טור אורח חיים שא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן שא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

אם באתי לכתוב כל הלכות שבת תרבה עלי המלאכה, כי הלכתא רבתי לשבתא (כדאיתא שבת יב.), וגם כי כל ארבעים אבות מלאכות חסר אחת ותולדותיהם ידועות ואיני צריך להאריך בהם, ולא בשיעוריהן שלא נאמרו שיעורים אלא לחיוב אבל איסורא איכא בכל שהוא, על כן לא אכתוב אלא דברים הצריכים, ואסדר דברים הדומים.

ואתחיל בהילוך, על סדר הפסוק "אם תשיב משבת רגלך" - היאך יהא הלוכו בשבת, ובמה האיש יוצא, ותקון בגדיו, ובמה האשה יוצאה והעבד והבהמה, ואיסור חפציו והדיבור בהם, והיתר חפצי שמים, וטלטול, כי מזה למדו חכמים איסור טלטול, כיון שהזכיר הנביא שלא יהא הילוך ושיחה של שבת כהילוך ושיחה של חול כל שכן שלא יהא טלטול של שבת כטלטול של חול, כדי שלא יהא כיום חול ויבא לפנות כל חפציו מפינה לפינה, שהרי הוא בטל ויבקש דבר להתעסק בו ונמצא בטל משביתת שבת.

ואח"כ בנין אהל, וצידה, וקשירה, ובישול, וברירה, וסחיטה, ותקון מאכל אדם ומאכל בהמה, ודבר הניצוד בשבת לצורך א"י או לצורך ישראל, או הביאו מחוץ לתחום, ושאר דברים שעשאוהו לצרכו, ורחיצה וסיכה וכל רפואה ופיקוח נפש, ויולדת, וצרכי מילה, והולדת בהמה ורפואתה, ופינוי מקום לאורחים, והצלה מפני הדליקה, ומעט מהלכות שבת בלא סדר.

וחילוק ד' רשויות, ומעט מדיני הוצאה, ודין קרפף סאתים או יותר, וענין מחיצות וכל דיניהן, והכשר מבוי וכל דיניו, ועירובי חצרות וכל דיניו, ושיתופי מבואות וכל דיניו, ועירובי תחומין וכל דיניו.

***

כתיב "אם תשיב משבת רגלך", ודרשו חז"ל שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. על כן אין לו לאדם לרוץ בשבת כדרך שעושה בחול. אבל אם רץ לדבר מצוה כגון לבית הכנסת או כיוצא בו, מותר.

כתוב בס"ה: בחורים המתענגים בקפיצתם ובמרוצתם מותר. וכן לראות כל דבר שמתענגים בו מותר לראותו.

היה הולך והגיע לאמת המים יכול לדלג ולקפוץ עליה, אפילו אם היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שנייה. ומוטב שידלג ממה שיקיפנה מפני שמרבה בהילוך. ואסור לעבור בה, שלא יבא לידי סחיטה. היה הולך לדבר מצוה, כגון להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה, יכול לעבור בה, ובלבד שיעשה שינוי, כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה. ואסור לעבור בה בסנדלו, דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי, אבל במנעלו מותר דלא נפיל.

ויש כלים שמנעו חכמים לצאת בהם ברשות הרבים. זה הכלל, כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטים ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר, חייב. וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול, אסור לצאת בו ואם יצא פטור. ואשה לא תצא בתכשיטים שדרכה לשולפם ולהראותם.

הלכך, לא יצא האיש בסייף ובקשת ובתריס ואלה ורומח ובכלים שאינן תכשיט, ואם יצא חייב חטאת שאינו דרך מלבוש. ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים, ואם יצא פטור שהן דרך מלבוש.

ולא יצא בתפילין, מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא.

ולא יצא קטן במנעל גדול, דלמא נפיל ואתי לאתויי. אבל יוצא הוא בחלוק גדול, שאינו נופל ממנו. ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו, דלמא מחייכי עליה ואתי לאתויי. אבל אם יש לו מכה ברגלו, יוצא באותו שאין בו המכה, דהשתא ליכא למיחש דלמא מחייכי עליה שרואין בו שאינו יכול לנעול המנעל השני מפני מכתו.

ולא יצא במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה בין שאינה נקובה, ואם יצא פטור.

ולא יצא בטבעת שאין עליה חותם, ואם יצא חייב. ואם יש עליה חותם, לרש"י פטור אבל אסור, ולר"ת מותר דכל דבר שהוא תכשיט לאיש לא שייך ביה דלמא שליף ומחוי ליה.

אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה, אסור גם לאיש. וכן דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון אותן מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט, אסור, שהרואה אומר לצורך תשמיש הוא מוציאו. וה"ר מאיר התירו אם הוא עשוי מכסף, אבל לא בשל ברזל ונחושת אפילו עשוי לנוי. ובספר המצות כתב: מפתח אסור אם אינו עשוי ברצועה מובלעת בתוך יד של מפתח, אבל בשלשלת שיש בה קרס והקרס אחוז במפתח חלוקה, יש אוסרין ויש מתירין ע"כ. ודעת אדוני אבי ז"ל להתיר.

לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, ולא סורק במשיחה שבצוארו, ואם יצא פטור.

ולא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה. וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה, אסורה לצאת בו אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש. אבל אם קושרתו כדי שלא יכאב לה הדם ולא תצטער, מותר לצאת בו.

אין הקטע יוצא בקב שלו, פירוש מי שנקטעה רגלו ועושה לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לתת בו ראש שוקו, וכן קטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו אלא יושב על כסא וכשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו ונדחה לפניו ועושה סמוכות לראשי שוקיו, אסור לילך בהן. וכל קטע שגורר שוקיו ועושה סמוכות לאורך שוקיו, מותר לילך בהן. וחגר שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לילך בו אפילו אינו קשור בו. אבל אם אפשר לו לילך זולתו ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו כמו הזקן, אסור.

מי שהוא אסור וכבלים ברגליו, מותר לצאת בהם, דלאו משוי הוא, ולמישלף נמי לא חיישינן לפי שהם תקועים יפה.

אין יוצאים בכסא, פירוש שיושב בכסא ובני אדם נושאים אותו, אחד האיש ואחד האשה. ואם רבים צריכין לו מותר, ובלבד שלא יכתף - שלא ישים כל אחד ידו על כתף חבירו והכסא על זרועותיהם.

ואין יוצאין באנקטמין, והוא כמין חמור שעושין הליצנים ונראה כרוכב עליו והוא נושא והולך ברגליו. ולא בקשורים, והם עצים גבוהין ויש בהן מושב לכף רגל והולכין בהן בטיט. ולא בפראמי, והן כמין צורות פרצוף שנותנים על הפנים להפחיד התינוקות.

אין יוצאין בתיבה וקופה ומחצלת. אבל יוצאין בשק ויריעה וחמילה, פירוש בגדים גסים.

יוצאים במוך וספוג שעל המכה, לפי שהן מרפאין הלכך הוי כמו תכשיט. וכן בקליפת שום ובצל, או באיספלנית ומלוגמא ורטיה שעליה, ואם נפלו מעליה לא יחזירם, וכל שכן שלא יתנם בתחלה. אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו, דכיון שאינן מרפאין הוי משוי. אבל באגוד שכורך על הרטיה שלא תפול מעליו, יכול לילך בו וקושרו ומתירו.

בני מלכים וכן כל אדם יוצאין בזגין הארוגין להם בכסותן, אבל אינם ארוגים לא.

יוצאין במיני עשבים שקושרים אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה.

אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה. ואם הוא מומחה יוצאין בו, לא שנא איתמחי גברא ולא קמיע, כגון שכתב לחש א' בג' אגרות ורפאו שלשתן, דאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים, וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר, לא שנא אתמחי קמיע ולא גברא, כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא בו ג' פעמים, שאותה אגרת מומחה לכל אדם, וכל שכן איתמחי גברא וקמיע, כגון שכתב לחש אחת בג' אגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג' פעמים, אתמחי נברא ללחש זה בכל איגרת שיכתבנו ואתמחי איגרות הללו לכל אדם. אבל אם כתב ג' קמיעות לאדם אחד ורפאו ג"פ, לא איתמחי לא גברא ולא קמיעא.

מותר לצאת בקמיעא מומחה, לא שנא הוא של כתב או עיקרין, בין בחולה שיש בו סכנה בין שאין בו סכנה, ולא שנכפה כבר ותולהו לרפואה, אלא אפילו לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת נכפין ותולהו שלא יאחזנו שרי, וקושרו ומתירו בר"ה, ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרה"ר, שאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט וזהו אסור דלאו תכשיט הוא.

נאמן לומר הרופא על עצמו שהוא מומחה.

יוצאין בביצת החרגול ובמסמר הצלוב ובשן של שועל, בין בחול בין בשבת ואין בו משום דרכי האמורי. וכן בכל דבר שהוא משום רפואה. אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה, אסור משום דרכי האמורי, אבל כל לחש מותר.

מי שיש לו מכה בפיסת רגלו וקשר עליה מטבע להגין שלא ינגף ברגליו וגם יש בו משום רפואה, מותר לצאת בו.

אין יוצאין בסנדל המסומר לא שנא שבת ולא שנא י"ט. ובגמרא מפרש צורתו וכמה מסמרים יש לו, ואין מצוי לנו ולכן לא הארכתי בו. ואלו סנדלים שלנו המסומרים אינן בכלל זה ומותר לצאת בהם, ומ"מ נהגו בהן איסור ואין לפרוץ גדר.

היוצא בטלית מקופלת, פירוש לאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה ומקפלה על כתפו, או במעות הצרורים לו בסדינו, חייב. וכל שאינו להתנאות, כגון שמקבץ ב' קצותיה על כתפו כדי שלא יעכבוהו מלילך או שלא יעכבוהו מלעשות מלאכתו, אסור, שאינו דרך מלבוש. וכל שהוא להתנאות, דרך מלבוש הוא ומותר.

יוצא אדם בסודר המקופל על כתפו אע"פ שאין נימא כרוכה לו על אצבעו.

הבלנים יכולים להביא סדינים שמסתפגין בהן דרך רשות הרבים דרך מלבוש שיכסו בו ראשו ורובו.

סכניתא, והוא סודר גדול שתלוי לו בין כתפיו וראשו עטוף בו, אם מביאו דרך רשות הרבים צריך לקשור ב' ראשיו למטה בכתפיו זה עם זה שלא יפול מראשו.

לבדין הקשין, אסור להביאם בר"ה או בכרמלית דרך מלבוש, ואם הן רכין ובינונים שרי.

שתי חגורות זו על גב זו, אסור דהוי משוי, אבל ב' לבושים שרי. ובספר המצות התיר ב' סרבלים ואסר ב' חלוקים.

כילה שיש בה רצועות שמותחין אותה בהם, יכול אדם להתעטף בה ולצאת לר"ה, ואין הרצועות חשובות כמשוי שמבוטלת אגבה. הלכך מותר לצאת ברצועות התלוים באבנט אף על פי שאין המנעלים קשורים בהן, דלא חשיבי ובטלי אגב האבנט. אבל אם הם של משי, חשיבי ולא בטלי ואסור אם אין המנעלין קשורין בהם, מידי דהוה אטלית שאינה מצוייצת כהלכתה דאסור לצאת בה לר"ה, דכיון שאינה מצוייצת כהלכתה הוי הציצית משוי דחשיבי ולא בטלי, אבל כשמצוייצת כהלכתה לא הוי משוי. הלכך מותר לצאת בטלית שלנו לרשות הרבים, דחשיבא מצוייצת כהלכתה אע"פ שאין בה תכלת, דקיימא לן אין תכלת מעכבת הלבן, תדע לך שהרי אנו מברכין עליהם. והר"מ מרוטנבורק היה מחמיר שלא לצאת בה, ואדוני אבי ז"ל היה יוצא בה.

כתוב בספר המצות: כל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר כגון לולאות ואינו חשוב, מותר לצאת בו, ואם חשוב אסור לצאת בו.

כובע, אי לא מיהדק בראשו אסור לצאת בו לרה"ר, שמא יעבירנו הרוח ואתי לאתויי. ואי מיהדק, שרי אפילו אם הוא בולט טפח לרש"י. ולר"ת אם הוא בולט טפח, אסור משום אהל אפילו בבית, ואם אינו בולט טפח, מותר אפילו ברה"ר.

המוצא תפילין בשבת בבזיון במקום שאין משתמרין, אם יש בהן רצועות שאז ניכר שהן תפילין והן קשורות שיכול ללובשן, מכניסן זוג זוג דרך לבישה עד שיכניסם כולן. היה בהם הרבה שלא יספיק היום ללובשן ולהכניסן זוג זוג, יחשיך עליהם עד הלילה ויביאם. ואם יש שמד שגזרו שלא להניח תפילין, מכסן והולך לו אפילו אם הם מועטים. ואם אין שמד אלא שירא להחשיך מפני לסטים ואינו חושש אם ימצאו בידו, אם הם רבים מוליכן פחות פחות מד' אמות, או נותנם לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה.

הבא להציל כליו מפני הדליקה, לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף, ופושט וחוזר ולובש.

מי שנשרו כליו במים, הולך בהן ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה. וכששוטחן, פסק רבינו ניסים ששוטחן בחמה שלא כנגד העם, ור"י פסק כיון שאסור כנגד העם אפילו בחדרי חדרים נמי אסור.

מסתפג אדם באלונתית ומביא בידו ולא חיישינן שמא יבא לסחוט, ולא ימסור לבלנים, שהן חשודים על הסחיטה.

בית יוסף

אם באתי לכתוב הלכות שבת וכו' כתיב אם תשיב משבת רגלך ודרשו ז"ל שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול פרק אלו קשרים (קיג.):

אבל לדבר מצו' כגון לב"ה או כיוצא בו מותר בפ"ק דברכות (ו:) וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בסוף פרק אלו קשרים:

כתוב בס"ה בחורים המתענגים בקפיצתן וכו' כדברים האלה כתוב בסמ"ק ובהגהות פכ"ט אלא שדברי רבינו מיותר במותר האחרון דלישנא הכי איתיה בסמ"ק בחורים המתענגים בריצתן וקפיצתן מותר וכן כל דבר שמתענגים בו לראותו ובתוספתא פי"ז תניא אין רצין בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו כתוב בתשובות שבסוף ספר חזה התנופה לטייל בשבת במבוי שיש בו עירוב בלי כיסוי הראש ובלי סרבל תלוי במנהג ואם נהגו שלא לטייל מנהג יפה הוא ואין להקל בו וראיה מפרק מקום שנהגו (נ.) עכ"ל:

היה הולך והגיע לאמת המים וכו' עד כדי שלא יבא לידי סחיטה בסוף פ' אלו קשרים (קיג:):

היה הולך לדבר מצוה וכו' עד אבל במנעלו מותר דלא נפיל פרק בתרא דיומא (עז:) ואיבעיא לן רב אצל תלמיד מהו ולא איפשיטא וכתבו הרי"ף והרא"ש דנקטינן לחומרא ולכן לא הזכירו רבינו דממילא משמע דאסור שהרי לא התיר אלא להקביל פני גדול ממנו:

ומ"ש שהטעם שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו הוא כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה כ"כ שם הרא"ש והר"ן אבל רש"י פי' שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו להגביה שפת חלוקו על זרועו דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאה על כתיפו ואמר מר (שבת קמז.) היוצא בטלית מקופלת על כתיפו בשבת חייב ובחילוק בין מנעל לסנדל פירש"י (יומא עח.) דסנדל אינו יכול להדקו ולקשר יפה ברגלו כמו מנעל ודע דבגמרא (שם עז:) שרי להולכים לדבר מצוה לחזור ולעבור במים כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא ותו שרי להולך לשמור פירותיו לעבור במים ורבינו השמיטה כאן וסמך על מה שכתבם בסי' תרי"ג לגבי יה"כ ששם הוא עיקר בגמרא:

וכתוב עוד שם שההולך לשמור פירותיו לא התירו לו לעבור במים בחזרתו ודבר של טעם הוא דהא לא שייך למימר ביה כדי שלא תהא מכשילן לע"ל ומ"מ התירו לו לעבור כדי לילך לשמור פירותיו דשמירת ממונו לא הוה דבר הרשות לגמרי:

ויש כלים שמנעו חכמים לצאת בהם וכו' זה הכלל כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטין וכו' מדברי הרמב"ם בפי"ט ונלמד מתוך דברי הגמרא פרק במה אשה יוצאה מתוך הדינים שיבואו בסמוך:

הלכך לא יצא האיש בסייף ובקשת וכו' משנה שם (סג.) ומשמע דאפילו בחגור בסייף נמי חייב וכ"כ בהגהות אשר"י שם ותריס היינו מגן ואלה מצוק"ה בלעז:

לא בשריון ולא בקסדא גם זה משנה שם (ס.) וקסדא הוא כובע ברזל ומגפיים הם אנפילאות של ברזל למלחמה:

ולא יצא בתפילין ג"ז משנה שם ומפרש בגמרא (סא.) דאפילו למ"ד שבת זמן תפילין הוא אסור דלמא אתי לאתויי בר"ה ופירש"י אם בא ליפנות:

ולא יצא קטן במנעל גדול וכו' בס"פ תולין (קמא:) ת"ר לא יצא קטן במנעל גדול אבל יוצא הוא בחלוק גדול ולא תצא אשה במנעל מרופט ואין יוצאין במנעל חדש באי זה מנעל אמרו במנעל של אשה ונראה מדברי רבינו דהא דאמרינן באיזה מנעל אמרו לא קאי אלא אמנעל חדש לחודיה וכ"נ מדברי סמ"ג וסמ"ק אבל מדברי רבינו ירוחם בח"ב נראה דקאי גם אלא יצא קטן במנעל גדול דבאשה דוקא אמרו ולא באיש:

ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו וכו' משנה בפרק במה אשה (ס.) לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ופירש"י בירושלמי מפרש דלא לחשדיה דטעין לחבריה תותי כנפיה ול' רבותי דלמא מחייכו עליה ושקיל שליף ליה וממטי ליה בידיה בשכחה ובגמרא (סא.) דייק הא יש ברגלו מכה נפיק בהי מינייהו נפיק א"ר הונא באותה שיש בה מכה וחייא בר רב אמר באותה שאין בה מכה ופסקו הרי"ף והרא"ש כחייא בר רב וכ"פ הרמב"ם בפי"ט:

ולא יצא במחט התחובה לו בבגדו וכו' בפרק קמא דשבת (יא:) מבואר בברייתא דלכ"ע כל היכא שאינו אומן פטור ודין האומן יבא בדברי רבינו בסמוך ובפרק במה אשה (סב.) תנן ואם יצתה אשה במחט שאינה נקובה או בטבעת שיש עליה חותם חייבת חטאת ואם יצתה במחט נקובה ובטבעת שאין עליה חותם פטורה אמר עולא וחילופיהן באיש ופי' הרי"ף דעולא קאי בין אמחט בין אטבעת דאיש היוצא במחט נקובה או בטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואם יצא במחט שאינה נקובה או בטבעת שיש עליה חותם פטור אבל אסור וכן דעת הרמב"ם בפי"ט והרא"ש תמה על הרי"ף היאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד היא ועוד בשלמא בטבעת שייך למימר וחילופיהן באיש דבאשה באין עליה חותם הוי תכשיט ויש עליה הוי משוי ובאיש להפך יש עליה חותם הוי תכשיט אין עליה חותם הוי משוי אבל במחט בין נקובה בין אינה נקובה הוי משוי לאיש לכן נראה פירש"י שפירש וחילופיהן באיש דמחייב חטאת קאי אטבעת שאין עליה חותם ולא קאי אמחט עכ"ל ונראה שדעתו לומר שאין דרך האיש לצאת בשום מחט לא נקובה ולא בלתי נקובה ולכן תמה היאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד היא כלומר שמאחר שאין דרכו להוציא מחט שאינה נקובה הוי מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור ומ"ש עוד דבמחט בין נקובה בין שאינה נקובה הוי משוי לאיש ה"ק לפי דברי הרי"ף דמחייב לאיש במחט שאינה נקובה משום דכיון דאינה תכשיט לא הוי משוי היה לו לחייב גם בנקובה דגם היא אינה תכשיט לו והוי משוי אלא ודאי בין נקובה בין שאינה נקובה אינה תכשיט לאיש ופטור עליה ורבינו סתם דבריו כהרא"ש וזהו שכתב דבאיש בין נקובה בין שאינה נקובה פטור אבל אסור וה"ה בפ' י"ט כתב שדעת הגאונים והרמב"ן והרשב"א כדעת רש"י אבל כתב שדעת רש"י שהאיש והאשה שוין בדין המחטין נראה מדבריו שהוא סובר דלרש"י איש היוצא במחט שאינה נקובה חייב בחטאת כמו האשה והר"ן כתב דלא נראו לו דברי הרי"ף ולא פירש דעתו נמצאו שלשה מחלוקות בדבר לדברי הרי"ף והרמב"ם איש היוצא במחט נקובה חייב ובשאינה נקובה פטור ולדברי הרא"ש בין בנקובה בין בשאינה נקובה פטור ולדברי ה"ה בשאינה נקובה חייב ובנקובה פטור:

ולא יצא בטבעת שאין עליה חותם וכו' משנה כתבתיה בסמוך דאשה שיצאה בטבעת שיש עליה חותם חייבת וכשאין עליה חותם פטורה ואמר עולא וחילופיהן באיש ופירש"י דבאיש בשאין עליה חותם חייב יש עליה חותם פטור אבל ר"ת כתב דלא גזרו חכמי' באיש דילמא שליף ומחוי לפי שאין דרכו בכך וכן משמע בגמ' דשרי גברא לצאת בטבעת לר"ה והא דאמר עולא וחילופיהן באיש אחיוב חטאת קאי דבאיש יש עליה חותם מותר אין עליה חותם חייב חטאת וגרסינן בירושלמי נמי תכשיטין למה הם אסורים א"ר ע"י שהנשים שחצניות היא מתירתו להראות לחבירתה והיא שוכחת ומהלכת בו ד"א בר"ה כך כתב הרא"ש ומשמע מדבריו דס"ל כר"ת וכ"כ שם המרדכי וכן כתבו סמ"ג ותרומה והגהות פי"ט שהאיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם דלא חיישינן דילמא שליף ומחוי וגם הר"ן הזכיר שם דעת ר"ת אלא שנחלק עליו:

ומ"ש רבינו אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש הוא ממה שכ' שם הרא"ש ויש מביאין ראיה מן הירושלמי לפירש"י דגרסינן התם והאיש ע"י שאינו שחץ מותר נשמעינה מן הדא מעשה בר"ג שירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמרה העשוי לתכשיט אסור הדא אמרה העשוי לכך ולכך הדא אמרה אחד האיש וא' האשה והרז"ה דחה ראיה זו שאני מפתח שהוא תכשיט לאיש ולאשה הלכך לא פלוג בין איש לאשה אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולא לאשה מותר והסכים הרא"ש לדבריו ולפי זה טבעת שיש עליה חותם דהוי תכשיט דאיש ולא דאשה מותר האיש לצאת בו אבל דבר שהוא תכשיט דאיש ודאשה אסור אף האיש לצאת בו וכתב שם הר"ן שעל פי סברת רבינו תם יש מי שאומר שעכשיו יוצא האיש אפילו בטבעת שאין עליה חותם דאע"ג דאמרינן בגמרא וחילופיהן באיש ה"מ לפי דורם שלא היו אנשים רגילים בטבעת שאין עליה חותם אבל עכשיו שנהגו בו הרי הוא להם כתכשיט ושרי עכ"ל אבל הרמב"ם בפי"ט אע"פ שהתיר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם כדברי ר"ת כתב דבאין עליה חותם חייב חטאת ולא חילק בין זמן לזמן להקל בזמן הזה ואדרבה כתב שנהגו העם שלא יצאו בטבעת כלל וגם בכל הספרים שראיתי שהזכירו דעת ר"ת חייבו חטאת לאיש באין עליה חותם ולא חילקו בין זמן לזמן ורבינו ירוחם בח"ה כתב שאע"פ שבזמן הזה הוי טבעת שאין עליה חותם תכשיט לאיש יש לאסור מטעם שהוא תכשיט גם לאשה וכל שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור עכ"ל הרי שאוסר גם בזמן הזה לאיש טבעת שאין עליה חותם אלא שאינו מחייב עליה חטאת שהרי לא אסרו אלא מפני שהוא תכשיט לאיש ולאשה וכל כה"ג לא מיתסרי אלא משום דילמא שליף ואתי לאתויי ודבר של טעם הוא דכיון דחזינן שהוא תכשיט לו א"א לחייבו עליו חטאת : כתב הכלבו דטבעת שקבוע בה אבן וכן אם כתובים בה אותיות אין עליה חותם מיקריא שלא נקרא חותם אלא א"כ חקוקים בה אותיות או צורות כדי שיהא במה שחותמין בה חותמה בולט עכ"ל ונ"ל דחותמה בולט לאו דוקא דה"ה אם מה שחותמין בה חותמה שוקע אלא דנקט אורחא דמילתא וז"ל שבלי הלקט טבעות שכותבים בהם אותיות לרפואה ואין בהם חותם נראה דאסור להוליכן בשבת אם לא נתמחו היטב כקמיע מומחה:

ומ"ש רבינו וכן דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כגון אותן מפתחות נאות וכו' הירושלמי שכתבתי בסמוך פירשו הרא"ש בפ' במה אשה דה"ק הדא אמרה העשוי לכך ולכך פי' לאיש ולאשה הדא אמרה בזה אני אומר אחד האיש ואחד האשה וי"מ העשוי לכך ולכך כלומר שעשוי לתכשיט ולתשמיש כגון מפתח שפותח בו המנעול בזה אסור בין באיש בין באשה דהרואה אומר לצורך תשמיש הוא מוציאו ובאשכנז נוהגים שעושים מפתחות ותולות אותן הנשים בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונין ויוצאין בהם עכ"ל ולפי דברי המפרשים דהעשוי לכך ולכך דהיינו שעשוי לתכשיט ולתשמיש הדבר ברור דהני מפתחות אסור וכמו שכתב רבינו אבל הרא"ש משמע דאינו מפרש העשוי לכך ולכך אלא העשוי לאיש ולאשה אבל העשוי לתכשיט ולתשמיש לא הוזכר לאיסור דמישרא שרי ולכן כתב שבאשכנז נוהגים היתר ולא נחלק עליהם אלמא דהכי ס"ל וכ"כ בסמ"ג וסמ"ק והתרומה והגהות פרק י"ט דרגילות נשים עשירות להוציא בשבת מפתח של כסף או של זהב ויש בו מחט וסוגרת בה מפתחי חלוקה שבצוארה כלומר שראשה הא' חד כמין מחט וראשה השני עב ועשוי בו מפתח ולפי דבריה' צ"ל דמה שגערו חביריו ברבן גמליאל שיצא במפתח זהב בידו שאני התם דבידו הואי ואיכא למיחש למשלף ואחוויי באשה וכיון שהוא תכשיט דאיש ואשה אסור אף לאיש אבל מנהג אשכנז שהמפתח קשור בצואר ליכא למיחש להכי דהא יכולה לאחוויי בעוד המפתח עליה וגם אינו נקל כ"כ למשלפיה הלכך שרי אף לאשה:

ומ"ש שהר"ם אסר בשל ברזל ונחשת אפי' עשאו לנוי כן כתבו בהגהות פ' י"ט ובמרדכי פרק במה אשה שנשאל הר"ם אם מותר לקבוע ברזל ושאר מיני מתכות בראש חגורתו לנוי כדרך שעושים לחגורות וכשיקבענו יחוק בו צורת מפתח ולהוליכו בשבת ולפתוח ולנעול בו והשיב דודאי אסור והביא ראיות לדבר ובהגהות מבואר דלא אסר אלא בשל ברזל ונחשת וכיוצא בו אבל בשל כסף וזהב שרי וגם הרא"ש כתב בתשובה שראה רבותיו שאסרו בשל נחשת ואפילו עשאו כעין תכשיט והרשב"א כתב בתשובה מעשים באו לידי בישראלים הדרים בכפרים שהיו עושין מפתח בסוף האזור ומוציאין אותן וחושבין שהוא בטל לגבי האזור ואני אסרתי להם דכל דבר שאינו צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי אינו בטל לגבי כלי והרי הוא כאילו מוציאו לבדו בלא הכלי וראיה מדגרסינן בפרק תולין (קלט:) היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת משום דציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי וה"ה והוא הטעם למפתח זה שבאזור שלא הוקבע שם לתשמיש האזור אלא להשתמש בו בפני עצמו הוקבע שם ואינו בטל לגבי האזור ומי שמוציאו כן בשבת חייב חטאת עכ"ל ולפ"ז בשל כסף נמי אסור וחייב חטאת מהאי טעמא ומ"מ יש למצוא היתר לצאת בשל כסף מפני שהיא עצמה תכשיט ובתשובה אשכנזית מצאתי כתוב מפתח כסף המתוקן בחגור הוה תכשיט לאשה ואפילו של ברזל נהוג עלמא להתיר כדברי רבינו פרץ ואגודה אף כי מהר"ם קורא תגר והמהדרים מחברים אותו ע"י יתד כסף וטעם המתירים דחשיב כמו תכשיט דחגור שקורין זינק"ל וכדאמרינן (שבת נח.) בארוג בכסותו דממחה מומחה וכל שהוא ארוג לא גזרו אלא שמהר"ם חילק וכבר פשט המנהג להתיר דא"א לכל אדם לעשות של כסף אבל בשל כסף נראה דמהר"ם מודה דתכשיט גמור הוא אע"ג דלמקצת פי' הרא"ש ההוא דר"ג במפתח של זהב בירושלמי מחלק בין איש לאשה לא היה מחובר בחגורה כעין זינק"ל עכ"ל ואנו לא ראינו מי שנהג היתר בדבר זה והכי נקטינן :

ומ"ש רבינו בשם ספר המצות לחלק בין רצועה מובלעת בתוך יד של מפתח לשלשלת שיש בה קרס וכו' כך הוא בסמ"ק וביאור דבריו דכשרצועה מובלעת בתוך יד המפתח כלומר שהכניס ראש הרצועה במפתח והכה עליו בקורנס עד שנעשית הרצועה מחוברת למפתח כאילו הם גוף א' שרי כיון שהרצועה כולה גוף א' אבל אם עשה כן בשלשלת אסור לפי שהשלשלת עשוי מקרסים רבים אחוזים זה בזה ומשום הכי אע"פ שראש השלשלת תהיה מובלעת בתוך המפתח אסור לפי שסוף סוף המפתח והשלשלת אינם גוף אחד שהרי השלשלת מחוברת מחלקים ודעת א"א ז"ל להתיר אפילו בשלשלת ואפילו אין ראש השלשלת או הרצועה מובלעת בתוך יד המפתח שהרי כתב שבאשכנז נוהגים לתלות המפתחות בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונים הרי שהתיר בשלשלת וגם לא הצריך להיות ראש השלשלת או החוטים מובלעים בתוך יד המפתח כנ"ל מדנקט גבי היתרא רצועה וגבי איסורא שלשלת דאל"כ לא הוה ליה לפלוגי אלא בין מובלע בתוך יד המפתח לאינו מובלע ולא בין רצועה לשלשלת אלא ודאי בכל שלשלת אסור:

ומ"ש אבל בשלשלת שיש בה קרס ה"ק אבל בשלשלת שכל שלשלת הוא מקרסים יש אוסרים לפי שאע"פ שראש השלשלת יהא מיבלע במפתח כיון שאותו ראש שמובלע במפתח ראשו השני עשוי כקרס ואחוז על ידו בשלשלת הוי ליה ב' גופים אחוזים זה בזה ואסור ויותר נראה לומר דלא אסרו בשלשלת אלא בשאינה מובלעת בתוך יד המפתח ולרבותא נקט שלשלת דאע"פ שהיא מכסף כמו המפתח לא חשיב גוף אחד כיון שאינה מובלעת אלא אחוזה בקרס אבל אם היא מובלעת אפילו רצועה שאינה ממין המפתח שרי:

ומ"ש ודעת א"א ז"ל להתיר שכתב שבאשכנז תולות המפתחות בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונין ולא חילק בין מובלעים בתוך יד המפתח לאינם מובלעים ושמעתי שיש מתירין לעשות תיק בתי עינים מכסף ולקבעו בשלשלת כסף ויוצאין בו בשבת ואפשר שרצו ללמוד כן מדין מפתח כסף וכדברי המתירים ואין הנדון דומה לראיה דשאני התם שהבתי עינים שבתוך התיק הם גוף בפני עצמו והוי משוי ואין לומר שהם בטלים לגבי התיק שהוא של כסף דאדרבה בתי עינים הם עיקר דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים:

לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ולא נגר בקיסם שבאזנו ולא סורק במשיחה שבצוארו כו' פלוגתא דר"מ ור"י בפ"ק (יא:) ופסק כר"מ דפטר כמו שפסק הרמב"ם בפרק י"ט וכבר נתן שם ה"ה טעם לדבריו:

ולא יצא הזב בכיסו וכו' גם זה שם בברייתות ואמרינן בגמרא דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ולר' יהודה חייב ולר"מ פטור וכבר כתבתי בסי' רע"ח מחלוקת הפוסקים בזה:

וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה וכו' בפרק במה אשה (סד:) תנן דיוצאה אשה במוך שהתקינה לנדתה ופירש"י לנדתה באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה וכתבו התוספות ולא נהירא דא"כ אצולי טינוף הוא ומשוי הוא כדאמרינן בפ"ק (יא:) לכן נ"ל שלא יפול על בשרה ויתייבש עליה ונמצא מצערה וכן כתב הר"ן והמרדכי שם וכ"כ סמ"ג והגהות פרק י"ט:

אין הקטע יוצא בקב שלו וכו' משנה בס"פ במה אשה (סה:) הקטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ור' יוסי אוסר ופירש"י קטע שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ור' יוסי אוסר דלאו תכשיט הוא ואינו מנעל והוי משוי ור"י בח"ה ביאר הדבר יפה שודאי דבר פשוט הוא שאינו עושה אותו להלך בו שעכ"פ הוא צריך למקלות ומותר לצאת בהם כמו שיתבאר כיון שצורך הילוכו הם אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הילכך כיון דאינו צורך הילוכו אסור וכן כתבו הגהות בפי"ט בשם סמ"ג וכ"כ בספר התרומה וכתב הריב"ש בתשובה מיהו אם הקב הזה מחופה עור כעין שעושים לאותם שקורים בטינ"ש אפי' ר' יוסי מודה דמותר לצאת בו וגם אשה חולצת בו כדאיתא בהדיא בפרק מצות חליצה (קב:) עכ"ל:

וכן קטע שאינו יכול לילך כלל על רגליו וכו' גם זה שם במשנה (סו.) כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהם בשבת: ופירש"י יש קטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו ואפילו על ארכובותיו אינו יכול לילך ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לו מאחוריו. סמוכות של אותו קטע עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויים וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת: ואין יוצאין בהם בשבת. דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי. גם בזה כתב שם ר"י דלא מיתסר לצאת אלא בסמוכות אבל בכסא ובספסלים שבידו הקטנים יכול לצאת דה"ל כמו מקל דשרי בסמוך כיון דצורך הילוכו הם וכן משמע מדברי רש"י וכן כתבו התוס' והרא"ש ואף ע"ג דתנן כסא וסמוכות שלו וכו' י"ל דאשמעינן כסא לאשמעינן טמאין מדרס אבל מאי דקתני ואין יוצאין בהם בשבת לא קאי אלא אסמוכות שלו:

אבל קטע שגורר שוקיו וכו' גם זה שם במשנה הסמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהם בשבת ופירש"י הסמוכות שלו. של קטע יש קטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו: ויוצאין בהם בשבת. דתכשיט דידיה הוא:

ומ"ש וחגר שאינו יכול לילך בלא מקל וכו' כן דקדקו התוס' ממשנה זו שם ובפרק בתרא דיומא (עח:) וכ"כ הרא"ש והמרדכי והר"ן שם בפרק במה אשה וכ"כ הר"ן עוד בפרק אין צדין וכ"כ ה"ה בפי"ט בשם הרשב"א וכ"כ שם הגהות וכ"כ סמ"ג וסמ"ק והתרומה ורבינו ירוחם בח"ה: וסומא אסור לצאת במקל וכו' כדתניא בפרק אין צדין (כה:) וטעמא משום דאפשר לו בלא מקל וכמו שכתבו שם הרא"ש והר"ן ז"ל: מי שהוא אסור וכבלים ברגליו וכו' כ"כ המרדכי בפרק במה אשה ובסמ"ג וסמ"ק והתרומה והגהות פי"ט:

אין יוצאין בכסא וכו' ברייתא בפרק אין צדין שם אין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה:

ומ"ש ואם היו רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא יכתף גם זה שם ומ"מ יש לתמוה על דברי רבינו שכתבה לענין שבת ומשמע מדבריו שאפי' להוציאו לר"ה שרי כשרבים צריכין לו כשאר הוצאות הנזכרות בסימן זה והרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו דין זה גבי שבת משום דס"ל דדוקא בי"ט דלא מיתסר הוצאה בכה"ג אלא מדרבנן משום זילותא די"ט והיכא דרבים צריכין לו לא גזרו רבנן אבל בשבת לר"ה ודאי אסור ואפי' לכרמלית אסור אטו ר"ה דקי"ל כרבא בריש המוצא תפילין (צט:) דגזר כרמלית אטו ר"ה ואין לומר דטעמא דרבינו משום דאמרינן התם פרק אין צדין דאמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דריגלא אלמא דבשבת נמי שרי שהרי פירש"י דבבית המדרש היו מכתפים אותם עד מקומם וכן משמע בגמרא ועל דרך זו יש לפרש ג"כ הא דמשמע בירושלמי פ"ק דביצה דאדם שרבים צריכים לו מותר להוציאו בשבת ואפשר דמשמע ליה דכיון דקי"ל שבת (צד.) החי נושא את עצמו לא מיתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן ובמקום שרבים צריכין לו לא גזרו:

ומ"ש ואין יוצאין באנקטמין משנה בס"פ במה אשה (סו.) ובגמרא שם מאי אנקטמין א"ר אבהו חמרא דאכפא רב פפא אמר קשרי רבה בר רב הונא אמר פרמי. ופירש"י חמרא דאכפא חמור שהליצנים עושים ונראה כמו שרוכב עליו: קשרי. אשקצא שמהלכים בהם במקום הטיט: פרמי. טילמוסא הנקשרת על הפרצוף להבעית הקטנים ומהא דא"ר פפא קשרי כתב רבינו ירוחם בח"ה סנדל של עץ נראה בפרק במה אשה שאסור לצאת וראיתי כל העולם נוהגים בו היתר ויש גדולים שכתבו שלא אסרו אלא סנדל של עץ הקשור בשוקו שאינו מתהדק יפה אבל שלנו שאינו קשור ברגל אלא שהרגל נכנס בו מותר עכ"ל :

ומ"ש ואין יוצאין בקופה ותיבה תוספתא פ"ו כתבוה הרי"ף והרא"ש בפרק במה אשה והרמב"ם בפי"ט ואיתא בגמרא (נדרים נה:) יוצאין בשק עבה וכו' מפני הגשמים אבל לא בתיבה וכו' וכתב הרא"ש יוצאין בשבת בשקים ואין בהם משוי כי דרך לצאת בהם מפני הגשמים וה"ה בלא גשמים נמי שרי אבל לא בקופה דלאו דרך מלבוש הוא אלא משוי וזה שלא כדמשמע מדברי הרוקח דלא שרי לצאת בשק אלא מפני הגשמים:

יוצאין במוך וספוג וכו' עד וקושר ומתירו הכל בתוספתא שכתבו הרי"ף והרא"ש בפרק במה אשה:

בני מלכים וכן כל אדם יוצאין בזגים וכו' משנה שם בני מלכים יוצאין בזגים וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה ובגמרא שם מאן תנא ר' שמעון היא דאמר כל ישראל בני מלכים הם רבא אמר באריג בכסותו ודברי הכל וכיון דאוקימנא לר"ש בשטה בפרק מפנין לא קי"ל כוותיה וממילא קמא לה מתני' אליבא דהלכתא כרבא דאוקמה באריג ובלאו הכי איכא למימר דאפי' מאן דמוקי מתני' כר"ש ס"ל דבאריג בכסותו לכ"ע שרי אלא דמשום דבעי לאוקמי מתניתין דשרי בסתמא בין באריג בין בשאינו אריג אוקמה כר"ש וכ"פ הרמב"ם בפי"ט:

יוצאים במיני עשבים וכו' משנה שם הבנים יוצאים בקשרים ופירשו בגמרא שם קשרים קישורי פאה ופריך אי הכי מאי איריא בנים אפי' בנות נמי מאי איריא קטנים אפי' גדולים נמי וזהו שכתב רבינו סתם יוצאים ולא חילק:

אין יוצאים בקמיע שאינו מומחה וכו' משנה שם (ס.) לא יצא האיש בסנדל המסומר וכו' ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ופירש"י אבל בקמיע מומחה שרי דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו ובגמ' (סא.) א"ר פפא לא תימא עד דמימחא גברא ומימחא קמיע אלא כיון דמימחא גברא אע"ג דלא מימחא קמיע וכתבו התוספות והרא"ש והר"ן דכ"ש אם אתמחי קמיע ולא אתמחי גברא דהא משמע בגמרא שהמחאת קמיע עדיף מהמחאת רופא ואיתא תו בגמרא שם ת"ר איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ג' בני אדם כאחד ופירש"י ובברייתא קמייתא תני כל שריפא ושנה ושלש אפי' אדם אחד ל"ק הא למחויי גברא הא למחויי קמיע. ופירש"י הא דקתני ג' בני אדם משום דסתם ג' בני אדם ג' מיני חולאים ואיירי בג' מיני קמיעים שאינם דומים זה לזה ולאמחויי גברא שנעשה מומחה לכל קמיעי שיעשה לעולם כדאמרי' בב"ק (לז.) נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל אבל הקמיע אינו מומחה אם יכתוב רופא אחר אחד מהם והא דקתני כל שריפא ושנה ושלש מיירי בחולה אחד וכתב זה הלחש וריפא ג' פעמים או לאדם אחד או לג' ולאתמחויי קמיע מיירי דנעשה הקמיע לבדו מומחה ע"י אדם זה או אם כתבוה ג' רופאים נעשה קמיע של לחש זה מומחה מיד כל אדם ואיתא תו בגמרא שם א"ר פפא פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברא תלתא תלתא זימני איתמחי גברא ואיתמחי קמיעי ג' קמיעי לתלתא גברא חד חד זימנא גברי איתמחי קמיע לא איתמחי חד קמיע לתלתא גברא קמיע איתמחי גברא לא איתמחי ובעי רב פפא ג' קמיעי לחד גברא מאי קמיעי ודאי לא איתמחי גברא איתמחי או לא איתמחי מי אמרינן הא אסי ליה או דילמא מזלא דגברא הוא דמקבל כתבא תיקו. ופירש"י ג' קמיעין. ג' מיני לחש: תלתא תלתא זימני. כל לחש ריפא ג"פ ואפי' אדם א': איתמחי גברא. בכל קמיעות לעולם שהרי הומחה בג' מיני קמיעים: ואיתמחי קמיעי ג' קמיעות הללו נעשו מומחין מיד כל אדם שהרי ריפא כל אחד ג"פ ואין לומר מזל הרופא גורם דאין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו: קמיע לא איתמחי לבא מיד רופא אחר: חד קמיע לתלתא גברא. לחולי אחד: קמיע איתמחי. מיד כל אדם: גברא לא איתמחי. לקמיע אחר שאינו של לחש ושל חולי זה: ג' קמיעי. של ג' מיני חולי: קמיעי ודאי לא איתמחי. מיד אדם אחר שהרי לא ריפא אלא פעם אחת: מזליה דהאי גברא. וא"ת ממתני' דלעיל שמעינן לה דקתני כל שריפא ושנה ושלש דמשמע לאדם אחד ואוקימנא דאיתמחי קמיע ולא אמרי' מזליה הוא וי"ל דלא דמי התם חד קמיע הוא וליכא למיתלייה במזלא דגברא אלא בקמיע הני ודאי בגברא תלו או ברופא או במתרפא הילכך מיבעיא לן במאי ניתלייה עכ"ל והרא"ש כתב שם פירש"י אם ריפא ג' מיני חולאים בג' מיני קמיעות דאיתמחי גברא לכל הקמיעים גם לחולאים אחרים ולא נהירא דאטו אם הוא בקי בג' מיני קמיעים וכי בשביל זה יחשב מומחה גם לקמיעים אחרים שאינו בקי בהם הילכך נראה לפרש איתמחי גברא היינו שאם כתב לחש א' בג' איגרות ורפאו שלשתן איתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתוב אותו אבל לשאר לחשים לא וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר ואיגרת שריפתה ג"פ מומחה לכל אדם ותלת קמיעי לתלתא גברא תלתא זימני ה"פ אם כתב לחש א' בג' איגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג"פ איתמחי גברא ללחש זה בכל איגרות שיכתוב ואיתמחי איגרות הללו לכל אדם וכן כתבו התוס' נמצא שהם חולקים על רש"י בפירוש איתמחי גברא ובפי' איתמחי קמיע בפי' איתמחי גברא דלרש"י איתמחי לכל מיני קמיעים שיכתוב ולדבריהם לא איתמחי אלא לקמיעים שהן ממין אותו לחש אבל לא לקמיע לחש אחר בפי' איתמחי קמיעא דלרש"י הוחזק לחש זה אפילו כתבו באיגרת אחרת ואפילו כתבו אדם אחר ולדידהו לא הוחזק אלא אותה איגרת עצמה לבד אבל לא איגרת אחרת שכתוב בה לחש זה אפי' כתבה אדם זה אא"כ איתמחי גברא ולפי דברי התוס' והרא"ש ה"פ דשמעתא תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זימני כלומר ג' איגרות רפאו ג' בני אדם וכל איגרת הועילה ג"פ איתמחי גברא שכתב ג' איגרות והועילו לג' בני אדם וכל איגרות מאלו איתמחי אפי' אי לא הוי איתמחי גברא שהרי כל אחת הועילה ג"פ תלתא קמיעי לתלת גברי חד חד זימנא גברא איתמחי שכתב ג' איגרות שהועילו אבל אי לאו דגברא איתמחי לא איתמחי שום איגרת מאלו שהרי לא הועילה כל אחת אלא פעם אחת חד קמיע לתלת גברי קמיע איתמחי כלומר איגרת זו היא מומחה שהועילה ג"פ גברא לא איתמחי שלא כתב אלא איגרת אחת שהועילה וכתבו התוספות דה"ה חד קמיע לחד גברא תלתא זימני דאיתמחי קמיע והאי דנקט לתלתא גברי לאשמעינן דאפילו הכי גברא לא איתמחי וכן משמע מדברי הרא"ש בעי רב פפא תלת קמיעי לחד גברא כלומר כל איגרת לא הועיל אלא חד זימנא קמיע ודאי לא איתמחי גברא מי אמרינן דכיון שכתב ג' איגרות שהועילו אתמחי או דילמא כיון שכל אגרותיו לא הועילו אלא לאדם א' איכא למימר מזלא דגברא דמקבל כתבא גרים ולא איתמחי וסלקא בתיקו וכתבו התוס' והרא"ש דלגבי המחאת קמיע לא מיבעיא ליה באיגרת שרפאה ג"פ לאדם אחד אי אמרי' דאיתמחי קמיע דפשיטא ליה דאיתמחי ולא תלינן במזלא דגברא משום דהמחאת קמיע עדיף מהמחאת גברא ומש"ה אע"ג דפשיטא ליה גבי המחאת קמיע מיבעי ליה גבי המחאת גברא ופסקו סמ"ג וסמ"ק וספר התרומה ורבינו ירוחם בח"ה בעיא דרב פפא לחומרא וכן משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ט וכן משמע ברמזים וכ"כ בקצת ספרי רבינו אבל אם כתב ג' קמיעים לאדם אחד ורפאו ג"כ לא איתמחי גברא ולא קמיעי וכן מצאתי בספר מוגה מיד אדם גדול ואע"פ שבקצת ספרים כתוב איתמחי גברא ולא קמיעי ליתא להאי נסחא דא"כ נמצא חולק על כל הפוסקים ועוד דא"כ ה"ל למתנייה ולערובי בהדיה מ"ש לעיל איתמחי גברא ולא איתמחי קמיע והכי הל"ל כגון שכתב לחש אחד בג' איגרות ורפאו שלשתן לג' אנשים או לאיש אחד ומדלא ערבינהו משמע ודאי דלא הוי מצי לערבינהו דכל שלא הועילו אלא לאדם אחד לא איתמחי גברא ולא קמיעי והכי דייק לישנא דאבל דקתני דמשמע דלא דמי לדלעיל כלל דבאינך איתמחי גברא או קמיע ומש"ה שרו אבל בכה"ג לא איתמחי חד מינייהו ולפ"ז מ"ש כגון שכתב לחש אחד בג' אגרות ורפאו שלשתן היינו דוקא ברפאו ג' בני אדם שאם לא רפאו אלא אדם אחד היינו בעיא דרב פפא דסלקא בתיקו ולחומרא דגברא נמי לא אתמחי ומ"ש כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא בו ג"פ אפילו לא רפאה כל שלש פעמים אלא לאדם אחד איתמחי קמיע ומ"ש כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג"פ כלומר דנהי דלאמחויי גברא בעינן שכל אגרת תועיל לאיש אחד לאמחויי האגרת לא מיבעיא אם כל אגרת הועילה לג' אנשים פעם אחת בכל איש דהא ודאי איתמחי כיון שכל אגרת הועילה ג"פ באנשים מחולפים אלא אפילו אם כל אגרת הועילה ג"פ לאדם אחד אתמחי כל הג' אגרות דאע"ג דלהמחאת גברא בעינן ג' אנשים להמחאת האגרת באדם א' ג"פ סגי וכמו שכתבתי בשם התוס' והרא"ש: אחר שכתבתי כל זה מצאתי כתוב ביאור לשון זה בסידור נכון ואע"פ שהכל עולה לסגנון אחד ראיתי להעתיקו שאין בית המדרש בלא חידוש וז"ל אתמחי גברא ולא קמיע הוא בשכתב פרשת והיה אם שמוע בדרך משל בג' אגרות וריפא בכל אחת מהן אדם אחד אח"כ כתב פעם אחרת והיה אם שמוע ולא ריפא בה ג"פ האיש נעשה מומחה אחר שריפא ג' בני אדם בג' אגרות הקמיע לא נעשה מומחה אחר שלא ריפא ג"פ והדין בזה שמותר לצאת בכל אגרת זה האיש מזה הלחש וא"ת היאך אפשר שנמחה האיש ולא הקמיע והלא כיון שהאיש מומחה לכתוב לחש זה א"כ אגרת זו ודאי תועיל תירצו התוס' דנ"מ שאם אבד המחאתו כגון שכתב ג' קמיעות ולא הועילו אם הומחה הקמיע מועיל אפילו אבד המחאתו. חלוקת אתמחי קמיע ולא גברא מבוארת במה שכתבתי והוא שכתב והיה אם שמוע באגרת אחת וריפאה האגרת ג"פ אפילו לאדם אחד כ"ש לג' אנשים והדין בזה כל אדם יכול לצאת באותה האגרת אתמחי גברא וקמיע הוא כשכתב והיה אם שמוע בג' אגרות וריפאו השתים מהן כל אחת איש א' והשלישית ריפאה ג' אנשים או ג"פ איש א' בזה נמחה האיש והקמיע הג' ואם כל אחת מאותן האגרות ריפאו ג"פ נעשו כולן מומחות ואל יקשה עליך קמיע שלישי האיך נמחה והלא מיד כשיתרפא האדם ג' בקמיע ג' נמחה האיש וכיון שנמחה האיש ודאי שאותה האגרת תועיל מכאן ואילך שאפשר לומר כגון שב' קמיעות מאלו ריפאו ג"פ לב' אנשים והקמיע הג' לאחד מאלו האנשים ב"פ ועכשיו כבר נמחו שני קמיעים והאיש והקמיע הג' עדיין לא נמחה וחזר וריפא קמיע שלישי אדם ג' שעכשיו בא בבת אחת המחאת האיש והמחאת הקמיע והשתא מ"ש כגון שכתב לחש אחד בג' אגרות וריפאו שלשתן היינו לומר שריפאו לג' אנשים כי אם ריפאו הג' אגרות לאיש א' לא אתמחי גברא כמ"ש בסוף אבל אם כתב וכו' ובזה לא ביאר בעל הספר כל צרכו או סמך על המבין גם מ"ש בזאת החלוקה וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר אינו פי' למ"ש לא אתמחי קמיע דא"כ יקשה למה שאמר למטה באתמחי קמיע וז"ל שאותה האגרת מומחה לכל אדם אבל הכל הוא פי' אתמחי גברא כי פי' לא אתמחי קמיע יובן במה שיפרש למטה באתמחי קמיע כי מכלל הן אתה שומע לאו אבל לפי שפי' דאתמחי גברא ר"ל לאותו לחש לבד לא לשאר לחשים הוצרך לומר כי זה הלחש מיד אחר אינו מומחה שאם היה מומחה מיד אחר מה יתרון לאדם שנמחה גם הזכירו למה שאתמחי קמיע ר"ל לאותו האגרת לבד אבל הלחש לא מיד הכותב ולא מיד איש אחר אינו מומחה גם הזכירו כנגד פירש"י באתמחי גברא ומ"ש בחלוקה השניה מבואר במה שכתבנו ותדקדק שכתב בה שריפא ג"פ סתם ולא חילק כלל למה שאמר כמו שכתבתי שאפי' ג"פ לאדם אחד די וא"צ שירפא לג' אנשים גם בעל הספר כתב זה בפי' בחלוקה שלישית במ"ש וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג"פ הנה לך בפי' שאין חילוק כלל ומ"ש בחלוקה הג' הכל מבואר כשתעיין מה שכתבנו שלא הוכרח הרב לומר באתמחי גברא וקמיע שכל א' מהקמיעים ירפא ג' אנשים כי האחד לבדו שירפא ג' אנשים ושתים האחרות כל א' איש א' אתמחי גברא וקמיע א' אבל הסבה שכתב כן לכשיהיו כל הג' קמיעות מומחים כאשר כתבנו ופי' מ"ש אתמחי גברא ללחש זה וכו' ואתמחי אגרות הללו וכו' תבין במ"ש בתשובת הקושיא שהקשינו למעלה בחלוקה הראשונה ור"ל אתמחי אגרות הללו לכל אדם אף אם זה האיש יאבד המחאתו נשארו אלו האגרות מומחות לעולם לכל אדם והוכרח לומר זה שאל"כ יקשה אחר שזה האיש הוא מומחה לכל אגרות שיכתוב מזה הלחש מה יתרון לאלו האגרות שאמר עליהן ואתמחי אגרות הללו וכו' ובזה יתיישב גם כן קושיא שיש בלשון ה"ר יעקב מה לו להזכיר הדבר הפשוט אפילו בדרך כ"ש אבל במה שאמרתי מודיע לנו חידוש גדול ומ"ש אבל אם כתב ג' קמיעים וכו' אינה חלוקה רביעית אבל היא מעין חלוקה הראשונה ודומה לה ואין הפרש ביניהם אלא שהראשונה היא שרפאו הג' אגרות לג' בני אדם וזו שריפאו לאדם א' ג"פ והיא בעיא בגמרא ועלתה בתיקו ולחומרא והאמת כי הלשון אינו מדוייק ממש שהל"ל אבל אם כתב לחש אחד בג' אגרות לאדם אחד וריפאו וכו' כמו שכתב למעלה בחלוקה הראשונה אחר שאין חילוק ביניהם כי אם בענין לרפאות ג' בני אדם או אדם אחד ג"פ כמו שכתבתי. ואל יקשה עליך למה לא נאמר גם כן למעלה בחלוקת אתמחי קמיע בזה י"ל מזליה דהאי גברא דמקבל קמיע הוא אחר שהאמת הוא כאשר כתבתי שלהמחאת הקמיע א"צ שירפא לג' בני אדם אלא לאדם אחד ג"פ והטעם כי אחר שהמחאת הקמיע תלוייה בעשייתו כתקונו יותר יש לתלות ענין הרפואה בתיקון הקמיע מבמזלו של זה האיש אבל באתמחי גברא אחר שהוא תלוי במזל הרופא יש לספק שמא מזל הרופא גורם או מזל החולה עכ"ל ודברי סמ"ג וסמ"ק והתרומה כדברי רש"י דאם ריפא ג' מיני חלאים וג' מיני קמיעות אתמחי גברא לכל הקמיעות גם לחלאים אחרים וכתבו עוד שלא יקרא אדם מומחה ע"י שריפא ג' בני אדם ע"י תחבושת או משקה אלא דוקא אם הוא מומחה הקמיעים ואע"פ שהנותנו אינו יודע כלום ברפואה וזה פשוט וכתוב בהגהות אשיר"י וז"ל רופא מומחה שעשה קמיע חדש לשום חולה אותו קמיע לבד מותר ואם יעשנו אדם אחר אינו מומחה אע"פ שריפא ג"פ מיד המומחה איכא למימר מזל הרופא גרם אבל קמיע שבא מיד אדם שאינו מומחה וריפא ג"פ נעשה מומחה מיד כל אדם דאין כאן לתלות במזל הרופא כיון שלא היה מומחה בשעה שעשהו עכ"ל והרמב"ם בפרק י"ט כתב וז"ל ואיזה קמיע מומחה זה שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו אדם שריפא ג' בני אדם בקמיעים אחרים עכ"ל נראה שמפרש דכי אמר רב פפא חד קמיע לתלת גברי קמיע אתמחי דוקא קאמר אבל לגברא חד תלת זימני לא אתמחי קמיע ושלא כדברי המפרשים שכתבו דלאו דוקא אבל אין בדבריו הכרע אם תופס כפי' רש"י או כפי' התוס':

ומ"ש רבינו מותר לצאת בקמיע מומחה ל"ש הוא של כתב או של עיקרין וכו' עד ויצא בו לר"ה הכל שם בגמרא ופי' רש"י של עיקרין של שרשי סמנין קרוי נמי קמיע:

נאמן הרופא וכו' ירושלמי בפ' במה אשה נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה ריפיתי בו ושניתי ושלשתי וכתבוה הרא"ש והר"ן והמרדכי בפרק הנזכר:

יוצאין בביצת החרגול וכו' משנה שם (סז.) פלוגתא דר' יוסי ור"מ והלכה כר' יוסי דשרי ואפי' לספרים דגרסי דר"מ מתיר וחכמים אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי לא קי"ל כחכמים דאסרי מדאמרינן בגמרא אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ובגמרא מפרש למאי מהני ביצת החרגול ושן של שועל ומסמר הצלוב:

ומ"ש אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה אסור משום דרכי האמורי שם אהא דאמרי אביי ורבא כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי דייקינן הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי ופירש"י יש בו משום רפואה שנראית רפואתו כגון שתיית כוס ותחבושת מכה אין בו משום רפואה כגון לחש שאין ניכר שיהא מרפא וכתב עליו הרא"ש ולא נהירא דלעיל בשמעתין איכא כמה לחשים שהיו עושין אלא מיירי בשעשה מעשה ואינו ניכר שיהא בו רפואה כלל כגון אילן שמשיר פירותיו שסוקרו בסיקרא וכן כתב שם הר"ן ז"ל כל דבר שיש בו משום רפואה בין לחש בין כל דבר כיון שאנו יודעין שהוא מרפא והכי מוכח בתוס' וכך הם דברי רבינו וכ' עוד הר"ן שם וז"ל ואפשר דאף לחשים שאין אנו יודעים אם יש בהם משום רפואה מותר בהם מספק ולא אסרו אלא אותם שבדקו ואין מועילים וכתב הרשב"א שכן נראה שפירשו בתוספות אלא שראיתי לה"ר יונה שחשש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי עכ"ל :

מי שיש לו מכה בפיסת רגלו וכו' משנה שם (סה.) יוצאין בסלע שעל הצינית ומפרש בגמרא כמו שכתב רבינו:

אין יוצאין בסנדל המסומר משנה שם (ס.) ומפרש בגמרא טעמא דגזרו עליו משום מעשה שהיה ובפ"ק די"ט (יד:) תנן דביום טוב נמי אסור ובגמרא (שבת ס:) מפרש צורת סנדל המסומר שגזרו עליו וקאמר דכל שאינו מסומר בההיא גוונא ממש מותר וכתב הרא"ש וטעמא לפי שלא אסרו אלא ביוצא באותו סנדל המסומר שאירע בו מעשה וצורתו נעלמה ממנו וכתבו הגהות בפרק י"ט בשם התוס' סנדלים הנזכרים כאן לא נראו בינינו מעולם הלכך סנדלים שנועלים במדינת רומי מותר לצאת בהן אלא שהחמירו על עצמם ורבינו ירוחם בח"ה כתב דכיון דמשמע בגמרא שאם שינה צורתו בשום ענין שלא יהיה ממש כמותו מותר אם כן למה נאסר הגאליגי"ם אשר הם מסומרים למטה ונ"ל שהיה מנהג בטעות שהיו סבורים שהיה זה סנדל המסומר ועכ"ז לא הייתי מתירו במקום שנהגו בו איסור ואע"פ שיש לי להשיב אפילו לפי מנהגם להתירו זולתי אם עשו מנהג להחמיר על עצמם ואין להם טעם משום שחופר בקרקע דקי"ל כר"ש בדבר שאין מתכוין אבל נראה לי שאין להם על מה שיסמכו לאסרם עכ"ל והר"ן כתב שם דכל שהוא משונה מסנדל שגזרו עליו מותר לצאת בו ולפי זה הסנדל המסומר שלנו שיוצאין בו בימות הגשמים אינו בכלל גזירה זו ואע"פ כן נהגו איסור בדבר לפי שדרכו לצאת מן הרגל ואיכא למיחש דילמא אתי לאיתויי כך ראיתי בשם הרשב"א עכ"ל. וכתוב בתשובות רשב"א להשים בסנדל חתיכה של ברזל במקום המסמרים שורת הדין מותר הוא אלא שאסור עכשיו לעשות כן שלא יבא לטעות ולהתיר סנדל המסומר האסור לפי שלא נהג שום אדם לעשות כן עכ"ל וא"כ לדידן שנהגו לעשות כן שרי ובכלבו כתוב ובאלו הסנדלים המסומרים שלנו הדבר פשוט שאסור לצאת בהם אע"פ שאינם עשויים כאותם שלהם שגזרו עליהם מ"מ מסומרים הם לחזק ואמרינן שהם אסורים ועוד שקרובים הם להשמט מן הרגל אך באותם שאינם מסומרים יש קצת ראיה להתיר אע"פ שאינם נקשרים עכ"ל. ותמהני עליו דמאחר שצורת סנדל שלנו משונה מצורת סנדל שגזרו עליו כי מסומר לחזק מאי הוי וכן נראה מדברי הפוסקים דכל שמשונה מצורת סנדל שגזרו עליו אפילו אם הוא מסומר לחזק שרי וזה ברור ואע"פ שהרמב"ם בפרק י"ט סתם דבריו וכתב אין יוצאין בסנדל מסומר שסמרו לחזקו ולא חילק בין סנדל לסנדל יש לומר דנקט מימרא דשמואל סתמא וקיצר בדבר כמנהגו בכמה מקומות וזהו שלא כתב אימתי אינו עשוי לחזק כדמפרש בגמרא וכן לא כתב שאם חפהו כולו מסמרים כדי שלא תהא הקרקע אוכלתו מותר וכן אם עשאו כמין כלבוס או כמין טס או כמין יתד או שחפהו כולו במסמרות כדשרי בגמרא:

ומ"ש היוצא בטלית מקופלת בס"פ חבית (קמז.) אר"י בר יוסף אמר ר' יוחנן היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתפו בשבת חייב חטאת ובתר הכי אמר עולא אסור לעשות מרזב בשבת אמר רב פפא נקוט האי כללא בידך כל אדעתא דלכנופיא אסור כל להתנאות שרי ופירש"י בטלית מקופלת לאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפיו חייב חטאת שאין זה דרך מלבוש וכ"כ הר"ן ולא דמי לההוא עובדא דרבי דלקמן (שם) דטלית מקופלת היינו כששני צידי טלית שלפניה ושלאחריה מונחים על כתפו אבל בההיא דרבי לא היו מקופלים אלא הצדדים שלפניו בלבד ולפיכך היה סבור שיהא מותר עד דאהדרוה ומכאן יש להזהיר לחתנים שלנו שלא יצאו בטליתותיהן לר"ה כל שצידי הטלית מקופלים על כתפם וכן אסר הרב רבי יונה עכ"ל מיהו כל שאינם מקופלים על כתפם אלא משולשים ברחבם למטה מכתפיהם שרי דהיינו ההיא דבלנים שכתב רבינו בסמוך וכדאמרינן בגמרא (שם:) כי מעבריתו מאני דבני חילא שרביבו בהו למטה מכתפים ופירש"י שלא יהו שוליהם מונחים בכתפיהם אלא משוכים למטה שיהא נראה לבוש וז"ל שבלי הלקט בשם ר"ת מצאתי היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו פי' שלאחר שנתנה על ראשו הגביה שוליה על כתפו אסור אבל להתעטף בטליתו אע"פ שמתקצר קצת מלמטה ומתכסה בו כתפו וגופו מותר וגאון אחר כתב אסור לקפל אדם טליתו על ראשו ועל כתפיו בשבת בין מפני החמה בין מפני הגשמים אבל לפי' רבינו חננאל משמע שאינו אסור אלא כשמסירה כולה מעליו ומקפלה ונושאה על כתפו עכ"ל ועל אסור לעשות מרזב פירש"י שמסלקין בגדיהם מן הארץ כשהם ארוכים וכופלים אותם כלפי מעלה ומחזיקין אותם על ידי חוטין והיינו כמין כיס וכמו מרזב אסור משום תקוני מנא: לכנופיא. שיהא מתוקן תמיד להעמיד קיפולו לעולם: להתנאות. לפי שעה: אבל התוס' והרא"ש פירשוה לענין איסור הוצאה לפי שאין דרך מלבוש וכ"כ רבינו ירוחם בחלק ה' וכ"נ מדברי הרמב"ם בפי"ט וכתבו התוס' (שם) דמרזב היינו טלית של ד' כנפות ולוקח שני צידי רוחב טליתו של צד ימינו ונותן על כתף השמאלית ואינו פושטו על הכתף אלא מקופל ומונח על כתפו והיינו דקאמר מאי מרזב כיסי בבלייתא שקורין פרונצדר"א דכשהוא מונח כמו שפירשתי יש בו כיסים מרובים וכל כיס נראה כמין מרזב והיינו דקאמר כל אדעתא דלכנופיא אסור כמו שפירשתי שב' צידי הימין מקובצים ומונחים על כתף השמאלית שיכול ללכת במהרה ולא יכביד עליו טליתו ואדעתא דלהתנאות ש"ד והיינו כשאין צידי טליתו מקובצים אלא צד אחד מונחת על כתפו אצל צוארו וצד האחר נופל על שכמו עד הזרוע ואין בו שום כיס וכן פי' בערוך וכיוצא בזה פירש הרא"ש וכן כתב ר"י בחלק ה' והכלבו כתב בשם הראב"ד שלא נאסר טלית מקופלת רק בקפלו צד ימין על צד ימין ושמאל על צד שמאל אבל של שמאל על ימין ושל ימין על שמאל כעין עיטוף שלנו מותר ולא מיקרי אלא להתנאות וכ"ש של חתנים שמשלשלים אותו מצדו האחד שמותר עד כאן לשונו והרמב"ם כתב בפי"ט וז"ל המתעטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו אם נתכוון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו אסור ואם קבצן להתנאות בהם כמנהג אנשי המקום במלבושן מותר היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו חייב ע"כ ונראה שהוא מפרש לישנא דגמרא דקאמר גבי מרזב אסור כפשטיה דאיסורא איכא אבל לא חיוב חטאת ומפני כך הקדים דין המתעטף בטליתו וכו' לדין היוצא בטלית מקופלת ורבינו לא נחית לחלק בכך ולפיכך סתם דבריו וכתב דכל לכנופיא אסור וכל להתנאות שרי ומכל הדברים אתה למד דהני מלבושין דידן מותר לתפוס קצתן בידו ולהגביהן כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט ואפי' מכוין כדי שלא יעכבוהו מללכת שרי דהא דאסר טלית מקופלת דוקא בטליתות שלהם שהיו יריעה אחת מרובעת כעין טליתות של מצוה אי נמי במלבושים דידן אם אינו לובשן כדרכן להוציא ידיו מתוכן אלא מתעטף בהן ומקפלן ומניחן על כתפו דכהאי גוונא כי מקפל להו על כתפו או עביד להו כעין מרזב הוי משוי שאין זה דרך מלבוש אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכם אפי' מגביה שוליו לעולם דרך מלבוש הוו ועוד דכל כה"ג אפי' טליתות דידהו שרי דלא אסרו אלא להניח על כתפו דוקא לפי שנראה כמשוי וזה דבר פשוט ולא כתבתיו אלא לפי שראיתי מפקפקים בדבר וכבר נתבאר שאין להם על מה שיסמכו:

ומ"ש רבינו או במעות הצרורים לו בסדינו גם זה בס"פ חבית וכתב הרב הגדול מהרר"י אבוהב ז"ל בשם א"ז שיש מתירים אם הם תפורין וכן שמעתי בשם חכמי צרפת שמתירים בתפורים ע"כ והאגור כתב שהשיב מהרר"י מולין שיותר נראה להתיר מלאסור אם הוא נושאם כדי שלא יגזלוהו או איזו פסידא כי הוי כלאחר יד כי ההוא דמי שהחשיך והרבה דברים התירו משום פסידא וגם בזמן הזה דלית לן רשות הרבים דאורייתא ואח"כ נזכרתי ההיא דפורפת על האבן אבל לא על המטבע דמוכח משם דאסור להוציא וע"ש עכ"ל וכמדומה לי שלא היתה הגמ' לפניו כשהשיב ולפיכך כתב דמוכח משם שאסור להוציא שנזכר דמפלגינן בין מטבע לאבן ואגוז ונדמה לו דלענין איסור הוצאה מפלגינן בינייהו ואין הדבר כן דמתני' הכי איתא בס"פ במה אשה יוצאה (סה.) פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת ובגמרא והא אמרת רישא פורפת אמר אביי סיפא אתאן למטבע ופירש"י אתאן למטבע דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהוקצה לכך ראוי לטלטול הרי בהדיא דלא אסרו במטבע אלא משום טלטול ולא משום הוצאה ואדרבה יש להביא ראיה משם להתיר לצאת במעות תפורים בכסותו דהא כל שפרוף מבע"י אפילו על המטבע שרי לצאת בו כמו בפרוף על האבן או על האגוז אלא שיש לדחות דשאני התם שאינו מכוין להוציא המטבע אלא לפרוף כסותו הילכך בטל המטבע לגבי הכסות אבל מעות התפורים בכסותו שמכוין להוציאם אפשר דאסור דחשיבי ולא בטלי וכ"נ מתשובת הר"מ שכתב רבינו בסי' שי"ב על ברזא שבפי הטבעת שהיה נראה לו להתיר לצאת בו דלא דמי למוציא בפיו ובמרפקו דפטור אבל אסור דהתם כשפותח פיו ופושט מרפקו המשוי נראה אבל הכא שבלוע כולו בגוף היה נראה דשרי אמנם אינו מתירו כיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציא אע"ג דלא דמיא ממש להאי איכא למימר דפטור אבל אסור כי הני עכ"ל ומעות התפורים כיון שעשוים לחזור ולהוציאם ודאי דאסור ואם מוציאם בר"ה אפשר לחוש לו מחטאת דאיכא למימר שדרך הוצאתם בכך להולכי דרכים אח"כ באו לידי תשובות מהר"ם וכתוב בהם בלשון הזה ששאלת על היהודים ההולכים בדרכים ומוליכים כסף או זהב ותופרים אותו באבנט אם מותר להוליכו בשבת דע לך שהוא אסור דתנן בפרק המצניע (צב.) בפונדתו ובחפת חלוקו פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור ושלום מאיר ברבי ברוך עכ"ל :

יוצא אדם בסודר המקופל על כתפו וכו' גם זה בס"פ חבית (שם) ובהדיא איפסיקא שם הלכתא דאף ע"פ שאין נימא כרוכה לו על אצבעו שרי וכ"כ הרמב"ם בפי"ט ולא ראיתי חולק בזה אלא רבינו ירוחם שכתב בחלק ה' בשם רבינו חננאל שצריך להיות נימא כרוכה על אצבעו ושכן נהגו ואיני יודע טעם לדברי רבינו חננאל אלא א"כ היתה לו גירסא אחרת וכתב רבינו ירוחם ומותר לצאת בסודר מעוטף כעין מעיל ומשמע מדבריו שאם אינו מעוטף אסור וקשה לי דיוצא אדם בסודר המקופל על כתפו משמע דאע"פ שאינו מעוטף שרי ולא דמי לטלית דשאני סודר שדרך לבישתו בכך וכן משמע מלשון הרמב"ם בפי"ט שכתב היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו חייב אבל יוצא הוא בסודר שעל כתפו דמשמע דבגוונא דאסור בטלית שרי בסודר ומצאתי בתשובת הרשב"א וז"ל כתב מר היהודים שבעיר הזאת שנושאים הטלית תחת הגלימא סביב צוארם בר"ה והא אמר ר"י היוצא בטלית מקופלת וכו' חייב תשובה כל ארץ ספרד נהגו לצאת כן דרך צניעות ואפילו בחצרותם ובתיהם ודרך מלבוש הוא להם והרי זה כאותה שאמרו שם הרטנין יוצאין בסודר שעל כתפיהם ולא רטנין בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנין לצאת בכך וטלית מקופלת שאמר ר' יוחנן פירש"י שלאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפיו שאין זה דרך מלבוש עכ"ל הרי בהדיא התיר הרשב"א סודר מקופל ומונח על כתפו וחילק בינו לטלית מקופלת אחר שנתנה על ראשו כמו שחלקתי אני שזה דרך לבישתו בכך וזה אין דרך לבישתו בכך: וכתב הרמב"ם בפי"ט וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור ונראה שלמד כן מדין הבלנים דבסמוך כמו שאבאר:

הבלנים יכולים להביא סדינים שמסתפגין בהן דרך ר"ה גם זה שם אמר רבי יוחנן האוליירין מביאין בלרי נשים לבי בני ובלבד שיתכסה בו ראשו ורובו סכניתא צריך לקשור שני ראשיה למטה מן הכתפים ונראה שהרמב"ם מפרש ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו כלומר שתהא רחבה כדי לכסות בה ראשו ורובו ומפני כך כתב בפי"ט וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור וסובר שכל שהיא רחבה אע"פ שלא כיסה ראשו ורובו שרי ומשום הכי שרי לצאת בסודר שעל כתפו וסכניתא פי' הרמב"ם בפי"ט שהיא קצרה שאינה רחבה ומשום הכי אסור לצאת בה אלא אם כן קשר שני ראשיה למטה מכתפים ושנמצאת כמו אבנט ומותר לצאת בה אבל רש"י פירש סכניתא סודר גדול שתלוי לו בין כתפיו וראשו עטוף בו וכו' ולפ"ז מאי דאמרינן ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו כלומר צריך לכסות בה ראשו ורובו ואם לאו אסור משום דאינו דרך מלבוש אלא א"כ קשר שני ראשיו למטה מכתפיו כדאמרינן בסכניתא ומיהו בסודר המקופל על כתפיו שרי שדרך לבישתו בכך:

לבדים הקשים וכו' גם זה שם (קמו:) בי סדיא רב אסר ושמואל שרי ברכים כ"ע ל"פ דשרי בקשים כ"ע ל"פ דאסור כי פליגי במציעאי ובתר הכי מסיק תלמודא דרב ושמואל לא פליגי כלל דבמציעאי נמי שרי רב ופי' רש"י בי סדיא לבדין ועשויין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת ומשמע בגמרא דלענין להביאו דרך ר"ה כשהוא מעוטף בו איתמר וכן פירש"י וכך הם דברי הרמב"ם בפי"ט: וכתוב ברוקח שמותר להתעטף בטליתו תחת המקטורן ולהביאו לב"ה ופשוט הוא מדין הבלנים ומדין הלבדים דבסמוך וכתב עוד דמהכא משמע שמותר להוציא מלבוש לצורך חבירו אם ילבשנו על כל מלבושיו אבל בשני חגורים אסור וגם הכלבו כתב ומותר ללבוש או להתעטף מלבוש שאינו צריך לו כדי להביאו לחבירו במקום אחר אפילו דרך ר"ה עכ"ל ופשוט הוא מדינים הנזכרים:

שתי חגורות זו על גב זו אסור בריש פ' במה אשה (נט:) אמר ליה רבינא לרב אשי קמרא על המייני מאי א"ל תרי המייני קאמרת ופירש"י תרי המייני קאמרת הא ודאי משוי הוא ואסור וברבינו הלוי מצאתי בתלמידיו דמותר והראשון נראה עכ"ל וכן נראה שהוא דעת התוס' והרא"ש לאסור וכתבו ואע"ג דחשיב בפרק כל כתבי בי"ח כלים פונדא וחגור ופירש רש"י דפונדא הוא אזור היינו כגון שיש בגד מפסיק בינתים אבל תרי המייני זה על גבי זה אסור ולא דמי לכמה מלבושים שאדם לובש בשביל הקור אבל תרי המייני מה הנאה יש ואין דרך לחגור ומשוי הוא וכ"כ התשב"ץ בשם הר"ם ובכלבו כתוב שבעל היראים אוסר אפילו מלבוש מפסיק ביניהם אם אינו צריך אלא אחד מהם שלא התירו אלא גבי דליקה דוקא והרי"ף השמיט הא דתרי המייני וגם הרמב"ם לא הזכירו בפרק י"ט לאיסור משמע שהם מפרשים תרי המייני קאמרת הא ודאי שרי וכיון ששניהם מסכימים להתיר הכי נקטינן ובשני סרבלין שהתירו התו' והרא"ש כ"כ המרדכי וסמ"ג וסמ"ק והתרומה אלא שכ' המרדכי שרבינו יואל אוסר להוציא שני מקטורין זה על גבי זה לצורך חבירו ולא נתברר לי שם מקטורין ומ"מ כיון דרבים מתירים הכי נקטינן :

ומ"ש בשם ספר המצות לאסור שני חלוקים לא מצאתיו בשום ספר וטעם סברא זו משום דשני חלוקים אין הנאה בהם ואין דרך ללבשן ומשוי הוא וכמו שכתבו התו' והרא"ש גבי שני חגורות אבל התוס' כתבו ס"פ חבית (שבת קמז:) גבי סכניתא צריך לקשר שני ראשיה למטה שסכניתא היא בגד דק ומש"ה צריך לקשר ב' ראשיה למטה שלא יפריחנו הרוח או משום דנראה כעין משוי לפי שהוא דק מאד ואינו נראה מלבוש אא"כ קשור עכ"ל הרי שהתירו אע"פ שהוא דק ואין בו הנאת מלבוש כיון שנושא אותו דרך מלבוש : כתוב בשבולי הלקט בשם ס' היריאים שני סרבלים ושני תכשיטין אחרים זה על זה ואינו צריך אלא לאחד מהם אסור מדתנן בפרק כל כתבי (קכ.) לענין דליקה עוטף כל מה שיכול לעטוף למדנו שלא במקום דליקה אסור ובעל התרומה כת' מותר לצאת בשני סרבלין מפני הצינה וכתב עוד אפילו למאן דאסר תרי המייני נראה שאם בגדיו ארוכים וצריך לחגור חגורה בין כל בגד ובגד שלובש הרשות בידו ואין אנו אוסרים תרי המייני אלא זה ע"ג זה א"כ הני נשי דידן שיש להם כתנות שלובשות אותם ובהם המיינים תפורים לחגור מתניהם ואח"כ חוגרת עוד חגורה של משי או של כסף טוב להם שלא תחגורנה המייני הכתנות ודי להם החגורה של משי או של כסף והמייני הכתנות אינם חשובים כמשוי כיון שהם מחוברים בכתנות בטלי לגבייהו דאמר מר (שבת קלט:) מתעטף אדם בכילה ובכסכסיה ויוצא בה לר"ה וכו' וכתב עוד אלו שיש להם שני אבנטים במכנסיהם האבנט האחד שבו שנצים והאחד שמחברין אותן למעלה במתניהם נראה שמותר אם תפירת המכנסים חלוקה לשני אבנטים אבל אם אין תפירתם חלוקה נראה שאסור מידי דהוה אתרי המייני זה ע"ג זה שאסורים. כת' האגור שיש מתירין לצאת בשני אנפילאות ולהתעטף בשני סודרין מפני הצינה וכן כתוב בשבולי הלקט להתיר וכתב עוד האגור שיש אוסרין בבתי ידים שקורין גוואנט"ש מפני הצינה שמא יפלו מידיו אך אם קשורים קשר של קיימ' דליכ' למיחש מותר וז"ל שבולי הלקט לצאת בשבת בבתי ידים הנקראי' גוואנט"ש מפני הצינה אע"פ שיש למצוא צד היתר שהם כעין מלבוש לידים הולך אני בהם להחמיר לפי שאין יכול למשמש בבגדים יפה ולעשות מה שצריך לו ולפעמים צריך למשמש בבשרו מפני הכנה או פרעוש וצריך להוציאם מידו ושמא ישכח ויביאם ד"א בר"ה אך אם תפרן מע"ש בבתי ידים של מלבושיו או קשרן קשר של קיימא יפה דליכא למיחש דילמא שלפי שרי עכ"ל :

כילה שיש בה רצועות וכו' בר"פ תולין (ד' קלט) מימר' דר' אבין בר רב הונא אמר רב חמא בר גוריא:

ומ"ש הילכך מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט כן כתבו שם התוספות והרא"ש:

ומ"ש אבל אם הם של משי חשיבי וכולי כ"כ שם הרא"ש וכן כתב רבינו ירוחם בח"ה אבל בספר התרומה ובמרדכי פרק חבית נסתפקו בהם משום דאי בעי ילבש אנפילאות ברגליו ויהיה צריך לרצועות וגם הם ראויות לקשור בהם אחד מראשי המכנסים התלוים למטה להגביהם מן הארץ כמו שהוא מנהג וסמ"ג התיר להדיא וכתבוהו הגהות פי"ט:

ומ"ש מידי דהוה אטלית שאינה מצוייצת וכולי ג"ז שם אמר רב הונא אמר רב היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשב' חייב חטאת ומפרש טעמא משום דציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי ופירש"י חייב חטאת ואילו לא היתה מצוייצת כלל לא מיחייב דהא לבושיה הוא אלא הציציות הויין לו משוי הואיל ואינם כמצותן אינם צריכין לו ומן הבגד ממש לא הוי דליחשבי כוותיה: חשיבי. משום דשל תכלת הן ולא בטלי והוו בה משוי ולפי זה לדידן דלית לן תכלת לא חשיבי ובטלי אבל התוס' כתבו בשם ר"ח חשיבי ולא בטלי לפי שדעתו ליתן בטלית ציצית רביעית וכ"כ הרמב"ם בפי"ט היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו ודעתו עליהם עד שישלים ויעשו ציצית ולפי זה אפילו לדידן דלית לן תכלת חשיבי ולא בטלי והלכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת אפילו בזמן הזה חייב חטאת:

ומ"ש הילכך מותר לצאת בטלית שלנו וכו' נתבאר יפה בהל' ציצית סימן י"ג ושם נתבאר כשנפסל הציצית בכרמלית אם צריך לפשטו מיד אם לאו:

כתוב בספר המצות כל דבר שנפסק מן הבגד וכו' בסמ"ג וסמ"ק והתרומה ובמרדכי פרק חבית ובהגהות פרק י"ט למדו כן מהא דאמרינן שמותר לצאת בכילה או טלית שיש בה חוטין ורצועות משום דבטלי אגב הטלית ואם היא מצוייצת שלא כהלכתה אסור משום דחשיבי ולא בטלי:

כובע אי לא מיהדק וכו' בר"פ תולין (קלח) ובסוף עירובין (קב:) א"ר ששת בריה דרב אידי האי סיאנא שרי ופירש"י סיאנא כובע של לבד והא איתמר סיאנא אסור ל"ק הא דאית בה טפח הא דלית בה טפח אלא מעתה שרביב בגלימא טפח ה"נ דמיחייב אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק ופירש"י הא דאית בה טפח שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אהל אלא טעמא לאו משום אהל הוא אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד"א ברשות הרבים הילכך מיהדק בראשו שפיר דמי לא מיהדק אסור: וכתב הרא"ש בפרק תולין דר"ת לא גריס אלא והכי גריס לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק כלומר הא דפרכת מאפיק מגלימא טפח לא קשיא דגלימא לא מיהדק אלא נכפף למטה ולא הוי אהל אבל סיאנא מיהדק שהוא קשה ובולט חוץ לראשו טפח והוי אהל ואסור וכן פר"ח וכן התוספות בפרק המוצא תפילין (קב:) וכיוצא בזה הם דברי הרמב"ם בפרק כ"ב וכתב ה"ה שכן עיקר אבל הר"ן כתב בפ' תולין שלא נראו דבריו. ודע דלדעת רש"י אפילו בדלא מיהדק אם קשור תחת גרונו שרי דתו ליכא למיחש דילמא נפיל וכן כתבו התוס' בפרק המוצא תפילין והגהות פ' כ"ב בשם אור זרוע וכתבו עוד וכן אם הוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפרידו מראשו מותר בלא רצועה וכן כתב בספ' התרומה. ונראה לי דלרש"י נמי לא אסור כי לא מיהדק אלא בסיאנא שאינו עשוי אלא להגין מפני השמש אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפילו כי לא מיהדק שרי דאע"ג דנפיל לא אתי לאיתויי שאין דרך בני אדם לילך בגילוי הראש:

המוצא תפילין בשב' וכו' עד שמגיע לחצר החיצונה וכו' הכל משנ' וגמרא בעירובין (דף צה.):

מ"ש אם יש בהם רצועות וכו' כלומר דאם לא כן איכא למיחש שמא אינן תפילין אלא קמיעין בעלמא כדאמר רבא בגמרא (צו:) וכן פסקו הרי"ף והרא"ש שם וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ט והרב המגיד חלק עליהם וכתב שאין מסקנת השמועה כדבריהם אלא דכ"ע כלומר בין ר"מ בין ר' יהודה לא טרח אינש לעשות קמיע כעין תפילין וטעמא שאינו נזקק להם הוא מפני שא"א לו לקשרן ולהכניסן ולפיכך אינו מכניסן אבל להחשיך עליהם מחשיך שלא בשעת סכנה ול"נ דאינהו ז"ל סברי דכיון דרבא דבתרא הוא סבר דלר' יהודה טרח איניש לעשות קמיע כעין תפילין כוותיה נקטינן:

ומ"ש אם הם רבים מוליכן פחות פחות מד' אמות או נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה וכו' שם (צז:) פלוגתא דת"ק ור"ש דלת"ק שרי להוליכם פחות פחות מד"א ור"ש אסר ולא שרי אלא בנותנם לחבירו וחבירו לחבירו ופסק הרמב"ם בפרק י"ט דמוליכן פחות פחות מד' אמות או נותנם לחבירו וכו' וכדברי רבינו ונ"ל דטעמיה משום דנקטינן כת"ק דשרי בתפילין פחות פחות מד"א ובנותנם לחבירו אע"ג דלת"ק אסור בתפילין לא קיימא לן כוותיה אלא אפי' לדבר הרשות שרי כמו שפסק בפ' י"ב ויתבאר בסי' שמ"ט בס"ד: כתב הרמב"ם בס"פ י"ט המוצא ס"ת יושב ומשמרו ומחשיך עליו ובסכנה מניחו והולך לו ואם היו הגשמים יורדין מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו ונכנס בו וכתב הרב המגיד שהוא תוספתא בפרק שמיני:

הבא להציל כליו מפני הדליקה לובש כל מה שיכול וכו' משנה בפ' כל כתבי (קכ.) לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים וחוזר ולובש ומוציא ופסקו הרי"ף והרא"ש כת"ק וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ג ומשמע דאפילו לר"ה שרי אלא שהר"ן כתב דאפשר דלא שרי ת"ק אלא במציל לרה"י אבל היכא דנפיק לר"ה מודי דאסור משום משוי:

מי שנשרו כליו במים וכו' משנה ס"פ חבית (קמו:) מי שנשרו כליו במים מהלך בהם ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם כלומר לפי שיחשדוהו שכבסן בשבת ובגמרא (שם) אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור תנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם תנאי היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ר"א ור"ש אוסרים וכתב הרא"ש שרבינו ניסים גאון פסק כסתם מתני' והוא ז"ל דחה דבריו ופסק כמחלוקת דברייתא כיון דקאי רב כוותיה וכן פסק הרי"ף וכן דעת הרמב"ם בפכ"ב וכן דעת סמ"ג והר"ן בפ"ק די"ט אמתני' דאין מוליכין את הסולם משובך לשובך דחה ג"כ דברי רבינו ניסים גאון ויישב כל המקומות שקשה להם לפסק הרי"ף תניא בתוספתא פרק י"ז לא ישטח אדם כליו אפילו מן הזיעה כתב הרשב"א שאלת בגדי פשתן שבאו מן הכביסה ע"ש ושטחן בגג ויבשו מבע"י אם יכול להשאירם שם למחר אם לא היו נגובין תשובה לא אסרו אלא כששטחן בשבת אבל שטחן מע"ש אפילו מאן דפסק כרב יהודה מודה דאין צריך לסלקן ותדע דהא פלוגת' דב"ש וב"ה בהולכת סולם משובך לשובך בי"ט דאוקימנא בפ"ק די"ט (ט.) כתנאי דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם וכו' והגע עצמך מי איכא מ"ד שאם הוליך הסולם מעי"ט שצריך לסלקו כדי שלא יאמרו עכשיו הניחו להטיח גגו ה"נ לא אמרו אלא כששטחן בשבת עכ"ל. וכתוב בכלבו מי שנשרו כליו בדרך במי' מהלך בהם ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה אבל אינו מנערן מן המים שאם ינערם יהיה חייב משום סוחט שכן דרך כל בגד בלוע במים כשמנערין אותו המים נסחטין ממנו ודוקא בכלים חדשים לפי שמקפיד עליהם יותר לפי שמתקצרים במים עכ"ל:

מסתפג אדם באלונתית וכו' גם זה משנה שם (קמז.) הרוחץ במי מערה או במי טבריה ונסתפג אפי' בעשר אלונתיות לא יביאם בידו אבל עשרה בני אדם מסתפגים באלונתית אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאים אותה בידם ובגמ' (שם) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונתית ומביאה בידו לתוך ביתו והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ונסתפג אפי' בעשר אלונתיות לא יביאם בידו ההיא כבן חכינאי מתני לה וכיון דיחידאה היא לית הלכתא כוותיה ופסקו הרי"ף והרא"ש כר' יוחנן וכן דעת הרמב"ם בפרק כ"ב. וכתב הר"ן היכי שרי להסתפג אמאי לא חיישינן דלמא אתי לידי סחיטה כדאמרינן בר"פ במה טומנין (מח.) גבי ההוא דפריס דסתודר אפומא דכובא ובפ' אלו קשרים (קיג:) נמי אמרי' זימנין דמתווסן מאניה ואתי לידי סחיטה י"ל שכיון שכל הרוחצין מסתפגין אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסר ברחיצה ואי אפשר שאין הדבר עומד וכדאיתא בפרק כירה (מ.) עכ"ל:

ומה שכתב רבינו ולא ימסור לבלנים וכו' ברייתא שם (קמז:) כתוב בהגהות אחרונות דמרדכי שאסור לנשים לישא מכסה על ראשם כדי שלא ירדו גשמי' על צעיפיהם משום דאצולי טינוף הוא עכ"ל ולפי זה הא דתניא יוצאים בשקים מפני הגשמים שכתבתי בסימן זה צ"ל שאינו לובש השקים כדי להציל בגדיו אלא להציל גופו שלא יוזק מחמת לחות המים וכתב האגור בשם אביו שהסרבלים שיש להם מאחריהם קפוצ"י בלעז אע"פ שמתכסים בהם להציל מטינוף שרי לצאת בהם בשבת כי לפעמים מתלבשים מפני הרוח והקור והגשמים והכי משמע בירושלמי מיהו הני מילי בתפורים אבל אותם שתלויים ברצועות לא עכ"ל ואיני יודע מה חילוק יש בין תפורים לתלויים ברצועות דכיון דתלוי ברצועות תו ליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי ושמא כשתפור בבגד הוא מגין על מול העורף מהקור ומש"ה שרי אבל כשתלוי ברצועות שוב אינו מגין מהקור וה"ל אצולי טינוף ואסור ול"נ דע"כ לא אסרינן בפ"ק (יא:) מידי דליתיה אלא משום אצולי טינוף אלא דוקא בדבר שאינו דרך מלבוש כגון כיס דזב אבל דבר שהוא דרך מלבוש אפילו אינו אלא משום אצולי טינוף שרי דלא גרע מסדינין שמביאים הבלנים ומלבדים הקשים שמותר להביאם דרך מלבוש כדלעיל וההיא דיוצאים בשקים מפני הגשמים אפילו אינו מכוין אלא להציל את בגדיו שרי כיון דדרך מלבוש הוא מתעטף בהם והא דאסר בהגמ"ר לנשים לישא מכסה על ראשם היינו שלא כדרך מלבוש דוקא אבל אם הוא דרך מלבוש שרי אע"פ שאינם מכוונות אלא לאצולי טינוף ועפ"ז אפשר שפשט המנהג באלו הארצות לשום האנשים כובע גדול של לבד על גב המצנפת מפני הגשמים ואין לאסור אותו משום דילמא נפיל ואתי לאיתויי כדפירש"י גבי סיאנא דמאחר שהוא עמוק ונכנס במצנפת ליכא למיחש להכי וכמו שכתבתי בסימן זה . תניא שם (נ.) יוצאין בפקורין ובציפה בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה אין יוצאין בהם ואם יצא בהם שעה אחת מבע"י אע"פ שלא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהם ופירש"י פקורין וציפה פשתן סרוק וצמר מנופץ הניתן על המכה ופירשו התוס' דלאו דוקא אין יוצאין דאפילו לטלטלן אסור וכן מאי דקאמר אבל יצא בהם שעה א' מבע"י לאו דוקא יצא דה"ה ישב בהם בביתו וכן כתבה רבינו בסימן ש"ח בדיני מוקצה אבל הרמב"ם כתבה פי"ט בדיני ההוצאות וגם נראה מדבריו שהוא מפרש פקורין וציפה שלא כדברי רש"י וגם נראה מדבריו שלא היה גורס בשמן אלא שצבען וכרכן במשיחה שכתב וז"ל יוצאין בפקורין ובציפה שבראשי בעלי חטטין אימתי בזמן שצבען וכרכן או שיצא בהם שעה אחת מבע"י וכתב ה"ה שמדבריו נראה שהוא מפרש כדברי רבינו האיי דהיינו פיאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שער ע"כ וגם בהגהות כתבו וכן פי' ר"ח שהוא כיפה שבראש הקרח שאותו שער שבכיפה הוא נראה שער הראש וכ"נ לר"י דתכשיט הוא ודוקא כשצבעו הוי תכשיט ולא כפירש"י שפירש שהוא פשתן סרוק וכו' ולא מסתבר לר"י דאם יש לאדם חבלה בידו בשבת שלא יטול חתיכת בגד ויתן ע"ג מכתו משום דהוי משוי וכתב הכלבו בשם הראב"ד שמותר לצאת במצנפת שתולין בצואר למי שיש לו מכה בידו או בזרועו ובלבד שיצא בה שעה אחת מבע"י וכן בסמרטוטין הכרוכין על היד או על האצבע כשיש בו מכה עכ"ל כתב ר"י בח"ה יש מהגדולים שפסקו כר' יוחנן בן נורי דאין מנעל אלא של עור וא"כ מנעל של עץ אסור לצאת בו וראיתי בכל המקומות שעברתי נוהגים בו היתר בין של איש בין של אשה אבל סנדל של שעם הכל מודים דמותר מאחר שהרועים יוצאים בו מותר לכל העולם כדאמרינן בשקים עכ"ל ואין דבריו אמורים אלא בסנדל שכולו של עץ כעין אנקטמין שנתבאר בסימן זה וכן משמע מדבריו אבל סנדל שתחתיתו עץ ועליונו עור פשוט דמנעל גמור הוא כתב המרדכי בס"פ תולין שאסור לנגב הבגדים ששרויין במים סמוך לאש משום מלבן ועוד יש לאסור משום מבשל כמו שבת (עד:) מאן דשדי סיכתא לאתונא דחייב משום מבשל: אם מותר לצאת בברזא התחובה בפי הטבעת ותחובה כולה בגוף כתב רבינו בסימן שי"ב: כיצד מדדין את התינוק בר"ה כתב רבינו בסי' ש"ח. אי מדדין עגלים וסייחים בכרמלית גז"ש: בסי' שאחר זה הוזכרו קצת דיני כיבוס ובסימן זה הוזכרו קצת דיני סחיטה ועוד יבא תשלום דיני סחיטה בסי' ש"ך: כתב רבינו בסימן שכ"ו הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה כשעולה מן הנהר מפני המים שלא ישארו עליו ויטלטלם ד"א בכרמלית: וכתב עוד אבל ההולך במטר ומטר יורד עליו ועל לבושו שרי. כתב ר"י בחי"ז מותר לרחוץ ידיו בנהר בשבת ובלבד שלא יוציאם עם המים שעליהם חוץ לנהר ארבע אמות כך כתב רבינו מאיר:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אם באתי וכו' כי הילכתא רבתי לשבתא פי' הלכות שבת מרובות הן אימתי חייב חטאת ואימתי פטור אבל אסור והיה צריך להאריך בזה בכל אב מלאכה ותולדה שלה וגם צריך להאריך איזה אב ואיזה תולדה וגם איזה תולדה שלה לענין שאם עשאה עם האב בהעלם א' אינו חייב אלא אחת ובדין העלם שבת בידו או העלם מלאכה בידו ואע"פ שלשון הלכתא רבתי לשבתא אמרו רב יוסף בפ"ק דשבת (דף י"ב) אהא דתני חנניא חייב אדם למשמש בבגדיו עם חשכה שכתבו רבינו לעיל סוף סי' רנ"ב ור"ל בהלכתא רבתי לשבת דבר גדול יש כאן להפרישו מאיסור שבת כמו שפירש"י ולשון רבתא לפ"ז אין פירושו מענין רבוי אלא מענין חשיבות וגדול' מ"מ כתב לשון זה כאן על רבוי הל' שבת שאין רצונו להאריך בהם כיון שאין צורך באותן הלכות בזמן הזה והוא דרך צחות הלשון:

ומ"ש וטילטול כי מזה למדו חכמים איסור טילטול וכו' תמהתי על דבריו אלו אנה מצא זה שמכאן למדו איסור טילטול והלא בס"פ כל הכלים (דף ?קיד) קאמר תלמודא אימור דשמעת להו לב"ש הוצאה טילטול מי שמעת להו ומהדרינן וטילטול גופיה לאו משום הוצאה הוא ופירש"י וטלטול לאו צורך הוצאה הוא בתמיה הילכך אי מזלזלת בטילטול מזלזלת בהוצאה עכ"ל ובפרק משילין (דף ל"ז) פירש"י יותר מבואר בהך סוגיא וז"ל אטו טילטול לאו צורך הוצאה הוא תחלת הוצאה ע"י טילטול היא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה והאי דלא גזרו על טילטול כלים ואוכלים מפני שלא יוכלו לעמוד בה ולבטל עונג שבת ושמחת י"ט עכ"ל ובסוגיות אלו מיושב מ"ש המרדכי ע"ש ראבי"ה בר"פ אין צדין דאע"ג דבספק מוכן מחמרינן היינו משום דמוקצה דאורייתא היא כדאיתא בפ' כל הכלים וגם הרחקה לאיסור דאורייתא ולא להקל אבל אם אין שם ספק מוקצה אלא ספק תחומין דהוי דרבנן ספק דרבנן לקולא כדאיתא ספ"ב דשבת גבי א"ל שנים צא וערב עלינו וכו' עד ספיקא דרבנן ולקולא וכן בפ' מי שהוציאוהו גבי יש תחומין למעלה מעשרה ספק תחומין דרבנן להקל וה"א בפ' בכל מערבין דפריך ר' יוסי אדר' יוסי ומשני שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ופריך שבת נמי דאורייתא היא ומשני קסבר ר"י תחומין דרבנן אלמא דתחומין אין לו עיקר מן התורה ולא דמי למוקצה שיש לו עיקר מן התורה דנאסר משום הוצאה וז"ש ראבי"ה דמוקצה דאורייתא היא לאו דוקא אלא ר"ל דעיקר איסורו משום הוצאה דאורייתא. וכתב עוד דאפילו להני אמוראי דפליגי ארבה בריש ביצה דביצה אסורה משום הכנה דאורייתא ואינהו ס"ל דגזירה דרבנן היא משום פירות הנושרים או משום משקין שזבו אפ"ה אית להו דאיסור טילטול ביצה דררא דאורייתא היא דהלא תלישת פירות וסחיטת משקין אסורין מדאורייתא וא"כ לא דמי לתחומין דלית ביה דררא דאורייתא למ"ד תחומין דרבנן כך הוא הפשט במרדכי אלא שלשונו נדפס בטעות ע"ש והשתא ק' טובא למ"ש רבינו דאיסור טילטול במוקצה הוא משום דנלמד במכ"ש ממ"ש הנביא שלא יהא הלוכו ודיבורו בשבת כהלוכו ודיבורו של חול דלפי זה גם איסור מוקצה לית ביה דררא דאורייתא אם לא שנא' דגם רבינו מודה דאית ביה דררא דאורייתא אלא דכדי לסמכן יחד בדיניהם סמך על טעם זה שכתב אולי מצא כך שוב עיינתי ברמב"ם ספכ"ד שכתב כן ונתתי הודאה אליו יתעלה שכוונתי אל האמת ע"ש במ"ש המגיד משנה והראב"ד בהשגות:

כתב בס"ה בחורים וכו' כך הוא לשון הסמ"ק בסוף סימן ר"פ וכן אל ידלג ואל ירוץ בשביל חפציו להרויח אבל לדבר מצוה מותר ונ"ל כי בחורים המתענגים בריצתם ובקפיצתם מותר שאינם רצים להרויח וכן לראות כל דבר שמתענגים בו לראותו עכ"ל כלומר וכן מותר להם לרוץ או לדלג כדי לראותו כיון שאינו רץ אלא להתענג בראייתו דמקיים מצוה בריצה ובדילוג זה כיון שאינו עושה להרויח דאז ודאי אסור דה"ל הלוכו של חול וב"י הוקשה לו דבדברי רבינו מיותר מותר האחרון עכ"ל וצריך לומר שלא היה בסמ"ק שלו כתוב וכן לראות וכו' אלא וכן כל דבר שמתענגים בו לראותו דאם היה גירסתו וכן לראות כל דבר וכו' איכא להקשות ג"כ דלראות הראשון הוא מיותר ואם נפשך לומר שהיה גורס כגרסתינו אלא שהשמיטו מהעתקתו לפי שנראה לו שהוא ט"ס א"כ אמאי קשיא ליה בדברי רבינו דמותר האחרון הוא מיותר הלא לראות נמי מיותר ואם לראות קמא הוא ט"ס גם מותר האחרון הוא ט"ס אבל לפענ"ד נראה שנוסחת רבינו היא אמיתית דהלשון המתוקן הוא לכתוב תרתי לראות ותרתי מותר והוא דהסמ"ג בא להורות דאיכא חילוק בדין דהבחורים המתענגים בריצתם ובקפיצתם בשבת לא התירו להם אלא דיעבד כיון שכבר נהגו בריצה ובקפיצ' לשם תענוג בשבת אם אנו מוחין בהן מבטלין אנחנו אותם מתענוג שבת שלהם אבל לכתחלה אם בא לשאול אין להתיר להם דחיישינן כיון שבחול רגילין בכך כדי להרויח ע"ד אם תקדים יוניך ליון יעשו כן בשבת כדי להרויח וז"ש הסמ"ק בחורים המתענגים בריצתם וכו' דכיון דכבר הרגיש בנפשו שהוא תענוג לו אע"פ שאינו מרויח בריצתו ובקפיצתו אין לבטל עונג שלו ומותר לו כמו שנהג ואם לא היה כותב הסמ"ק אלא חד לראות וחד מותר דהיינו כמו שהעתיק ב"י וכן כל דבר שמתענגים בו לראותו הוה אמינא דאינו מותר אלא דיעבד שכבר היה מתענג בראייה זו פעם אחת כשראה אותו בשבת אבל לכתחלה אסור דומיא דרישא להכי כתב תרתי לראות ותרתי מותר לאורויי דלא מיבעיא שמותר לו לראותו כיון שכבר ראה אותו בשבת ויודע שהוא מתענג אלא אפי' לא ראה אותו מעולם אלא שמעלה בדעתו דבראייה זו יהא מתענג מותר אפילו לכתחלה לרוץ ולקפוץ כדי לראותו דהא פשיטא דאין לחוש בריצה וקפיצה זו שתהא לשם ריוח וזהו שאמר שאינם רצים להרויח כלומר דבריצה זו אין לחוש שירוץ להרויח כי מי יתן לו ריוח שירוץ לראות דבר שיהא הרואה נהנה בו ולא אחר מה שאין כן בבחורים דבחול איכא ריוח כדפי' ואיכא למיחש דגם בשבת יעשה כן בסוד כדי להרויח הלכך מטעם ספק זה אין להתיר לכתחלה אלא דיעבד כדפי':

היה הולך והגיע לאמת המים וכו' פסק רבא בפרק אלו קשרים (דף קי"ג) ולא כרב הונא דאינו מותר לדלג אלא אם כן שיכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שנייה אלא בכל עניין מותר לדלג ולא ירבה בהילוך ולא יעבור במים והא פשיטא שאם אי אפשר לו לדלג דמותר לו להקיף ולהרבות בהילוך ואם אי אפשר לו להקיף וגם אי אפשר לו לדלג אלא לעבור במים אסור כיון שאינו הולך לדבר מצוה וז"ש רבינו היה הולך לדבר מצוה כו' דלדבר מצוה דוקא שרי לעבור במים אם אי אפשר לו בדילוג ולא להקיף אבל אם אפשר לו להקיף אע"פ דאי אפשר לו בדילוג אסור לעבור במים כנ"ל פשוט והכי משמע להדיא מלשון רבינו שכתב ומוטב שידלג ממה שיקיפנה כו' אלמא דוקא כשאפשר בדילוג מוטב בדילוג אבל כשאי אפשר בדילוג יקיף אפילו אינו לדבר מצוה כ"ש לדבר מצוה וכן נראה ממ"ש מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג בדין חדש אלא דהרב בהגהת ש"ע בה' י"כ סי' תרי"ג כתב כל מקום דמותר לעבור במים אפי' היה לו דרך שיכול להקיף ביבשה מותר לעבור דלמעט בהילוך עדיף טפי עכ"ל וכתב כן ע"פ א"ז דס"ל דכיון שהתירוהו לעבור במים ע"י שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו שוב אין כאן איסור ואיכא לחוש דמפיש בהילוכו ואין דוחין הא מפני הא וכבר הורה זקן. כאן קיצר רבינו בחילוקי דינים אלו לפי שסמך על מ"ש בסי' תרי"ג ששם הוא עיקרה בגמרא:

ולא יצא קטן במנעל גדול וכו' ברייתא בס"פ תולין ובזה אין חילוק בין איש לאשה אבל במנעל חדש ובמנעל מרופט איכא חילוק בין איש לאשה כדכתב רבינו בסימן ש"ג:

ולא יצא במנעל אחד וכו' פסק כחייא בר רב דנפיק באותה שאין בה מכה וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אבל בהגהות מהרש"ל הביא תשובת מהר"ם דפסיק כרב הונא דנפיק באותה שיש בה מכה ולכן נראה לפעד"נ להחמיר בפלוגתא דרבוותא שלא יצא במנעל אחד לא באותו שיש לו מכה ולא באותו שאין לו מכה מיהו ללכת יחף בב' רגלים משמע דשרי אפילו אין לו מכה כלל וכ"כ מהר"ם בתשובה ובצרפת ראיתי גדולים שהלכו יחף בשבת והם היו גבורים בתורה ומיהו אין נכון לעשות כן אפי' בחול כדאמר בפ' ע"פ ד' מנודין לשמים ואחד מהן המונע מנעלים מרגליו עכ"ל תשובת מוהר"ם ובס' יראים אוסר ללכת יחף בשבת ע"ש בסי' צ"ט וע"ל במ"ש סי' רמ"ב ס"ה ובהגהת ש"ע כאן סעיף י"ו כתב דתלוי במנהג: ולא יצא במחט וכו' משנה בפרק במה אשה (דף ס"ב) לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם וכו' ואם יצתה חייבת חטאת ובגמרא אמר עולא וחילופיהן באיש ופרכינן והא הוצאה כלאחר יד היא אמר רבא פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם וכו' וז"ל הרי"ף אמר עולא וחילופיהן באיש כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואם יצא בטבעת שיש עליה חותם ובמחט נקובה פטור אבל אסור והכין הוא מסקנא דשמעתא ולאו הוצאה כלאחר יד הוא וכו' נראה דס"ל להרי"ף דאמחט התחובה בבגד ניחא ליה דבנקובה חייב חטאת באשה ובאינה נקובה חייב חטאת באיש ושפיר הויא דרך הוצאה בכך אף באיש בתחובה בבגדו כיון דאין דרך להוציא מחט יחידה בידו פן תשמט מידו אלא מוציאה תחובה בבגדו וכדרך שכתבתי בסוף סימן רנ"ב במוציא תפילין בראשו אי נמי המתעטף בציצית ומוציאן בכנף בגדו ולא פרכינן והא הוצאה כלאחר יד הוא אלא אטבעת שאין דרך הוצאה בחול באצבע אלא בידו ולהכי משני רבא פעם שאדם נותן וכו' כנ"ל דעת הרי"ף והוא דעת הרמב"ם בפי"ט אבל הרא"ש ושאר מפרשים הקשו עליו כמו שהביא ב"י ומסקנתן כפירש"י דבמחט התחובה בבגדו באיש פשיטא דהוצאה כלאחר יד הוא באינו אומן לכ"ע ואם יצא פטור בין נקובה בין אינה נקובה ולא קאמר רבא דחייב חטאת באיש אלא בטבעת שאין עליה חותם אבל אם יש עליה חותם פטור אבל אסור דאע"פ שהוא תכשיט לאיש איכא איסורא דרבנן לרש"י וכן הסכים הר"ן דהכי משמע בסוגיא אבל לר"ת ליכא איסורא באיש ביש עליה חותם דכיון שהוא תכשיט לו וליכא למיחש דילמא שליף ומחוי ליה למה יהא אסור אלא דבאשה אע"פ שאין עליה חותם שהוא תכשיט לאשה אפ"ה אסור דילמא שלפא ומחויא ליה ולכן כתב רבינו לעיל בסמוך זה הכלל וכו' ואשה לא תצא בתכשיטיה וכו' דנקט אשה משום דבאשה ליכא פלוגתא משא"כ באיש דפליגי רש"י ור"ת ולר"ת במה שהוא תכשיט לאיש ולא לאשה מותר וכ"כ הרמב"ם כר"ת להדיא דטבעת שיש עליה חותם מותר באיש דאין דרכו להראות אלא שכתב שנהגו כל העם שלא יצאו בטבעת כלל אכן בדורותינו נהגו הכל לצאת בטבעות בין איש בין אשה בין יש עליה חותם בין אין עליה חותם וז"ל ה' המגיד לשם וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ועכשיו שלא הוזהרו בכך אנשים ואפילו נשים הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגים ואל יהו מזידין עכ"ל ולפעד"נ דאין כאן לא שוגג ולא מזיד דכיון דכולם נוהגים לשום טבעות באצבעם לשום תכשיט אף בחול ובין יש עליה חותם ובין אין עליה חותם תכשיטין הוא להם בין לאיש בין לאשה אם כן אין כאן חששא דחיוב חטאת כלל דאין לנו בזה אלא לפי הזמן מיהו ודאי באשה אסור מדרבנן דילמא שלפא ומחויא ובזו יש לנו לומר הנח להם לישראל ועיין במ"ש ב"י דבהא לאיש ג"כ אסור דכל שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור כמ"ש רבינו בסמוך. עוד כתב הרב המגיד שהמפרשים נחלקו אהרי"ף והרמב"ם בדין המחטין שדינן שוה בנשים ובאנשים ולא דיבר עולא אלא בטבעות בלבד וכפירש"י וכן פי' רבינו שרירא ורבינו האי הגאונים וכן נראה מדברי הרמב"ן ולזה הסכים הרשב"א עכ"ל ונראה דמ"ש דבמחטין דינן שוה בנשים ובאנשים היינו לומר שאין במחטין חיוב חטאת כלל לא באיש במחט שאינה נקובה ולא באשה במחט נקובה והיינו בתחובה בבגדו או בבגדה דהוצאה כלאחר יד היא בין באיש בין באשה והא דתנן לא תצא אשה במחט הנקובה ואם יצתה חייבת חטאת היינו דוקא במניחתה כנגד פדחתה דדרך הוצאה היא בכך דומיא דרישא וכדלקמן בסימן ש"ג אבל במחט התחובה בבגד דינן שוה בנשים ובאנשים דליכא חיוב חטאת ולא דיבר עולא וחילופיהן באיש דאיכא חיוב חטאת אלא בטבעות אבל במחטין ליכא חיוב חטאת בתחובה בבגד וזו היא דעת הרא"ש ע"פ פירש"י וכדברי רבינו אבל הב"י במח"כ כתב נראה מדברי ה' המגיד שהוא סובר דלרש"י איש היוצא במחט שאינה נקובה חייב חטאת כמו האשה ובנקובה פטור וג' מחלוקות בדבר וכו' ותמה אני על דבריו אלו דמהפך הקערה על פיה לומר דבאשה נמי באינה נקובה חייבת חטאת ובנקובה פטורה וכ"כ בש"ע די"א כך ולפעד"נ דאיזה תלמיד טועה כתב כך משמו:

ומ"ש אבל דבר שהוא תכשיט לאשה ולאיש אסור גם לאיש פי' דכיון דבאשה אסור דילמא שלפא ומחויא לא פלוג חכמים בין איש לאשה וה"א בירושלמי הביאו הרא"ש לפי פי' הרז"ה:

ומ"ש וכן דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו וכו' גם זה ע"פ הירושלמי הביאו הרא"ש לשם שמפרשים העשוי לכך ולכך אסור היינו דעשוי לתכשיט ולהשתמש אסור שהרואה אומר לצורך תשמיש הוא מוציאו וה"ר מאיר התירו דהוא ז"ל מפרש העשוי לכך ולכך היינו העשוי לאיש ולאשה שזה מפורש בירושלמי דאסור אבל העשוי לתכשיט ולהשתמש בו מישרי שרי דלא חיישינן לרואה וכו' ומה שלא התיר בברזל ונחשת אפילו עשוי לנוי מפורש במרדכי דהיינו כשקובע ברזל או נחשת בראש חגורתו לנוי כדרך שעושין לחגורה שקורין זענק"ל וכשיחוק בו צורת מפתח אסור להוליכו בשבת לפתוח ולנעול בו וטעמו דכיון דאין רגילות לקבוע מפתח בחגור עצמו אפי' קבוע בו איכא למיסר כמו תלוש דמאן לימא לן דמפתח בטל לגבי חגור דילמא חגו' בטל לגבי מפתח וכו' אבל בשל כסף דהוא ודאי תכשיט לחגור מישרא שרי וכ"כ בהגהות מיימונית פי"ט בשם מהר"ם ע"ש:

ומ"ש ובספר המצות כתב מפתח וכו' עד והקרס אחוז במפתחי חלוקה יש אוסרין ויש מתירין ע"כ ודעת א"א להתיר כך צריך להיות והכי פירושו תחלה כתב שאין להתיר המפתח הקבוע בחגור אא"כ שהמפתח מחובר ברצועה דהיינו שתהא זנב הרצועה מובלעת בתוך יד של מפתח שאז הוא תכשיט לרצועה כעין הזענק"ל שעושין בסוף החגורה אבל אם משים שלשלת בתוך יד של המפתח כמנהג העולם ובשלשלת יש קרס בראשה כדי שיהא הקרס תכשיט לאחוז בו מפתחי חלוקה בזה יש אוסרים דכיון שאין המפתח עצמו שום תכשיט כלל למפתחי חלוקה א"כ ה"ל מפתח כאילו היה תלוש בפני עצמו בלא השלשלת ואסור ויש מתירין דחשבינן השלשלת והקרס שבו עם המפתח הכל תכשיט אחד למפתחי חלוקה ובזה דוקא נחלקו אבל אם היה הקרס בגוף המפתח ואוחזת בקרס מפתחי חלוקה בהא לא נחלקו דפשיטא היא דמפתח עצמו חשיב תכשיט לאחוז בה מפתחי חלוקה ושרי לכולי עלמא ואמר רבינו דבמה שנחלקו בשלשלת שיש בהם קרס וכו' דעת א"א ז"ל להתיר שהרי כתב לשם דבאשכנז עושין מפתחות ותולות הנשים אותן בצואריהם בשלשלאות של כסף או בחוטי צבעונין ויוצאין בהן עכ"ל אלמא דס"ל דחשבינן ליה הכל תכשיט אחד כאילו היה גוף אחד ומיהו כיון שכתב רבינו תחלה דמהר"ם לא התיר בשל ברזל ונחשת א"כ מה שהביא אח"כ דברי הסמ"ק ושדעת א"א להתיר כל זה דוקא בשל כסף דהשלשלת והקרס שבו והמפתח הכל הוא של כסף והכי נקטינן ודלא כיש נוהגין להקל אף בשל ברזל ונחשת וכמ"ש בתשובת מהרי"ל סי' פ"ד ע"פ האגודה דאין לנו להקל כיון שמהר"ם נחלק על המקילין אמנם חדשים מקרוב באו ומוציאין מפתח של ברזל ונחשת ברצועה הקבועה בחגור ואמרו דכיון דאסור לסלקו משם בשבת חשיב הכל כחגור וטועין דאף לדברי המיקל בברזל ונחשת דוקא כשקבוע בסוף החגורה בדרך תכשיט שקורין זענק"ל הא לאו הכי אינו תכשיט כלל ואסור לדברי הכל ועיין במ"ש בסמוך סעיף עשירי וכל זה שהתירו בשל כסף מבואר בסה"ת והסמ"ג דוקא כשהוא בענין דליכא למיחש לדילמא שלפא ומחויא דאי איכא למיחש לשלפא ומחויא אף לאיש אסור כדלעיל והב"י כתב שני דרכים לפרש דברי ספר המצות שהביא רבינו וליתנהו להני דרכים אלא כדפרישית הוא הנכון ודו"ק:

לא יצא החייט וכו' פלוגתא דר"מ ור' יודא בפ"ק דשבת (דף י"א) ופסק כר"מ דפטור דהוצאה כלאחר יד היא וע"ל סוף סי' רנ"ב:

ומ"ש ולא יצא הזב וכו' שם משום דכל שאינו עשוי אלא לאצולי טינוף לאו מלבוש הוא אלא משוי הוא:

אין הקטע יוצא וכו' משנה ס"פ במה אשה והב"י הביא כל הסוגיא ומפורש בש"ע ע"ש:

אין יוצאין בכסא וכו' הקשה ב"י דמשמע בגמרא פ' אין צדין דלא התירו אלא בי"ט משום דלא מיתסר הוצאה בי"ט אלא מדרבנן אבל בשבת לר"ה ודאי אסור ונראה לתרץ דכיון דתנן בפרק המצניע המוציא את החי במטה פטור אף על המטה מפני שהמטה טפלה לו וחי לא מיחייב בהוצאתו לפי שהחי נושא את עצמו א"כ גם בשבת ליכא בהוצאה זו אלא איסור דרבנן ובמקום שרבים צריכים לו לא גזרו וכיוצא בזה כתב ב"י אלא דנראה דנסתפק לפי שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא כתבוהו אלא גבי י"ט ומשום הכי השמיטו בש"ע ולעד"נ דאין ספק בהיתר זה וכמ"ש רבינו אלא דכתבוהו הם ז"ל גבי י"ט משום דעיקר דין זה בגמ' איתיה גבי י"ט בפ' אין צדין נ"ל:

יוצאין במוך וכו' אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה וכו' פי' חוט גרידא או משיחה גרידא בלא מוך וספוג או כל הני דקא חשיב הכא אסור לכרוך על המכה דכיון שאינן מרפאין הוי משוי אבל אם הניח מוך וספוג וכל הני דקחשיב הכא דמרפאין ואח"כ כרך עליהן חוט או משיחה שלא תפול המוך והספוג פשיטא דשרי דהיינו דומיא מ"ש בסמוך אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו יכול לילך בו וכו' וכ"כ ב"י ס"ס זה שמותר לצאת בסמרטוטין הכרוכים על היד או על האצבע כשיש בו מכה ונראה דהיינו דוקא כשיש מוך על המכה או אספלני' וכרך סמרטוטין עליהן ועיין במ"ש רבינו בסי' ש"ח וז"ל וכן פשתן סרוק וכו':

בני מלכים וכו' משנה בפרק במה אשה ואליבא דמסקנא דרבא דדוקא בארוגים אבל אם אינן ארוגים לא ואפילו לבני מלכים אסור וכתב במרדכי לשם ע"ש מהר"ם בתשובה בדין מפתח שבזענק"ל כדלעיל סעיף ח' דלא מהני הא דמחובר לכסות אלא דוקא דבר שדרכו להיות מחובר שם כמו הני זגים דדרכן להיות ארוגים בכסותם אבל אם חיבר דבר שאין דרכו בכך אסור ומביאו הרב בהגהת ש"ע וכתב עוד וכן מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף שקורין פציל"ט אם מחובר לכסות עכ"ל וכתב כן ע"פ שלטי הגבורים בפ' במה אשה שכתב כן להתיר ע"פ הסמ"ג בשם הירושלמי דכל המחובר לכסות ה"ה ככסות וליכא למיחש לדילמא נפיל ואיתויי דחשיבי להנהו תפירות כאילו הוא ארוג ואע"ג דהני פציל"ט לא הוי תכשיט ולא הוי מלבוש מ"מ כיון דאין הפציל"ט חשוב בטל הוא לגבי כסות עכ"ל ונראה דאין להתיר אלא כשמחובר לכסות בתפירה דהכסות הוא מלבוש וחשוב והפציל"ט הוא בטל לגבי הכסות אבל הני אינשי שנוהגים להקל לחבר הפציל"ט בחגור בענין שעשוי להסירו מן החגור בשבת איסו' גמור הוא דמאן לימ' לן דהפציל"ט בטל לגבי חגו' דלמא חגור בטל לגבי הפציל"ט דכה"ג כתב מהר"ם בדין מפתח דברזל ונחשת שעשוי בזענק"ל לנוי כמבואר לעיל בסמוך:

אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה משנה פרק במה אשה (דף ס):

ומ"ש ואם הוא מומחה יוצאין בו ל"ש אתמחי גברא ולא קמיע וכו' ל"ש אתמחי קמיע ולא גברא וכו' שם מימרא דרב פפא (דף ס"א) אלא דבפירוש אתמחי גברא ואתמחי קמיע כתב רש"י פי' אחר ודברי רבינו הם על פי פירוש התוס' והרא"ש דאתמחי גברא כשריפא בג' איגרות מלחש אחד לא אתמחי גברא אלא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים דלא דמי לנגח שור וחמור וגמל דנעשה מועד לכל מיני בהמה דשאני הכא דהדבר תלוי בחכמת הרופא ובבקיאותו ולכן אע"פ שהוא בקי בקמיע זו אינו חשוב מומחה גם לקמיעים אחרים שאינו בקי בהם דלא כפירש"י דמדמי ליה לנגיחות. גם באתמחי קמיע פירש התוס' והרא"ש דלא אתמחי אלא אותה אגרת עצמה בלחוד דלא כפירש"י שאפי' אגרת אחרת מלחש זה אפי' כתבו אדם אחר אתמחי קמיע דליתא:

ומ"ש וכ"ש אתמחי גברא וקמיע וכו' שם א"ר פפא פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברא תלתא תלתא זימני אתמחי גברא ואתמחי קמיע. תלתא קמיעי לתלתא גברא חד חד זימנא גברא איתמחי קמיעי לא איתמחי חד קמיע לתלתא גברי קמיע איתמחי גברא לא איתמחי בעי רב פפא תלתא קמיעי לחד גברא מאי קמיעי ודאי לא איתמחי גברא איתמחי או לא איתמחי מי אמרינן הא אסי ליה או דילמא מזלא דגברא הוא דקא מקבל כתבא תיקו ולכאורה קשה כיון דאיתמחי גברא בלחוד או איתמחי קמיע בלחוד יוצאין בו בשבת מה צריך לומר דפשיטא ליה היכא דאיתמחי גברא ואיתמחי קמיע דיוצאין בו דדברים פשוטים כאלו א"צ לאומרם ונראה דאתא לאשמועינן דאע"פ דכל ג' איגרות אלו הועילה כל אחת לאדם אחד ג' פעמים לא מספקא לן הכא דילמא לא איתמחי לא גברא ולא קמיע אלא מזלא דכל גברא וגברא הוא דקא מקבל כתבא ומספיקא אזלינן לחומרא דליתא הכא ספיקא דפשיטא דתלינן באיתמחי קמיע דעדיפא אפי' מהמחאת הרופא כדמוכח בסוגיא כמ"ש התוס' והרא"ש וכ"ש דעדיפא ממזלא דגברא דמקבל כתבא ולא קמיבעיא לן בהא וכיון דתלינן באיתמחי קמיע ולא בגברא דמקבל כתבא א"כ תלינן באיתמחי דגברא ולא בגברא דמקבל כתבא ותו קשה במאי דקאמר ג' קמיעי לג' גברי חד חד זימנא גברא איתמחי קמיעי לא איתמחי דמשמע לפי פי' התוס' והרא"ש דה"ק דאין יוצאין באגרת זו כיון שלא ריפא בה אלא פעם אחת ותימה למה אין יוצאין בה הא כיון דאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו כל שכן איגרת זו שהועילה פעם אחת דפשיטא שיוצא בה כל אדם דודאי תועיל ונראה דגם לפי' התוס' והרא"ש צריך לפרש דהכא אשמועינן היא גופא דאע"פ דאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו מכל מקום קמיע לא איתמחי אם יכתבנו אחר דהמחאת קמיע אינה אלא באותה איגרת אבל התוס' כתבו דנפקא מינה שאם אבד המחאתו שכתב ג' קמיעין ולא הועילו אם הומחה הקמיע מועיל אפי' אבד אדם המחאתו עכ"ל אבל מדברי רבינו שכתב וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר נראה דמפרש כפשוטו וכדפרישית ודו"ק. והא דכתב רבינו ל"ש איתמחי קמיע ולא גברא וכו' וריפא בו ג' פעמים דמשמע אפילו לחד גברא איתמחי קמיע איכא להקשות דבגמרא קאמר חד קמיע לג' גברי קמיע איתמחי גברא לא איתמחי דמשמע לכאורה דוקא בג' גברי כבר כתבו התוס' הא דנקט לתלתא גברי משום רבותא דאפ"ה גברא לא איתמחי אבל קמיע ודאי איתמחי אפי' לא ריפא בה אלא לחד גברא תלתא זימני דפשיטא דתלינן בהמחאת קמיע ולא אמרינן מזלי' דגברא הוא דמקבל כתבא וכדפי' בסמוך ומטעם זה כתב רבינו ג"כ וכ"ש איתמחי גברא וקמיע וכו' דאתא לאשמועינן דאע"פ שכל אחת מהאיגרות ריפתה לאדם אחד ג' פעמים לא תלינן במזליה דגברא דמקבל כתבא וכדפי' לעיל:

ומ"ש אבל אם כתב ג' קמיעות לאדם אחד וכו' היינו בעיא דרב פפא דכיון דקמיע ודאי לא איתמחי מיבעיא לן אי תלינן ברופא או במתרפא דמקבל כתבא וכיון דאסיקנא בתיקו אזלינן לחומרא והא דכתב רבינו באיתמחי גברא ולא קמיע כגון שכתב לחש אחד בג' איגרות ורפאו שלשתן היינו דוקא דרפאו שלשתן לתלתא גברי אבל לחד גברא היינו בעיא דרב פפא דכיון דקמיע ודאי לא איתמחי מיבעיא לן אי תלינן ברופא או במתרפא ואיכא לתמוה למה לא פירש רבינו דבר זה שאין זה דרכו לסתום ולבי אומר לי דט"ס הוא בדברי רבינו וכצ"ל ורפאו לשלשה אנשים דאיתמחי גברא וכו' כנ"ל שורש דינים אלו בקיצור לפי דעת התוס' והרא"ש ורבינו ב"י האריך:

יוצאין בביצת החרגול וכו' עד אסור משום דרכי האמורי בפ' במה אשה ואע"ג דאפילו לא היה בו מדרכי האמורי נמי אסור לצאת בו דכיון דאין בו רפואה משוי הוא מ"מ בביתו היה מותר אבל משום דרכי האמורי אסור אפילו בביתו:

ומ"ש מי שיש לו מכה וכו' עד וגם יש בו משום רפואה נמי הכי פי' דאי אין בו משום רפואה אסור וכדלעיל סעיף ו' דאסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו דכיון שאין מרפאין הוי משוי:

אין יוצאין בסנדל המסומר וכו' עד ואין לפרוץ גדר הכי נקטינן דמדינא אין איסור בסנדלים המסומרים שלנו אלא שאין לפרוץ גדר במקום שנהגו וכתב מהרש"ל דלא נהגו איסור אלא בסנדלים שדומין קצת לסנדל המסומר דגזרו עליו חכמים אבל מנעלים מסומרים כדי שלא תאכל הקרקע את המנעל פשיטא דשרי וכן ראיתי הלכה למעשה מאמ"ז עכ"ל וכן נראה מסקנת ב"י ולכן השמיט בש"ע דין סנדל מסומר ולא כתבו כלל:

היוצא בטלית מקופלת וכו' ס"פ חבית פי' כשמקפלו על כתפו בלא טעם הוי משוי וחייב חטאת אבל אם עושה כן כדי שלא יעכבוהו מלילך או שלא יעכבוהו מלעשות מלאכתו שהוא מותר לעשותו בשבת אין זה משוי אלא דמ"מ אסור הוא מדרבנן כיון שאינו דרך מלבוש אבל להתנאות דרך מלבוש הוא ומותר והב"י האריך בהרבה חילוקים בשם הגדולים ופסק הלכה מפורש בש"ע ע"ש:

יוצא אדם בסודר המקופל וכו' שם מסקנא דגמ' הלכה אע"פ שאין נימא כרוכה לו באצבעו ולא דמי לטלית מקופלת על כתפו דחייב חטאת דשאני טלית דהוא מלבוש למעלה מכל מלבושיו ואין דרך לבישתו שיהא מקופל על כתפו הוי משוי אבל הסודר שנושאים סביב צוארו תחת הגלימא דרך לבישתו הוא לקפלו על כתפו הילכך יוצא בו אפי' לכתחלה כנ"ל ועיין בב"י: ומ"ש או במעות הצרורי' לו בסדינו חייב שם בבריית' וכת' ב"י דא"ז מתיר אם הם תפורים וכ"כ מהרי"ל דמותר לנושאם כדי שלא יגזלוהו או משום פסידא אחרת וכן נוהגים להקל עוד התיר מהרי"ל לישא אצלו זהו' מנוקבים אפי' אינן צרורים אבל לא יצא בהן חוץ לעירוב וע"ל בסוף סי סי' רס"ו ולקמן בסי':

הבלנים יכולים וכו' שם והכי פירושו מותר להביאם לבית המרחץ כדי להסתפג בהם ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו דה"ל כאילו לבוש ונרא' דלא התירו אלא להביאו לבי' המרחץ כדי להסתפג בו אבל לאחר שהסתפג בו אסור לחזור ולהביאו לביתם והכי משמע מפירש"י ע"ש:

סכניתא והוא סודר וכו' שם ודברי רבינו בפי' כמו שפירש"י אבל התוס' כתבו דסכניתא הוא בגד דק וצריך לקשר שני ראשיה למטה שלא יפריחנו מעליו הרוח ואתי לאתויי או משום דנראה כעין משוי לפי שהוא דק מאוד ואינו נראה מלבוש אא"כ נראה קשור עכ"ל:

לבדין הקשין כו' ג"ז שם ולמסקנא ליכא פלוגתא דבלבדי' שקורין פלשטר"ש ועשוין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת אם הם קשים אסור להביאם דרך מלבוש אפי' לכרמלית וכ"ש דרך ר"ה דאסור אפילו כשהוא מעוטף בהם דכיון דקשין הן אין עליהם שם מלבוש אלא משוי הם אבל אם הם בינונים לא רכים ולא קשים וכ"ש אם הם רכים דדרכן להתחמם בהן מלבוש הן ושרי להביאם אפילו דרך ר"ה דרך מלבוש ומכ"ש דשרי בכרמלית:

שתי חגורות זו ע"ג זו אסור דהוי משוי פי' כיון דליכא הנאת חימום יותר בשתי חגורות מבאחת א"כ משוי הוא משא"כ בשני לבושים שדרכן של בני אדם ללובשן מפני הקור וזה טעם ספר המצות שאסר שני חלוקים דהיינו חלוק של פשתן הדק הדבוק לבשרו אין בהן הנאת חמום ומשוי הוא כמו שתי חגורות וזה נמי דעת רבינו יואל במרדכי פ' במה אשה דאוסר להוציא שני מקטורין זה ע"ג זה לצורך חבירו דהוי נמי דומיא דשתי חגורות ושני חלוקים שאין בהם הנאת חמום דומיא דלבדים הקשים ולענין הלכה נקטינן לאסור שתי חגורות ודדמי ליה וכך היא דעת כל הגדולים ואין הלכה כרבינו הלוי דיחיד הוא ומ"ש ב"י דמדלא כתבו הרי"ף והרמב"ם לאסור שתי חגורות אלמא דהם מפרשים תרי המייני קאמרת הא ודאי שרי לפעד"נ איפכא דאי איתא דשרי ה"ל לפרושי אלא פשיטא הוא דאסור כיון דאין בהם הנאת חמום וכדין לבדין הקשין ועוד דבמקצת ספרי הרי"ף כתוב הא דא"ל רבינ' לרב אשי קמרא עילוי המיינא מאי א"ל תרי המייני קאמרת וכן ראיתי באלפס ישן מיהו המרדכי שם כתב וז"ל ופסק ר"י דלכל הלשונות כשחגור אחד על חלוק וחגור אחר על הקוטא מותר שכן דרך בני אדם אפי' בחול וכ"ש דמותר ללבוש שני סרבלים בשבת דליכא מאן דאסר עכ"ל והכי נקטינן. כתב ב"י בשם האגור ושבולי הלקט דבתי הידים שקורין ארבי"ל בל"א שלובשין מפני הצנה אסור לצאת בהם דשמא ישכח ויביאם ארבע אמות בר"ה וכן נלע"ד לאסור כי היכי דסכניתא אסור בלא קשירה שמא יפול מראשו מיהו בקשר אחד ועניבה על גביו נמי שרי וא"צ קשר של קיימא כמ"ש האגור ושבולי הלקט דהא אפילו בלא קשר של קיימא יצאנו מידי חששא זו שמא יביאם ד"א בר"ה אכן נהגו להקל אפי' בלא קשירה כלל ואפשר כיון דאין לנו ר"ה אלא כרמלית אין כאן אלא ספק חששא דרבנן וכיוצא בזה כתב המרדכי ס"פ במה אשה בדין חוטין דאשה אסורה לצאת בהן דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ואתיא לאתויינהו ד"א בר"ה כדלקמן ריש סי' ש"ג דלדידן דלית לן ר"ה גמור שרי ומסיק לשם בשם ר"ת והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין ובנדון דידן נמי יש לנו לומר הנח כו' כי מדינא נ"ל דאסור בלא קשירה:

כילה שיש בה רצועות וכו' מימרא דר' אבין ר"פ תולין ומ"ש הילכך מותר לצאת ברצועות כו' כ"כ שם התוס' והרא"ש:

ומ"ש דהרמ"מ היה מחמיר שלא לצאת בה איכא לתמוה דמשמע דאפי' לא נפסק שום חוט היה מחמיר דשמא כיון שאין בה תכלת ה"ל שאינה מצוייצת כהלכתה ובמרדכי פ' חבית כתב דר"מ לא היה מחמיר אלא שלא לצאת בטלית קטן שהוא לבוש מתחת מלבושיו לפי שהיה ירא שמא ניתקו החוטין של ציציותיו ונפסלו כיון שאינו יכול לבדוק אותן עכשיו בשעה שהיה יוצא לר"ה אבל אם היה יודע שלא נפסקו החוטין כלל היה יוצא בהן לר"ה אע"פ שאין לנו תכלת וכהרא"ש ואפשר דמהר"ם היה מחמיר בטלית קטן מטעם זה וזה ורבינו כתב טעם אחד ובמרדכי כתב טעם שני מיהו ודאי דלהלכה נקטינן להקל ואפי' בטלית קטן נמי שרי לצאת דמוקמינן אחזקתיה שלא נפסק וא"צ לבודקו קודם שיצא וכבר ביאר ב"י חלוקי דינים אלו לעיל סי' י"ג ע"ש:

כתוב בספר המצות כל דבר שנפסק וכו' נראה דלפי דמחלק ברצועות התלויות באבנט דלא נפסקו והתם פשיטא דבטלי לגבי בגד אי לא חשיבי אבל בנפסק מן הבגד דאיכא למימר דאפילו אי לא חשיבי הוי משוי דכיון דנפסק מן הבגד בראשו האחד ה"ל כאילו נפסק לגמרי ואסור לכך הביא מ"ש ס"ה דאפילו נפסק נמי מותר לצאת בו אם אינו חשוב דבטל הוא לגבי בגד:

כובע אי לא מיהדק בראשו וכו' בר"פ תולין ובסוף עירובין א"ר שישא בריה דרב אידי האי סיינא שרי פי' כובע של לבד והא איתמר סיינא אסור ל"ק הא דאית ביה טפח פי' שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אהל הא דלית ביה טפח אלא מעתה שרבב בגלימיה טפח פירוש התעטף בטליתו על ראשו והרחיקה להלן מראשו טפח ה"נ דמיחייב אלא ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק פירוש אלא טעמא לאו משום אהל הוא אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות הילכך מיהדק בראשו שפיר שרי לא מיהדק אסור כך פירש"י דלמסקנא לא חששו חכמים כאן משום איסור אהל ואפי' אית ביה טפח שרי בבית וליכא איסורא אלא לצאת בו לר"ה אי לא מיהדק וכתב סמ"ג דכן נוהגין באשכנז ולותי"ר לשאת כובעים בראשיהן אלא דאם לא מיהדק ע"י קשירה אסור לצאת בה לר"ה פן יגביהנו הרוח אבל כובעין של צמר ואלמוצ"ש אפילו בלא שום קשירה כשהן מהודקים היטב מותר לצאת בהן עכ"ל ויש להקשות בהא דפריך אלא מעתה שרבב וכו' דמאי אלא מעתה דקאמר הא בלאו הך שינויא קשיא מהך דשרבב אהא דאיתמר סייאנא אסור וי"ל דמעיקרא קס"ד דמקשה דסייאנא אינו אסור אלא לצאת בו לר"ה שמא יגביהנו הרוח ואתי לאתויי אבל למאי דמשני דל"ק סיינא אסיינא דהא דסיינא אסור דאית ביה טפח ומשום אהל והא דשרי דלית ביה טפח קשיא משירבב והדר ביה וקאמר לעולם כדקס"ד דסיינא אסור משום שלא יגביהנו הרוח והא דאיתמר סיינא שרי בדמיהדק ע"י קשירה:

ומ"ש ולר"ת כו' שם בתוס' דמפרש ר"ת דלא הדר ביה מטעמא דאהל אלא דלא אסור משום אהל אלא כשהלבד אינו נכפף דמיהדק דאז נראה כעין אהל ואסור אפילו בבית אבל כשנכפף אין נראה כעין אהל ושרי אפילו לצאת בו בר"ה דלא חיישינן כלל לשמא יגביהנו הרוח ואתי לאתויי ד' אמות בר"ה אלא דלפי פי' זה קשה כיון דלא מסתברא כלל דליחוש שמא יגביהנו הרוח מאי אלא מעתה שירבב וכו' דקאמר ויש ליישב בדוחק והר"ן ג"כ הקשה על פר"ת ע"ש ולענין הלכה היכא דנהוג היתר כרש"י נהוג כמ"ש הסמ"ג ודלא כמ"ש בש"ע בסתם דאפי' בבית אסור משום אהל מיהו היכא דלא נהוג היתר בבית אין להתיר להם כשהוא מיהדק ואינו נכפף. ואיכא לתמוה אדברי רבינו שכתב בסתם לרבינו תם אסור משום אהל אם הוא בולט טפח וכ"כ בש"ע והרי אף לר"ת אינו אסור אלא כשמיהדק ואינו נכפף דהוי כעין אהל הא לאו הכי שרי ואפשר דסבירא ליה לרבינו דאין אנו בקיאין אימתי קרוי מיהדק הילכך אסור בסתם בכל כובעין:

המוצא תפילין וכו' עד שמגיע לחצר החיצונה הכל משנה וגמר' בר"פ בתרא דעירובין ומ"ש אם יש בהן רצועות וכו' משמע מלשון רבינו שאם אין בהן רצועות כלל חיישינן שמא הן קמיעין ועשאן כמין תפילין אבל אם יש בהן רצועות אע"פ שאינן מקושרות ואינו יכול ללובשן ולהכניסן מ"מ כיון שתפילין הן אם אין שם סכנת שמד צריך להחשיך עליהן ולהביאן דדין תפילין אלו שאינן מקושרות כדין תפילין מקושרות והן הרבה דאסור להניחן בבזיון אלא צריך לשמרם ולהחשיך עליהן ויש להביא ראיה קצת לסברא זו מדתני בברייתא אלו הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות חדשות כל שיש בהן רצועות ואינן מקושרות ומדלא תני בקצרה ישנות כל שרצועותיהן מקושרות חדשות כל שרצועותיהן איכן מקושרות אלמא דאית לן לחוש לתרתי חדא דילמא הן קמיעין אידך דילמא אינן דרך לבישה לה"ק כל שיש בהן רצועות דליכא למיחש לקמיעין ומקושרות דאיתנהו דרך לבישה אבל כל שיש להן רצועות ואינן מקושרות אע"פ דליכא למיחש לקמיעין מ"מ כיון שאין מקושרות ואין דרך מלבוש כמו שלבשן בחול אסור להכניסן דהא בשבת אסור לקשרן ועניבה נמי אע"פ דקי"ל כר"מ דשרי עניבה מ"מ קי"ל דעניבה פסולה בתפילין הילכך אסור להכניסן אלא מחשיך עליהן כנ"ל דעת שבינו אבל מדברי הרי"ף והרא"ש לשם ומהרמב"ם פי"ט דשבת והסמ"ג וסמ"ק בדין המוציא מרשות לרשות וה"ר ירוחם ני"ב ח"ז מבואר להדיא דאע"פ דיש בהן רצועות אם אינן מקושרות חיישינן לקמיעין לפ"ז א"צ להחשיך עליהן והכי משמע בפשיטות למאי דפסקינן לשם כרבא דטרח איניש לעשות קמיע כעין תפילין עוד איכא סברא שלישית והיא דעת הרז"ה והראב"ד וחכמי לוני"ל דלעולם לא חיישינן לקמיע ואפי' אין בהן כלל רצועות ופסקו דלא כרבא אלא כמסקנא דתלמודא בפ' המוצא תפילין ע"ש בדברי הרז"ה ומלחמות ה' להרמב"ן ועיין בתשובת הרמב"ם שהשיב לחכמי לוני"ל שהביא בספר מגדל עוז פ"ב מהלכות ציצית משמע שהוא סותר למ"ש בחבורו פי"ט מה' שבת ולענין הלכה נקטינן כדברי רבינו וכ"כ בש"ע וכן הדין במוצא ציצית ע"ל סי' י"א ס"ד:

הבא להציל כליו וכו' משנה פרק כל כתבי (דף ק"כ) ולשם מוציא כל כלי תשמישו ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ר' יוסי אומר י"ח כלים וחוזר ולובש ומוציא ובגמ' ת"ר לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט ואפילו כל היום כולו דברי ר"מ ר' יוסי אומר י"ח כלים ופסקו הפוסקים כת"ק דמתני' דהוא ר"מ דברייתא ועיקר דיני דליקה כתב רבינו בסי' של"ד ולשם יתבאר בס"ד וכאן לא כתב אלא מה דשייך לדין הוצאה:

מי שנשרו כליו במים וכו' משנה ס"פ חבית מי שנשרו כליו בדרך ופירש"י מי שנשרו שנפלו למים בשבת וכן גרסו התוס' ורבינו נמשך אחר פי' הקונטרס פ' במה אשה ריש (דף ס"ה) שכתב מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים עכ"ל אלמא דמפרשו לשון שרייה ואפשר דרבינו נמי מפרש שנשרו לשון נפילה ונראה דכשפירושו לשון נפילה אשמועינן רבותא דאע"פ דקודם לבישה נפלו למים יכול ללבשן והולך בהן ואינו חושש לסחיטה ואצ"ל אם כבר לבוש כליו וירדו עליו גשמים דאינו חושש לסחיטה ובפלוגתא דתנאי קי"ל דאפי' בחדרי חדרים אסור כרב דכך היא דעת כל הפוסקים ודחו דברי רבינו נסים גאון דפסק להקל עיין בב"י:

דרכי משה

(א) ובהג"א פרק מי שהוציאוהו דאסור לפסוע בשבת יותר מאמה בפסיעה אחת אם אפשר לו בפחות וכן הוא בא"ז:

(ב) והמ"מ כתב דמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין ולכן נהגו להקל וכ"כ הרמב"ם והרשב"א עכ"ל וכ"כ התוס' (סד.) והרא"ש דמטעם מוטב כו' נהיגי עכשיו לצאת בתכשיטים ולא מוחין בהן ובהגהות אלפסי פרק במה אשה יוצאה דהשתא נהיגי לצאת בהן בין איש בין אשה ולא נאסרו אלא בימיהם דלא היו רגילין לצאת בתכשיטים אלא בשבת ולכן הוי למיחש דילמא שלפי ומחוי והתוס' פרק כל כתבי כתבו ג"כ סברא זו:

(ג) ובא"ז כתב דבל דבר שאסור לצאת בו אינו מועיל שיעשה בו מחט לסגור חגורו או כדומה שלא מהני אא"כ יחברו לבסוף עכ"ל ומשמע דבמחובר בחגורה מיהא שרי וע"ל מדין זה:

(ד) וכתב האגור דמנהג באשכנז כדעת הרא"ש:

(ה) וע"ל בסי' זה מדינים אלו:

(ו) במרדכי פרק במה אשה ובהג"מ פי"ט דשבת תשובת מוהר"ם דלא מועיל חיבור לכסות אלא בדבר שדרכו להיות מחובר לכסות וכגון זגים הארוגים שבימיהם היה המנהג לצאת כן ולעשות כן לכל הבגדים לנוי אבל שאר דברים שאין דרכן בכך אסור ואע"פ שיש בני אדם שנוהגים בהיתר לא נודע מאין הרגלים לדבר כו' וכ"כ ב"י בשם תשובת הרשב"א ומטעם זה אסרו מפתח הקבוע באזור כדלעיל אבל לפי תשובה דלעיל דכתבה דנהגו היתר לקבוע באזור א"כ אפשר דגם שאר דברים המחוברים שרי ומיהו נראה דאף לדברי תשובה דלעיל לא התיר אלא מפתח באזור משום הדחק דצריך להוליך המפתח עמו שלא יגנבו לו כשיניח המפתח בביתו וכן משמע בסמ"ג דמשום זה לוקחים המפתח עמו אבל שאר דברים שא"צ ודאי אסור לכ"ע וכתב בא"ז דאותן עגולים הירוקים שנושאים על הבגדים לסימן שהם יהודים כמו שגזר עליהם המלך דמותרים לצאת בהן בשבת אפילו אינו תפור בכסותו ובהגהות אלפסי מצאתי הא דמותר לצאת עם זגין הארוגים בכסות היינו שאין בזגין ענבל להשמיע קול ואינן עשויין אלא לנוי אבל אם הם עשויים להשמיע קול אסורים וכן מבואר בתוספתא שאין מקרקשין לא את הזוג ולא את הקרקש לתינוק בשבת וכתב עו"ש דנהגו לילך עם המטפחת שמקנח בו האף ונקרא פאטשיילע אם היא מחובר לכסות:

(ז) ובהג"א משמע כפירש"י:

(ח) וכן משמע בתוס' דלא תלינן באתמחי קמיע אם באה מאדם שכבד מומחה דתלינן בהמחאת אדם מאחר שכבר אתמחי גברא ולא מצינו אתמחי גברא וקמיע אלא כשבא ביחד וכ"נ מדברי הביאור שכתב ב"י:

(ט) כתב בהג"א דכל קמיע שאסור ליכנס בה לבית הכסא אסור לצאת בה בשבת דכי עייל לבית הכסא שרי ליה ואתי לאתויי ד' אמות בר"ה ואם הוא מכוסה בעור מותר ליכנס בה לבית הכסא אע"ג דכתוב בה שמות עכ"ל וכתב עוד אם יש בו חולה שיש בו סכנה א"צ להסיר אע"פ שאינו מחופה עור וכן הוא בגמ' (שם מא:):

(י) ומנהג בזה להקל וראיה שהביא מוהר"ם מיירי בר"ה גמור אבל לדידן דלית לן ר"ה גמור המיקל במקום פסידא וסומך עצמו על דברי המתירין לא הפסיד וכ"כ באו"ח דבמקום דלא יוכל להפקיד מעותיו כגון שהוא בין העכו"ם מותר לתופרם בבגדיו ולצאת בהן שמא ירגישו העכו"ם במעותיו ויסתכן ואם הוא בין הישראלים במקום דלא יוכל להפקידן יתפרם בבגד וישב בבית אבל לא יצא בהן עכ"ל. ובמהרי"ל התיר לישא אצלו זהובים מנוקבים בשעת הסכנה אבל לא יצא בהן חוץ לעירוב:

(יא) ומשמע דוקא דומיא דלבדים שרי אבל לקופלו ולהניחו צד הימין על צד השמאל כדרך שמתעטפים בטליתות אסור משום טלית המקופלת על כתיפו מיהו נראה דהואיל ודרך לבישתו בכך בכל ענין שרי והוי כמו סודר שנתבאר לעיל דמותר לצאת בו מקופל הואיל ודרך לבישתו בכך וכ"ש לדברי הכלבו דמתיר בכה"ג אפי' בטלית כמו שנתבאר לעיל וא"כ א"צ להביא ראיה מההיא דלבדים דאין הנדון דומה לראיה:

(יב) ואין דבריו נראים דהא רש"י והתוס' והרא"ש וכל הפוסקים כתבו בהדיא לאסור ואיך נדחה כולם מפני השמטת הרי"ף והרמב"ם ומשמע מדברי התוס' דאף ב' חגורות אינו אסור אלא כששתיהן זו ע"ג זו דמה הנאה יש בהן הא אין דרך לחגור כך והוי משוי אבל כשיש בגד מפסיק ביניהם שרי וכ"כ המרדכי פרק במה אשה בהדיא דשרי וכ"ה בא"ז:

(יג) והא דכתב דרבים מתירים נראה דלא כיון על הפוסקים דמתירין הוצאות ב' סרבלים דאפשר דהם לא מיירי כשהוציאן לצורך חבירו אלא כשלובשן לצורכו מפני הצינה אלא כיון לדברי הכלבו שכתב דמותר להוציא שני מלבושים כדי להביא א' לחבירו. וכ"כ הרוקח אמנם בשבולי לקט אוסר:

(יד) ול"נ דאין ראייה מדברי התוספות להתיר שני חלוקים משום דאף הם לא התירו אלא בדבר שדרכו ללבשו משא"כ בשני חלוקין דאין דרך ללבשן מיהו אם שני מקטורין שרי והם שני סרבלים אע"ג דאין דרך העולם ללבוש שתים ה"ה שני חלוקים והר"ן כתב פרק כל כתבי (דף קמה:) דכל בגדים שאין דרך ב"א ללבשן כאחד אסור להוציא ובא"ז כתב דמותר לצאת בשני כובעים שכן דרכו בחול לשום כובע גדול על כובע קטן וכך המנהג עכ"ל:

(טו) כתוב בתא"ו ני"ב ח"ג דמותר להתיר איזורו בר"ה בשבת ולא חיישינן שמא יוליכנו ד' אמות בר"ה ופשוט הוא וכן הוא לקמן סי' ש"ג:

(טז) כתוב בתא"ו ני"ב ח"ג דאסור לילך בשבת במקום שיוכל להחליק במים שמא יפול וישרו בגדיו במים:

(יז) ועיין בהגהות אלפסי סוף פרק במה אשה שהאריך בדינים האלו:

(יח) וכתב הרשב"א בתשובה סימן תר"ז דמותר לצאת בפלטינ"ש לר"ה בשבת אע"ג דמשתלפי מהרה וממילא וכן נהגו וכתב האגור כי מנהג אשכנז שלא לצאת בהן ובאיטליא נוהגין היתר ומהרי"ק היה אוסר עכ"ל: