרו חכמים דכל שהרוב על מקומו עומד, או מטעם קבוע דהוה כמחצה על מחצה ומחצה על מחצה ודאי הוי כרוב מפני קרא דוחי בהם, דאז כל מה שניזוז מהרוב הזה או מהקבוע הזה - הכל דינו כרוב, אף שלשארי דינים אינו כן, ולזה הוה קרא דוחי בהם.

ולכן בפרוש מקצתייהו – מפקחין, אבל כשנתבטל הרוב הזה או הקבוע הזה, כגון דפירשו כולם - הוה דינו כבכל התורה שהולכין אחר הרוב, וזהו לשיטת הרמב"ם והטור והש"ע.

ולשיטת רש"י וסייעתו הסברא כן הוא: דכל זמן שהרוב או הקבוע כולם במצב אחד עומדים, והיינו שפירשו כולם, לא נתבטל עדיין הקודם, ואין הולכין אחר הרוב דכעת אלא אחר הקבוע הקודם, ולזה מהני קרא ד'וחי בהם'. אבל כשנתחלקו במצבם, והיינו שאלו פירשו ואלו נשארו בקביעותם - נתבטל הקודם ואזלינן בתר השתא, והולכין אחר הרוב של הפרושים ואין מפקחין.

ונעקרו כולם היינו בזה אחר זה, דאי נעקרו כולם בבת אחת הרי זה גם כן קביעות (מג"א סק"ג). אמנם יכול להיות גם נעקרו בבת אחת ונתפזרו זה לכאן וזה לכאן דבטלה הקביעות, כידוע בדיני קבוע ביורה דעה סימן ק"י ע"ש. (ולכן בתינוק שנמצא בעיר שרובה אנסים - אין מחללין שבת, כיון דכל העיר בכל יום פורשים זה לכאן וזה לכאן, לא היה קבוע מעולם כמ"ש המג"א סק"ב).

סימן שכט סעיף ו

וכשם שאין הולכין אחר הרוב בפקוח נפש בכמה פרטים כמ"ש, כמו כן אין הולכין אחר ספק ספיקא ואפילו בג' ספיקות ויותר. ולכן מי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ועוד יש ספק אם יש שם אדם או אין שם אדם, ואפילו אם תמצא לומר שיש שם אדם ספק אנס ספק ישראל - ומכל מקום מפקחין עליו ומחללין את השבת, ובזה נאמר 'וחי בהם', שלא לבא בשום ענין למיתה כמ"ש.

אמנם על מי שחייב מיתה או הבא במחתרת - אין מפקחין, דגברא קטילא הוא (שם סק"ד).

סימן שכט סעיף ז

כשסתרו הגל ומצאוהו חי - מפקחים עד שיוציאוהו משם ויעשו לו רפואות בכל מה שצריך בלי שום שהייה, כמו שהדין בפקוח נפש. ואם מצאוהו מת - פוסקים מלפקח ולא יזיזוהו משם עד הערב.

ואם מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות אלא אם יפקחו יחיה איזה שעות ואם לאו ימות מיד - חיישינן לחיי שעה ומפקחים, וגם על זה נאמר 'וחי בהם'. והא דאמרינן בעבודה זרה (כ"ז:) דלחיי שעה לא חיישינן, לענין לקבל רפואה שיש גם חשש שיכול להיות שעל ידי זה ימות מהרה ע"ש.

אך הענין כן הוא: דאנו חוששין לטובתו בשני הצדדים, והכא חיישינן לטובתו שיחיה עוד איזה שעות, והתם חיישינן לטובתו לקבל הרפואה, שיכול להיות שיתרפא לגמרי. ואי משום שיכול להיות גם להיפך ויקצר חייו באיזה שעות, כיון דבין כך ובין כך ימות - אין חוששין להשעות, דכדאי לסבול זה הספק משום הספק האחר דאולי יתרפא לגמרי, כיון דבלא הרפואה ודאי ימות כמבואר שם (תוספות).

סימן שכט סעיף ח

וכיצד עושים: כשמצאוהו מרוצץ בודקין עד חוטמו, ואם לא הרגישו בחוטמו חיות - אז ודאי מת. ואין חילוק בין פגעו בראשו תחלה ובין פגעו ברגליו תחלה, דבכל גווני אין הבדיקה אם חי אם מת אלא בחוטם, דכתיב: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (גמרא שם).

ואם נפל הגל על הרבה אנשים - מפקחין עד שימצאו כולם. ואפילו אם מצאו עליונים מתים, לא יאמרו דודאי מתו התחתונים גם כן ולמה לנו לחלל שבת - אסור לומר כן, מפני שיכול להיות שהעליונים מתו והתחתונים חיים, ומעשה היה כן (שם).

סימן שכט סעיף ט

לסטים שצרו על בתי ישראל: אם באו על עסק ממון לגזול את ממונם - אין מחללין עליהם את השבת, דבשביל ממון בלבד אסור לחלל שבת. אבל אם באו על עסק נפשות להרוג ולאבד, או אפילו באו סתם והיינו שאין ידוע לנו על מה באו, הוה גם כן כבבירור על עסקי נפשות, דסתם לסטים הם הורגי נפשות - יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת.

ובזמן הקדמון בזמן שבית המקדש היה קיים ובאו לעיר העומדת על הגבול, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש - מחללין עליהם את השבת (עירובין מ"ה.), דעיר כזה אם יכבשוה, נוח ליכבש את כל הארץ (רש"י). ואפילו לא באו עדיין ממש אלא שמוכנים לבא - הוה כספק נפשות ומחללין את השבת.

סימן שכט סעיף י

ויש מי שאומר דהאידנא בזמן הזה אם באו לסטים אפילו רק על עסקי ממון בלבד - מחללין את השבת, מפני שדבר ידוע בכמה בני אדם שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ויעמדו כנגדם ולא יניחו את עצמם שיגזולו ממונם, וזה ידוע בלסטים שאם לא יניחום לשלול ולבוז ממון יהרגום, והדר הוה ליה עסקי נפשות.

ולכן כשבאו על יחיד - מחויב להעמיד עצמו ויניחם לקבל הממון ולא יחלל את השבת, ונאמן הקב"ה שישלם לו כהנה וכהנה, וזה תלוי הכל לפי הענין. ודע דדין זה אי אפשר להיות עתה בעיר שיש מושלים מהמלוכה, שאין העולם הפקר, רק בכפר יכול להיות.

סימן שכט סעיף יא

הרואה ספינה המטורפת ביום ויש בה בני אדם, וכן נהר שוטף ויכול לשטוף אנשים, וכן יחיד הנרדף מפני לסטים - מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם, ולעיל סוף סימן ש"ו נתבאר אם מחללין שבת על מי שרוצים לאנסו ע"ש.

ושנינו בעירובין (מ"ה:): "כל היוצאים להציל חוזרין למקומן". כלומר דהדין הוא מי שיצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות, אבל כשיצאו להציל אנשים - התירו להם לחזור למקומן אפילו מחוץ לתחום. ויש שלא התירו להם זה רק שיהיה להם אלפים אמה לכל רוח, ודבר זה יתבאר בסימן ת"ז בסייעתא דשמיא.

סימן שכט סעיף יב

ודע דכל מין ספק בנפשות מחללין שבת, כגון שצריכין להביא רפואה ממקום רחוק לחולה שיש בו סכנה, וספק אם יש שם הרפואה וגם ספק אם היא מרפא - מחללין את השבת. ואפשר דבספק אם מרפא - אין מחללין, וכן נראה ממשנה דיומא (פ"ג.) דדוקא כשהרפואה ברורה מחללין. ואף שיש בעניין זה כמה ספקות, מכל מקום כיון דהרפואה ברורה צותה עלינו התורה לחלל, ולא במקום שעצם הרפואה אינה ברורה ע"ש.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן של

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן של | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דני יולדת בשבת
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן של סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק ב' דין י"א: "היולדת כשכורעת לילד - הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת. קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכין את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא זועקת בחבליה - מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומא, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה. ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו - מביאין לה, וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חבירתה כלי תלוי בשערה, ואם אי אפשר מביאה כדרכה" עכ"ל.

סימן של סעיף ב

ביאור דבריו: דאף על גב דבכל חולה שיש בו סכנה אין אנו מצריכין לתנאים אם צריך לנר, כמ"ש הרמב"ם עצמו בריש פרק ב' שכתב: "ומדליקין לו נר ומכבין לו נר", ולא כתב אם צריך, וכן לא כתב שם דאם אפשר לשנות משנין.

והעניין כן הוא: דאף על גב דכשכורעת לילד היא מסוכנת, מכל מקום אינה דומה לסתם חולה של סכנה, מפני שזהו טבעו של עולם ועצם הבריאה כן הוא ואין אנו מתפחדים מזה. וגם היא אינה בפחד, ורוב נשים סובלות הצירים במנוחת הנפש, בידעה כי עוד מעט יעברון כי כן ראתה באמה, ולכן באמת קודם הלידה אין כאן חילול שבת כלל ברוב הנשים. ולזה אומר הרמב"ם: "אם צריכה לנר", וכן הוא לשון הגמרא (קכ"ח:) ע"ש, כלומר כשאנו רואין שהיא מתפחדת ודואגת יותר מכל הנשים, ואז בהכרח להדליק לה את הנר ואפילו היא סומא, למען תהיה בטוחה שמביטים עליה ועושים לה כל מה שצריכה, דאם לא כן הפחד עצמה יזיק בה. ולכן גם בהבאת השמן כשאפשר לעשות על ידי שינוי עושין, כיון דבאמת אין צריך לזה אלא מפני פחדה.

ולמה לא כתב גם: 'מכבין לה הנר' כמו בחולי, משום דבחולה יש שצריך לישן ולא תבלבל לו האור, מה שאין כן האשה כשכורעת לילד אינו זמן שינה ואין צריך לעולם לכבות הנר בעדה. אמנם אם אירע מקרה שצריכה – עושין. והטור והש"ע כתבו סתם: 'מדליקין לה את הנר' ואינו כלשון הש"ס, ומכל מקום כוונתם גם כן כן הוא כמ"ש (ולפי מ"ש מתורץ שני הקושיות של המג"א סק"ב ע"ש ודו"ק).

סימן של סעיף ג

חסידים ואנשי מעשה כשהאשה מגיעה לחודש התשיעי מכינין בערב שבת כל מה שצריך, דאולי תכרע לילד בשבת, לא יצטרכו לחלל שבת (שם סק"א בשם ס"ח). ומצרית אין מיילדין אותה בשבת אפילו בדבר שאין בו חילול שבת, וקוראה לה מצרית חבירתה שתעשה בעדה מה שצריך (עיין מג"א סק"ה וסק"ו, ואי אפשר לבאר בזה יותר).

סימן של סעיף ד

ומאימתי נקראת יולדת שמותר לחלל עליה את השבת כשצריכה: משתשב על המשבר, והיינו שאחזוה צירים וחבלים, או משעה שהדם יורד ושותת ממנה, או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרעותיה שאין בה כח לילך, כיון שנראה אחד מאלו הדברים - מחללין עליה את השבת כשצריכה.

וזהו לענין שארי דברים, שאם תצטרך נוכל לעשות תיכף, אבל לקרא חכמה המיילדת - מותר אפילו קודם זמנים אלו, אלא משעה שמרגשת קצת מותר לקרותה אפילו מחוץ לתחום, שהרי אם תצטרך לא נשיגנה כרגע (ט"ז סק"ב).

סימן של סעיף ה

ואחר שילדה הרי היא מסוכנת גמורה עד ג' ימים, ומחויבים לעשות לה כל מה שעושין לה בחול בלי שום עיכוב ובזריזות ועל ידי גדולי ישראל, ככל מה שנתבאר בסימן שכ"ח בחולה שיש בו סכנה. ומבשלין לה מה שצריכה ומחמין לה חמין ומנקין אותה הכל כמו בחול, ואין שואלין על זה לא ברופא ולא בהיולדת.

ואפילו אומרת שאינה צריכה לחלל עליה את השבת - לא צייתינן לה ומחללין, וכן אם הרופא אומר אינה צריכה - לא יקשיבו לדבריו ורופא אליל הוא, וכך גזרו חכמים שכל ג' ימים הראשונים היולדת מסוכנת היא ומחללין עליה את השבת. וזהו דעת השאילתות, וכן נראה מהרמב"ם שכתב: "בין שאמרה צריכה ובין שאמרה אין צריכה", וכן הוא לשון הש"ס. וכיון דלא צייתינן לה, הוא הדין דלא צייתינן לרופא ולכל מי שיאמר אין צריך.

אבל הרמב"ן חולק בזה, וסבירא ליה דאם הרופא והמיילדת אומרים שאינה צריכה, וגם היא בעצמה אומרת כן - אין מחללין, דכמה יולד(ו)ת שאינן צריכות חמין ומסתפקות בצונן. אבל אם אחד מהן אומרים צריכה או נשים שבצדה אומרות צריכה - אין משגיחין באותן שאומרים אין צריכה ומחללין עליה את השבת, ואפילו אנו רואים שאוכלת כשארי בני אדם, אומרים שאינה מרגשת לשעתה (מג"א סק"ח).

ולמעשה נראה דחלילה להחמיר בזה, ואם רואים רק איזה ספק ספיקא שצריכה - מחללין עליה את השבת בזריזות (ועיין רש"י קכ"ט. ד"ה 'בין' ודו"ק).

סימן של סעיף ו

ומשלשה ועד שבעה איתא בגמרא (קכ"ט.): "אמרה: 'צריכה אני' – מחללין, אמרה: 'לא צריכה אני' - אין מחללין", ובסתמא כתבו הרמב"ם והטור דמחללין ע"ש, דהיא עדיין חולה שיש בה סכנה, וכל שכן כשרופא אומר צריכה.

ויש מי שכתב דאם חברותיה אומרות שצריכה - לאו כלום הוא (מג"א סק"ט) כשהיא אומרת אין צריך, וראיתי מי שחלק בזה (הגרי"ב). וכן נראה לי דהנשים יותר בקיאות בענין זה, ולא יהא אלא ספק, וחלילה להחמיר בספק פקוח נפש.

ומשבעה עד שלשים - דינה כחולה שאין בו סכנה, ואין מחללין עליה שבת בעצמם אלא אם כן נתהוה לה חולי, דאז דינה ככל החולאים. ויש נשים חלושות כח שסכנתן נמשך זמן רב, וזה תלוי או בעצמה או ברופא, כדין שנתבאר בסימן שכ"ח.

סימן של סעיף ז

דבר פשוט הוא דהג' והז' והל' ימים חשבינן משעת הלידה ולא מישיבה על המשבר, כמ"ש הרמב"ם שם, וזה לשונו: "חיה, משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד ג' ימים - מחללין וכו'” עכ"ל.

וראיתי מי שרצונו לומר דהכי פירושו: דאדלעיל קאי, והיינו משיתחיל הדם ואחר שתלד עד ג' ימים משתיתת הדם (מ"ב). וחלילה לומר כן ולהחמיר בפקוח נפש (וכן כתב הלח"מ), וכן מפורש בהרע"ב סוף פרק י"ח וזה לשונו: "משעה שהיא יושבת על המשבר ומתחיל הדם להיות שותת עד כל ג' ימים אחר שילדה וכו'” עכ"ל.

וזה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה, וזה לשונו: "אבל אין מתחילין בחילול שבת עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת, ומאותה שעה לתשלום ג' ימים מחללין וכו'” עכ"ל, גם כן הכי פירושו: לתשלום ג' ימים אחר הלידה, דאם כונתו מאותה שעה ג' ימים, מהו זה לשון 'לתשלום', והוה ליה לומר ומאותה שעה ג' ימים, אלא ודאי כמ"ש, ומשום דהוא מילתא דפשיטא לא חש לבאר זה, ואדרבא כתב כן להורות דהג' ימים הם לבד מה שקודם הלידה מזמן המשבר.

סימן של סעיף ח

היושבת על המשבר ומתה - מביאים סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים וקורעין את בטנה ומוציאין הולד, שמא ימצא חי. ואף על גב דהולד אין לו עדיין חזקת חיים - מחללין עליו את השבת אפילו מפני הספק.

ויש אומרים דוקא ביושבת על המשבר, דכבר נעקר הולד, דאז יש להסתפק שמא חי הוא, אבל קודם זה כשמתה - אין מחללין את השבת, משום דודאי כבר מת, ויש אומרים שאין חילוק (עיין מג"א סק"י שני הדיעות).

אמנם לדינא לדידן אין נפקא מינה בזה, לפי שאף בחול אין אנו עושין כן, מטעם דאין אנו בקיאין במיתת האם בקירוב להמיתה, והמיתה הוודאית אצלינו נמשך זמן רב לאחר שבאמת כבר מתה, וממילא דכבר מת הולד. ואצלינו המנהג בכל מעוברת כשמתה להשתדל בכל ההשתדלות שיצא הולד ממנה, ולא ידענו טעמו של דבר, וההמון מחזיקים זה להכרח.

סימן של סעיף ט

"עושין מדורה ליולדת כל ל' יום, אפילו בתקופת תמוז", כן הוא לשון רבינו הב"י בסעיף ו' ע"ש. אבל לשון הגמרא שם: "עושין מדורה לחיה בשבת וכו'”, וגם ברמב"ם שם כן הוא, וזה לשונו: "עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה, מפני שהצינה קשה לחיה הרבה במקומות הקרים. אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה וכו'” עכ"ל.

והטור כתב: "עושין מדורה ליולדת או לשאר חולה... ואפילו בתקופת תמוז" עכ"ל. ואף על גב דבגמרא לא אידכר ל' יום, מכל מקום פסיקא ליה לרבינו הב"י דהוי ל' יום, דכל ל' יום נקראת חיה, דאם לא כן מאי רבותא, וכן כתב המגיד משנה בשם הראב"ד ע"ש.

ופשיטא דהכונה אפילו על ידי ישראל, משום דלגבי צינה היא מסוכנת כל ל' יום, דאי על ידי אינו יהודי, מאי רבותא, הא בכל חולה שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה. והגם שיש לומר דקמ"ל דמותר על ידי אינו יהודי, ולא אמרינן שיש יכולת לעטפו בבגדים ויחם לו, ולא נתיר לו אפילו על ידי אינו יהודי, דזה אין סברא כלל, שזהו מילתא דפשיטא דחולה שאין בו סכנה, כל מה שיראה שטוב לו מותר על ידי אינו יהודי.

וזה שכתב הרמב"ם: 'שהצינה קשה לה במקומות הקרים', אין כוונתו דרק במקומות הקרים מותר, שהרי הש"ס התיר אפילו בתקופת תמוז, אלא דהאמת קאמר, דבמקומות הקרים הצינה קשה לה הרבה כמו שרואים בחוש, ולכן ממילא כשנצטננה באיזה מקום שהוא ובאיזה זמן שהוא - מותר לחלל שבת בשבילה, כיון שאנו רואים שהצינה קשה לה הרבה. (ולא נקיט לשון 'תקופת תמוז' משום דבגמרא הוא על הקיז דם ע"ש, ועל יולדת אמרו לשון 'בימות החמה' ועל הקיז דם כתב לשון 'תקופת תמוז' ע"ש, והטור לא חש בזה כיון שהכל אחד).

סימן של סעיף י

ובמחלוקת הטור עם הרמב"ם בחולה, דהרמב"ם אוסר בחולה לעשות מדורה, וטעמו לפי שאפשר בכרים וכסתות, אבל היולדת מפני חולשתה לא תסבול זה. והטור התיר גם בחולה, וזהו דעת הרי"ף והרא"ש, והמחלוקת תלוי בסוגיית הש"ס שם וחלופי גירסאות כמ"ש במ"מ ובב"י.

ורבינו הב"י לא הזכיר מזה מאומה, דבסימן שכ"ח לא כתב רק: "הקיז דם ונצטנן - עושין לו מדורה" ע"ש, ולא בחולה, משום דדעתו נוטה לדעת הטור, וכנגד הרמב"ם לא רצה לפסוק, לפיכך השמיט את עצמו מזה. וגם בעיקר הדין רפויי מרפיא בידיה, כמ"ש בספרו הגדול, שיש ספק במאי קמיירי: אי בחולה שיש בו סכנה או באין בו סכנה, ולכן לא זכר זה כלל.

ולענין דינא: נראה לעשות זה על ידי אינו יהודי. וכשעשו מדורה ליולדת או לחולה אם רשאים הבריאים להתחמם כנגדה, נתבאר בסימן רע"ו דמותר, וכשהקור גדול אומרים לאינו יהודי לכתחלה להסיק התנור בשבת, דהכל חולים אצל צינה כמ"ש שם.

סימן של סעיף יא

הקב"ה הוכיח את ישראל על ידי יחזקאל הנביא (ט"ז) ואמר: "ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת". ומבואר מזה שיש צער להתינוק אם אין עושין לו כל אלו, ולכן מפני צערו של תינוק התירו חכמים לעשות זה להתינוק בשבת, כיון שאין בזה מלאכות דאורייתא אלא שבותים ועובדי דחול.

וזהו שאמרו בסוף פרק מפנין: 'ומולדותיך ביום הולדת' - מכאן שמיילדים את הולד בשבת, 'לא כרת שרך' - מכאן שחותכין הטיבור בשבת, 'ובמים לא רחצת למשעי' - מכאן שרוחצין הולד בשבת, 'והמלח לא המלחת' - מכאן שמולחין הולד בשבת, דעל ידי מליחה בשרו מתקשה (רש"י). 'והחתל לא חותלת' - מכאן שמלפפין את הולד בשבת, והיינו שמלפפין אותו בחגירות ופסקיאות (שם), ובלשונינו נקרא וויקלע"ן.

וכן טומנין השליא כדי שיחם הולד, וזהו מדרך הסגולה, דהטמנת השליא מביא הולד לידי חימום, ובחול טמנום בארץ ובשבת אסור כמובן, והיה דרכם להטמינה בשבת בצמר או במוכין או בתבן.

סימן של סעיף יב

והנה הרמב"ם כתב: "מפני שסכנה היא לו אם לא יעשו לו כל אלה" ע"ש, ולפי זה אם יצטרך לזה גם מלאכה דאורייתא, כגון להביא סכין דרך רשות הרבים וכיוצא בזה - גם כן מותר. אבל התוספות סוף פרק מפנין כתבו דאין זה אלא צער בעלמא, ולא הותר בזה רק מלאכות דרבנן, דבכל אלו שחשב אין בהן דאורייתא ע"ש.

ונראה לי לענין דינא: כיון דהרמב"ם כתב דהוה סכנה, נהי דהתוספות פליגי עליה, הא יש ספק סכנה דשמא הלכה כהרמב"ם, ובכל ספק סכנה מותר לחלל שבת. ולכן אם צריך לאלו הדברים למלאכה דאורייתא - יעשו על ידי אינו יהודי, ואם אי אפשר - יעשו בעצמם, דספק נפשות להקל (כן נראה לעניות דעתי).

סימן של סעיף יג

וכתבו הטור והש"ע בסעיף ז': "והני מילי בנולד לז' או לט', אבל נולד לח' או ספק בן ז' או בן ח' - אין מחללין עליו אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו" עכ"ל, ובלאו הכי מחזקינן ליה בנפל, ואפילו בספק אין מחללין.

אף על גב דבכל ספק פקוח נפש מחללין, ואפילו באין לו חזקת חיים, כמו בעובר בסעיף ח' להביא סכין דרך רשות הרבים, מכל מקום כאן אין מחללין, מפני שנראה בו ריעותא שלא גמרו שערו וצפרניו, ונראה להדיא כנפל (מג"א סקט"ו).

ויש מי שאומר דבסעיף ח' בעינן לידע דוקא שכלו לו חדשיו (שם), והוא דבר תימא, דבסוף פרק קמא דערכין תני בדין זה: 'ישבה על המשבר', ואטו בלא כלו לו חדשיו אינה יושבת על המשבר, ולכן נראה כמ"ש דבמקום ספק ויש ריעותא בעצם הולד - ודאי לא מחללינן שבתא.

סימן של סעיף יד

תינוק שנולד לח' ודאי, או ספק בן ז' ספק בן ח' שלא גמרו שערו וצפרניו - אסור לטלטלו משום מוקצה, אבל אמו שוחה עליו מניקתו, מפני צער החלב שמצערה כשהדדין מליאין, וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה.

ואף על גב דחולב חייב משום מפרק, זהו כשהחלב אינו הולך לאיבוד, אבל כשהולך לאיבוד אינו אלא איסור דרבנן, ומשום צערא לא גזרו. וכל שכן לרוב הפוסקים דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, כמו במפיס מורסא, דלא גזרו משום צערא.

סימן של סעיף טו

ומיישרין איברי הולד שנתפרקו מפני צער הלידה, ודוקא ביום ראשון, אבל אחר כך - אסור (טור), משום דמיחזי כבונה (מג"א סקי"ח), דדי מה שמיישרין אותו ביום הראשון, ואם אחר כך נתקלקל, אין בזה חשש סכנה אם ימתינו עד הלילה, כמ"ש הרמב"ם בפרק כ"ב דין כ"ו, דאין מתקנין חוליות של שדרה של קטן זו בצד זו מפני שנראה כבונה עכ"ל.

ולא מצאתי ברמב"ם בפרק ב' דמותר ביום הולדה, ולדעתו גם ביום הולדה אסור, משום דאין חשש בזה. והטור והש"ע למדו דין זה מהא דאמרינן ריש פרק כל הכלים: "אסובי ינוקא - רב ששת שרי", ופירשו רש"י ותוספות דזהו ליישר איבריו ע"ש, ולכן הוכרחו לחלק בין יום הלידה לאחר כך, כמ"ש התוספות שם.

אבל הרמב"ם נראה לי שיפרש כפירוש הערוך, וזהו הדין שכתב רבינו הב"י בסעיף י"א: דאם נפלה ערלת הגרון של הולד - מותר לשום אצבע לתוך פיו ולסלק הערלה למקומה, אף על פי שפעמים שמקיא עכ"ל. ולכן להרמב"ם היישרת האיברים - גם ביום לידתו אסור.

ומותר לכרוך הולד בבגדים שלא יתעקמו איבריו וליישב איבריו וליישרם, דאורחיה בכך והוה כמאכיליהו ומשקיהו, אבל בחומרי שדרה - אסור אפילו על ידי ליפוף בגדים (ב"ח). ודע דזה שנתבאר בסעיף הקודם דספק בן ז' אסור לטלטלו, יש מתירין לטלטל כל הספיקות וכן המנהג (מג"א סקט"ז בשם אגודה), וכן משמעות הש"ס והפוסקים (שם), דאין להחמיר בטלטול מוקצה של אדם מפני הספק, אלא אם כן ידוע שנפל הוא ודאי, כגון שבעל ופירש, אבל בספק - מטלטלין (שם).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שלא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שלא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דני מילה בשבת
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן שלא סעיף א

כבר נתבאר ביורה דעה סימן רס"ו דמילה בזמנה דוחה שבת, ושלא בזמנה אינה דוחה שבת, ובארנו שם בסעיף כ"ה דמילה הותרה בשבת ולא דחויה ע"ש.

ועושים כל צרכי מילה בשבת: מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליו כמון השחוק מערב שבת, ונתבאר שם דאין חילוק בין מוהל אחד להרבה מוהלים, ושלכתחלה יכולים גם בשבת למול ג' מוהלים: זה חותך וזה פורע וזה מוצץ, דלא כיש מחמירין לומר דבשבת לא ימול רק מוהל אחד ע"ש.

סימן שלא סעיף ב

וכל זמן שלא סילק ידו מן המילה - חוזר אף על ציצין שאין מעכבין את המילה לחותכם, ואפילו סילק ידו מן החיתוך, כל זמן שעוסק הוא או אחר בפריעה, מקרי לא סילק ידו. אבל אחר הפריעה - מקרי סילק ידו, דהמציצה אינה אלא משום סכנה.

ומה נקרא ציצין המעכבין את המילה: בשר החופה רוב גובהה של העטרה במקום אחד, אפילו דק מאד, ובשר החופה מיעוט גובהה של העטרה, מקרי ציצין שאין מעכבין. וכן הפריעה, אם לא פרע כדין - חוזר עליה גם אחר כך, וכן במציצה, אם לא מצץ כראוי או אפילו יש אצלו ספק אם מצץ כראוי אם לא - חוזר ומוצץ, כדין כל ספק סכנה שדוחה שבת.

ויראה לי דגם בחיתוך, אם יש אצלו ספק אם זהו מהציצין המעכבים אם לאו, כגון שקשה לכוין אם הבשר חופה רוב העטרה אם לאו, וכן בפריעה כשיש ספק - חוזרף שהרי כיון דהתורה התירה שבת גבי מילה, התירה לו עד שיצא הספק מלבו אם מל כראוי אם לאו, והרי אם לא מל כדין, הוה חילול שבת שלא במקום מצוה. והרי אף על ציצין שאין מעכבין יש מחלוקת בגמרא (קל"ג:), ויש שסוברין שחוזר גם עליהם ע"ש, אלא דאנן לא קיימא לן כן. מיהו במקום ספק - ודאי דחוזר. ופשוט הוא דגם בציצין שאין מעכבין, אחר השבת חוזר עליהן.

סימן שלא סעיף ג

כתב רבינו הב"י בסעיף ג': בן שמנה: אם גמרו שערו וצפרניו - מלין אותו בשבת (דבר ז' הוא ואשתהי), ואם לא גמרו, אפילו הוא ספק בן ז' ספק בן ח' - אין מלין אותו, ואין צריך לומר בן ח' ודאי. ואם הוא בן שבע ודאי, אפילו לא גמרו שערו וצפרניו - מלין אותו" עכ"ל.

ויש בדברים אלו הויות רבות, וכן בדברי הרמב"ם יש סתירות בענין זה, ובארנוהו בס"ד ביורה דעה סימן רס"ו מן סעיף כ"א עד סעיף כ"ד, ובאבן העזר סימן קנ"ו מן סעיף ה' עד סעיף י"ג ע"ש.

סימן שלא סעיף ד

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ודרשינן: ביום השמיני - אפילו בשבת, דהך 'ביום' מיותר הוא, והוה ליה לכתוב 'ובשמיני', שהרי אימים קאי, כדכתיב מקודם: "וטמאה שבעת ימים" (עיין שבת קל"ב:). והך 'ערלתו' גם כן מיותר, שהרי כבר נתבאר בפרשת לך לך מקום המילה, והוה ליה לכתוב: 'וביום השמיני ימול', ודרשינן מבשר לענין בהרת (קל"ג.), שיכול למול במקום בהרת, ונתבאר ביורה דעה שם.

ומ'ערלתו' דרשינן דדוקא ערלה ודאי דוחה שבת, ולא ערלה ספק, כגון אדרוגינוס שהוא ספק זכר ספק נקבה - אין מלין אותו בשבת. וכן לא כשהזמן ספק, כגון שנולד בין השמשות, והיינו אחר שקיעת החמה, דמיד אחר השקיעה מתחיל הספק. אבל קודם השקיעה, אפילו אם כבר קבלו שבת, אין זה שייך לזמן המילה.

והנה בנולד בשבת בין השמשות - פשיטא שנמול ליום א', דאפילו בימי החול כהאי גוונא נמול למחר, דשמא אינו עדיין שמיני שלו, אלא אפילו נולד ביום ו' בין השמשות - אין מלין אותו בשבת, דשמא היה יום וזמנו בערב שבת, והוה בשבת מילה שלא בזמנה דאינה דוחה שבת. ויש לפעמים שמצד הספק נמול לשנים עשר, ונתבאר ביורה דעה שם.

וכן בנולד כשהוא מהול - אין מלין אותו בשבת, וזה נכלל גם כן ב'ערלתו', כלומר ערלה גמורה ולא נולד מהול, דאפילו אם מחויבים להטיף ממנו דם ברית, מכל מקום אינו דוחה שבת (קל"ה.). ועיקר קרא הוא לאנדרוגינוס ולנולד כשהוא מהול, דלספק זמן לא אצטריך, דממילא לא נחלל שבת מספק בידים (תוספות שם). אבל אנדרוגינוס, כיון שמחויבים למולו, וכן נולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, הייתי אומר שימולו אותן בשבת - קמ"ל קרא שלא ימולו אותם בשבת.

והרי"ף כתב דנולד מהול הוה ספיקא דדינא אם מחללין עליו שבת אם לאו ע"ש, ולפי זה לא שייך לומר דמקרא דרשינן, וצריך לומר דקרא אינו אלא לאנדרוגינוס. (וצ"ע דהא ר"י סבירא ליה במשנה קל"ד: דאנדרוגינוס דוחה שבת, ומפרש בגמרא קל"ז דדריש מקרא ד'כל זכר' דאנדרוגינוס מחויב במילה מן התורה, ורבנן סבירא ליה דאינו מחויב, אם כן גם לאנדרוגינוס אין צריך. והתוספות קל"ה. בסוף ד"ה 'ולא' כתבו דעיקר קרא לנולד מהול ע"ש, ואם כן להרי"ף קשה וצ"ע ודו"ק).

סימן שלא סעיף ה

נולד מהול מקרי כשנראה מהול גם שלא בקישוי, דאם רק בקישוי - אין זה כלום. ולפלא שלא נהגו אצלינו להביט על נולד מהול בשבת, דאולי אסור למולו בשבת. ואפשר משום דלא שכיח שיהא נראה מהול גם שלא בשעת קישוי, אבל אם נמצא ודאי דאסור למולו בשבת או ביום טוב.

וכן יוצא דופן או כותית שילדה ואחר כך נתגיירה (בימים קדמונים) - אין מילתן דוחה שבת, ובגמרא שם דרשינן להו מקראי ע"ש. וכן מי שיש לו שתי ערלות, והיינו שני עורות זה על גבי זה או שני גידין (|רש"י קל"ה:). ויש מי שפירש שני עורות על הפריעה (פמ"א), והוא דבר תימה, דזה לא מינכר כלל, ובכמה ילדים שיש שני עורות דקים על מקום הפריעה, ואין זה שינוי כלל, אלא הכוונה על עור העב של הערלה ממש שיש עוד עור (ועיין במחה"ש סק"ד).

סימן שלא סעיף ו

מילה דוחה שבת ולא מכשירי מילה שהיה יכול לעשות מערב שבת, לפיכך אם לא הביא איזמל למילה מערב שבת - לא יביאנו בשבת מרשות הרבים, ואפילו מכרמלית אסור להביאו, אף על גב דעל ידי זה לא ימולוהו היום, דהעמידו חכמים דבריהם אפילו במקום כרת.

ולומר לאינו יהודי לעשות מלאכה או להביא האיזמל, פסק רבינו הב"י בסעיף ו' דאם הוא דבר שא(י)לו עשאו הישראל לא היה רק איסור דרבנן - מותר לומר לאינו יהודי לעשותו, דהוה שבות דשבות במקום מצוה. אבל אם היה דבר שא(י)לו עשאו הישראל היה בו איסור דאורייתא - אסור לומר לאינו יהודי לעשות, דלא דחינן שבות דאמירה לאינו יהודי משום מצוה ע"ש.

אבל לפי מה שכתב רבינו הרמ"א לעיל סימן רע"ו, דמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת ע"ש, כל שכן דיש להתיר לצורך מילה. והן אמת דבשם לא קיימא לן כן כמ"ש שם, מכל מקום במילה יש לסמוך על דיעה זו לענין אמירה לאינו יהודי להביא דרך רשות הרבים את האיזמל, או לתקן האיזמל כשצריך (עיין מג"א ססק"ה).

אבל על ידי ישראל בעצמו - אסור בכל מין שבות, וכל שכן לתקן הצפורן, שיש בזה גררא דאב מלאכה. וכן אסור להביא התנוק לבית הכנסת אפילו על ידי אינו יהודי דרך חצר שאינה מעורבת, וכל שכן דרך כרמלית, שהרי יכולין למולו בביתו (שם). ויש מי שאומר שאם המוהל הוציא הסכין מידו שוב אסור לו לטלטלו ולהצניעו, דהוא מוקצה (שם), וכן אסור להדיח דמו של הסכין (שם), ואנחנו בארנו בס"ד ביורה דעה שם בסעיף י"ד וסעיף ט"ו דמותר ע"ש.

סימן שלא סעיף ז

לא היה לו כמון שחוק מערב שבת, או אצלינו שלא שחקו העץ הרקוב שקורין פולווע"ר מערב שבת - אסור לשוחקו בשבת, אלא לועס על ידי שינוי, והיינו בשיניו. וכן במקום שדרך ליתן יין ושמן על המילה, והיינו שמערבים יחד היין והשמן וטורפין אותן בחזקה, אם לא טרפן מערב שבת - אסור לטרוף אותן בשבת. וכן אם לא עירבן ביחד מערב שבת - לא יערבם בשבת, אלא יתן כל אחד לבדו, או כשיתנם ביחד יתנם על ידי איזה שינוי.

ודע דכל זה הוא קודם המילה, אבל אם כבר מלו וראו שאין כמון ואין שמן ויין - פשיטא שמחללין עליו את השבת, שהרי אחר המילה הוא מסוכן.

סימן שלא סעיף ח

יש שעושים להכיס אחר המילה כמין חילוק, כעין כיס דחוק שמכסים ראש הגיד עד העטרה, וקושר שם שלא יחזור העור לכסות הגיד. ואם לא הכינו זה מערב שבת - אסור לעשותו בשבת, אלא כורך עליו סמרטוט, ואם אין לו סמרטוט בביתו, כורכו על אצבעו דרך מלבוש לשנות מדרך הוצאתו בחול, ומביאו דרך חצר אחרת אפילו לא נשתתפו יחד, אבל דרך רשות הרבים - אסור (מג"א סק"ח).

וזה אסור אף לאחר המילה, שהרי אין עושין זה לרפואתו אלא שלא יחזור העור לכסות הגיד, ואם לא יעשוהו היום יעשוהו למחר, ומה בכך.

סימן שלא סעיף ט

כתב הטור: "אסור לומר לאינו יהודי לפני המילה להחם חמין לצורך המילה, דכיון שיש בו איסור דאורייתא - לא התירו אמירה לאינו יהודי. אבל באיסור דרבנן, כגון להביא דרך מבוי שלא נשתתפו או בחצר שלא עירבו - מותר לומר לו לאינו יהודי להביאם. וכן אם היה לאינו יהודי מים שחימם בשבת לצורך עצמו, או שעבר ישראל וחימם אותם - מותר לרוחצו בהם. ואף על פי שאסרו רחיצה בכל הגוף אפילו במים שנתחממו מערב שבת, במילה התירו" עכ"ל.

מבואר מדבריו דלהביא על ידי אינו יהודי החמין דרך רשות הרבים – אסור, אבל לפי מה שכתבנו בסעיף ו' יש להתיר ע"ש. וזהו הכל קודם המילה, אבל לאחר המילה - מסוכן הוא ומותר הכל, כדין חולה שיש בו סכנה.

סימן שלא סעיף י

והרמב"ם בפרק ב' דין ט"ו כתב: "מרחיצין אותו לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי למילה בחמין שהוחמו בשבת, מפני הסכנה". וכן כתב ב|פרק ב' דמילה דין ח' וזה לשונו: "מקום שדרכן לרחוץ את הקטן - מרחיצין אותו בשבת ביום המילה, בין לפני המילה בין לאחר המילה, או בשלישי למילה שחל להיות בשבת, בין רחיצת כל גופו בין רחיצת מילה, בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת, מפני שסכנה היא לו" עכ"ל.

ודבריו תמוהים, דלפני המילה הא לא שייך סכנה. ואמנם הוא בעצמו ביאר בתשובות לחכמי לוניל, דכונתו רק אשלישי למילה (ע"ש בכ"מ). ואדרבא אפילו לאחר המילה אם אין חמין מוכנים - לא ימולו ולא יחמו, אלא אם כן נשתפך לאחר המילה, דאז בהכרח להחם. וזה שכתב 'לפני המילה' הוא לענין שהתירו לו רחיצת כל גופו.

סימן שלא סעיף יא

וזה לשון רבינו הב"י בסעיף ט': "בזמן חכמי הגמרא, אם לא היו רוחצים את הולד לפני המילה ולאחר המילה וביום ג' למילה במים חמין, היה מסוכן, לפיכך נזקקו לכתוב משפטו כשחל בשבת. והאידנא לא נהגו ברחיצה כלל, ודינו לרחוץ בשבת אם רצו כדין רחיצת כל אדם" עכ"ל, כלומר ואסור לרחוץ לו כל גופו, אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת.

סימן שלא סעיף יב

אבל רבינו הרמ"א כתב עליו וזה לשונו: "ובמדינות אלו נוהגים לרוחצו לפני המילה בחמין שהוחמו מאתמול, ולאחר המילה במוצאי שבת, וכן אם היה ג' למילתו בשבת ורואים שיש צורך לרחצו, מכינים לו חמין מערב שבת ורוחצים אותו בשבת. וכל זה מן הסתם, אבל אם רואים שיש לחוש לסכנה אם לא ירחצו אותו אחר המילה - בודאי מותר לרחצו ולחלל עליו שבת, מידי דהוה אשאר חולה שיש בו סכנה" עכ"ל.

ביאור דבריו: דמנהגינו לא כדברי הגמרא שמחללין שבת על רחיצה שלאחר המילה ושל יום הג', לפי שאנו מחזיקים שאין זה הכרח להתינוק. ומכל מקום אין אנו נוהגים כדברי רבינו הב"י, לאסור הרחיצה לגמרי אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת, אלא אפילו קודם המילה רוחצין כל גופו בחמין אלו, מפני שאנו סוברין שהגם שאין הכרח בהרחיצה, מכל מקום הוא טוב להתינוק.

ולכן רוחצין כל גפו לפני המילה, ורק לאחר המילה ממתינים עד הלילה, מפני שסוברים שכיון שרחצוהו מקודם שוב אינו נצרך כלל עד הלילה, ואסור לרחוץ כל גופו. וכן ביום השלישי אין אנו מחזיקין להכרח גדול אלא לטובה בעלמא, ומרחיצין כל גופו על ידי חמין שהוחמו מערב שבת.

וכל זה בסתמא, אבל כשרואין הכרח - מחללין שבת. ופשוט הוא שיזהרו שלא לרחוץ על ידי סדין אלא בידים, כי היכי דלא ליתי לידי סחיטה.

וכבר נתבאר ביורה דעה שם, דאדם שלא מל מעולם לא ימול פעם הראשון בשבת, וכן מי שלא פרע מעולם לא יעשה הפריעה ראשונה בשבת, דשמא יקלקל ויעשה חבורה שלא במקום מצוה. אבל אם מל או פרע פעם אחד - מותר בפעם השני לעשות בשבת, ואפילו אם הוא אבי הבן ע"ש, ועוד נתבארו שם כמה דיני מילה בשבת ע"ש

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שלב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שלב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא ליילד הבהמה בשבת
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן שלב סעיף א

שנו חכמים במשנה דשבת (קכ"ח:): "אין מיילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין ומיילדין את האשה בשבת וכו'”.

ונראה לי דהכי פירושו: שהתנא מבאר לנו ההפרש הגדול שבין אשה לבהמה, דבהמה אין מיילדין אפילו ביום טוב, והאשה מיילדין אפילו בשבת, ולכן שנה זה במסכת שבת ולא במסכת יום טוב. ולפי זה הא דתנן: 'אין מיילדין ביום טוב' הוה כא(י)לו אומר: 'וכל שכן בשבת'.

ולפי זה יש להסתפק הך דמסעדין אם זהו רק ביום טוב, או דילמא כיון דעיקרא דמסכת היא שבת, וזה שאמר ביום טוב הוא לרבותא כמ"ש, אבל באמת הוה כאלו תנן בשבת, וממילא דגם הך דמסעדין הוה גם בשבת.

סימן שלב סעיף ב

וזהו דעת הטור שכתב: "אין מיילדין את הבהמה בשבת, אבל מסעדין וכו'”, והרא"ש נסתפק בזה בשם הר"י ע"ש, ולהטור פשיטא ליה, ובפרט שזהו דרבנן וספיקא לקולא, ובפרט במקום צער בעלי חיים.

ורבינו הב"י בסעיף א' השמיט את עצמו מזה, שכתב: "אין מיילדין את הבהמה בשבת" עכ"ל. ויש מי שאומר דאוסר גם לסעד (מג"א סק"א), ואינו נראה, דאם כן הוה ליה לבאר, אלא משום דספוקי מספקי ליה, כמ"ש בספרו הגדול, ולהורות כנגד הטור לא רצה, ולכן אשתמט מזה לגמרי. ונראה לי דהסומך על דעת הטור לא הפסיד (וכן נראה דעת הב"ח ורלנ"ח והט"ז ות"ש ע"ש, ולפי מ"ש דברי הטור ברורים בטעמם ומתורץ קושית הב"י, ואין צריך לדוחקי המפרשים ע"ש ודו"ק).

סימן שלב סעיף ג

כיצד מסעדין: אוחזין את הולד שלא יפול לארץ, ונופח לו בחוטמו ונותן לו דבר לתוך פיו כדי שיניק (גמרא), מפני שנחיריו סתומים על ידי רירין, ונופח בחוטמו שיפתחו הנקבים, ונותן דד של אמו לתוך פיו (רש"י).

והרמב"ם בפירוש המשנה כתב: 'אין מיילדין', הוא משיכת הולד מן הרחם, ו'מסעדין', שעוזרין הבהמה בהתרת רגליה וניעורה ונענועה וכיוצא בו עכ"ל, דסבירא ליה דהגמרא לא חשבה כל הדברים, והכלל הוא דדבר שהוא סעד לה – מותר.

ובירושלמי אומר איזה הסיוע: מביא יין ונופך לתוך חוטמו ונותן ידו למטה ומקבל, ושומט דדיה ונותן לתוך פיו ע"ש, והרמב"ם לא הזכיר דין זה בהלכות שבת.

(בגמרא איתא: "מרחמין היינו על בהמה טהורה ביום טוב וכו'”, וכתבה הטור לקמן בסימן תקכ"ג, ובכאן לא הזכיר זה, ויש להסתפק אם זה דמי למסעדין. והא דנקיט 'ביום טוב', משום דכל הענין הוא ביום טוב מטעמא דכתבינן, או שבזה הכל מודים שאין עושין בשבת. ולעניות דעתי הטורח הכל אחד, ואין הפרש בין זה לזה, והטור סמך אדלקמן, כיון דבבהמה דין אחד לשבת וליום טוב, לא חש להאריך ודו"ק).

סימן שלב סעיף ד

אין מפרכסין לבהמה גלדי מכה בשבת, והיינו להעביר הגלדים, ולא סכין את המכה בשמן, דכל זה הוא רק לתענוג לה, ואין טורחין בשבת בשביל תענוגה. ולכן אין האיסור רק בגמר מכה, דאז אינו אלא משום תענוג, אבל בתחלת מכה דאיכא צערא אם לא יעשו לה – מותר, דכדי להסיר צערה מותר לטרוח בשבילה.

ולכן אם אכלה כרשינין הרבה ומצטערת מריבוי האכילה - מותר להריצה בחצר, והיינו שתרוץ ותתייגע ותתרפא, דבשביל צערה מותר להטריח. ודוקא בחצר, אבל במקום רבים – אסור, דמיחזי כי עובדא דחול. ואף על גב דזהו רפואתה, ואם כן למה לא אסרו משום שחיקת סממנים, משום דבבהמה לא שייך שחיקת סממנים (ט"ז סק"ב).

וכן אם אחזה דם - יכול להעמידה במים כדי שתצטנן, משום שיש לה צער. ואם צריכה להקזת דם - אסור אפילו לומר לאינו יהודי שיקיז לה, אך אם יש ספק שמא תמות אם לא יקיזו לה - התירו לומר לאינו יהודי שיקיז לה, דמתוך שבהול על ממונו אי לא שרית ליה יעשה בעצמו (מג"א וט"ז סק"ג). ולכן מי שיודע בעצמו שאינו בהול כל כך לחלל שבת, נכון לימנע את עצמו מזה, והקב"ה ישלם לו שכרו.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שלג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שלג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא לפנות אוצר בשבת
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן שלג סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק כ"ו דין ט"ו: "אוצר של תבואה או של כדי יין, אף על פי שמותר להסתפק ממנו - אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, כגון שפינוהו להכנסת אורחין או לקבוע בו בית המדרש. וכיצד מפנין אותו: כל אחד ואחד ממלא ד' או חמש קופות עד שגומרין. ולא יכבדו קרקעיתו של אוצרף אלא נכנס ויוצא בו ועושה שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו" עכ"ל.

סימן שלג סעיף ב

ביאור דבריו: לדברי המגיד משנה והכ"מ כן הוא, דאנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת שעשאו אוצר והסיח דעתו מהם, וזהו שאומר: "אף על פי שמותר להסתפק ממנו לאכול ולשתות", דלית לן איסורא דמוקצה, מכל מקום לפנותו כולו אסור משום טירחא אלא לדבר מצוה, ואפילו לדבר מצוה לא יפנה כל אחד יותר מד' או ה' קופות עד שיגמורו.

ומכל מקום לא יכבדו קרקע האוצר, שלא יבא להשוות הגומות, דהוי מלאכה דאורייתא משום בונה. וזה שכתב: "אלא נכנס ויוצא בו ועושה שביל ברגליו" לא קאי אדלעיל, אלא אדבר הרשות קאי, דלדבר הרשות לא הורשה לפנות כלל, אלא כשרוצה ליכנס שם יכנס ועושה שביל ברגליו (וצ"ע, דהלשון משמע להדיא דכולי חדא מילתא היא).

סימן שלג סעיף ג

ולעניות דעתי נראה כונה אחרת בהרמב"ם, דאף על גב דעל פי סוגית הש"ס (קכ"ז.) הך דעושה שביל ברגליו הוי בדבר הרשות ע"ש, מכל מקום הרמב"ם ביאר דבריו על פי הירושלמי, ששואל: "מהו לפנות מן האוצר כסדר הזה, נשמעינה מן הדא: ושוין שלא יגע באוצר, אבל עושה הוא שביל ונכנס ויוצא" עכ"ל. ואינו מובן מה זו שא[י]לה, הא במשנה תנן 'מפנין', ועוד איך אומר 'ושוין שלא יגע באוצר', ואיך לא יגע כיון שמפנין.

אלא דהכי פירושו: דבמשנה תנן מפנין אפילו ד' וה' קופות וכו', אבל לא את האוצר, ופירושו שלא יגמור את האוצר משום אשוויי גומות כמ"ש, ונמצא דאוצר נקרא הקרקע של האוצר. וזהו ששואל: מהו לפנות מן האוצר כסדר הזה, כלומר דאולי מה ששנינו אבל לא את האוצר פירושו שאדם אחד לא יגמור הקרקע של האוצר, אבל כסדר הזה והיינו שכל אחד יפנה מקום של ד' וה' קופות מותר, או לגמרי אסור.

והביא מברייתא: ושוין שלא יגע באוצר, היינו בקרקע האוצר. אמנם אם כן אף על פי שפינו התבואות, מכל מקום עדיין נשאר הרבה על הקרקע וקשה לילך שם, ולזה עושה שביל ברגליו לפנותם לכאן ולכאן ונכנס ויוצא, וזהו גם כונת הרמב"ם, ואין זה סתירה להש"ס שלנו דלא מיירי בזה (והק"ע והפ"מ טרחו בפירוש הירושלמי ע"ש).

סימן שלג סעיף ד

והטור והש"ע כתבו: "וכיצד מפנהו: אם היה האוצר גדול, מפנה ממנו חמשה קופות. לא היה בו אלא חמשה קופות, מפנה מהם ארבעה, אבל כולו לא יפנה, שמא יבא להשוות גומות" עכ"ל. ויש אוקימתא כזו בגמרא שם, והרמב"ם פסק כאוקימתא אחרת.

וכמה שיעור קופה: איתא בירושלמי: של ג' סאין ע"ש, שכל קופה מחזקת ג' סאין. וכתבו דאף על גב דלדבר הרשות אסור להתחיל את האוצר משום טירחא, מכל מקום אם התחיל לפנות מבעוד יום - מותר לפנות בשבת גם לדבר הרשות (ב"י ומג"א). ויש מי שחולק בזה, דבשלמא אם היה האיסור משום מוקצה שייך לחלק בין התחיל מבעוד יום ללא התחיל, אבל איזה ענין הוא לטירחא, דאטו כשהתחיל מבעוד יום ליכא טירחא (ט"ז).

ולעניות דעתי נראה כדיעה ראשונה, דאטו טירחא אסורה בשבת, ואם ישא שלחן כבד האם ליכא טירחא. אלא דהענין הוא דאף על גב דלית לן מוקצה, מכל מקום הא מובדל הוא מזה, ואין להתחיל בדבר המובדל כשיש טירחא. אבל כשהתחיל מבעוד יום - אין זה דבר המובדל, והוה ככל הטרחות שבבית.

סימן שלג סעיף ה

וכתב רבינו הרמ"א: דכל שבות שהתירו משום צורך מצוה - התירו גם לצורך אורחים, ולא מקרי אורחים אלא כשנתארחו אצלו בביתו או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים, אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו - לא מקרי אורחים ואינה סעודת מצוה רק סעודת רשות עכ"ל.

וכשזימן חבירו לכבוד האורח שאצלו - מקרי סעודת מצוה (ט"ז), ואפילו באורחים המצוה היא להבעל הבית ולא להאורחים, ואצלם מקרי זה סעודת רשות (מג"א סק"ה). וכשזימן חבירו מפני שחבירו תלמיד חכם, נראה לי דמקרי סעודת מצוה.

סימן שלג סעיף ו

כשמפנה אלו הקופות הארבעה או החמשה, יכול לפנותם לאיזה מקום שירצה: לגגות ולעליות ולעלות בסולמות עליהם להניחם שם (עיין ב"י). אך יזהר כשמפנם, לא יחלקם בקופות קטנות להוליכם בהרבה פעמים כדי להקל המשוי, מפני שכנגד זה מרבה בהילוך, ואוושי מילתא טפי, ועיין מ"ש בסימן שכ"ג סעיף ו'.

ואלו ד' או ה' קופות שמפנה היינו לאורח אחד, ואם באו לו הרבה - מפנה כשיעור הזה לכל אורח ואורח. ובלבד שלא יפנה אחד לכולם, דאיכא טירחא יתירא, אלא כל אחד יפנה לעצמו או אחר יפנה בעדו (עיין תוספות ריש פרק מפנין ד"ה 'וליטעמיך' דמשמע דסבירא ליה דכל אחד מפנה לעצמו ע"ש וברש"י ודו"ק).

סימן שלג סעיף ז

כתב רבינו הרמ"א: "חביות של יין שהובאו על העגלה - אסור להורידן בשבת, אם לא לכבוד אורחים או לצורך מצוה, דהוי כמפנה האוצר" עכ"ל, כלומר דכל זמן שלא פירקו מהעגלה, הוי טירחא יתירא ודומה לאוצר.

ואם חבית אחת היא יותר מט"ו סאים - אסור ליטלה, דזהו יותר מחמשה קופות כמ"ש, והעגלה באה מערב שבת, דא(י)לו באה בשבת מחוץ לתחום - אסורה למי שבא בשבילו, כמ"ש בסימן שכ"ה.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שלד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שלד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני הצלה מדליקה בשבת
ובו ארבעים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ
מא | מב | מג | מד | מה

סימן שלד סעיף א

המכבה והמבעיר המה מאבות מלאכות, והיו במשכן שהבעירו אש להצקת כלי המשכן, ומכבה היתה שכיבו פחמין לעשות גחלים הנצרכים להתכת הזהב והכסף.

ותולדת מבעיר כתב הרמב"ם ריש פרק י"ב: דהמחמם את הברזל כדי לצורפו במים - הרי זה תולדת מבעיר וחייב. ותולדת מכבה הוא, שכן לוטשי הברזל מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת, ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותה חייב משום מכבה ע"ש.

ובפרק ט' דין ו' כתב הרמב"ם: דהמחמם את המתכת עד שתעשה גחלת - הרי זה תולדת מבשל ע"ש, והראב"ד השיגו בזה.

אבל דבריו צודקין, דמחמם כדי לצרפו אינו מבעירו עד שיהא גחלת, ולכן הוה תולדת מבעיר, ובמחממו עד שיעשה גחלת - הרי זה תולדת מבשל, כמו בישול שמתבשל עד שמתרכך לגמרי. והראב"ד סובר דצירוף הוה דרבנן, אבל הרמב"ם סבירא ליה דצירוף אסור מן התורה, דכן משמע פשט הסוגיא דשבת (מ"א:). ואף שביומא (ל"ד:) אומר: 'צירוף דרבנן', כבר תירץ הרמב"ן דשם ביומא בעששית של ברזל שהיו מטילין למקוה של כהן גדול אין בה צירוף כלל (עיין מ"מ), וגם רש"י ותוספות סבירא ליה כהרמב"ם ע"ש.

סימן שלד סעיף ב

כתב הרמב"ם (שם): "המבעיר כל שהוא – חייב, והוא שיהא צריך לאפר. אבל אם הבעיר דרך השחתה – פטור, מפני שהוא מקלקל. והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו - חייב אף על פי שהוא משחית, שכונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושכך חמתו, ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב, וכחובל בחבירו בשעת מריבה, שכל אלו מתקנין הן אצל יצרן הרע. וכן המדליק את הנר או את העצים: בין להתחמם בין להאיר - הרי זה חייב" עכ"ל.

וכבר כתבנו בסימן שט"ז סעיף כ"ו דזה שמחייב בכונתו להנקם, זהו לשיטתו דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל להפוסקים דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור - גם בזה פטור, שהרי אין צריך לגוף המלאכה. אמנם יתר מזה בארנו, דכמה מהראשונים חלקו עליו, דאפילו לרבי יהודה דמחייב באינה צריכה לגופה פוטר בכהאי גוונא, דלמסקנת הש"ס אינו כן ע"ש, ואנחנו תרצנו שם בזה דעת הרמב"ם ע"ש.

סימן שלד סעיף ג

וגם במה שמחייב בצריך לאפר, אינו אלא לשיטתו דמחייב באין צריך לגופה, דלרבי שמעון אף בצריך לאפר הוה מלאכה שאין צריך לגופה.

אך כנגד זה יש סברא דלרבי שמעון חייב אף באין צריך לאפר, משום דסבירא ליה מקלקל בהבערה חייב, ורבי יהודה סבירא ליה פטור, דבזה הוחלפה שיטתם. ובסימן שט"ז סעיף כ"ז וסעיף כ"ח וסעיף כ"ט בארנו בזה דלרש"י באמת כן הוא, דלרבי שמעון חייב בכל גווני. אבל התוספות חולקים בזה, דסבירא ליה דגם לרבי שמעון צריך תקון קצת: או לצורך מצוה או כשצריך לאפרו ע"ש.

סימן שלד סעיף ד

ומכבה, כתב הרמב"ם בפרק א' דין ז': "כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאין צריך לגופה של מלאכה - חייב עליה. כיצד: הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרוף, או כדי שלא יבקע [החרש] (החרס) של נר, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות אף על פי שאין צריך לגוף הכיבוי... - הרי זה חייב" עכ"ל.

ורוב הפוסקים פוסקים כרבי שמעון, דמלאכה שאינה צריכה לגופה – פטור, ואינו חייב במכבה אלא כשמכבה את הפתילה על מנת להבהבה, דעל פי הכיבוי היא מדלקת יותר בטוב מא(י)לו לא כיבוה, וכמו שהיה במשכן שכיבו לעשות גחלים (שבת ל"א: ותוספות שם). אבל שארי כיבויים אינן צריכות לגוף הכיבוי, ופטורין מן התורה.

סימן שלד סעיף ה

ובריש פרק י"ב כתב: "המכבה כל שהוא – חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת – פטור, ואם נתכוין לצרף – חייב, שכן לוטשי הברזל עושים, מחמין את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותה חייב, והיא תולדת מכבה. ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים" עכ"ל.

ותמהו עליו הראב"ד והרמ"ך, כיון דמחייב באינה צריכה לגופה ומחייב בצירוף, למה פטור בגחלת של מתכת, הא בעל כרחו מצרף, ואף שאינו מתכוין, הא הוה פסיק רישא. ותירץ המגיד משנה: דכשאינו מכוין - לאו מלאכה היא כלל, כיון שאינו רוצה לעשות ממנה כלי, לאו כלום הוא ע"ש.

ונראה דזהו כעין סברת בעל הערוך שהביאו הראשונים, דפסיק רישא דלא ניחא ליה אינו פסיק רישא, והבאנו זה בסימן רמ"ב (אבל לדברי התוספות ק"ב. ד"ה 'דעביד' אין זה רק לרבי שמעון ולא לרבי יהודה ע"ש).

סימן שלד סעיף ו

ולעניות דעתי נראה דאם כן היתה כונתו, לא הוה ליה לסתום כל כך, אלא דהכי פירושו: דלצרף צריך הרבה מים עד שיתחסם הברזל ויצטרף, דהמים הראשונים נהי דמכבין אותו, מכל מקום הם עצמם מתחממים מחמת החום הגדול, וצריך אחר כך שטיפת מים על המים הראשונים לקררן.

וזהו שאומר: 'המכבה גחלת של מתכת – פטור', משום דבמתכת לא שייך כיבוי כמ"ש רש"י (מ"ב. ד"ה 'גחלת'). ואם נתכוין לצרף, כלומר ושפך הרבה מים עד שנצטרף – חייב. ולהדיא מבואר בגמרא (מ"א:) דלצרף יש שיעור ולהפשיר ליכא שיעור ע"ש, והדבר מובן דלכבות הוה כלהפשיר, דגם כשיהיו פושרין יכבו (ושם מיירי בכלי, מיהו הענין אחד כמובן ודו"ק).

סימן שלד סעיף ז

עוד כתב: "דליקה שנפלה בשבת, המכבה אותה מפני איבוד ממון – חייב, שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות, לפיכך יצאו בני אדם כדי שלא ימותו, ויניחו האש תלהט ואפילו שורפת כל המדינה כולה" עכ"ל.

וזה שכתב דהמכבה חייב, זהו לשיטתו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. אבל לדעת רוב הפוסקים דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור - אין כאן חיוב תורה אלא איסור דרבנן. וזה שכתב הראב"ד בהשגות וזה לשונו: "חיוב אין כאן כרבי שמעון, משום דאין צריך לפחם שלו" עכ"ל. כלומר דלדידן דקיימא לן כרבי שמעון, אין חיוב בכיבוי רק כשצריך לעשות פחמין, ובכיבוי שריפה הא אין צריך לפחמין.

סימן שלד סעיף ח

ויש לדקדק מאי קמ"ל הרמב"ם בדין זה, שהרי כבר ביאר דכל מכבה חייב, ואם להשמיענו דאיבוד נפשות דוחה שבת, גם כן כבר ביאר בפרק ב' דאפילו ספק פקוח נפש דוחה שבת.

ויראה לי דדינא רבה קמ"ל, דמשום דמקודם לזה כתב דמכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים, דהותר איסור דרבנן בשביל נזק רבים כמ"ש, ועל פי הרוב בשריפות מתגלגלים האש והגחלים ברשות הרבים ויש בזה נזק רבים אם לא יכבו הדליקה, והייתי אומר דמותר לכבות - קמ"ל דאינו כן, דבכיבוי דליקה יש איסור דאורייתא, ולא הותרה רק במקום פקוח נפשות ולא במקום נזק בעלמא, דרק בגחלת של מתכת אין כיבוי מן התורה ולא בגחלת של עץ, משום דסבירא ליה כרבי יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וכמ"ש.

סימן שלד סעיף ט

ולכן באמת הטור והש"ע סוף סימן זה כתבו: "גחלת המונחת במקום שרבים נזוקים בה - יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב"ם אוסר בשל עץ" עכ"ל.

וטעמם משום דרוב הפוסקים סבירא ליה כרבי שמעון, דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, ואינו אלא איסור דרבנן והותר מפני נזק רבים, והלכה כדיעה זו (א"ר), והטור לא הזכיר כלל דעת הרמב"ם ע"ש.

ולפי זה נראה לעניות דעתי עוד היתר בזמן הזה על ההיתירים שיתבארו בסוף סימן זה בכיבוי שריפות בזמן הזה בשבת: דכיון דעכשיו הבתים בנוים על מיצר רשות הרבים, דלא כבזמן הגמרא שהבתים היו תוך החצר ולא היו הבתים סמוכים לרשות הרבים, אבל עכשיו הבתים סמוכים לרשות הרבים, וממילא דמהשריפה נופלים הרבה גחלים עד אין מספר לרשות הרבים, ואנן קיימא לן דמכבין גחלת ברשות הרבים אפילו של עץ מפני נזק רבים. ודבר ידוע שאם באנו לכבות כל גחלת במקום שנפלה אי אפשר בשום אופן, משום דהרוח מפזרן למקומות רבים בלי שיעור, ולא נספיק לכלות כולם. ולכן מפני נזק רבים יש היתר לכבות הדליקה עצמה, כדי למנוע היזק רבים, ועוד יתבארו טעמים אחרים בסיעתא דשמיא בסוף סימן זה.

סימן שלד סעיף י

אבל מפני היזק ממון לא הותרה אפילו איסור דרבנן, ולא עוד אלא אפילו במקום שאין איסור כלל - לא התירו להציל כמה שיכול להציל אלא כדי מזון ג' סעודות.

והטעם אמרו חז"ל (קי"ז:) על המשנה דמצילין ג' סעודות, ופריך: מכדי בהתירא קטרח, דבר המותר בטלטול ולחצר המעורבת (רש"י), נציל טפי. ותירץ רבא: מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה אתי לכבוייה. ופירש רש"י: אי שרית ליה לאתחולי בהצלה כולי האי, מתוך שהוא בהול מינשא ליה שבת ואתי לכבוייה ע"ש.

סימן שלד סעיף יא

וזה לשון הרמב"ם בפרק כ"ג דין כ': "נפלה דליקה בחצר בשבת - אינו מציל כל מה שיש בחצר לחצר אחרת שבאותו המבוי אף על פי שעירבו, גזירה שמא יכבה הדליקה כדי שיציל, מפני שאדם בהול על ממונו. לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת, וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת ובגדים שיכול ללבוש, שנמצא מתייאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי. ואם לא עירבו - אף מזונו וכליו אינו מציל.

ומה הוא מציל למזונו: אם נפלה דליקה בלילי שבת - מצילין מזון ג' סעודות, הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה. נפלה בשחרית - מצילין מזון ב' סעודות, במנחה - מצילין מזון סעודה אחת" עכ"ל. וזהו הכל קודם האכילה, ויכול להציל הסעודות שצריך לשבת בעד כל בני ביתו, הרי שהרבה החמירו בזה.

סימן שלד סעיף יב

ואין לומר דזהו רק אליבא דרבי יהודה, דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, לפיכך החמירו שמא יבא לכבות ויעבור על איסור דאורייתא, ולכן הרמב"ם שפסק כרבי יהודה כתב דין זה, ולא לרבי שמעון. דאינו כן, שהרי הטור והש"ע פוסקים כרבי שמעון, ומכל מקום כתבו דין זה כמו הרמב"ם.

והמה מוכרחים לזה, שהרי רבא הוא שאומר סברא זו: דמתוך שאדם בהול על ממונו אתי לכבוייה כמ"ש, ורבא הא סבירא ליה בריש פרק נוטל כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה ע"ש. ואף על גב שיש שהתירו חכמים בשביל הפסד ממון איסור דרבנן, כדאיתא בכתובות (ס'.): "צנור שעלו בו קשקשים - ממעכן ברגלו בצינעא בשבת. מאי טעמא: מתקן כלאחר יד הוא", ומשום פסידא התירו ע"ש, זהו משום שהדבר נעשה בצינעא, ולא בכיבוי שריפה שהוא בפרהסיא (ר"ן בפ' חביות ע"ש היטב). ואם נמצא עוד דוגמות שהתירו, זהו הכל בצינעא.

סימן שלד סעיף יג

ואמנם בעיקר הסברא שאמרה הש"ס דאי שרית ליה אתי לכבויי יש לנו בזה שאלות גדולות, דהנה במת אמרו להיפך (מ"ד.): דהתירו להצילו למת מפני הדליקה, דמתוך שאדם בהול על מתו, אי לא שרי ליה אתי לכבוייה. ותרצו התוספות שם: "משום שאין מצטער על ממונו כמו על מתו, ואי שרית ליה, מתוך שיהא טרוד להציל ישכח שהיום שבת, ויבא לכבות בשוגג. אבל על מתו מצטער ביותר, ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד" עכ"ל.

אבל באמת הא גם גבי ממון מצינו בגמרא הסברא להיפך, והוא בפרק במה אשה (ס"ה:) בענין הערמה לפרוף על האגוז להוציאו בשבת, ואומר שם: תיבעי למאן דאמר מערימין בדליקה ללבוש כל מה שיכול ללבוש, משום דבדליקה אי לא שרית ליה אתי לכבוייה ע"ש, הרי ממש להיפך.

וכן בשם עצמה, בסוגיא דמצילין ג' סעודות, במשנה דעושין מחיצה בכל הכלים בין מליאים בין ריקנין בשביל שלא תעבור הדליקה, ורבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים לפי שמתבקעים ומכבין. ואומר שם בגמרא (ק"כ:) דטעמא דרבי יוסי דאף על גב דגרמא שרי, מכל מקום אי שרית ליה אתי לכבוייה ע"ש. ורבנן פליגי עליה, והלכה כרבנן, הרי שלא חשו לסברא זו דאי שרית ליה אתי לכבוייה. ואם כן למה חוששין כאן.

וכן בריש פרק מי שהחשיך אומר: קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים ע"ש, הרי דגם בממון אמרינן הסברא להיפך.

סימן שלד סעיף יד

ובאמת בעיקר סברא זו: מתי עלול יותר לחטא אם נתיר לו אם לא נתיר לו, הוה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בפרק קמא דפסחים (י"א.) בענין בכור שאחזו דם, אפילו הוא מת - אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: יקיז, ובלבד שלא יטיל בו מום.

ואומר שם הש"ס: דרבי יהודה סובר מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה במקום שאין עושין בו מום, אתי למיעבד במקום שעושין בו מום. ורבנן סבירא ליה אדרבא, כל שכן דאי לא שרית ליה כלל אתי למיעבד במקום שעושין בו מום, כיון דעובר על דבריך שוב לא ישגיח. וכשתתיר לו במקום שאין עושין בו מום, לא יעבור על דבריך ויעשה במקום זה (רש"י), הרי שבסברא זו עצמה נחלקו.

והלכה כרבנן, דאמרינן: 'אי לא שרית ליה גרע טפי' כמו במת. ואם כן היכא פסקינן כאן בדליקה להיפך, אמנם מדלא קאמר הש"ס על הך דרבא לימא כתנאי כדרך הש"ס בכל מקום, שמע מינה דבכאן הכל מודים, והטעם נעלם ממנו.

סימן שלד סעיף טו

ונראה לעניות דעתי דרש"י ז"ל במתק לשונו תיקן כל זה, שכתב על הך דרבא: אי שרית ליה לאתחולי בהצלה כולי האי ע"ש. והענין כן הוא: דודאי בענייני ממון כשחכמים אסרו על איש הישראלי שלא יעסוק בהצלה, לא יעבור על דברי חכמים ויצדיק עליו דין שמים. אך זהו אם אינו עוסק הרבה בהצלה, אבל כשעוסק הרבה בהצלה בהיתר, ממילא שמתוך הטירדא ישכח על שבת ויציל באיסור.

ולכן אדרבא בהכרח להתיר לו כל מה שרק ביכולתינו להתיר, דאם לא נתיר לו גרע טפי וישכח ויכבה. אבל כשאנו מתירים לו, אינו בהול כל כך, כיון שיודע שיכול להציל בהיתר. ונמצא דהסברא כן הוא, דודאי יש פנים לכאן ולכאן, אלא דלהלכה כן הוא: דאם לא יתחיל כלל בהצלה, ודאי זה טוב יותר שנסגור עליו הדרך לגמרי, אבל אם מתחיל בהצלה - הדרך השני יותר טובה כמו שנבאר בס"ד.

סימן שלד סעיף טז

ולכן לא התרנו לו רק מזון ג' סעודות, דזה לא מקרי הצלה, דמילתא זוטרתי היא ואין בזה בלבול ובהלה, ולכן סגרו עליו הדרך מלהתחיל בהצלה, כמו שפירש רש"י. מה שאין כן לעשות מחיצה בכלים שלא תעבור הדליקה, שבכל הכלים אתה מתיר לו, שלא היה נראה לחכמים להסגיר עליו הדרך, שלא יניח לעבור האש.

ואם כן ממילא כשאתה אוסר עליו כלי חרס חדשים והוא עוסק בשארי כלים, וכשאינו מספיק לו והוא טרוד ובהול יכבה לגמרי, אבל כשאתה מתיר לו, לא יתבהל ולא יכבה. וכן בהערמה דבגדים, כיון דכל בגדיו אתה מוכרח להתיר לו, ממילא שאם לא תתיר לו יותר יתבהל ויכבה וכמ"ש.

וכן במי שהחשיך לו בדרך וכיסו בידו, הרי בהכרח אוחז כיסו מבעוד יום, ולא תפעול אצלו שיעשה מעשה בידים להשליכה, ולכן חיפשו בדרך היתר. וכן בהך דבכור שאחזו דם, הרי עוסק ברפואתו להעמידו במים ולחפש אחר אומן אינו יהודי כמ"ש בסימן של"ב שזה מותר לו ע"ש, ואם כן כשנסגור עליו את הדרך יתבהל ויעשה באיסור.

ולפי זה אתי שפיר גם מה שיש שאסרו ההצלה גם על ידי אינו יהודי כמו שיתבאר, דלכאורה הוא תמוה ולדברינו אתי שפיר, דבכונה עשו כן כדי להרחיקו מטרדה כמו שנתבאר.

סימן שלד סעיף יז

וכתבו התוספות והפוסקים בשם ר"ת: דכיון דמה שאסרו חכמים בהצלה הוי מטעם בהלה, שמתוך שטרודים בהצלה ישכחו על שבת ויכבו, זה אינו שייך אלא בבית שהדליקה בו, שהבלבול גדול שם. אבל בבית הסמוכה לאותה בית שהשריפה בה, ורק יריאים שלא תגיע להם הדליקה - יכולים להציל כל מה שירצו, דבהם לא שייך לומר שישכחו על שבת, שאין הבהלה גדולה אצלם כל כך.

ויש אומרים דדוקא בחצר אחר הותרה זה, אבל שארי בתים שבחצר דינם כבית שהדליקה בו (ב"ח). והסברא כן הוא: דבכל החצר גדולה הבהלה, ויש לחוש לשכיחת שבת, מה שאין כן בחצר אחר, וכן משמע מלשון התוספות ע"ש (ריש פרק כל כתבי שכתבו: "אומר ר"ת... כשנפלה דליקה באותו בית או באותו חצר...", כלומר באותו חצר אפילו בבית אחר).

סימן שלד סעיף יח

כתב רבינו הב"י בסעיף ב': דיש מתירים לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מפני האנסים הבאים לגזלם, דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה, ויש אוסרים. ואפילו לומר לאינו יהודי לטלטל סחורה הנפסדת מפני גשמים, יש מי שאוסר עכ"ל.

ביאור הדברים: דהטור הביא משם ספר התרומה דהתירו איסור מוקצה מפני הפסד ממון, כמו בדליקה או להציל מגזילה, כמו שמצינו במי שהחשיך לו בדרך דמותר לטלטל מעותיו, דבמקום פסידא לא העמידו איסור מוקצה. ולכן השכנים שנתבאר דהם יכולים להציל כל מה שירצו - יכולים להציל אפילו מעות ושארי מוקצות. וזה שאסרו בבית שהדליקה שם אפילו דברים המותרים, זהו מפני חשש שמא יבא לכבות כמו שנתבאר, אבל בבתים האחרים דליכא חשש זה כמ"ש - מותר להציל אפילו דברים המוקצים.

סימן שלד סעיף יט

ואפילו לדיעה זו אינו אלא להציל לחצר המעורבת, אבל לשאינה מעורבת - לא התירו, וכל שכן לכרמלית. ועל זה שנינו: מצילין תיק הספר עם הספר ואף על פי שיש בתוכן מעות, אבל מעות בלא ספר - אסור (ב"י בשם סה"ת). ואף על גב דאיסור מוקצה התירו, מכל מקום איסור טלטול לחצר שאינה מעורבת חמירא טפי.

ואף על גב דבמת החמירו יותר באיסור מוקצה מבאיסור הוצאה, כמ"ש לעיל סימן שי"א, זהו מפני דלאיסור מוקצה יש שם תקון על ידי ככר או תינוק (וזהו כונת רש"י צ"ד: ד"ה 'לאפוקיה' ע"ש). וזה שבמת התירו הוצאה לכרמלית שם, משום דכבוד המת חמיר טפי מממון.

וזה שנתבאר בסימן רס"ז דמי ששכח ארנקי בחצר לא התירו לו מוקצה, זהו משום דפשע בשכחה. אבל בדליקה ובאנסין שלא פשע כלום התירו לו איסור מוקצה, וזהו דעת ספר התרומה והסמ"ג והסמ"ק.

סימן שלד סעיף כ

והטור חולק על זה, וזהו היש אוסרים. וכתב הטור הטעם: דזה שהתירו במי שהחשיך לו בדרך לטלטל המוקצה פחות פחות מד' אמות, זהו כדי שלא יבא לידי איסור תורה בטלטול ד' אמות ברשות הרבים. אבל באנסין אין חשש זה, שהרי מתיירא להוציאן מפניהם, ועוד אפילו יוציא, ליכא לדידן איסור תורה שאין לנו רשות הרבים. וכן בדליקה ליכא חשש כיבוי, כיון שהוא בבית אחר ע"ש.

וגם היה יכול הטור לומר בדליקה שאין לנו חשש כיבוי, דגם בכיבוי ליכא איסור תורה לפי מה שפסק כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, ותמיהני שלא כתב זה. וגדולי האחרונים הסכימו לפסק ספר התרומה (ב"ח ומג"א סק"ג), דבאמת אטו לבד הוצאה ליכא חששות דאורייתא, שהרי יכול לחפור בארץ ולהטמינם וכיוצא בזה (שם).

סימן שלד סעיף כא

ואפילו לספר התרומות אינו אלא בלסטים או בדליקה, לפי שהענין בהול ויכול להכשל באיסור תורה. אבל אם ירדו גשמים על סחורה המוקצה - אסור לכל הדיעות לעשות דבר על ידי ישראל, דבזה אין הבהלה כל כך שניחוש שיבא לידי איסור תורה. אלא על ידי אינו יהודי מותר, וכמ"ש לעיל בסימן ש"ז, דסחורה הנפסדת מותר לקרות לאינו יהודי ע"ש.

והטור כתב דאפילו לומר לאינו יהודי לטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים יש מי שאוסר, ולעיל בסימן ש"ז שהתרנו, גם כן לא התרנו לומר להדיא שיציל, אלא לקרא לו והוא מעצמו יראה, או לומר: 'כל המציל אינו מפסיד' כמ"ש שם, ושם בארנו בס"ד ע"ש.

סימן שלד סעיף כב

והנה לפי מה שבארנו אף ההיתר של ספר התרומות אינו אלא בבתים הסמוכים להדליקה בחצר אחרת, ולא בבית שהדליקה בו, שהרי באותו בית לא הותר רק ג' סעודות וכל שכן דברים אחרים.

אבל יש מפרשים דכונת ספר התרומה הוא אפילו בהבית שהדליקה בו, ואף על גב דלא התירו רק מזון ג' סעודות, זהו בדברים פשוטים שאין חשש בהם שיעשה במזיד לחלל שבת, אלא החשש מפני שכחת שבת, ולכן לא התירו לו להציל הרבה. אבל במעות וחפיצים יקרים ששם החשש שיחלל במזיד מטעם דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, כמו במי שהחשיך לו בדרך, אדרבא התירו לו כדי שלא יבא לידי איסור תורה. ובסברא זו יש ליישב הסתירות שהבאנו בסעיף י"ג.

(סברא זו הוא בב"י בשם הר"י אבוהב, שכן משמע מר"ן, ובט"ז סק"ב ע"ש, והב"ח דחה לה בשתי ידים. ויש להסתפק אם יש לסמוך על דיעה זו, ואנן נהגינן כדיעה זו)

סימן שלד סעיף כג

כבר כתבנו שיכול להציל ג' סעודות בעד כל אחד מבני ביתו, ויש מי שכתב בלשון זה: "נראה לי דאפילו הציל הוא פת הרבה, רשאים כל אחד מבני ביתו להציל כל אחד מזון ג' סעודות, דלכל חד התירו ג' סעודות" (מג"א סק"ד).

ולי נראה דזהו רק כשהוא הציל הרבה לא בשביל בני ביתו אלא בשביל עצמו, ועבר על תקנת חכמים, אבל כשהציל בשביל בני ביתו למה נתיר להם להציל בפני עצמם, הרי כבר הצילו בעדם.

ואמרו בגמרא שם דאם הציל פת הדראה, היינו פת עבה, יכול אחר כך להציל פת נקייה. אבל אם הציל פת נקייה - אסור להציל אחר כך פת הדראה. וכן הציל בשר יכול להציל דגים, וכיוצא בזה בשארי מאכלים, ומשקה יכול להכין על כל היום כולו.

סימן שלד סעיף כד

מצילין מיום הכיפורים לשבת, אם חל יום הכיפורים בערב שבת, אבל לא משבת ליום הכיפורים אם חל יום הכיפורים ביום ראשון, משום דאכילת יום הכיפורים הוא בלילה, ויכול להכין אז.

והנה דין זה לא משכחת לה אצלינו, שאין חל יום הכיפורים לא בערב שבת ולא ביום ראשון, וזה היה יכול להיות בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, אך נפקא מינה גם לדידן כשחל יום הכיפורים ביום ה', ויודע שבערב שבת לא ישיג כלום, דרשאי להציל לשבת (מג"א סק"ו). ומיום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים מצילין סעודה אחת.

ומצילין לחולה ולזקן ולרעבתן כלאדם בינוני, דאין הולכין בתר דידיה אלא בתר רובא דעלמא. (וזה שלא התירו להציל משבת למוצאי יום הכיפורים, משום דלא רצו הטורח של שבת על מוצאי יום הכיפורים, מה שאין כן יום הכיפורים הוי אורחא דמילתא)

סימן שלד סעיף כה

והא דאין מצילין אלא מזון ג' סעודות, זהו דוקא כשמציל בשני כלים. אבל כשמציל בכלי אחת - יכול להציל אפילו הרבה, דכולה חד משא וחד טירחא הוא, ואין בזה חשש שישכח על שבת ויבא לכבות.

ולא עוד אלא אפילו היה לו הרבה כלים מליאים אוכל, ופירש טליתו ועירה מהכלים לתוך הטלית והציל כולם - גם כן מותר, כיון דבמשא אחד נישאים, והם כולם בכלי אחת, והיינו בהטלית. אבל להעמיד הכלים בהטלית ולנושאן ביחד – אסור, כיון שהם בכלים נפרדים, נחשבים ככמה משאות.

סימן שלד סעיף כו

ומותר להציל כל כלי תשמישו הצריך להסעודות, וכן כוסות וקתוניות הנצרך לו לשתייה לכל היום. ולובש כל מה שיכול ללבוש ומוציא ופושט, וחוזר ולובש ומציל ופושט, וחוזר ולובש.

ובאוכלין לא התירו זה לעשות כן כמה פעמים ובכל פעם ג' סעודות, משום חשש כיבוי כמו שכתבנו. אבל בלבישת בגדים ליכא חשש זה, דכיון דלא התרת לו אלא על ידי לבישה, ממילא יזכור שהיום שבת ולא יבא לכבות (ט"ז סק"ה בשם הרשב"א). אמנם גם בלבישה יש מי שאומר שלא התירו לו אלא פעם אחת בלבד להיות לובש ומוציא, דכן משמע מלשון הרמב"ם ע"ש (ב"י).

סימן שלד סעיף כז

ואומר לאחרים: 'בואו והצילו לכם', כלומר שתהא לעצמכם, ומציל כל אחד מזון ג' סעודות ולובשין כל מה שיכולין ללבוש.

וכפי המתבאר מהש"ס (ק"כ.) יש בהמצילים ג' מדרגות: מי שירצה לעכב לגמרי לעצמו, ביכולתו לעכב, כיון שאמר 'הצילו לכם' הרי הפקירם. וא(י)לו לא אמר לא היה ביכולת לעכב, דאין זה כמציל מן הנהר ומן הגייס ומן הדליקה, שהרי הבעלים היו יכולין להצילן על ידי אינו יהודי או על ידי אחרים שלא היו נוטלין לעצמן (מג"א סקי"א), ומציל מן הדליקה מקרי כשמצילם מן האש ממש, שלא היה פנאי להציל.

אמנם מי שהוא איש חסיד שמוותר משלו, אינו נהנה מזה כלום, ומחזירן להבעלים בלי שום תשלום גמול, ואין נוטלין אפילו שכר טרחתן, דמיחזי כשכר שבת.

אמנם יש דרך המיצוע באיש שהוא ירא שמים, ולעכבם לגמרי אינו רוצה, בידעו כי זה שאמר: 'הצילו לכם' היה בהכרח ולא ברצונו, ומכל מקום אינו רוצה לטרוח בחנם - מחזירו לבעלים ונוטל שכרו. ואין זה שכר שבת, שהרי כולה שלו מדינא (רש"י), ועוד דמעיקרא לא נחתי אדעתא דהכי שיטלו שכר (שם). ולכן אם החזירן - אינו יכול אחר כך לבקש שכרו בעל כרחם של הבעלים, דהבעלים יאמרו לו: הלא מסרת לי ומסתמא הצלת להחזירה לי, ולא ירדת אדעתא דשכירות. מיהו אם הבעלים נותנים להם בעד טרחתם - יכולים לקבל, וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ע"ש.

(כן נראה לעניות דעתי וכן מפורש ממחה"ש, והמג"א סקי"ג מחלק בין הציל באיסור להציל בהיתר, ומדמה זה להך דחושן משפט סימן קפ"ג, ואין זה דמיון כמ"ש הא"ר. ומ"ש הרמב"ם הטעם מה שאין זה שכר שבת, לפי שאין שם מלאכה ולא איסור ע"ש, אין זה עיקר הטעם, דעיקר הטעם כפירוש רש"י. אלא דהכי פירושו: דא(י)לו היה מלאכה ואיסור, לא היינו מרשים לו לקבל שכר, דמי בקש זאת מידו ודו"ק).

סימן שלד סעיף כח

כתב רבינו הב"י בסעיף י': "כל הצלה שאמרנו אינו אלא לחצר אחרת המעורבת, אבל לא לשאינה מעורבת" עכ"ל. וכתב עליו רבינו הרמ"א: "ויש מקילין אף לשאינה מעורבת" עכ"ל.

ולא ביארו דבריהם, דהא ודאי ליכא שום דיעה להציל אוכלין ומשקין וכלים לחצר שאינה מעורבת, אלא ודאי אבגדים שלובש קאי, שרבינו הרמ"א תפס דדיעה ראשונה אוסרת גם לבישת הבגדים לשאינה מעורבת, וכן תפסו המפרשים (ב"ח וט"ז סק"ז ומג"א סקי"ד).

וצריך לומר בטעמם: דאף על גב שהם דרך לבישה, מכל מקום כיון שזהו דרך הצלה - לא התירו לשאינה מעורבת. ותימא הוא לומר כן, וזה ששנינו במשנה שם: "ולובש כל מה שיכול ללבוש" לא קאי אהקודם, אהצלה לחצר המעורבת, דדוקא באוכלין ומשקין וכלים שנושאן בידיו מקרי הצלה, אבל זה מקרי לבישה, דכיון שהוא לבוש בהם לא מינכרי הצלתם כלל.

סימן שלד סעיף כט

וראיתי שתפסו שכן הוא דעת הרמב"ם והטור, ואני אומר דמרמב"ם מוכח להדיא לא כן, שהרי כתב: "לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לשבת, וכלים שצריך להשתמש בשבת, ובגדים שיכול ללבוש... ואם לא עירבו - אף מזונו וכליו אינו מציל" עכ"ל, הרי כתב להדיא מזונו וכליו ולא הזכיר בגדיו, שמע מינה דבגדיו מותר אפילו לשאינה מעורבת.

וגם הטור שכתב: "ואין מצילין אלא לחצר המעורבת" לא קאי אבגדים, שאינם בלשון הצלה, וגם כונת רבינו הב"י כן הוא, שהרי לא הזכיר זה בספרו הגדול. ופשוט הוא דשלא כדרך מלבוש אסור אפילו בבגדים ובכל דבר (מג"א שם). ובספר התרומה כתב מפורש דבגדים מותרים גם לשאינה מעורבת (וכל דברי הב"ח צ"ע ע"ש).

סימן שלד סעיף ל

כתב הטור דבעל ספר התרומה כתב דכל הצלה שאמרנו שיותר מזה אינו רשאי להציל, זהו לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים וגם אינם מקורים, דדמיין לרשות הרבים, ומשום הכי אין מתירין אפילו בעירבו אלא להציל מזון ג' סעודות, והכלים הצריכים לשבת. אבל להציל לבית שבחצר חבירו שעירבו - יכול להוציא כל מה שירצה, ואפילו בחצר אינו אלא לחצר חבירו, אבל לחצר שלו שאין צריך עירוב - יכול להוציא כל מה שירצה.

והטור חולק עליו, דכיון דהטעם שלא יהא טרוד בהצלה ויבא לכבות, אם כן מה לי לבית שבחצר חבירו ומה לי לחצר חבירו, וכן מה לי חצרו ומה לי חצר חבירו. ויש מי שאומר דעל חצרו לא פליג הטור, דכיון דזהו סמוך לביתו אין כאן טירדה ולא יבא לכבות (ט"ז סק"ח).

וטעם ספר התרומה שהתיר בבית חבירו, נראה לי דכיון דהתרת לו בבית ולא בחצר, אית ליה הכירא ולא אתי לכבוי, וכמ"ש הטעם במלבושים שיכול לשנות כמה פעמים, כמ"ש בסעיף כ"ו. (ומה שהקשה הט"ז על ספר התרומות מדרב הונא ע"ש, באמת יפסוק הספר התרומות כרבי אבא, דמשוי חילוק בין חצר זה לחצר אחרת וכמ"ש הא"ר סק"ח, דכן מבואר בסה"ת שפסק להלכה כר"א, וגם הסמ"ג והסמ"ק והמרדכי פסקו כסה"ת)

סימן שלד סעיף לא

שנו חכמים במשנה: "כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה", כלומר אפילו לחצר שלא עירבו. ובלבד שישאם דרך מבוי שיש לו ג' מחיצות עם לחי, אבל בלא לחי אסור.

ודע דבירושלמי אומר דלרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור מן התורה, יכול אפילו לכבות הדליקה מפני הצלת כתבי הקדש, שאין לך דבר שהוא משום שבות שעומד בפני כתבי הקדש. וכתבו הפוסקים דמדלא נזכר זה בש"ס דילן, שמע מינה דסבירא ליה דאפילו לרבי שמעון אסור לכבות, ולא הותר רק לטלטלן לחצר שאינה מעורבת.

סימן שלד סעיף לב

ידוע שמדין תורה דברים שבעל פה אסור לכותבן, וגם דברים שבכתב אין בהם קדושה אלא אם כן כותבן אשורית ובלשון הקודש. ולכן אם היו כתובין בכתב אחר או בלשון אחר - אין מצילין אותן מפני הדליקה אפילו לחצר שעירבו. ואף בחול אסור לקרא בהן, אלא מניחן והן מתאבדין מאליהן (רמב"ם שם).

אבל אם היו כתובין בסם ובסיקרא, אף על פי שאינו כתב של קיימא, הואיל שהן כתובין אשורית ובלשון הקודש - מצילין אותן מפני הדליקה. וגליון של ספרים של מעלה ושל מטה ושבין פרשה לפרשה ושבין דף לדף ושבתחלת הספר ושבסוף הספר - אין מצילין אותן, וכן הברכות והקמיעות, ואף על פי שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה של תורה - אין מצילין אותן מפני הדליקה (שם).

סימן שלד סעיף לג

ספר תורה שיש ללקט בה שמונים וחמש אותיות מתוך תיבות שלימות, כלומר אם ליקוט האותיות אינן מתיבות שלימות - אינו כלום, אך אם יש ללקט פ"ה אותיות מתיבות שלימות, שבמספר התיבות יהיה בהם סך אותיות אלו - מצילין אותן מפני הדליקה.

ולמה צריכין לסכום זה: כנגד פרשת ויהי בנסוע הארון שהוא כספר בפני עצמו, ולכן יש בו הנונין המגוזרין ובו יש פ"ה אותיות, ולכן המספר הזה חשוב כספר שלם לענין הצלה מפני הדליקה. ואפילו אם בכלל התיבות הם תיבות ארמית, כמו 'יגר שהדותא' - גם כן מצילין.

ואפילו פרשה שאין בה ללקט הסכום הזה אלא שיש בו אזכרות, והם שמות הקדושים - גם כן מצילין, ולכן פרשת ויהי בנסוע אף על פי שחסר בה תיבות, כיון שיש בה שמות - מצילין אותן מפני הדליקה. וכל שכן אם כתבו הלכות ואגדות שאסור להצילן, כיון שאסור לכותבן כלל.

סימן שלד סעיף לד

וכל זה היה בזמנם, אבל האידנא שהתירו לכתוב הלכות ואגדות וכל התורה שבעל פה משום עת לעשות לד', דאם לא כן כבר נשתכחה תורה מישראל ח"ו - מצילין את כל ספרי קדש מפני הדליקה.

ומכל מקום תורה שבכתב קודמת להצלה, וכן ספר תורה קודמת לשארי ספרים, ואפילו כתובים בכל לשון ואפילו כתובין בסם ובסיקרא ואפילו כתובין שלא באשורית, מפני שלא כולן יכולים לכתוב אשורית. וכן ספרי קדש שבדפוס מצילין, וכן סידורים ומטבע ברכות בין בכתב בין בדפוס מצילין.

ואפילו תרגום שכתבו מקרא, כגון 'יגר שהדותא' שכתבו בלשון הקודש, וכן 'כדנא תימרון להון' שבירמיה, וכן לשון הקודש שכתבו תרגום או בלשון אחר שאותו העם בקיאים בו. ודוקא כשנכתב ונדפס לשם קדושה ולא לכונה אחרת, דאותם אף בחול אין מצילין.

סימן שלד סעיף לה

יש מי שאומר דמגילת אסתר כיון שאין בה אזכרות, אם אינה כתובה כמשפטה אשורית על הקלף ובדיו - אין בה קדושה להצילה מפני הדליקה. אבל אינו מובן, דכיון דהאידנא ניתנה לקרות ולכתוב אפילו בכל לשון, למה לא יצילוה מפני הדליקה.

ולכן נראה דמצילין אפילו כתובה על הנייר ושלא בלשון הקודש, אבל לא כשנכתב בסם וסיקרא, שהרי דיו מצוי ויכול לכתוב בדיו, וכן נראה עיקר לדינא (מג"א סקי"ח).

והקמיעין שיש בהם פסוקים - אין מצילין אותן מפני הדליקה, מפני שאין בהם קדושה, ואין עשוים לקריאה שיהא שייך בהם טעמא ד'עת לעשות לד'. ויש אומרים דמצילין, דכיון דניתנה רשות לכתוב משום 'עת לעשות', יש נמי רשות לכתוב קמיעין (ט"ז סקי"ב), והעיקר כדיעה ראשונה (מג"א).

סימן שלד סעיף לו

ומצילין תיק הספר עם הספר, ואף על פי שיש בתוכו מעות, וכן תיק התפילין עם התפילין וכן שאר כתבי הקדש. ואינו מחויב לנער המעות, דמשום כבוד הקדושה שהוא צורך גבוה עבדינן בהדיה הצלת מעות שהן צורך הדיוט, ואפילו מבית שהדליקה בו, ואפילו לחצר שאינה מעורבת. ואפילו הניח תפילין בארנקי מלא מעות - יכול להצילו מפני הדליקה או מפני הגנבים והגזלנים, למקום שיכול להציל התפילין.

ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשהניחם שם מערב שבת, אבל בשבת כשהניחם בשביל ההצלה - אינו מועיל. ובאמת אין כאן מחלוקת, דבערב שבת מותר אפילו הניח לשם הצלה, ובשבת כשהניח לשם הצלה הכל מודים שאסור, וכשלא הניח לשם הצלה - ודאי מותר.

(מג"א סק"ך וט"ז סקי"ג, וצ"ע על הט"ז שכתב דזהו בבית שבו הדליקה, דא(י)לו בבית אחר מותר מוקצה גם בהמעות עצמם ע"ש, והרי יש נפקא מינה לענין הצלה לחצר שאינה מעורבת, דבעצמן אסור ועל ידי תפילין מותר ודו"ק).

סימן שלד סעיף לז

יש מתירים להציל דיסקיא מליאה מעות על ידי ככר או תינוק, אפילו במקום שאסור להציל מעות, כגון מהבית שהדליקה בו, וכמ"ש בסעיף י"ח, מכל מקום על ידי ככר ותינוק – שרי, ואפילו להניחם לכתחלה עתה כדי להציל, ואפילו המעות הרבה חשובים יותר מהככר.

ואף על פי שאמרו שלא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד, מכל מקום בדליקה התירו, ודוקא לרשות היחיד, אבל לא לחצר שאינה מעורבת, וכל שכן לכרמלית. ודין זה אינו לפי הדיעה שבסעיף כ"ב, דסבירא ליה דהותרה מוקצה אפילו לבית שהדליקה בו ע"ש, דלדיעה זו אין צריך לככר ותינוק.

וכבר נתבאר דספרים מצילים אפילו לחצר שאינה מעורבת ולמבוי שלא נשתתפו, ובלבד שיהא בו ג' מחיצות עם לחי.

סימן שלד סעיף לח

וכתבו משם גאון שמותר לומר לאינו יהודי להציל ספרים אפילו דרך רשות הרבים, שאין לך שבות דאמירה שעומד בפני כתבי הקדש. וכל מה שמותר להציל מן הדליקה - מותר להציל ממים ומשארי דברים המאבדים.

וכבר נתבאר דהגליונים של ספרים - אין מצילין מפני הדליקה, דאין בהם קדושה. ולכן הכורכים קוצצים הגליונים ומשליכין אותם, אבל כשכבר למדו בהם - אסור לקצץ גליון ישן, ותקנו הקדמונים עונש על זה (מג"א סקכ"ד), ואף על גב דמן הדליקה אין מצילין.

ופשוט הוא דספרי מינים ואפקורסים וספרי עבודת כוכבים שכתבו להם כתבי הקדש - שאין מצילין אותן מפני הדליקה אף שיש בהן שמות, ואף בחול אסור לקרות בהן ושורפן עם האזכרות יחד.

סימן שלד סעיף לט

כתיב: "לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי" (ק"כ:). ולכן מותר לעשות מחיצה בכלים מליאים מים לפני הדליקה, אפילו בכלים חדשים שודאי יתבקעו והמים יכבו את האש, דאין זה אלא גרמא ומותר במקום פסידא. וכל שכן דתיבה שאחז בה (האור) [העור] - יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחד שלא תשרף, דכאן אינו אפילו גורם לכיבוי, אלא אינו מניח את האש לילך מכאן ולהלן.

וכן טלית שאחז בה האור - פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה כבתה ואינו חושש, דזהו גם כן אינו אלא כגרמא, שהרי אינו עוסק בכיבויו. ולכן יש מי שאומר שצריך שלא יתכוין לכך, כלומר שלא יעשה מעשה לזה, והיינו שירוץ ויקפוץ ויתנענע אנה ואנה כדי שיכבה, אלא מתכסה בה כדרכה (מג"א סקכ"ה). וכן ספר תורה שאחז בה האור, פושטה וקורא בה ואם כבתה כבתה (גמרא שם).

ומותר לכפות קערה על הנר כדי שלא יאחוז בקורה, כמ"ש בסימן רע"ז.

סימן שלד סעיף מ

ואף על פי שגרם כיבוי מותר, מכל מקום יש אומרים דבגד שאחז בו האור אסור ליתן עליו משקין שלא במקום האש, בכדי שכשיגיע האש על המשקין יתכבה, מפני שלא הותרה גרם כיבוי אלא על ידי הפסק, כמו בקדרות מלאות מים, אבל לא בלא הפסק, דזה מחזי ככיבוי להדיא (עיין תוספות סוף כירה). ויש מתירין, משום דגם זה מקרי גרם כיבוי. ויש מתירין בכל המשקין חוץ ממים, מטעם כיבוס דהוה תולדה דמלבן, וכן נראה עיקר.

סימן שלד סעיף מא

עכו"ם שבא לכבות הדליקה, אין צריך הישראל למחות בידו, שהרי אדעתא דנפשיה עביד. ואף על פי שיודע שהישראל ניחא ליה בכך, מכל מקום הוא עושה לרצון עצמו ולטובת עצמו, שיודע שלא יפסיד. ולא דמי להדלקת נר בשביל הישראל בסימן רע"ו שאסור להישראל ליהנות מהאור, זהו מפני שעצם גופו נהנה מזה.

אבל קטן שבא לכבות - אין מניחין אותו וצריך למחות בידו, דהוא עושה על דעת אביו או על דעת הגדול ממנו, ואפילו שכירו של ישראל הדין כשאר אינו יהודי.

סימן שלד סעיף מב

אמרו חז"ל (קכ"א.): "בדליקה התירו לומר: כל המכבה אינו מפסיד", כלומר שעומד בין אינם יהודים ואומר בלשונם: 'כל מי שיכבה לא יפסיד'. ואף על גב דמיחזי כי שלוחיו, מכל מקום מדלא צוה אותם מפורש - לא נחשבו כשלוחו, כמו במודר הנאה שיכול לומר: 'כל הזן אינו מפסיד' (כתובות ריש פרק המדיר). ואף אם האינו יהודי אינו מזומן כאן, יכול לקרותו שיבא ולומר לו כן, אף על פי שודאי יכבה כשיבא.

וכן כל כיוצא בזה בהיזק הבא פתאום, כגון אם נתרועעה חבית של יין - יכול לקרא לאינו יהודי אף על פי שודאי יתקנה, דבאמת לפי דעת רוב הפוסקים כרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, היה לנו להתיר להדיא לומר לאינו יהודי לכבות, דהוי שבות דשבות במקום הפסד גדול. אלא שמכל מקום אסרו מטעם דאדם בהול על ממונו, ואי שרית ליה בזה אתי לכבויי בעצמו מפני הטירדא, שישכח על שבת וכמ"ש, ולכן על כל פנים בכהאי גוונא לקרא לו או לומר: 'כל המכבה אינו מפסיד' או שניהם ביחד - לא ראו חכמים לאסור.

ופשוט הוא דספרי קדש תחלה הם בהצלה משארי דברים, ומת קודם גם לכתבי קדש, וזהו אפילו בחול.

סימן שלד סעיף מג

ואין לשאול אחרי שנתבאר דאסור לכבות הדליקה בשבת, ואף ההצלה אסרו גזירה שמא יבא לכבות, ואף לומר להדיא לאינו יהודי שיכבה אסור, אם כן מאין הרגלים שנהגו אצלינו לכבות הדליקה בשבת.

אמנם דבר זה ביארו קדמונינו, דאצלינו נחשבת כל שריפה כסכנת נפשות, ולכן אדרבא חובה עלינו לכבות, ואפילו כשהדליקה אצל אינו יהודי. ומבואר דבר זה באור זרוע הגדול ובמרדכי פרק כל כתבי, ובהגהות אשר"י פרק ד' דעירובין ובתרומת הדשן סימן נ"ח, ורבינו הרמ"א הביאם בקוצר דברים (ובסעיף ט' כתבנו עוד היתר נכון ע"ש).

סימן שלד סעיף מד

וזה לשונו: "וכל הדינים הנזכרים בדיני הדליקה: הני מילי בימיהם, אבל בזמן הזה לפי שהוא חשש סכנת נפשות, כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקתם בשבת, משום דיש בה סכנות נפשות, והזריז הרי זה משובח. ומכל מקום הכל לפי הענין: אם היו בטוחים בודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר - אסור לכבות, אבל בחשש סכנת ספק - מותר לכבות, אפילו הדליקה בבתיהם של אינם יהודים, וכן נוהגין.

ודוקא לכבות הדליקה, דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ויש סכנה אם לא יכבה, אבל אסור לחלל שבת כדי להציל ממון. ואם עבר וחילל - צריך להתענות מ' יום שני חמישי שני, ולא ישתה יין ולא יאכל בשר, ויתן במקום חטאת י"ח פשוטים לצדקה. ואם ירצה לפדות התענית, יתן בעד כל יום י"ב פשוטים לצדקה" עכ"ל. וזה שכתב שלא יאכל בשר, כונתו ללילה שאחר התענית.

סימן שלד סעיף מה

וזה שצריך תשובה היינו כשחילל שבת, אפילו באיסור דרבנן, אבל מפני הכיבוי עצמו, כיון דאנו תופסים זה לסכנה - אין צריך תשובה, ואדרבא מונעים אותו מזה כדי שלא יתרשלו בהצלה, ובעונותינו הרבים אנו רואים בהרבה שריפות שנפשות נשרפות. ועל טלטול מוקצה אין צריך תשובה (ש"ת בשם דגמ"ר), שהרי נתבאר דהתירו מוקצה במקום הפסד.

ואיתא בגמרא (י"ב:) באחד שנכשל בשבת בהטיית הנר, וכתב על פנקסו: שכשיבנה בית המקדש עליו להביא חטאת ע"ש. ושיעור המטבעות של הפשוטים לא ידענו היום, ואנו רגילים לחשוב זאת לפרוטה, והפרוטה היא אחד מששה במטבע קאפיק"א דמדינתינו רוסיא, וח"י פשוטים הוא שלשה ק"כ. ואין לנו קבלה נכונה בזה, ובמטבעות שמתוך הספרים לא ידענו מה המה. (ומכל מקום כל ירא אלקים יתבונן היטב בשבת קדש כי קדש הוא, ולא להקל בדברים של מה בכך ודו"ק)

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שלה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שלה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין נשברה חבית של משקה בשבת, מה יעשה
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן שלה סעיף א

חבית של יין או של שמן שנשברה בשבת - גזרו חכמים שלא יציל כל מה שיכול, אלא מזון ג' סעודות קודם סעודת לילה ומזון שני סעודות קודם סעודת שחרית ומזון סעודה אחת קודם סעודה שלישית, כמו בדליקה בסימן הקודם.

והטעם גם כן כבשם, דחיישינן שמא מחמת טרדת ההצלה ישכח שהיום שבת, ויביא כלים דרך רשות הרבים להציל. ואף עתה שאין לנו רשות הרבים, יש לחוש שמא מחמת טרדה יתקן החבית.

ואפילו אם נשברה החבית לגמרי ונפלו המשקין על הארץ - לא יקלוט מן הארץ יותר ממה שצריך לשבת, דגזרינן שמא יספוג, והיינו שישים ספוג בהמשקין לחזור ולהטיפו בכלי. ואפילו אם יש בית יד להספוג, דליכא חשש שמא יסחוט - מכל מקום אסור, דספוג הוה עובדא דחול ואסור לעשות כן בשבת. וגם יש לחוש שישכח על שבת ויסחוט הספוג במתכוין, ולכן בספוג אסור אף מה שמציל לצורך השבת.

סימן שלה סעיף ב

וכן אסרו לטפח בשמן, והיינו שמכניס ידו בהשמן ונדבק סביבות ידו הרבה שמן, ומקנחה בכלי שיזוב השמן מידו להכלי, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. וכמו שהדין בדליקה דבכלי אחד יכול להציל הרבה - כמו כן בכאן, דהכל הצלה אחת היא כמ"ש שם, וכן יכול לומר לאחרים בואו והצילו לכם, וככל הדינים שמבוארים בדליקה ע"ש.

וכמו שכתבנו שם בשם ספר התרומה דהאיסור הוא רק לחצר חבירו אף שעירבו, משום דמגולה, ולא לבית שבחצר חבירו, וכן לחצירו מותר ע"ש, כמו כן בכאן, אם ההצלה הוא לחצירו או לבית שבחצר חבירו - יכול להציל כמה שירצה. ואפילו הטור שחולק שם אפשר שיודה בכאן, משום דאין הבהלה גדולה כל כך כמו בדליקה (ולפי זה מתורץ קושית הט"ז בסק"ב ע"ש ודו"ק).

סימן שלה סעיף ג

ויש אומרים דכל זה הוא בנשברה או נסדקה הרבה, דהבהלה גדולה וחיישינן שישכח על שבת, ויביא כלי דרך רשות הרבים או יתקן הכלי או יספוג כמ"ש. אבל אם נסדק ועביד טיף טיף, שאינו בהול כל כך - מותר להציל בכלים הרבה, וגם לקלוט ולצרף כשנשברה בראש הגג כמו שיתבאר ענין קליטה וצירוף, דאסור בשבירה אבל בטיף טיף מותר.

סימן שלה סעיף ד

ואם החבית נשברה בראש גגו איך יציל הג' סעודות, דלעלות על הגג ודאי אסור משום עובדא דחול, מביא כלי ומניח תחתיה על הארץ כנגד החבית בכדי שיזוב לתוכה.

ואותו כלי יכול להחזיק אפילו הרבה, כמו שנתבאר דבכלי אחד יכול להציל כמה שירצה, ובלבד שלא יביא עוד כלי לקלוט מן האויר היין או השמן הנשפך, או לצרף אותו כלי לראש הגג שיפול שמה היין או השמן הנשפך. דאם תתיר לו עוד כלי, יש לחוש שיהא בהול להביא כלים הרבה, אבל בכלי אחד שהורשה לו להציל - יכול להציל אפילו על ידי קליטה או צירוף.

סימן שלה סעיף ה

ודע שיש מחלוקת בין הגדולים באם שהכלי האחת שהעמיד בארץ אינו מספיק לג' סעודות, אם מותר להביא עוד כלי לקלוט ולצרף, דיש מי שמתיר (ת"ש). ויש מי שאוסר (פמ"ג), ולכאורה כן נראה עיקר, דאם לא כן מאי קמ"ל הש"ס שלא יקלוט ולא יצרף, הא בלאו הכי אסור להציל בשני כלים יותר מג' סעודות (ומה שכתב התוספת שבת אורחא דמילתא, דוחק).

ומכל מקום נראה לי דמותר, בשנדקדק למה לו להש"ס (קי"ז:) לומר: "ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט ויצרף", הוה ליה לומר: 'ובלבד שלא יביא כלי אחר', כמו בדליקה שלא הותרה ההצלה רק בכלי אחד. ולכן נראה לעניות דעתי דודאי אם על משך החבית יכול לעמוד כנגדה ב' או ג' כלים – מותר, דאין כאן חשש על ריבוי כלים, כיון שלא הותרה לו רק על משך החבית ולא יותר, ולא דמי לדליקה כמובן. וזהו שאומר הש"ס דכלי אחר על ידי קליטה וצירוף – אסור, דזה לא הותרה לו שני מיני הצלות: אחת הכלי שעל הארץ ואחת זו שאוחז בידו וקולט או מצרף.

אבל זהו הכל כשמספיק לג' סעודות, אבל כשאינו מספיק - מותר גם על ידי קליטה וצירוף, כמו באורחים שיתבאר.

סימן שלה סעיף ו

ואם נזדמנו לו אורחים שצריך הרבה משקה - מותר לו להביא כלי אחר ולקלוט כלי אחר ולצרף. ולא יקלוט ויצרף ואחר כך יזמין אורחים, אלא מקודם מזמין ואחר כך קולט ומצרף.

ולא יערים להביא אורחים שאין צריכין לאכול, ויש מי שאומר דלדעת הרמב"ם מותר להערים בכך (מג"א סק"ב), דהערמה בדרבנן מותר, דהכי אמרינן בשבת (קל"ט:). ולכן אם עבר ועשה, שקלט וצירף ואחר כך זימן אורחים - ודאי מותר.

סימן שלה סעיף ז

אם יזוב תירוש מגיגית של ענבים שעדיין לא נדרכו, שהמשקה היוצא מהם אסורין בשבת משום מוקצה, ואיך יעמיד כלי תחתיו, שהרי כשיפלו המשקים להכלי תהיה הכלי בסיס לדבר האסור ואסורה בטלטול, ונמצא שמבטל כלי מהיכנו.

ואין לשאול הא אף בלא טעם זה אסור להציל, דהא לא התירו להציל רק מה שצריך לשבת, והרי משקה זו אסורה משום מוקצה, דיש לומר דמיירינן כגון שעבדה טיף טיף ולא שבירה גמורה, שנתבאר דבכהאי גוונא יכול להציל אפילו הרבה מה שאין צריך לשבת. ולכן מפני עצם ההצלה היה מותר, אבל כיצד יעשה בהכלי (וזהו כונת המג"א סק"ג שנתקשו בו רבים וכמ"ש המחה"ש).

סימן שלה סעיף ח

וכך יעשה: יניח שם מטתו או שולחנו ויקבע שם ישיבתו, ואז יהיה אותו הדלף לפניו כגרף של רעי, מפני שמלכלך את הקרקע ועושה טיט, ויוכל להניח שם כלי לקבל להדלף כדי שלא יעשה טיט. ואינה מבטלה מהיכנה, לפי שכשתתמלא ישפוך ממנה לכלי אחר כדי להחזירה תחת הדלף שלא יעשה טיט, וכגון שהכלי האחרת מחוברת או גדולה הרבה, שאי אפשר להעמידה תחת הגיגית, ובגרף של רעי ליכא איסור טלטול מוקצה, כמ"ש בסימן ש"ח. ואף על פי שאסור לעשות לכתחלה גרף של רעי כמ"ש שם, הכא התירו משום הפסד ממונו.

אמנם באמת אי אפשר לשפוך לכלי אחר, דאם כן יבטל אותה מהיכנו. ואף שיש לומר דכשהיא מחובר לא שייך ביטול כלי מהיכנו, לפי מ"ש בסימן רס"ה דהטעם הוי משום בונה, כיון דבלאו הכי היא בנויה. אמנם יש שם מי שסובר דהאיסור הוי משום סותר ע"ש, ולכן כתבו דהעצה היא לשפוך לתוך הגיגית, דהיא בלאו הכי אסורה מפני המשקים שיש בה, כן כתב רבינו הב"י בסעיף ד' ע"ש. אבל איני מבין, הא הגיגית זב ואיך ישפוך לתוכה, וצ"ע.

ועוד יש עצה אחרת: להעמיד תחתיה כלי עם מים, ויתבטל היין בהמים ראשון ראשון ויהיה מותר בטלטול. ואף אם יתרבה היין על המים, אין לחוש לאיסור מוקצה, שהרי גם לענין יין נסך יש מקילין, כמ"ש ביורה דעה סימן קל"ד, וכל שכן שבאיסור מוקצה יש לסמוך על זה. ומצד דבר שיש לו מתירין אין איסור, דזהו רק במינו ולא בשאינו מינו, כמ"ש ביורה דעה סימן ק"ב ע"ש.

סימן שלה סעיף ט

נתפזרו לו פירות בחצר, אחת הנה ואחת הנה, ומפוזרים בשטח גדול מהחצר - מלקט מעט מעט ואוכל. אבל לא יקלט ויתן לתוך הסל או לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

אבל אם נפלו שלא בפיזור - נותן אף לתוך הסל והקופה, אלא אם כן נתערבו בהם צרורית ועפרורית שבחצר, שאז ממילא אין היתר רק ללקט אחד אחד ולאכול, משום איסור ברירה, ואיך ילקטם ויניחם לקופה ולסל, הא בוררם מהעפרורית, וכמ"ש בסימן שי"ט ע"ש, וגם אין כונתו לבטל האיסור.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שלו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שלו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

אבות מלאכות של הזורע, והחורש, והקוצר; ואם מותר לילך על עשבים בשבת; ובאיסור תשמישי אילן
ובו שלושים ושמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | ט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח

סימן שלו סעיף א

זורע הוי אב מלאכה, והיתה במשכן שזרעו הסממנים שהיו צריכים לשמן המשחה ולצבוע התכלת.

ואחד הזורע זרעים ותבואה וירקות, ואחד הנוטע אילנות או מבריך או מרכיב או זומר, והיינו שמחתך מקצת ענפים שיגדלו - כל אלו המה אבות ואב אחד הוא, אלא שזה בזרעים וזה באילנות, וענין אחד הוא מפני שכל אחד מאלו לצמוח דבר הוא מתכוין, וזהו ענין הזריעה.

ובירושלמי דכלל גדול אומר: כל דבר שהוא מבחיל (מגדלו) את הפירות - חייב משום זורע, הנוטע המבריך המרכיב המקרסם המזרד המפסל המזהם המפרק המאבק המעשן המתליע הקוטע הסך והמשקה והמנקב והעושה בתים, וכל דבר שהוא להבחיל את הפירא - חייב משום זורע עכ"ל, וכל אלו הדברים הם באילנות כמבואר במסכת שביעית.

סימן שלו סעיף ב

תולדות של זורע: המשקה צמחים ואילנות בשבת - הוי תולדת זורע או נוטע, וכן השורה חטין ושעורין וכיוצא בהן במים - הרי זה תולדת זורע וחייב (רמב"ם פרק ח').

וכמה שיעורו: הזורע כל שהוא – חייב, וכן בנוטע ובכולן, וכן בשורה חטין ושעורין בכל שהוא - חייב (שם), דאפילו לענין הוצאה תנן בריש פרק המצניע: "לזרע... והוציאו - חייב בכל שהוא", וכל שכן בזריעה עצמה. ואף על גב דגבי חרישה שואל הש"ס (ק"ג.) על הא דתנן: החורש כל שהוא – חייב, למאי חזי, וכמו שיתבאר, אבל בזריעה לא שייך שאלה זו, דגרעין אחד חזי לזריעה, וכן בנטיעות ובכל הדברים.

סימן שלו סעיף ג

חרישה הוי אב מלאכה, ואין חילוק בין חרישה שקודם הזריעה לחרישה שאחר הזריעה, כגון בארץ ישראל שהקרקע קשה ואחר הזריעה צריכין עוד פעם לחרוש, וזהו נמי חרישה (גמרא ע"ג:).

ואומר בירושלמי דכלל גדול: מה חרישה היתה במשכן, שהיו חורשין ליטע סממנים. ואחד החורש ואחד החופר ואחד העושה חריץ - כולן מלאכה אחת הן (גמרא שם). וכל אחת מהן הוי אב מלאכה, שכולן ענין אחד הם לרפויי ארעא (רש"י), וכל אחת מהן היא חפירה בקרקע (רמב"ם שם).

סימן שלו סעיף ד

תולדות החרישה: כתב הרמב"ם ריש פרק ח': "המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי לייפות את הקרקע - הרי זה תולדת חורש. וכן המשוה פני השדה, כגון שהשפיל התל ורדדו או מילא הגיא - חייב משום חורש, וכן המשוה גומות”.

ובירושלמי שם: תני רבי חייא: חפר חרץ נעץ - תולדות להחרישה, ובגמרא משמע שזהו אב כמ"ש. עוד אומר בירושלמי: כל דבר שהוא להניית קרקע - חייב משום חורש: החופר החורץ הנועץ המדייר המעדר המזבל המכבד המרבץ המפעפע גושים המברה בחורשים, חותך ביערים אילנות קטנים כדי שיתעבו ויגדילו, המצית את האור בחישת קנים לבערן שלא יעכבו המחרישה, וכן באגם תמרים שמבער התמרים הרעים מן האגם שלא יעכבו מלחרוש, אמת המים שהיא מכשרת צדדיה לזריעה, כלומר ומתקן הצדדים, המסקל אבנים הבונה מדריגות בהקרקע עצמה הממלא את הנקעים שתחת הזיתים והעושה עוגיות לגפנים וכל דבר שהוא להניית קרקע - חייב משום חורש עכ"ל.

סימן שלו סעיף ה

שיעור חרישה תנן (ק"ג.): "החורש - כל שהוא", ואומר בגמרא: "למאי חזי - לביזרא דקרא", לזרוע בתוכו נימא של דלעת (רש"י), דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סממנין ע"ש.

ובירושלמי שם אומר: "כמה יחרוש ויהא חייב: רבי מתניה אמר כדי ליטע כרישה, רבי אחא אמר כדי ליטע זכרותה של חטה" ע"ש, וזהו גם כן כל שהוא, ופירושו שמפרש למאי חזי כבש"ס דילן. וזכרותה של חטה הוא ראש החטה שאין בה הסדק, וכרישה הוא גם כן גרעין קטן.

וכן בכל התולדות שלה הוי גם כן כל שהוא, כמו ששנינו במשנה שם: "המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא – חייב, המלקט עצים המלקט עשבים: אם לתקן - כל שהוא", וכן כתב הרמב"ם שם במשוה פני השדה ובממלא גיא ובמשוה גומות, דשיעורן כל שהוא ע"ש.

סימן שלו סעיף ו

קצירה אב מלאכה היא, והיתה במשכן שהיו קוצרין הסממנים. והקוצר תבואה או קטניות או הבוצר ענבים או הגודר תמרים או המוסק זיתים או האורה תאנים - כל אלו אב מלאכה אחת הן, שכל אחד מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוין, וכל העוקר דבר מגידולו - חייב משום קוצר.

ותולדת קוצר הוא תלישה בידים, דקצירה הוא במגל או בסכין, וכשתולש בידיו או בשאר דבר - הוה תולדה דקוצר וחייב.

סימן שלו סעיף ז

וכתב הרמב"ם שם: "לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשות שעלה בסנה ועשבים שצמחו על גבי החבית - התולש מהן חייב, שזהו מקום גידולן. אבל התולש מעציץ שאינו נקוב – פטור, מפני שאין זה מקום גידולו. ועציץ נקוב בכדי שורש קטן - הרי הוא כארץ, והתולש - חייב" עכ"ל, דזהו השיעור להכשר זרעים כמבואר סוף פרק המצניע ע"ש.

ודע שיש להסתפק אם יש נפקא מינה בין עציץ של עץ לשל חרס, דבמנחות (פ"ד:) לענין ביכורים יש חילוק ביניהם, דלרש"י של חרס אין צריך נקיבה, ולר"ת של עץ לא בעי נקיבה, והוה אינו נקוב כנקוב ע"ש.

ואילן שנטעו בכלי, לענין ערלה - תמיד הוי אינו נקוב כנקוב, משום דאילן מחלחל כדאיתא בירושלמי פרק קמא דערלה, וכמ"ש הרמב"ם בפרק י' ממעשר שני ע"ש, ואם [כן] גם לענין שבת התולש משם חייב. ובפרק ב' דעוקצים תנן: "קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ – טהורה", כלומר דאפילו העציץ אינו נקוב, מכל מקום מה שיצא חוץ לעציץ לאויר הארץ - חשיב כמחובר ע"ש, ואיך הדין לענין שבת כשתלש משם, אם חייב אם לאו וצ"ע.

מיהו למעשה אין נפקא מינה, דגם מעציץ שאינו נקוב אסור לתלוש בשבת, דהכי תנן (צ"ה.) "התולש מעציץ נקוב – חייב, ושאינו נקוב – פטור", וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור, וכן פסקו הטור והש"ע (עיין ב"י ומל"מ פרק ב' דבכורים, ולא העירו איך הוא לענין שבת).

סימן שלו סעיף ח

שיעור קצירה הוא כגרוגרות, כפי שיעורי אוכלים לענין הוצאה כמ"ש בסימן ש"א. ואיתא בגמרא (ע"ג:): דזומר ענפי הגפן כדי שיצמיחו יותר וצריך גם להעצים - חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. אבל אם אין צריך להעצים - אינו חייב אלא משום נוטע. ואפילו לרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, ואם כן אפילו אין צריך לעצים יתחייב משום קוצר, אמנם כשאין צריך לעצים לא מקרי קצירה כלל (תוספות שם).

וראיה לזה מדברי הרמב"ם שם, שכתב דין זה דזומר וצריך לעצים חייב שתים ע"ש, ואיהו פסק כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה. ולכן יראה לי להיפך: כשצריך לעצים ואין כונתו לשיגדל הגפן יותר - חייב שתים, ולא מיבעיא לרבי יהודה, אלא אפילו לרבי שמעון, דהא הוה פסיק רישא וניחא ליה.

סימן שלו סעיף ט

עוד אמרו שם: האי מאן דקטל אספסתא, שקוצר שחת וחוזר וצומח - חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. ומאן דקניב סילקא, והוא מין ירק - חייב שתים, משום קוצר ומשום זורע, ובכאן לא אמרו שצריך להשחת ולהסילקא, וכן כתב הרמב"ם שם: "כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו, כגון אספסתא וסילקא, הקוצרו בשגגה - חייב שתי חטאות וכו'” עכ"ל.

ונראה אפילו אין צריך עתה להשחת או להסילקא, מכל מקום כיון שעשה דרך קצירתן - חייב אפילו לרבי שמעון, מטעם שנתבאר. ולא דמי לעצים, דכשזומר ואין צריך לעצים אין בזה ענין קצירה כלל, מה שאין כן בזרעים וירקות. והטעם, דסתם עצים להסקה הוא מעצים שאין עושין פירות כידוע, ולכן כשקוצר מעץ עושה פרי, צריך לכוין לשם עצים. אבל תבואה וירקות, הא דרכן בקצירה וגם משביחין גידולן, ולכן בכל ענין חייב.

סימן שלו סעיף י

כתב הרמב"ם שם: גבשושית של עפר שעלו בה עשבים, הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתידות - חייב משום תולש. היתה על גבי יתידות והניחה על הארץ - חייב משום זורע. תא(י)נים שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיו בו, התולש מהן בשבת – חייב, אף על פי שהן כעקורים לענין טומאה" עכ"ל. ולרש"י ותוספות סוף פרק המוציא יין, בהך גבשושית אינו אלא איסור דרבנן ע"ש (עיין מ"מ וכ"מ ולח"מ).

עוד כתב: "התולש עולשין המזרד זרדין, אם לאכילה - שיעורו כגרוגרות, ואם לבהמה - שיעורו כמלא פי גדי, ואם להסקה - שיעורו כדי לבשל ביצה" עכ"ל. דעולשין הוא מין ירק וזרדין הן מין קנים, דבעודם רכים הם למאכל אדם, נתקשו מעט עומדים לבהמה, יבשו עומדים להסקה (רש"י ק"ג.).

סימן שלו סעיף יא

איתא בירושלמי שם: "ההן דגזז ספוג גומי קרולין - חייב משום קוצר ומשום נוטע". והן מיני אילנות, ולא פירש כשצריך לעצים דוקא. ולפי זה חולק על הש"ס שלנו, ואין הלכה כן, או אפשר דזהו מיני אילנות העומדים להסקה, והוי כמו תבואה שבארנו שחייב בכל ענין. ולאו דוקא להסקה, דהוא הדין אם דרך גזיזתם לענין אחר, גם כן כן כמובן.

עוד אומר שם: "ההן דגזז כוסבר כרתי כרפס... - חייב משום קוצר ומשום זורע”, והן מיני ירקות, ופשוט הוא דזה דומה לאספסתא.

עוד אומר שם: "הנותן עציץ נקוב על גבי עציץ נקובה - חייב משום קוצר ומשום זורע”, משום דהתחתונה נסתמת ופוסקת מגידולה, והעליונה צומחת מן הארץ, ומזה קצת ראיה לשיטת הרמב"ם בסעיף הקודם.

והקוצר קורת שקמה - חייב משום קוצר ומשום זורע, דהיא עומדת לבנין והוה כאספסתא. והמוחקה - חייב משום מכה בפטיש, כלומר שממחקה ומחליקה שתהא ראויה לבנין, וזהו גמר מלאכתה.

סימן שלו סעיף יב

עוד אומר שם: "ההן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו - חייב משום קוצר" ע"ש. ודבר חדש הוא, וגם הרמב"ם לא הזכיר זה, ואם כן בכל צידה של דגים חייב שתים.

והמפרשים פירשו שהיא כבר נצודה מערב שבת והיתה בכלי מים, ואינו חייב משום צידה אלא משום עוקר דבר מגידולו. וגם זה אינו מובן, דהוה ליה להתחייב משום נטילת נשמה, וכמ"ש באמת בסימן שט"ז ע"ש. ומצאתי באמת בחידושי הרשב"א פרק שמנה שרצים דזה הירושלמי אינו כשיטת הש"ס שלנו ע"ש.

ובגמרא (ק"ז:): "הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה - חייב משום עוקר דבר מגידולו", ולכאורה הוא מטעם קוצר. אבל הרמב"ם בריש פרק י"א חשיב לה בהדי חיובי דנטילת נשמה ע"ש, וכן כתב הרשב"א שם בשם הרמב"ן ז"ל, ושגם כונת הגמרא כן הוא, כלומר דמפרידו מחיותיה וחייב משום נטילת נשמה ע"ש.

סימן שלו סעיף יג

גזרו חכמים שלא לעלות באילן בשבת ויום טוב ושלא לעשות בו שום תשמיש כשהוא מחובר לקרקע, בין שהאילן לח ובין שהוא יבש. ואין ניתלים בו, גזירה שמא יעלה ויתלוש. ואף על גב דבעירובין (ק':) מבואר דביבש ליכא איסור תלישה מדאורייתא, ואפילו הפירות שבה כשהיא יבישה פירש רש"י שם שאין בהם איסור תלישה מדאורייתא.

וזה שכתב הרמב"ם שהבאנו בסעיף י': דאילן שייבשו פירותיו, התולש מהן בשבת – חייב, וכן מפורש בגמרא חולין (קכ"ז:), זהו כשהפירות נתייבשו ולא האילן, וכיון דהאילן יונקת מן הקרקע - חייב בתלישת פירותיהן. אבל כשהאילן עצמה נתייבשה - שוב היא לגמרי כתלושה.

(וצ"ע על המג"א סק"א שעשה מחלוקת בין רש"י להרמב"ם ע"ש, והמחה"ש האריך ע"ש ואין צריך לזה. ובאמת לשון הגמרא שם: 'תאנים שצמקו באיביהן', ויש לומר דוקא צמקו ולא יבשו, וכן נראה מדברי הראב"ד פרק ב' מטומאת אוכלין ע"ש, אבל הרמב"ם אינו מחלק. מיהו הך דעירובין מילתא אחריתי היא כמ"ש, וכן כתב התוספות בשבת ק"נ: ד"ה 'במחובר', דביבש אין איסור תלישה, והך דחולין דוקא צמקו ולא יבשו כדעת הראב"ד ע"ש ודו"ק)

סימן שלו סעיף יד

ושמא תשאל דאם כן באמת למה אסרו לעלות ולהשתמש באילן יבש, אמנם בזה אמרו בעירובין שם דבימות הגשמים ודאי אסור, שאינו ניכר בין לח ליבש, וגם בימות החמה יש לחוש שיבקע עצים ממנה, והיינו הענפים, דזה אסור מן התורה גם בתלוש מטעם מחתך, ואפילו אם נשרו ענפיו לא פלוג רבנן (מג"א שם).

ואין לשאול למה באילן אסרו להשתמש ועל העשבים מותר לילך כמו שיתבאר, דלא דמי, דעשבים לא יתלוש בידים, שאין בהן פירות, והאיסור היא שמא דרך הילוכו יתלושו והוה דבר שאין מתכוין, מה שאין כן באילן חיישינן שמא יתלוש בידים, ואסרו בכל האילנות אפילו באילן שאינו עושה פירות דלא פלוג רבנן, ולא מצאתי מהפוסקים שידברו בזה. (ועיין ירושלמי פרק ה' דביצה הלכה ב', ויש הפרש בין פירוש הקרבן העדה לפירוש הפני משה ע"ש ודו"ק).

סימן שלו סעיף טו

אם עלה על האילן בשבת - קנסוהו שלא ירד עד שחשיכה, אם עלה במזיד. אבל אם עלה בשוגג - מותר לירד. ואם עלה בערב שבת, אפילו במזיד ואפילו היה דעתו לישב שם בשבת, מכל מקום כיון שעלה מבעוד יום - לא קנסוהו, ויכול לירד. ויש אומרים דדוקא כשעלה על דעת לירד מבעוד יום, אבל כשעלה על דעת לישב שם בשבת - קנסוהו כמו בעלה בשבת.

ובירושלמי דביצה שם אומר דלמה לא קנסוהו בבהמה כן, כלומר כשעולה על הבהמה בשבת ויום טוב שלא ירד ממנה כל היום כמו שקנסו באילן, משום דאדם מצוה על שביתת בהמתו מן התורה, ונמצא דכל רגע עובר מן התורה, מה שאין כן באילן ע"ש.

סימן שלו סעיף טז

ואימתי אמרינן דבשוגג או בערב שבת ירד, באדם דקשה עליו לישב על האילן כל השבת. אבל אם הניח על האילן חפץ - אסור ליטלו משם בשבת אפילו הניח מבעוד יום, ולא מטעם קנס אלא משום דבשעת נטילתו משתמש במחובר, ולכן מה איכפת לן שתשאר על האילן עד מוצאי שבת.

אבל הרא"ש כתב בפרק ה' דשבת (סוף סימן ב'): דנטילה מאילן ומבעלי חיים - לא מקרי משתמש במחובר ע"ש, וראיה ממ"ש בסימן שי"ז דמותר לקשור חבל בפי הפרה ע"ש. ולדיעה ראשונה אין ראיה משם, דבהמה אין דרך תשמישה בכך, אבל אילן דרך תשמישו ליטול ממנו ולהניחו על גביו.

(מג"א סק"ב, וע"ש מה שהקשה על הרא"ש מסימן תרכ"ח, ולא קשה כלל, דכבר כתבו התוספות בשבת קנ"ד: ד"ה 'שתים' דבסוכה מיירי שהיא גבוה ואין יכול [לעלות] (לענות) לה אם לא ישתמש באילן, וכמ"ש הקרבן נתנאל שם. ומה שהקשה מעירובין ל"ג: ויתבאר בסוף סימן זה, דבכלכלה תלויה באילן - אסור אפילו ליטול מהכלכלה וקל וחומר מהאילן, נראה לי דלא קשה כלל, דבשם כשצריך ליטול מעומק הכלכלה בהכרח שישען על צדדי האילן, ובכהאי גוונא ודאי אסור, אבל בנטילה בעלמא מאילן יכול להיות דמותר, ועיין תוספות עירובין שם ד"ה 'ורבי', שכתבו דהעירוב הוא בתחתית הכלכלה ודו"ק).

סימן שלו סעיף יז

וכתב רבינו הרמ"א דכל זה באילן וכיוצא בו, אבל קנים הרכים כירק - מותר להשתמש בהם אף על פי שמחוברים לקרקע, דאין אסור להשתמש בירק עכ"ל.

ויש שחלקו עליו, וכתבו מדכתב הרמב"ם שאין משתמשין במחובר, משמע בכל מחובר אפילו בירק (ב"ח וט"ז סק"ד). ודבריהם תמוהים, דלהדיא נתבאר לעיל בסימן שי"ב דבירק לא גזרו כבאילן ע"ש. וזה שיתבאר בסימן ת"ט דבקנה הרך ונוח לקטום אסור להניח שם העירוב, זהו ודאי כן הוא, דקנה הרך כשהוקשה ודאי יש חשש שמא יקטום כמבואר בעירובין (ל"ד:), אבל ברכים ממש – מותר.

וכן כתב הרשב"א בספר עבודת הקדש וזה לשונו: "יראה לי שהקנים העשוים להתקשות - אפילו ברכותן הן כאילן ואסור. אבל הקנים הגדילים באגם שאין קשין לעולם - ומותרין הן כעשבים, בין גדולים בין קטנים ע"ש (וכן כתב הא"ר סק"ג והת"ש סק"ד).

סימן שלו סעיף יח

כיון שאסרו חכמים מלהשתמש באילן, אפילו אילן שנקצץ אם נשאר ג' טפחים השורש מן הארץ - יש עליו דין אילן ואסור להשתמש בו. והנה דין זה לא מצאתי מפורש, רק שכן נראה לי דכיון שיתבאר דעד ג' טפחים שם אילן עליו אפילו בהשורש בלבד בלא ענפים, אם כן גם אם קצצו מה בכך, כיון שעדיין יש ג' טפחים.

אף על גב שיש לחלק דזה שיתבאר היינו כשהאילן בשלימות, דאז גם השורש נאסר, מה שאין כן בקצצו לגמרי, מכל מקום לא נראה לחלק בכך. ומכל מקום נראה דזהו כשקצצו למען יגדל עוד, דאז שם אילן עליו כשנשאר ג' טפחים, אבל אם קצצו לגמרי אף כשנשאר ג' טפחים - עץ בעלמא הוא, ובטל ממנו שם אילן (כן נראה לעניות דעתי ולא מצאתי גילוי לדין זה).

סימן שלו סעיף יט

תנן בעירובין (צ"ט:): "שרשיו גבוהין מן הארץ ג' טפחים - לא ישב עליהן". מפירוש רש"י משמע דעל כל אילן קאי, והיינו דעיקר האיסור הוא בהענפים שמא יתלוש, ולכן כשהענפים מתחילין סמוך לארץ - האיסור בכולו. אך אם הענפים מתחילין בגובה האילן בגובה ג' מהשורש - אסור להשתמש, ובפחות - מותר ע"ש.

ומרבינו יהונתן מבואר דהכי פירושו: כגון שבצד האילן יוצא שורש מאותה אילן כמו שמצוי באילנות זקנים, ואם הוא גבוה ג' טפחים - דינו כאילן עצמו, ופחות מזה כקרקע חשיבי, אך בשורש האילן עצמו יכול להיות לפירוש זה דאסור להשתמש גם בפחות מג' טפחים. מיהו לפירוש רש"י מותר כשאין שם ענפים.

וקלחי כרוב - גם כן כשרשי אילן, ואם גבוהים ג' טפחים מן הארץ - אסור להשתמש בהם ובהעלים שלהם (יש"ש).

סימן שלו סעיף כ

היו שרשים אלו יוצאים בגובה ג' טפחים וחוזרים ונכפפים למטה מג', שבאים מלמעלה ויורדים למטה: במקום שגבוהים ג' – אסורים, ובמקום שאין גבוהים ג' – מותרים. היו גבוהים ג' טפחים, רק שמצד אחד שוה לארץ, שבזה הצד העפר גבוה - אסור להשתמש אפילו על הצד השוה לארץ, דמכיון דמשלש רוחותיה היא גבוה ג' טפחים, בטל הצד הזה לג' צדדיו. אבל אם משני צדדין גבוה ג' טפחים ומשני צדדין שוה לארץ - מותר (מג"א סק"ד) בהשנים השוים לארץ.

ודע דאפילו היא כולה שוה לארץ, רק שמתחתיה יש חלל ג' טפחים בתוך הארץ - גם כן דין אילן יש לזה, דמה לי אם החלל מלמעלה או בתוך הארץ. ולענין הצדדים גם כן: דאם מג' רוחות יש חלל ומצד הרביעית אין חלל - אסור גם שם, ובשני רוחות מותר שם כמ"ש.

סימן שלו סעיף כא

מותר לילך על גבי עשבים בשבת, דלא גזרו רק באילן, ולא חיישינן שמא דרך הילוכו יתלוש אחד מן העשבים, משום דאינו הכרח שיתלושו, ולכן אף אם יתלושו - הוי דבר שאין מתכוין ושרי.

ואין חילוק בין כשהעשבים ארוכים או קצרים או בין הולך במנעל להולך יחף ובין הולך כדרכו להולך במרוצה. וראיתי מי שמחמיר בהולך במרוצה וכשהעשבים גדולים, ואין לנו לחדש איסורים מדעתינו, דכיון דחז"ל אמרו דלא הוי פסיק רישא, בכל ענין לא הוה פסיק רישא, והחוש מעיד כן (ובה"ל רוצה לחדש בשביל הדבר התמוה הנמצא בסמ"ג, ואין אנו אחראים לזה).

סימן שלו סעיף כב

אבל לשפוך מים על עשבים - הוי איסור דאורייתא, דעל ידי זה הם גדילים והוה תולדת זורע, דהמשקה מים לזרעים חייב (ריש מועד קטן).

ולכן אותן השומרים בגינות, יזהרו שלא יטלו ידיהם על העשבים, ולכן לא יאכלו שם בשבת ויום טוב, שיצטרכו ליטול ידיהם על העשבים, והוא איסור דאורייתא, אף על פי שאינו מכוין, דהוה פסיק רישא. ואי משום פסיק רישא דלא ניחא ליה, הרי יש דיעות בזה כמ"ש בסימן רמ"ב, ועוד מי יימר דלא ניחא ליה, ולכן יש להזהירן בזה מאד מאד.

אבל מותר להטיל בהם מי רגלים או שאר משקין שאין מצמיחין, ונכון למנוע גם משארי משקין (מג"א סק"ז), דמי יימר שאין מצמיחין. וגם במי רגלים ראיתי מי שכתב שעכשיו אומרים על פי הנסיון דטובים הם לזיבול הקרקע (תפארת ישראל בפתיחה לסדר מועד), מיהו על כל פנים יש למנוע מלאכול בגינות, דבקושי הוא שלא יבא שם מים, והנזהר בזה זכות השבת יגן עליו.

סימן שלו סעיף כג

וכן יש ליזהר מלהשליך זרעונים במקום ירידת גשמים, שסופן להצמיח, ואם משליך לתרנגולים לא ישליך אלא כשיעור שיאכלו בו ביום או לשני ימים, דהצמיחה היא ליום השלישי. אמנם אם השליך במקום דריסת רגלי אדם – מותר, לפי שאין סופם לצמוח.

וצרור שעלו בו עשבים או עשבים שעלו על אוזן הכלי מלחות הכלי - חשובים כמחוברים לקרקע והתולשן חייב משום קוצר, וכמ"ש בסעיף ז' ע"ש. ואין זה דמיון לעציץ שאינו נקוב דפטור מן התורה, דאין דרך זריעה שם אלא בהשתדלות בני אדם, אבל כאן מעצמן הן גדילין.

ועשבים שתחבן בעפר מבעוד יום כדי שיהו לחים - מותר לאחוז בעלים ולהוציאן, ואף שהעפר נופל מעליהם, הוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, ומותר כמ"ש בסימן שי"א. ודוקא כשלא השרישו וגם כשנתנן לא כיון לזריעה אלא להטמנה, דכשנתכוין לזריעה אסור.

סימן שלו סעיף כד

וכבר נתבאר דמדרבנן אסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב ומאיזה כלי שהוא, וגם אסור ליטול עציץ שאינו נקוב מן הקרקע ולהניחה על גבי יתידות, או להיפך ליטלה מהיתידות ולהניחה על גבי קרקע, בין היא של עץ בין היא של חרס. והטעם כבר בארנו בסעיף ז', דאחד מהם גם אינו נקוב דינו כנקוב לענין כמה דברים ע"ש.

אבל יחור של אילן שנפשח, כלומר שנתלש מן האילן ובו פירות - מותר לתלוש הפירות מהם בשבת, דכתלושין הן. ודוקא עץ אסור לתלוש, דהוה מחתך, אבל הפירות אין להם שייכות להענף רק כשהוא מחובר לאילן, וכן אנו אוכלין ענבים וכמה מיני גודגודניות שנאחזים בענפים קטנים כידוע (חולין קכ"ד:).

וגם אין שייך בזה משום מפרק, דאין זה אלא בשבלין או אגוזים בקליפתן הירוקה שהאוכל מונח בתוכן, ולא בפירות התלוין בהענפים, ומילתא באפי נפשה היא (וצ"ע על הט"ז סק"ח שהעיר בזה, ואולי כיון גם הוא בתירוצו לזה אלא שלשונו דחוק ע"ש).

סימן שלו סעיף כה

אמרו חז"ל בכתובות (ס'.): דצנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים ועשבים וסותמים אותו ומעכבים קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים בהגג ודולפין לבית, ממעכן ברגליו בצינעא. דכיון שהתיקון הוא על ידי שינוי, והיינו שאינו מתקנו בידיו אלא ברגליו, התירו לו רבנן במקום פסידא, שהרי אין כאן חשש מלאכה דאורייתא אלא תקון בעלמא דמדרבנן, ולכן במקום פסידא לא גזרו.

אבל שלא במקום פסידא, כגון שאינו דולף לבית – אסור. ואף על גב דכל דבר שאסרו משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, זהו בדבר שהאיסור הוא מן התורה, ולא בדבר שאיסורו מדרבנן (ט"ז סק"ט).

סימן שלו סעיף כו

כיון דגזרינן שמא יעלה ויתלוש, לכן כל פירא העומדת לאכילה ויש לה ריח טוב - אסור להריח בה בעודה מחוברת לאילן, דשמא יתלשנה ויאכלנה, או ינשכנה בפיו, דגם זה הוי כתולש. ויש מי שרוצה לומר דבנשיכה בפיו אין בזה איסור דאורייתא אלא דרבנן, משום שאין דרך תלישה בכך (מג"א סקי"א), ולי נראה דזהו תלישה מדאורייתא, דהא דרך אכילה בכך, והתלישה הוי ממילא.

(גם התבואות שור בבכור שור השיג עליו, וכן כתב רש"י מפורש בסוכה ל"ז:. והמחה"ש נדחק ע"ש, ומי הכריחו לזה, וכמה מהעבריינים נתלו בזה, וברור הוא בלי שום ספק ספיקא דהאוכל מן המחובר הוי אב מלאכה. ועיין מנחות ע'., ויש לחלק דדוקא בגחין ודו"ק).

סימן שלו סעיף כז

לפיכך אמרו (סוכה ל"ז:): הדס במחובר - מותר להריח בו, לפי שעומד רק להריח ולא לאכילה, ולריח אדרבא עדיף כשהוא מחובר, דריחו נודף יותר, ולכן אין לגזור שמא יתלוש. אבל אתרוג ותפוח - אסור להריח בו במחובר, דכיון דעומדים לאכילה, חיישינן שמא יקוץ אותו או ינשכנו בפיו לאכלו.

סימן שלו סעיף כח

כבר כתבנו דברי הרמב"ם בסעיף ב', שפסק דהשורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים - הוי תולדת זורע, וחייב בכל שהוא, וכן כתב רבינו הב"י בסעיף י"א.

ופשוט הוא דמיירי שנתנם למים, שישרו שם כמה ימים, דכן משמע לשון שורה. ולכן הרמב"ם בסוף פרק ח' כתב: דהנותן זרע שומשמין או זרע פשתן במים - חייב משום לש, הואיל ומתערבין ונתלין זה בזה עכ"ל, וכן כתב רבינו הב"י בסימן ש"מ.

ודקדקו לומר "הנותן”, כלומר בנתינה בעלמא, מפני שתיכף מתדבקין זה בזה, וזה אינו בחטים ושעורים כדאיתא בזבחים (צ"ד:). אבל כשנחייבו משום זורע - לזה צריך כמה ימים שיצמחו הזרעונים, ולכן כתבו לשון שרייה. אבל כשנותנים חטים ושעורים במים לאכילת בהמות - אינן בכלל זה כלל.

(ובזה אתי שפיר מה שהקשו על הרמב"ם מזבחים שם, שאומר: "אי הכי חטי ושערי נמי", דמשמע להדיא דפטור, עיין מג"א סקי"ב והגר"א סקי"ב. והוסיף להקשות דאם כן גם בזרע פשתן יתחייב שתים: משום לש וזורע ע"ש. ויש שתרצו דהאמת כן, ולא מיירי שם בזורע, עיין חיי אדם בנשמת אדם כלל י"א והדוחק מבואר. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהתם בזורק לפי שעה אינו חייב רק משום לישה ודו"ק)

סימן שלו סעיף כט

לפי מה שנתבאר יש ליזהר מליתן איזה מין תבואה או זרעים לתוך המים שישהו שם איזה ימים, ויש בזה אב מלאכה דזורע. וכל שכן הנותן שעורים לעשות מהן מאלצי"ן, דהוי אב מלאכה גמורה.

וממילא דאם נותן שישהו שם כמה ימים - חייב מיד שנתן, כמו בכל מלאכת שבת שבארנו בסימן רמ"ב. מיהו אם חזר ונטלן מיד מן המים – פטור, כמו בנותן פת בתנור ולקחו מיד מן התנור, כמ"ש בסימן שי"ח.

וזרעים שמתדבקים זה בזה - אסור לגמרי, משום לישה, וליתן לפני בהמתו חטים ושעורים וכל שאינם מתדבקים – מותר, כיון שהוא לפי שעה כמ"ש. וכן צמוקין ושארי פירות יבישין מותר ליתנם במים בשבת, ורק ליתן לשם כבישה שיעמדו ימים רבים – אסור, דזהו ככובש כבשים (פרמ"ג), ואינו מותר רק לאכלן מיד או לאחר שעה.

סימן שלו סעיף ל

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף י"א: "מותר להעמיד ענפי אילנות במים בשבת, ובלבד שלא יהיה בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים" עכ"ל.

ביאור דבריו: דענפי אילנות שעמדו במים מקודם השבת שלא יכמושו, וניטלו מהמים בשבת או קודם השבת - יכול להחזירן לאותן מים, אבל אסור להוסיף על המים. וכל שכן שלא יחליף מים אחרים, ומשנה מפורשת היא בסוכה (מ"ב.) לענין הלולב ע"ש, ופירש רש"י הטעם, דטורח לתקוני מנא ע"ש.

וכשיש בהם פרחים ושושנים - אסורים בכל ענין כשנותנם שישהו שם, ויש בזה משום זורע, שהרי נפתחים ונגדלים הפרחים והשושנים. וכל שכן שאסור לשפוך מים בשבת על הכלים שעומדים שם ענפים שנקראים וואזאנע"ס, והוי אב מלאכה דזורע, בין אם הם נקובים בין אינם נקובים, דפשיטא דזורע חייב גם בעציץ שאינו נקוב ולא דמי לתלישה, דכל מין זורע הוי אב מלאכה.

סימן שלו סעיף לא

והרא"ש בתשובות (כלל ב' סימן ד') חידש דענין עציץ שאינו נקוב אינו אלא בכלי המטלטלין אותה, כמו עציץ וכיוצא בזה, אבל בדבר קבוע, כמו גג שמילאוהו עפר ונטע בתוכו - התולש ממנו חייב. והביא ראיה ממשנה דמעשרות פרק ה': "בצלים שהשרישו בעלייה - טהרו מלטמא", אלמא דחשיבי מחוברין.

והקשו עליו, דהר"ש הביא ירושלמי דזהו רק לענין טומאה דהתורה ריבתה, ולא לכל מילי. ויש שתרצו (תוי"ט ומג"א סקי"ד) דהירושלמי אומר שם מפני שאינו רוצה בהשרשתן, אבל ברוצה בהשרשתן לכל מילי הוה כמחובר. ותמיהני, דלהדיא הירושלמי דחי לה ע"ש, שאומר דלענין שבת אין חילוק.

האמנם הרמב"ם בפרק א' ממעשרות פסק גם לענין מעשר דהוה כמחובר, משום דסבירא ליה דזה שאומר הירושלמי דרק לענין טומאה חשיב כמחובר, זהו אינה להלכה. דרבי שמעון הוא דסבירא ליה כן, דהתורה ריבתה אצל טהרת זרעים, וגם בש"ס שלנו בשבת (צ"ה:) איתא כן, שאומר שם: "לכל מילי רבי שמעון כתלוש משוי לה", ושאני לענין טומאה דהתורה ריבתה אצל טהרת זרעים וכו' ע"ש. אבל רבנן לא משוי חילוק, ולכל מילי כמחובר משוה ליה, וזהו גם דעת הרא"ש (פ"מ שם).

סימן שלו סעיף לב

וכבר הבאנו דברי הרמב"ם דתאנים שיבשו באיביהן, והיינו בענפיהן, וכן אילן שיבשו פירותיו בו - התולש מהם בשבת חייב, אף על פי שהן כעקורים לענין טומאה.

ובארנו בסעיף י"ג דזהו כשהפירא נתייבשה ולא עיקר האילן, דאם עיקר האילן נתייבשה אין בזה תלישה דאורייתא. וזה שהרמב"ם כתב תאנים בפני עצמם, משום דהרמב"ם ידוע ששומר לשון הש"ס, ובגמרא (חולין קכ"ז:) לא הוזכר רק תאנים ע"ש. וכדי שלא לטעות דרק בתאנים הדין כן, לכן כתב: "וכן אילן", כלומר דכל האילנות שוין בדין זה. ועשבים יבישים - ודאי כתלושין דמיין (מג"א שם).

סימן שלו סעיף לג

יש אומרים דצריך ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שיער ממנה, שיש בזה חיוב חטאת, דהכי איתא בירושלמי פרק כלל גדול: "התולש מבהמה מתה – חייב, שתלישתה זו היא גזיזתה". ועוד יש ליזהר שלא לתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים, דהוה כמחובר לקרקע, וכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע (ט"ז סק"י).

ולפי זה יש ליזהר בחורף שלובשים עורות שועלים שקורין פיק"ס או צאבי"ל או כל מיני שערות של חיות שקורין פוטע"ר וואר"ג, וכן בכובעים של שערות, שלא לתלוש אף שיער אחד, וחייב חטאת ובמזיד סקילה. וכן דלדולים שסביבות הצפרנים לבלי לתלושם, דהוי כתולש ממחובר וחייב חטאת.

סימן שלו סעיף לד

ואני תמה על הדין הראשון, לבד שמצד הסברא כשם דבתלישה מן הקרקע אין החיוב אלא במחובר, כמו כן התלישה מבעלי חיים אינו אלא בחיים. עוד דבר זה מפורש במשנה דאבות מלאכות: "הממחק”, ופירש רש"י שמגרר שיער העור.

וכן כתב הרמב"ם בפרק י"א דין ה': "איזהו מוחק: זה המעביר שיער או צמר מעל האור לאחר מיתה, עד שיחליק פני העור" עכ"ל. ואי סלקא דעתך דתולש שיער מעור המתה חייב משום, תולש הא אפילו באחת חייב, ולמה בעינן עד שיחליק. ואין לומר דבמחליק חייב שתים, היה לו לבאר.

ויותר מזה מפורש בגמרא (ע"ד:): "תנו רבנן: התולש את הכנף והקוטמו והמורטו - חייב ג' חטאות, תולש משום גוזז, קוטם משום מחתך, ממרט משום ממחק". והכי פירושו: שתולש כנף מבעל חי בחייה - חייב משום תולש, ואחר שתלשה אם קטמה ומרטה - חייב משום מחתך וממחק, ולא משום תולש.

סימן שלו סעיף לה

ואפילו אם נפרש התולש את הכנף לאחר מיתה, וכן כתב הר"ן בפרק כלל גדול, מכל מקום זהו בעוף ולא בבהמה. והכי מפורש בבכורות (כ"ה.) דתולש לאו היינו גוזז, ורק בעוף חייב בתולש, דהכי אורחיה ולא בבהמה ע"ש, וכן פסק הרמב"ם בפרק א' ממעילה, דתולש לאו היינו גוזז ע"ש.

והירושלמי שהביא דתולש מבהמה מתה חייב, שתלישתה זו היא גזיזתה, בירושלמי ליכא בהמה, ואעוף קאי. והכי איתא בירושלמי: דמקשה על ריש לקיש שפוטר בתולש בקדשים, והא איהו אמר התולש כנף בעוף חייב משום גוזז. ומתרץ דלא דמי, דבעוף שאין גיזה תלישתה זו היא גיזתה, מה שאין כן בבהמה. תדע לך שהוא כן, דתני: "תלש מן המתה – חייב, תלישתה זו היא גיזתה" עכ"ל. ופירשו המפרשים דתלש מן המתה - אפילו בבהמה חייב ע"ש, ואני תמה על זה מהך דממחק שכתבנו.

ולכן נראה לעניות דעתי דאעוף קאי, והכי פירושו: תדע לך שתולש לאו היינו גוזז, שהרי שנינו דגם תולש לאחר מיתה חייב, ולאחר מיתה ודאי דליכא סברא לומר בבהמה דתולש היינו גוזז. ואף על גב דגוזז חייב גם לאחר מיתה, דכן שנינו בתוספתא וכן פסק הרמב"ם בפרק ט' דין ז' דגוזז צמר או שיער מן הבהמה והחיה בין מן החי בין מן המת - חייב ע"ש, מכל מקום לומר גם בלאחר מיתה דתולש הוי גוזז אין סברא, ורק בעוף דליכא גיזה יש סברא לומר כן, משום דבעוף תולש הוא גוזז, וגוזז שייך גם לאחר מיתה. אבל תולש אינו אלא מחיים, כמו בעץ במחובר, ולאחר מיתה דומה לתלוש.

(כן נראה לעניות דעתי, והרמב"ם בפרק ט' פסק דתולש כנף מן העוף - הרי זה תולדת גוזז, ובפרק י"א פסק: המורט נוצה - הרי זה תולדת מוחק, וכן מפורש בגמרא ע"ד: וכמ"ש. אבל משום תולש לא מחייב, וגם בירושלמי שם כן הוא ע"ש, ואם לאחר מיתה חייב בתולש, איך חייב משום מוחק, והוה תרתי דסתרי וצע"ג)

סימן שלו סעיף לו

תנן בעוקצין (פרק ג' משנה ח'): "יחור של תאינה שנפשח ומעורה בקליפתה, אם יכול לחיות – טהור, דחשיב כמחובר. ואם לאו – טמא, דהוי כתלוש".

ולמדנו ממשנה זו לענין שבת גם כן, דענף הנשבר: אם רק מחוברת במקצתה, דודאי יכול לחיות - התולש ממנו בשבת חייב. וכן בכל מיני ירקות וזרעים, אף שנתפרקו מן המחובר, אם מיעוטה מחובר עדיין - חייב התולשה.

וכן בדלדולי עור ובשר שבאדם שכתבנו בסעיף ל"ג, אף שרובה נפרדה, כיון שמקצת עדיין מחובר - הוי ככולו מחובר, וכן מוכח מצפורן בשבת (צ"ד:) ע"ש, ויתבאר בסימן ש"מ בס"ד.

סימן שלו סעיף לז

כשם שאסור להשתמש באילן כמו כן אסור להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי צדדים – מותר. לפיכך אסור לסמוך סולם לצדדי האילן ולעלות בו, דכשעולה בו הרי משתמש בצדדין. אבל אם יש יתד תקועה באילן בצדדיה - מותר לסמוך סולם על היתד ולעלות בו, דהיתד הוה ליה צדדין והסולם צדי צדדין.

וכן אם נעץ בה יתד ותלה כלכלה בהיתד, נקרא היתד צדדין והכלכלה צדי צדדין. ומותר ליטול חפץ מהכלכלה, והכלכלה עצמה אסור ליטול מהיתד, דקא משתמש ביתד שהוא צדדין. ואם הכלכלה תלויה בהאילן עצמה - אסור ליטול מהכלכלה, דהיא עצמה הוי צדדין.

ולפעמים אף כשתלויה ביתד אסור, כגון שפי הכלכלה צר, וכשנוטל חפץ מן הכלכלה ודוחק ידו לשם מנענע את האילן - אסור (מג"א סקט"ו מסוגיא דעירובין ל"ג:).

ואיתא בירושלמי פרק ה' דביצה: דלהשען באילן בריא – מותר, דאין זה שימוש אלא נגיעה בעלמא, ולא נאסרה מעולם כמו במוקצה דלא נאסרה נגיעה. אבל באילן שהוא תש כח – אסור, דבהשענו ינדנדה, ונמצא משתמש באילן.

וכמו שאסור להשתמש באילן - כמו כן אסור להשתמש בבעלי חיים, וגם כן צדדין אסורין וצדי צדדין מותרין, וכבר נתבאר זה בסימן ש"ה ע"ש (ויש אומרים דבריא ותש אאדם קאי, ויתבאר בסימן של"ט).

סימן שלו סעיף לח

אף על גב דבאילן אסור להשתמש מטעם שמא יעלה ויתלוש, מכל מקום בבור לא גזרינן שמא יעקור קרקע בעלייתו וירידתו. לפיכך בור אפילו עמוק מאה אמה - מותר לירד בה ולעלות.

והטעם: מפני שאינו נוח לעקור קרקע כמו שנוח לתלוש מאילן, וביני ביני יזכור ששבת היום. מה שאין כן תלישה שהיא ברגע אחת, חיישינן שישכח על שבת ויתלוש (עיין רש"י עירובין ק'. ד"ה 'בור', דמשמע שאין בבור חשש כלל אלא הטירחא בלבד ע"ש ודו"ק).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שלז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שלז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין דבר שאין מתכוין, וכיבוד הבית
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן שלז סעיף א

כבר נתבאר כמה פעמים דדבר שאין מתכוין מותר אפילו במלאכה דאורייתא, ובלבד שלא יהא פסיק רישא, כלומר דאם שבהכרח נעשית המלאכה - חייב מן התורה. ולא מיבעיא למאן דסבירא ליה מלאכה שאין צריך לגופה חייב, אלא אפילו לרבי שמעון - חייב בפסיק רישא.

ואף על גב דכל שאינו מתכוין ממילא דאין צריך לגופה, בארנו בסימן רמ"ב סעיף ל"ב בשם התוספות דכל דאנן סהדי דניחא ליה, הוה כמכוין לכך וצריך לגופה. ובשם הרמב"ם בארנו שם בסעיף ל"ד, דכל דאינו מכוין לדבר אחר, ממילא הוי כמכוין לזה ע"ש .ו

לא לבד באיסור דאורייתא אסור בפסיק רישא, דגם באיסור דרבנן אסור בפסיק רישא, דלא כיש מי שמיקל באיסור דרבנן (מג"א סימן שי"ד סק"ה ע"ש).

סימן שלז סעיף ב

וכבר נתבאר דכל מין חפירה בקרקע וכל מין חריץ הוה תולדה דחורש, וכן כל מין השוויית הגומות, כגון שהסיר התל או שהיה מקום נמוך והגביהו להשוותו - הוי תולדה דחורש. וזה הוא בשדה, אבל בבית - חייב משום בונה.

וכך אמרו חז"ל (ע"ג:): היתה לו גבשושית ונטלה או היתה לו גומא וטממה: בבית חייב משום בונה בשדה משום חורש. לבד בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה - פטור אפילו לרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, משום דהוי מקלקל (שם), ואסור מדרבנן ככל פטורי דשבת דהוי פטור אבל אסור.

סימן שלז סעיף ג

לפיכך אמרו חכמים (כ"ט:) דאדם מותר לגרור מטה כסא וספסל על הקרקע, בין גדולים בין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, דאז אף אם יעשה חריץ הוי דבר שאין מתכוין, ואינו פסיק רישא, שהרי אפשר שלא יעשה חריץ.

ולכן אם הם גדולים ביותר שודאי יעשה חריץ – אסור, ואפילו בקרקע של שיש, דגזרינן אטו מקום שאין רצפה (מג"א סק"א). אך אם כל העיר מרוצף - לא גזרינן עיר זו אטו עיר אחרת (תוספות כ"ט: ד"ה 'גזירה').

ואף על גב דחפירה על ידי גרירה ודאי אינו מלאכה דאורייתא, דחפירה גמורה היא במרא וחצינא ולא על ידי גרירה, והוי רק איסור דרבנן, מכל מקום פסיק רישא אסור גם בדרבנן כמ"ש (מג"א שם).

סימן שלז סעיף ד

ויש לי בזה שאלה: איזה איסור יש כשעושה חריץ בבית, דבשלמא בשדה הוה כחורש, אבל בבית דהוה כבונה כמ"ש הרי אין זה רק כשמשוה הגומות, כגון תל ונטלה גומא וטממה כמ"ש. אבל כשעושה חריץ בבית שקרקעיתה שוה הרי אדרבא הוי מקלקל ולא בונה, ובגמרא שם מוכח להדיא דבבית מיירי.

וצריך לומר דחיישינן שמא יעשה החריץ במקום שיש גומא, או אפשר דחיישינן שאחר כך ימלא את החריץ.

סימן שלז סעיף ה

ומותר להרביץ הבית במים כדי שלא יעלה האבק, שהרי אינו מתכוין כלל להשוות הגומות אלא שלא יעלה האבק, ואין כאן פסיק רישא שישוה הגומות, אפילו ברצפה שאינה מרוצפת.

אבל לכבד את הבית במכבדות שקורין בעזי"ם - הוה פלוגתא דרבוותא: הרי"ף מתיר לגמרי אפילו באינו מרוצף, דסבירא ליה שאין זה פסיק רישא שעל ידי זה ישוה גומות, והרמב"ם בפרק כ"א מתיר במרוצף ואוסר בשאינו מרוצף, דסבירא ליה דזהו פסיק רישא כמובן, דעל ידי הכיבוד קרוב לודאי שישוה את הגומות. מיהו במרוצף מותר, ולא גזרינן אטו שאינו מרוצף.

ואף על גב דהוא בעצמו כתב שם: "אין סכין את הקרקע ולא מדיחים אותו ואין נופחין את הקרקע אפילו הוא מרוצף”, דגזרינן אטו שאינו מרוצף וכן מבואר בגמרא שם, מכל מקום בכיבוד דההכרח גדול לא גזרו (מ"מ).

ודעת ר"י בעל התוספות והרא"ש דכיבוד אסור אפילו במרוצף, דגזרינן אטו שאינו מרוצף. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב' שכן המנהג ואין לשנות ע"שץ

אמנם אצלינו מכבדים מטעם דכל הרצפות שלנו מרוצפין ולא שייך לגזור אטו אינו מרוצף, דאפילו עיר אחת אטו עיר אחרת לא גזרינן כמ"ש, וכל שכן האידנא שבכל המקומות מרוצפין הרצפות. ואין חילוק בין רצופי עץ לרצופי אבנים ולא חיישינן לההפסקות שבין אבן לאבן, דלענין כיבוד ליכא חשש זה, דמעט הוא ההפסק שבין רובד לרובד. ואף על פי שהתוספות (צ"ה. ד"ה 'שרי') כתבו סברא זו, זהו לענין הדחה כתבו שם, משום דטבע המים לכנוס בכל מקום צר, מה שאין כן בכיבוד.

סימן שלז סעיף ו

מיהו על ידי אינו יהודי ודאי מותר לכבד, ואף על גב דאם נאמר דהוה פסיק רישא הוי אמירה לעכו"ם שבות דאסור, אמנם כיון דאינו מתכוין לזה - מותר אמירה לאינו יהודי אפילו בפסיק רישא, כמ"ש בסימן רנ"ג. ויש מי שאוסר אפילו על ידי אינו יהודי (מג"א סק"ג בשם יש"ש), אבל המנהג להקל (שם).

וכן מותר לכבד בעצמו בדבר קל, כמו בגד או מטלית או כנף אווז, הקלים ואינם משוים גומות. ואפילו יש על הקרקע קליפי אגוזים דהן מוקצה - מותר לכבדן מתרי טעמא: האחת דהוי כגרף של רעי, והשנית דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, ומותר כמ"ש בסימן שי"א.

סימן שלז סעיף ז

וכתב רבינו הרמ"א שאסור לכבד הבגדים על ידי מכבדות העשוים מקיסמים, שלא ישתברו קסמיהם עכ"ל.

ומזה מבואר דעצם ניקוי הבגדים מותר בשבת, וכמ"ש בסימן ש"ב, ורק בשל קיסמים יש איסור. אבל בשל שיער חזיר דלא שייך שבירה - מותר לנקות הבגדים מן הנוצות וכיוצא בזה, כמ"ש רבינו הרמ"א שם, דמותר לנקות בגד מנוצות בשבת ע"ש.

וגם לענין כיבוד הבית יש ליזהר מדברים שיש בהם חשש שבירה (מג"א סק"ה), ולעיל בסימן ש"ב סעיף ט' הבאנו דיש מי שאוסר להסיר הנוצות, ובארנו שם דלא פליגי ע"ש.

סימן שלז סעיף ח

כתב רבינו הב"י בסעיף ד': "אסור לצדד חבית על הארץ, דכיון שהיא כבידה יבא להשוות גומות ודאי והוי פסיק רישא" עכ"ל, כלומר לצדד בחזקה, אבל בהעמדה בעלמא - לית לן בה.

ועל רצפה - בכל ענין מותר, וכן כשצריך לשפוך חבית לא יצדדה על הצד לדוחקה בקרקע, אלא מגביה ושופך מטעם שנתבאר.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שלח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שלח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דברים האסורים בשבת משום השמעת קול
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן שלח סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק כ"ג דין ד': "כל דבר שהוא גמר מלאכה - חייב עליו משום מכה בפטיש, ומפני זה הגורר כל שהוא (בגמר הכלי) או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן – חייב.

לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת: בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים בין בשאר דברים, אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש את האגוז לתינוק או לשחק בו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בזה – אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר" עכ"ל.

סימן שלח סעיף ב

ביאור הדברים: דבגמרא שלהי עירובין (ק"ד.) יש פלוגתא: דעולא סבר דכל מין קול אסור בשבת, אפילו קול שאינו של שיר כגון להכות על הדלת לפתוח וכיוצא בזה - אסור. ורבה סבר דלא אסרו אלא קול של שיר, הנשמע כעין שיר בנעימה ובנחת (רש"י).

ויש שפסקו כעולא, ואם כן כל מין קול אסור. אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו כרבה, דדוקא קול שיר. וזהו שכתב רבינו הב"י בסעיף א': "השמעת קול בכלי שיר – אסור, אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה כשאינו דרך שיר - מותר" עכ"ל.

ולפי זה במקומות הגדולים שתלוים פעמונים למעלה מן הדלת, באופן שכשפותחים הדלת מקשקש הפעמון והוא עשוי כדי שישמעו מי שנכנס להבית - מותר לפתוח הדלת אף שמקשקש, כיון דאין הכונה לשיר, הוה כלהקיש על הדלת. ואף על פי שהקשקוש הוי קול נעים, מכל מקום כיון דאין הכוונה לשם שיר - אין בזה איסור.

וכן יש שהפעמון הוא בתוך הבית, ומבחוץ מושכין בחוט של ברזל ועל ידי כן מתחיל הפעמון לקשקש ופותחין לו - גם כן מותר מהאי טעמא, כיון שאינו עשוי לשם שיר. וכן יש שדוחקין מבחוץ והפעמון מקשקש מבפנים ופותחין לו - גם כן מותר מהאי טעמא.

סימן שלח סעיף ג

וכן הפעמונים שבפרוכת שבהפתח הארון מקשקשים, וכן הפעמונים שתולין על הספר תורה שבעת הילוכו מקשקשים, כיון שאין הכונה לשיר אלא להשמיע קול בעלמא כדי להודיע לעם שמוציאים הספר תורה או שהולכין עמה על הבימה - אין זה קול שיר שאסרו חכמים (וכן כתב המג"א סק"א והא"ר).

ויש מי שמחמיר בזה (ט"ז סק"א מטעם הרמ"א שיתבאר), ואינו עיקר כמו שנתבאר בס"ד, וכן המנהג הפשוט בכל העולם.

סימן שלח סעיף ד

וכלל הדברים לפי זה: דכל ענין שהכונה בשביל נעימות השיר, כשירי שמחה או שירי אבל או שירי עגבים, ועושה זה בכלי או אפילו בידיו, כמ"ש הרמב"ם: "להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים", כלומר שיש במיני נגונים שעל פי הכאתו באצבע מנעים השיר, כיון שעושה מעשה באצבעו - אסרו כמו בכלי שיר.

וכן לקשקש באגוז לתינוק או בזוג כדי שישתוק או שישן, דמקשקש בנעימות ועביד קלא כמו זמזומא (גמרא), והיינו מין חליל והוא מכוין שיהא בזה נעימות השיר, דעל ידי זה ישתוק התינוק ויישן – ואסור. וכן אם נותנים מים בכלי מלא נקבים ומטיף לתוך כלי מתכות כדי שישמע קול נעים כי קלא דזמזומי - אסור (מג"א מגמרא שם).

סימן שלח סעיף ה

ובדברים שאין הכונה לנעימות השיר, ואין בהם לא שמחה ולא אבל ולא עגבים אלא להשמיע קול בעלמא, אפילו הקול חזק כמו השמש המקשקש בקורנס על הכתלים לקרא לבית הכנסת או שמכה בדבר חזק על הבימה וכיוצא בזה, ואפילו אם מקשקש כמו זוג, שיש בזה איזה נעימות כמו הזגין שבספר תורה ובפרוכת או הזגין שעל הדלת כמו שכתבתי, כיון שאין הכונה בשביל נעימות אלא להשמיע קול בעלמא - אין זה ענין לאסור משום כלי שיר.

וכן המשחקים באגוזים, שאגוז זה יכה אגוז השני, אף על גב שמשמיע קול - אין זה כלום (גמרא), ורק בקרקע - אסור משום אשוויי גומות כמו שיתבאר.

ולכן מותר להעמיד מערב שבת כלי המקשקש לשעות שקורין זייגע"ר, שמערכים ומכינים אותו מבעוד יום על ידי משקולת שיקשקש בכל שעה כל יום השבת, דאין זה קול כלי שיר, דאין הכוונה משום הנעימות אלא כדי לידע ולשמוע איזה שעה כעת, ולכן אף שמקשקש בנעימות – מותר, והכל מטעם שנתבאר, כיון שאין הכונה לשיר אלא להשמיע קול בעלמא.

ויש מי שרוצה לאסור בזה מאיזה טעם, ואינו עיקר (עיין ט"ז סק"ב), כן פסק רבינו הב"י בסעיף ג' ע"ש. ומשמע מזה דלהעמיד כלי שיר מערב שבת שישיר מעצמו בשבת - גם כן אסור, והכי מסתברא, דכיון דהאיסור הוא שמא יתקן כלי שיר, אם כן מה לי אם מנגן על ידו או מעצמו, סוף סוף יש חשש כשיראה שאינו מנגן יפה יתקננו (ולהעמידו בשבת אסור משום מתקן מנא).

סימן שלח סעיף ו

ודע דעל מה שכתב רבינו הב"י דלהקיש על הדלת כשאינו דרך שיר – מותר, כתב רבינו הרמ"א וזה לשונו: "וכן אם לא עביד מעשה – שרי, ולכן אלו שקורין לחבריהן ומצפצפים בפיהם כמו צפור - מותר לעשותו בשבת" עכ"ל.

ואינו מובן כלל מאי קמ"ל, דהנה שירה בפה הלא לא נאסרה כלל, רק שירה בכלי או בגופו בקשקוש אצבעות כמ"ש, ועל זה אומר בעצמו דאם לא עביד מעשה שרי, כלומר שמשורר רק בפיו בלא מעשה כלי. ואם כן מאי קמ"ל שמותר לצפצף בפיו כצפור, הא כל מין שיר מותר בפיו.

סימן שלח סעיף ז

ובמקור הדין (ש"ג בשם ריא"ז סוף עירובין ע"ש) כתב בלשון זה: "אף על פי שבאותו הצפצוף רגילין גם כן להנעים בשיר, הכא וכו'” עכ"ל, ומבואר דזהו הרבותא, דגם בשיר של כלי רגילין בצפצוף הזה.

וגם זה אינו מובן, דמה בכך, סוף סוף שיר הפה לא נאסר מעולם. ואם כונתו לא על שיר של כלי אלא כלומר שבצפצוף זה מנעים בשיר, פשיטא שמותר, דהרי כל שיר שבפה מותר.

ולכן נראה לי דהפירוש כן הוא: דבצפצוף הזה רגילין להשים אצבעו לתוך פיו בין השפתים והשינים, ועל ידי כן יוצא הקול כצפור. וזהו הרבותא, דאף על גב דביד אסור, כמ"ש הרמב"ם דאסור להכות באצבע וכו' כמ"ש בסעיף א', מכל מקום - הכא שרי, כיון דבידו אינו עושה מעשה שיר ושירתו היא בפיו, והיד אינו אלא כדי שהצפצוף בפה יעלה יפה, לכן מותר.

סימן שלח סעיף ח

ודע דעל פי מה שבארנו אולי יש ללמד איזה זכות על מה שבעוונותינו הרבים זה עש[י]ריות שנים שפשתה המספחת אצל החזנים, שאוחזים בידיהם מזלג קטן של כסף או של עשת ברזל שקורין קאמע"ר טא"ן בעמדה לפני העמוד בשבתות וימים טובים, והוא עשוי למען העמיד משקל הקול נגינה, שנוטלין המזלג בין שיניהם ונשמע לאזניהם קול נגינה, ועל ידי זה יודעים להעריך הנגינה, והרי זהו ממש כלי שיר ועשוי לשיר.

ואין בידינו למחות, באמרם שבלעדו אי אפשר להם לנגן, ובעונותינו הרבים הדור פרוץ וההמון מחזיקים בידם, ולא לבד שאין ביכולת למחות אלא אף מי שירצה לצאת מבית הכנסת מפני זה מתעורר מחלוקת כידוע.

ואולי מפני שקול נגינתו אינה נשמעת רק מפה לאוזן ואינו אלא כרגע, ותכליתו הוא בשביל שירת הפה שלא נאסרה מעולם, אפשר שאינו בכלל כלי שיר שאסרו חכמים, כמו שכתבנו על צפצוף הפה שנותנין היד לתוך הפה. ובהכרח ללמד זכות, כי חלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור שבות, ומה גם בעמדם בתפלה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

(וגם במה שאומרים התיבות וכופלים ומשלשים ופורשים הנאטי"ן לפני העמוד למען יזמרו על פי חוקי הזמרה, וכל יראי אלקים מצטערים בזה ואין בידם למחות, כי ההמון פרוע ואין שומעין בזה לדברי חכמים, באמרם שזהו אצלם עונג שבת ועונג יום טוב. ואולי באמת אין איסור בזה, וטוב לפני האלקים ימלט מזה, ואנחנו ללמד זכות באנו על זרע קודש שתומי עינים. ואולי מדאמרו חז"ל רק על 'שמע שמע' משתקים אותו, שמע מינה דבשארי תיבות לית לן בה אם כופלים ומשלשים. וגם על הנאטי"ן הפרוסים לפני העמוד אין לנו לומר בזה טעם איסור ברור, ולכן הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו')

סימן שלח סעיף ט

עוד כתב: דאסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת, אף על פי שאינו מכוין לשיר, מכל מקום הואיל והכלי מיוחד לכך – אסור. ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרא לבית הכנסת על ידי כלי המיוחד לכך, אלא מכה בידו על הדלת עכ"ל, ולכן יש מקומות שהשמש לוקח כלי אחר להכות בו בשבת (מג"א סק"ג).

ולא נתברר יפה טעם איסור זה, כיון שאינו של כלי שיר. ויש מי שאומר דכיון שהכלי מיוחד לכך חיישינן שמא יכוין לשיר (ב"י), ואינו מובן דמניין לנו לגזור כן, ועוד דהוי כגזירה לגזירה. ונראה דהאיסור הוא משום עובדא דחול. (הט"ז סק"א כתב דכמו כן אסור לתלות רצועה שבה פעמונים על הפרוכת ע"ש, ואיני יודע הדמיון ובפרט לפי מ"ש ודו"ק)

סימן שלח סעיף י

ויש מהקדמונים שהתירו לומר לאינו יהודי לנגן בשבת בכלי שיר בחופות, דהוה שבות דשבות ובמקום מצות שמחת חתן וכלה לא גזור רבנן. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': דאפילו לומר לאינו יהודי לתקן הכלי שיר – מותר, מפני כבוד חתן וכלה, אבל בלאו הכי – אסור. ומיהו בזמן הזה נהגו להקל, מטעם שיתבאר בסימן שאחר זה לענין טיפוח וריקוד" עכ"ל.

וזה ודאי תמוה להתיר אמירה לעכו"ם באיסור דאורייתא (מג"א סק"ד), ואפשר שהולך לשיטתו בסימן רע"ו שהתיר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לכבוד סעודת שבת, וכבר נתבאר בשם דאין הלכה כן.

וגם בזמנינו לא שמענו היתר זה, אפילו לומר לאינו יהודי לנגן בכלי בשבת לכבוד חתן וכלה, ובכל המדינות נוהגים איסור בזה, וקל וחומר לומר לו לתקן כלי שיר. ואם האינו יהודי בא מעצמו לנגן בכלי - אין צריך למחות בידו (שם), אבל לא לומר לו לנגן. ואפילו בערב שבת לא יאמר לו שיבא בשבת לנגן בכלי, וכן המנהג הפשוט ואין לשנות. (ומ"ש מטעם שיתבאר בסימן של"ט, וזהו מפני שאין אנו בקיאין בתקון כלי שיר ע"ש, זהו לענין טיפוח וריקוד אבל לא לנגן ממש, וחלילה להתיר בזה)

סימן שלח סעיף יא

המשמר פירותיו וזרעיו מפני חיה ועוף - לא יספוק כף אל כף כדי להבריחם, וכן לא יטפח כפיו על ירכו, וכן לא ירקד כדי להבעיתם ולהבריחם.

ואף על גב דאין בזה גזירת טיפוח וסיפוק שיתבאר בסימן הבא, שגזרו שמא יתקן כלי שיר, שאין זה אלא בטיפוח וסיפוק של שמחה ושיר ולא בכהני גוונא, מכל מקום גם זה אסור, גזירה שמא כשיראה שאינו יכול להבריחם בזה יטול צרור ויזרוק להם מהרשות היחיד לרשות הרבים כדי להבריחן (רש"י עירובין ק"ד.). ולכן אפשר לדידן דלית לנו רשות הרבים, אפשר דמותר לטפח ולספק, דאפילו יזרוק צרור לא יבא לידי איסור תורה (מג"א סק"ו).

סימן שלח סעיף יב

אין שוחקים באגוזים על גבי קרקע ולא בתפוחים, גזירה שמא יבואו להשוות גומות, ויהיה חייב משום בונה בבית ומשום חורש בשדה.

ואסור לשחוק בכל מיני פירות מטעם זה, אבל על גבי שלחן או בבית שיש בו רצפה – מותר, דבזה לא שייך אשוויי גומות, ולא גזרו אטו שחוק על גבי קרקע, כמו שיש סוברים כן בכיבוד הבית בסימן הקודם ע"ש, דשחוק אינו דבר של קביעות שיגזורו זה מפני זה (ומתורץ קושית המג"א סק"ז).

וכן מותר לשחוק בעצמות שקורין טשי"ך ובלשונינו מייליסקע"ס, ואף על פי שמשמיעים קול בעת השחוק שדופקים זה עם זה, מכל מקום כיון שאינו קול של כלי שיר - מותר כמו שנתבאר.

סימן שלח סעיף יג

ודע דמיני שחוק אין היתר רק כששוחקין לשחוק בעלמא, אבל בצחוק כדי להרויח – אסור, דזהו כמקח וממכר. ואפילו השוחקים בתם ובחסר שקורין או"ם גרא"ד - אסור מטעם זה, וכן המשחקין באגוזים להרויח – אסור.

ומה שהנשים והתינוקות משחקין כתב רבינו הרמ"א בסעיף ה': דאין למחות בהן, דמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים עכ"ל, כלומר דודאי לא ישמעו, ובדרבנן אמרינן מוטב, כדאיתא בביצה ריש פרק ד' ע"ש.

ואולי כפי הנהוג עתה שאין מתחייבין בהצחוק הזה בשום דבר אלא במה שצוחקין, כמו מי שאגוז שלו ינקף את אגוזו של חבירו יזכה באגוזו של חבירו, ובאם לא ינקוף יזכה חבירו בשלו, וכן בצחוק תם וחסר, שנוטל כמה אגוזים בידו וסותם היד ושואל לחבירו תם או חסר, ומשיב תם או משיב חסר, ופותח את ידו ומונים: אם הוא כפי מה שאמר השני זוכה השני בהם, ואם ההיפך על השני ליתן לו כך אגוזים כפי מה שהיה בידו, ואין בצחוק הזה רק אסמכתא בעלמא ולא כדרך מקח וממכר, ולמי שסובר דאסמכתא לא קניא - אינו מחויב לשלם. ולכן מה שמשלם אינו אלא מתנה בעלמא, ואין בזה גזירת מקח וממכר (כן נראה לעניות דעתי ללמד זכות), וצחוק בכדור נתבאר בסימן ש"ח.

סימן שלח סעיף יד

תנן בשלהי עירובין: ממלאין מבור הגולה ומבאר הגדול בגלגל בשבת במקדש ולא במדינה, גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו, דמתוך שממלאין בו בלא טורח, אתי להשקות בו גינתו וחורבתו בשבת (רש"י), או שימלא ממנו למשרה של פשתן.

ומפורש בגמרא שם דאם לא היה שם לא גינה ולא חורבה ולא בריכה לשרות בה פשתן – מותר, ולא גזרו אטו שארי מקומות, משום דזהו גזירה רחוקה ודיו לגזור במקומה.

ויש מרבותינו שפירשו דלא מיירי בסתם גלגל, דבכהני גוונא לא שייך לגזור, ולא אסרו אלא בגלגל גדול שמוציא מים הרבה ביחד בלא טורח, וזהו גלגל גדול הקבועים בו הרבה דליים סביבו ונתמלאים ביחד ונשפכים ביחד. אבל גלגל שלנו שאין ממלאין בה הרבה כל כך – מותר, דליכא למיחש למידי, וכן עיקר כדיעה זו (א"ר).

סימן שלח סעיף טו

ומי שיש לו פירות בראש הגג ורואה מטר שבא - אסור לשלשלם בשבת לבית דרך ארובה שבגג, וכך שנו חכמים (ריש פרק ה' דביצה) במשנה: משילין פירות דרך ארובה ביום טוב, אבל לא בשבת, משום דהוי טירחא גדולה שלא לצורך שבת. אבל מותר לכסותן במחצלאות וכיוצא בזה, ואף על פי שבזה יש גם כן קצת טירחא, התירו מפני ההפסד.

ולא מיבעיא פירות שראוים לאכילה, אלא אפילו לב[י]נים שהם מוקצים ומתיירא שהגשמים יטשטשם - מותר לכסותן מפני ההפסד. ויש מי שאוסר גם לכסותן ואפילו פירות, משום דכל מין טירחא אסור שלא לצורך שבת (מג"א סקי"א בשם יש"ש), ואנו אין לנו אלא פסק רבינו הב"י בסעיף ז' דמתיר אפילו בלב[י]נים.

מיהו ליתן כלי תחת הדלף - מותר לכל הדיעות, וכשנתמלאה שופכה ומחזירה למקומה. וזהו דוקא כשהדלף ראוי לרחיצה על כל פנים, ומותר לטלטל הכלי עם הדלף. אבל אם אינו ראוי לרחיצה, כגון שהם מים עכורים - אסור ליתן הכלי תחת דלף כזה, דהוא מבטל כלי מהיכנו, כיון שתיאסר בטלטול.

ואף על גב דכשתתמלא הכלי ותהיה מאוס עליו הרי מותר לשופכה כדין גרף של רעי, אמנם הלא זהו עצמו אסור לעשות גרף של רעי לכתחלה, ואם כן בעל כורחו יתרצה שלא יטלטלנה, ויש כאן ביטול כלי מהיכנו. אמנם אם עבר ונתן כלי תחת דלף כזה שאינו ראוי לרחיצה והוא מקום שיושב שם - נעשה כגרף של רעי ומותר להוציאו, אבל לא יחזור להעמידו תחת הדלף הזה.

וזהו כשאין היזק גדול במה שדולק מהתקרה, אבל בהיזק גדול כבר נתבאר בסימן ש"ח דעושין גרף של רעי לכתחלה כדי להנצל מנזק גדול (ועיין בטור שמתיר לכתחלה, ועיין ב"י וב"ח וט"ז, ולפי מ"ש יש לומר דלא פליגי לדינא ודו"ק).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שלט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שלט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

אין רוכבין, ואין שטין, ואין מטפחין, ואין דנין; ולא מקדשין ולא מקדישין; ועוד דינים
ובו עשרים ושנים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב

סימן שלט סעיף א

אין רוכבין על גבי בהמה, ואסור להשתמש שום תשמיש בבעלי חיים, אפילו בצידי הבעלי חיים, אבל בצידי צדדין – מותר, וכבר נתבארו דינים אלו בסימן ש"ה ובסימן של"ו.

ושם נתבאר בסעיף ט"ו דאם עלה על הבהמה ירד מיד, ובזה לא דמי לאילן שקנסוהו לישב שם עד שחשיכה, דבבהמה יש איסור תורה שביתת בהמתו, מה שאין כן באילן ע"ש. ובסוף סימן של"ו בארנו דבאילן חזק מותר להשען, ובאילן רפה אסור, וזהו על פי הירושלמי פרק ה' דביצה (הלכה ב') ע"ש.

סימן שלט סעיף ב

אבל לפי הגירסא שלנו בירושלמי שם נראה כונה אחרת, דלאו אאילן קאי, אלא אאדם, לחלק בין כשהוא תש כח ובין כשהוא בעל כח. דאדם בריא כשהוא נשען בבהמה או באילן, נשען מעט והוא עומד על כחו של עצמו, ולא נקרא זה משתמש בבעלי חיים או באילן. מה שאין כן אדם חלש, כל שעינתו הוא על הבהמה והאילן – ואסור. ואפילו אדם בריא אינו מותר רק כשנשען מעט, ולא בכבידות בכל כחו.

סימן שלט סעיף ג

וזה לשון הירושלמי: "אית תנא תני נשענים בבהמה, ואית תנא תני אין נשענים. אמר רב חסדא: מאן דאמר נשענים – בבריא, מאן דאמר אין נשענים – בתש". ועוד אוקימתא יש שם: "מאן דאמר נשענים - בההוא דמסתמך ציבחר (מעט), ומאן דאמר אין נשענים - בכובש את כבדו", כלומר במשען חזק, ושניהם בבריא.

ושני האוקימתות אמת להלכה, ולכן אדם חלוש אסור לגמרי לשעון על בהמה, והוא הדין על אילן. ואדם בריא מותר בהשענו מעט ולא בכל כחו, וכן הלכה. וגם בש"ס שלנו בחגיגה (ט"ז.) משמע להדיא דאין איסור שימוש בבעלי חיים רק כשנשתמש בכל כחו ע"ש, והפוסקים לא הזכירו מזה כלל.

סימן שלט סעיף ד

אין שטין על פני המים, גזירה שמא יעשה חבית של שייטין להתלמד בו לשוט. ואם הנהר אינה בחצר אלא כסתם נהרות שהן כרמלית, יש בזה עוד איסור, דשמא יתיז מים ברגליו חוץ לד' אמות (רש"י מ': ד"ה 'ואפילו' ע"ש). וכבר כתבנו בסימן שכ"ו דהרוחץ בנהר צריך ליזהר מזה, ושמטעם זה נהגו אצלינו איסור לרחוץ בנהר בשבת ע"ש.

ולא אסרו לשוט בכלי כמו באמבטי אם עומדת בחצר, שאין שם חשש התזת המים חוץ לד' אמות. אבל אם אינה עומדת בחצר – אסור, מטעם חשש זה. וכן בריכה שבחצר דינה כאמבטי, מפני שאין זה דומה לנהר כשיש לה שפה סביב, והיינו דאם אפילו נעקרו המים, השפה מחזרת אותם למקומן, ואינה דומה לנהר שהמים נדחים חוצה לה, ודומה לכלי. ולא גזרו בזה שמא יעשה חבית של שייטין, דבכלי לא שייך זה.

ולכן אם הבריכה אין לה שפה סביב אלא היא שוה להקרקע שחוצה לה - הרי היא דומה לנהר, מפני שכשהמים נעקרים יוצאים חוץ לבריכה כמו בנהר, ואסור לשוט בה כמו בנהר.

סימן שלט סעיף ה

וכתב רבינו הב"י בסעיף ו': "אסור לאדם להשיט במים דבר להוליכו מאצלו או להביאו אצלו, ולכן קסמים שעל פני המים אסור להפצילן לכאן ולכאן כדי לנקות המים שיהיו יפים" עכ"ל, דכשם שאסור לשוט בגופו - כמו כן אסור להשיט דבר במים. ולכן בכלי – מותר, דגם השטה מותר בכלי כמו שנתבאר.

והנה דין זה מקורו מהמרדכי פרק ה' דביצה, ומקורו מירושלמי שם, והקשו על זה שהרי במסקנא דירושלמי מסיק להיתר, דאם לשתייה – מותר, כהך דשובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות (כן הקשה הפ"מ שם במה"פ ע"ש).

ולא קשה כלום, דהירושלמי אינו סותר האיסור הקודם, דאם אינו רוצה לשתות עתה - אסור לפצל, וכשרצונו לשתות - מותר ע"ש, ורבינו הב"י לא מיירי כשרצונו לשתות, שהרי לא הזכיר זה (וכן הוא כונת המרדכי והג"א שהביאו זה, שאין רצונו לשתות עתה אלא רוצה לנקותם על לאחר זמן, ובשבת יש בזה גם איסור בורר ודו"ק).

סימן שלט סעיף ו

כבר נתבאר בסימן רמ"ח בדיני כניסה לספינה קודם השבת, אבל בשבת - פשיטא שאסור ליכנס לספינה מטעמים שנתבארו שם.

אמנם הספינה כשעומדת סמוך לחוף ועומדת על קרקע הים או הנהר ואינה שטה כלל - מותר ליכנס בה, דזהו ככניסה לבית. וכן אפילו אם היא שטה על פני המים רק שהיא קשורה בקשר חזק לעמוד או לגשר כדרך הספינות העומדות על הנמל - גם כן מותר ליכנס בה, שהרי אינו ראויה לשוט בה כל זמן שהיא קשורה.

ודע דבגמרא (קל"ט:) יש היתר לצורבא מרבנן ליכנס בספינה לישן שם, והספינה עומדת על הקרקע, אף על פי שיודע שהאינו יהודי יבא אחר שעה וישוט עמה לעבר השני, משום דהוי הערמה באיסור דרבנן, וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה ע"ש, והאידנא אין לנו דין צורבא מרבנן ואסור.

ויש מתירין בשביל היזק גדול לעבור בספינה בשבת, ויש מגמגמים ואוסרין (עיין מג"א סקי"ב וע"ש סקי"ג שמצריך שני קשרים, ולא ידעתי למה). ועל ידי איזה הערמה - פשיטא דשרי, וגם הסומך על המתיר יש לו אילן להתלות בו, וכן למצוה עוברת יש רוצים להקל. ומעבורת שקורין פארא"ם דינו כספינה (עיין ש"ת סק"ח).

סימן שלט סעיף ז

תנן בביצה (ל"ו:): לא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין לשמחה ולשיר. ומטפחין זהו להכות כף אל כף, ומספקין זהו להכות כף על ירך וריקוד ברגלים.

והטעם: דכיון שהעשיות האלו הם בעת שמשוררים בכלי שיר, ולכן שם שגזרו על כלי שיר בשבת ויום טוב שמא יתקן כלי שיר, כמו כן גזרו על אלו הדברים מפני שהם גם כן שייכים לכלי שיר.

ואפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת מהאצבעות כנגד אחת מהאצבעות כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק דרך שיר או לשחק בו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בזה – אסור, משום שמא יתקן כלי שיר. ולספק כלאחר יד – מותר, כך גזרו חכמים.

סימן שלט סעיף ח

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג': "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו, משום דמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. ויש אומרים דבזמן הזה - הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר, וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר, דמילתא דלא שכיח הוא, ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל" עכ"ל.

והדברים מתמיהים: חדא דקשירת נימי הכנור שכיחא טובא, וכן לגלגלה על היתידות, והיינו שמגלגלין היתד עד שתשוב הנימא להיות כנכון. ובשני הדברים יש חיוב חטאת: משום קשירה ומשום מתקן מנא, כדפירש רש"י בעירובין (ק"ג. ד"ה 'אף' וד"ה 'משלשל' ע"ש), ועוד דחלילה לבטל שבות דרבנן מפני טעמים כאלו.

סימן שלט סעיף ט

ולעניות דעתי נראה טעם פשוט: דסיפוק וריקוד שלנו לא נאסרה מעולם, דבזמן חז"ל היה זה בעת שמזמרים בכלי שיר, והיו מטפחים ומספקים ומרקדין על פי סדר השיר, וכן משמע בירושלמי. אבל עכשיו אין זה כלל בעת שמזמרים בכלי שיר, אלא בעת ששוררים בפה שירי שמחה, מטפחים כף אל כף טיפוח בעלמא ולא על פי סדרי השיר.

והך דסיפוק כף על ירך לא נודע לנו כלל, וגם הריקוד בעת השמחה אינו כריקוד שלהם בסדר כרקודי נשים, אלא מרקדים בלא סדרים, ואין כאן גדר שמא יתקן כלי שיר, דאין להם שייכות זה לזה כלל, ולא על זה גזרו חכמים.

ולכן גם בשמחת תורה שמרקדים ומטפחים לפני הספר תורה, ויש אומרים הטעם דלכבוד התורה מותר לרקד (מג"א סק"א), וקשה בעיני לבטל שבות דרבנן מפני זה. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, דאין זה הריקוד והטיפוח שאסרו חכמים, וכמה פעמים ראינו שגדולים מטפחים בידם בעת שמחה. (ובזה אתי שפיר גם האצבע צרדה בליל יום הכיפורים אצל הכהן הגדול, אפילו אם לא נאמר מטעם דאין שבות במקדש, וגם לא הוי קול כלי שיר כמ"ש המג"א סק"ב)

סימן שלט סעיף י

אין דנין בשבת, וכתב הרמב"ם בפרק כ"ד: "אין עונשין בשבת, אף על פי שהעונש מצות עשה - אין דוחה שבת. כיצד: הרי שנתחייב מיתה או מלקות - אין מלקין, שנאמר: "לא תבערו אש", והוא הדין לשאר עונשין" עכ"ל.

ד"לא תבערו" דרשינן לשריפת בת כהן שאסור בשבת (סנהדרין ל"ה:). ובמכילתא בויקהל איתא: "לא תבערו אש" - שריפה בכלל היתה ויצתה ללמד: מה שריפה שהיא אחת ממיתות בית דין ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת" עכ"ל.

ומזה לא ידענו רק מיתה, וסבירא ליה להרמב"ם דגם במלקות יש חילול שבת, דודאי בל"ט מלקות יעשה חבורה (עיין מג"א סק"ג). והטעם שאין דנין דיני ממונות, ובביצה שם אמרו הטעם דגזרינן שמא יכתוב הטענות והפסק דין.

אמנם בירושלמי סנהדרין (פרק ד' הלכה ו') איתא: "מכאן לבתי דינין שלא יהיו דנין בשבת, מאי טעמא: נאמר כאן (שם) בכל משבתיכם, ונאמר להלן "והיו אלה לכם לחוקת משפט לדרתיכם בכל משבתיכם", מה להלן בבית דין הכתוב מדבר, אף כאן בבית דין הכתוב מדבר" ע"ש.

ואף על גב דלומד שם לענין מיתת בית דין, אך ממילא מגזרה שוה זה נוכל ללמוד על כל מין דין, דכמו שאין שורפין בשבת כמו כן כל חוקת משפט. ולכן גם הסנהדרין לא היו יושבין בשבת בלשכת הגזית כבימי החול, אלא בחיל, כמבואר בתוספתא, וכבר הבאנו זה בחושן משפט סימן ה' ע"ש. ולכן אסור לקבוע מקום לחליצה בשבת, דזהו כישיבה לדין (מג"א שם).

סימן שלט סעיף יא

וכן ודאי דאסור לשלוח התראה בשבת, דזהו כעוסק בדין, וכל שכן לקבל עדות בשבת שאסור, אלא במקום מצוה, כמו בעגונה שאחר השבת לא יוכלו לקבל וכיוצא בזה, דהא כל דבר מצוה הותר הדיבור בשבת. וכן הבעל דין אינו נכון שיסדר לו הטענות בשבת.

אבל הדיין שהיה אצלו דין תורה בערב שבת ולא גמרו, ומעיין בשבת בדבר הדין – מותר, דהא לימוד תורה הוא, וכמו שמעיין בדין הוראת איסור והיתר כמו כן מעיין בדין מדיני ממונות. אבל לא ישבו הבית דין במקומם שבחול ולעיין, דזה נראה כדין.

וכתב רבינו הרמ"א דלכן אסור לתפוס ולהתפיס לבית הסוהר (ברשיון הממשלה) מי שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח, וכל שכן שאסור להלקותו, ואם יברח אין עלינו כלום עכ"ל. ומיהו בדבר עבירה יכולים לשמרו בבית שלא יברח, וכן כל צרכי רבים מותר להכריז בשבת, כמ"ש בסימן ש"ו.

סימן שלט סעיף יב

ואסרו חכמים לקדש אשה בשבת, וכל שכן לכונסה בנשואין, וכן אסור לחלוץ ולייבם בשבת. ואמרו בגמרא שם הטעם: שמא יכתוב ע"ש.

ותמיהני, למה לא אמרו הטעם דאסור מטעם קנין, שהרי האשה נקנית לבעלה על ידי אירוסין ונשואין וכן היבמה ליבם. ונראה לי משום דהרמב"ם בפרק כ"ג דין י"ב כתב: "וכן אסור לקנות ולמכור ולשכור ולהשכיר, גזירה שמא יכתוב" עכ"ל, ואם כן למה לו להש"ס לומר טעם קנין, כיון דבזה עצמו יש גזירת האיסור כמו בקנין.

(אך דברי הרמב"ם לא אבין, דבריש פרק שואל אמרו טעם שמא יכתוב על הלוואה ותביעתה ע"ש, אבל עיקר מקח וממכר הוא שבות גדול בפני עצמו, ולא מטעם גזירה, כמבואר בנחמיה, וכמ"ש בריש סימן רמ"ג דהוא ממש כדאורייתא, דאם לא כן יהיה שבת כחול, ובשם הרמב"ן הבאנו זה ע"ש. ונראה לי דגם הרמב"ם אין כוונתו בדוקא, אלא שלא רצה להאריך, וכתב איזה טעם ודו"ק)

סימן שלט סעיף יג

ודע דבגמרא פריך שם על מה שאין מקדשין: והא מצוה קעביד. ומתרץ: לא צריכא אלא שיש לו אשה ובנים ע"ש. ופירש רש"י דלא על עיקר הדין פריך, דודאי גם באין לו אשה ובנים אסור לקדש, אלא שמקשה על לשון המשנה דקרי לה רשות ע"ש. וכן מבואר מדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור, שלא כתבו דבאין לו אשה ובנים מותר לקדש.

אבל רבינו תם ז"ל בתוספות שם פירש דאעיקר דינא פריך, דודאי באין לו אשה ובנים דהוי מצוה רבה והוה חפצי שמים אין לאסור מלקדש בשבת, ומתרץ דמיירי ביש לו אשה ובנים, אבל באין לו - באמת מותר.

ואפילו לפי זה יש להסתפק בנשואין אם מותר, והיינו כניסה לחופה, משום דזהו קנין גמור שקונה אותה למעשה ידיה ולמציאתה וליורשה ולא דמי לקדושין. או אפשר דגם זה מותר, שהרי גם הקידושין הוי קנין שקונה אותה לאשה ומכל מקום התירו, ולכן אפשר לומר דגם נשואין כן הוא (ע"ש בתוספות ובר"ן).

סימן שלט סעיף יד

והנה לדינא ודאי קיימא לן כרוב הפוסקים, וגם ר"ת עצמו כתב בתשובה שאין מקדשין אלא מדוחק גדול, ואפילו קידשה מבעוד יום - אסור לכונסה לחופה בשבת (ר"ן שם).

ומכל מקום כתב רבינו הרמ"א וזה לשונו: "ויש מתירין לקדש היכא שאין לו אשה ובנים, ואפשר דהוא הדין הכניסה לחופה שרי. ואף על גב דלא קיימא לן הכי, מכל מקום סומכין על זה בשעת הדחק כי גדול כבוד הבריות, כמו שרגילין שלפעמים לא היו יכולין להשוות עם הנדוניא ביום ו' עד הלילה, דעושין החופה והקידושין בליל שבת, הואיל וכבר הוכנו לסעודה ולנשואין, והוי ביוש לכלה ולחתן אם לא יכנוס אז. ומכל מקום לכתחלה יש ליזהר שלא יבא לידי כך" עכ"ל.

ואצל רבינו הרמ"א עצמו היתה מעשה כזו בקראקא כשהיה אב"ד בשם, ביתומה שנמשך כשני שעות בלילה וסידר בעצמו הקידושין והחופה כמ"ש בתשובה, ולעזה עליו כל המדינה, והאריך שם לבאר דגדול כבוד הבריות וצער חתן וכלה.

ושמענו שמן מעשה זו עשו תקון בקראקא שלא לעשות שום חופה בערב שבת, ותקון יפה הוא, דכמה קילקולים יש על ידי זה, ובאים לידי חילול שבת, ובפרט בימי החורף שהימים קצרים, ובכל מקום שאפשר להנהיג כן שכרם מרובה מן השמים. ועל כל פנים גם כשאי אפשר להנהיג כן, החיוב על כל יראי אלקים לראות להקדים החופה כל מה שאפשר.

סימן שלט סעיף טו

וכתב רבינו הב"י בסעיף ה': "הכונס את האלמנה לא יבא עליה ביאה ראשונה לא בשבת ולא ביום טוב" עכ"ל, וזהו מירושלמי.

וביאור הדברים: דהנה באבן העזר סימן ס"ד נתבאר דלבתולה יש חופה ולא לבעולה ע"ש, והטעם דסבירא ליה דחופה היא ההינומא, ומה שמוליכין תחת החופה במזמוטי חתן וכלה, וזה אינו אלא בבתולה. ולפי זה באלמנה ליכא קנין חופה, והקנין הוי הביאה, ולכן אסור בשבת. ופירשו דמה דאיתא בירושלמי ריש כתובות: "הלין דכנסין ארמלין צריכין לכונסן מבעוד יום", כלומר לבא עליה, דזהו מטעם שאין לה חופה.

אבל יש חולקין וסבירא ליה דגם בבעולה יש חופה, דחופה מקרי היחוד הראוי לביאה, וזה שוה בין בבתולה בין באלמנה וגרושה (הגר"א סקט"ז ושם באבן העזר ע"ש). והירושלמי שאומר: "הלין דכנסין ארמלין" כונתו משום דבתולה בלאו הכי אסור לבעול בתחלה בשבת, דכן הוא שיטת הירושלמי, וכונת הירושלמי ליחוד הראוי לביאה. וגם בבתולה כן הוא לדידן, דקיימא לן דמותר לבעול בתולה בתחלה בשבת.

וכבר בארנו זה באבן העזר שם ושם בסימן נ"ה הארכנו לבאר מהו חופה, ובסעיף י"ד שם בארנו דהפוסקים לא פליגי כלל ע"ש, ושם בסימן ס"ד סעיף י"ז בארנו דגם באלמנה ליכא מחלוקת.

ואם היה יחוד הראוי לביאה מבעוד יום - יוכל מדינא לבועלה בשבת ,וגם בבתולה יש מצריכים דוקא יחוד הראוי לביאה מבעוד יום (מג"א סקי"א בשם מ"ב). אך באלמנה לבד הדין כתב המהרי"ל שיש סכנה בדבר לבא עליה ביאה ראשונה בשבת (שם), ובאבן העזר שם הבאנו שהיתה מעשה כזה ותיכף מתה ע"ש, ולכן אנו רגילין להזהיר על זה מאד.

וזהו רק באלמנה ולא בגרושה, דבגרושה אם היה יחוד הראוי לביאה מבעוד יום - יכול לבא עליה בשבת. והיחוד שמבעוד יום צריך שלא יהא שם שום אדם בהחדר (שם), ואם לא היתה ראויה לביאה מבעוד יום, כגון שהיתה טמאה - אסורה לטבול בשבת, דאסור לו לבא עליה בשבת, שהרי מקודם לא קנה אותה, כלל כיון שלא היה יחוד הראוי לביאה (שם ומשיג על החלקת מחוקק, וגם הב"ש שם השיג על החמ"ח ע"ש).

סימן שלט סעיף טז

דבר פשוט שאסור לגרש בשבת, אפילו היה הגט כתוב מבעוד יום ואין בו פסול מוקדם, כגון על ידי שליח או שאינו כתוב בו שם היום אלא שם החודש, דכשר גם כן - מכל מקום אסור לגרש כמו שאסור לקדש, שהרי בהגירושין מפקעת את עצמה מרשותו והוה כקנין.

אך בגט שכיב מרע דתקף ליה עלמא ונראה שימות מיד ותשאר זקוקה לחליצה או ליבום, איתא בגיטין (ע"ז:) שהתירו חז"ל להקנות לה החדר שהגט מונח שם, והיא תעשה בו חזקה על ידי פתיחה ונעילה, ונמצא שנתן הגט לרשותה ע"ש.

סימן שלט סעיף יז

כתב הרמב"ם בפרק כ"ג דין ט': "אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, מפני שנראה שמתקן דבר שלא היה מתוקן" עכ"ל, ואפילו ליתנם לכהן בו ביום - אסור (ראב"ד).

ואפילו בין השמשות אסור לעשר את הודאי, אבל הדמאי מעשרין בין השמשות, דלא דמי למתקן, דרוב עמי הארץ מעשרין הן (רש"י ל"ד.). ומכל מקום בשבת עצמו – אסור, דכיון דתקנו לעשר, סוף סוף תקון הוא.

ומדומע, והיינו תרומה שנתערב בחולין במאה פעמים ככה, דמעלה אחת ומותרת - אין מעלין בשבת, דהוה מתקן (דאין הלכה כר"י בריש נוטל ע"ש). וכל מין תקון אסור בשבת משום תקון של מלאכה (רש"י שבת קמ"ב. ד"ה 'הא'), כלומר שיאמרו מה לי תקון זה ומה לי תקון של מלאכה, ואפילו תרומות דרבנן אסור להפריש בשבת וכן בבין השמשות, לבד דמאי כמ"ש.

סימן שלט סעיף יח

עוד כתב שם הרמב"ם בדין י"ד: אין דנין... ואין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין (חרמי גבוה או חרמי כהנים, ועיין ט"ז סק"ד ותמוה מאד), מפני שהוא כמקח וממכר. ואין מגביהין תרומות ומעשרות, שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש, ועוד מפני שהוא כמתקן אותם בשבת (הוסיף טעם על הקודם, ואולי מפני מעשר שני ודו"ק). ואין מעשרין את הבהמה, גזירה שמא ירשום בסיקרא (ולא משום מתקן, שהרי מתחלה היתה מותר, וגם לא מטעם מקח וממכר, שהרי אוכלה בעצמו). ומקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב, שזו מצות היום הוא. וכשם שאין מקדישין, כך אין מקדשין מי חטאת עכ"ל.

ולא מצאתי מקורו, וגם לא ידעתי למה אין מקדשין מי חטאת, הלא אין בזה שום תקון בלא ההזאה. ואולי דכיון דהזאה אינה דוחה שבת כדאיתא בפסחים (ס"ה.) אם כן למה יטרח בחנם. ואולי גם בטלטול אסור, מפני שהיא מוקצה כיון שהיא קודש, ואסור לעשות בה דבר בשבת, כדתניא בתוספתא דשבת (פרק ט"ו): "מטלטלין את החדש בשבת, ומטלטלין מעשר שני בירושלים אבל לא בגבולין" ע"ש, משום דבגבולין אסור לאוכלה ואסור ליהנות ממנה מפני קדושתה. מה שאין כן חדש, אף דאסורה באכילה, מכל מקום מותר ליהנות ממנה, כיון שאין בה קדושה. ואם כן מי חטאת ואפר חטאת גם כן אסורים בטלטול.

סימן שלט סעיף יט

המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב: בשוגג - יאכל ממה שהתקין, במזיד - לא יאכל עד מוצאי שבת, ובין כך ובין כך תיקן את הפירות. וכן המקדיש או המעריך או החרים בשבת, בין בשוגג בין במזיד - מה שעשה עשוי, ואין צריך לומר ביום טוב.

וכן המקנה לחבירו בשבת – קנה, דקיימא לן מקח שנעשה באיסור הוי מקח, כמ"ש בחושן משפט סימן ר"ח, ושם בארנו למה לא אמרינן בזה: 'אי עביד לא מהני' ע"ש (עיין מג"א סק"י).

סימן שלט סעיף כ

כתב הרמב"ם בפרק כ"ג דין ט"ז: "מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי - לא יטלם בשבת, ואף על פי שייחד מקומן מקודם השבת והרי הן ידועין ומונחין בצד הפירות. ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו - יבואו ויאכלו, ובלבד שיודיעם לכהן שזה שאני מאכילך הוי תרומת מעשר, ולעני שזהו מעשר עני" עכ"ל, וזהו משנה בפרק ד' דדמאי (משנה ד').

והכי פירושו: מי שקרא שם, כלומר שאמר: 'תרומת מעשר שאני חייב לתת מכרי זה יהא מונח בצפונו או בדרומו', ולא הפרישה. והוא הדין בשל ודאי, אלא דבשל ודאי אין הישראל מפריש התרומת מעשר אלא הלוי, אבל דמאי שהמעשר לעצמו הוא, המפריש תרומת מעשר ליתנה לכהן. ולכן אף על פי שכבר הוא כמופרש, מכל מקום לא יתנם לכהן ולעני, מפני שאסור ליתן מתנות כהונה בשבת. ורק בלמודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו, ובלבד שיודיעם, דאם לא כן הרי סבורים שמאכילם משלו.

והא דלא תני: 'מי שקרא שם לתרומה של ודאי', משום דלאו אורחיה להשהות את התרומה, דתרומה גדולה מפרישין מיד כשנעקר הגורן (הר"ש). והא דלא תני: 'מי שקרא שם למעשר של ודאי', לפי שאף אם יתנה ללוי בשבת אין בו תועלת, שהרי עליו להפריש תרומת מעשר (תוי"ט).

סימן שלט סעיף כא

אך דברי הרמב"ם תמוהים, דבירושלמי שם מוקי משנה זו כבית שמאי, דאמרו בפרק קמא דביצה (י"ב:) דאין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביום טוב, אבל לבית הלל מותר ליטלן בשבת, ומבאר שם דאין חילוק בין יום טוב לשבת (והתוספות בביצה שם הביאו הירושלמי ע"ש). והרמב"ם עצמו בפרק ד' מיום טוב דין כ"ו פסק דמוליכין, וכבר הקשו זה עליו (הגה"ה בכ"מ).

ולי נראה אדרבא, דהרמב"ם פסק כהירושלמי הזה, שאומר שם: "ההיא ילפא מן הדא בלימודים וכו'”, כלומר שמה שבית הלל מתירים בביצה, לא להוליך אצל הכהן, אלא בל[י]מודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו ע"ש. ואף על גב דשיטת הש"ס שלנו בביצה אינו כן, וכמ"ש הרמב"ם עצמו בפרק ד' מיום טוב, סבירא ליה להרמב"ם דזהו בתרומות שהפרישן לגמרי מערב יום טוב, כמו שמבאר שם. אבל בקריאת שם לבד - מודים להירושלמי דאין ההיתר רק בלמודים וכו' (וזהו שלא כדברי התוי"ט שם בדמאי דהמשנה אינה להלכה, ותמיהני שלא נזכר בדברי הרמב"ם).

סימן שלט סעיף כב

ודע שיש מי שנסתפק דאחרי שקנין נאסר בשבת, אם יכול לזכות בהפקר בשבת בדבר שאין בו מוקצה, הא גם בזה קונה מן ההפקר, או אפשר כיון דאין כאן קונה ומקנה אין זה בכלל קנין (הגרע"א).

ולעניות דעתי נראה ברור דמותר, דאם לא כן איך מותר להוליך חלה ומתנות לכהן בביצה (י"ב:), נהי שהוא רשאי ליתן שאינם שלו, מכל מקום הא הכהן זוכה בה בשבת ויום טוב, וזה אינה כשלו, שהרי יכול ליתנה לכהן אחד, ובעל כרחו הכהן הזה הוה כקונה קנין. אלא כיון דליכא מקנה, דאין הישראל מקנ[י]הו אלא התורה זיכתה לו – מותר, והוא הדין בהפקר.

ועוד דלפי הטעם שכתב הרמב"ם במקח וממכר, שמא יכתוב, לא שייך בהפקר. ועוד דאפילו מתנה בארנו בסימן ש"ו סעיף י"ז דלא דמי למקח וממכר, ולכן התירו לדבר מצוה ע"ש, וכל שכן הפקר דבכל גווני שרי. (וקצת ראיה מבבא מציעא ט'.: "אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת וכו'” ע"ש, ואם אסור לזכות מן ההפקר בשבת, אפילו לאו ארנקי ודו"ק)

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שמ

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שמ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני אבות מלאכות של מעמר, וגוזז, ומנפץ, וטווה, והמיסך,
והעושה שתי בתי נירין, והאורג, והפוצע, והכותב, והמוחק
ובו שלושים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה

סימן שמ סעיף א

מעמר הוי מאבות מלאכות, ופירושו שמקבץ תבואה תלושה אל מקום אחד, שזהו ממלאכת התבואה לאספם אל מקום אחד ולעשותם אגודות ועמרים וכריכות.

ושיעורו, כתב הרמב"ם בפרק ח' דין ה': "המעמר אוכלין: אם לאכילה - שיעורו כגרוגרת, ואם עימר לבהמה - שיעורו כמלא פי גדי, ואם להסקה - שיעורו כדי לבשל כגרוגרת מביצת תרנגולת".

ואין עימור אלא בגידולי קרקע, ולכן מאן דכניף מילחא ממלחתא, כלומר שצובר מלח ממשרפות מים, שממשיך לחריץ מים מן הים והחמה שורפתן והן נעשין מלח - אין בזה אב מלאכה של מעמר, לפי שאינן גידולי קרקע (גמרא ע"ג. ע"ש, דהלכה כאביי ולא כרבה, והרמ"ך השיג על הרמב"ם משום דגריס רבא ע"ש בכ"מ).

סימן שמ סעיף ב

תולדות מעמר כתב הרמב"ם שם: "המקבץ דבילה ועשה ממנה עגולה, או שנקב תאינים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד - הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה" עכ"ל.

ופשיטא דכשמקבץ בגינה איזה מין ירק למקום אחד, וכן מיני פירות כשמקבצם תלושים למקום אחד, כתפוחים וכל מיני פרי העץ - הוי אב מלאכה דמעמר. ויש להזהיר על היושבים בפרדסים שלא יקבצו בשבת שני פירות למקום אחד, ואיסור זה נעלם לגמרי מעיני ההמון. ולכן יש להודיעם שיש בזה איסור סקילה, והעושה בשוגג - חייב חטאת, ומעמר היה במשכן כמ"ש בסעיף י' ע"ש, ועיין בסעיף ח'.

סימן שמ סעיף ג

ובירושלמי דכלל גדול איתא: "תולדות העימור איזו היא... ההן דשטח צלין צמוקים מסוסלה בקלטה - חייב משום מעמר, כל שהוא נוגע באוכל - חייב משום מעמר, בקליפה - חייב משום דש" ע"ש.

ולמדנו מזה שכשמשטח פירות וכונתו שיהיו הפירות יחד - חייב משום מעמר, אבל אם הכונה להסיר קליפתן - החיוב משום דש.

ופשוט הוא דלא שייך מעמר אלא בתבואה ופירות שלא נאפו ולא נתבשלו וגם לא נטחנו, שעדיין הם כנקצרים וכנתלשים, דאם לא כן יהא אסור בשבת להניח כמה לחמים למקום אחד, או להניח כמה מיני פירות זה אצל זה. אלא ודאי דהאיסור אינו אלא בהלקטם מן השדה ומן הגינות ומן האילנות ולא כשהם בבית, וכל שכן לאחר טחינה ואפייה ובישול, ועיין בסעיף ח'.

סימן שמ סעיף ד

גוזז הוי אב מלאכה, וזה לשון הרמב"ם בפרק ט' דין ז': "הגוזז צמר או שיער, בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת, אפילו מן השלח שלהן – חייב. כמה שיעורו: כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול, וכמה רוחב הסיט: כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהן בכל כחו, והוא קרוב לשני שלישי זרת. התולש כנף מן העוף - הרי זה תולדת גוזז, הטוה את הצמר מן החי – פטור, שאין דרך גזיזה בכך ואין דרך ניפוץ בכך ואין דרך טויה בכך" עכ"ל.

וכבר בארנו בסימן של"ו סעיף ל"ה דדוקא גוזז מן המתה חייב, אבל תולש לאו היינו גוזז בבהמה ע"ש.

סימן שמ סעיף ה

ודע שהרמב"ם פסק בגוזז: כמלא רוחב הסיט כפול, ולא כתב שיעור אחר. אבל בירושלמי דכלל גדול אומר: דאם כונתו לטווייה - הוי כשיעור זה, אבל כשכונתו לאריגה - חייב כמלא הסיט. ואחר כך שואל איך הדין בגזז סתם, ומסיק לקולא דצריך כפול ע"ש.

ויש לומר דהרמב"ם מיירי בסתם, אבל בגוזז לאריגה - חייב בכמלא הסיט. ובעל כורחו צריך לומר כן, שהרי שנינו במשנה (ק"ה:) דהטווה שיעורו כרוחב הסיט כפול, והאורג שיעורו כמלא הסיט, אם כן ממילא בגוזז הוי גם כן כן, דאם לטווייה שיעורו כשיעור טווייה, ואם לאריגה שיעורו כשיעור אריגה, אלא ודאי כמ"ש. וגוזז היה במשכן, כמ"ש בסעיף י'.

סימן שמ סעיף ו

הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו - הרי זה תולדת גוזז וחייב. והוא שיטול בכלי, אבל אם נטלן בידו: בין לו בין לאחר – פטור. וזה שחייב בכלי, כשצריך להשער או להצפרנים. אבל באין צריך להם - הוי מלאכה שאין צריך לגופה ופטור, להפוסקים כרבי שמעון (מג"א סק"א), והרמב"ם פוסק כרבי יהודה, כמ"ש כמה פעמים.

והנוטל שערו בכלי, כמה יטול ויהא חייב: שתי שערות, ואם ליקט לבנות מתוך שחורות - אפילו באחת חייב. ודבר זה אפילו בחול אסור, משום 'לא ילבש גבר שמלת אשה'. ואשה ששכחה ליטול צפרניה בשעת טבילה קודם השבת, נתבאר ביורה דעה סימן קצ"ח ע"ש, ודין צפורן שפירשה רובה נתבאר לעיל סימן שכ"ח סעיף מ"א ע"ש.

סימן שמ סעיף ז

כתב הרמב"ם שם: "וכן החותך יבלת מגופו, בין ביד בין בכלי – פטור, בין לו בין לאחר. ומותר לחתוך יבלת במקדש ביד אבל לא בכלי, ואם היתה יבשה - חותכה אף בכלי ועובד עבודה" עכ"ל.

ותמה עליו המגיד משנה במה שפטר בחותך בכלי, ובסוף עירובין מוכח להדיא דיבלת לחה דינה כצפורן, דבכלי חייב ע"ש, וכן פירש רש"י שם (ק"ג.) דבכלי הוי אב מלאכה. ועוד דאי בכלי אינו אלא שבות, למה לא התירו במקדש כמו ביד, דהא ביד נמי שבות איכא, דכל השיעורים שנתבארו גם בשיער הם רק לחיוב חטאת, אבל מדרבנן גם במשהו אסור, ואפילו ביד, ועם כל זה התירו במקדש, ואם כן גם בכלי נמי.

ונראה ברור שיש טעות הדפוס בהרמב"ם, דבכולה סוגיא דשם מבואר להדיא דבכלי הוה איסור דאורייתא ע"ש.

סימן שמ סעיף ח

כלל גדול יש לדעת, דבכל האבות מלאכות ובשיעוריהן ובפרטיהן דבכהאי גוונא חייב ובכהאי גוונא פטור, אין זה רק פטור מן התורה, אבל מדרבנן – אסור, דכלל גדול הוא בשבת: דכל פטורי דשבת - פטור אבל אסור, לבד במקום שאמרו מותר.

ולכן גם במעמר שנתבאר דאין עימור אלא בגידולי קרקע ולא במלח, כמ"ש בסעיף א', אין הכונה דבמלח מותר, אלא דבמלח פטור אבל אסור. וזהו שכתב רבינו הב"י בסעיף ט': "אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח, שדומה למעמר וכו'” ע"ש, והאיסור הוא מדרבנן.

אבל בזה שכתבנו בסעיף ג' - הוי מותר לכתחלה, כמ"ש הכסף משנה שם בשם הרמ"ך על דין דהמקבץ דבילה ועשה ממנו עיגול דחייב משום מעמר, וזה לשונו: "ודווקא שקבצם ממקום שנפלו מן האילן, אבל אם קיבצם בבית – לא, כדאמרינן בביצה וכו'” עכ"ל. וכן כתב התוספות בביצה (ל"א. ד"ה 'מן' ע"ש), דלא שייך עימור אלא במקום שגד[י]לים שם ע"ש.

ובשיעורים שנתבארו במעמר ובגוזז - גם בפחות משיעורם אסור, ככל חצי שיעור שאפילו מן התורה אסור, וכל שכן מדרבנן, וכן בכל האבות מלאכות שנתבארו ושיתבארו.

(המג"א סקי"ז הקשה על הך דנקב תאנים וכו', למה לא יתחייב משום בונה כמו במגבן. ואין זה דמיון, דמגבן נשתנה צורתו מן קודם הגיבון לאחר כך, כמו בבנין מעצים לבית, ולא כן בתאנים. ואולי גם כונת תירוצו כן, אלא שאין התחלה לקושיא זו)

סימן שמ סעיף ט

מנפץ הוי מאבות מלאכות, ומהו מנפץ: שהצמר או הפשתים הדבוק יחד נפץ והפרידו, והיינו שחבטו במקל או סרקו במסרק, ובלשונינו נקרא טרעפליע"ן.

וזה לשון הרמב"ם בפרק ט' דין י"ב: "המנפץ את הצמר או את הפשתן או את השני וכיוצא בהן – חייב. וכמה שיעורו: כדי לטוות ממנו חוט אחד ארכו ד' טפחים. והמנפץ את הגידים עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותן - הרי זה תולדת מנפץ וחייב" עכ"ל.

ובירושלמי דכלל גדול איתא: "ההן דנפיץ סיב הוצין גומא - חייב משום מנפץ", כלומר שמנפץ סיב הגדל סביבות הדקל או הוצין או גמי, והוא עשב ארוך, וכונתו לעשותן דקין כדי לאורגן - חייב משום מנפץ. ובירושלמי הגירסא 'מנפס', והיה במשכן כמו שיתבאר.

סימן שמ סעיף י

טווייה הוה אב מלאכה, והיה במשכן כדכתיב: "טוו את העזים". וגם מנפץ היה במשכן, שהרי הפשתן והצמר שהוצרכו למלאכת המשכן בהכרח שניפצום, וכן גוזז היה במשכן, שגזזו צמר מהכבשים לצורך המשכן. ומעמר היה גם כן בזריעת הסממנים, שכשנגדלו עימרום למקום אחד.

ושיעורו תנן (ק"ה:): כמלא רוחב הסיט כפול. ולהרמב"ם הוא ד' טפחים, וזה לשונו בפרק ט' דין ט"ו: "הטווה אורך ד' טפחים מכל דבר הנטוה – חייב, אחד הטווה את הצמר או את הפשתן או את הנוצה או את השיער או את הגידין וכל כיוצא בהן. העושה את הלבד - הרי זה תולדת טווה וחייב, והוא שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו חוט אורך ד' טפחים בעובי בינוני" עכ"ל.

סימן שמ סעיף יא

והראב"ד השיג עליו וזה לשונו: "איני מכיר טווייה בעשיית הלבדין, לפי שהוא ל(ו)קח צמר מלובן ומנופץ ושוטחו על גבי בגד, ונותן מוך על מוך עד שנעשה עבה, ומטפיחו במים וכורכו עם הבגד ומהדקו עד שמתחבר ומתקשה ונעשה הלבד. ואם זה החיבור קורא לו טויה איני יודע, ונראה יותר שהוא כמגבן, והוא תולדת בונה, ושיעורו איני יודע. ואולי באורך וברוחב כאותן קליעות שעושות בנות העניים על מצחיהן" עכ"ל.

וכמדומה לי שבירושלמי דכלל גדול מפורש כהרמב"ם, שאומר שם: "ההן דעביד חבלים, ההן דעביד ממזור - חייב משום טוה". וממזור נראה שהוא מזרן, דתנן בפרק י"ט דכלים: "המזרן היוצא מן המטה כל שהוא", ופירש בערוך ערך 'מזרן': שהוא בגד צמר שנותנין החשובין על מטותיהן תחת כל המצעות, ובלשון לע"ז טפיט"א, ובלשון ישמעאל מיזר ע"ש. ומתרגם שם בלשונינו קאברי"ץ, ויש קורין קאוויא"ר, וזהו לבדין, דלבדים הם צמר טרוף בלי טווייה ואריגה כמ"ש הרע"ב סוף כלאים, ובלשונינו פיל"ץ.

סימן שמ סעיף יב

המיסך הוי אב מלאכה, ומהו מיסך: שמותח חוטי השתי בכסא האורג מכובד עליון לכובד תחתון.

וזה לשון הרמב"ם שם דין י"ז: "דרך האורגין שמותחין החוטין תחלה באורך היריעה וברחבה, ושנים אוחזין זה מכאן וזה מכאן, ואחד שובט בשבט על החוטין ומתקן אותם זה בצד זה עד שתעשה כולה שתי בלא ערב. ומסיכת החוטין כדרך האורגין היא הנסכת המסכת, וזה המותח נקרא מיסך, וכשכופלין אותה ומתחיל להכניס השתי בערב נקרא אורג, והמיסך – חייב, והוא מלאכה מאבות מלאכות. והשובט על החוטין עד שיפרקו ויתקנם - הרי זה תולדת מיסך. וכמה שיעורו: משיתקן רוחב שתי אצבעות" עכ"ל, והיתה במשכן במלאכת הפשתן והתכלת להיריעות.

סימן שמ סעיף יג

ובירושלמי דכלל גדול: "דעבד קונטרן נפן ומחצלת - חייב משום מיסך". ונפה ומחצלת ידוע, וקונטרן הוא מין שק העשוי מקנים כשעושה בהן מלאכת המסכת שנתבאר - חייב משום מיסך. "הדא איתתא כד מישתייא בקוביה - משום מסכת", וזהו כשמשימה השתי בתוך הנקבים.

"ההן דעבד קופין כד צפר - משום מיסך", זהו העושה קופות מקנים וסיב, כשמתחיל לעשות גדיל סביב הקופה בשוליה - חייב משום מיסך. "ההן מילין ערסיין לאורך - משום מיסך" שעושה מיטות ממין עץ הנקרא מילין, וכשמתחיל לאורגן לאורך דהעץ רך ונמתחת, והוה כמלאכת צמר ופשתן.

סימן שמ סעיף יד

העושה שתי בתי נירין - הוי אב מלאכה. וזהו גם כן בעת אריגה, שעשה או תיקן ב' טבעות או ב' עניבות, שבהן מכניס בכל טבעת או עניבה חוט אחד. ונראה דהחיוב הוא בין על עשיית הבתים עצמם (עיין לח"מ), בין שמכניס בהם ב' חוטים.

וזה לשון הרמב"ם שם דין ט"ז: "העושה שתי בתי נירין – חייב, העושה נפה או כברה או סל או סבכה או שסרג מיטה בחבלים - הרי זה תולדת עושה נירין, ומשיעשה ב' בתים באחד מכל אלו – חייב. וכל כל העושה שתי בתי נירין בדבר שעושין אותו בתים בתים כגון אלו - חייב" עכ"ל, והיתה במשכן באריגת היריעות והקלעים.

ובירושלמי שם: "הדא איתתא כד יהבא קדמה - משום עושה בתין", כלומר כשנותנת החוטים בנקבים שלפניה. "ההן דעבד מילין קנקלטין - משום עושה בתים", והיינו מעץ ששמו מילין שעושה בעת אריגתו כחדרים קטנים - חייב משום עושה בתי נירין.

עוד אומר שם: "שני נירין בחף אחד ושני חפין בניר אחד". ונראה דהכי פירושו: דחיוב זה הוא בין שמכניס שני נירין, והיינו שני חוטין בחף אחד, כלומר בבית אחד מבתי הנירין, או שני חפין בניר אחד, והיינו חוט אחת מכניסה בבית זה וקצה השני בבית אחר - חייב (וע"ש בק"ע ובפ"מ).

סימן שמ סעיף טו

אריגה הוי אב מלאכה, ואריגה מקרי משמכניס השתי בהערב. ופשיטא שהיתה במשכן, שארגו היריעות והקלעים.

ושיעורו, כתב הרמב"ם שם דין י"ח: ד"האורג שני חוטין ברוחב שני אצבעות – חייב, בין שארגן בתחלה בין שהיה מקצת הבגד ארוג וארג על הארוג, שיעורו שני חוטין. ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד – חייב. ארג בשפת היריעה ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין – חייב, הא למה זה דומה: לאורג צלצול קטן ברוחב ג' בתי נירין" עכ"ל. כלומר אף על גב דאין בו שני אצבעות, דכיון דזהו כבגד קטן בפני עצמו - חייב בכשיעור שתי בתי נירין.

ודע דהשיעור שכתב הרמב"ם באורג ברוחב שתי אצבעות הוא תמוה לכאורה, דבמשנה (ק"ה:) שנינו: דהאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט, וכיון שהרמב"ם בעצמו כתב בטוי שהוא כמלא רוחב הסיט כפול, שהוא ד' טפחים כמ"ש בסעיף י', אם כן כמלא הסיט הוא שני טפחים, ואיך מחייב בשתי אצבעות.

אמנם דעת הרמב"ם מדלא קאמר 'כמלא רוחב הסיט' אלא 'כמלא הסיט', הוא שיעור אחר דשני אצבעות (מ"מ). אבל רש"י ז"ל לא פירש כן, אלא שהוא חצי שיעור מטווייה ע"ש.

סימן שמ סעיף טז

תולדות אורג כתב הרמב"ם שם (הלכה י"ט): "המדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה - הרי זה תולדת אורג, וכן הקולע את הנימין - הרי זה תולדת אורג. ושיעורו: משיעשה קליעה באורך שני אצבעות" עכ"ל.

ולרש"י צריך שני טפחים, ובירושלמי: גם מי שעושה דבר מעץ ששמו מילין שהוא רך - חייב משום אורג בעת שמכניס הרוחב על האורך ע"ש.

סימן שמ סעיף יז

הפוצע הוי גם כן אב מלאכה, ומהו הפוצע: שמסיר חוטי הערב מעל חוטי השתי או השתי מעל הערב לצורך אריגה (רע"ב). ורש"י ז"ל כתב במשנה דאבות מלאכות וזה לשונו: "פוצע – מנתק, פעמים שיש בשני חוטין יותר מדא,י ומנתק מהן ומקלישן לצורך" עכ"ל.

והרמב"ם בפרק ט' כתב: "הבוצע שני חוטין – חייב, ובוצע הוא המפריש את האורג, בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב - הרי זה בוצע וחייב. והוא שלא יהיה מקלקל אלא יתכוין לתקן, כדרך שעושין אלו שמאחין את הבגדים הקלים ביותר, שבוצעין ואחר כך מאחין וחוזרין ואורגין חוטין שבצעו עד שיעשו שני הבגדים או שני הקרעים אחד. והסותר את הקליעה לתקן - הרי זה תולדת בוצע, ושיעורו כשיעור הבוצע" עכ"ל.

והראב"ד פירש שם דפוצע הוא לשון חיתוך, שחותך ב' חוטין, שאחר שהשלים אריגתו, חותך את הארוג מן המשוייר שבמסכת. ואפילו לא חתך ממנו אלא ב' חוטין - חייב בחתיכה זו עכ"ל. ולכל הפירושים ודאי שהיה במשכן, כיון ששייך למלאכת אריגה.

סימן שמ סעיף יח

הכותב והמוחק הוי מאבות מלאכות, ומוחק אינו חייב אלא במוחק על מנת לכתוב, אבל במוחק כדי לקלקל - פטור אבל אסור.

ושיעורו: שני אותיות, וכך שנינו במשנה (ק"ד.): "הכותב שתי אותיות בהעלם אחד – חייב". והיתה במשכן שהיו רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו (משנה ק"ג.), מפני שמפרקין אותו ולכשיעמידוהו לא יחל(י)פו סדר הקרשים, היו כותבין אותיות על הקרשים לסימן ע"ש (דלתנא קמא בעל כורחו היה אותיות, ולרבי יוסי היו רושמות ודו"ק).

סימן שמ סעיף יט

ותולדותם כתב הרמב"ם סוף פרק י"א: "רושם תולדת כותב הוא, כיצד: הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמין - הרי זה חייב משום כותב. וכן המוחק את הרשום לתקן - הרי זה תולדת מוחק וחייב" עכ"ל.

ודע דבמשנה (ק"ג.) תנן: "הכותב שתי אותיות - חייב... רבי יוסי אומר: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם וכו'”. ופירש רש"י דאפילו לא כתב אלא רשם שני רשימות בעלמא - חייב ע"ש.

ומדכתב הרמב"ם דרושם הוי תולדה, שמע מינה דאין הלכה כרבי יוסי, דלרבי יוסי הוה אב. ועוד דלרבי יוסי למה הצריך רשמים של ציורים, הא אפילו רושם בעלמא חייב, וכן כתב הרמב"ם והרע"ב בפירוש המשניות דאין הלכה כרבי יוסי ע"ש. אבל בירושלמי משמע דהלכה כרבי יוסי ע"ש (עיין בפני משה במראה הפנים שכתב דהרמב"ם פסק כרבי יוסי, אך אינו אב, וראייתו מדמחייב ברשמים ע"ש. ודבריו תמוהים, דזהו רושם של צורה ולא ברושם סתם, ועוד דבפירוש המשנה כתב דאין הלכה כרבי יוסי, אלא ודאי כדכתיבנא ודו"ק).

סימן שמ סעיף כ

כתב הרמב"ם בפרק י"א דין ט': "הכותב שתי אותיות – חייב, המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק ב' אותיות – חייב. הכותב אות אחת גדולה כשתים – פטור, מחק אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים – חייב. כתב אות אחת והשלים בה את הספר – חייב.

הכותב על מנת לקלקל העור – חייב, שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב, אבל המוחק על מנת לקלקל – פטור. נפלה דיו על גבי ספר ומחק אותה, נפלה שעוה על גבי פנקס ומחק אותה, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות - חייב" עכ"ל.

סימן שמ סעיף כא

וזה שכתב: "נפלה דיו על גבי ספר וכו'”, הכוונה שנפלה דיו שלא על הכתב אלא על קלף או נייר חלק, וכן שעוה על פנקס חלק. וזה לשון הרא"ש בפרק כלל גדול (סימן ט'): "הכותב אות אחת גדולה כשתים – פטור, מחק... - חייב, וזה חומר במוחק מבכותב. והיינו טעמא כי פעמים כתוב במשכן טעות על קרש אחד, ומוחק כדי לכתוב אחרת במקומה. ומן הדין היה ראוי לחייב אף במוחק אות אחת כדי לכתוב אות אחרת במקומה, אלא שאינו ראוי לחייב על מחשבת כתיבה יותר מעל כתיבה עצמה.

ויראה שאין חייב על מחיקת טשטוש דיו אפילו לכתוב כמה אותיות, כי לא היה במשכן אלא מחיקת אותיות כדי לכתוב במקומו. ואחרי כותבי זה מתוך הסברא, וגם מדנקיט בברייתא: 'מחק אות אחת', ראיתי בתוספתא וכתוב בה: "נפלה דיו על ספר ומחקו, שעוה על הפנקס ומחקו, אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות – חייב”.

וטעמא לא בריר לן, ויש לומר דהיינו טעמא דהאות שנכתב בטעות כמאן דליתא דמי, ועיקר החיוב בשביל מחשבת הכתיבה, והלכך אפילו טשטוש דיו נמי. והאי דנקיט בברייתא: 'מחק אות גדולה', איידי דתני: 'כתב אות אחת גדולה'” עכ"ל, וכן יש לפרש בדברי הרמב"ם.

וזה שכתב מקודם: "מחק אות וכו'”, לאו דוקא, דבמחיקה לא בעינן אות, ויש להוסיף בטעם משום דזהו מלאכת מחשבת, כשמוחק הדיו שעל הנייר כדי לכתוב עליו.

סימן שמ סעיף כב

וגם הטור כתב כן: "המוחק טשטוש דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס, אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות – חייב", וכן הוא לשון הש"ע סעיף ג'.

ובודאי אף אם אין במקומו לכתוב שתי אותיות - אסור מדרבנן, ולכן יש ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו, ואפילו לא נטף אלא על אות אחת או כמלא אות אחת. ואם נטף על שתי אותיות או על כמלא שתי אותיות - חייב חטאת (ב"ח וט"ז ומג"א סק"ד).

ויש שמגמגמים בדין זה, וגם לעיל סימן קמ"ג נתבאר בזה, מכל מקום העיקר לדינא דבשבת הוי איסור גמור לסלק שעוה שנפל על האותיות. וכן כשנדבקו הדפין בשעוה במקום האותיות - אסור להפרידן (פמ"ג), ויש ליזהר בזה מאד, כי בקל יכול לבא לידי איסור (ועיין מג"א סקי"ח).

סימן שמ סעיף כג

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג': דאסור לשבר עוגה שכתוב עליה כמין אותיות, אף על פי שאין מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק עכ"ל.

ואף שאינו על מנת לכתוב, מכל מקום יש בזה איסור דרבנן. ולפי זה גם בציורים בעלמא יש לאסור, ואין העולם נזהרים בזה. ואולי מפני שכל הציורים או אותיות שעושים על מיני מתיקה הם מהעיסה עצמה או מהתבלין, ובזה וודאי דלא שייך שם כתיבה, דהוא גם כן מאכל ומותר לגמרי (עיין מג"א סק"ו שכתב כן בשם הכנסת הגדולה), וכונת רבינו הרמ"א הוא כשכתוב אותיות מדיו או מצבע. וכן אם כתב האותיות בדבש המעורב במים - גם כן אין חשש.

ויש שמתיר לגמרי אפילו בכתיבה משארי דברים (דגול מרבבה), כי אין בזה שם כתיבה כלל, והוא מקלקל וכלאחר יד ואין בזה שום איסור. ומקור הדין דרבינו הרמ"א מיירא כשכתבו לסגולה, שיאכלנו התינוק להתחכם, שכן היה מנהגם (שם). ומכל מקום טוב ליתן מקום האותיות לתינוק כיון שיצא מפי רבינו הרמ"א, ומעיקר הדין אין בזה איסור (גם הט"ז סק"ב מתיר בזה ע"ש).

וכן יש מי שאוסר לפתוח ספר שבחודי הדפים כתובים עליהם אותיות, וכשפותחו הוה כמוחק (לבוש), וחלקו עליו (שם). וכן כתב רבינו הרמ"א בתשובה (סימן קי"ט), דכיון דעשוי לפתוח ולנעול - אין בזה לא מוחק ולא כותב ואין זה כלום, וזהו כעין דלת הנפתח ונסגר תמיד, דאין בזה משום בנין וסתירה, והכא נמי אין בזה משום כתיבה ומחיקה.

סימן שמ סעיף כד

הכותב אות כפולה פעמיים והוא שם אחד, כמו רר תת גג דד שש סס חח וכיוצא בהן – חייב. אבל שני אותיות שוות שאין בהן כוונת תיבה - פטור (מ"מ הלכה י'). והכותב בכל כתב ובכל לשון – חייב, ואפילו בשני סמניות, כן שנינו במשנה שם.

ופירש רש"י: אפילו אחת בדיו ואחת בסיקרא, והרשב"א כתב בשם הגאון דאתמונות האותיות קאי, כגון שעשה אותיות הפוכות כנונין הפוכין שבפרשת ויהי בנסוע הארון, דכל שעליו תמונת אות, אפילו הוא הפוך - חייב.

סימן שמ סעיף כה

הכותב אות אחת סמוך לכתב, כלומר שאצל אות כתובה מכבר הסמיך אות שני לו, וכתב על גבי כתב, שהעביר הקולמס על אותיות הכתובות כבר – פטור, לפי שלא חידש כלום. ודוקא שהיה הכתב של דיו, דאז בין שהעביר הכתב השני של דיו ובין של צבע פטור, דגרועי גרעיה.

אבל אם היה הכתב הראשון של צבע והעביר עליו דיו - חייב שתים: אחת משום מוחקף שמחק הצבעף ואחת משום כותבף דעילויה עליהף דדיו עדיף מצבעץ אבל כשהעביר עליו צבעף אפילו מין צבע אחר – פטור, דאין כאן לא מחיקה, שהרי הצבע קיים, ולא כתיבה, שהרי היה כתוב מקודם (ומכל מקום בצבע על דיו אינו חייב משום מחיקה, כיון דיש כתב, אלא דגרועי גרעיה. ובדיו על צבע, מיגו דמחייב על כתיבה - חייב נמי על מחיקה, ובצבע על דיו הוי מקלקל, כן מבואר בגיטין י"ט:).

סימן שמ סעיף כו

וכן המתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן וכן כיוצא בזה בשאר אותיות – פטור, וכן כתב אות אחת בארץ ואות אחת בקורה, שהרי אין נהגין זה עם זה. וכן בשני כותלים או בשני דפי פנקס המרוחקים זה מזה – פטור.

אבל אם כתבן בשני כותלי זוית או בשני דפי פנקס זה בסופו וזה בתחלתו, ונמצא שסמוכין זה לזה – חייב. ודע דאין חילוק בכתיבה בין כתב על הנייר וקלף או על עצים או על איזה דבר, כיון שהכתב ניכר ומתקיים - חייב.

סימן שמ סעיף כז

איתא בגמרא (ק"ד:): "כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי – חייב, כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה". ופירש רש"י (ד"ה 'מחוסר'): שכתב אות אחת בשפת לוח זה בטבריא, ואחת על שפת לוח השני בצפורי, וכשיביאום ביחד יהיו האותיות סמוכין זה לזה.

אבל הרמב"ם שם (הלכה י"ב) כתב וזה לשונו: "לקח גויל וכיוצא בו וכתב עליו אות אחד במדינה זו, והלך באותו יום וכתב אות אחת במדינה אחרת במגילה אחרת – חייב, שבזמן שמקרבן נהגין זה עם זה ואינן מחוסרין מעשה לקריבתן" עכ"ל.

ולדעתו בנייר רך או קלף דק, אפילו מרוחקין זה מזה יכול לכפוף הנייר ולקרבן, כן כתב המגיד משנה. ולעניות דעתי לא ידעתי למה לא נפרש גם בהרמב"ם כפירוש רש"י, וכונתו שכתב בשפתי הגויל.

סימן שמ סעיף כח

הכותב אות אחת, אף על פי שקורים ממנו תיבה שלימה – פטור. כיצד: כגון שכתב מ"ם והכל קורין אותה מעשר, או שכתבה במקום מנין כמו ארבעים - הרי זה פטור.

המגיה אות אחת ועשה אותה שתים, כגון שחלק גג החי"ת ונעשית ב' זיינין – חייב, וכן כל כיוצא בזה. וכן אם על ידי הגהת אות אחת בדבר מועט נתקן הספר, כגון שהיה צריך לכתוב בו רי"ש ונכתב דלי"ת, ונטלו לתגו של דלי"ת ועשאו רי"ש - חייב (גמרא), הואיל וזהו תקון הספר והוה כהשלים לספר (רש"י), שנתבאר בסעיף כ' ע"ש.

סימן שמ סעיף כט

הכותב בשמאלו או לאחר ידו, ברגלו בפיו ובמרפקו, והיינו באצילי ידיו – פטור, שאין זה כדרך הכותבין. וכן איטר שכתב בימינו שהוא לו כשמאל של כל אדם – פטור, ואם כתב בשמאלו – חייב. והשולט בשתי ידיו בשוה וכתב, בין בימינו בין בשמאלו – חייב.

ותניא בתוספתא: "קטן אוחז בקולמס וגדול אוחז בידו וכותב – חייב. גדול אוחז בקולמס וקטן אוחז בידו וכותב – פטור", דהעיקר הוא מי שהוא כותב ולא אחיזת הקולמס (וכן בשוגג, ע"ש בפרק י"ב).

סימן שמ סעיף ל

אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרשום ועומד, כגון דיו ושחור וסיקרא וקומוס וקנקנתום וכיוצא בהם, ויכתוב על דבר שמתקיים עליו הכתב, כגון עור וקלף ונייר ועץ וכיוצא בהם. אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד, כגון משקין ומי פירות, או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד – פטור, ואינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד, וכן אין המוחק חייב עד שימחוק כתב העומד מעל דבר העומד (רמב"ם שם).

והכותב על בשרו – חייב, מפני שהוא עור, ואף על פי שחמימות בשרו מעברת את הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק. אבל המשרט על בשרו צורת כתב – פטור. והקורע על העור כתבנית כתב - חייב משום כותב, והרושם על העור כתבנית כתב – פטור, כן כתב הרמב"ם שם, וזהו מתוספתא (פרק י"ב).

ולפנינו בתוספתא הגירסא מהופכת, דברושם חייב ובקרע פטור. והעיקר כגירסת הרמב"ם, דכן הוא בירושלמי פרק י"ב הלכה ד' ע"ש. ואיתא שם בתוספתא: "כתב שני ניקודין ובא אחר וגמרן ועשאן שתי אותיות - האחרון חייב" ע"ש. .

סימן שמ סעיף לא

כתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ד': "יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו על השלחן במשקים או באפר, אבל מותר לרשום באויר כמו אותיות" עכ"ל.

כלומר דאף על גב דבדבר שאינו מתקיים פטור כמ"ש, מכל מקום אסור לכתחלה, אבל באויר לאו כלום הוא, כיון שאין ניכר כלל, וכן המוליך באצבעו על השלחן הנגוב - מותר גם כן מטעם זה (ט"ז סק"ג). ולרשום על החלונות בעת שהם טופחים מלחלוחית – אסור, דהוי כמו על השלחן במשקים.

סימן שמ סעיף לב

כתב רבינו הב"י בסעיף ה': "מותר לרשום בצפורן כמו שרושמין לסימן, שאין זה דבר המתקיים" עכ"ל. ואף על גב דלכתחלה אסור גם בדבר שאינו מתקיים כמ"ש, זהו בכתב של אותיות ולא ברושם בעלמא, דכבר כתבנו בסעיף י"ט דאין הלכה כרבי יוסי דמחייב אפילו ברושם ע"ש. ויש מי שטרח בזה (ט"ז סק"ד דמקשה מרושם שבמשנה), וברור הוא כמ"ש, ולכן ברושם די לאסור בדבר המתקיים.

אך יש אומרים דדוקא על הקלף אינו מתקיים, אבל על הנייר מתקיים ואסור (מג"א סק"י בשם רש"ל), ויש מי שאוסר גם בקלף (ב"ח), וטעמו משום הך דרבי יוסי. וכבר כתבנו דאין הלכה כן, ולכן העיקר כדיעה הקודמת, דעל קלף מותר ועל נייר אסור, אבל רשומי אותיות גם על הקלף אסור (לבוש). וכתיבה בעט של אבר שקורין בלאיי פעדער - חייב מן התורה.

סימן שמ סעיף לג

ודע שיש שרוצים לומר דכתב לעז אין בו חיוב מן התורה, וכבר כתבנו בסימן ש"ו שחלילה לומר כן, ולהדיא כתב הרמב"ם דבכל כתב חייב כמ"ש.

ומשמע בגיטין (כ'.) שאם תוחב אותיות של כסף על גבי בגד מקרי כתב, ואם כן אפשר דאסור לעשותו בשבת (מג"א שם). אמנם באמת המעיין שם יראה דאדרבא, דמבואר משם דאינו כתב (והמחה"ש נדחק מאד ולא עלה בידו ע"ש היטב).

סימן שמ סעיף לד

כתב רבינו הב"י בסעיף ו': "חוט של תפירה שנפתח - אסור למתחו, משום תופר. ואותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחין אותו ומתהדק - אסור למתחו, אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה ובעיגול" עכ"ל, דאם לא כן הוי כתופר. אבל כשמתוקנים, אפילו החוט תחוב במחט נקובה - מותר (שם סקי"ג).

וזהו כשמהדקים בכל יום, אבל אם לפעמים מניחים כך כמה ימים - אסור להדקן בשבת (שם סקי"ב), דהוי כקשר של קיימא. ומחט שנתעקמה, אפילו מעט - אסור לפושטה בשבת (שם סקי"א), דהוי מתקן מנא. ומוכין שנפלו מן הכסת - מותר להחזירם, אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת, דהשתא עביד ליה כלי, ועוד דחיישינן שמא יתפור (שם סקי"ד). וכל דיני תפירה וקשירה בארנו בסימן שי"ז ע"ש (וגם דין דהמדבק ניירות שבש"ע סעיף י"ד בארנו שם).

סימן שמ סעיף לה

כתב רבינו הב"י בסעיף י"א: "אף על פי שנותנים שומשמין ואגוזים לדבש - לא יחבצם בידו, והנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהם במים - חייב משום לש, מפני שמתערבים ונתלים זה בזה" עכ"ל.

והדין הראשון בארנו בסימן שי"ט סעיף ל"ט, והדין השני בארנו בסימן של"ו סעיף כ"ח ע"ש.

עוד כתב בסעיף י"ג: "אין שוברין את החרס ואין קורעין הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי" עכ"ל, וזהו מהרמב"ם פרק כ"ג דין ו' ע"ש.

ותמיהני איזה ענין הוא לשבת, דזהו משנה בביצה (ל"ב:): "אין שוברין וכו'”, ופירש רש"י: "כשצולין דגים וכו'”, וכן כתב הרמב"ם בפרק ד' מיום טוב דין ח': "אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות עליהן" ע"ש, ואיזה ענין הוא לשבת, ובשבת כל שבירה וכל חיתוך אסור וצע"ג.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שמא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שמא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני היתר נדרים בשבת
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן שמא סעיף א

תנן בשלהי שבת (קנ"ז.): "מפירין נדרים בשבת, ונשאלים לנדרים שהן לצורך השבת". כלומר דמן הדין היה לאסור התרת נדרים בשבת, שהרי אין זה מחפצי שמים, ואסור מטעם 'ממצא חפצך'. אך בהפרת בעל לאשתו או אב לבתו, שאם לא יפר ביום שמעו הנדר קיים ולא יוכל להפר עוד, התירו להפר כל נדר בשבת. אבל התרת חכם, אין נשאלין אלא כשהנדר נוגע לצורך שבת, כגון שנדר שלא יאכל בשר ושלא ישתה יין, וכל שכן אם נדר שלא יאכל כלל ולא ישתה כלל. ואפילו אם נדר שלא ילבוש בגד חשוב, מקרי צורך שבת.

והוא הדין נדר שנוגע לשאר דבר מצוה כשיתירו לו - מותר להתיר בשבת (ת"ש), ויש מי שאוסר (מהרש"א ריש בכל מערבין ע"ש). ונראה עיקר כדיעה ראשונה, דכיון דנוגע לדבר מצוה, הוה כחפצי שמים. ובמשנה ששנינו 'לצורך השבת' אורחא דמילתא קתני, וכל שכן לדבר מצוה גמורה, ונשאלין אף אם היו יכולין לישאל קודם השבת (רמב"ם פרק כ"ד).

סימן שמא סעיף ב

ביורה דעה סימן רל"ד נתבאר דכשמיפר בשבת לא יאמר לה: 'מופר ליכי' כדרך שאומר בחול, אלא אומר לה: 'טלי אכלי טלי שתי' וחושב ההפרה בלבו ע"ש. אבל התרת חכם בהכרח צריך לומר: 'מותר לך', דאם לא כן לא הוי התרה. וכתב אחד מהגדולים: "נידוי בחלום עשינו מעשה והתרנו בשבת (כנה"ג וא"ר)”.

ודע דלפעמים משכחת לה לישאל לחכם אף שלא לצורך שבת, כגון בעל שקיים נדרי אשתו וקיימא לן דיכול לישאל על הקמתו, כמ"ש שם, ויש סוברין דזהו דוקא ביום שמיעה ע"ש, אם כן ממילא אם לא ישאל היום לא יוכל להפר, ואם כן דינו כהפרה עצמה (ת"ש).

סימן שמא סעיף ג

ודבר פשוט דאם הבעל אינו יודע עדיין מנדרי אשתו, שלא יגידו לו בשבת, וכשישמע מחר יפר לה ביום שמעו, אלא אם כן הנדר נוגע לצרכי שבת. וכן אם היא ארוסה וכבר שמע אביה את נדרה, אז צריך להודיע גם להארוס שיפרו שניהם בשותפות, לפי מה דקיימא לן שם שצריך שישמעו שניהם ביום אחד (שם).

ודע דלפי מה שנתבאר ביורה דעה סימן שכ"ג בחלה שנפלה לתבשיל ואין בה כדי ביטול, שיכולין לישאל על החלה ולהפקיעה מקדושתה - ודאי דמותר לשאול בשבת ולהתירה, שהרי זהו צורך השבת (ש"ת).

סימן שמא סעיף ד

מי שנשבע לעשות מלאכה פלונית וביום פלוני תגמר המלאכה, ולא נזדמן לו לעשותה עד יום האחרון של אותו זמן ואותו יום בא בשבת, ובעת אמירתו לא חשב שיהיה זה בשבת, כגון שחשב לימי החודש או למספר הימים - בהכרח שישאול בשבת על נדרו, ומתירין לו בשבת על ידי פתח או חרטה.

(בש"ע כתוב: 'ויש לו פתחים להתיר נדרו' ע"ש, ולאו דווקא, דהא קיימא לן ביורה דעה סימן רכ"ח דפותחין בחרטה. ומ"ש בש"ע דחרמי ציבור נהגו להתיר בשבת אף שאינו לצורך השבת, כבר נתבאר בסימן ש"ו דכל צרכי ציבור חשבינן לחפצי שמים ע"ש).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שמב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שמב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני שבותים בבין השמשות
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן שמב סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק כ"ד דין י': "כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין, ולא בבין השמשות, והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק.

כיצד: מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר, וכן מוריד מן האילן או מוציא מן הכרמלית עירוב שעשה, וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות - הרי זה מותר, אבל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה – אסור. לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות, אבל מעשרין את הדמאי" עכ"ל.

סימן שמב סעיף ב

ביאור דבריו: דלדבר מצוה תמיד מותר בשבות בין השמשות, ואפילו לדבר הרשות אם היה טרוד ונחפז ולא היה יכול לעשות מקודם - מותר גם בצרכיו, דבאמת מלשון הש"ס בכמה מקומות שאמר דשבות לא גזור בין השמשות, משמע דגם אדבר רשות קאי, וכן משמע מלשון רש"י (ח': ד"ה 'ורבי') שכתב: דשבות שגזרו חכמים באיסורי שבת לא גזרו אלא בשבת ודאי וכו' ע"ש.

מיהו מדלא מצינו דבר זה בכל המקומות רק גבי עירובי תחומין, וקיימא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה, ואפילו לא למצוה גמורה אלא לקבל פני חבירו ואפילו לטייל, כמ"ש בסימן תט"ו, וקיימא לן גם כן דאם עירב לדבר הרשות - עירובו עירוב, ולכן הרמב"ם מדעתו הגדולה הכריע דלדבר מצוה תמיד מותר, ולדבר הרשות אם היה נחפז וטרוד. אבל לדבר הרשות בהרווחה והיה יכול לעשות מקודם - בודאי לא התירו.

סימן שמב סעיף ג

וזה לשון הטור: "כל שבות דרבנן - מותר בין השמשות לצורך מצוה, כגון ליטול עירובו המונח בכרמלית או לעלות אחריו באילן או ליטול ממנו לולב המונח עליו, או שהיה טרוד והוצרך לעשר פירות בין השמשות. וכן כתב הר"י שמותר לומר לעכו"ם להדליק לו נר בין השמשות" עכ"ל.

מדבריו משמע דרק לדבר מצוה, אבל לדבר הרשות בשום פנים לא הותר. וגם סבירא ליה דהא דמותר להפריש דמאי בין השמשות זהו דוקא כשהיה טרוד, אבל ודאי גם בכהאי גוונא אסור, ולדעת הרמב"ם גם בודאי מותר בכהני גוונא. וסבירא ליה להטור דלעשר לא מקרי דבר מצוה כלל, שהרי יכול לאכול שארי דברים בשבת.

ומיהו זה ודאי דאם אין לו מה יאכל, דגם הטור מודה שיכול לעשר בין השמשות. ואפילו נר של יארציי"ט מותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק לו (ט"ז בשם רש"ל, ובביאור דברי הטור עיין ב"י וב"ח ודרישה וט"ז, והנראה לעניות דעתי כתבתי ודו"ק).

סימן שמב סעיף ד

ודע שיש מי שמסתפק אם גם במוצאי שבת בין השמשות אמרינן כן דלא גזרו בין השמשות, או דכיון דהוחזק שבת אסור (מג"א).

ומתוספות עירובין (ל"ד. ד"ה 'ואמאי') נראה דאין חילוק ע"ש (ת"ש), וגם מדסתמו הש"ס והפוסקים סתם מבואר דאין חילוק. וכן מבואר להדיא מלשון רש"י ורמב"ם שהבאנו, שכתבו: שלא גזרו אלא על עצמו של יום ועל יום ודאי, וממילא דגם על בין השמשות דאפוקי יומא לא גזרו.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שמג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שמג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני קטן בשבת, ושארי איסורים
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן שמג סעיף א

כתב הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות: "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת - אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים: בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרין, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות. ואף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר: חנוך לנער וגו'” עכ"ל.

ויש מי שרוצה לומר דבתו אינו מחויב לחנך, וכן האם אינה מחוייבת בחינוך בנה (עיין מג"א סק"א). וכבר בררנו במקום אחר דאינו כן, וגם האם חייבת בחינוך, וגם להבת מחויבים לחנך. אמנם הרמב"ם מיירי כאן בקטן שלא הגיע לחינוך, דבהגיע לחינוך הלא מחויבים לחנכו במצות וכל שכן שמונעין אותו מאיסור, וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות בשבת (קכ"א.) ע"ש.

סימן שמג סעיף ב

וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסימן זה: "ויש אומרים דכל זה בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך - צריכים להפרישו. ויש אומרים דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד" עכ"ל, ובודאי קטן יתום שייך החינוך לבית דין.

וכמה שיעור חינוך: כל קטן לפום חורפיה, ובכלל הוא כשמבין הענין. אבל כל זמן שאינו מבין הענין - אינו בכלל חינוך, וכן מבואר מלשון הש"ס סוף פרק ג' דסוכה, שאומר שם: "קטן היודע להתעטף - חייב בציצית" ע"ש, ודין כהן קטן לטמא למתים בארנו ביורה דעה סימן שע"ג ע"ש.

ודע דבמילתא דנפיק מיניה חורבא, כגון תקיעת שופר שהקול נשמע למרחוק, ולכן כשהקטן תוקע בשבת - בית דין מצווין להפרישו, וכן כל כיוצא בזה (מג"א).

סימן שמג סעיף ג

איתא בשבת (צ':) דאסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו, שמא ימות ויאכלנו. ואפילו דבר שאין בו רק איסור 'בל תשקצו' אסור ליתן לידו (שם סק"ג), דלהאכילו בידים אסור אפילו באיסור דרבנן, ובל תשקצו הוה מדרבנן, כמ"ש הרמב"ם סוף מאכלות אסורות ע"ש, וכשנותנים לו הוה כמאכילו בידים. אבל עוף טמא - מותר ליתן לו לשחוק, דכשתמות אינה ראויה לאכילה וכן כל כיוצא בזה (שם).

וכתב רבינו ירוחם דאין למחות בכותים המאכילים איסור לתינוק, אבל אסור לומר להם שיתנו לו איסור להתינוק, אלא אם כן התינוק צריך לזה והוא קצת חולה, דאז מותר לבקשם שיאכילוהו. ולכן נוהגים בפסח כשהתינוק אינו רוצה לאכול מצה ונחלש על ידי זה, מבקשים הכותי ליקחנו לביתו ולהאכילו חמץ (שם). ופשוט הוא דלמה שהתינוק מוכרח - דנותן לו הישראל בידיו, כמו להאכילו ביום הכיפורים וכיוצא בזה (שם).

ונכון להרגיל לקטן לדבר מצוה ולהרחיקו מעבירה, וכל שכן מלדבר לשון הרע ורכילות ושקר שלא יתרגל בזה, ואחר כך כשיתגדל יהיה קשה לו להפריש מזה. וקל וחומר בזמן הזה דיש ליתן לב לקטנים שלא יפרוצו פרצות, דאם יניחום בקטנותם בודאי יעשו כן בגדלותם בדורינו השפל שאין בידינו למחות, וכשהוא קטן ביכולת שישמע לדברינו, וממילא גם אחר כך ירגיל את עצמו בדרך הטוב והישר.

סימן שמג סעיף ד

וכתב רבינו הרמ"א: דקטן שהכה אביו או עבר שארי עבירות בקטנותו, אף על פי שאין צריך תשובה כשהגדיל, מכל מקום טוב לו שיקבל איזה דבר על עצמו לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין עכ"ל (עיין רש"י בבא קמא צ"ח. בהך דכפייה רפרם לר"א, ועיין ט"ז סק"ב).

סימן שמג סעיף ה

ודע שהרמב"ם בפרק כ"ד משבת דין י"א כתב: "קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טילטל בכרמלית - אין בית דין מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו" עכ"ל.

וכבר הקשו עליו המגיד משנה והטור דאיך כתב רק בשבות, הא קיימא לן דאפילו אוכל נבלות אין מצווין להפרישו, וכמ"ש הוא עצמו בסוף מאכלות אסורות כמ"ש בסעיף א'. ועוד דבשבת עצמו כתב בפרק י"ב לענין דליקה, דקטן המכבה על דעת עצמו אין צריך להפרישו ע"ש, ולהרמב"ם כיבוי בשבת הוה מלאכה דאורייתא. ואף על גב שהיא מלאכה שאין צריך לגופה, הא פסק בפרק א' כרבי יהודה דחייב באין צריך לגופה.

ורבינו הב"י תירץ דזה שכתב שבות, זהו לענין שמסיים דאם אביו הניחו אין ממחין בידו, ובזה דוקא בשבות, דבאיסור דאורייתא מוחין בידו ע"ש.

סימן שמג סעיף ו

ועל פי זה כתב רבינו הרמ"א על מ"ש רבינו הב"י דאביו מצווה לגעור בו ולהפרישו, כתב: 'מאיסור דאורייתא', להורות דמאיסור דרבנן אין צריך להפרישו. והדברים תמוהים, שהרי להדיא הבאנו דברי הרמב"ם בסעיף א' דאביו מצווה לגעור בו ולהפרישו.

ויש מי שכתב דכונתו דבית דין אין ממחין בידו כשאינו גוער בו (מג"א סק"ב), וזה יותר תמוה, והרי רבינו הב"י לא הזכיר כלל הך דאין מוחין בידו ע"ש, ועוד מאין לנו לחלק בזה. ויש מי שכתב דכאן מיירי הרמב"ם בקטן שהגיע לחינוך, ובכל המקומות מיירי בלא הגיע לחינוך (ב"ח). והוא תימה לחלק בלשונות שוין, ועוד דבהגיע לחינוך למה לא נפרישנו גם מאיסור שבות.

סימן שמג סעיף ז

ולכן נראה לעניות דעתי דהנה בקטן אוכל נבלות אמרינן ביבמות (קי"ד.) דאין צריך להפרישו, ולא מחלקינן בין עושה על דעת עצמו לעושה על דעת אביו, וכן הרמב"ם שם. ולמה הש"ס בשבת (קכ"א.) וכן הרמב"ם בפרק י"ב לענין כיבוי דליקה מחלקינן בין עושה על דעת עצמו לעושה על דעת אביו, והרי ודאי בכל האיסורים יש חילוק זה.

אמנם אורחא דמילתא כן הוא: דבענייני אכילה שיש לו תאוה בודאי אוכל על דעת עצמו, מה שאין כן במלאכת שבת שאין בזה תאוה כל כך, בזה יש לנו לחקור על דעת מי הוא עושה, ולכן בכיבוי דליקה צווי הש"ס והרמב"ם לחקור בזה. וזהו באיסור דאורייתא, אבל באיסורי שבות אין עלינו לחקור, ואמרינן מסתמא עושה על דעת עצמו.

וזהו שחידש הרמב"ם בכאן דקטן העושה בשבת דבר שהוא משום שבות אין בית דין מצווין להפרישו, כלומר דאין לנו לחקור שמא עושה על דעת אביו. ולכן מסיים: "וכן אם הניחו אביו - אין ממחין בידו", כלומר דלכאורה מדאביו הניחו מסתמא עושה על דעת אביו, דאם לא כן בודאי היה מוחה בידו, מכל מקום כיון שזהו רק שבות אין אנו אחראין לחקור זאת, ואמרינן דעל דעת עצמו עושה.

סימן שמג סעיף ח

וכן נראה לעניות דעתי עיקר לדינא בקטן שלא הגיע לחינוך שעושה איסור מלאכה בשבת, ולא ידענו אם עושה על דעת עצמו או על דעת אביו או על דעת אחרים: אם הוא איסור דאורייתא - מוחין בידו, ואמרינן דמסתמא עושה על דעת אביו או אחרים, אלא אם כן ידענו בבירור שעושה על דעת עצמו.

ואם הוא מאיסורי שבות, אמרינן דמסתמא עושה על דעת עצמו, ואין מוחין בידו אלא אם כן ידענו בבירור שעושה על דעת אביו או אחרים, דאז מוחין בידו. (ובזה יש לתרץ מה שהקשה הב"י והב"ח על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו בכל כתבי בקטן שבא לכבות כל סוגית הש"ס שם, משום דסבירא ליה דמסתמא אמרינן שעושה על דעת אביו ומוחין בידו ודו"ק)

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שמד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שדמ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

ההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת
ובו שני סעיפים:
א | ב

סימן שדמ סעיף א

אמרו חז"ל (ס"ט:) דההולך במדבר ושכח הימים ואינו יודע מתי הוא שבת מה יעשה: מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה. ואצלו מתחיל היום ששכח יום ראשון, ומונה ששה ומשמר יום אחד. וכך אמרו חז"ל דאין לו שום היכר רק בקידוש והבדלה, דלענין מלאכה כל הימים שוים אצלו, דבכל יום אסור במלאכה שמא שבת היום.

ובענין זה לא שייך ביטול ברוב, דהא כל יום הוא קבוע בפני עצמו, ועוד דבהכרח יש שבת והוא אינו יודע מתי הוא, ואפילו איסור דרבנן אסור לו לעשות. ולא שייך בזה 'ספיקא דרבנן לקולא', דכל ספק שהוא מפני חסרון ידיעה אינו ספק, כמ"ש ביורה דעה סימן ק"י. ועוד דאין כאן ספק, דבעל כורחו יש כאן שבת העומד בפני עצמו ואינו מעורב בשאר הימים.

אמנם אם אין לו לחם לאכול, בעל כורחנו מותר לו בכל יום לעשות כדי פרנסתו ללחם, דהוי פקוח נפש ודוחה את השבת. ואפילו ביום שחושב אצלו שבת יעשה כן, דאין לומר שיעשה מאתמול שתי פרנסות, דשמא אתמול שבת היה.

ולענין הילוכו יכול לילך כל הימים כמה שירצה, דאם לא כן לא יגיע לישוב לעולם. ואף על גב דביום ששובת יכול שלא ילך יותר מתחום שבת, מכל מקום כיון שתחומין דרבנן לא החמירו בתועה במדבר (ר"ן ומ"מ בפרק ב'). ואפילו אי תחומין דאורייתא למי שסובר די"ב מיל הוי דאורייתא, מכל מקום כיון דאין בזה איסור סקילה לא החמירו על התועה במדבר (שם), כדי למהר לצאת מן המדבר (תוספות ורא"ש) ויקיים שבת כראוי. וזהו שאמרנו שאין ניכר אצלו שבת רק בקידושא ואבדלתא.

סימן שדמ סעיף ב

ואם היה יודע מנין יום שיצא בו, כגון שיודע שהיום יום רביעי או יום חמישי ליציאתו, אבל אינו יודע באיזה יום יצא - מותר לו לעשות מלאכה כל יום שמיני ליציאתו, שהרי בודאי לא יצא בשבת. וכן מותר לו לעשות מלאכה כל מה שירצה ליום ט"ו ליציאתו וליום כ"ב, וכן לעולם.

וכן אם יודע ברור שגם בערב שבת לא יצא - מותר לו לעשות מלאכה שני ימים, יום ז' ויום ח' ליציאתו, וכן לעולם. ואם ביכולתו להכין אז מזונו לכל השבוע - מחויב לעשות, ואסור לו לעשות מלאכה בשארי הימים לגמרי.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שמה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שמה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני רשות הרבים ורשות היחיד וכרמלית ומקום פטור
ובו ארבעים וששה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו

סימן שמה סעיף א

תנו רבנן (שבת ו א): "ד' רשויות לשבת: רשות היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית ומקום פטור." וזהו רק כללי החלוקות, דבפרטיות טובא איכא, כלומר - בכלל יש מן התורה שני רשויות הנפרדים זה מזה, והיינו רשות היחיד ורשות הרבים, שאסור לטלטל ולזרוק מזה לזה. ואם טלטל או זרק - במזיד חייב סקילה, ובשוגג חייב חטאת.

וזולת אלו השני רשויות, מותר לטלטל מהם לרשות היחיד ולרשות הרבים ומהם לתוכם. אך מדרבנן ישנו עוד שני רשויות, והיינו כרמלית ומקום פטור, דמכרמלית אסור לטלטל מתוכו לרשות היחיד ורשות הרבים וכן מהם לתוכו, וממקום פטור מותר. אבל בפרטיות, ישנו שאפילו ברשות היחיד גמור אסור לטלטל יותר מד' אמות מדרבנן, וממנו לרשות היחיד אסור, וכן מרשות היחיד לתוכו - כגון חצר ומבוי שלא עירבו, וכן קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה וכיוצא בזה כמו שיתבאר בס"ד. (וזהו כונת התוס' שם ד"ה ארבע ע"ש).

סימן שמה סעיף ב

איזהו רשות היחיד - כתב הרמב"ם ריש פרק י"ד:

"כל שגבוה י' טפחים ורוחב ד' טפחים על ד' טפחים או יתר על כן, (כלומר - תל שגבוה י' טפחים ברוחב ד' על ד') וכן חריץ שהוא עמוק י' טפחים (ורחב) [ורוחב] ד' טפחים על ד' טפחים או יותר מכאן, וכן מקום שהוא מוקף ד' מחיצות גובהן י' טפחים וביניהן ד' על ד' או יתר על כן, אפילו יש בו כמה מילין - אם הוקף לדירה, כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה, ומבואות שיש להן ג' כתלים ולחי ברוח רביעית וכן חצר ודיר וסהר שהוקפו לדירה - כולן רשות היחיד גמורות הן.

אפילו כלים, כגון ספינה ומגדל וכוורת וכיוצא בהן - אם יש בהן ד' על ד' בגובה י' או יתר על זה הרי הן רשות היחיד גמורה." - עכ"ל.

סימן שמה סעיף ג

וזה שכתב 'אם הוקף לדירה', זה אינו נוגע לרשות היחיד דאורייתא, וכן בחצר ודיר וסהר שכתב - 'שהוקפו לדירה', דמן התורה אין חילוק. אלא משום דרצונו לומר - רשות היחיד גמורה, כלומר דמותר בטלטול מדרבנן, לכן הצריך מוקף לדירה. וכן מה שכתב במבואות שיש להן ג' כתלים ולחי ברוח רביעית - גם כן לכאורה כן, דמן התורה אין צריך להלחי, דג' מחיצות הוי רשות היחיד מן התורה.

אמנם באמת, הגם שכן הוא דעת רוב רבותינו וכן משמע בכל מסכת עירובין, מכל מקום הרמב"ם בעצמו סבירא ליה דג' מחיצות בלא לחי אינו רשות היחיד מן התורה אלא כרמלית. ובגדר כרמלית כתב שם 'מבוי שאין לו לחי או קורה' ע"ש ובפרק י"ז דין ט' כתב כן מפורש וזה לשונו:

"מבוי שהכשירו בקורה - אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד, הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו - פטור, שהקורה משום היכר היא עשויה. אבל אם הכשירו בלחי - הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו הרי זה חייב, שהלחי הרי היא כמחיצה ברוח רביעית" עכ"ל.

וכבר השיגוהו בזה, אבל על כל פנים דעתו כן הוא, ויש ראיה לדבריו מפרק כל גגות (צ"ד.) דתנן:

"חצר שנפרצה לרשות הרבים... וחכמים אומרים - המכניס מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה - פטור, מפני שהיא ככרמלית."

אלמא, דג' מחיצות הוי כרמלית. אבל באמת, במסקנת הגמרא שם מסיק, דזהו רק על מקום המחיצה - כלומר שעתה אין שם מחיצה והיא כצידי רשות הרבים ע"ש. (וכן כתב התוי"ט ע"ש) וכן מבואר להדיא שם בירושלמי (וזה לשונו: "לא אמר ר"א אלא ממקום מחיצות כשניטלו ראשי זויות וכו' " דבזה סבירא ליה לר"א דהוי רשות הרבים וחכמים חולקים, אבל בכל החצר כולם מודים דהוי רשות היחיד).

סימן שמה סעיף ד

ואמנם התבוננתי בדבריו, דלא על כל הדברים אמר כן, וגם איהו סבירא ליה דג' מחיצות הוה רשות היחיד מן התורה, אך זהו אם עומדים במקום שאין לפניהם רשות הרבים. ורק במקום שלפניהם רשות הרבים - אי אפשר לעשותו רשות היחיד אפילו מן התורה, אם אינו מגודר באיזה הפסק כמו בלחי או קורה או גיפופין, מטעם שדרך הרבים ליכנס לתוכה ואיך נקראנו רשות היחיד, ולכן הוי גם מן התורה ככרמלית.

וזהו שכתב כאן (הלכה ד') בגדר כרמלית וזה לשונו:

"וכן קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים - והוא המקום המוקף ג' מחיצות והרוח הרביעי הוא רשות הרבים כגון מבוי שאין לו לחי או קורה וכו' " עכ"ל.

וכן בפירוש המשנה ריש שבת כתב וזה לשונו:

"וגם כן המקומות שיש להם שלשה כתלים והרוח הרביעית ממול רשות הרבים הם כרמלית" עכ"ל. הרי שדקדק - מפני שהרוח הרביעית הוא רשות הרבים.

והטעם כמו שבארנו ומקורו מהך דכל גגות שהבאנו - דאף על גב דפלוגתא דר"א וחכמים שם הם רק על מקום המחיצה כמ"ש, מכל מקום מדאמרינן שם בגמרא: "הכי קאמרי ליה רבנן לר"א, מי לא קא מודית לן היכא דטילטל מתוכה לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכה דפטור - מפני שהיא כרמלית, הכי נמי וכו' " ע"ש.

והתוס' (צ"ג: ד"ה חייב) נדחקו לפרש - 'דהיינו כשנפלו המחיצות הצדדיות', ע"ש. אבל הרמב"ם מפרש כפשטיה. ולפי זה גם להרמב"ם - מבוי שיש לו ג' מחיצות, והרשות הרבים אינו הולך לפני הדופן הפרוצה, אלא לפני אחת מהמחיצות - מודה דהוי רשות היחיד. ואם זרק ממנו לרשות הרבים דרך פתח או חלון - חייב. (ומצאתי לו חבר - הרמ"ך שהביא הכסף משנה בפרק י"ז הלכה ט' ע"ש, שנראה שכן דעתו ודו"ק).

סימן שמה סעיף ה

דבר ברור הוא, שזה שאנו מצריכין ד' טפחים אורך ורוחב ברשות היחיד - זהו בחלל בלבד, ואין מודדין עובי המחיצה בתוך הד' טפחים, דכן מבואר להדיא מלשון הרמב"ם שהבאנו שכתב: 'וביניהן ד' על ד' '.

וכן כתב רש"י בעירובין (ה'. ד"ה ומ"ד) וזה לשונו: 'דאין מחיצות אלא אם כן יש תוך החלל ד' ' ע"ש. וכן מבואר מלשון הטור וכל הפוסקים. (וכן כתב המג"א סק"א)

ויש שכתבו דגם המחיצות נמדדים בתוך הד' טפחים, (ב"ח וט"ז סק"ב) ודקדקו - ממה שכתבו התוס' והרא"ש בפרק קמא דשבת, גבי כוורת - שהדפנות מצטרפות עם חלל הכוורת לרוחב ד' ע"ש.

ודברים תמוהים הם, דודאי ברשות היחיד - דכלי שאינו שייך להשתמש בתוכו כברשות, והוי רשות היחיד מטעם דמנח עליה מידי ומשתמש, כהך דבור וחולייתה בעירובין (ע"ח.) - דאמרינן דמצטרף גם לרוחב ד', כמ"ש התוס' שם. ומפרש הטעם - משום דמנח עליה מידי ומשתמש, והוי כסלע גבוה י' ורחבו ד'. אבל בבין מחיצות, שהתשמיש הוא בין המחיצות, פשיטא דבעינן רוחב החלל ד'. ואין שום ספק בזה, וכן עיקר לדינא, ועיין בסעיף מ"ה.

סימן שמה סעיף ו

ודע שראיתי לאחד מן הגדולים, (א"ר סק"ג) שהביא מה שכתב הרשב"א בספר עבודת הקודש - דהמחיצות מצטרפות לד', אלא שחילק - דזהו דוקא במחיצות בריאות, שאם רצה לכסותו עליו - מכסה ומשתמש, אבל חלושין - אין מצטרפין, ע"ש.

והנה ספר זה אינו תחת ידי, אמנם אם כתב כן - כונתו א'כלים', שכן כתב בפרק קמא דשבת - גבי כוורת, שהביא דברי התוס' דמחיצות הכוורת מצטרפות לד', וכתב על זה וזה לשונו": "ואני תמיה לדבריהם... אלא על כרחינו לא אמרו אלא בכותלים עבים העשוים לכסות עליהם ולהשתמש, מה שאין כן בכוורת ומחצלת", עכ"ל.

סימן שמה סעיף ז

ולבד זה הדבר תמוה, לומר במחיצות העומדים על הקרקע מנח עליה מידי ומשתמש, הא התשמיש לתוכו עשוי. ודוקא בחוליות הבור, שדרך להניח דף על הבור ולהשתמש או על כלי, כדכתיב בשמואל (ב' יז, יט) "ותפרוש את המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות", אבל לא על מחיצות שעל הקרקע. ועוד דהא רוחב ד' ויותר מד' שוין הן, וכשם שאין לומר מנח עליה מידי ומשתמש ברוחב גדול, כמו כן ברוחב ד'.

ועוד דבירושלמי פרק הזורק על משנה דחוליות הבור והסלע אומר שם "העומד והחלל מצטרפין בארבעה והוא שיהא העומד מרובה על החלל", ע"ש. ואם כן, גם במחיצות שעל הקרקע תצטרך לומר כן, והיש לך דבר תמוה כזה.

(וצריך עיון על התוס' והרא"ש בכוורת שלא הזכירו זה הירושלמי. ולפי הנראה אינו כן בכוורת. והרשב"א שם הביאו. ואולי כונתו בזה להשיג על התוס'. מיהו על כל פנים אין הרשב"א סובר במחיצות כן דלא כמו שכתב הא"ר ודו"ק).

סימן שמה סעיף ח

ואפילו בכלים- אין הכל מודים שמצטרפין העובי לרוחב הד' טפחים כמו שהבאנו, שהרשב"א חולק בזה, וכן כתב התוס' (ח'. ד"ה רחבה) בשם ר"ח בהך דכוורת שצריך שיהא אויר ד' בתוך הכוורת, ע"ש.

והטור והש"ע בסעיף ו' כתבו: "אפילו כלי - כגון תיבה או מגדל או כוורת, אם יש בו לרבע ד' על ד' והוא גבוה עשרה - הוי רשות היחיד", עכ"ל. וסתמו דבריהם אם העובי מצטרף אם לאו, ומהירושלמי שהבאנו גם כן מבואר דאין מצטרפין, ולענין דינא יש לילך לחומרא.

סימן שמה סעיף ט

ודוקא דין רשות היחיד יש בכלים, אבל אין דין כרמלית בכלים כגון כלי שהוא (רחב) [רחבה] ד' ואין (בגובהו) [בגובהה] י', שזהו גדר כרמלית כמו שיתבאר, אין כרמלית בכלים, דלא גזור רבנן לבטולי מתורת כלי הואיל וכלי היא. (רש"י שבת ח'. ד"ה פחות) ובטילה להרשות שעומדת שם, וכל שכן כשהיא פחות מד'. ואם הכלי מחובר לקרקע - הוי כרמלית, (מג"א סק"ד) דכיון דמחובר לקרקע יצאה מתורת כלי. (תוס' שם י"א: ד"ה אלא)

ואין זה שייך לדיני 'תלוש ולבסוף חיברו - אי הוה כתלוש אם לאו', דאפילו אם לשאר דברים הוה כתלוש, לענין טלטול שבת דינה כמחובר, כיון שאי אפשר לטלטלה ככלי.

ודוקא כשהכלי היא ברשות הרבים או ברשות היחיד אין דנין בה דין כרמלית, אבל כלי העומדת בכרמלית - דנין בה דין כרמלית. ולכן בספינה שבמים דנין בה דין כרמלית כמו שיתבאר בסימן שנ"ה ע"ש. והטעם פשוט - דאפילו אם נבטלה להרשות שעומדת שם, גם כן הרי היא כרמלית, דהים והנהר הוי כרמלית, כמו שיתבאר.

סימן שמה סעיף י

הכתלים המקיפים את הרשות היחיד, גם על גביהם דינם כרשות היחיד, אפילו אינם רחבים ד'. וקל וחומר הוא - אם לאחרים עושים רשות היחיד, לעצמם לא כל שכן. (שבת צ"ט:)

וכן אויר רשות היחיד עולה עד לרקיע, ואין דינו כרשות הרבים וכרמלית שאין תופסין רק עד י' טפחים, כמו שיתבאר, ולכן אם נעץ קנה ברשות היחיד גבוה מאה אמות, וזרק מרשות הרבים ונח על גביו - חייב. ואם נעץ קנה גבוה ברשות הרבים, ונתן בראשו טרסקל שגבוה י' (ורחב) [ורחבה] ד', הוי הטרסקל רשות היחיד, ובמה שתחתיו לא הוי רשות היחיד.

ואם הטרסקל (אינו) [אינה] גבוה י', אף על פי (שרחב) [שרחבה] ד' - לא הוי רשות היחיד, ולא אמרינן גוד אחית מחיצתא - כיון דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעים בה. וזהו הלכה למשה מסיני, דכל שגדיים בוקעים שם, לא אמרינן גוד אחית מחיצתא, ושיעורו ג' טפחים מן הארץ.

וכן עמוד גבוה י' ורחב ד' ואין בעיקרו ד' טפחים, אפילו ליכא בקיעת גדיים, לא הוי תחתיו רשות היחיד אלא על גביו. (מג"א סק"א) ודוקא, שיש בהקצר עובי ג' טפחים, דאז בטפח אחד אין כאן בקיעת גדיים. אבל אם בהקצר הוה עובי משהו, ממילא דהוה ליה כטרסקל שעל הקנה ויש כאן בקיעת גדיים ואינו רשות היחיד. (תוס' שם ק"א. ד"ה ויש).

סימן שמה סעיף יא

קיימא לן דחורי רשות היחיד כרשות היחיד דמי, (ז':) כלומר - חורים שבכותל שלצד הרשות היחיד, בין שהם חורים גדולים בין קטנים, בין גבוהים בין נמוכים, דינם כרשות היחיד, לפי שבעל החצר משתמש שם תשמישיו, והוי כחצר עצמו. אבל החורים שבכותל שהם כלפי חוץ נדונים כפי גובהם ורוחבם ויתבאר בסעיף ל"ו.

סימן שמה סעיף יב

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': "דיש אומרים דבעינן באלו הארבעה טפחים על ארבעה טפחים - הם ואלכסונן וכמה שכתב לקמן סימן שמ"ט" עכ"ל.

כלומר - דלקמן יתבאר דכל אדם יש לו ד' אמות ברשות הרבים שיכול לטלטל בהם, ואלו הד' אמות שיעורם הן ואלכסונן - כלומר כפי שיעור ד' אמות עם האלכסון. וכיון דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשא באלכסונא, ממילא דעל ד' אמות נתוספו שמנה חומשין, ואינו חייב עד שיעביר ברשות הרבים ה' אמות וג' חומשין. ואם כן הכי נמי גבי רוחב ד' טפחים צריך הרוחב עם האלכסון, דהיינו ה' טפחים וג' חומשי טפח, דדיעה זו סבירא ליה דבכל השיעורים של שבת צריכים לחשוב גם האלכסון.

סימן שמה סעיף יג

ותמיהני על רבינו הרמ"א, שאין זה אלא דעת ר"ת בעירובין. (נ"א. ד"ה כזה) ורש"י שם והרשב"ם והתוספות שם וביומא ס"ז. דחו דבר זה, וגם מדברי הרמב"ם סוף פרק י"ב מבואר לא כן - שכתב על הך דד' אמות שברשות הרבים - 'דכיון דמותר לילך לו ולטלטל בכל המרובע הזה, וממילא שמטלטל גם באלכסונו, לפיכך אין מעביר חייב עד שיעביר גם האלכסון' ע"ש, ואין זה ענין לרשויות.

ונראה לי, דאף רבינו הרמ"א לא אמרה אלא לחוש לדיעה זו, אם נמצא איזה חומרא, כגון גבי כוורת שאמרו בגמרא (ח'.) - 'זרק כוורת לרשות הרבים - גבוה י' ואינה רחבה ו' - חייב. רחבה ו' - פטור, דהוי רשות בפני עצמה' ע"ש. ולזה בעינן לחומרא הן ואלכסונן. אבל להקל על מקום שגבוה י' ורוחב ד' לבלי לדונו כרשות היחיד אלא כמקום פטור, חס וחלילה לומר כן, דהלכה כרבים ורוב הפוסקים אין סוברין כן.

סימן שמה סעיף יד

איזה הוא רשות הרבים - שנינו בברייתא (ו'.)" סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין לרשות הרבים - זו היא רשות הרבים גמורה."

וסרטיא - היא הרחוב, ופירש רש"י (ד"ה סרטיא) - מסילה שהולכין בה מעיר לעיר ע"ש. כלומר כרחובות המפולשין שלנו. ופלטיא פירש רש"י - רחובה של עיר ששם מתקבצין לסחורה. ומבואות המפולשין פירש"י - שהם רחבים י"ו אמה ומפולשין משני ראשיהן לסרטיא ע"ש, דאצלם לא היו הרחובות והבניינים כשלנו, דמקום הדירות היו בחצר, והרבה חצירות פתוח להם מבוי של שלש מחיצות. ורק באמצע העיר היתה רחוב גדולה והיא נקראת סרטיא, שכל המבואות יוצאין אל הרחוב ההוא, ורחוב זה היתה מפולשת לגמרי ובה נוסעין מעיר לעיר. והיה עוד מקום גדול כשוק שלנו פתוח לגמרי, ששם מתקבצין לסחורה ונקראת פלטיא, והיו מבואות ששני ראשיהן פתוחות לסרטיא, ודינם גם כן כרשות הרבים.

ונמצא לפי זה היה אצלם - שהחצירות עם כל המבואות עירבו ביחד או כל מבוי בפני עצמו והיו מטלטלין בהם. אבל הסרטיא והפלטיא והמבואות המפולשין לא מהני בהו עירוב, דאין מערבין רשות הרבים בצורת הפתח אלא בדלתות, כמו שיתבאר עוד בזה בסייעתא דשמיא.

סימן שמה סעיף טו

ומתנאי רשות הרבים - שתהיה הרחוב רחבה ט"ז אמה. וילפינן זה מעגלות שבמדבר, ששני עגלות שהלכו זה בצד זה היו (רחבות) [רחבים] ט"ז אמה, כדאיתא בגמרא, (שבת צ"ט.) דקיימא לן רשות הרבים (רחבה) [רחבו] ט"ז אמה, דגמרינן לה ממשכן. והיא על מדה דמדינתינו מדינת רוסיא - י"ב ארשי"ן שהם ד' סאזע"ן, כמו שבארנו בחושן משפט סימן רי"ח ע"ש.

וגם צריך שלא יהיה מקורה, דרשות הרבים מקורה אינו רשות הרבים, לפי שאינו דומה לדגלי מדבר. (שם ה'.) וגם שלא תהיה חומה סביב העיר, או הר או חריץ של י' טפחים בגובה או בעומק וד' טפחים רוחב החריץ. ואפילו יש סביב חומה, אם השערים מפולשים משער לשער בשוה, שהשערים מכוונים זה כנגד זה ואין להם דלתות, או אפילו יש להם דלתות אלא שאין ננעלות בלילה - הויין רשות הרבים, וכל הדרך המכוין משער לשער הוי רשות הרבים. (מג"א סק"ו) ואפילו רק דלת אחת נעולה בלילה - גם כן מבטלת את הרשות הרבים, כיון שאינו מפולש. (ט"ז סק"ה)

ורק דלתות הנעולות מבטלות רשות הרבים, אבל לא צורת הפתח, דמה מועיל צורת הפתח, הרי מפולש הוא, והרי בדלתות פשיטא שיש צורת הפתח, ועם כל זה אם אינן ננעלות לאו כלום הוא. וכך אמרו חז"ל בעירובין: (ו':) "ירושלים - אלמלא דלתותיה נעולות בלילה, חייבים עליה משום רשות הרבים." ואף על גב דכתיב 'ירושלים הרים סביב לה', צריך לומר דהיו מקומות הרבה שאין ההרים מקיפין אותן, דאם לא כן לא היו צריכין לדלתות.

סימן שמה סעיף טז

וכתב רבינו הב"י בסעיף ז': "דיש אומרים דכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום - אינו רשות הרבים" עכ"ל. וכן כתב הטור וזה לשונו: "ורשות הרבים הוא רחובות ושווקים הרחבים ט"ז על ט"ז אמה, (אשווקים) ומפולשים משער לשער וששים רבוא עוברים בו" עכ"ל.

וזהו דעת רש"י בעירובין, (נ"ט.) דכיון דכל ענייני שבת ילפינן ממשכן, בעינן דומיא דדגלי מדבר, שהיו שם ששים רבוא. ואף שהיה הרבה יותר, שהרי ששים רבוא המה רק הזכרים מבן עשרים עד בן ששים, מכל מקום לא למדנו רק מאי דמפורש בקרא. ויש מראשונים שהסכימו לשיטה זו ורבים חולקים על זה, וגם הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו זה, וגם בש"ס בבלי וירושלמי לא הוזכר זה בפירוש.

סימן שמה סעיף יז

ועל פי שיטה זו, הוי כל היתר עירובין שבמדינתינו, מפני שבכל הערים שלנו אין ס' רבוא עוברים ואינם כרשות הרבים, ולכן מועיל בהם צורת הפתח, דלשיטה ראשונה כיון דרחובות שלנו רחבים ט"ז אמה - אין שום היתר, דהם רשות הרבים גמור, וצריכים דלתות ושיהא ננעלות בלילה כמ"ש.

והנה מפרשי הש"ע כתבו - דרוב הפוסקים סוברים כשיטה זו, (ט"ז סק"ו ומג"א סק"ז) האמנם אחד מהגדולים בדור שלפנינו הרעיש העולם על העירובין שלנו, והראה בעליל שהאוסרים הם הרבה יותר מהמקילים, אך מפרשי הש"ע לא ראום כי לא נדפסו בימיהם.

המקילים המה: ספר התרומה והסמ"ג והסמ"ק והר"ם מרוטנבורג והרא"ש והטור העומדים בשיטת רש"י ז"ל. והאוסרים המה: הרי"ף והרמב"ם ור"ת ורשב"ם וראב"ן ורמב"ן ורשב"א והריטב"א והר"ן והמ"מ והריב"ש, וכמה מבעלי התוספות הרשב"א הראשון וריב"א ור"י הלוי הר"מ וריא"ז (משכנ"י סימן ק"ט), וגם המהרש"ל ביש"ש ביצה (פ"ג ס"ח) הכריע דלא כשיטה זו.

סימן שמה סעיף יח

ולבד זה האריכו לבאר, דגם כוונת רש"י אינו שיהא ס' רבוא עוברים בו תמיד, דזהו דבר שאי אפשר. ואם כן נחמיה כשצעק על חילול שבת מהבאתם כל ממכר לירושלים בשבת, וגזרו גזרות ותקנו תקנות, הלא כל הקהל לא היו רק ד' רבוא, וכי על איסור כרמלית דרבנן הרעיש כל כך ולגזור גזירות על זה. (שם)

אלא כוונת רש"י -שתהא דרך מפולש לרבים, שיהא ביכולת לעבור בו גם ס' רבוא, לאפוקי הדרכים הקטנים שאינן רק לעיר אחת ולא לכל העולם. ואם כן כל הדרכים שלנו הם רשות הרבים. (שם בשם ריטב"א)

אבל על כל פנים, מה מועיל האריכות אחרי שהעירובין נתפשטו ברוב ערי ישראל הרבה מאות שנים מקודם ורק על סמך היתר זה, וכאלו בת קול יצא - הלכה כשיטה זו. ואם באנו לעכב, לא לבד שלא יצייתו, אלא נראה כמשתגעים, שדבר זה נתפשט בכל ישראל ובפוסקים, דהאידנא אין לנו רשות הרבים רק בערים ספורות והגדולות בעולם - כמו ערי מלוכה שיש בהם ס' רבוא, אבל לא בערים שלנו. ויען כי מצוה וחובה ללמד זכות על כלל ישראל, לכן שמתי את לבי להמציא איזה היתר, כמו שנבאר בסייעתא דשמיא.

סימן שמה סעיף יט

ונראה לעניות דעתי, בשנדקדק ריש פרק הזורק, (צ"ו:) ששואל הש"ס: "היכא כתיבא הוצאה בתורה - דאמר רבי יוחנן אמר קרא - "ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה... ויכלא העם מהביא." משה היכן הוה יתיב - במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הואי, שהיו הכל מצויין אצל משה רבינו, (רש"י) וקאמר להו לישראל - לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו מאהליכם (שם) לרשות הרבים" ע"ש.

ויש להבין - מאי איריא דמחנה לויה הוה רשות הרבים, הרי כל מחנה ישראל הוה רשות הרבים, דמחנה ישראל הוה גדולה ג' פרסאות על ג' פרסאות, (עירובין נ"ה:) וכל המחנה (היה) [היתה] מסודר לכל הדגלים, אלו מימין ואלו משמאל כמבואר בתורה, וכל המחנה היתה עומדת בריבוע, ואם כן כל המחנה הוה רשות הרבים, ומאי איריא מחנה לויה.

וזה אין לומר - דבאמת הכוונה כן, דתיכף כשהוציאו מהאוהלים הוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, דאם כן למה לו ההקדמה מה שמחנה לויה הוי רשות הרבים. ועוד במה חלוק מחנה לויה ממחנה ישראל, דבאוהלים עצמן פשיטא, דגם האהל שישב בו משה רבינו אינו רשות הרבים וברחוב כולה רשות הרבים.

סימן שמה סעיף כ

ולכן נראה, דענין רשות הרבים כן הוא - דאין להיות בעיר רק רשות הרבים אחד לשני צדדי העיר מזרח ומערב, וכן רשות הרבים אחד לצפון ודרום וכשמו כן הוא, שזה המקום הוא רשות שכל הרבים השוכנים בהמקום פונים לשם ולא למקום אחר, כמו אצלם שכל הערים היו עשויים מבואות מבואות, ובתוך המבואות היו הרבה (חצרות), [חצירים] ובכל חצר הרבה בתים, והיו המבואות גדורים מג' רוחות.

אך באמצע העיר היתה סרטיא גדולה שכל המבואות פתוחות לה, והיתה מפולשת משני הצדדים, וכל מי שהיה צריך לילך לעיר אחרת בהכרח שהיה יוצא דרך סרטיא זו, ומקום אחר לא היה לו כמובן. וכן היתה פלטיא גדולה, שבשם כולם מתקבצים לסחורה.

וזהו ששנינו בברייתא - 'איזהו רשות הרבים', כלומר המקום האחד שהרבים פונים לשם - סרטיא ופלטיא. אבל אם העיר אינה עשויה מבואות מבואות אלא כל הרחובות מפולשים לארבע רוחות העולם, ומי שדר ברחוב זה יצא לעיר אחרת דרך רחוב זו ומי שדר ברחוב (אחר) [אחרת] יצא דרך רחוב שלו וכן כל הרחובות, ואם כן אין מקום שיקרא עליו רשות הרבים, מפני שאין שם מקום שכולם מתקבצים שם.

סימן שמה סעיף כא

ולפי זה אתי שפיר, דבדגלי מדבר לא היו מבואות אלא רחובות רחובות כשלנו, וכל שבט ושבט יצא דרך מקום אחר מהשבט השני. לפיכך לא היה מקום בתוך המחנה שיקרא רשות שכל הרבים הולכים שם, זולת מחנה לויה, שכל ישראל היו צריכין לילך אצל משה רבינו.

ונמצא דרק מחנה לויה הוה רשות הרבים, ומחנה לויה אחר העגל (היה) [היתה] מחוץ למחנה ישראל, כדכתיב (שמות לג, ז) "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד", ושם (היה) [היתה] כל מחנה לויה והמשכן והעגלות, ולכן רק שם היה רשות הרבים ולא בכל המחנה.

סימן שמה סעיף כב

ולפי זה אצלינו, שאין אצלינו מבואות אלא רחובות מפולשים, ובכל עיר הרבה רחובות, ואלו יוצאים מחוץ לעיר דרך רחוב זה ואלו דרך רחוב אחר, ואין כאן סרטיא שכולם מוכרחים לצאת משם ולשם, ונמצא דאין כאן רשות הרבים. וגם פלטיא אין אצלינו, דהגם שבכל עיר יש שוק וחנויות, מכל מקום הרי הרבה חנויות ומקומות של מסחור יש גם שלא במקום השוק, ונמצא דגם פלטיא אין כאן, ואין דינם אלא כחצירות מפולשים או מבואות מפולשות, וביכולתינו לעשות בהם עירוב, ואין זה רשות הרבים שאין מערבין אותו רק בדלתות נעולות.

ועוד נראה לי, דאפילו אם נאמר דלענין הוצאה והכנסה לא נדונם ככרמלית אלא כרשות הרבים - להפוסקים שאינם מצריכים ס' רבוא, מכל מקום לענין זה דאין מערבין רשות הרבים אינו אלא ברשות הרבים אחד, כמו סרטיא שאצלם, שהיתה סרטיא אחת בכל העיר, ולא בשלנו שיש הרבה סרטיות, דאם כן אין זה סרטיא. אך יותר נראה כמ"ש מקודם כדמוכח מהש"ס דריש פרק הזורק כמ"ש.

סימן שמה סעיף כג

ובאמת, בירושלמי ריש שבת אומר: "מנין שהוצאה קרויה מלאכה - ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן "ויצו משה... ויכלא העם מהביא" - נמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגיזברין. ר' חזקיה בשם ר' אילא - אפילו הכנסה שמעת מינה, כשם שנמנעו העם... כך נמנעו הגיזברים מלקבל מידן ולהכניס ללשכה" עכ"ל. והירושלמי לא הזכיר הך 'דמשה הוה יתיב' וכו'.

ולהירושלמי אפשר לומר, באמת דכל המחנה הוה רשות הרבים, ולהירושלמי נצרך לומר כסברא השניה שבסעיף הקודם, דמכל מקום לענין אין מערבין רשות הרבים אינו אלא כסרטיא אחת, אבל יותר נראה לומר דגם הירושלמי כונתו כש"ס שלנו, דהגיזברין מסתמא היו במחנה לויה אצל משה רבינו, וכן משמע הלשון דלהכניס ללשכה והלשכה היתה במשכן.

סימן שמה סעיף כד

ודע, שיש לי ראיה מבה"ג, שיש מין רשות הרבים דמהני עירוב, שכתב בהלכות עירובין: "ואסור לטלטולי מידי בשבתא ארבעה גרמידי ברשות הרבים, שנאמר "ויצו משה וגו' " - 'מעשות' לא נאמר אלא 'מהביא', מלמד שהיו מביאין דרך רשות הרבים. ולא מיבעיא רשות הרבים דאורח מלכא הוא, ואסור לטלטולי בגויה ד' אמות היכא דליכא עירוב. אלא אפילו ממבוי למבוי וכו' " עכ"ל.

וקשה - היכי קאמר 'היכא דליכא עירוב' דמשמע להדיא, דבעירוב מותר, והא אין מערבין רשות הרבים. ואין לומר - דכונתו אדלתות נעולות, דהא דלתות אינו עירוב אלא מחיצות גמורות, כדמוכח מעירובין, (ו'.) דתניא: "כיצד מערבין דרך רשות הרבים..." ופריך - "ורשות הרבים מי מערבא" ואח"כ אומר הש"ס - "וכי תימא בכך היא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא, והאמר ר"י ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות וכו' "

וקשה - מאי קושיא, נימא ד'כיצד מערבין' - הכונה על דלתות נעולות. אלא ודאי דנעולות אין שם עירוב על זה, ואם כן היאך אומר הבה"ג 'היכא דליכא עירוב', וכלשון הזה כתב הבה"ג גם בריש הלכות שבת ע"ש. אלא ודאי, דיש מין רשות הרבים דמהני ביה עירוב, והיינו כדאמרן.

סימן שמה סעיף כה

ודע, דבגמרא גבי ד' רשויות, חשיב מדבר בכרמלית, ופריך מברייתא אחרת - דחשיב מדבר ברשות הרבים. ומתרץ - לא קשיא, כאן בזמן שישראל שרוין במדבר, כאן בזמן הזה.

ופירש"י וכן כל הראשונים - דכשהיו ישראל שרוין במדבר, היתה רשות הרבים, ובזמן הזה הוי כרמלית, שאינו מקום הילוך לרבים, דהולכי מדבריות לא שכיחא. (רש"י)

והקשו על הרמב"ם שכתב שם: "איזהו רשות הרבים - מדברות ויערות ושווקין ודרכין המפולשין להן, ובלבד שיהיה רוחב הדרך ט"ז אמה ולא יהא עליו תקרה" עכ"ל. וכתב הכ"מ בשם הר"א בנו של הרמב"ם, שהפירוש בגמרא להיפך, דבזמן שהיו ישראל שרויין במדבר והיו מחנותיהם סדורים בו, הוה להם כמו בקעה ושדה ומאי דדמי להו, ובזמן הזה שכל מי שירצה הולך בו, הוה כרשות הרבים, עכ"ל.

וצריך לומר - דכונתו דבזמן שהיו ישראל במדבר, היה כל המדבר כבקעה ושדה, אבל מקום שהישראל עמדו, הרי מבואר בגמרא דמקומו של משה הוה רשות הרבים. וכתב עוד (דיערות) [דיערים] עדיפי מבקעה ושדה שאין רבים הולכים לשם, מה שאין כן ליער הכל צריכים לעצים, ע"ש. ובמדבר, צריך לומר דתמיד יש בו שיירות. וכל הפוסקים לא הודו לו, וסבירא ליה דמדברות ויערות הוויין כרמלית, וכן כתב הרשב"א.

סימן שמה סעיף כו

והנה הדרך ההולכת מעיר לעיר, לרוב הפוסקים הוה רשות הרבים, אך להמצריכין ששים רבוא עוברין לא הוה רשות הרבים. ולפי מה שבארנו הוה רשות הרבים, כיון שהיא רק דרך אחת, וכל דרך שרבים עוברים שם הוה רשות הרבים. וזהו רק בדרך מפולש שדרך שם נוסעים לכל מקום, אבל דרך (צדדית) [צדדי] המיוחדת רק לאיזה כפר או לאיזה חצר, נראה דלא הוי רשות הרבים.

ויש להסתפק בזמן הזה, שרוב הנוסעים יסעו דרך מסילת הברזל, והיא פשיטא דהוי רשות הרבים לכל הדיעות - שהרי ודאי ס' רבוא עוברים בו באיזה משך זמן לא ארוך, דודאי אפילו לפירוש רש"י בעירובין, (ו.) שמצריך שיהיה בעיר ס' רבוא, מכל מקום בדרך לא שייך לומר שיעברו ס' רבוא בבת אחת או ביום אחד, דזהו מן הנמנעות. אלא הכונה שדרך שם יעברו ס' רבוא במשך הזמן, ובמסילות הברזל ודאי כן הוא, אך יש להסתפק בהדרכים הקודמים שעתה מעטים העוברים דרך שם, אם זה מקרי רשות הרבים להפוסקים דלא מצרכי התנאי של ס' רבוא, וצריך עיון.

והטור והש"ע כתבו לדעת רש"י שצריך ס' רבוא עוברין, והש"ע הוסיף בכל יום ע"ש, ולפי זה גם במסילת הברזל ליכא רשות הרבים. אבל לא ידעתי, דרש"י לא הזכיר עוברין, אלא שבעיר יהיה מצוי ס' רבוא. ובנמק"י סוף הלכות ציצית כתב בשם הריטב"א, שמי שנפסקו לו ציציותיו ברשות הרבים גמורה שרחב י"ו אמה ומפולש ושרגילין לעבור בו לפעמים ס' רבוא וכו' עכ"ל. הרי שלא הצריך בכל יום, ולפי זה בהדרך של מסילת הברזל הוה רשות הרבים לכל הדיעות, ויראה לי שזה שכתוב בכל יום לאו דוקא.

סימן שמה סעיף כז

זה שהצרכנו ט"ז אמה רוחב לרשות הרבים - אפילו אם במקצתו מתקצר וליכא ט"ז רוחב, לית לן בה, דמכל מקום הוה רשות הרבים, דהא אפילו מבואות המפולשין לרשות הרבים משני ראשיהן הוויין רשות הרבים, אף על פי שאינם רחבים ט"ז אמה, ורק בעינן שיהו רחבים י"ג אמה ושליש כמו שמצינו בפסי ביראות. (עיין תוספות עירובין ו':)

ולכן מבואות ההולכות לאורך רשות הרבים, והמה רחבים ט"ז אמה, אף על פי שבקצתן מתקצרין ואין בהם ט"ז אמה, מכל מקום הוה רשות הרבים כיון שהם לאורך הרשות הרבים. (זהו בש"ע סעיף ח' והקודם בסעיף ט' והגר"ז בסעיף י"ב עשאן לשני דיעות ע"ש, והרי בש"ע לא הזכיר בזה מחלוקת ודינים נפרדים הם, דכאן הוא שהולכים ממש לאורך רשות הרבים, והקודם הוא מפולש לרשות הרבים ודו"ק).

סימן שמה סעיף כח

תל שהוא משופע - אם השיפוע גדול, באופן שבעלות ד' אמות על התל יהיה גובה י' טפחים, אינו נוח להילוך והוה רשות היחיד. אבל אם אינו גובה י' טפחים עד שיעלו ה' אמות, הוה ניחא תשמישתיה ונוח להילוך והוה רשות הרבים.

וכן פסי ביראות שהיו ארבעה דיומדין שהן שמנה, והיינו דיומד בכל זוית שגבהו י' טפחים ורחבו ששה טפחים, הרי הוא רשות היחיד מדאורייתא, דכל שם ד' מחיצות הוה מן התורה רשות היחיד. (מג"א) ודבר זה מפורש בעירובין, (כ'.) ואפילו הפתח רחב הרבה, באופן שהפרוץ מרובה על העומד, מכל מקום הוה רשות היחיד. ואף על גב דפרוץ מרובה על העומד גם מדאורייתא לא הוה מחיצה, זהו במעמידים קנים או קרשים תכופים זה אחר זה, אבל במקום שיש שם ד' מחיצות גמורות הוי מחיצה, אפילו כשהפרוץ מרובה על העומד. (תוס' ריש פרק עושין פסין י"ז: ע"ש) ועיין בסימן שס"ב סעיף כ"ט.

סימן שמה סעיף כט

ונסתפקתי, אם הדיומדין הם פחות מששה טפחים כל אחד, אם גם זה מקרי שם ד' מחיצות והוה רשות היחיד, או דילמא כל שאינו ו' טפחים הוה רשות הרבים כשהפרוץ מרובה על העומד. וזה פשיטא לי, דבפחות מד' טפחים לאו כלום הוא, דאינו מקום חשוב, אלא אפילו היו של ד' טפחים, אינו רשות היחיד אלא אם כן היו הפתחים קטנים באופן שהעומד מרובה, או לכל הפחות העומד כהפרוץ. אבל כשהפרוץ מרובה, נראה לעניות דעתי דהוי רשות הרבים.

וראיה - דהא בפסי ביראות הקילו להעמיד על דין תורה, ועם כל זה לא התירו בפחות מששה טפחים. וכן מבואר בירושלמי שם, שאומר 'לפי שהפרוץ מרובה על העומד הצריכו דיומדין וכו' ע"ש. והטעם - משום דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה. אבל כשיש שני דיומדין זה אצל זה, כל אחד ו' טפחים חשוב והאוירים אין ביכולתם לבטלם (וכן מפורש מת"י שם).

סימן שמה סעיף ל

כל דבר שהוא ברשות הרבים, אם אין הדבר גבוה ג' טפחים, אפילו הוא דבר שאין רבים דורסין עליהן, כמו צואה וקוצים וכיוצא בהן, מכל מקום הן עצמן דינן כרשות הרבים, ואם הוציא מרשות היחיד והניח עליהן - חייב, שהרי אי אפשר לרשות הרבים להלקט במלקט ורהיטני, ובהכרח שיהיה מעט גובה ומעט גומא. ולכן - כל פחות מג' כלבוד דמי, כלומר אינו רשות בפני עצמו אלא הוא כהרשות עצמו.

ואם הוא גבוה ג' וכן מג' ולמעלה - אם הדבר רחב ד' על ד' הוה כרמלית, וזהו כשאינה כלי אלא תל או אבן, דבכלים אין כרמלית כמו שכתבנו בסעיף ט'. ואם הוא גבוה עשרה ורחב ד' - הוה רשות היחיד אפילו בכלי, כמו שכתבנו שם, ואם הוא פחות מד' רוחב - אפילו גבוה עשרה הוה מקום פטור כמו שיתבאר.

סימן שמה סעיף לא

ודע, דאיתא בגמרא (ח'.) 'עמוד תשעה טפחים גובה ברשות הרבים ורבים מכתפים עליו' - כלומר שבהילוכם נשענין עליהן ומתקנין המשאות - דינו כרשות הרבים. ופירש רש"י - (ד"ה תשעה) דוקא תשעה לא פחות ולא יותר, וכן בין רחב בין קצר. וכן כתב הרמב"ם שם בפרק י"ד, (הלכה ח') והטעם - דאמדו חכמים דבגובה יותר מעט אינו ראוי לכיתוף, ורק בגבוה ט' - בין שהוא רחב ד' טפחים בין שאינו רחב.

ודעת הרא"ש והטור - דעד עשרה טפחים ראוי לכיתוף והוה רשות הרבים, אבל למעלה מעשרה - אם הוא רחב ד' טפחים הוי רשות היחיד, ואם אינו רחב - הוי מקום פטור, ואפילו יש בו מקום כדי לחוק ולהשלימו לארבעה. כלומר, שזהו חור - שבכותל כלפי רשות הרבים (אינו) [ואינו] רחב ד', ולצד הרשות היחיד הוא רחב ד'. ואם כן יש מקום לומר 'חוקקין להשלים', והוי כאלו גם מבחוץ רחב ד' - אין אומרין כן, דלא אמרינן חוקקין להשלים. וזה שנתבאר ברבים מכתפין דהוי כרשות הרבים, זהו כשאנו רואים שמכתפין עליו, אבל מה שראוי לכתף עליו - אינו מועיל אם אין רגילין לכתף עליו. (ב"י ומג"א סק"ח) ועיין בסעיף ל"ו.

סימן שמה סעיף לב

גומא שברשות הרבים - אם אינו עמוק ג' טפחים הוי כרשות הרבים כמ"ש. ואם עמוק ג' טפחים כך הוא - דעד עומק עשרה ולא עשרה בכלל הוי כרמלית כשרחבה ד' טפחים, ובעומק עשרה ולמעלה הוי רשות היחיד. ואם אינה רחבה ד' טפחים הוי מקום פטור. (טור)

ונראה לי - דזהו כשרחבה ג,' אבל פחות מג' כלבוד דמי, דפסעי לה ודינה כרשות הרבים. אך זהו המקום שלמעלה, אבל בתוך הגומא ממש, כשהניח שם, לא הוי כרשות הרבים, כיון דלא ניחא תשמישתא שם, דמהאי טעמא אין דנין בה דין ד'רבים מכתפין' כבעמוד.

עוד נראה לי, דאפילו בגומא רחבה הרבה, אם הניח דף שרחבה ד' טפחים מקצה זו לקצה זו, והולכין דרך הדף, הוה על הדף רשות הרבים. אבל בפחות מד', כיון שאינו נוח לילך בה, אינה כרשות הרבים. (כן נראה לעניות דעתי ועמג"א סקי"ד).

סימן שמה סעיף לג

גומא שברשות הרבים עמוקה י' ורחבה ד', דהוי רשות היחיד, אפילו מליאה מים הוה רשות היחיד, דמים אין מבטלין המחיצות. אבל כשמליאה פירות - אפילו פירות שיכול לטלטלן בשבת, מכל מקום בעודן שם מבטלין המחיצות, ולא דמי למים שאדם מסתכל בהם ורואה בהם והמחיצות נראים. וכל שכן כשמליאה תבן וקש או צרורות.

ופשוט הוא, דגומא שאמרנו - זהו בגומא שאינה הולכת בשיפוע אלא הולכת בשיווי, אבל עמק ההולך בשיפוע, דנין בזה כמו בתל בסעיף כ"ח, דאם מתלקט י' מתוך ד', והיינו כשהולכים בו ד' אמות מתלקט י' טפחים גובה של העמק, הוה רשות היחיד. ואם מתלקט י' מתוך ה' אמות, הוה רשות הרבים. וגומות כאלו כשהן מליאות מים הוויין כרמלית, דלא ניחא תשמישייהו.

סימן שמה סעיף לד

ורקק מים שברשות הרבים שאינו עמוק עשרה - בטל הוא לגבי רשות הרבים אם רגילים הרבים להלך בו, דהילוך ע"י הדחק שמיה הילוך. (ח':) ואפילו אם אינו רחב ד', שאין מהלכין בתוכו אלא מדלגין עליו, הרי הוא רשות הרבים, כיון שבוקעין בו ועוברין דרך עליו ואין מקיפין אותו, ולכן כשמקיפין אותו הוי כרמלית.

וכן דף המונח על הרקק או על הבור הוה רשות הרבים, כיון שרבים בוקעין בו. ונראה לי, דוקא כשהדף רחב ארבעה, דפחות מזה יריאין להלוך עליה. ורקק שאין רבים בוקעין בו אלא מקיפין אותו, אפילו אינו עמוק י' דינו ככרמלית כמ"ש.

סימן שמה סעיף לה

אויר רשות הרבים אינו תופס אלא עד י' טפחים בגובה, אבל למעלה מי' - הוי מקום פטור, ולא דמי לרשות היחיד שעולה עד לרקיע, וזהו הלכה למשה מסיני. וגם טעם יש בדבר - דרשות השייך להיחיד הוא מושל בו גם למעלה ויכול לבנות למעלה מי' ולעשות כל חפצו. אבל רשות הרבים אין הרבים שולטין שם רק למטה לילך ולהניח שם (חפציו) [חפיציו] לשעה, אבל למעלה אין להם שליטה לבנות ולתקן, ולכן אין שם רשות הרבים שולט רק כפי שיעור מחיצה שהוא י' טפחים.

אמנם זהו רק באויר, כגון כשקולט מן האויר שלמעלה מי', מותר להכניס לרשות היחיד דרך למעלה מי'. או דבילה שמינה שנדבקה בכותל למעלה מי' שהדבילה רואה פני האויר. אבל חור שבכותל או ראש עמוד, אם אין בו ד' על ד' - אפילו למטה מעשרה הוי מקום פטור, ואם יש בו ד' על ד' - גם למעלה מעשרה הוה רשות היחיד, שהרי רשות היחיד עולה עד לרקיע.

סימן שמה סעיף לו

חורים שבכתלים שכלפי רשות הרבים ואינם מפולשים לפנים לרשות היחיד - נדונים כפי מדותיהם, והיינו אם אינם רחבין ג' טפחים, בטילים לגבי רשות הרבים ודינם כרשות הרבים. ואם הם רחבים ג' עד ד' ולא ד' בכלל, הוויין מקום פטור בין שהם למטה מי' ובין שהם למעלה מי'. ואם הם רחבים ד' טפחים, אם הם למטה מי' הוי כרמלית ויו"ד ולמעלה הוויין רשות היחיד. ואם החורין מפולשין לפנים - נראה דדינם כרשות היחיד. (כן מפורש מתוס' ז': ד"ה והלכה ע"ש)

וזה שכתבנו בסעיף ל"א - בחור שכלפי רשות הרבים אינו רחב ד' וכלפי רשות היחיד רחב ד', אין הכונה שהחור הולכת מעבר לעבר, דאם כן הוה כולה רשות היחיד, אלא הכונה שיש חור לצד רשות היחיד וחור לצד רשות הרבים והפסק באמצע. ודע, דחור שלמטה מג' סמוך לארץ בכל ענין דינו כרשות הרבים, דכל למטה מג' כארעא סמיכתא היא. (עיין ת"ש סקכ"ב שתמה על המג"א סק"ט ולפי מ"ש אתי שפיר וכונת המג"א כמ"ש ע"ש ודו"ק).

סימן שמה סעיף לז

איזהו כרמלית - מקום שאינו הילוך לרבים וגם אינו מוקף מחיצות כהלכתן. ולכן אפילו אם הרשות שייך ליחיד, מכל מקום כיון שאין לו מחיצות אינו רשות היחיד.

ואין לשאול - הא קיימא לן קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דינו ככרמלית, אף שיש לו מחיצות. אך זה אינה שאלה, דמן התורה ודאי הוי רשות היחיד גמור, והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב, אלא דמדרבנן אסור לטלטל בו יותר מד' אמות, כמו בחצר שלא עירבו, ואנן בכרמלית דאורייתא עסקינן, כלומר שמן התורה אינו לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים.

וזהו לשון כרמלית כ'ארמלית' - שאינה לא בתולה ולא נשואה, ומן התורה כל כרמלית הוי מקום פטור ומותר לטלטל מכרמלית לרשות הרבים ולרשות היחיד וכן מהם לתוכו, אלא דמדרבנן אסור בכרמלית ומותר במקום פטור, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.

סימן שמה סעיף לח

ואלו הן כרמלית - מקום שיש בו ד' על ד' ואינו גבוה י' טפחים ומוקף מחיצות, וכן תל או עמוד שיש בו ד' על ד' ואינו גבוה י', וכן חריץ שיש בו ד' על ד' ואינו עמוק י', וכן הימים והנהרות והיערות והמדבריות והשדות והבקעות - שהם קבוצות הרבה שדות, והגנות והסימטא וצידי רשות הרבים והאגמים. ואין זה דמיון למה שאמרנו בסעיף ל"ג, דמים אין מבטלין מחיצות, דזהו בגומא קטנה שבתוך הישוב דרבים משתמשים שם, ולא בימים ונהרות שהם מקומות גדולים בפני עצמם ואין משתמשים שם, לפיכך הם כרמלית.

ויש שחלקו, מטעם שאינו מתלקט י' מתוך ד', לפיכך לא הוי רשות היחיד. (מג"א סקי"ד) ואין צריך לזה, דאיך שייך לעשות ימים ונהרות שהולכין על מאות פרסאות רשות היחיד, ובודאי אם יש גומא עמוקה י' ורחבה ד' בים הוה רשות היחיד כדאיתא בגמרא, (ק'.) וזהו מפני שהיא גומא בפ"ע, ולא לעשות ימים ונהרות כרשות היחיד. ואפילו גומא שבים, רק מן התורה הוה כרשות היחיד, אבל מדרבנן אסור בטלטול, (מג"א שם) דכל שבים הוי כרמלית. (ומה שכתב המג"א 'כמו קרפף ותל' - לאו דוקא, דהתם ביותר מבית סאתים וכמו שכתב הגר"ז בקונטרס אחרון ע"ש, אך יש לומר כונת המג"א דהכי נמי כן הוא, שהרי הגומא פרוץ לים שהוא יותר מבית סאתים ודו"ק).

סימן שמה סעיף לט

אצלם היו לפני החנויות איצטבאות - מקום שהסוחרים יושבים שם ונקרא איסטוואנית, וכן היה אצלם עמודים ברחבה שתולין בהם התגרין פרקמטיא, והיה לפניהם איצטבאות שהסוחרים ישבו עליהן. ולכן אלו האיסטוואנית והאיצטבאות הוויין כרמלית, לפי שאינו נוח להשתמש שם. אבל בין העמודים הוה רשות הרבים, אפילו אין בין עמוד לעמוד כשיעור רשות הרבים, ואפילו י"ג אמה ושליש אין כאן, מכל מקום כיון שרבים בוקעים בהם הם טפילים לרשות הרבים. (שם סקי"א) וזה שהאיצטבאות הם כרמלית כשיש - בהם שיעור כרמלית, והיינו רחבן ד' טפחים וגובהן מג' ועד עשרה. (דאילו) [דאלו] היה גובהן י' - הרי הם רשות היחיד, (ואילו) [ואלו] לא היתה רחבן ארבעה - היו מקום פטור.

סימן שמה סעיף מ

איתא בגמרא - (ז'.) דקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים ככרמלית דמי. ופירש רש"י - שהכניס בית לתוך רשותו והניח מן קרקעו לרשות הרבים, דאף על גב דזימנין דדחקי ביה רבים ועיילי להתם, מכל מקום כיון דלא ניחא תשמישתיה, מפני שאינו הולך בשוה עם כל הרשות הרבים, ככרמלית דמי.

עוד פירש רש"י פירוש אחר - בית שפניו עומד באלכסון, שזוית אחת סמוכה לרשות הרבים וזוית השני משוכה מרשות הרבים ולפנים, וזוית הבולטת מעכבת את הרבים מליכנס להדיא בתוך כניסה של זוית האחרת, ע"ש.

והרמב"ם שם מפרש: 'כגון מבואות שיש להם ג' מחיצות ואין להם לחי או קורה ברביעית' ע"ש. וזהו לפי שיטתו, דג' מחיצות הוי מן התורה כרמלית כמ"ש, אבל לכל הפוסקים אין זה בכלל כרמלית דאורייתא, דמן התורה הוא רשות היחיד גמור.

ולכן תמיהני על הטור ורבינו הרמ"א בסעיף י"ד, על שהביאו פירושו לקרן זוית, שאין לזה ענין לדיני כרמלית כמו שכתב. ונראה שמפני שהם לא חששו לדקדק בין דאורייתא לדרבנן, ומדרבנן הרי אסור לטלטל, אלא דאם כן הוה ליה להביא גם חצירות ומבואות שלא עירבו, דאסור לטלטל מחצר לחצר ומן בית לבית. וכבר נתבאר דרשות הרבים מקורה אינו רשות הרבים, והוא גם כן בכלל כרמלית דאורייתא, כיון שאין לו מחיצות אינו לא רשות היחיד ולא רשות הרבים.

סימן שמה סעיף מא

בית שאין גובהו עשרה ורחב הרבה, הוי כרמלית. ואם חוקק בבית בתוך הקרקע, בתוך ג' סמוך לכתלים, ומשלים לעשרה - כגון שהיה גובהו (שמונה) [שמנה] וחקק שני טפחים בתוך הקרקע, נעשה רשות היחיד.

ודוקא שהחקיקה סמוך לכתלים בתוך ג', (דאילו) [דאלו] מופלג ג', לא יצטרפו המחיצות לזה, כמ"ש בסימן תרל"ג לענין סוכה ע"ש.

אבל בית שאין תוכו עשרה, וקירויו משלימו לעשרה, דעל הגג הוי רשות היחיד כיון שגבוה עשרה, ובתוכו הוי כרמלית, ובזה אם חקק -אפילו רחוק מן הכתלים, אם היה בחקק ד' על ד' טפחים, שהוא מקום חשוב, נעשית כל הבית רשות היחיד, שהרי במחיצות החיצונות יש י' טפחים גובה, ורק בפנים ליכא י' טפחים. ולכן כשעושה שם מקום מן ד' טפחים שגבוה י' נחשב, כולו רשות היחיד דמה שמן החקק עד הכתלים הוויין כחורי רשות היחיד. (גמרא ז': וכתבתי על פי דברי הרא"ש שהביא המג"א סקי"ג ע"ש. ומתוס' שם ד"ה 'ואם משמע' - דבכל ענין מועיל כאן החקק שאינו סמוך להדפנות ע"ש ודו"ק)

סימן שמה סעיף מב

אף על פי שאין רשות היחיד בלא מחיצות, מכל מקום הגגין הם רשות היחיד, משום דאמרינן 'גוד אסיק מחיצתא' - כלומר מחיצות הכתלים אנו רואין כאלו עולין למעלה, וזהו הלכה למשה מסיני.

אך אימתי אמרינן כן, בזמן שהגג שוה להכתלים, שאינו בולט להלן מהכתלים, דניכרים המחיצות להעומד על הגג. אבל הגגין הבולטין על מחיצות הבית, כעין גגין שלנו שקורין לזה קאפע"ז, לא אמרינן 'גוד אסיק מחיצתא', כיון שאין המחיצות ניכרות להעומדין על הגגות.

ולכן דין גגות אלו ככרמלית, אפילו הוא גבוה ורחב הרבה. אמנם אם חלון פתוח לו והחלון ד' על ד', הוי כל הגג כחורי רשות היחיד ודינו כרשות היחיד.

ואין לשאול למה הוי כרמלית, הא לא שלטי ביה רבים, והתשמיש קשה שם, וליהוי מקום פטור. אך הטעם הוא, דלא מצינו מקום פטור ברוחב ארבעה טפחים. (רא"ש פ"ט דעירובין ע"ש) ואף על פי שיתבאר, דאין כרמלית למעלה מי' טפחים, והרי הגג גבוה הרבה, זהו על הארץ, דמחמת הקרקע אין האויר שלמעלה מי' כרמלית. אבל הכא הוה הגג כקרקע, ועד י' טפחים בגובה מן הגג נעשה כרמלית (שם).

סימן שמה סעיף מג

וכן זיזין הבולטין מן הכתלים - אם אינם רחבים ד' - הוי מקום פטור. ואם רחבים ד' - הוי כרמלית, שהרי אינם גבוהים י', וצריך שיהא בהם ד' על ד'.

ואם חלון של ד' על ד' פתוח להם מן הבית, שיכולין להשתמש מן החלון על הזיזין, הוויין חורי רשות היחיד ודינן כרשות היחיד.

ודע, דחורי כרמלית אין דינם כרשות היחיד, אלא כחורי רשות הרבים, ונדונים לפי מדותיהם כמ"ש בסעיף ל"ו ע"ש.

סימן שמה סעיף מד

גדר הכרמלית - שלא יהו פחותין מד' על ד', ושאינן גבוהין עשרה, ואינה תופסת למעלה אלא עד י' טפחים כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, ולמעלה מי' הוי מקום פטור כמו ברה"ר.

וימים ונהרות, מתחילין העשרה טפחים מהמים, לפיכך מן המים עד עשרה גובה מהמים - הוי כרמלית, ולמעלה מזה הוי מקום פטור.

(ואילו) [ואלו] היינו מתחילין מן הארץ שתחת המים, היו המים למעלה מקום פטור, ואינו כן, דהנוטל מהם על פני המים עד עשרה למעלה הוי כרמלית, ולמעלה מזה הוי מקום פטור.

ובור העומד בכרמלית, אפילו עמוק מאה אמה הוי כרמלית, אם אינו רחב ד'. ולא הוי מקום פטור, דאין מקום פטור בכרמלית, דכיון שהכרמלית מסבבו בעל כורחו גם הוא כרמלית, דנכלל בתוכו. אך כשהוא רחב ד' על ד', הוי רשות היחיד, דלענין רשות היחיד בטל כח הכרמלית, שהרי אפילו בור ברשות הרבים עמוק י' ורחב ד' - הוי רשות היחיד, וכל שכן בכרמלית.

סימן שמה סעיף מה

איזהו מקום פטור - מקום שאין בו ד' על ד', וגבוה משלשה טפחים ולמעלה עד לרקיע. או חריץ שאין בו ד' על ד', ועמוק יותר מג', אפילו הוא ארוך הרבה, כיון שאין בו רוחב ד' הוי מקום פטור.

ולא אמרינן הרי בחשבון הכולל יהיה בו ד' על ד', דמה לנו לחשבון הכולל, הרי לא ניחא תשמישתיה כשאינו רחב ד'.

וכן המחיצות הגבוהות מג' ולמעלה, ואין ביניהם ד' על ד', והיינו החלל שביניהם, ואין המחיצות מצטרפות, וכמ"ש בסעיף ה'. (וכן כתב המג"א סקט"ז)

ודע, דזהו במקום פטור העומד ברשות הרבים. אבל מקום פטור העומד ברשות היחיד - דינו כרשות היחיד, דאפילו כרמלית שברשות היחיד הוי רשות היחיד.

וטעמא דמילתא, דברשות הרבים בעינן שיהו תשמיש נוח לרבים, שהרי אין הרשות שלהם אלא לילך ולהשתמש דרך הילוכם. ולכן כל שגבוה מג' ולמעלה, אינו נוחה לא להילוך ולא לתשמיש, ולכן הוי או כרמלית או מקום פטור, אבל רשות היחיד לא מצרכינן הילוך נוחה ותשמיש נוחה, דכיון שאין רבים מפסיקין אותו, כל דבר נוחה לתשמיש, והכל רשות היחיד.

ומקום פטור שבתוך הכרמלית, יש אומרים דדינו כמקום פטור ברשות היחיד, והוי גם הוא כרמלית, ד'מצא מין את מינו וניעור'. כלומר, שהרי גם בכרמלית אין אנו מצריכין הילוך נוחה ותשמיש נוחה, וכל דין מקום פטור אינו אלא ברשות הרבים.

ויש אומרים דגם בכרמלית הוה מקום פטור. והטעם, משום דאי אפשר להיות כרמלית חמור מרשות הרבים, שהרי גם לענין למעלה מי' הוי כרשות הרבים ולא כרשות היחיד. (כן נראה לי בטעם הדיעות, ושני הדיעות הביא הר"ן בפרק קמא דשבת, גבי 'אין כרמלית פחותה מד', ע"ש. ובעירובין ט'. נראה להדיא כדיעה ראשונה ע"ש ודו"ק).

סימן שמה סעיף מו

כתב הרמב"ם בפרק י"ד דין ט':

"עמוד ברשות הרבים גבוה י' ורחב ד' - ה"ז רשות היחיד. נעץ בגובהו יתד כל שהוא - אפילו אינו גבוה ג', הואיל וראוי לתלות ביתד ולהשתמש בו, הרי זה ממעטו ונעשה כרמלית. ואין מודדין לו אלא מן היתד ולמעלה, ואפילו מילאו כולו יתידות, הרי זה ממעט גובהו, שהרי תולין באותן היתידות ומשתמשין בהן" עכ"ל.

וזהו על פי סוגיא דעירובין. (ע"ח.) ולפי גירסת רש"י ותוס' שם, הוה מסקנת הש"ס ההיפך, דאפילו היתד גבוה ג' - אינו מבטלו מרשות היחיד, משום דראוי לתלות בו. ואפילו מילאו כולו ביתידות, מנח עליה מידי ומשתמש, ולכן כל הפוסקים לא הביאו דינו של הרמב"ם, ונראה שגירסא אחרת היתה לו.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שמו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שמו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני מושיט וזורק ברשות הרבים ועוד דיני כרמלית
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן שמו סעיף א

ד' מיני הוצאה מרשות לרשות הן מן התורה - הוצאה, והכנסה, זורק ומושיט. וכולם דין אחד להם, לבד במושיט שיש בו חומר מכולם כמו שיתבאר. וזה לשון הרמב"ם בפרק י"ג דין ט"ז:

"הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, אף על פי שעבר החפץ באויר רשות הרבים - פטור. (דלא אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמי) והוא שיעבור למעלה מג', אבל אם עבר בפחות מג' טפחים סמוך לארץ ונח על גבי משהו, אף על פי שנעקר או נתגלגל מרשות היחיד זו לרשות היחיד אחרת, הרי הוא כנשאר עומד ברשות הרבים ולפיכך חייב" עכ"ל.

ור"ח והרמב"ן פסקו דלמטה מג' אין צריך הנחה על גבי משהו, דכל פחות מג' סמוך לקרקע כמונח על הקרקע דמי, ובגמרא (צ"ז.) יש פלוגתא בזה ע"ש.

ואין לשאול דכיון דחשבינן כמונח, אם כן חייב שתים שהרי יש כאן הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד. דודאי כן הוא, אלא שאינו חייב אתולדה במקום אב (שם) וכדתנן בכלל גדול 'העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת' וכמ"ש בסימן רמ"ב.

סימן שמו סעיף ב

עוד כתב:

"וכן הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע - פטור. ואם עבר החפץ בפחות מג' סמוך לארץ ונח על גבי משהו, אף על פי שחזר ונתגלגל ויצא לרשות הרבים השנייה, הרי הוא כמו שנשאר עומד ברשות היחיד ולפיכך חייב" עכ"ל.

כלומר, דמטעם זריקה ברשות הרבים אי אפשר לחייבו, דמיירי כגון שלא זרק ד' אמות, דאפילו בשני הרשות הרבים ביחד לא הוי ד' אמות. ולכן אין החיוב רק על ההנחה ברשות היחיד, כמבואר ממ"ש אחר כך: (הלכה י"ז)

"המעביר ד' אמות ברשות הרבים זו עם רשות הרבים השנייה - חייב, מפני שד' אמות בשני רשויות הרבים מצטרפין מפני שלא נח החפץ ברשות שביניהם" עכ"ל.

ופשיטא דהוא הדין לזורק, וזה שכתב 'מעביר' הוא לרבותא, דאף על פי שבעצמו עבר עם החפץ דרך רשות היחיד, לא אמרינן 'מהלך כעומד דמי' וקל וחומר בזורק. ואם כן, זה שכתב מקודם 'הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע פטור' - בעל כורחך כשאין ד' אמות בשני הרשות הרבים. ופשוט הוא דלר"ח ורמב"ן, אפילו לא נח על גבי משהו, כמ"ש בסעיף הקודם. (מ"מ)

ודע, דזה שמחייב בפחות מג' ונח על משהו משום הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, זהו כשבכונה זרקו בסמוך לג', והיתה כונתו לזה שתנוח מעט ברשות היחיד. דאם היתה כונתו לזורקו לרשות הרבים האחר, לא היה מתחייב על ההכנסה, כיון שלא כיון לזה, ואין זה מלאכת מחשבת וכן מוכח להדיא שם בגמרא ע"ש. (שמקשה 'אי להכא קבעי לה... באומר כל מקום שתרצה תנוח אבל בלאו הכי פטור').

סימן שמו סעיף ג

וזהו בזורק ומעביר, אבל מושיט חמור יותר, כמ"ש הרמב"ם שם:

"המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע - חייב, ואפילו הושיט למעלה מאויר רשות הרבים, שכן היתה עבודת הלוים במשכן - מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה ורשות הרבים בין שתי העגלות, וכל עגלה היא רשות היחיד. במה דברים אמורים - כשהיו שתי הרשות היחיד באורך רשות הרבים, כמו שהעגלות מהלכות ברשות הרבים זו אחר זו. אבל אם היו שני הרשויות בשני צידי רשות הרבים, אף המושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדו פטור" עכ"ל.

ונמצא דשני חומרות היו במושיט, האחת - שחייב מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים כשהן בדיוטא אחת ואחת - דאפילו למעלה מעשרה חייב, מה שאין כן בזורק, אבל במעביר חייב גם למעלה מעשרה, שכן משא בני קהת, (צ"ב.) דכולהו ילפינן ממשכן.

ועניינא דמושיט כפי המתבאר מרש"י והרע"ב ר"פ הזורק - היינו שמושיט המשא לחבירו וחבירו לחבירו, שכן היו הלוים מושיטין הקרשים זה לזה. ונראה, דאפילו במשא קל חייב במושיט, דאף על גב דהקרשים הוי משא (כבדה) [כבידה], מכל מקום לא בהפרטים ילפינן ממשכן, דאם לא כן, לא נחייב רק בקרשים, אלא ודאי דבכל מין הושטה חייב, וכן נראה עיקר לדינא. (ומתוספות ד'. ד"ה 'ומאי', מבואר דמושיט הוא אפילו שלא לחבירו ע"ש).

סימן שמו סעיף ד

ובפרק י"ד דין י"ד כתב:

"המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד או מרשות הרבים לרשות הרבים וכרמלית באמצע - פטור. וכן המושיט או הזורק מזו לזו וכרמלית באמצע - פטור" עכ"ל.

כלומר, דבזה אפילו במושיט פטור, משום דעבודת הלוים היתה רק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, ולא דרך כרמלית. וזה שכתב 'מרשות הרבים לרשות הרבים וכרמלית באמצע - פטור' זהו כשאין ד' אמות בהשני רשות הרבים, אבל אם יש ד' אמות, הרי כבר כתב דמצטרפין וחייב, דמהלך לאו כעומד דמי. (מ"מ)

וכתב עוד:

"המוציא חפץ מרשות הרבים לכרמלית והניחו שם, וחזר ועקרו מכרמלית והניחו ברשות היחיד, או שהוציאו מרשות היחיד לכרמלית והניחו שם, וחזר ועקרו מכרמלית והניחו ברשות הרבים - הרי זה פטור" עכ"ל.

ופשוט הוא, כיון שהיתה הנחה באמצע בכרמלית. אבל אם לא היתה הנחה באמצע - היה חייב אף על פי שעבר דרך כרמלית, כיון דמהלך לאו כעומד דמי וכל שכן בזורק כהני גווני דחייב.

סימן שמו סעיף ה

וזהו שכתב עוד (הלכה ט"ו) וזה לשונו:

"המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ועבר על מקום פטור שהיה ביניהן בהליכתו - חייב, שמהלך אינו כעומד. ואין צריך לומר בזורק, שעבר החפץ במקום פטור - שאינו חשוב כמו שנח שם" עכ"ל.

וזהו כשלא עבר סמוך לג' לקרקע ולא נח שם משהו, דבכהני גווני פטור בזורק. ולהר"ח ורמב"ן, אפילו לא נח משהו כמ"ש.

וזה שכתב 'מקום פטור' - הוא הדין כרמלית, דמדאורייתא גם כרמלית מקום פטור. וזה שכתב 'מקום פטור' - הוא לרבותא. (מ"מ) כלומר, אף על פי שעבר דרך מקום שאפילו מדרבנן מותר לכתחלה לטלטל משם לרשות הרבים או לרשות היחיד ומהם לתוכו, מכל מקום חייב, וכל שכן דרך כרמלית.

וכתב עוד:

"אבל אם היה עומד במקום פטור, ונטל חפץ מרשות היחיד או מאדם העומד שם והניחו ברשות הרבים או ביד אדם העומד שם - פטור. וכן אם הכניס מרשות הרבים לרשות היחיד ועמד במקום פטור - פטור" עכ"ל.

והוא הדין לכרמלית, וכמ"ש ועיין בסעיף ח'.

סימן שמו סעיף ו

אמרינן בגמרא (ח':)

,אמר רבא - המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' ברשות הרבים, אף על פי שהעבירו דרך עליו - חייב."

ופירש"י 'דרך עליו' - שהגביהו למעלה מי', ומכל מקום חייב כי אנחיה ע"ש, דמהלך לאו כעומד דמי. ודין זה כבר נתבאר ואין בו רבותא כלל, וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפרק י"ב סוף דין י"ד וזה לשונו:

"המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' ברשות הרבים, אף על פי שהעבירו למעלה מראשו - חייב" עכ"ל.

וזהו כפירוש רש"י, אבל התוספות (ד"ה לימא) מפרשים שם בשם ר"ח - שהעבירו דרך עליו היינו שהעבירו לפניו מימינו לשמאלו נגד גופו, דהייתי אומר, כיון שהגיע נגד גופו - הוה כמונח, ונמצא שלא העביר ד' אמות יחד. קמ"ל דאינו כן - וחייב, וכן כתב הראב"ד והרשב"א. ואם עיכבו כרגע נגד גופו - פשיטא דפטור. (שם)

ודע דכל זה שנתבאר ד'מהלך לאו כעומד דמי' - זהו במהלך בלא עיכוב. אבל כשעמד מעט הוי כהנחה שם, דקיימא לן עקירת גופו כעקירת חפץ והנחת גופו כהנחת חפץ ויתבאר בסימן שמ"ז בס"ד.

סימן שמו סעיף ז

מן התורה, אין חיוב רק במוציא ומכניס וזורק ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד. אבל מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים מותר, וכן מהם לתוכו.

אבל מדרבנן, אסור לטלטל או לזרוק או להושיט מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, ומהם לתוכו. אבל מקום פטור, גם מדרבנן מותר ממקום פטור לרשות היחיד או לרשות הרבים, ומהם למקום פטור. והטעם שאסרו בכרמלית, מפני שהוא דומה לרשות הרבים, אבל מקום פטור אין בו דמות רשות.

ומכל מקום, אסור לכתחלה לישא חפץ מרשות היחיד למקום פטור ולעבור בו דרך רשות הרבים, דשמא יניחנו ברשות הרבים. (ב"ח וט"ז סק"ב) וכן אסור לכתחלה לזרוק מרשות היחיד למקום פטור דרך רשות הרבים, דשמא יפול ברשות הרבים או יתעכב שם מעט. וכן אסור לכתחלה לישא חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, דשמא יעמוד קצת ברשות הרבים וכן לזרוק אסור.

סימן שמו סעיף ח

כבר נתבאר, דהעומד ברשות היחיד ומוציא או מכניס או מושיט או זורק לרשות הרבים דרך מקום פטור או כרמלית - דחייב, דמהלך לאו כעומד דמי, וקלוטה לאו כמי שהונחה דמי.

וכן לא יעמוד אדם על מקום פטור ויקח חפץ מיד מי שעומד ברשות הרבים ויתננו למי שעומד ברשות היחיד או איפכא, ואם נטל ונתן - פטור מן התורה, דכיון שעומד על המקום פטור הוה שם כהנחה קצת, ולכתחלה אסור, דהוי זלזול באיסור שבת לגרום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, (רש"י ו'. ד"ה ובלבד) וכבר נתבאר בסעיף ה'.

ולכתחלה, אסור אפילו אם המקום פטור עומד בין רשויות דרבנן, כגון שתי חצרות שלא עירבו, אסור לעמוד על המקום פטור וליטול חפץ מאדם שבחצר זה וליתנו להאדם שבחצר השני. וזהו דעת הרא"ש והטור אבל הרי"ף והרמב"ם מתירין לכתחלה להחליף בכהני גווני בין רשויות דרבנן, ועיין מ"ש בסימן שנ"ה סעיף י'.

סימן שמו סעיף ט

לפי מה שנתבאר, רשות היחיד ומקום פטור - מותר לטלטל בכולן, אפילו היה הרשות היחיד גדול הרבה והמקום פטור ארוך הרבה, מותרים בטלטול ובזריקה. אבל רשות הרבים והכרמלית אין מטלטלין בהן אלא בד' אמות, ואם העביר או זרק או הושיט חוץ לד' אמות, ברשות הרבים - חייב, ובכרמלית - פטור, שאיסור הכרמלית מדבריהן, שמא תתחלף ברשות הרבים.

וכתב הרמב"ם בפרק י"ד סוף דין י"א:

"לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה, כגון שהעביר קוץ בכרמלית כדי שלא יזוקו בו רבים - הרי זה מותר, ואפילו העבירו כמה אמות וכן כל כיוצא בזה" עכ"ל.

ומרשות לרשות אסור, לבד מרשות היחיד לרשות היחיד וממקום פטור לכל הרשויות ומכל הרשוית (למקום) [להמקום] פטור. ודע שיש כמה מיני כרמלית, כמ"ש בסימן הקודם, ומותר לטלטל בתוך ד' אמות מכרמלית זה לכרמלית זה, ובירושלמי פרק י"א הלכה ה' מבואר דאסור ע"ש.

סימן שמו סעיף י

לפיכך, קרפף - שהוא מקום המוקף ד' מחיצות בלא קירוי כמו חצר, והוא יותר מבית סאתים ולא הוקף לדירה, דמן התורה הוא רשות היחיד גמור, רק מדרבנן הוי ככרמלית ואסור לטלטל בו יותר מד' אמות, מותר להוציא ממנו לכרמלית גמור, כמו בקעה העוברת לפניו, ובלבד שיהא תוך ד' אמות.

ולכן, גינות הסמוכות לכרמלית (בבקעה) [כבקעה], או ברחובות שלנו שאין לנו רשות הרבים, והגינה נעולה במפתח, מותר ליקח המפתח מהכרמלית שלפני הגינה לפתוח ולנעול ולהחזיר לשם את המפתח. דאף על גב דהגינה הוי מן התורה רשות היחיד גמור, מכל מקום כיון שמדרבנן אסור לטלטל בו יותר מד' אמות, מותר לטלטל ממנו לכרמלית גמור בתוך ד' אמות, ובלבד שלא יהא ביניהם רשות היחיד, דהיינו אסקופה שגבוה י' ורחבה ד', שאסור להכניס לשם מן הכרמלית שלפניה. וכן מהגינה אל האסקופה אסור לטלטל, כדין טלטול שמכרמלית לרשות היחיד גמור.

סימן שמו סעיף יא

וזה לשון רבינו הרמ"א בסעיף ג':

"ולכן מותר ליקח מפתח מכרמלית שלפני גינה... ובלבד שלא יהא ביניהם אסקופה שהיא רשות היחיד, או שיש לה שני מחיצות מן הצדדין שהן רחבין ארבע ומשקוף עליה רחבה ד', דאז הוי רשות היחיד אף על פי (שאינו) [שאינה] גבוה עשרה. מיהו אסור להכניס מאסקופה לרשות היחיד או איפכא, דחיישינן שמא לא יהיה התקרה ד', ואז אם אין האסקופה גבוה ג' יש לה הדין שלפניה, ואפילו אם גבוה ג', מאחר שכל רשויות שלנו הם כרמלית אמרינן מצא מין את מינו וניעור, כמ"ש בסימן שמ"ה. וכן אם התקרה רחבה הרבה ואין לה מחיצות מן הצדדים - דינה כרשות שלפניה, וכן בגגין הבולטין לפני הבתים כגגין שלנו - דינם כרשות שלפניהם" עכ"ל. ודבריו צריכין ביאור.

סימן שמו סעיף יב

והכי פירושו - דמצריך שלא יהא ביניהם רשות היחיד, והיינו אסקופה גבוה י' ורחב ד', ויש רשות היחיד על ידי פי תקרה, והיינו כשיש שני מחיצות שרחבן ד' ומשקוף מלמעלה רחב ד', אמרינן בשני הצדדים הפתוחים - 'פי תקרה יורד וסותם'. אבל כשאין רחבין ד', לא אמרינן 'יורד וסותם', דכל מחיצה שאין בין חלל המחיצות ד' אינן מחיצות. (רש"י ט'. ד"ה 'פתח') וכדאמרינן 'יורד וסותם', ממילא שיש ד' מחיצות גובהן י' ורחבן ד' דנעשית האסקופה שביניהן גם כן רשות היחיד אף שאינה גבוה י'.

ואף על גב דלקמן סימן שס"א יתבאר דלתנאי 'פי תקרה' צריך גם כן שהשני מחיצות יהיו מחוברין, כלומר כמין דלי"ת ולא זו כנגד זו, מכל מקום יש לחוש שמא זהו חומרא בעלמא. ומעיקר הדין אמרינן 'פי תקרה' גם בזו כנגד זו.

מיהו מכל מקום, אף על פי שזהו רשות היחיד גמור, מכל מקום אסור לטלטל ממנה לרשות היחיד או מרשות היחיד לתוכו, דחיישינן שמא תפול מהתקרה עד שלא יהיה ד' טפחים ויתבטל הפי תקרה. ואז אם האסקופה אינה גבוה ג' פשיטא שנבטלת להיות כהרשות שלפניה, ואפילו גבוה ג' יש סברא לומר 'מצא מין וכו', ונעשה גם האסקופה כרמלית אף שהיא באמת מקום פטור כדין מקום פטור הסמוך לכרמלית, שיש אומרים מצא וכו' כמ"ש בסימן שמ"ה סעיף מ"ה ע"ש.

וכן תקרה בלא מחיצות או גגין הבולטין, דינם כהרשות שלפניהם. ולכן בליטות הגגין שלנו הם כהרחוב, וכן כשעושים גג קטן לפני הפתח תלוי על מטילי ברזל, ואין תחתיו מחיצה הגבוה י' ורחב ד' או גשר קטן הגבוה י' ורחב ד', הוה דין הגג והגשר כדין הרחוב, מפני שבטילה להם 'ומצא מין את מינו וניעור'.

(זהו ביאור דבריו, ומ"ש המג"א סק"ד דבפתח מבוי אמרינן פי תקרה אף שאין כולו מקורה, זה מבואר ברש"י ותוספות ט'. בשמעתא דאסקופה ע"ש, אבל אינו ענין לסימן זה. ומ"ש בסק"ג בשם מהרי"ל דיש לחוש לפיר"ח, וכונתו דגם בג' מחיצות לא אמרינן פי תקרה כמבואר סוף פרק 'כל גגות', תמוה מאד, דבשם הוא לשמואל וקיימא לן כרב ע"ש. והמחה"ש מדחיק את עצמו בדברים דחוקים ע"ש, והדין ברור כהרמ"א. וגם מ"ש הט"ז בסק"ז דגג בלא מחיצות דינו כרשות שלפניו כבר בארנו ודו"ק).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שמז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שמז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דינים הרבה בעקירות והנחות
ובו תשעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט

סימן שמז סעיף א

אין המוציא מרשות לרשות חייב מן התורה - אלא בעקירה והנחה, והיינו שיעקור מרשות היחיד ויניח ברשות הרבים או להיפך. אבל עקירה בלא הנחה או הנחה בלא עקירה - פטור.

ואינו דומה לכל חצי שיעור שאסור מן התורה, וטעמו של דבר בארנו בסימן רמ"ב סעיף ל"ה, ומדרבנן אסור.

וכן במעביר ד' אמות ברשות הרבים, גם כן צריך עקירה והנחה. ובארנו שם דפחות מד' אמות - גם מדרבנן מותר, ע"ש טעמו של דבר.

וגם העקירה צריך להיות דוקא ממקום שיש בו ד' על ד' טפחים, וכן ההנחה צריך להיות על מקום של ד' על ד', מפני שהעקירה צריך להיות ממקום חשוב וכן ההנחה. ויראה לי דדוקא ד' על ד' ולא בארוך וקצר, אף על פי שבכולל יש בו חשבון ד' על ד', דכיון דאין בו ד' רוחב לא ניחא תשמישתיה ואינו מקום חשוב, וכמ"ש לענין מקום פטור בסימן שמ"ה סעיף מ"ה ע"ש.

סימן שמז סעיף ב

אף על פי שצריך מקום ד' על ד', מכל מקום אמרו חז"ל (ה'.) ד'ידו של אדם חשובה כד' על ד', דאין לך חשיבות יותר מידו של אדם שבה עושה כל המלאכות.

ואין חילוק בין יד ימין ליד שמאל, דאפילו ידו השמאלית חשובה יותר משאר מקום ד' על ד', וכדתנן (צ"ב.) 'המוציא בין בימינו בין בשמאלו - חייב'.

לפיכך, אם עקר החפץ מיד אדם העומד ברשות זו והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שנייה - חייב. ויש להסתפק אם דוקא ידו של אדם חשובה כד' על ד' ולא שאר אבר, כגון שעקר מראשו של אדם או מקנה היד או מרגלו, שכל אלו אין בהן ד' על ד'. ונראה דלא מהני. (וכן מפורש מסעיף ד' ע"ש)

סימן שמז סעיף ג

וזה לשון הרמב"ם ריש פרק י"ג:

"ידו של אדם חשובה... וכן אם היה עומד באחת משתי רשויות אלו, ופשט ידו לרשות שנייה ועקר החפץ ממנה או מיד אדם העומד בו, והחזיר ידו אליו - חייב. ואף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו, הואיל ומונח בידו הרי הוא כמונח בארץ" עכ"ל.

ויש רבותא בזה, דאף על גב דגופו ברשות זה וידו פשוטה לרשות האחר, לא אמרינן דידו בתר גופו גרירא ונחשוב גם היד כאלו היא ברשות שהגוף שם, ואם כן אין כאן הוצאה מרשות לרשות, קמ"ל - דאינו כן.

וכן יש רבותא דאף על גב שלא נשתנה בין עקירה להנחה, דבהיד שעקר בה מונחת גם בעת ההנחה, מכל מקום עקירת ידו כעקירת חפץ והנחת ידו כהנחת חפץ. ונמצא דהעקירה היתה ברשות זה וההנחה ברשות אחר - וחייב.

סימן שמז סעיף ד

וכן אמרינן (סוף פרק הזורק ק"ב.) 'דמחשבתו משוי ליה מקום'. כלומר, דאף על גב דבעינן הנחה על מקום ד' על ד', מכל מקום אם חשב שתנוח במקום פלוני - חייב, אף על גב דלא הוה מקום ד'. כגון שזרק שתנוח בפי כלב ונח בפי כלב - חייב, אף על גב דאין כאן מקום ד'.

וכן אם היה אוכל ויוצא מרשות לרשות, וחישב להוציא האוכל מרשות לרשות - חייב, מפני שמחשבתו משים לפיו כמקום ד'. ואף על פי שלא הוציא כדרך המוציאין - חייב, משום דבדרך אכילה הוה הוצאה כדרכה.

וכן בעומד ברשות אחד ומשתין או רוקק ברשות אחר, ויתבאר בסימן ש"נ בס"ד, שהטעם הוא משום דמחשבתו משוי ליה מקום ד', ושם סעיף ה' יתבאר הטעם ע"ש.

סימן שמז סעיף ה

איתא בגמרא (ה':)^[2]: 'אמר רבא: מים על גבי מים - היינו הנחתן'. וכי עקר מהמים או הניח על המים - הוה עקירה והנחה על מקום ד'.

ודוקא כשעקר מים והניח מים, אבל אגוז על גבי מים - לאו היינו הנחתן, ואם הניח האגוז על המים לא הוה הנחה על מקום ד'. וכן אם עקר אגוז מהמים לאו היינו עקירה. ולאו דוקא אגוז, דהוא הדין כל דבר.

ונראה לי, דדבר שדרכו להיות על המים כמו ספינה, הוה הנחה, והעקירה משם הוי עקירה, ועיין בסעיף ו'.

סימן שמז סעיף ו

ואמרינן שם: 'בעי רבא: אגוז בכלי וכלי צף על המים - בתר אגוז אזלינן והא נייח, או דילמא בתר כלי אזלינן והא לא נייח דנייד - תיקו.'

וכיון דהוה ספק, לא מיחייב, וכן כתב הרמב"ם שם. והקשו התוספות (ד"ה אגוז) מהא דאמרינן לענין קנין ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה. (ב"מ ט':) ותרצו - דקנין שאני, דשם חשיב כמונחת. אבל לענין שבת ילפינן ממשכן, ובמשכן הצניעו כדרך שדרך בני אדם להצניע ע"ש. ולעניות דעתי היה נראה, דודאי בספינה הוה הנחה, ודרך בני אדם כן הוא. ורבא לא קאמר רק כלי שאין דרכה להיות על פני המים.

וכן אם היה שמן צף על פני המים וקלט מן השמן והוציאו - פטור, דאינן חיבור זה לזה, (שם) והוה כקולט ממקום שאין בו ד' על ד'. ויראה לי, דדוקא שמן שאינו מתערב עם כל משקה, אבל שאר משקה כיון שמתערב במים הוה כדבר אחד.

סימן שמז סעיף ז

כתב הרמב"ם בפרק י"ג דין ה':

"כבר אמרנו שאין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ויניח. אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר - פטור. לפיכך, מי שהיה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שנייה וחפץ בידו ונטלו אחר ממנו, או שנתן אחר לידו חפץ והחזיר ידו אליו - שניהם פטורים, שזה עקר וזה הניח. במה דברים אמורים - כשתהיה ידו למעלה מג'. אבל היתה ידו בתוך ג' סמוך לארץ, הרי זה כמו שהניח בארץ וחייב" עכ"ל.

ובכהני גווני נראה, דאפילו נתן אחר חפץ לידו הסמוכה תוך ג' והחזיר ידו אליו - חייב, שהרי (כיוון) [כיון] דקיימא לן דידו לאו בתר גופו גרירא, כמ"ש בסעיף ג', ועקירת ידו כעקירת חפץ, אם כן הוה כמו שעקר מעל גבי קרקע וכשהחזיר ידו אליו הוה הנחה, אף על פי שלא הניח על גבי קרקע כמ"ש שם. (וזה מבואר מתוספות ה'. ד"ה 'כגון' ע"ש) ויש אומרים, דאפילו למטה מג' לא הוי כמונח על הארץ. (רמ"ך בח"מ, ו'יש אומרים' במ"מ).

סימן שמז סעיף ח

פשוט הוא, דזה שאמרנו שניהם פטורים, כשזה עשה העקירה וזה ההנחה - מכל מקום מדרבנן אסור, ככל פטורי דשבת דהוה פטור אבל אסור, וכן מפורש בגמרא ריש שבת ע"ש.

אבל במקום שהאחד עשה העקירה וההנחה והשני לא עשה כלום, כגון היה עומד באחת משתי רשויות אלו ופשט חבירו יד מרשות שנייה ונטל חפץ מיד זה העומד ברשות זו והכניסו אצלו, או שהוציא חפץ מאצלו והניח ביד זה העומד, זה העומד לא עשה כלום, שהרי נתן בידו או נטל מידו. והשני חייב, שהרי עקר והניח. ובגמרא שם אומר על העומד - 'פטור ומותר', וכן מבואר מלשון הרמב"ם שכתב עליו- 'לא עשה כלום' ע"ש.

סימן שמז סעיף ט

והקשו הראשונים למה הוא פטור ומותר, והרי מסייע ידי עוברי עבירה, וקעבר משום 'לפני עור לא תתן מכשול'. ואפילו אם נאמר דגם בלעדו היה זה השני נוטל והניח, מכל מקום איסור דרבנן מיהו איכא. ואפילו אם נאמר דהשני הוא אינו יהודי, מכל מקום אסור ליתן לו חפצו של ישראל שיוציאנו לרשות הרבים, כמ"ש בסימן שכ"ה.

וצריך לומר, דמיירי שהחפץ הוי גם כן של האינו יהודי. (תוספות ג'. ) ויש שתרצו, דהש"ס לא קאמר רק דלענין שבת פטור ומותר, ומכל מקום שאר איסור יש בזה, משום דיש סוברים דגם בחפצו של אינו יהודי אסור לכתחלה ליתן שיוציאנו לחוץ מפני הרואים, (הרא"ש) כמ"ש בסימן שכ"ה, ועל פי זה הם דברי הטור והשולחן ערוך ע"ש.

ולעניות דעתי נראה, דדינים אלו מיירינן בשוגגין - ולענין חיובא דחטאת. והרי כל חיובא ופטורי דשבת, סתמא אשוגג קאי, כדמוכח ממשנה דכלל גדול דתנינן 'אינו חייב אלא אחת' או 'חייב על כל אחת ואחת', וזהו רק לענין חטאות ובשוגג, דבמזיד לא שייך, דאטו בתרי קטלי קטלינן ליה. וכיון דבשוגג לא שייך 'לפני עור' כלל כמובן, ולא אמרינן רק דבכהני גווני חייב זה האחד לגמרי והשני פטור לגמרי, ובכהני גווני שניהם פטורים אבל איסור דרבנן עשו בשוגג. אבל אין זה ענין ל'לפני עור'. (הדינים שכתב המג"א סק"ד אין להם שייכות בהלכות שבת ע"ש).

סימן שמז סעיף י

בירושלמי ריש שבת אומר, דאימתי חייב בנותן לתוך ידו של חבירו העומד ברשות אחר - דוקא כשידו של חבירו הוא למטה מי' טפחים. אבל למעלה מי' הוא מקום פטור ברשות הרבים, ולכן בהוצאה בכהני גווני אינו חייב למעלה מי', וכן כתב התוספות (ה'. ד"ה 'כאן' ע"ש) והרשב"א. וזה לשון הירושלמי: "והוא שתהא ידו של עני העומד ברשות הרבים בתוך עשרה לקרקע, ע"ש.

ואף על גב דבמעביר קיימא לן, דאפילו למעלה מעשרה חייב, שכן משא בני קהת, מכל מקום כשהניח שם ודאי פטור. (עיין מ"מ ריש פרק י"ג שכתב שיש חולקין, וכן כתב המג"א, ולא ידעתי מי הם החולקים).

סימן שמז סעיף יא

קיימא לן דעקירת גופו כעקירת חפץ והנחת גופו כהנחת חפץ. (ג'.) כלומר מי שהיה עומד באחת משתי הרשויות, ונתן עליו חבירו משא או שנתן בידו או על כתפו, ויצא באותו החפץ לרשות השני ועמד שם - חייב, אף על פי שלא עקר החפץ ולא הניחו, משום דבזה שעקר גופו אחרי שהטעינו הוה כעקירת חפץ, וכשעמד ברשות השני הוה כהנחת חפץ.

ולפיכך אם חבירו לא הטעינו בשעה שעמד אלא בעת הילוכו, לא הוי עקירה. וכן אם לא עמד ברשות השני אלא נכנס ויוצא כל היום כולו ועד שתחשך לא עמד, אין כאן הנחה. ואפילו אם עמד כדי לתקן המשא אין זה עמידה אלא כשעמד לנוח.

סימן שמז סעיף יב

ולכן אמרו חז"ל (ה':):

"תוך ד' אמות - עמד לפוש פטור, לכתף חייב. חוץ לד' אמות - עמד לפוש חייב, לכתף פטור."

כלומר בתוך ד' אמות כשעמד לנוח והוי הנחה, הרי לא טילטל ד' אמות כאחד. אבל כשעמד לתקן משאו דאינה הנחה - חייב, שזה אינו הפסק. ולאחר ד' אמות כשעמד לנוח, הוה הנחה - וחייב, שהרי הוציא ד' אמות. ולתקן משאו פטור כמ"ש.

ועוד אמרו (קנ"ג:)

"היתה חבילתו מונחת לו על כתפו מערב שבת וקידש עליו היום, רץ תחתיה עד שמגיע לביתו ושם יזרוק המשא כלאחר יד."

ודוקא כשירוץ, אבל אם ילך לאט - קרוב לבא לידי איסור תורה, והיינו שיעמוד כרגע ולא ירגיש והוי הנחה ואחר כך עקירה. אבל כשירוץ יש לו היכר. (מרמב"ם פרק י"ג הלכה ט' מבואר דבהולך לאט ודאי חייב ע"ש, ולשון הש"ס לא משמע כן וכן פירש רש"י. ואולי הרמב"ם לאו בדווקא קאמר ודו"ק).

סימן שמז סעיף יג

כתב הרמב"ם פרק י"ג דין י"א:

"היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח על הארץ, והגביה הקצה האחד והיה הקצה השני מונח בארץ והשליכו לפניו, וחזר והגביה הקצה השני שהיה מונח בארץ והשליכו לפניו על דרך זו, עד שהעביר החפץ כמה מילין - פטור, לפי שלא עקר החפץ כולו מעל גבי הארץ. ואם משך החפץ וגררו מעל הארץ, מתחלת ד' לסוף ד' - חייב, שהמגלגל עוקר הוא" עכ"ל.

כלומר, שגורר ומגלגל הוי זה עצמו עקירה והנחה. ולכן אם מגלגל חבית ברשות הרבים ד' אמות או מגלגלו מרשות לרשות - חייב. (תוספות ח': ד"ה 'לא') וכן תיבה עגולה, אבל מרובעת - פטור, דאי אפשר שלא תהא נחה קצת. (שם) ואף על גב דכן דרכו להוליכו בענין כזה, וכן בקנה או רומח אף שדרכו להוליכו בענין זה מפני כובדו - מכל מקום פטור (שם).

סימן שמז סעיף יד

עוד כתב:

"עקר החפץ מזוית זו לזוית אחרת להניחו שם באותו בית, ונמצא זה העקירה עקירה מותרת, ונמלך בדרך והוציאו לרשות שנייה - פטור, מפני שלא היתה עקירה ראשונה לכך, ונמצאת כאן הנחה בלא עקירה. וכן העוקר חפץ והניחו על חבירו כשהוא מהלך, ובעת שירצה חבירו לעמוד נטלו מעל גבי חבירו - הרי זה פטור, שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה" עכ"ל.

וזהו פטור אבל אסור, כמ"ש בסעיף ח'.

סימן שמז סעיף טו

עוד כתב:

"הזורק חפץ מרשות לרשות, או מתחלת ד' לסוף ד' ברשות הרבים, וקודם שינוח קלטו אחר בידו או קלטו כלב או נשרף - פטור, מפני שאין זו הנחה שנתכוין לה. לפיכך, אם נתכוין בשעת זריקה לכך - חייב.

הזורק חפץ מרשות לרשות, והיה קשור בחבל ואגדו בידו, אם יכול למשוך החפץ אצלו - פטור, שהרי אין כאן הנחה גמורה, ונמצא כמי שעקר ולא הניח.

הזורק ונחה בתוך ידו של חבירו, אם עמד חבירו במקומו וקבלה - חייב הזורק, שהרי עקר והניח. ואם נעקר חבירו ממקומו וקבלה - פטור. (שהרי לא כיון לזה)

זרק ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקבלו בידו ברשות אחרת או חוץ לד' אמות - פטור (כאילו) [כאלו] נעקר אחר וקבלו, שאין ההנחה הגמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה" עכ"ל. וזה לא הניח שירוץ החפץ להמקום שהיתה כונתו בעת העקירה. ובגמרא (ה'.) הוה זה בעיא דלא איפשטא.

ונראה דאם מתחלה כיון לכך, בעת שזרק שירוץ ויקבלו - חייב. (וכן מפורש מרש"י שם ד"ה 'כשני' ע"ש והרי יש כאן ההנחה לפי מחשבת העקירה).

סימן שמז סעיף טז

כתב הרמב"ם בפרק י"ד דין י"ט:

"זרק קנה או רומח מרשות היחיד ונתקע ברשות הרבים כשהוא עומד - פטור, שהרי מקצתו במקום פטור. (למעלה מעשרה) זרק כלי מרשות היחיד לרשות הרבים והיה אותו כלי גדול ויש בו ד' על ד' בגובה י' - פטור, מפני שכלי זה רשות היחיד גמורה, ונמצא כמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד" עכ"ל.

אבל היתה פחות מי' - חייב, ולא אמרינן דהיא כרמלית, דאין כרמלית בכלים כמ"ש בסימן שמ"ה. ויראה לי, דאף בכלי גדול אינו פטור רק בזורק, דהוה כזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. אבל במושיט כלי כזו לחבירו - חייב כשעמדו שניהם לאורך הרחוב. שהרי במושיט חייב מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים בכהני גווני, כמ"ש בסימן הקודם. (וכן מפורש מתוספות ח'. ד"ה 'רחבה' ע"ש היטב)

ופשוט הוא, דאם אינה רחבה ד' על ד' - חייב אף שגבוה עשרה, שהרי אינה רשות. אבל כשהיא גבוה למעלה מי' - פטור, שהרי הקצה העליון הוא באויר המקום פטור. ולכן אמרו חז"ל (שם) דאם היתה כלי עשויה מקנים, כגון כוורת וכיוצא בו, אפילו גבוה עשרה - פטור, דאי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מעשרה ע"ש, ואיני יודע למה השמיטה הרמב"ם.

סימן שמז סעיף יז

עוד כתב:

"בור תשעה ברשות הרבים ועקר חוליא מקרקעיתו והשלימו לי', (והניחו ברשות הרבים) אף על פי שעקירת החפץ ועשיית המחיצה באין כאחת - פטור, מפני שלא היתה המחיצה י' בתחלה. היה הבור עשרה, והשליך לה חוליא ומיעטה מי' - פטור, שהרי הנחת חפץ וסילוק המחיצה באין כאחת" עכ"ל, ובגמרא (צ"ט:) הוה בעיא דלא איפשטא ע"ש.

ודוקא חוליא, דמבטל לה שתהיה תמיד בבור - הוה סילוק מחיצה. אבל חפץ אחר - חייב, שהרי יטלה משם ואין כאן סילוק מחיצה. (גמרא שם) (ולא דמי להך דגיטין ע"ז: דאמרינן 'גיטה וחצרה באין כאחד' והוי גט, דבכאן בעינן רשות מתחלת העקירה וכן גם בסוף ההנחה ממש, ולא דמי לשם ודו"ק).

סימן שמז סעיף יח

עוד כתב:

"הזורק דף ונח על גבי יתידות ברשות הרבים ונעשה רשות היחיד, אפילו היה כלי על גבי הדף - פטור, שהרי עשיית המחיצה עם נוחת הכלי באין כאחת" עכ"ל. וזהו גם כן בגמרא שם.

ויש בזה שאלה במאי קמיירא, אם היתידות סמוכים ממש זה אצל זה בגובה י' ורוחב ד', הרי אין כאן עשיית מחיצה, שהרי מקודם היתה רשות היחיד. אלא ודאי שהיתידות רחוקות זה מזה, אם כן איך נעשה רשות היחיד על ידי הדף, הא הוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעים בה. (מ"מ בשם הרשב"א)

ואפשר לומר, דעד ג' טפחים מן הארץ יש מחיצות גמורות ולא יותר, אם כן ליכא כאן בקיעת גדיים, (ואולי זהו כונת התוספות שם ד"ה 'זרק' ע"ש) אבל מכל מקום לא הוה תחתיו רשות היחיד. (שם)

וצריך לומר, שיש שתי מחיצות גמורות של יתידות, וכשזורק הדף אמרינן 'פי תקרה יורד וסותם' (שם) והוה רשות היחיד. והרשב"א כתב דמיירא שהוא סמוך לרשות היחיד והוה כחורי רשות היחיד, שאין בקיעת גדיים מבטלת ע"ש, וצריך עיון.

ולעניות דעתי נראה, כגון שהיתידות סמוכין זה לזה אלא שאין גבוהין עשרה. ועל ידי עובי הדף נעשין גבוהין עשרה, וזהו שבאין כאחת עשיית המחיצה עם ההנחה.

סימן שמז סעיף יט

עוד כתב:

"בור שהוא עמוק י' ורחב ח' ברשות הרבים, וזרק מחצלת לתוכה (כן צריך לומר) (וחילק) [וחלק] הבור ברחבו לשנים - פטור, שהרי עם הנחת הכלי בטלו המחיצות, ונעשה כל מקום מהם פחות מד' על ד' " עכ"ל.

ודוקא כשמבטל המחצלת שתהיה שם לעולם. (מ"מ) והוא הדין אם זרקה על קרקע הבור ומיעטה מי' (שם).

הערות

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שמח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שמח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין הושיט ידו עם חפץ מרשות לרשות
ובו שישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו

סימן שמח סעיף א

היה עומד בחצר שלו, והוציא ידו מליאה פירות דרך חלון או פתח לרשות הרבים - אם הוציא בשוגג מותר לו להחזירה, ואם הוציא במזיד - אסור לו להחזירה, דקנסוהו שלא יחזירנה אלא יעמוד כך עד שתחשך. והקנס הוא מפני שהתחיל באיסור, דאלמלי היה מניחם ברשות הרבים, היה מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, לפיכך קנסוהו.

וזהו דוקא כשהוציא למטה מעשרה, אבל למעלה מעשרה הרי אין כאן אויר רשות הרבים, ואפילו הוציאה דרך מטה - מותר לו להחזירה דרך מעלה מי' (תוספות ג': ד"ה 'כאן' ע"ש)

עוד יש אוקימתא בגמרא (ג':) דאם הוציאה בשבת - התירו לו להחזירה, ואם הוציאה מבעוד יום - אסור לו להחזירה. והטעם, דעל פי רוב יהיה קשה לו להשהותה כך עד הלילה ושדי להו להפירות. ולכן בשבת כשיזרוק יבא לידי חיוב חטאת - לא רצו לקונסו. אבל מבעוד יום, שאף אם יזרוק לא יהיה חיוב חטאת, שהרי העקירה לא היתה בשבת - קנסוהו, ואם יזרוק מה בכך. (עיין מג"א דחיוב חטאת לאו דוקא שהרי במזיד יזרוק אלא איסורא).

סימן שמח סעיף ב

עוד יש אוקימתא בגמרא והיא האחרונה, דלא קנסו כלל, ומותר לו להחזירה. אך ההיתר הוא רק להחזירה לאותה חצר שעומד בה, אבל אם יש חצר אחרת הסמוכה לה - אסור להחזירה כדי שלא (תתקיים) [תתקיימה] מחשבתו שחשב להוציאם מזה החצר,ולכן כשיחזירם לחצר אחרת הרי נתקיימה מחשבתו, וגזור דילמא זימנא אחריתא שרו להו לרשות הרבים. (רש"י ד'. ד"ה 'מחשבתו' ועיין תוספות שם ד"ה 'ומאי', שכתבו דכשמפסיק רשות הרבים ביניהם חייב משום מושיט כשהם בדיוטא אחת ע"ש. ולפי זה מוכח דלא סבירא ליה כמ"ש בסימן שמ"ו סעיף ג' דמושיט הוא דוקא לחבירו ע"ש).

סימן שמח סעיף ג

והחילוק הזה הוא רק בשוגג, אבל במזיד אסור להחזיר אפילו לאותה חצר. וזה לשון הרמב"ם בפרק י"ג דין כ':

"שכח ופשט ידו והיא מליאה פירות והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצדה, ונזכר קודם שיכניס והרי ידו תלויה באויר רשות הרבים - מותר להחזירה אליו לחצירו. אבל להכניסה לאותה חצר השנייה - אסור, כדי שלא יעשה מחשבתו שחשב בשעת שגגה. ואם הוציא ידו במזיד הרי זה אסור להחזירה אצלו, אלא קנסו אותו שתהא ידו תלויה עד שתחשך" עכ"ל.

ולא חילק בין מבעוד יום בין משחשיכה, משום דסבירא ליה דלאוקימתא אחרונה לא סבירא ליה כהאוקימתא הקודמת. אבל יש חולקין בזה וסבירא ליה דמשחשיכה לא קנסו מטעם שבארנו בסעיף א', ורבינו הב"י הביא שני הדיעות.

ופשוט הוא דהרמב"ם מיירי בלמטה מעשרה, והרי זהו כמו שהזכיר בפירוש, שהרי כתב 'שתלויה באויר רשות הרבים', ואין רשות הרבים למעלה מי', וכן כתב הטור והשולחן ערוך ע"ש.

סימן שמח סעיף ד

אמנם מדברי הרמב"ם מתבאר, דדוקא כשהיתה כוונתו להכניסה לחצר שבצדה, דבזה שייך לומר נתקיימה מחשבתו. אבל מרש"י אינו מתבאר כן, והוא מפרש נתקיימה מחשבתו - שכיון להוציאם מחצר זה ע"ש, וכן מבואר מדברי הטור והשולחן ערוך.

וכתב רבינו הב"י: "במה דברים אמורים - כשהוציאה לרשות הרבים. אבל הוציאה לכרמלית - מותר להחזירה בכל גווני" עכ"ל.

דאם לא כן, ה"ל גזירה לגזירה. (ב"י) ודוקא בשוגג אבל במזיד דהטעם משום קנס, גם בכרמלית קנסוהו. (מג"א) ומתוספות שם משמע, דגם בשוגג ובכרמלית גזרו ע"ש. (וכן משמש מתירוץ הש"ס 'כאן מבעוד יום', והרי בכהני גווני אין איסור תורה, ומכל מקום קנסו, ועיין מג"א סק"ג ודו"ק).

סימן שמח סעיף ה

כתב הרמב"ם (שם):

"המתכוין לזרוק ח' אמות ברשות הרבים ונח החפץ בסוף ד' - חייב, שהרי נעשה כשיעור המלאכה ונתקיימה מחשבתו, שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף ח' עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל הח'. אבל אם נתכוין לזרוק ד' וזרק ח', שנח החפץ בסוף ח' - פטור, לפי שנח במקום שלא חשב שתעבור בו וכל שכן שתנוח. לפיכך אם חשב בעת זריקה שינוח החפץ בכל מקום שירצה - חייב" עכ"ל.

ולגירסת רש"י ופירושו, (צ"ז: ד"ה 'ולאו היינו') גם בנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' - פטור, אם לא אמר 'כל מקום שתרצה תנוח', שהרי נתכוין שתנוח לסוף ח' דוקא. ע"ש

והרמב"ם סבירא ליה דזה לא הוי קפידא, כיון שעברה סוף ד'. ואולי גם להרמב"ם אין החיוב רק כשעברה תוך ג' סמוך לארץ, דכמונח דמי, אך הרמב"ם הא מצריך גם תוך ג' הנחה על גבי משהו כמ"ש שם. ודעת רב האי גאון כרש"י ז"ל (מ"מ).

סימן שמח סעיף ו

עוד כתב:

"זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות - פטור. זרק חוץ לד' אמות ונתגלגל לתוך ד' אמות, אם נח על גבי משהו חוץ לד' אמות ואחר כך נתגלגל ונכנס לתוך ד' אמות - חייב, ואם לא נח כלל - הרי זה פטור" עכ"ל.

וכן אם הרוח אחזתו משהו, הוה כנח על גבי משהו. (גמרא ק'. ועיין מ"מ מ"ש בשם הרשב"א וצריך עיון).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שמט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שמט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שיש לכל אדם ד' אמות ברשות הרבים
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו

סימן שמט סעיף א

כתב הרמב"ם פרק י"ב דין ט"ו:

"מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתך ד' אמות על ד' אמות שהוא עומד בצדן, ויש לו לטלטל בכל המרובע הזה, ובאמה שלו מודדין. ואם היה ננס באיבריו נותנין לו ד' אמות כבינונית של כל אדם. ומפי הקבלה אמרו, שזה שנאמר בתורה 'שבו איש תחתיו' - שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה, שהוא אורך של כל אדם כשיפשוט ידיו ורגליו, ובו בלבד יש לו לטלטל" עכ"ל.

הדרש הזה הוא בעירובין (מ"ח.) ורבי מאיר אומר כן, דאמה כדי לפשוט ידיו ורגליו. אבל ר' יהודה אומר, דאמה הרביעית הוא כדי ליטול חפץ ממרגלותיו וליתנו למראשותיו. ואומר שם, דלרבי מאיר הוויין ד' - מורווחות, ולרבי יהודה - מצומצמות, ע"ש.

ואף על גב דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, מכל מקום לא חש הרמב"ם להעתיק רק דברי רבי מאיר שנוטים יותר לפשטיותו, ולדינא אין נפקא מינה אם טעם זה אם טעם זה.

ואף על גב דאמרינן שם דלרבי יהודה הוה ד' אמות מצומצמות ולרבי מאיר מורווחות, זהו וודאי כן הוא, ומדלא הזכיר הרמב"ם מורווחות, ממילא דהוויין מצומצמות. (עיין כ"מ שכתב דהרמב"ם פירושו להיפך, דלרבי מאיר הם מצומצמות. ולא ידעתי למה נדחוק לומר שפסק כרבי מאיר נגד כללי הש"ס. ואף שהרי"ף גורס כמ"ש הכ"מ, מכל מקום להרמב"ם נוח לומר יותר כרש"י וכמ"ש, ולהרי"ף באמת צריכין להיות מורווחות ודו"ק)

סימן שמט סעיף ב

והנה לדעת הרמב"ם, מותר לכתחלה לטלטל בתוך ד' אמות אלו. וכן מבואר מלשון הטור והשולחן ערוך שכתבו: 'כל אדם יש לו ד' אמות ברשות הרבים שיכול לטלטל בהן'.

אבל הראב"ד השיג עליו, דזה לא הותר רק ביצא חוץ לתחום שאסור לזוז לו מד' אמותיו, או ששבת בהן, דהוה ליה אצלו מקום קביעות, אבל בלא זה - לא הותר. וטעמו נראה, דבקל יכול לבא לידי איסור תורה להוציא חוץ לד' אמות.

ובמשנה דעירובין (מ"ה.) הוזכר דין זה, במי שלא קנה שביתה ואין לו רק ד' אמות. והרמב"ם סבירא ליה, מדאמרו חז"ל בריש מי שהחשיך, דלטלטל פחות פחות מד' אמות משך גדול לא הותר רק במקום פסידא ע"ש, שמע מינה דבתוך ד' אמותיו הותר לגמרי, ולא חיישינן שיוציא חוץ לד' אמות, דכיון דאין לו רק מקום אחד, מוזהר זהיר בזה.

סימן שמט סעיף ג

וזה שכתב - 'שהוא עומד בצידן', כוונתו דאין הד' אמות שנים לכל צד והוא באמצען, כמו שיש במשנה שם מי שסובר כן, אלא ד' אמות לאיזה צד שירצה. וכשברר לו לצד זה אינו יכול לברור לצד אחר, אלא אם כן הניח מקום זה ובא למקום אחר, דבכל מקום שהוא יש לו ד' אמות אלו.

וזה שכתב ד'מודדין באמה שלו' - זהו מן המרפק, שקורין עלינבויגי"ן, עד ראש האצבע האמצעי, שהוא ארוך מכל האצבעות ונקרא אָמה, ועל שמו נקרא מדה זו אמה. ואם הוא ננס באיבריו, כלומר שמדת איבריו קטנים לפי מדת גופו, ולא יספיק לו אמה שלו, נותנין לו אמה בינוני.

וכבר בארנו, שזה לפי מדת מדינתינו רוסיא י"ב ווייערסקע"ס, וד' אמות הם מדת סאזע"ן או קלאפטע"ר דמדינתינו, וג' ארשי"ן דמדינתינו הם ד' אמות שבגמרא כמו שבארנו בחושן משפט סימן רי"ח ע"ש.

וביו"ד ריש סימן ר"א בארנו, דמדת אדם בינוני שהוא ג' אמות כמ"ש זהו לפי מדה שלנו שני ארשי"ן וארבעה ווייערסקע"ס, וכן המלכות משערת עד היום, ושהמדה הזו עם הראש ע"ש. (התוספות בעירובין מ"ח. ד"ה 'גופו' כתבו שזהו בלא הראש, אבל הרמב"ן והרשב"א חלקו עליהם, ושם ביורה דעה בארנו בזה בס"ד).

סימן שמט סעיף ד

וכתב עוד:

"דלפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ד' אמות, וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו, אפילו הן מאה ואפילו החפץ הולך כמה מילין בשבת - מותר, מפני שכל אחד לא טלטל אלא בתוך ד' אמות שלו" עכ"ל, וכן כתב הטור.

וגם בזה כתב הראב"ד דלא התירו אלא במקום הדחק, ובוודאי כן הוא, דהא אוושי מילתא. וגם הרמב"ם בהכרח שכוונתו כן הוא, שהרי דבר זה אין עושין אלא מפני הכרח גדול. אך יש מהפוסקים שחולקים לגמרי בדין זה ואומרים שאין הלכה כן. (הרז"ה והרא"ש לדעת הרי"ף בעירובין צ"ה.)

ודע, דאפילו להמתירין יש ליזהר שהחפץ לא יוצא מתחום בעליו, או בחפץ של הפקר דאין קונה שביתה כמ"ש בסימן ת"א.

ולכל הדיעות, אסור להוליך חפץ פחות פחות מד' אמות, ואפילו בין השמשות ואפילו בכרמלית, משום דאדם אחד קרוב מאד שיטעה ויוציא חוץ לד' אמות, דבאנשים הרבה כל אחד יזכיר לחבירו ולא באדם אחד, ולכן גזרו על זה אפילו בין השמשות. ויש מי שאומר, דבכרמלית ובין השמשות דתרתי לקולא מותר. (ט"ז)

ופשוט הוא דכל זה ברשות הרבים עצמו או בכרמלית, אבל מרשות היחיד לכרמלית וכל שכן לרשות הרבים, לא שייך תוך ד' אמות, דמיד שמוציא מרשות לרשות - חייב, ולפי שיש טועין בזה כתבתיו (שם).

סימן שמט סעיף ה

היו שני בני אדם שיש לכל אחד ד' אמות, ומקצת אמותיו של זה מובלעים בתוך מקצת אמותיו של חבירו, כגון שיש ביניהם ו' אמות, וממילא דבהשני אמות האמצעיות מותרין שניהם לטלטל - מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא כל אחד מתוך שלו לתוך של חבירו.

והרבותא בזה, דלא גזרינן - כיון שהם ביחד ישתמש זה במקום השני מתוך שרואה שהשני משתמש ואוכלים ביחד, מכל מקום לא גזרינן.

ואם היו ג' והאמצעי מובלע ביניהם, כגון שבין שני החצונים יש ח' אמות, וממילא דהאמצעי יש לו שני אמות בשל זה ושנים בשל זה, האמצעי מותר להשתמש עם כל אחד (מהחיצונים) [מהחצונים] בהשני אמות שלו המובלעים אצל כל אחד (מהחיצונים) [מהחצונים].

ובזה יש רבותא יותר, אף על גב דמשמש עם שניהם, ושנים (החיצונים) [החצונים] אסורים זה עם זה, ויש כאן ריבוי אנשים וריבוי תשמישים, והרי יש לגזור שאחד מהם יטעה וישתמש במקום האסור לו, ובפרט האמצעי שמשתמש עם שניהם בנקל לו לטעות, ומכל מקום לא גזרינן. ואף על גב דבחצירות בכהני גווני גזרינן, כמ"ש בסימן שע"ח, זהו מפני שבשם ריבוי אנשים, אבל בכאן לא גזרו. (גמרא מ"ח.)

סימן שמט סעיף ו

וכתב הרמב"ם:

"הואיל ויש לו לאדם לטלטל בכל המרובע שהוא ד' אמות על ד' אמות, ונמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה ה' אמות וג' חומשי אמה, לפיכך אין המעביר או הזורק חייב עד שיעביר חוץ לחמש אמות וג' חומשי אמה. וכל מקום שאמרנו מתחלת ד' לסוף ד', או המעביר ד' אמות ברשות הרבים חייב - הוא מתחלת האלכסון של ד' אמות עד סופו, ואם העביר פחות מזה פטור.

נמצא כאן ג' מדות. כיצד - העוקר חפץ ממקום זה ברשות הרבים והניחו במקום אחר ברשות הרבים, אם היה בין שני המקומות עד ד' אמות - מותר. היה ביניהן יתר מד' אמות ועדיין הן בתוך ה' אמות וג' חומשי אמה - פטור. היה ביניהם ה' אמות וג' חומשי אמה בשוה - הרי זה חייב, שהרי העביר החפץ חוץ לאלכסונו של מרובע" עכ"ל.

סימן שמט סעיף ז

ורבים הקשו עליו, דמנליה לעשות חילוקים אלו. אך האמת, מדאמרו בגמרא 'המעביר ד' אמות ברשות הרבים - אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן' (עירובין נ"א.) מבואר דלענין חיוב כן הוא, אבל לענין איסור אין צריך האלכסון, (מ"מ) והנה כדעת הרמב"ם כן גם כן דעת רש"י ור"ת והרשב"א ז"ל.

ויש מהפוסקים דסבירא ליה, דלא אמרו 'הן ואלכסונן' - אלא כשמעביר לאלכסון העולם, אבל בצד השוה - חייב בד' אמות, וזהו דעת הרשב"ם בתוספות שם והרמ"ך. (כ"מ) ולדעת הרמב"ם, אין זה ענין לשיעורי ד' טפחים ברשות היחיד, דבזה לא שייך אלכסון. ודעת ר"ת, דגם בזה צריך אלכסון, וכבר כתבנו זה בסימן שמ"ה סעיף י"ב ע"ש. (בעירובין שם משמע להדיא הטעם משום פיאות - 'כזה יהיו כל שובתי שבת', וכן פירש רש"י ע"ש. והרמב"ם נתן טעם אחר ואולי כוונתו טעם על הפסוק).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שנ

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שנ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

העומד ברשות זה ומוציא ברשות אחר
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן שנ סעיף א

כבר נתבאר בסימן שמ"ז סעיף ז', דידו של אדם הפשוטה לרשות אחר - נדונית כפי הרשות שהיד פשוטה שם, ולא אמרינן ידו בתר גופו גרירא להיות (נידונת) [נדונית] כהרשות שהגוף עומד שם.

לפיכך, עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד ע"י פשיטות יד כמה שירצה, או עומד ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים, שנוטל ממקום זה ומניח במקום זה. ובלבד שלא יעביר ד' אמות, ואם העביר ד' אמות - חייב

וברמב"ם ריש פרק ט"ו כתוב: "ואם הוציא - פטור, מפני שהוא ברשות אחרת" ע"ש.

ודברים תמוהים הם, מה לנו מה שהוא ברשות אחרת, והרי ידו (נידונת) [נדונית] כהרשות שהיא פשוטה לשם. ואי משום שמעביר דרך עליו, הלא קיימא לן גם כן דחייב, וכמו שפסק הרמב"ם עצמו בפרק י"ב סוף דין י"ד, והש"ס בעירובין (צ"ט.) מדמי זה לזה ע"ש. וכבר השיגו הראב"ד, והמגיד משנה כתב שטעות הוא, ומצא במקצת ספריו שהגירסא 'חייב' ע"ש. (ולפי זה צריך לומר, אף על פי שהיא ברשות אחרת)

סימן שנ סעיף ב

הדין הקודם היא משנה בעירובין (צ"ח:). עוד שנינו שם:

"לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד - אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה."

ומוכח בגמרא, דהטעם הוא משום דגזרינן שמא יביא הכלי אצלו לרשות שהוא עומד בה, ונמצא שיוציא מרשות לרשות. ופריך הש"ס, למה בדין הקודם לא גזרו, ואיך התירו לעמוד ברשות זה ולטלטל ברשות אחר ולא הצרכנו שיכניס ראשו ורובו. ומתרץ הש"ס, דבחפצים הצריכין לו, כמו מים או שארי משקין, גזרו שמא יכניס, מה שאין כן בסתם חפצים כבדין הקודם - לא גזרו.

וזהו מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך, אבל מאחד מהם לכרמלית או מכרמלית לתוכן - מותר לעמוד כאן ולשתות ברשות השני בהכנסת ראשו בלבד, אף על פי שלא הכניס רוב הגוף, דבכרמלית לא חששו שמא יביאם אצלו, דאפילו יביאם, ליכא איסור דאורייתא, ולא גזרו גזירה לגזירה.

אבל ראשו מוכרח להכניס למקום שתייתו, דאם לא כן, הרי יונח בפה שעומד ברשות האחר ומטלטל להדיא מרשות הרבים לכרמלית, או מרשות היחיד לכרמלית, או להיפך.

סימן שנ סעיף ג

ויש מהפוסקים שפירשו, דחפצים הצריכים לו אינו מפני המשקה בלבד, דלזה בלבד לא היינו חוששים שמא יביאם אצלו, אלא מיירי בכלים נאים וגם שותה בהם, בזה גזרו שמא יביאם אצלו.

אבל בכלים נאים שאינו שותה בהם, או שותה בכלים שאינם נאים - לא חששו ולא גזרו, ודי בהוצאות ראשו בלבד בלא רובו, אלא אם כן שותה בכלים נאים.

וזהו דעת הרמב"ם שם שכתב: "במה דברים אמורים שהיה שותה בכלים נאים וכו'" ע"ש. (וטעמו נראה, דאם לא כן, הווה ליה לומר 'שתייה שאני'. ואם תלוי רק בכלים נאים, למה לו לצייר בשתייה, אלא וודאי תרתי בעינן. ודיעה ראשונה היא דעת רש"י ותוס' והרא"ש והטור, ולדבריהם יש לומר דהכי קאמרינן, (בחפצים) [בחפיצים] הצריכין לו כמו מים או שארי (חפצים) [חפיצין] שצריכין לו ודו"ק).

סימן שנ סעיף ד

ויש בזה שאלה, מאי קמדמי הש"ס דין השני לדין הראשון, והא בדין השני מוכרח להכניס ראשו ורובו למקום ששותה, שהרי המשקין נכנסים להמעיים, ואם המעיים לא יהיו ברשות שהמים שם, הרי עושה עקירה ברשות היחיד והנחה ברשות הרבים או להיפך.

והתשובה בזה, דודאי אם המשקין היו הולכים במישור להמעיים, לא הוה קשה ליה. אמנם המשקין הרי הם מקודם בפיו, ומפיו יורדין למעיים, ופיו הרי הוא מקום פטור שאין בו רוחב ד', והוה עקירה ברשות היחיד והנחה במקום פטור, ואחר כך עקירה ממקום פטור והנחה ברשות הרבים.

ואף על גב דלכתחלה אסור לעשות כן, כמ"ש בסימן שמ"ז, זהו מפני דחיישינן שמא לא יניח במקום פטור, אבל בשתייה, הא אי אפשר להיות באופן אחר. ומזה דן הש"ס, דטעם האיסור הוא רק שמא יביאם אצלו, ולכן מקשה מאי שנא מדין הקודם. (רש"י ע"ש)

ואף על גב דלא חשבינן פיו למקום פטור, כיון דאחשביה כמו שנכתב בסימן שמ"ז סעיף ד' ע"ש, זהו כשפיו הוא במקום שכל הגוף שם. אבל בכאן שפיו הוא במקום ששותה, והגוף ברשות אחר, מיחשב פיו כמקום פטור (רא"ש שם סימן ו') כמו שיתבאר הטעם.

סימן שנ סעיף ה

דהנה, הא דאמרינן 'מחשבתו משוי ליה מקום' - הכונה הוא משום דאותו הדבר בטל להרשות העומד שם, והוי כהרשות עצמו שיש בו מקום ד'. וזהו בדבר שאין לו קביעות, כמו אדם ושארי בעלי חיים או כלים המטלטלים. אבל דבר שיש לו קביעות - לא אמרינן מחשבתו משוי ליה מקום, משום דאינו בטל להרשות מפני קביעותו.

ולכן בריש פרק הזורק אמרינן, על אורגי יריעות שזרקו בוכיאר ביריעה, ופריך והא במקום פטור קאזלי ע"ש. וקשה, הא מחשבתו משוי לה מקום. אך התירוץ הוא, כיון דהוי דבר של קביעות, לא מהני זה כמו שנאמר. (תוס' סוף פרק הזורק ד"ה 'והוציאו' ומהרש"א שם)

ולפי זה אתי שפיר, דאם פיו עומד במקום שהגוף עומד - שפיר אמרינן ד'מחשבתו משוי ליה מקום'. אבל כשפיו הוא ברשות אחר מגופו, אי אפשר לומר שיתבטל למקום שהוא שם, שהרי הגוף שהוא ברשות אחר לא יניחנו להתבטל להרשות שפיו שם, ואם כן ממילא דהוי מקום פטור. (זהו כונת הרא"ש ועיין ק"נ שם)

ולכן לענין הדין שלא ירוק יתבאר, ד'מחשבתו משוי ליה מקום', מפני שפיו וגופו עומדין ברשות אחד. (ועיין מג"א סק"ב) ואף על גב, דבידו הפשוטה לרשות אחר חשבינן לה כמקום ד', אף שהגוף הוא ברשות אחר, כמ"ש שם בסימן שמ"ז, ידו שאני, דהיא עצמה חשובה כד' על ד' מטעם שבארנו, שם וכן אמרו חז"ל (שבת ה'.) "ידו של אדם חשובה כד' על ד'", ולאו מטעם 'מחשבתו משוי ליה מקום'. (והמג"א סק"ב הקשה מזה וטרח לחלק משום דהחפץ היתה בידו מקודם ע"ש ודבריו תמוהים דמה ענין זה לזה ודו"ק) (עיין תוס' עירובין כ'. וזהו קודם דמסקינן דידו חשובה).

סימן שנ סעיף ו

וכיון דעומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים או להיפך, לפיכך מותר לעמוד ברשות הרבים ולהושיט ידו לרשות היחיד וליטול מפתח לפתוח הפתח, ולא חיישינן שמא יביא המפתח אצלו.

וכן כשרוצה לנעול ביתו, יכול לצאת לרשות הרבים ולנעול במפתח את ביתו, ויניח שם המפתח באיזה מקום ברשות היחיד, ולא חיישינן שמא יטלנו להוליכו ברשות הרבים. (ואין לשאול דהא בסימן שמ"ו סעיף י' לא התרנו זה רק בכרמלית, זהו לענין להביא אצלו המפתח, כמבואר שם, והכא הוי רק לנעול ולפתוח ולהניח שם המפתח)

סימן שנ סעיף ז

לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד, וכן לא ירוק. ואם השתין או רק - חייב חטאת, שהרי עקר מרשות היחיד והניח ברשות הרבים או להיפך. ואף על גב דמקום השתן אינו מקום ד', וכן פיו אינו מקום ד', אך מחשבתו משוי ליה מקום ד', כמ"ש בסימן שמ"ז סעיף ד', דכיון דפיו ומקום השתן עומדים במקום שהגוף עומד, אמרינן מחשבתו משוי ליה מקום, כמ"ש.

וכן לא יעמוד בכרמלית וישתין לרשות היחיד או לרשות הרבים, או מהם לכרמלית, שהרי מטלטל מכרמלית לרשות היחיד ולרשות הרבים או להיפך. ואפילו אם הוציא פיו ואמתו לחוץ - אסור להשתין או לרוק, שהרי נעקרו מגופו העומד ברשות אחר.

ולא דמי לשתייה, דבשם מונח בפיו מקודם ואחר כך נכנס למעיים. אבל השתן אינו מתעכב בפי האמה כלל, אלא הולך מגופו לחוץ, וכן הרוק. אך בזה אינו חייב חטאת דהיא בעיא דלא איפשיטא בעירובין. (צ"ט.)

וכן ההולך ברשות הרבים ונאסף רוק בפיו, יש אומרים שלא יהלך ד' אמות עד שירוק, דכיון דצריך להשליך הרוק נחשב כמשוי, וזהו דעת הטור. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה שם, פסק דאין הלכה כן ע"ש, וכן כתב הרע"ב שם.

ונראה מהש"ס שם, דבכיחו וניעו וודאי אסור כשנתלשו ומונחים בפיו ע"ש. (אך אינה ראיה גמורה דהתם הכל אליבא דר"י, והם פסקו דלא כר"י, והגם דכיחו וניעו לא הוזכרו במשנה, מכל מקום מי יימר דגם בזה לא נחלקו חכמים עליו. ומכל מקום יש להחמיר, כיון דהטור פוסק כר"י גם ברוק, ובש"ע הובא דיעה זו, ודאי דיש ליזהר בזה. אך אצלינו דאין רשות הרבים אולי הכל מודים ודו"ק).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שנא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שנא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין צינור ומזחילה לקלוט מהם
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן שנא סעיף א

כתבו הטור והש"ע:

"לא יעמוד אדם ברשות הרבים ויחבר ידו למזחילה, שהוא צנור ארוך מונח לאורך הגג בתוך ג' טפחים סמוך לגג, ולקבל המים ממנו, שכיון שהוא בתוך ג' סמוך לגג - חשוב כגג. ואסור - בין אם הוא למעלה מעשרה או למטה מעשרה. אבל מותר לקלוט מן האויר, אפילו אם ידו הוא תוך ג' למזחילה.

היתה מזחילה בולטת ג' מן הגג, וכן סתם צנור שבולט ג', יכול לחבר ידו אליה ולקבל המים. וכגון שאין בהם ד' על ד', והן למטה מעשרה. אבל אם יש בהן ד' על ד', או אפילו אין בהן ד' על ד' והן למעלה מעשרה - אסור" עכ"ל.

ביאור הדברים כן הוא:

סימן שנא סעיף ב

דהנה, המזחילה הגדולה מונחת לאורך הכותל סמוך לגג, על פני כל אורך הגג, והוא סמוך לגג בפחות מג' טפחים, והוי דינו כגג, והוא רשות היחיד. ואם יקבל המים ממנו - הוי כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית, במקום שאין רשות הרבים.

ואין חילוק בין אם המזחילה למעלה מי' או למטה מי', כיון שכל דין גג עליה, אם כן אפילו למטה מי' הוה רשות היחיד. וזהו כשמחבר ידו ממש להמזחילה וקולט המים, אבל אם אינו מחבר ידו אליה, אלא קולט המים מן האויר - הרי אינו קולט מרשות היחיד אלא מאויר, ואם הוא למעלה מי' - הוי האויר מקום פטור, ואם הוא למטה מי' - הוה רה"ר, ומטלטל מרה"ר לרה"ר בתוך ד' אמות.

ואפילו בקולט סמוך לג' למזחילה, לא אמרינן 'כל פחות מג' כלבוד דמי', והוה כקולט מהמזחילה עצמה, דהא על כל פנים אינו מוציא מרשות היחיד ממש, ואין בחיוב הוצאה אלא במוציא ממש מרשות היחיד. (ט"ז סק"א) ויש אוסרין בפחות מג', וסבירא ליה, דהוה כקולט מהגג ממש. (שם בשם הר"י)

ואין חילוק בזה כמה היא המזחילה, דלענין ליטול ממנה - אסור אפילו היא פחות מגבוה י' ורוחב ד', כיון שיש לה דין הגג, ומן האויר מותר - אפילו בגבוה י' ורוחב ד'. וכן המים הנוטפין מהגג עצמו - מותר לקולטן מן האויר, בין שקולטן למעלה מי' ובין שקולטן למטה מי', דהאויר שלמעלה מי' הוא מקום פטור, ושלמטה הוא רשות הרבים או כרמלית. (הגר"ז) ורק בפחות מג' סמוך לגג - אסור, לה'יש אוסרין'. (ודעת היש אוסרין לא הובא בטור וש"ע ע"ש).

סימן שנא סעיף ג

וזהו הכל, כשהמזחילה היא סמוך לגג בתוך ג'. אבל אם היא מופלגת ג' טפחים מן הגג, וכן צנור שהוא יוצא ג' טפחים מופלג מן הגג - אין עליהם דין גג כלל, ונחשבים כרשות בפני עצמו. ולכן אם אין בהם ד' על ד' - הוה מקום פטור, ויכול לחבר ידו אליו וליטול המים. אבל כשיש בהן ד' על ד' - הוי כרמלית, ואסור לקבל ממנו אם לפניו הוי רשות הרבים, אבל כשלפניו הוי כרמלית מותר.

אך אימתי מותר, באין בו ד' על ד' כשהוא למטה מעשרה, אבל למעלה מעשרה - אסור, אף על גב דגם למעלה מי' הוי מקום פטור, מכל מקום בלמעלה מי' גזרינן שמא יהיה גם רוחב ד' ויטלטל ממנו לרשות הרבים, דאז יטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים. ואפשר, דבכרמלית לא גזרו בכהני גווני, דהוא כגזירה לגזירה וצ"ע, ויש להתיישב בזה.

סימן שנא סעיף ד

ואין לשאול, הא אף אם תהיה גבוה י' ורחבה ד' לא תהיה רשות היחיד, מפני שהיא באויר, והוה לה 'מחיצה שהגדיים בוקעים בה', דיש לומר, דכיון שהיא טפילה להגג, אף על גב שהיא רחוקה ג' - מכל מקום נחשבת כחורי רשות היחיד, דכרשות היחיד דמי. ובחורי רשות היחיד לא שייך 'גדיים בוקעים', כיון שהיא טפילה להרשות היחיד, וכמ"ש בסימן שמ"ה.

ודע דכל זה הוא לשיטת רש"י ותוס' וגירסתם בעירובין (צ"ט:) ע"ש, אבל הרי"ף והרמב"ם בפרק ט"ו דין ג' יש להם גירסא אחרת כמו שיתבאר בס"ד.

סימן שנא סעיף ה

וזה לשון הרמב"ם:

"עומד אדם ברשות הרבים, וקולט מן האויר מן המים המקלחים מן הצנור או מן הכותל ושותה, ובלבד שלא יגע בצנור או בכותל ויקלוט מעל גבן.

ואם נגע - אם היה מקום שנגע בו למעלה מי' בפחות מג' סמוך לגג - הרי זה אסור, שנמצא כעוקר מעל הגג שהוא רשות היחיד. וכן אם היה בצנור ד' על ד', בין שהיה הצנור בתוך י' בין שהיה למעלה מי', וקלט ממנה מים - הרי זה אסור. ולמה אינו חייב, מפני שלא נחו המים, אלא הרי הן נזחלין והולכין" עכ"ל.

ונמצא, דהרמב"ם חולק על שיטת רש"י ותוס' בג' דינים:

• האחת - דלהרמב"ם לא משכחת איסור דאורייתא בשום פנים, לפי שאין המים נחים.
• והשנית - דלמטה מי' יכול לצרף, אפילו תוך ג' סמוך לגג.
• והשלישית - דכשאין בו ד' על ד', אפילו למעלה מי' יכול לצרף. (ב"י)

ותמיהני על רבינו הב"י שלא הביא כלל דבריו בש"ע, ואולי אצלינו שאין רשות הרבים נוכל לסמוך על שיטת הרי"ף והרמב"ם ולצאת ידי כל הדיעות, בצנורות שלנו שהולכים לרוחב ולאורך הכותל סמוך לגג ולכותל, שהם מדובקים אל הגג ואל הכותל, אך בסופו תצא בליטה. אם הבליטה אורך ג' - מותר לסמוך ידו אליה לקבל המי גשמים, ואם אינה ארוכה ג' - לא יסמוך ידו אלא רחוק ממנה, ותהיה ידו באויר כנגד פי הצנור, ותרד לידו מהצנור לאויר ומאויר לידו.

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שנב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שנב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין הקורא בספר ונתגלגל הספר לרשות אחר
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן שנב סעיף א

כתב הרמב"ם בסוף פרק ט"ו:

"הקורא בספר בכרמלית, ונתגלגל מקצת הספר לרשות הרבים ומקצתו בידו - אם נתגלגל לחוץ לד' אמות - הופכו על הכתב ומניחו, גזירה שמא ישמוט כולו מידו ויעבירנו ד' אמות. נתגלגל לתוך ד' אמות - גוללו אצלו, וכן אם נתגלגל לרשות היחיד גוללו אצלו.

היה קורא ברשות היחיד ונתגלגל לרשות הרבים, אם נח בה - הופכו על הכתב, ואם לא נח, אלא היה תלוי באויר רשות הרבים ולא הגיע לארץ - גוללו אצלו" עכ"ל.

סימן שנב סעיף ב

ביאור דבריו: דספרים שלהם היו עשויים בגלילה כספר תורה שלנו, ואם היה קורא בכרמלית, כגון שקורא על אסקופה שרחבה ד' ואינה גבוה י' - אם נתגלגל ראשו השני לרשות הרבים בריחוק ד' אמות, אף על פי שאם יחזירנה עתה אצלו אין כאן טלטול ד' אמות ברשות הרבים, שהרי ראשו הראשון בידו, ואין כאן טלטול כל הספר, מכל מקום אסרו להחזיר, מחששא דשמא ישמוט כולו מידו ויחזירנו אצלו, והרי יש כאן טלטול ד' אמות ברשות הרבים.

אבל לתוך ד', דאפילו אם ישמוט כולו מידו, לא יהא רק טלטול מרשות הרבים לכרמלית - לא גזרו כשהראש הראשון בידו, מפני בזיון כתבי הקדש. אבל שארי דברים - אסור אפילו בכהני גווני. (מ"מ בשם הרשב"א) ומה יעשה כשאינו יכול להחזיר אצלו - יהפכו על הכתב, כדי שלא יוטל כל כך בבזיון. אבל נתגלגל לרשות היחיד - מותר, אפילו חוץ לד' אמות, דברשות היחיד אין חילוק.

אבל אם היה קורא ברשות היחיד, כגון אסקופה שהיא גבוה י' ורחב ד', או שישב בביתו או בחצירו ונתגלגל לרשות הרבים - אפילו תוך ד' אמות הופכו על הכתב, דמרשות לרשות אין צריך ד' אמות, ואין היתר להחזירנו אצלו, אלא אם כן לא נח עדיין הקצה השני על הארץ אלא תלוי באויר, דאז גוללו אצלו, דבכהני גווני דליכא הנחה כלל, אפילו אם ישמוט כולו מידו לא יתחייב. וגם בחוץ לד' אמות בכהני גווני - מותר, ולא גזרינן שמא ישמוט כולו מידו וינוח על הארץ, דשני גזירות לא גזרינן. ונראה, דבלא נח אפילו בשאר חפיצים מותר.

סימן שנב סעיף ג

והרא"ש והטור כתבו, דכשראשו הראשון בידו, אפילו נתגלגל חוץ לד' אמות ברשות הרבים והוא קורא ברשות היחיד - גוללו אצלו כשקורא במקום נמוך כמו על אסקופה, אף שגבוה י' ורחבה ד', מכל מקום כיון שרשות הרבים עובר לפניה ונגררת במקום שרבים דורסים שם, לא גזרו בכתבי הקדש בכהני גווני, משום בזיון כתבי הקדש.

ועוד כתב הטור:

"היה קורא בו על הגג, ונתגלגל ראשו האחד מידו, עד שלא הגיע לי' טפחים התחתונים הקרובים לארץ - גוללו אצלו. הגיע לי' טפחים התחתונים, אם הכותל משופע בענין שנח עליו - אסור לגוללו אצלו, וכדי שלא יעמוד בבזיון הופכו על הכתב. ואם אינו משופע - כל זמן שלא הגיע לארץ גוללו אצלו" עכ"ל.

וזהו כשהכותל המשופע הוי רשות הרבים, כגון שרבים מכתפין עליו. אבל אם אין רבים מכתפין עליו, דהוי כרמלית - גוללו אצלו. (ב"ח)

וכשלא הגיע לי' התחתונים, אפילו נח על כותל משופע - גוללו אצלו, שהרי הוא מקום פטור. (שם) ובדין זה אין הרמב"ם מחולק, אלא שקיצר הלשון, והכוונה אחת היא, ולא נחלקו אלא בהדין הקודם. ורבותינו בעלי הש"ע סתמו כדעת הטור להיתר ע"ש. (משום דגם דעת הרי"ף כן הוא כמ"ש הב"י ע"ש ובספרים שלנו לא שייך כלל דינים אלו כמובן דבספר תורה אין דרך לקרות ביחיד).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שנג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שנג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני זיזין היוצאים מן הכתלים לרשות הרבים
ובו שישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו

סימן שנג סעיף א

שני בתים בשני צידי רשות הרבים, זרק מזו לזו למעלה מי' - פטור, והוא שיהיו שניהם של אדם אחד או של שנים, ויש ביניהם עירוב. ואף על גב דכשמפסיק רשות הרבים אי אפשר לערב, יש לומר, כגון שהם עומדים בקצה רשות הרבים, וצדם סמוכה למבוי המתוקן, ולכל אחד יש פתח למבוי, דהשתא יכולים לערב. (מג"א סק"א) ומותר לזרוק כל דבר, אפילו בגדים וכלי מתכות שאין נשברים.

אבל אם אינם זה כנגד זה בשוה, אלא האחד למעלה בגובה והשני למטה בגובה - אסור לכתחילה לזרוק מזה לזה, דכיון שאין הזריקה בשיווי, חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי. ואינו מותר לזרוק, רק כלים הנשברים, כמו כלי חרס וכלי זכוכית, דכשיפלו על הארץ ישברו ולא חזו לכלום, ולא אתי לאתויי. ואף על גב שיכול להיות שלא ישברו, מכל מקום כולי האי לא חיישינן.

ודווקא למעלה מי', שהוא אויר מקום פטור. אבל דרך למטה מי', שהוא אויר רשות הרבים - אסור לכתחלה לזרוק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים. במה דברים אמורים - כשרשות הרבים עוברת ביניהם, אבל אם היתה כרמלית עוברת ביניהן - בכל ענין מותר, דלא גזרו בכרמלית דילמא נפיל ואתי לאתויי, כיון דגם אם אתי לאתויי לא יהיה איסור דאורייתא. (עיין מג"א ריש סק"א וצ"ע דזהו בנח במקום פטור ועיין א"ר שהשיגו בזה והת"ש מיישבו ע"ש).

סימן שנג סעיף ב

כתב הרמב"ם בפרק ט"ו דין ד':

"זיז שלפני החלון יוצא באויר שעל פני רשות הרבים, אם היה למעלה מי' טפחים - מותר להשתמש עליו, שאין רשות הרבים תופסת אלא עד י' טפחים, לפיכך מותר להשתמש בכל הכותל עד י' טפחים התחתונים.

במה דברים אמורים - כשהיה זיז אחד יוצא באויר. אבל אם היו יוצאים בכותל, שני זיזין זה למטה מזה, אף על פי ששניהם למעלה מעשרה, אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ד' על ד' - אסור להשתמש עליו, מפני שהוא רשות בפני עצמו, והזיז שתחתיו רשות אחרת, ואוסרים זה על זה, שאין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת" עכ"ל.

וצריך לומר, דכוונתו הוא כששני הזיזים שייכים לשני בני אדם, ולכן אוסרין זה על זה, דאם הם לאדם אחד למה לא ישלוט בשניהם, וכן כתב המ"מ בשם הרשב"א ע"ש.

ואף על גב דגם בזה יש לדקדק, דהא הזיז וודאי נדון כחורי רשות היחיד, ולמה יאסור אחד על חבירו, דיש לומר דכיון דמגולים הם זה לזה בלא מחיצות, אוסרים זה על זה, (עיין לח"מ) ואפילו אין בתחתון ד' על ד'. (מ"מ)

והאיסור הוא דווקא לכלים ששבתו בתוך הבית, כמו שיתבאר בסימן שע"ב, (שם) ולקמן יתבאר דזיז של ד' טפחים הוה רשות בפני עצמו, ולא מקרי חורי רשות היחיד.

סימן שנג סעיף ג

ואם אין בעליון ד' ולא בתחתון ד' - משתמש בשניהם. (שם ברמב"ם)

והטעם, דרשות שאין בו ד', לא שייך לקרא עליו שם בעלים, כיון שאין בזה מילתא דחשיבותא. ורק כשבאחד יש ד', אז חל גם על השני שם בעלים, אף שאין בו ד', דמיגו שנקרא שם בעלים על האחד נקרא גם על השני.

והסברא כן הוא, דהא זה שאין בו ד', אסור לו להשתמש בהזיז שיש בו ד', וממילא שיש ביכולתו גם לבלי להניח להשני להשתמש בזיזו. אבל כשאין בשניהם ד', משתמשים שניהם בהזיזין ובכל הכותל עד י' טפחים התחתונים כמ"ש.

סימן שנג סעיף ד

וכתב עוד:

"היה בתחתון ד' ובעליון אין בו ד', אינו משתמש בעליון אלא כנגד חלונו בלבד. אבל בשאר הזיז שבשני צדדי החלון - אסור להשתמש, מפני זה שתחתיו שחלק רשות לעצמו" עכ"ל.

והטעם שכנגד חלונו מותר להשתמש, נראה לי, משום דהוי כחורי רשות היחיד, כלומר שבטל להחלון. אבל כשיש בו ד', אינו בטל להחלון, ואסור להשתמש אפילו כנגד החלון, אם אוסרין זה על זה. (כן נראה לי לדעת הרמב"ם)

ומדבריו משמע, דהזיזין אוסרין זה על זה, אף אם הם זה שלא כנגד זה. ודעת הרשב"א שאין אוסרין זה על זה אלא אם כן הם זה כנגד זה. (מ"מ) וגם הרשב"א חולק על מה שמתיר להשתמש נגד החלון. (כ"מ במ"מ ע"ש).

סימן שנג סעיף ה

עוד כתב:

"כל זיז היוצא על אויר רשות הרבים, שמותר להשתמש עליו, כשהוא משתמש בו, אין נוטלין ממנו ואין נותנין עליו אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהן, שאם יפלו לרשות הרבים ישברו. אבל שאר כלים ואוכלים אסורים" עכ"ל.

ומסתימת לשונו משמע, דאף בזיז רחב ד' כן הוא, וכן הוא דעת רש"י. (עירובין צ"ח:) והקשו התוס', דאם כן אפילו רחב הרבה לא ישתמש בכלים שאינם נשברים. ע"ש

ונראה לי, דאין איסור אלא כל ששם זיז עליו, וברחב הרבה אין עליו שם זיז, אלא שם דף או גשר. ויראה לי שזהו דעת רבינו הרמ"א בסעיף ג' שכתב:

"ודווקא זיז וכיוצא בו, אבל אם הוא דבר רחב כגג שהמשתמש עומד שם עם הכלי - מותר להשתמש בכל הכלים" עכ"ל.

ודעת התוס' והרא"ש, דבזיז רחב ד' מותר להשתמש בכל הכלים. (והרמ"א לא נתכוין לזה דאם כן הווה ליה לומר זיז רחב ד' אלא כמ"ש שרחב הרבה ויוצא משם זיז).

סימן שנג סעיף ו

וכל זה, בזיזין היוצאין לרשות הרבים. אבל בזיזין היוצאין לכרמלית, אם אין שם חילוק רשויות או זיז אחד לבדו יוצא על אויר כרמלית כל שהוא גבוה עשרה, דהוא אויר מקום פטור לעולם - מותר להשתמש בו, בין רחב בין קצר, ואפילו דברים שאין נשברים, מפני שלא גזרו בכרמלית.

ולכן, אצלינו שאין רשות הרבים - מותר להשתמש בזיזין. וכבר בארנו, דכשאין בהם ד', אין בהם חילוק רשויות, ורוב זיזין שלנו אין בהן ד' על ד'.

(עיין מג"א סק"ד שהקשה על מה שכתבו למעלה מי' דממה נפשך, אם פתוח להם החלון, אפילו למטה מי' הוי חורי רשות היחיד. ואם אין החלון פתוח להן, אפילו למעלה מי' הוי כרמלית כמ"ש בסימן שמ"ה סעיף י"ז ע"ש, וכוונתו למ"ש שם דאין חורין בכרמלית ע"ש.

ולעניות דעתי לא קשה כלל, דזיז ד' על ד' אינו בכלל חורי רשות היחיד, אלא הוא כרשות בפני עצמו. וכיון שאינו גבוה י', ועומד למעלה מי' ברשות הרבים או בכרמלית - הוי מקום פטור. וכשאין בו ד', מקרי 'חורי' רק נגד החלון, וכמ"ש. אבל לא שלא כנגד החלון, וזה מבואר מדברי הרמב"ם ודו"ק).

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שנד

ערוך השולחן אורח חיים שנד

---

הלכות שבת ועירובין (ב): שא • שב • שג • שד • שה • שו • שז • שח • שט • שי • שיא • שיב • שיג • שיד • שטו • שטז • שיז • שיח • שיט • שכ • שכא • שכב • שכג • שכד • שכה • שכו • שכז • שכח • שכט • של • שלא • שלב • שלג • שלד • שלה • שלו • שלז • שלח • שלט • שמ • שמא • שמב • שמג • שמד • שמה • שמו • שמז • שמח • שמט • שנ • שנא • שנב • שנג • שנד • שנה • שנו • שנז • שנח • שנט • שס • שסא • שסב • שסג • שסד • שסה

---

סימן שנה

ערוך השולחן אורח חיים שנה תבנית:ניווט הלכות שבת ועירובין (ב)

סימן שנו

ערוך השולחן אורח חיים שנו תבנית:ניווט הלכות שבת ועירובין (ב)

סימן שנז

ערוך השולחן אורח חיים שנז תבנית:ניווט הלכות שבת ועירובין (ב)

סימן שנח

ערוך השולחן אורח חיים שנח תבנית:ניווט הלכות שבת ועירובין (ב)

סימן שנט

ערוך השולחן אורח חיים שנט תבנית:ניווט הלכות שבת ועירובין (ב)

סימן שס

ערוך השולחן אורח חיים שס תבנית:ניווט הלכות שבת ועירובין (ב)

סימן שסא

ערוך השולחן אורח חיים שסא תבנית:ניווט הלכות שבת ועירובין (ב)

סימן שסב

ערוך השולחן אורח חיים שסב תבנית:ניווט הלכות שבת ועירובין (ב)

סימן שסג

ערוך השולחן אורח חיים שסג תבנית:ניווט הלכות שבת ועירובין (ב)

סימן שסד

ערוך השולחן אורח חיים שסד תבנית:ניווט הלכות שבת ועירובין (ב)

סימן שסה

ערוך השולחן אורח חיים שסה תבנית:ניווט הלכות שבת ועירובין (ב)

1. נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.
2. כנראה צ"ל צט:-ק.
3. שמתי בסוגריים עגולות את נוסח הערוך השולחן עצמו המקורי, ובסוגריים מרובעות "נוסח מתוקן" לפי חוקי העברית המודרנית למען יבין הקורא. ואין כוונתי להגיה הנוסח אלא רק לפרשו. ויקיעורך.