ערוך השולחן אורח חיים שמה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שמה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני רשות הרבים ורשות היחיד וכרמלית ומקום פטור
ובו ארבעים וששה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו

סימן שמה סעיף א

תנו רבנן (שבת ו א): "ד' רשויות לשבת: רשות היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית ומקום פטור." וזהו רק כללי החלוקות, דבפרטיות טובא איכא, כלומר - בכלל יש מן התורה שני רשויות הנפרדים זה מזה, והיינו רשות היחיד ורשות הרבים, שאסור לטלטל ולזרוק מזה לזה. ואם טלטל או זרק - במזיד חייב סקילה, ובשוגג חייב חטאת.

וזולת אלו השני רשויות, מותר לטלטל מהם לרשות היחיד ולרשות הרבים ומהם לתוכם. אך מדרבנן ישנו עוד שני רשויות, והיינו כרמלית ומקום פטור, דמכרמלית אסור לטלטל מתוכו לרשות היחיד ורשות הרבים וכן מהם לתוכו, וממקום פטור מותר. אבל בפרטיות, ישנו שאפילו ברשות היחיד גמור אסור לטלטל יותר מד' אמות מדרבנן, וממנו לרשות היחיד אסור, וכן מרשות היחיד לתוכו - כגון חצר ומבוי שלא עירבו, וכן קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה וכיוצא בזה כמו שיתבאר בס"ד. (וזהו כונת התוס' שם ד"ה ארבע ע"ש).

סימן שמה סעיף ב

איזהו רשות היחיד - כתב הרמב"ם ריש פרק י"ד:

"כל שגבוה י' טפחים ורוחב ד' טפחים על ד' טפחים או יתר על כן, (כלומר - תל שגבוה י' טפחים ברוחב ד' על ד') וכן חריץ שהוא עמוק י' טפחים (ורחב) [ורוחב] ד' טפחים על ד' טפחים או יותר מכאן, וכן מקום שהוא מוקף ד' מחיצות גובהן י' טפחים וביניהן ד' על ד' או יתר על כן, אפילו יש בו כמה מילין - אם הוקף לדירה, כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה, ומבואות שיש להן ג' כתלים ולחי ברוח רביעית וכן חצר ודיר וסהר שהוקפו לדירה - כולן רשות היחיד גמורות הן.

אפילו כלים, כגון ספינה ומגדל וכוורת וכיוצא בהן - אם יש בהן ד' על ד' בגובה י' או יתר על זה הרי הן רשות היחיד גמורה." - עכ"ל.

סימן שמה סעיף ג

וזה שכתב 'אם הוקף לדירה', זה אינו נוגע לרשות היחיד דאורייתא, וכן בחצר ודיר וסהר שכתב - 'שהוקפו לדירה', דמן התורה אין חילוק. אלא משום דרצונו לומר - רשות היחיד גמורה, כלומר דמותר בטלטול מדרבנן, לכן הצריך מוקף לדירה. וכן מה שכתב במבואות שיש להן ג' כתלים ולחי ברוח רביעית - גם כן לכאורה כן, דמן התורה אין צריך להלחי, דג' מחיצות הוי רשות היחיד מן התורה.

אמנם באמת, הגם שכן הוא דעת רוב רבותינו וכן משמע בכל מסכת עירובין, מכל מקום הרמב"ם בעצמו סבירא ליה דג' מחיצות בלא לחי אינו רשות היחיד מן התורה אלא כרמלית. ובגדר כרמלית כתב שם 'מבוי שאין לו לחי או קורה' ע"ש ובפרק י"ז דין ט' כתב כן מפורש וזה לשונו:

"מבוי שהכשירו בקורה - אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד, הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו - פטור, שהקורה משום היכר היא עשויה. אבל אם הכשירו בלחי - הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו הרי זה חייב, שהלחי הרי היא כמחיצה ברוח רביעית" עכ"ל.

וכבר השיגוהו בזה, אבל על כל פנים דעתו כן הוא, ויש ראיה לדבריו מפרק כל גגות (צ"ד.) דתנן:

"חצר שנפרצה לרשות הרבים... וחכמים אומרים - המכניס מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה - פטור, מפני שהיא ככרמלית."

אלמא, דג' מחיצות הוי כרמלית. אבל באמת, במסקנת הגמרא שם מסיק, דזהו רק על מקום המחיצה - כלומר שעתה אין שם מחיצה והיא כצידי רשות הרבים ע"ש. (וכן כתב התוי"ט ע"ש) וכן מבואר להדיא שם בירושלמי (וזה לשונו: "לא אמר ר"א אלא ממקום מחיצות כשניטלו ראשי זויות וכו' " דבזה סבירא ליה לר"א דהוי רשות הרבים וחכמים חולקים, אבל בכל החצר כולם מודים דהוי רשות היחיד).

סימן שמה סעיף ד

ואמנם התבוננתי בדבריו, דלא על כל הדברים אמר כן, וגם איהו סבירא ליה דג' מחיצות הוה רשות היחיד מן התורה, אך זהו אם עומדים במקום שאין לפניהם רשות הרבים. ורק במקום שלפניהם רשות הרבים - אי אפשר לעשותו רשות היחיד אפילו מן התורה, אם אינו מגודר באיזה הפסק כמו בלחי או קורה או גיפופין, מטעם שדרך הרבים ליכנס לתוכה ואיך נקראנו רשות היחיד, ולכן הוי גם מן התורה ככרמלית.

וזהו שכתב כאן (הלכה ד') בגדר כרמלית וזה לשונו:

"וכן קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים - והוא המקום המוקף ג' מחיצות והרוח הרביעי הוא רשות הרבים כגון מבוי שאין לו לחי או קורה וכו' " עכ"ל.

וכן בפירוש המשנה ריש שבת כתב וזה לשונו:

"וגם כן המקומות שיש להם שלשה כתלים והרוח הרביעית ממול רשות הרבים הם כרמלית" עכ"ל. הרי שדקדק - מפני שהרוח הרביעית הוא רשות הרבים.

והטעם כמו שבארנו ומקורו מהך דכל גגות שהבאנו - דאף על גב דפלוגתא דר"א וחכמים שם הם רק על מקום המחיצה כמ"ש, מכל מקום מדאמרינן שם בגמרא: "הכי קאמרי ליה רבנן לר"א, מי לא קא מודית לן היכא דטילטל מתוכה לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכה דפטור - מפני שהיא כרמלית, הכי נמי וכו' " ע"ש.

והתוס' (צ"ג: ד"ה חייב) נדחקו לפרש - 'דהיינו כשנפלו המחיצות הצדדיות', ע"ש. אבל הרמב"ם מפרש כפשטיה. ולפי זה גם להרמב"ם - מבוי שיש לו ג' מחיצות, והרשות הרבים אינו הולך לפני הדופן הפרוצה, אלא לפני אחת מהמחיצות - מודה דהוי רשות היחיד. ואם זרק ממנו לרשות הרבים דרך פתח או חלון - חייב. (ומצאתי לו חבר - הרמ"ך שהביא הכסף משנה בפרק י"ז הלכה ט' ע"ש, שנראה שכן דעתו ודו"ק).

סימן שמה סעיף ה

דבר ברור הוא, שזה שאנו מצריכין ד' טפחים אורך ורוחב ברשות היחיד - זהו בחלל בלבד, ואין מודדין עובי המחיצה בתוך הד' טפחים, דכן מבואר להדיא מלשון הרמב"ם שהבאנו שכתב: 'וביניהן ד' על ד' '.

וכן כתב רש"י בעירובין (ה'. ד"ה ומ"ד) וזה לשונו: 'דאין מחיצות אלא אם כן יש תוך החלל ד' ' ע"ש. וכן מבואר מלשון הטור וכל הפוסקים. (וכן כתב המג"א סק"א)

ויש שכתבו דגם המחיצות נמדדים בתוך הד' טפחים, (ב"ח וט"ז סק"ב) ודקדקו - ממה שכתבו התוס' והרא"ש בפרק קמא דשבת, גבי כוורת - שהדפנות מצטרפות עם חלל הכוורת לרוחב ד' ע"ש.

ודברים תמוהים הם, דודאי ברשות היחיד - דכלי שאינו שייך להשתמש בתוכו כברשות, והוי רשות היחיד מטעם דמנח עליה מידי ומשתמש, כהך דבור וחולייתה בעירובין (ע"ח.) - דאמרינן דמצטרף גם לרוחב ד', כמ"ש התוס' שם. ומפרש הטעם - משום דמנח עליה מידי ומשתמש, והוי כסלע גבוה י' ורחבו ד'. אבל בבין מחיצות, שהתשמיש הוא בין המחיצות, פשיטא דבעינן רוחב החלל ד'. ואין שום ספק בזה, וכן עיקר לדינא, ועיין בסעיף מ"ה.

סימן שמה סעיף ו

ודע שראיתי לאחד מן הגדולים, (א"ר סק"ג) שהביא מה שכתב הרשב"א בספר עבודת הקודש - דהמחיצות מצטרפות לד', אלא שחילק - דזהו דוקא במחיצות בריאות, שאם רצה לכסותו עליו - מכסה ומשתמש, אבל חלושין - אין מצטרפין, ע"ש.

והנה ספר זה אינו תחת ידי, אמנם אם כתב כן - כונתו א'כלים', שכן כתב בפרק קמא דשבת - גבי כוורת, שהביא דברי התוס' דמחיצות הכוורת מצטרפות לד', וכתב על זה וזה לשונו": "ואני תמיה לדבריהם... אלא על כרחינו לא אמרו אלא בכותלים עבים העשוים לכסות עליהם ולהשתמש, מה שאין כן בכוורת ומחצלת", עכ"ל.

סימן שמה סעיף ז

ולבד זה הדבר תמוה, לומר במחיצות העומדים על הקרקע מנח עליה מידי ומשתמש, הא התשמיש לתוכו עשוי. ודוקא בחוליות הבור, שדרך להניח דף על הבור ולהשתמש או על כלי, כדכתיב בשמואל (ב' יז, יט) "ותפרוש את המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות", אבל לא על מחיצות שעל הקרקע. ועוד דהא רוחב ד' ויותר מד' שוין הן, וכשם שאין לומר מנח עליה מידי ומשתמש ברוחב גדול, כמו כן ברוחב ד'.

ועוד דבירושלמי פרק הזורק על משנה דחוליות הבור והסלע אומר שם "העומד והחלל מצטרפין בארבעה והוא שיהא העומד מרובה על החלל", ע"ש. ואם כן, גם במחיצות שעל הקרקע תצטרך לומר כן, והיש לך דבר תמוה כזה.

(וצריך עיון על התוס' והרא"ש בכוורת שלא הזכירו זה הירושלמי. ולפי הנראה אינו כן בכוורת. והרשב"א שם הביאו. ואולי כונתו בזה להשיג על התוס'. מיהו על כל פנים אין הרשב"א סובר במחיצות כן דלא כמו שכתב הא"ר ודו"ק).

סימן שמה סעיף ח

ואפילו בכלים- אין הכל מודים שמצטרפין העובי לרוחב הד' טפחים כמו שהבאנו, שהרשב"א חולק בזה, וכן כתב התוס' (ח'. ד"ה רחבה) בשם ר"ח בהך דכוורת שצריך שיהא אויר ד' בתוך הכוורת, ע"ש.

והטור והש"ע בסעיף ו' כתבו: "אפילו כלי - כגון תיבה או מגדל או כוורת, אם יש בו לרבע ד' על ד' והוא גבוה עשרה - הוי רשות היחיד", עכ"ל. וסתמו דבריהם אם העובי מצטרף אם לאו, ומהירושלמי שהבאנו גם כן מבואר דאין מצטרפין, ולענין דינא יש לילך לחומרא.

סימן שמה סעיף ט

ודוקא דין רשות היחיד יש בכלים, אבל אין דין כרמלית בכלים כגון כלי שהוא (רחב) [רחבה] ד' ואין (בגובהו) [בגובהה] י', שזהו גדר כרמלית כמו שיתבאר, אין כרמלית בכלים, דלא גזור רבנן לבטולי מתורת כלי הואיל וכלי היא. (רש"י שבת ח'. ד"ה פחות) ובטילה להרשות שעומדת שם, וכל שכן כשהיא פחות מד'. ואם הכלי מחובר לקרקע - הוי כרמלית, (מג"א סק"ד) דכיון דמחובר לקרקע יצאה מתורת כלי. (תוס' שם י"א: ד"ה אלא)

ואין זה שייך לדיני 'תלוש ולבסוף חיברו - אי הוה כתלוש אם לאו', דאפילו אם לשאר דברים הוה כתלוש, לענין טלטול שבת דינה כמחובר, כיון שאי אפשר לטלטלה ככלי.

ודוקא כשהכלי היא ברשות הרבים או ברשות היחיד אין דנין בה דין כרמלית, אבל כלי העומדת בכרמלית - דנין בה דין כרמלית. ולכן בספינה שבמים דנין בה דין כרמלית כמו שיתבאר בסימן שנ"ה ע"ש. והטעם פשוט - דאפילו אם נבטלה להרשות שעומדת שם, גם כן הרי היא כרמלית, דהים והנהר הוי כרמלית, כמו שיתבאר.

סימן שמה סעיף י

הכתלים המקיפים את הרשות היחיד, גם על גביהם דינם כרשות היחיד, אפילו אינם רחבים ד'. וקל וחומר הוא - אם לאחרים עושים רשות היחיד, לעצמם לא כל שכן. (שבת צ"ט:)

וכן אויר רשות היחיד עולה עד לרקיע, ואין דינו כרשות הרבים וכרמלית שאין תופסין רק עד י' טפחים, כמו שיתבאר, ולכן אם נעץ קנה ברשות היחיד גבוה מאה אמות, וזרק מרשות הרבים ונח על גביו - חייב. ואם נעץ קנה גבוה ברשות הרבים, ונתן בראשו טרסקל שגבוה י' (ורחב) [ורחבה] ד', הוי הטרסקל רשות היחיד, ובמה שתחתיו לא הוי רשות היחיד.

ואם הטרסקל (אינו) [אינה] גבוה י', אף על פי (שרחב) [שרחבה] ד' - לא הוי רשות היחיד, ולא אמרינן גוד אחית מחיצתא - כיון דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעים בה. וזהו הלכה למשה מסיני, דכל שגדיים בוקעים שם, לא אמרינן גוד אחית מחיצתא, ושיעורו ג' טפחים מן הארץ.

וכן עמוד גבוה י' ורחב ד' ואין בעיקרו ד' טפחים, אפילו ליכא בקיעת גדיים, לא הוי תחתיו רשות היחיד אלא על גביו. (מג"א סק"א) ודוקא, שיש בהקצר עובי ג' טפחים, דאז בטפח אחד אין כאן בקיעת גדיים. אבל אם בהקצר הוה עובי משהו, ממילא דהוה ליה כטרסקל שעל הקנה ויש כאן בקיעת גדיים ואינו רשות היחיד. (תוס' שם ק"א. ד"ה ויש).

סימן שמה סעיף יא

קיימא לן דחורי רשות היחיד כרשות היחיד דמי, (ז':) כלומר - חורים שבכותל שלצד הרשות היחיד, בין שהם חורים גדולים בין קטנים, בין גבוהים בין נמוכים, דינם כרשות היחיד, לפי שבעל החצר משתמש שם תשמישיו, והוי כחצר עצמו. אבל החורים שבכותל שהם כלפי חוץ נדונים כפי גובהם ורוחבם ויתבאר בסעיף ל"ו.

סימן שמה סעיף יב

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': "דיש אומרים דבעינן באלו הארבעה טפחים על ארבעה טפחים - הם ואלכסונן וכמה שכתב לקמן סימן שמ"ט" עכ"ל.

כלומר - דלקמן יתבאר דכל אדם יש לו ד' אמות ברשות הרבים שיכול לטלטל בהם, ואלו הד' אמות שיעורם הן ואלכסונן - כלומר כפי שיעור ד' אמות עם האלכסון. וכיון דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשא באלכסונא, ממילא דעל ד' אמות נתוספו שמנה חומשין, ואינו חייב עד שיעביר ברשות הרבים ה' אמות וג' חומשין. ואם כן הכי נמי גבי רוחב ד' טפחים צריך הרוחב עם האלכסון, דהיינו ה' טפחים וג' חומשי טפח, דדיעה זו סבירא ליה דבכל השיעורים של שבת צריכים לחשוב גם האלכסון.

סימן שמה סעיף יג

ותמיהני על רבינו הרמ"א, שאין זה אלא דעת ר"ת בעירובין. (נ"א. ד"ה כזה) ורש"י שם והרשב"ם והתוספות שם וביומא ס"ז. דחו דבר זה, וגם מדברי הרמב"ם סוף פרק י"ב מבואר לא כן - שכתב על הך דד' אמות שברשות הרבים - 'דכיון דמותר לילך לו ולטלטל בכל המרובע הזה, וממילא שמטלטל גם באלכסונו, לפיכך אין מעביר חייב עד שיעביר גם האלכסון' ע"ש, ואין זה ענין לרשויות.

ונראה לי, דאף רבינו הרמ"א לא אמרה אלא לחוש לדיעה זו, אם נמצא איזה חומרא, כגון גבי כוורת שאמרו בגמרא (ח'.) - 'זרק כוורת לרשות הרבים - גבוה י' ואינה רחבה ו' - חייב. רחבה ו' - פטור, דהוי רשות בפני עצמה' ע"ש. ולזה בעינן לחומרא הן ואלכסונן. אבל להקל על מקום שגבוה י' ורוחב ד' לבלי לדונו כרשות היחיד אלא כמקום פטור, חס וחלילה לומר כן, דהלכה כרבים ורוב הפוסקים אין סוברין כן.

סימן שמה סעיף יד

איזה הוא רשות הרבים - שנינו בברייתא (ו'.)" סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין לרשות הרבים - זו היא רשות הרבים גמורה."

וסרטיא - היא הרחוב, ופירש רש"י (ד"ה סרטיא) - מסילה שהולכין בה מעיר לעיר ע"ש. כלומר כרחובות המפולשין שלנו. ופלטיא פירש רש"י - רחובה של עיר ששם מתקבצין לסחורה. ומבואות המפולשין פירש"י - שהם רחבים י"ו אמה ומפולשין משני ראשיהן לסרטיא ע"ש, דאצלם לא היו הרחובות והבניינים כשלנו, דמקום הדירות היו בחצר, והרבה חצירות פתוח להם מבוי של שלש מחיצות. ורק באמצע העיר היתה רחוב גדולה והיא נקראת סרטיא, שכל המבואות יוצאין אל הרחוב ההוא, ורחוב זה היתה מפולשת לגמרי ובה נוסעין מעיר לעיר. והיה עוד מקום גדול כשוק שלנו פתוח לגמרי, ששם מתקבצין לסחורה ונקראת פלטיא, והיו מבואות ששני ראשיהן פתוחות לסרטיא, ודינם גם כן כרשות הרבים.

ונמצא לפי זה היה אצלם - שהחצירות עם כל המבואות עירבו ביחד או כל מבוי בפני עצמו והיו מטלטלין בהם. אבל הסרטיא והפלטיא והמבואות המפולשין לא מהני בהו עירוב, דאין מערבין רשות הרבים בצורת הפתח אלא בדלתות, כמו שיתבאר עוד בזה בסייעתא דשמיא.

סימן שמה סעיף טו

ומתנאי רשות הרבים - שתהיה הרחוב רחבה ט"ז אמה. וילפינן זה מעגלות שבמדבר, ששני עגלות שהלכו זה בצד זה היו (רחבות) [רחבים] ט"ז אמה, כדאיתא בגמרא, (שבת צ"ט.) דקיימא לן רשות הרבים (רחבה) [רחבו] ט"ז אמה, דגמרינן לה ממשכן. והיא על מדה דמדינתינו מדינת רוסיא - י"ב ארשי"ן שהם ד' סאזע"ן, כמו שבארנו בחושן משפט סימן רי"ח ע"ש.

וגם צריך שלא יהיה מקורה, דרשות הרבים מקורה אינו רשות הרבים, לפי שאינו דומה לדגלי מדבר. (שם ה'.) וגם שלא תהיה חומה סביב העיר, או הר או חריץ של י' טפחים בגובה או בעומק וד' טפחים רוחב החריץ. ואפילו יש סביב חומה, אם השערים מפולשים משער לשער בשוה, שהשערים מכוונים זה כנגד זה ואין להם דלתות, או אפילו יש להם דלתות אלא שאין ננעלות בלילה - הויין רשות הרבים, וכל הדרך המכוין משער לשער הוי רשות הרבים. (מג"א סק"ו) ואפילו רק דלת אחת נעולה בלילה - גם כן מבטלת את הרשות הרבים, כיון שאינו מפולש. (ט"ז סק"ה)

ורק דלתות הנעולות מבטלות רשות הרבים, אבל לא צורת הפתח, דמה מועיל צורת הפתח, הרי מפולש הוא, והרי בדלתות פשיטא שיש צורת הפתח, ועם כל זה אם אינן ננעלות לאו כלום הוא. וכך אמרו חז"ל בעירובין: (ו':) "ירושלים - אלמלא דלתותיה נעולות בלילה, חייבים עליה משום רשות הרבים." ואף על גב דכתיב 'ירושלים הרים סביב לה', צריך לומר דהיו מקומות הרבה שאין ההרים מקיפין אותן, דאם לא כן לא היו צריכין לדלתות.

סימן שמה סעיף טז

וכתב רבינו הב"י בסעיף ז': "דיש אומרים דכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום - אינו רשות הרבים" עכ"ל. וכן כתב הטור וזה לשונו: "ורשות הרבים הוא רחובות ושווקים הרחבים ט"ז על ט"ז אמה, (אשווקים) ומפולשים משער לשער וששים רבוא עוברים בו" עכ"ל.

וזהו דעת רש"י בעירובין, (נ"ט.) דכיון דכל ענייני שבת ילפינן ממשכן, בעינן דומיא דדגלי מדבר, שהיו שם ששים רבוא. ואף שהיה הרבה יותר, שהרי ששים רבוא המה רק הזכרים מבן עשרים עד בן ששים, מכל מקום לא למדנו רק מאי דמפורש בקרא. ויש מראשונים שהסכימו לשיטה זו ורבים חולקים על זה, וגם הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו זה, וגם בש"ס בבלי וירושלמי לא הוזכר זה בפירוש.

סימן שמה סעיף יז

ועל פי שיטה זו, הוי כל היתר עירובין שבמדינתינו, מפני שבכל הערים שלנו אין ס' רבוא עוברים ואינם כרשות הרבים, ולכן מועיל בהם צורת הפתח, דלשיטה ראשונה כיון דרחובות שלנו רחבים ט"ז אמה - אין שום היתר, דהם רשות הרבים גמור, וצריכים דלתות ושיהא ננעלות בלילה כמ"ש.

והנה מפרשי הש"ע כתבו - דרוב הפוסקים סוברים כשיטה זו, (ט"ז סק"ו ומג"א סק"ז) האמנם אחד מהגדולים בדור שלפנינו הרעיש העולם על העירובין שלנו, והראה בעליל שהאוסרים הם הרבה יותר מהמקילים, אך מפרשי הש"ע לא ראום כי לא נדפסו בימיהם.

המקילים המה: ספר התרומה והסמ"ג והסמ"ק והר"ם מרוטנבורג והרא"ש והטור העומדים בשיטת רש"י ז"ל. והאוסרים המה: הרי"ף והרמב"ם ור"ת ורשב"ם וראב"ן ורמב"ן ורשב"א והריטב"א והר"ן והמ"מ והריב"ש, וכמה מבעלי התוספות הרשב"א הראשון וריב"א ור"י הלוי הר"מ וריא"ז (משכנ"י סימן ק"ט), וגם המהרש"ל ביש"ש ביצה (פ"ג ס"ח) הכריע דלא כשיטה זו.

סימן שמה סעיף יח

ולבד זה האריכו לבאר, דגם כוונת רש"י אינו שיהא ס' רבוא עוברים בו תמיד, דזהו דבר שאי אפשר. ואם כן נחמיה כשצעק על חילול שבת מהבאתם כל ממכר לירושלים בשבת, וגזרו גזרות ותקנו תקנות, הלא כל הקהל לא היו רק ד' רבוא, וכי על איסור כרמלית דרבנן הרעיש כל כך ולגזור גזירות על זה. (שם)

אלא כוונת רש"י -שתהא דרך מפולש לרבים, שיהא ביכולת לעבור בו גם ס' רבוא, לאפוקי הדרכים הקטנים שאינן רק לעיר אחת ולא לכל העולם. ואם כן כל הדרכים שלנו הם רשות הרבים. (שם בשם ריטב"א)

אבל על כל פנים, מה מועיל האריכות אחרי שהעירובין נתפשטו ברוב ערי ישראל הרבה מאות שנים מקודם ורק על סמך היתר זה, וכאלו בת קול יצא - הלכה כשיטה זו. ואם באנו לעכב, לא לבד שלא יצייתו, אלא נראה כמשתגעים, שדבר זה נתפשט בכל ישראל ובפוסקים, דהאידנא אין לנו רשות הרבים רק בערים ספורות והגדולות בעולם - כמו ערי מלוכה שיש בהם ס' רבוא, אבל לא בערים שלנו. ויען כי מצוה וחובה ללמד זכות על כלל ישראל, לכן שמתי את לבי להמציא איזה היתר, כמו שנבאר בסייעתא דשמיא.

סימן שמה סעיף יט

ונראה לעניות דעתי, בשנדקדק ריש פרק הזורק, (צ"ו:) ששואל הש"ס: "היכא כתיבא הוצאה בתורה - דאמר רבי יוחנן אמר קרא - "ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה... ויכלא העם מהביא." משה היכן הוה יתיב - במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הואי, שהיו הכל מצויין אצל משה רבינו, (רש"י) וקאמר להו לישראל - לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו מאהליכם (שם) לרשות הרבים" ע"ש.

ויש להבין - מאי איריא דמחנה לויה הוה רשות הרבים, הרי כל מחנה ישראל הוה רשות הרבים, דמחנה ישראל הוה גדולה ג' פרסאות על ג' פרסאות, (עירובין נ"ה:) וכל המחנה (היה) [היתה] מסודר לכל הדגלים, אלו מימין ואלו משמאל כמבואר בתורה, וכל המחנה היתה עומדת בריבוע, ואם כן כל המחנה הוה רשות הרבים, ומאי איריא מחנה לויה.

וזה אין לומר - דבאמת הכוונה כן, דתיכף כשהוציאו מהאוהלים הוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, דאם כן למה לו ההקדמה מה שמחנה לויה הוי רשות הרבים. ועוד במה חלוק מחנה לויה ממחנה ישראל, דבאוהלים עצמן פשיטא, דגם האהל שישב בו משה רבינו אינו רשות הרבים וברחוב כולה רשות הרבים.

סימן שמה סעיף כ

ולכן נראה, דענין רשות הרבים כן הוא - דאין להיות בעיר רק רשות הרבים אחד לשני צדדי העיר מזרח ומערב, וכן רשות הרבים אחד לצפון ודרום וכשמו כן הוא, שזה המקום הוא רשות שכל הרבים השוכנים בהמקום פונים לשם ולא למקום אחר, כמו אצלם שכל הערים היו עשויים מבואות מבואות, ובתוך המבואות היו הרבה (חצרות), [חצירים] ובכל חצר הרבה בתים, והיו המבואות גדורים מג' רוחות.

אך באמצע העיר היתה סרטיא גדולה שכל המבואות פתוחות לה, והיתה מפולשת משני הצדדים, וכל מי שהיה צריך לילך לעיר אחרת בהכרח שהיה יוצא דרך סרטיא זו, ומקום אחר לא היה לו כמובן. וכן היתה פלטיא גדולה, שבשם כולם מתקבצים לסחורה.

וזהו ששנינו בברייתא - 'איזהו רשות הרבים', כלומר המקום האחד שהרבים פונים לשם - סרטיא ופלטיא. אבל אם העיר אינה עשויה מבואות מבואות אלא כל הרחובות מפולשים לארבע רוחות העולם, ומי שדר ברחוב זה יצא לעיר אחרת דרך רחוב זו ומי שדר ברחוב (אחר) [אחרת] יצא דרך רחוב שלו וכן כל הרחובות, ואם כן אין מקום שיקרא עליו רשות הרבים, מפני שאין שם מקום שכולם מתקבצים שם.

סימן שמה סעיף כא

ולפי זה אתי שפיר, דבדגלי מדבר לא היו מבואות אלא רחובות רחובות כשלנו, וכל שבט ושבט יצא דרך מקום אחר מהשבט השני. לפיכך לא היה מקום בתוך המחנה שיקרא רשות שכל הרבים הולכים שם, זולת מחנה לויה, שכל ישראל היו צריכין לילך אצל משה רבינו.

ונמצא דרק מחנה לויה הוה רשות הרבים, ומחנה לויה אחר העגל (היה) [היתה] מחוץ למחנה ישראל, כדכתיב (שמות לג, ז) "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד", ושם (היה) [היתה] כל מחנה לויה והמשכן והעגלות, ולכן רק שם היה רשות הרבים ולא בכל המחנה.

סימן שמה סעיף כב

ולפי זה אצלינו, שאין אצלינו מבואות אלא רחובות מפולשים, ובכל עיר הרבה רחובות, ואלו יוצאים מחוץ לעיר דרך רחוב זה ואלו דרך רחוב אחר, ואין כאן סרטיא שכולם מוכרחים לצאת משם ולשם, ונמצא דאין כאן רשות הרבים. וגם פלטיא אין אצלינו, דהגם שבכל עיר יש שוק וחנויות, מכל מקום הרי הרבה חנויות ומקומות של מסחור יש גם שלא במקום השוק, ונמצא דגם פלטיא אין כאן, ואין דינם אלא כחצירות מפולשים או מבואות מפולשות, וביכולתינו לעשות בהם עירוב, ואין זה רשות הרבים שאין מערבין אותו רק בדלתות נעולות.

ועוד נראה לי, דאפילו אם נאמר דלענין הוצאה והכנסה לא נדונם ככרמלית אלא כרשות הרבים - להפוסקים שאינם מצריכים ס' רבוא, מכל מקום לענין זה דאין מערבין רשות הרבים אינו אלא ברשות הרבים אחד, כמו סרטיא שאצלם, שהיתה סרטיא אחת בכל העיר, ולא בשלנו שיש הרבה סרטיות, דאם כן אין זה סרטיא. אך יותר נראה כמ"ש מקודם כדמוכח מהש"ס דריש פרק הזורק כמ"ש.

סימן שמה סעיף כג

ובאמת, בירושלמי ריש שבת אומר: "מנין שהוצאה קרויה מלאכה - ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן "ויצו משה... ויכלא העם מהביא" - נמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגיזברין. ר' חזקיה בשם ר' אילא - אפילו הכנסה שמעת מינה, כשם שנמנעו העם... כך נמנעו הגיזברים מלקבל מידן ולהכניס ללשכה" עכ"ל. והירושלמי לא הזכיר הך 'דמשה הוה יתיב' וכו'.

ולהירושלמי אפשר לומר, באמת דכל המחנה הוה רשות הרבים, ולהירושלמי נצרך לומר כסברא השניה שבסעיף הקודם, דמכל מקום לענין אין מערבין רשות הרבים אינו אלא כסרטיא אחת, אבל יותר נראה לומר דגם הירושלמי כונתו כש"ס שלנו, דהגיזברין מסתמא היו במחנה לויה אצל משה רבינו, וכן משמע הלשון דלהכניס ללשכה והלשכה היתה במשכן.

סימן שמה סעיף כד

ודע, שיש לי ראיה מבה"ג, שיש מין רשות הרבים דמהני עירוב, שכתב בהלכות עירובין: "ואסור לטלטולי מידי בשבתא ארבעה גרמידי ברשות הרבים, שנאמר "ויצו משה וגו' " - 'מעשות' לא נאמר אלא 'מהביא', מלמד שהיו מביאין דרך רשות הרבים. ולא מיבעיא רשות הרבים דאורח מלכא הוא, ואסור לטלטולי בגויה ד' אמות היכא דליכא עירוב. אלא אפילו ממבוי למבוי וכו' " עכ"ל.

וקשה - היכי קאמר 'היכא דליכא עירוב' דמשמע להדיא, דבעירוב מותר, והא אין מערבין רשות הרבים. ואין לומר - דכונתו אדלתות נעולות, דהא דלתות אינו עירוב אלא מחיצות גמורות, כדמוכח מעירובין, (ו'.) דתניא: "כיצד מערבין דרך רשות הרבים..." ופריך - "ורשות הרבים מי מערבא" ואח"כ אומר הש"ס - "וכי תימא בכך היא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא, והאמר ר"י ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות וכו' "

וקשה - מאי קושיא, נימא ד'כיצד מערבין' - הכונה על דלתות נעולות. אלא ודאי דנעולות אין שם עירוב על זה, ואם כן היאך אומר הבה"ג 'היכא דליכא עירוב', וכלשון הזה כתב הבה"ג גם בריש הלכות שבת ע"ש. אלא ודאי, דיש מין רשות הרבים דמהני ביה עירוב, והיינו כדאמרן.

סימן שמה סעיף כה

ודע, דבגמרא גבי ד' רשויות, חשיב מדבר בכרמלית, ופריך מברייתא אחרת - דחשיב מדבר ברשות הרבים. ומתרץ - לא קשיא, כאן בזמן שישראל שרוין במדבר, כאן בזמן הזה.

ופירש"י וכן כל הראשונים - דכשהיו ישראל שרוין במדבר, היתה רשות הרבים, ובזמן הזה הוי כרמלית, שאינו מקום הילוך לרבים, דהולכי מדבריות לא שכיחא. (רש"י)

והקשו על הרמב"ם שכתב שם: "איזהו רשות הרבים - מדברות ויערות ושווקין ודרכין המפולשין להן, ובלבד שיהיה רוחב הדרך ט"ז אמה ולא יהא עליו תקרה" עכ"ל. וכתב הכ"מ בשם הר"א בנו של הרמב"ם, שהפירוש בגמרא להיפך, דבזמן שהיו ישראל שרויין במדבר והיו מחנותיהם סדורים בו, הוה להם כמו בקעה ושדה ומאי דדמי להו, ובזמן הזה שכל מי שירצה הולך בו, הוה כרשות הרבים, עכ"ל.

וצריך לומר - דכונתו דבזמן שהיו ישראל במדבר, היה כל המדבר כבקעה ושדה, אבל מקום שהישראל עמדו, הרי מבואר בגמרא דמקומו של משה הוה רשות הרבים. וכתב עוד (דיערות) [דיערים] עדיפי מבקעה ושדה שאין רבים הולכים לשם, מה שאין כן ליער הכל צריכים לעצים, ע"ש. ובמדבר, צריך לומר דתמיד יש בו שיירות. וכל הפוסקים לא הודו לו, וסבירא ליה דמדברות ויערות הוויין כרמלית, וכן כתב הרשב"א.

סימן שמה סעיף כו

והנה הדרך ההולכת מעיר לעיר, לרוב הפוסקים הוה רשות הרבים, אך להמצריכין ששים רבוא עוברין לא הוה רשות הרבים. ולפי מה שבארנו הוה רשות הרבים, כיון שהיא רק דרך אחת, וכל דרך שרבים עוברים שם הוה רשות הרבים. וזהו רק בדרך מפולש שדרך שם נוסעים לכל מקום, אבל דרך (צדדית) [צדדי] המיוחדת רק לאיזה כפר או לאיזה חצר, נראה דלא הוי רשות הרבים.

ויש להסתפק בזמן הזה, שרוב הנוסעים יסעו דרך מסילת הברזל, והיא פשיטא דהוי רשות הרבים לכל הדיעות - שהרי ודאי ס' רבוא עוברים בו באיזה משך זמן לא ארוך, דודאי אפילו לפירוש רש"י בעירובין, (ו.) שמצריך שיהיה בעיר ס' רבוא, מכל מקום בדרך לא שייך לומר שיעברו ס' רבוא בבת אחת או ביום אחד, דזהו מן הנמנעות. אלא הכונה שדרך שם יעברו ס' רבוא במשך הזמן, ובמסילות הברזל ודאי כן הוא, אך יש להסתפק בהדרכים הקודמים שעתה מעטים העוברים דרך שם, אם זה מקרי רשות הרבים להפוסקים דלא מצרכי התנאי של ס' רבוא, וצריך עיון.

והטור והש"ע כתבו לדעת רש"י שצריך ס' רבוא עוברין, והש"ע הוסיף בכל יום ע"ש, ולפי זה גם במסילת הברזל ליכא רשות הרבים. אבל לא ידעתי, דרש"י לא הזכיר עוברין, אלא שבעיר יהיה מצוי ס' רבוא. ובנמק"י סוף הלכות ציצית כתב בשם הריטב"א, שמי שנפסקו לו ציציותיו ברשות הרבים גמורה שרחב י"ו אמה ומפולש ושרגילין לעבור בו לפעמים ס' רבוא וכו' עכ"ל. הרי שלא הצריך בכל יום, ולפי זה בהדרך של מסילת הברזל הוה רשות הרבים לכל הדיעות, ויראה לי שזה שכתוב בכל יום לאו דוקא.

סימן שמה סעיף כז

זה שהצרכנו ט"ז אמה רוחב לרשות הרבים - אפילו אם במקצתו מתקצר וליכא ט"ז רוחב, לית לן בה, דמכל מקום הוה רשות הרבים, דהא אפילו מבואות המפולשין לרשות הרבים משני ראשיהן הוויין רשות הרבים, אף על פי שאינם רחבים ט"ז אמה, ורק בעינן שיהו רחבים י"ג אמה ושליש כמו שמצינו בפסי ביראות. (עיין תוספות עירובין ו':)

ולכן מבואות ההולכות לאורך רשות הרבים, והמה רחבים ט"ז אמה, אף על פי שבקצתן מתקצרין ואין בהם ט"ז אמה, מכל מקום הוה רשות הרבים כיון שהם לאורך הרשות הרבים. (זהו בש"ע סעיף ח' והקודם בסעיף ט' והגר"ז בסעיף י"ב עשאן לשני דיעות ע"ש, והרי בש"ע לא הזכיר בזה מחלוקת ודינים נפרדים הם, דכאן הוא שהולכים ממש לאורך רשות הרבים, והקודם הוא מפולש לרשות הרבים ודו"ק).

סימן שמה סעיף כח

תל שהוא משופע - אם השיפוע גדול, באופן שבעלות ד' אמות על התל יהיה גובה י' טפחים, אינו נוח להילוך והוה רשות היחיד. אבל אם אינו גובה י' טפחים עד שיעלו ה' אמות, הוה ניחא תשמישתיה ונוח להילוך והוה רשות הרבים.

וכן פסי ביראות שהיו ארבעה דיומדין שהן שמנה, והיינו דיומד בכל זוית שגבהו י' טפחים ורחבו ששה טפחים, הרי הוא רשות היחיד מדאורייתא, דכל שם ד' מחיצות הוה מן התורה רשות היחיד. (מג"א) ודבר זה מפורש בעירובין, (כ'.) ואפילו הפתח רחב הרבה, באופן שהפרוץ מרובה על העומד, מכל מקום הוה רשות היחיד. ואף על גב דפרוץ מרובה על העומד גם מדאורייתא לא הוה מחיצה, זהו במעמידים קנים או קרשים תכופים זה אחר זה, אבל במקום שיש שם ד' מחיצות גמורות הוי מחיצה, אפילו כשהפרוץ מרובה על העומד. (תוס' ריש פרק עושין פסין י"ז: ע"ש) ועיין בסימן שס"ב סעיף כ"ט.

סימן שמה סעיף כט

ונסתפקתי, אם הדיומדין הם פחות מששה טפחים כל אחד, אם גם זה מקרי שם ד' מחיצות והוה רשות היחיד, או דילמא כל שאינו ו' טפחים הוה רשות הרבים כשהפרוץ מרובה על העומד. וזה פשיטא לי, דבפחות מד' טפחים לאו כלום הוא, דאינו מקום חשוב, אלא אפילו היו של ד' טפחים, אינו רשות היחיד אלא אם כן היו הפתחים קטנים באופן שהעומד מרובה, או לכל הפחות העומד כהפרוץ. אבל כשהפרוץ מרובה, נראה לעניות דעתי דהוי רשות הרבים.

וראיה - דהא בפסי ביראות הקילו להעמיד על דין תורה, ועם כל זה לא התירו בפחות מששה טפחים. וכן מבואר בירושלמי שם, שאומר 'לפי שהפרוץ מרובה על העומד הצריכו דיומדין וכו' ע"ש. והטעם - משום דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה. אבל כשיש שני דיומדין זה אצל זה, כל אחד ו' טפחים חשוב והאוירים אין ביכולתם לבטלם (וכן מפורש מת"י שם).

סימן שמה סעיף ל

כל דבר שהוא ברשות הרבים, אם אין הדבר גבוה ג' טפחים, אפילו הוא דבר שאין רבים דורסין עליהן, כמו צואה וקוצים וכיוצא בהן, מכל מקום הן עצמן דינן כרשות הרבים, ואם הוציא מרשות היחיד והניח עליהן - חייב, שהרי אי אפשר לרשות הרבים להלקט במלקט ורהיטני, ובהכרח שיהיה מעט גובה ומעט גומא. ולכן - כל פחות מג' כלבוד דמי, כלומר אינו רשות בפני עצמו אלא הוא כהרשות עצמו.

ואם הוא גבוה ג' וכן מג' ולמעלה - אם הדבר רחב ד' על ד' הוה כרמלית, וזהו כשאינה כלי אלא תל או אבן, דבכלים אין כרמלית כמו שכתבנו בסעיף ט'. ואם הוא גבוה עשרה ורחב ד' - הוה רשות היחיד אפילו בכלי, כמו שכתבנו שם, ואם הוא פחות מד' רוחב - אפילו גבוה עשרה הוה מקום פטור כמו שיתבאר.

סימן שמה סעיף לא

ודע, דאיתא בגמרא (ח'.) 'עמוד תשעה טפחים גובה ברשות הרבים ורבים מכתפים עליו' - כלומר שבהילוכם נשענין עליהן ומתקנין המשאות - דינו כרשות הרבים. ופירש רש"י - (ד"ה תשעה) דוקא תשעה לא פחות ולא יותר, וכן בין רחב בין קצר. וכן כתב הרמב"ם שם בפרק י"ד, (הלכה ח') והטעם - דאמדו חכמים דבגובה יותר מעט אינו ראוי לכיתוף, ורק בגבוה ט' - בין שהוא רחב ד' טפחים בין שאינו רחב.

ודעת הרא"ש והטור - דעד עשרה טפחים ראוי לכיתוף והוה רשות הרבים, אבל למעלה מעשרה - אם הוא רחב ד' טפחים הוי רשות היחיד, ואם אינו רחב - הוי מקום פטור, ואפילו יש בו מקום כדי לחוק ולהשלימו לארבעה. כלומר, שזהו חור - שבכותל כלפי רשות הרבים (אינו) [ואינו] רחב ד', ולצד הרשות היחיד הוא רחב ד'. ואם כן יש מקום לומר 'חוקקין להשלים', והוי כאלו גם מבחוץ רחב ד' - אין אומרין כן, דלא אמרינן חוקקין להשלים. וזה שנתבאר ברבים מכתפין דהוי כרשות הרבים, זהו כשאנו רואים שמכתפין עליו, אבל מה שראוי לכתף עליו - אינו מועיל אם אין רגילין לכתף עליו. (ב"י ומג"א סק"ח) ועיין בסעיף ל"ו.

סימן שמה סעיף לב

גומא שברשות הרבים - אם אינו עמוק ג' טפחים הוי כרשות הרבים כמ"ש. ואם עמוק ג' טפחים כך הוא - דעד עומק עשרה ולא עשרה בכלל הוי כרמלית כשרחבה ד' טפחים, ובעומק עשרה ולמעלה הוי רשות היחיד. ואם אינה רחבה ד' טפחים הוי מקום פטור. (טור)

ונראה לי - דזהו כשרחבה ג,' אבל פחות מג' כלבוד דמי, דפסעי לה ודינה כרשות הרבים. אך זהו המקום שלמעלה, אבל בתוך הגומא ממש, כשהניח שם, לא הוי כרשות הרבים, כיון דלא ניחא תשמישתא שם, דמהאי טעמא אין דנין בה דין ד'רבים מכתפין' כבעמוד.

עוד נראה לי, דאפילו בגומא רחבה הרבה, אם הניח דף שרחבה ד' טפחים מקצה זו לקצה זו, והולכין דרך הדף, הוה על הדף רשות הרבים. אבל בפחות מד', כיון שאינו נוח לילך בה, אינה כרשות הרבים. (כן נראה לעניות דעתי ועמג"א סקי"ד).

סימן שמה סעיף לג

גומא שברשות הרבים עמוקה י' ורחבה ד', דהוי רשות היחיד, אפילו מליאה מים הוה רשות היחיד, דמים אין מבטלין המחיצות. אבל כשמליאה פירות - אפילו פירות שיכול לטלטלן בשבת, מכל מקום בעודן שם מבטלין המחיצות, ולא דמי למים שאדם מסתכל בהם ורואה בהם והמחיצות נראים. וכל שכן כשמליאה תבן וקש או צרורות.

ופשוט הוא, דגומא שאמרנו - זהו בגומא שאינה הולכת בשיפוע אלא הולכת בשיווי, אבל עמק ההולך בשיפוע, דנין בזה כמו בתל בסעיף כ"ח, דאם מתלקט י' מתוך ד', והיינו כשהולכים בו ד' אמות מתלקט י' טפחים גובה של העמק, הוה רשות היחיד. ואם מתלקט י' מתוך ה' אמות, הוה רשות הרבים. וגומות כאלו כשהן מליאות מים הוויין כרמלית, דלא ניחא תשמישייהו.

סימן שמה סעיף לד

ורקק מים שברשות הרבים שאינו עמוק עשרה - בטל הוא לגבי רשות הרבים אם רגילים הרבים להלך בו, דהילוך ע"י הדחק שמיה הילוך. (ח':) ואפילו אם אינו רחב ד', שאין מהלכין בתוכו אלא מדלגין עליו, הרי הוא רשות הרבים, כיון שבוקעין בו ועוברין דרך עליו ואין מקיפין אותו, ולכן כשמקיפין אותו הוי כרמלית.

וכן דף המונח על הרקק או על הבור הוה רשות הרבים, כיון שרבים בוקעין בו. ונראה לי, דוקא כשהדף רחב ארבעה, דפחות מזה יריאין להלוך עליה. ורקק שאין רבים בוקעין בו אלא מקיפין אותו, אפילו אינו עמוק י' דינו ככרמלית כמ"ש.

סימן שמה סעיף לה

אויר רשות הרבים אינו תופס אלא עד י' טפחים בגובה, אבל למעלה מי' - הוי מקום פטור, ולא דמי לרשות היחיד שעולה עד לרקיע, וזהו הלכה למשה מסיני. וגם טעם יש בדבר - דרשות השייך להיחיד הוא מושל בו גם למעלה ויכול לבנות למעלה מי' ולעשות כל חפצו. אבל רשות הרבים אין הרבים שולטין שם רק למטה לילך ולהניח שם (חפציו) [חפיציו] לשעה, אבל למעלה אין להם שליטה לבנות ולתקן, ולכן אין שם רשות הרבים שולט רק כפי שיעור מחיצה שהוא י' טפחים.

אמנם זהו רק באויר, כגון כשקולט מן האויר שלמעלה מי', מותר להכניס לרשות היחיד דרך למעלה מי'. או דבילה שמינה שנדבקה בכותל למעלה מי' שהדבילה רואה פני האויר. אבל חור שבכותל או ראש עמוד, אם אין בו ד' על ד' - אפילו למטה מעשרה הוי מקום פטור, ואם יש בו ד' על ד' - גם למעלה מעשרה הוה רשות היחיד, שהרי רשות היחיד עולה עד לרקיע.

סימן שמה סעיף לו

חורים שבכתלים שכלפי רשות הרבים ואינם מפולשים לפנים לרשות היחיד - נדונים כפי מדותיהם, והיינו אם אינם רחבין ג' טפחים, בטילים לגבי רשות הרבים ודינם כרשות הרבים. ואם הם רחבים ג' עד ד' ולא ד' בכלל, הוויין מקום פטור בין שהם למטה מי' ובין שהם למעלה מי'. ואם הם רחבים ד' טפחים, אם הם למטה מי' הוי כרמלית ויו"ד ולמעלה הוויין רשות היחיד. ואם החורין מפולשין לפנים - נראה דדינם כרשות היחיד. (כן מפורש מתוס' ז': ד"ה והלכה ע"ש)

וזה שכתבנו בסעיף ל"א - בחור שכלפי רשות הרבים אינו רחב ד' וכלפי רשות היחיד רחב ד', אין הכונה שהחור הולכת מעבר לעבר, דאם כן הוה כולה רשות היחיד, אלא הכונה שיש חור לצד רשות היחיד וחור לצד רשות הרבים והפסק באמצע. ודע, דחור שלמטה מג' סמוך לארץ בכל ענין דינו כרשות הרבים, דכל למטה מג' כארעא סמיכתא היא. (עיין ת"ש סקכ"ב שתמה על המג"א סק"ט ולפי מ"ש אתי שפיר וכונת המג"א כמ"ש ע"ש ודו"ק).

סימן שמה סעיף לז

איזהו כרמלית - מקום שאינו הילוך לרבים וגם אינו מוקף מחיצות כהלכתן. ולכן אפילו אם הרשות שייך ליחיד, מכל מקום כיון שאין לו מחיצות אינו רשות היחיד.

ואין לשאול - הא קיימא לן קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דינו ככרמלית, אף שיש לו מחיצות. אך זה אינה שאלה, דמן התורה ודאי הוי רשות היחיד גמור, והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב, אלא דמדרבנן אסור לטלטל בו יותר מד' אמות, כמו בחצר שלא עירבו, ואנן בכרמלית דאורייתא עסקינן, כלומר שמן התורה אינו לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים.

וזהו לשון כרמלית כ'ארמלית' - שאינה לא בתולה ולא נשואה, ומן התורה כל כרמלית הוי מקום פטור ומותר לטלטל מכרמלית לרשות הרבים ולרשות היחיד וכן מהם לתוכו, אלא דמדרבנן אסור בכרמלית ומותר במקום פטור, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.

סימן שמה סעיף לח

ואלו הן כרמלית - מקום שיש בו ד' על ד' ואינו גבוה י' טפחים ומוקף מחיצות, וכן תל או עמוד שיש בו ד' על ד' ואינו גבוה י', וכן חריץ שיש בו ד' על ד' ואינו עמוק י', וכן הימים והנהרות והיערות והמדבריות והשדות והבקעות - שהם קבוצות הרבה שדות, והגנות והסימטא וצידי רשות הרבים והאגמים. ואין זה דמיון למה שאמרנו בסעיף ל"ג, דמים אין מבטלין מחיצות, דזהו בגומא קטנה שבתוך הישוב דרבים משתמשים שם, ולא בימים ונהרות שהם מקומות גדולים בפני עצמם ואין משתמשים שם, לפיכך הם כרמלית.

ויש שחלקו, מטעם שאינו מתלקט י' מתוך ד', לפיכך לא הוי רשות היחיד. (מג"א סקי"ד) ואין צריך לזה, דאיך שייך לעשות ימים ונהרות שהולכין על מאות פרסאות רשות היחיד, ובודאי אם יש גומא עמוקה י' ורחבה ד' בים הוה רשות היחיד כדאיתא בגמרא, (ק'.) וזהו מפני שהיא גומא בפ"ע, ולא לעשות ימים ונהרות כרשות היחיד. ואפילו גומא שבים, רק מן התורה הוה כרשות היחיד, אבל מדרבנן אסור בטלטול, (מג"א שם) דכל שבים הוי כרמלית. (ומה שכתב המג"א 'כמו קרפף ותל' - לאו דוקא, דהתם ביותר מבית סאתים וכמו שכתב הגר"ז בקונטרס אחרון ע"ש, אך יש לומר כונת המג"א דהכי נמי כן הוא, שהרי הגומא פרוץ לים שהוא יותר מבית סאתים ודו"ק).

סימן שמה סעיף לט

אצלם היו לפני החנויות איצטבאות - מקום שהסוחרים יושבים שם ונקרא איסטוואנית, וכן היה אצלם עמודים ברחבה שתולין בהם התגרין פרקמטיא, והיה לפניהם איצטבאות שהסוחרים ישבו עליהן. ולכן אלו האיסטוואנית והאיצטבאות הוויין כרמלית, לפי שאינו נוח להשתמש שם. אבל בין העמודים הוה רשות הרבים, אפילו אין בין עמוד לעמוד כשיעור רשות הרבים, ואפילו י"ג אמה ושליש אין כאן, מכל מקום כיון שרבים בוקעים בהם הם טפילים לרשות הרבים. (שם סקי"א) וזה שהאיצטבאות הם כרמלית כשיש - בהם שיעור כרמלית, והיינו רחבן ד' טפחים וגובהן מג' ועד עשרה. (דאילו) [דאלו] היה גובהן י' - הרי הם רשות היחיד, (ואילו) [ואלו] לא היתה רחבן ארבעה - היו מקום פטור.

סימן שמה סעיף מ

איתא בגמרא - (ז'.) דקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים ככרמלית דמי. ופירש רש"י - שהכניס בית לתוך רשותו והניח מן קרקעו לרשות הרבים, דאף על גב דזימנין דדחקי ביה רבים ועיילי להתם, מכל מקום כיון דלא ניחא תשמישתיה, מפני שאינו הולך בשוה עם כל הרשות הרבים, ככרמלית דמי.

עוד פירש רש"י פירוש אחר - בית שפניו עומד באלכסון, שזוית אחת סמוכה לרשות הרבים וזוית השני משוכה מרשות הרבים ולפנים, וזוית הבולטת מעכבת את הרבים מליכנס להדיא בתוך כניסה של זוית האחרת, ע"ש.

והרמב"ם שם מפרש: 'כגון מבואות שיש להם ג' מחיצות ואין להם לחי או קורה ברביעית' ע"ש. וזהו לפי שיטתו, דג' מחיצות הוי מן התורה כרמלית כמ"ש, אבל לכל הפוסקים אין זה בכלל כרמלית דאורייתא, דמן התורה הוא רשות היחיד גמור.

ולכן תמיהני על הטור ורבינו הרמ"א בסעיף י"ד, על שהביאו פירושו לקרן זוית, שאין לזה ענין לדיני כרמלית כמו שכתב. ונראה שמפני שהם לא חששו לדקדק בין דאורייתא לדרבנן, ומדרבנן הרי אסור לטלטל, אלא דאם כן הוה ליה להביא גם חצירות ומבואות שלא עירבו, דאסור לטלטל מחצר לחצר ומן בית לבית. וכבר נתבאר דרשות הרבים מקורה אינו רשות הרבים, והוא גם כן בכלל כרמלית דאורייתא, כיון שאין לו מחיצות אינו לא רשות היחיד ולא רשות הרבים.

סימן שמה סעיף מא

בית שאין גובהו עשרה ורחב הרבה, הוי כרמלית. ואם חוקק בבית בתוך הקרקע, בתוך ג' סמוך לכתלים, ומשלים לעשרה - כגון שהיה גובהו (שמונה) [שמנה] וחקק שני טפחים בתוך הקרקע, נעשה רשות היחיד.

ודוקא שהחקיקה סמוך לכתלים בתוך ג', (דאילו) [דאלו] מופלג ג', לא יצטרפו המחיצות לזה, כמ"ש בסימן תרל"ג לענין סוכה ע"ש.

אבל בית שאין תוכו עשרה, וקירויו משלימו לעשרה, דעל הגג הוי רשות היחיד כיון שגבוה עשרה, ובתוכו הוי כרמלית, ובזה אם חקק -אפילו רחוק מן הכתלים, אם היה בחקק ד' על ד' טפחים, שהוא מקום חשוב, נעשית כל הבית רשות היחיד, שהרי במחיצות החיצונות יש י' טפחים גובה, ורק בפנים ליכא י' טפחים. ולכן כשעושה שם מקום מן ד' טפחים שגבוה י' נחשב, כולו רשות היחיד דמה שמן החקק עד הכתלים הוויין כחורי רשות היחיד. (גמרא ז': וכתבתי על פי דברי הרא"ש שהביא המג"א סקי"ג ע"ש. ומתוס' שם ד"ה 'ואם משמע' - דבכל ענין מועיל כאן החקק שאינו סמוך להדפנות ע"ש ודו"ק)

סימן שמה סעיף מב

אף על פי שאין רשות היחיד בלא מחיצות, מכל מקום הגגין הם רשות היחיד, משום דאמרינן 'גוד אסיק מחיצתא' - כלומר מחיצות הכתלים אנו רואין כאלו עולין למעלה, וזהו הלכה למשה מסיני.

אך אימתי אמרינן כן, בזמן שהגג שוה להכתלים, שאינו בולט להלן מהכתלים, דניכרים המחיצות להעומד על הגג. אבל הגגין הבולטין על מחיצות הבית, כעין גגין שלנו שקורין לזה קאפע"ז, לא אמרינן 'גוד אסיק מחיצתא', כיון שאין המחיצות ניכרות להעומדין על הגגות.

ולכן דין גגות אלו ככרמלית, אפילו הוא גבוה ורחב הרבה. אמנם אם חלון פתוח לו והחלון ד' על ד', הוי כל הגג כחורי רשות היחיד ודינו כרשות היחיד.

ואין לשאול למה הוי כרמלית, הא לא שלטי ביה רבים, והתשמיש קשה שם, וליהוי מקום פטור. אך הטעם הוא, דלא מצינו מקום פטור ברוחב ארבעה טפחים. (רא"ש פ"ט דעירובין ע"ש) ואף על פי שיתבאר, דאין כרמלית למעלה מי' טפחים, והרי הגג גבוה הרבה, זהו על הארץ, דמחמת הקרקע אין האויר שלמעלה מי' כרמלית. אבל הכא הוה הגג כקרקע, ועד י' טפחים בגובה מן הגג נעשה כרמלית (שם).

סימן שמה סעיף מג

וכן זיזין הבולטין מן הכתלים - אם אינם רחבים ד' - הוי מקום פטור. ואם רחבים ד' - הוי כרמלית, שהרי אינם גבוהים י', וצריך שיהא בהם ד' על ד'.

ואם חלון של ד' על ד' פתוח להם מן הבית, שיכולין להשתמש מן החלון על הזיזין, הוויין חורי רשות היחיד ודינן כרשות היחיד.

ודע, דחורי כרמלית אין דינם כרשות היחיד, אלא כחורי רשות הרבים, ונדונים לפי מדותיהם כמ"ש בסעיף ל"ו ע"ש.

סימן שמה סעיף מד

גדר הכרמלית - שלא יהו פחותין מד' על ד', ושאינן גבוהין עשרה, ואינה תופסת למעלה אלא עד י' טפחים כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, ולמעלה מי' הוי מקום פטור כמו ברה"ר.

וימים ונהרות, מתחילין העשרה טפחים מהמים, לפיכך מן המים עד עשרה גובה מהמים - הוי כרמלית, ולמעלה מזה הוי מקום פטור.

(ואילו) [ואלו] היינו מתחילין מן הארץ שתחת המים, היו המים למעלה מקום פטור, ואינו כן, דהנוטל מהם על פני המים עד עשרה למעלה הוי כרמלית, ולמעלה מזה הוי מקום פטור.

ובור העומד בכרמלית, אפילו עמוק מאה אמה הוי כרמלית, אם אינו רחב ד'. ולא הוי מקום פטור, דאין מקום פטור בכרמלית, דכיון שהכרמלית מסבבו בעל כורחו גם הוא כרמלית, דנכלל בתוכו. אך כשהוא רחב ד' על ד', הוי רשות היחיד, דלענין רשות היחיד בטל כח הכרמלית, שהרי אפילו בור ברשות הרבים עמוק י' ורחב ד' - הוי רשות היחיד, וכל שכן בכרמלית.

סימן שמה סעיף מה

איזהו מקום פטור - מקום שאין בו ד' על ד', וגבוה משלשה טפחים ולמעלה עד לרקיע. או חריץ שאין בו ד' על ד', ועמוק יותר מג', אפילו הוא ארוך הרבה, כיון שאין בו רוחב ד' הוי מקום פטור.

ולא אמרינן הרי בחשבון הכולל יהיה בו ד' על ד', דמה לנו לחשבון הכולל, הרי לא ניחא תשמישתיה כשאינו רחב ד'.

וכן המחיצות הגבוהות מג' ולמעלה, ואין ביניהם ד' על ד', והיינו החלל שביניהם, ואין המחיצות מצטרפות, וכמ"ש בסעיף ה'. (וכן כתב המג"א סקט"ז)

ודע, דזהו במקום פטור העומד ברשות הרבים. אבל מקום פטור העומד ברשות היחיד - דינו כרשות היחיד, דאפילו כרמלית שברשות היחיד הוי רשות היחיד.

וטעמא דמילתא, דברשות הרבים בעינן שיהו תשמיש נוח לרבים, שהרי אין הרשות שלהם אלא לילך ולהשתמש דרך הילוכם. ולכן כל שגבוה מג' ולמעלה, אינו נוחה לא להילוך ולא לתשמיש, ולכן הוי או כרמלית או מקום פטור, אבל רשות היחיד לא מצרכינן הילוך נוחה ותשמיש נוחה, דכיון שאין רבים מפסיקין אותו, כל דבר נוחה לתשמיש, והכל רשות היחיד.

ומקום פטור שבתוך הכרמלית, יש אומרים דדינו כמקום פטור ברשות היחיד, והוי גם הוא כרמלית, ד'מצא מין את מינו וניעור'. כלומר, שהרי גם בכרמלית אין אנו מצריכין הילוך נוחה ותשמיש נוחה, וכל דין מקום פטור אינו אלא ברשות הרבים.

ויש אומרים דגם בכרמלית הוה מקום פטור. והטעם, משום דאי אפשר להיות כרמלית חמור מרשות הרבים, שהרי גם לענין למעלה מי' הוי כרשות הרבים ולא כרשות היחיד. (כן נראה לי בטעם הדיעות, ושני הדיעות הביא הר"ן בפרק קמא דשבת, גבי 'אין כרמלית פחותה מד', ע"ש. ובעירובין ט'. נראה להדיא כדיעה ראשונה ע"ש ודו"ק).

סימן שמה סעיף מו

כתב הרמב"ם בפרק י"ד דין ט':

"עמוד ברשות הרבים גבוה י' ורחב ד' - ה"ז רשות היחיד. נעץ בגובהו יתד כל שהוא - אפילו אינו גבוה ג', הואיל וראוי לתלות ביתד ולהשתמש בו, הרי זה ממעטו ונעשה כרמלית. ואין מודדין לו אלא מן היתד ולמעלה, ואפילו מילאו כולו יתידות, הרי זה ממעט גובהו, שהרי תולין באותן היתידות ומשתמשין בהן" עכ"ל.

וזהו על פי סוגיא דעירובין. (ע"ח.) ולפי גירסת רש"י ותוס' שם, הוה מסקנת הש"ס ההיפך, דאפילו היתד גבוה ג' - אינו מבטלו מרשות היחיד, משום דראוי לתלות בו. ואפילו מילאו כולו ביתידות, מנח עליה מידי ומשתמש, ולכן כל הפוסקים לא הביאו דינו של הרמב"ם, ונראה שגירסא אחרת היתה לו.