פתיחת התפריט הראשי

ערוך השולחן אורח חיים רסז

סימן רסז סעיף אעריכה

ונכנסין לבית הכנסת ומתפללין תפילת מנחה כבימות החול, אלא שאין נופלין על פניהם מפני כבוד השבת. וגם המתפללים חצי שעה אחר חצות – גם כן לא יפלו על פניהם (פרי מגדים). ולא בשבת בלבד, אלא בכל הימים שאין אומרים תחינה – אין נופלין במנחה הקודמת.

ודע שאצלינו שאין מקדימים כל כך בתוספת שבת כבימים הקדמונים – יזהרו להדליק נרות בבית הכנסת קודם מנחה, דאם יניחו עד אחר מנחה – יבואו לידי חילול שבת. וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות אף כשמקדימין להתפלל.

ויש שאומרים קודם מנחה דערב שבת מזמור ד"ארבעה צריכין להודות", ו"פתח אליהו" מהתיקונים, ופזמון "ידיד נפש", ופרשת התמיד, וקטורת – קודם המנחה, דצריך לזה הרבה זמן. המה צריכים להזהר מאוד מאוד לבוא לבית הכנסת הרבה זמן קודם השקיעה, דאם לא כן – יאחרו זמן התפילה של מנחה עד הערב, וכל יראי אלקים יזהרו בזה.

סימן רסז סעיף בעריכה

ואחר מנחה אומרים חמישה מזמורים: "לכו נרננה", "שירו לה' שיר חדש", "ה' מלך תגל הארץ", ו"מזמור שירו לה' שיר חדש", ו"ה' מלך ירגזו עמים", מפני שאלו המזמורים הם על לעתיד לימות המשיח, והוא יום שכולו שבת, לכן אומרים אותם בהכנסת שבת.

ואחר כך אומרים "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" לפי שיש בו שבעה קולות, שכנגדם שבע ברכות של התפילה בשבת (ברכות כט א). והם ששה מזמורים כנגד ששת ימי החול.

ואחר כך אומרים "אנא בכוח" דהוא שֵם של מ"ב, והוא שֵם של מעשה בראשית (תוספות ריש פרק שני דחגיגה, עיין שם). ועל כי השבת הוא זכר למעשה בראשית, לפיכך אומרים אותו קודם קבלת שבת.

ואחר כך אומרים "לכה דודי... פני שבת נקבלה", ומסיימים ב"בואי כלה, בואי כלה!", כמו שאמרו בשבת (קיט א):

רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא. אמר: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". רבי ינאי לביש מאניה, ואמר: "בואי כלה, בואי כלה!".

ואחר כך אומרים "מזמור שיר ליום השבת", שהוא מרמז ליום שכולו שבת, כמו ששנינו שלהי תמיד, עיין שם. ובזה קיבלנו עלינו שבת קודש.

ואחר כך אומרים "במה מדליקין". ויש שנהגו לומר מאמר מהזוהר "כגוונא" עד "בנהירו דאנפין" (זוהר תרומה דף קלה א).

סימן רסז סעיף געריכה

ואחר כך מתפללין מעריב. וכתבו הטור והשולחן ערוך: דמקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול. וכן כתב הרמב"ם בפרק שלישי מתפילה (הלכה ז): "ומפלג המנחה יכול להדליק, ולקבל שבת בתפילת ערבית", והיינו שעה ורביע קודם השקיעה.

ואף שבחול מתפלל באותו זמן מנחה – מכל מקום בערב שבת יכול להתפלל אז ערבית. ואין זה כסתרי אהדדי, דמפני תוספת שבת יכול לעשות כן.

וגם יש טעם גדול בדבר להקדים ערבית של שבת, דהנה תפילת ערבית תקנו כנגד אברים ופדרים שהקריבו בלילה מתמיד של בין הערבים. ועתה הרי אסור בלילה להקריבן, כדכתיב: "עולת שבת בשבתו" – ולא עולת חול בשבת (שבת קיד א). ואם כן בהכרח שהקריבו האברים והפדרים מבעוד יום, ולכן גם התפילה שכנגדן ביום (מגן אברהם סעיף קטן א). אמנם המנחה של ערב שבת בהכרח שיתפלל קודם פלג המנחה, דביום אחד אי אפשר לעשות תרתי דסתרי. ויש מי שאומר דבציבור גם בכי האי גוונא מותר (דרך החיים).

סימן רסז סעיף דעריכה

מיהו על כל פנים חזינן דרבותינו הקדמונים ציוו לנו להקדים תפילת ערבית מבעוד יום. וגדר גדול הוא לשַבָּת לההמון ונשים ועמי הארץ, שעינם רק אל זמן התפילה בבית הכנסת, ואם יאחרו להתפלל בבית הכנסת הרבה – הרבה בכל עיר ועיר שידליקו נרות אחר השקיעה. כאשר עינינו רואות ואזנינו שומעות לדאבון לבבינו, בכמה עיירות גדולות וקטנות: שמאחרים להדליק נרות, ובאים לידי חילול שבת, רחמנא ליצלן מהאי עונשא רבה. וחוב קדוש על הרב והיריאים שבעיר להתפלל מבעוד יום, למען למנוע חילול שבת קודש.

ויש שמתאמצים להתפלל ערבית בזמנה בשבת, ועתידים ליתן את הדין, דידוע שבזה תלוי שלא יחללו שבת בעיר. והמזרז בהקדמת כניסת שבת – זכות שבת קודש תגן עליו. וכבר הארכנו בזה בכמה מקומות, מפני שידוע לנו שהקדמת התפילה מעמדת השבת וקדושתה על מכונה.

סימן רסז סעיף העריכה

וכמו שיכול להתפלל מבעוד יום, כן יכול לעשות קידוש מבעוד יום, כמו שכתב הרמב"ם בפרק כט דין יא, וזה לשונו:

יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת. עד כאן לשונו.

וכתב המגיד משנה: שאף על פי שמבעוד יום קידש – מותר לו לערב לאכול בקידוש זה..., עד כאן לשונו. ויש להסתפק בכוונתו: אם כוונתו דלאכול צריך דווקא בלילה, ולכן אומר דהקידוש עולה לו, ואי משום שצריך קידוש במקום סעודה – יכול לאכול כזית מזונות אחר הקידוש. או שכוונתו דאם אוכל בלילה – יצא בקידוש זה, אבל לעולם יכול לאכול מבעוד יום, ויצא בזה ידי סעודת שבת.

וכן מבואר מדברי רבינו הבית יוסף שכתב:

ובפלג המנחה יכול להדליק, ולקבל שבת בתפילת ערבית, ולאכול מיד, עד כאן לשונו.

וכן כתב בספר תרומת הדשן (סימן א) שהיו גומרים סעודת שבת מבעוד יום. וגם בימי הגמרא נראה שהיה כן, דבריש ברכות אמרינן: "משעה שבני אדם נכנסין לאכול פיתן בערבי שבתות", וכתבו התוספות שם בריש ברכות שהיתה מבעוד יום, עיין שם. ולכן כן עיקר לדינא.

ויש שכתבו בשם ספר חסידים דצריך לאכול כזית בלילה (עיין מגן אברהם שם), וחומרא בעלמא הוא ממידת חסידות (וכן מוכח במגן אברהם). וטעמא: דכל אחר פלג המנחה, כשקיבל תוספת שבת – הוי כלילה גמור (שם). ולא מיבעיא לרוב הפוסקים דתוספת שבת דאורייתא, אלא אפילו להרמב"ם דלא סבירא ליה תוספת כמו שכתבנו בסימן רסא, מכל מקום כיוון דמקבל עליו התוספת – הוי כלילה ממש, לעניין שיוצא בקידוש שעשה מבעוד יום על חיובו בלילה, כיוון שמיד יבוא לידי חיוב. לכן יכול להמשיכו גם מקודם בתוספת קדושה, שהרי התורה נתנה לו רשות על זה.

(וזהו כוונת המרדכי פרק שני דמגילה, שהביא המגן אברהם. ומה שהקשה מסימן קפ"ו דקטן אינו מוציא הגדול, אף על גב שיבוא לידי חיוב כשיגדל, עיין שם – כפי מה שבארנו אינו דמיון כלל. ודייק ותמצא קל.)

סימן רסז סעיף ועריכה

והנה רבינו הבית יוסף בספרו הגדול הקשה: דאיך אכלו מבעוד יום, הא אסור לאכול קודם קריאת שמע? ותירץ דכיון שקרא מפלג המנחה, אפילו למי שסובר שצריך לחזור ולקרות משחשיכה – מכל מקום מותר לו לאכול קודם עיין שם.

(והמגן אברהם משיג על זה בסעיף קטן ב מהרא"ש, ואינו מובן כלל. ובתוספת שבת כתב דכוונתו על קודם פלג המנחה, עיין שם. ואם כן מה השיג על הבית יוסף? וגם הפרי מגדים נראה שפירש כהתוספת שבת, עיין שם. והמחצית השקל נראה שפירש מצד מה שכתב הרא"ש ריש ברכות, דתפילה אינו עניין לקריאת שמע, עיין שם. אבל אין זה עניין לערב שבת, דמפני תוספת שבת הוי כלילה. אמנם אני נוהג לקרוא קריאת שמע קודם קידוש, דאכילתינו תמיד הוא בלילה, מפני דאין אנו מקדימין כל כך, ובוודאי נכון לעשות כן. ודייק ותמצא קל.)

סימן רסז סעיף זעריכה

בברכת "השכיבנו" אין לחתום "שומר עמו ישראל לעד", דשבת עצמה הוי שמירה. ולכן אומרים פסוקי "ושמרו" משום דכשאנחנו שומרים השבת – אז השבת שומרת אותנו. והוא גם כן מעין גאולה, דאלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין (טור).

אלא חותמין "פורס סוכת שלום... ועל ירושלים", שהשכינה סוככת עלינו. וממילא שמקודם צריך לומר "ופרוס עלינו סוכת שלומך", כדי שתהיה מעין חתימה סמוך לחתימה. ובטור יש שגם ב"ופרוס" צריך להזכיר ירושלים, כיון דבחתימה מזכירין אותה, והיה צריך לומר: "ופרוס עלינו ועל ירושלים סוכת שלומך". אבל אין המנהג כן, והטעם דהכל אחד: ישראל וירושלים (אליהו רבה סעיף קטן ו). ויש ראיה לזה מברכות (מט א), עיין שם.

סימן רסז סעיף חעריכה

ולפי זה לא היה לנו לומר "כי אל שומרנו... ושמור צאתנו..." בשבת, וכן הוא מנהג הספרדים. אבל אנו נוהגים לאמרו, והטעם דהשבת שומר למי ששומר שבת כראוי, ואנחנו אין מחזיקים עצמינו כן (ט"ז סעיף קטן א). ועוד דבזוהר ויקהל (דף רד ב) מחלק בין רבים ליחיד, ויחיד צריך שמירה גם בשבת. לפיכך "שומר עמו ישראל" שהוא על כלל ישראל – אין צריך לומר בשבת, אבל לא מקודם דקאי על כל יחיד ויחיד (מגן אברהם סעיף קטן ג). ואם חתם "שומר עמו ישראל" – יצא, ואין מחזירין אותו (אליהו רבה סעיף קטן ז בשם הכלבו).

ונראה לי הטעם, דאטו השבת שומרינו? הרי מי שציווה על השבת שומרינו, ואם כן גם "שומר עמו ישראל" ניחא, ששומר אותנו בזכות השבת. אלא דבשבת צריך לעשות הפרש מימי החול בלשון פריסת סוכת שלום. אבל בדיעבד – יצא. ונראה לי דאם חתם ב"ושמור צאתנו", וכשאמר "ברוך אתה ה'" נזכר – מכל מקום יסיים "פורס סוכת שלום" ולא "שומר עמו ישראל". ואף שאין מעין חתימה סמוך לחתימה, יש לומר דזהו גם כן מעין חתימה, דעל ידי פריסת שלום שומרינו, ואדרבא היא שמירה מעולה במדריגה גבוהה.