ערוך השולחן אורח חיים שיט

קיצור דרך: AHS:OH319

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שיט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני בורר, וזורה, ומרקד
ובו ארבעים ושניים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ
מא | מב

סימן שיט סעיף א

בורר אוכל מתוך פסולת הוי אב מלאכה, וכן הזורה ברוח לברור התבואה מן המוץ הוי אב מלאכה. ולא אמרינן הרי הרוח גמר המלאכה ולא האדם, דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכשגורם לזרות הרוח המסייעתו הוי מלאכת מחשבת, ולכן חייב בגרמת זרייה זו.

ואף על גב דלענין נזקין מקרי זה גרמא ופטור, מכל מקום לענין שבת מקרי זה מעשה ולא גרמא, דזהו דרך מלאכת הזרייה ונתקיימה מחשבתו, דניחא ליה בהרוח, ונכללה בכלל 'לא תעשה כל מלאכה' (בבא קמא ס'. ורש"י ותוספות שם).

ולכן אף על גב דגם בשבת דרשינן: 'עשייה הוא דאסור, הא גרמא - שרי' (שבת ק"כ:), מיהו זה לא מקרי גרמא בשבת, דדרך מלאכתה בכך, ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, מה שנחשב מלאכה אצל בני אדם.

וכן מרקד קמח להפריד הסובין מן הקמח - הוי אב מלאכה. ושלשה אלה נחשבו כאבות מלאכות, וכולם היו במשכן במלאכת הסממנים, שבררו ורקדו וזרום ברוח.

סימן שיט סעיף ב

ואף על גב דשלשה אלה כשנדקדק כולם הם מלאכה אחת, להפריד האוכל מתוך הפסולת, באמת בגמרא (ע"ג:) הקשה כן וזה לשון הש"ס: "היינו זורה היינו בורר היינו מרקד. אביי ורבא דאמרי תרווייהו: כל מילתא דהוי במשכן, אף על גב דאיכא דדמי לה - חשיב לה".

כלומר כיון דילפינן מלאכת שבת ממשכן, לכן כל שיש חילוק בהמלאכות, אף על גב דיסודן אחד - נחשב כל אחד בפני עצמו. והיינו דבורר הוא ביד, וזורה הוא ברוח, ומרקד הוא בנפה, ונחשבו לשלשה. וצריך להתרות דוקא בשמה, ואם התרו על בורר משום זורה או מרקד - אינו חייב סקילה, וכן בכולן מפני שנחלקו לג' אבות.

סימן שיט סעיף ג

תולדותיהן של אלו המלאכות: המחבץ, שנותן חלב קפוי בכלי ומי החלב שהן נסיובי נוטפין, וקורין לזה סראוועטק"א - חייב משום בורר (צ"ה.). וכן נראה לי כשעושין חמאה ונשאר בהם הלח שקורין מאשלינק"א, ושפכם מהחמאה או לקח החמאה מתוכם - חייב משום בורר. וכן העושים הגבינות על ידי העמדת קיבה, שנשאר בהם הפסולת ונוטלן מהפסולת - הוי תולדת בורר.

והמשמר שמרים הוי או תולדת בורר או תולדת מרקד, ובגמרא (קל"ח:) יש בזה פלוגתא: דרבה אמר משום בורר, ורבי זירא אמר משום מרקד, ולא נתפרש לנו כמאן הלכתא. ונראה דגם להרמב"ם לא הוה ברירא ליה ההלכה, שכתב בפרק ח' דין י"א: "וכן הבורר שמרים מתוך המשקין - הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד וחייב" עכ"ל.

ולפי זה כשבאים להתרות בו, או יתרו בו משום משמר עצמה, דכבר בררנו בסימן רמ"ב דגם כשמתרים משום התולדה – חייב. אמנם אם רוצים להתרות משום האב, צריכים להתרות בשניהם. ולא מקרי זה התראת ספק, ועוד דהרמב"ם פסק דהתראת ספק שמיה התראה בפרק ט"ז (הלכה ד') מסנהדרין.

ושיעור כולן כגרוגרות, ומשמר נראה לי דשיעורו ברביעית, כדין רוב המשקין (ולרש"י קל"ח. די בהתראת מרקד).

סימן שיט סעיף ד

בירושלמי דכלל גדול על משנה דאבות מלאכות אומר: "אמר רבי יודן: יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב, יש שהוא נוטל כגרוגרות ומיד יתחייב. היאך עבידה (כמו היכי דמי): היה יושב על גבי כרי ובירר צרורות כל היום - אינו מתחייב, נטל לתוך ידו כגרוגרות ובירר - חייב" עכ"ל.

ולמדנו מזה דכל מי שבורר או זורה, כל שלא גמר לברר או לזרות הצבור לפניו - אינו חייב. מיהו מדרבנן ודאי אסור, ולכן לא הזכירו זה הפוסקים. מיהו במרקד לא שייך זה, דבמרקד הא הקמח הטוב נופל דרך נקבי הנפה, והקמח עם הפסולת נשאר בנפה, וכיון שיצא כגרוגרת קמח טוב – חייב, וכן בבורר אוכל מתוך פסולת, כשבירר כגרוגרת – חייב. ובזורה לא שייך זה, דהרוח אינו מפיל רק המוץ, וכשזורין ברחת - הוי תולדת זורה וחייב.

ודע דבלשון הפוסקין, וכן הטור וש"ע בסימן זה כללו הכל בלשון בורר, דפירודי השמות אין נפקא מינה רק לענין התראה, אבל לענין האיסור הכל אחד, וגם בגמרא (ע"ד.) כן הוא ע"ש (שאומר: "בנפה וכברה לא יברור" ע"ש. ואיתא בירושלמי דבמוץ וחול ועפר - חייב משום מרקד ע"ש, דבכל דבר יש חיובא דמרקד).

סימן שיט סעיף ה

אין חילוק בבורר בין שבורר אוכל מתוך פסולת ובין שבורר פסולת מתוך אוכל - דבכולהו חייב חטאת. וכן הוא להדיא בגמרא, דבמקום אחד אומר (קל"ח.): "מה דרכו של בורר - בורר אוכל ומניח הפסולת", ובמקום אחר אומר (ע"ד.): "פסולת מתוך אוכל לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת". ולדעת רבותינו בעלי התוספות שם, הענין כן הוא: דלעולם בוררין המועט מתוך המרובה, דכשהפסולת מרובה דרך לברור המאכל, וכשהאוכל מרובה דרך לברור הפסולת ע"ש, ומיהו לדינא הכל אחד, אפילו מן התורה.

ולהרמב"ם יש חילוק, דבפסולת מתוך אוכל - לעולם חייב, אפילו בירר ביד כדי לאכול מיד – חייב. ובאוכל מתוך פסולת: לאכול מיד - מותר כמו שיתבאר בס"ד, וכן במרקד אמרינן שם: "מה דרכו של מרקד, פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה" ע"ש. מיהו אם הריקוד הוא להיפך, אוכל מלמעלה ופסולת מלמטה - גם כן חייב, דמאי שנא.

סימן שיט סעיף ו

חיובא דברירה לאו דוקא באוכל ופסולת, דהוא הדין אפילו שני מיני אוכלין מעורבין זה בזה, כגון תאנים וענבים, והוא בירר מין אחד מהשני – חייב, דכשבירר את המין שחפץ בו, נעשה המין השני שאינו חפץ בו כפסולת לגבי המין שחפץ בו (תוספות ע"ד. ד"ה 'היו').

וכן כתב הרמב"ם, ובירושלמי יש פלוגתא בזה, ופסק כמאן דמחייב ע"ש. ואומר שם דזהו דוקא בשני מינים, אבל במין אחד לברור הגדולים מן הקטנים או להיפך, או שחורים מן לבנים וכהני גווני - לא מקרי ברירה. וזה לשון הירושלמי: "בירר אוכלים מתוך אוכלים: חזקיה אמר - חייב... על דעתיה דחזקיה אפילו עיגולים מן גו עיגולין אפילו רמונים מן גו רמונים או כיני, אפילו בני נש מגו בני נש" עכ"ל.

והכי פירושו: ששואל אם על דעתו דחזקיה אסור נמי במין אחד לברור זה מזה, ודחי לה: 'או כיני אפילו בני נש וכו', כלומר דאם כן תאמר גם כשיברור בני אדם מן בני אדם תאמר שיש בזה ברירה, בתמיה, והפליג לדחות דבר. זה וראיתי לאחד מן הגדולים שכתב דגם במין אחד שייך ברירה (ט"ז סק"ב), ודברים תמוהים הם. (גם הת"ש השיג עליו, והא"ר נראה שתפס בהירושלמי, שאומר זה בפשיטות דלחזקיה גם זה מקרי ברירה ע"ש. ודבריו תמוהים, דהירושלמי בלשון שאלה קאמר ודחי לה, וכן פירש הפ"מ ע"ש. ומה שהביא הט"ז ממהרי"ל לענין מצה נדוכה, ודאי קמח מפרורים הוה ברירה גם ממין אחד, וכן חלבון מחלמון או להיפך, וכמ"ש המג"א סקט"ז, וכן ברמב"ם וטוש"ע דוקא שני מיני אוכלין ודו"ק)

סימן שיט סעיף ז

חיובא דבורר לאו דוקא במיני אוכלין, דהא אמרינן בשבת (ע"ד:): "אמר רבא: האי מאן דעביד חביתא - חייב ז' חטאות, האי מאן דעביד תנורא - חייב ח' חטאות, האי מאן דעביד חלתא - חייב י"א חטאות".

ופירש רש"י: בחביתא בירר הצרורות הגסות מתוכן - הרי שתים, ובתנורא פירש גם כן כן, ובחלתא כתב: 'כוורת של קנים... בירר יפות הרי זה בורר וכו' ע"ש, הרי שבכל דבר שייך ברירה. והסברא כן הוא, דהא במשכן הוה ברירה בסממנים, וגם הם אינן לאכילה (וכן כתב הט"ז סקי"ב).

סימן שיט סעיף ח

ולפי זה יש לשאול שאלה גדולה, דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בכמה דברים, כגון שמונחים מעורבים כפות ומזלגות וסכינים, ואנו צריכים כעת לסכינים ובוררים הסכינים מביניהם או הכפות או המזלגות. וכן כשתלוים הרבה בגדים על הכותל ונצרך לשנים ושלשה בגדים, ונוטלין מהכותל כל הבגדים ובוררין הבגדים הצריכים והשאר תולין על הכותל בחזרה. וכן אם היו מונחים הרבה ספרים מעורבין זה על גבי זה וצריך כעת לאיזה ספרים, ובוררן ונוטלן. וכן על השלחן אצל העשירים יש כמה מיני קערות קטנות וגדולות, ולכל מאכל בוררין קערות שונות וכיוצא בזה כמה עניינים, ואם יש ברירה בכל דבר לא מצאנו ידינו ורגלינו בהרבה עניינים.

סימן שיט סעיף ט

ותשובת דבר זה משני פנים: האחד דבדבר הניכר הרבה לעין הרואה - לא שייך לומר בזה ברירה, שאין זה ברירה אלא נטילה בעלמא, וכל אלו הדברים שחשבנו הם נראים לעין, כמו בבגדים וכלים וספרים כמובן. ואין לומר הא גם שני מיני פירות נראים לעין, כמו תאנים וענבים, דאינו כן, דמתוך קטנותן וריבויין צריכין לברור זה מזה, מה שאין כן בבגדים וכלים וספרים.

והשני: שהרי יתבאר דבשעת האכילה יכול ליטול אוכל מתוך הפסולת ולאכול, שאין זה דרך ברירה ודרך האכילה בכך, וממילא דבכל הדברים שאנו צריכין כעת ללבוש הבגדים ולהשתמש בהכלים וללמוד בהספרים - הוי כשעת אכילה ולא שייך בזה ברירה. (ובוודאי לברור ספרים זה מזה כדי להעמידן על מקומן או בגדים זה מזה כדי לתלותן וכן בכלים אין היתר לטעם זה, אבל לטעם הראשון אין איסור בדבר, ויש לעיין בזה ודו"ק)

סימן שיט סעיף י

בעת האכילה יכול לברור האוכל מתוך הפסולת ולאכול, דאם לא כן איך ביכולת לאכול בשבת, הלא כל אדם בשעה שנוטל בידיו לאכול בהכרח ליטול האוכל ולהניח הפסולת, ובכמה מיני מאכלים יש פסולת, אלא וודאי דבשעת האכילה לא שייך לומר ברירה.

ודווקא בידו, אבל בנפה וכברה - הוי ברירה. וכן דווקא כשנוטל האוכל ומניח הפסולת, אבל אם נוטל הפסולת וזורקו, ואחר כך אוכל האוכל - הוי ברירה וחייב חטאת. וכן הדין בשני מיני אוכלין, כשבשעת אכילה נוטל אותו שחפץ לאכול ומניח את שאינו חפץ לאכול – מותר, אבל אם נוטל אותו שאינו חפץ לאכול ומניחו מן הצד, ואחר כך אוכל אותו שחפץ לאכול - הוי ברירה וחייב.

סימן שיט סעיף יא

וזה לשון הרמב"ם שם: "הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר: בנפה וכברה – חייב, בקנון או בתמחוי – פטור, ואם בירר בידו לאכול לאלתר – מותר.

והבורר פסולת מתוך האוכל, ואפילו בידו אחת - חייב... הבורר אוכל מתוך פסולת בידו כדי להניחו אפילו לבו ביום - נעשה כבורר לאוצר וחייב. היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין - בורר אחד מאחר ומניח לאכול מיד, ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לבו ביום, כגון שבירר בשחרית לאכול בין הערבים - חייב" עכ"ל.

ולמדנו מדבריו דכל שאינו לאכול מיד - בכל ענין הוי ברירה וחייב, וברצונו לאכול מיד - מותר לברור בידו האוכל מתוך הפסולת ולאכול, אבל בנפה וכברה – חייב, ובקנון ותמחוי, והם מיני כלים כמין צנור רחב מלפניו וקצר מלאחריו, ונותן בהם קטניות עם הפסולת במקום הרחב ומנענעו, והקטניות מתוך שהוא עגול נופל דרך פיו הקצר והפסולת נשאר בתוכו (רש"י ע"ד.) - ואין בזה חיוב חטאת, דזהו ברירה כלאחר יד, ועיקר ברירה הוא בנפה וכברה (שם). וכשבורר הפסולת - אפילו בידו חייב, וכן בשני מיני אוכלין כמו שנתבאר.

סימן שיט סעיף יב

ומה נקרא לאלתר כתב רבינו הרמ"א בסעיף א': דמה שבורר לצורך אותה סעודה שיושב בה מיד - מקרי לאלתר, ואפילו אחרים אוכלים עמו שרי. ולכן מותר לברור הירק שקורין שלאטי"ן מן העלין המעופשין שבו, כל מה שצריך לאותו סעודה עכ"ל.

ולמדנו מדבריו דכל מה שמכינין קודם הסעודה לכל בני הסעודה - לא שייך בזה ברירה, בברירת האוכל מתוך הפסולת דוקא, ולא להיפך כמ"ש. ולכן יזהרו שלא לברור המעופשין, ואפילו אם ראוים לאכול על ידי הדחק, כיון שאינו רוצה לאכלם עתה - נחשבים פסולת (מג"א סק"ג), שהרי אפילו בשני מיני אוכלים גמורים כן הוא כמ"ש. (וזה שאמר שמותר גם בשביל אחרים, מבואר בגמרא שם: 'בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח לאלתר', וכתבו התוספות: בורר ומניח לצורך אחרים ע"ש)

סימן שיט סעיף יג

והנה לשון רבינו הב"י בש"ע כלשון הרמב"ם, ומדבריהם נתברר דבין באוכל מתוך פסולת ובין באוכל מתוך אוכל: כשבורר בידו האוכל שרוצה לאכול מיד בהסעודה המזומנת לפניו - מותר לכתחלה, ואם בורר על לאחר זמן - נעשה כבורר לאוצר וחייב.

מיהו יש לי דקדוק עצום בדבריהם, ולמה באוכל מתוך פסולת כתבו: 'הבורר אוכל מתוך פסולת להניחו אפילו לבו ביום - נעשה כבורר לאוצר וחייב', ובאוכל מתוך אוכל כתבו: 'ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לבו ביום, כגון שבורר שחרית לאכול בין הערבים - חייב' עכ"ל, ולמה לא כתבו לשון זה מקודם בבורר אוכל מתוך פסולת.

סימן שיט סעיף יד

ויראה לעניות דעתי דהנה רבינו הב"י בספרו הגדול עמד על זה, וכתב דמלשון זה משמע דבבורר אוכל מתוך פסולת, אפילו אם בירר לאכול בג' וד' שעות – חייב, ובאוכל מתוך אוכל - אינו חייב אלא אם כן בירר שחרית לאכול בין הערבים. אלא שאינו יודע מנין לו להרמב"ם חילוק זה, ואם לא כיון לזה למה שינה הלשון. ודעתו הוא דרק לאחר שעה חייב, וכן כתב המרדכי ע"ש.

ולפי זה תמיהני, דאם כן למה גם הוא בש"ע כתב לשון זה, ולפי זה נראה דלא פסיקא ליה.

סימן שיט סעיף טו

ולכן נראה לעניות דעתי דוודאי כן הוא, דבאוכל מתוך אוכל אין החיוב רק משחרית לבין הערבים, ולא כן באוכל מתוך פסולת. וזה מוכח מסוגיית הש"ס דעל הברייתא דשני מיני אוכלים מוקי לה עולא דהכי קאמר: בורר ואוכל לבו ביום, בורר ומניח לבו ביום, ולמחר לא יברור ואם בירר חייב חטאת. ומקשה עלה ר"ח: וכי מותר לאפות לבו ביום, וכי מותר לבשל לבו ביום, עד שאחר כך מוקי לה אביי: בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור ואם בירר חייב.

ויש להבין מאי דעתיה דעולא, אטו לא ידע שאסור לעשות מלאכה לבו ביום. אמנם הענין כן הוא, דודאי בבורר אוכל מתוך פסולת, שזהו עצם מלאכת הברירה, גם עולא הוה סבר דכשבורר על לאחר שעה – חייב. אלא דבכאן בבורר אוכלין מאוכלין, דשניהם אוכלין גמורין הן אלא דאנן קרינן פסולת לאותם שאינו חפץ לאכול, והיה סבור דדוקא כשאין רצונו כלל לאכול בשבת אלא למחר, נחשב זה כאוכל וזה כפסולת. אבל כשבורר לאכול בו ביום - לאו כלום הוא, דשמא יתיישב אחר כך לאכול גם השני. מיהו ר"ח לא סבירא ליה סברא זו, ופירש אביי דגם לבו ביום חייב.

מיהו פלוגתא רחוקה לא משוינן, וגם הסברא כן הוא, דבעינן על כל פנים מסעודה לסעודה, והיינו משחרית לבין הערבים, ושייך על זה לומר 'אוכל', דהא יאכלנה בסעודה של שחרית, ועל זה 'פסולת', שהרי לא יאכלנה. אבל עד לאחר שעה או שתים או שלש לא שייך לקרות להשני 'פסולת', דשמא עד סעודה השניה יתיישב לאכול גם השניה (ולשון 'לאלתר' שבגמרא לאו דוקא תיכף, כדמצינו בגיטין כ"ז ע"ש).

סימן שיט סעיף טז

ודע, דלהרמב"ם כל פסולת מתוך אוכל – חייב, ולא כן דעת הטור, דסבירא ליה דאם האוכל מרובה - בורר הפסולת. ולא עוד אלא דבאוכל מרובה בורר הפסולת, ובפסולת מרובה אסור אפילו לטלטלו, שהאוכל בטל בהפסולת. ואימתי בורר האוכל ומניח הפסולת: כשבעצם האוכל מרובה, אלא דבטורח הברירה יש יותר טירחא בברירת הפסולת, כגון שהוא דק, בכהני גווני נוטל האוכל ומניח הפסולת ע"ש, וזהו דרך התוספות שם.

אבל הפוסקים לא הסכימו לזה, וזהו שכתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ד': הבורר פסולת מתוך אוכל, אפילו בידו אחד – חייב. ואפילו האוכל מרובה ויש יותר טורח בברירת האוכל - אפילו הכי לא יברור הפסולת, אפילו כדי לאכול לאלתר" עכ"ל, וזהו להוציא מדברי הטור.

וגם זה שכתב הטור דבפסולת מרובה - אסור לטלטלו, דבטל ברוב, השמיטו גם כן. וטעמם ברור, דאיך שייך ביטול אוכל בפסולת, הא בעל כורחו אינו בטיל, דעומד לאכילה, ומה גם אם הפסולת ראוי למאכל בהמה, הרי מותר בטלטול.

סימן שיט סעיף יז

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ג': דשני מיני דגים מקרי שני מיני אוכלים, ואסור לברור אחד מחבירו אלא בידו כדי לאכלן מיד, אף על פי שהחתיכות גדולות שכל אחת ניכרת בפני עצמה. אבל כל שהוא מין אחד, אף על פי שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות - לא מקרי ברירה. ואפילו היו שני מינים ובורר משניהם ביחד הגדולות מתוך הקטנות או להיפך – שרי, הואיל ואינו בורר מין אחד מתוך חבירו עכ"ל, ומקורו מתרומת הדשן (סימן נ"ז).

וביאר שם אף על גב דלכאורה שם ברירה לא שייך רק בכשנתערבו, שאינם ניכרים, וכן מבואר מלשון המרדכי, ואם כן כיון דהדגים חתיכות גדולות וכל אחד ניכר בפני עצמו, לא שייך ברירה, מכל מקום אין להקל בלא ראיה ברורה ע"ש, ולפיכך סתם רבינו הרמ"א.

ומכל מקום נראה לעניות דעתי דדוקא כשהחתיכות מרובות, אבל בד' וה' חתיכות שנוטל מהם אחד או שנים - לא מקרי ברירה, והרי זהו מעשים בכל יום שמביאים על הקערה בשר בהמה ותרנגולת דודאי הם שני מינים, ונוטלת הבעלת הבית התרנגולת מהקערה להצניע לשבת שחרית. וכן בדגים שלוקחים שני מינים כמו העכ"ט וסלאייע"ן, ונוטלת מהקערה חתיכה או ב' או ג' חתיכות להצניע לשבת שחרית ובלא כונה נוטלת ממין אחד, האם חלילה יש בזה חשש ברירה, אלא ודאי כדאמרן.

ודע, דזהו פשוט דאפילו במין אחד, אם קצת קשים לאכילה מפני איזה סיבה - הוויין כפסולת (מג"א סק"ה). ותפוחים חמוצים ומתוקים כששניהם ראוים לאכילה, נראה לי דלא מקרי שני מינין. אבל תפוחים ובערנע"ס - הוויין שני מינים. וכן כשמונח על הקערה הרבה חתיכות לחם של דגן ושל חטים - הוויין שני מינים, אבל דגן ודגן, אף על פי שאחד מנופה יותר שקורין סיטניצ"א - הוויין מין אחד. (ובאמת אם אנו באים לדון דין ברירה בכל שני מאכלים אף שמועטים הם לא שבקת חיי, וחלילה לומר כן. וכן נראה לעניות דעתי דברירה אינו אלא כשעושה דרך ברירה בעיון דק לברור זה מזה, אבל בנטילה בעלמא לא שייך ברירה)

סימן שיט סעיף יח

כתבו הפוסקים דהבורר תורמסים מתוך פסולת שלהם – חייב, כלומר אף על גב דאוכל מתוך פסולת מותר כשרוצה לאכול לאלתר, אבל בתורמסין הוי כבורר פסולת מתוך אוכל. והטעם מפני שהפסולת שלהם ממתקת אותם כשישלקו אותו עמהם, והוה כבורר פסולת מתוך אוכל וחייב.

ולא נתברר לנו דין זה כי אין אנו יודעים מה הוא תורמס. והענין כפי מה שנראה מהגמרא: התורמס הוא בעצם מר והפסולת ממתיקו, ולכן יחשב ברירת התורמס כפסולת מתוך אוכל וחייב, ובמקומות שיש מין זה צריכים לעשות כן, והיינו לבוררם מערב שבת.

סימן שיט סעיף יט

ראיתי מי שמקשה קושיא כללית על חיובא דבורר פסולת מתוך אוכל שחייב, והא הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אין צריך להפסולת כלל ואין כונתו אלא לדחות הפסולת, מעליו והוי כמוציא את המת לקוברו (מ"ב בשם ישועות יעקב).

ותמיהני על דמיון זה, דבמת אין צריך להמלאכה כלל, ובבורר הא צריך להאוכל ואינו יכול לאכול אלא בהפריד הפסולת ממנו, אם כן צריך לגופה. ושמא תאמר הלא טוב היה לו אם לא נתערב הפסולת כלל, אם כן נאמר כן על כמה מלאכות. ועוד דכבר למדונו רבותינו בעלי התוספות (ל"א: ד"ה 'וסותר') דבכל המלאכות אנו חייבין כמו שהיה במשכן אף שאין צריך לגופה, כמו בסותר על מנת לבנות אף על פי שאינו טוב יותר הבנין על ידי הסתירה הקודמת, וכן בקורע על מנת לתפור ובמכבה על מנת להבעיר, צריך שיהא טוב יותר ההבערה על ידי הכיבוי, והיינו לעשות פחמין, ואם לא כן הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומכל מקום בסותר וקורע אין צריך לזה, לפי שבמשכן היה כן, ומעתה גם בורר כיון שהיה במשכן כן – חייב, וכבר כתבנו זה בסימן שי"ג.

סימן שיט סעיף כ

איתא בירושלמי דכלל גדול: ההן דשחק תומא, כלומר מי ששוחק את השום, כד מיפרך ברישא משום דש, כד מברר בקליפייתא משום בורר וכו'.

ונראה לעניות דעתי דהכי פירושו: שלוקח הרבה שומים ושוחקן ביחד, ועל ידי זה נופלים הראשים מהם, ורק הקליפות של כל השומים מתערבים עם השומים ובורר מהם הקליפות מהאוכל, ולכן חייב על הראשים משום דש, והיינו מפרק שהיא תולדה דדש. וכשבורר מהשומים כל הקליפות - חייב משום בורר.

אבל מי שקולף כל שום לבדו וחותך הראש וקולף הקליפה, כמו שעושים בבצלים - אין בזה לא דישה ולא ברירה, כמו שאנו עושים מעשים בכל שבת שקולפים בצלים ושומים אחד אחד, כמו שאוכלים אגוזים ושקדים, שבכל אגוז זורקים הקליפה, וזהו דרך אכילתן.

סימן שיט סעיף כא

ורבינו הב"י הביא ירושלמי זה בסוף סימן שכ"א בספרו הגדול וזה לשונו: "וכתבו סמ"ג וסמ"ק והתרומה דאפילו הכי אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר, דההיא דירושלמי בקולף להניח וכו'. ורבינו ירוחם כתב שמה שאסר בירושלמי להסיר קליפתו דוקא כדי לשחקו, אבל אם מסיר הקליפה כדי לאכלו כך – מותר, וכן הדין בבצלים קטנים. ורבינו פרץ כתב דווקא מעט מעט, אבל לקלוף קיבוץ גדול יחד - נראה כבורר ואסור" עכ"ל רבינו ירוחם ע"ש.

ועל פי זה כתב שם רבינו הרמ"א: "אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר – שרי, ועיין לעיל סימן שי"ט עכ"ל.

סימן שיט סעיף כב

ולכאורה משמע מדבריהם דלקלוף שומים ובצלים הרבה - הוי בורר ואסור אם אינו אוכל לאלתר. ולבד שאינו מובן מה שייך ברירה בזה, הוא כנגד גמרא מפורשת בביצה (י"ג:) במקלף שעורים, דרב ורבי חייא מקלפי להו דביתהו כסי כסי ע"ש, ומה לי קילוף שעורים או קילוף בצלים ושומים. ועוד דזה שייך למפרק, כמו שפירש רש"י שם, ולא לבורר.

ולכן נראה לי דהכי פירושו: ואין כונתם כשקולפם ומניח הקליפות בפני עצמם, אלא קולפם והקליפות מעורבות בהם, כמו שפרשנו בהירושלמי, ובזה שפיר שייך בורר. ולזה קאמרי דלאכול מיד – מותר, והיינו או לברר האוכל ולאכול, או אפילו ליטול הפסולת מותר לדעת התוספות והטור שכתבנו בסעיף ט"ז כשהאוכל מרובה ע"ש.

ורבינו ירוחם מתיר אף שלא לאלתר, דהירושלמי מיירא בקולף כדי לשחקו, ובה קשה הברירה. אבל כדי לאכלו כך - לא מתערב, ואין בזה ברירה. והרב רבינו פרץ אוסר בקיבוץ גדול, וזהו הכל כשמעורבין יחד, וגם כוונת רבינו הרמ"א כן כשמעורבין יחד, אף על פי שלא כתב מפורש כן, ואם לא כן לא שייך בזה ברירה. (והארכתי בזה לפי שדרך בנות ישראל שמטמינים הרגלים על יום השבת, שחרית ויש שמניחים זה על סעודה שלישית, וקולפים לשם כמה בצלים ושומים, ובעל מ"ב הרעיש על זה, ולכן יצאנו ללמד זכות דכדין עבדי ודו"ק)

סימן שיט סעיף כג

בזמן הקדמון היו אוכלין מלילות כדכתיב: "וקטפת מלילות בידך", והיינו שהיו נוטלין שבלים של תבואה ומפרקין האוכל מתוך השבלים ואוכלין, כדרך שאנו מפרקין הקטניות משרביטין שלהם, ומפרק הוי תולדה דדש.

ולזה אמרו חכמים בשבת (קכ"ח.) במיני תבלין בכהני גווני, שמולל בראשי אצבעותיו על ידי שינוי, ולא בכף ידו כדרך שהוא עושה בחול, ומוללו בראשי האצבעות והאוכל נופל ממנו. ולא גזרו שמא ימלול כדרכו בכל פיסת ידו, לפי שאף אם ימלול אינו חייב חטאת, דעיקר מפרק הוא כשנוטל האוכל ומפרקו בידו ממש. אבל כשמולל והאוכל נופל, איסורו מדרבנן אף כשעושה בכל היד. ולכן כשלא התירו רק למלול בראשי אצבעותיו - לית לן בה, וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם בפרק כ"א.

ויש מרבותינו שאסרו לגמרי למלול בשבת תבואה וקטניות, כדמשמע בביצה (י"ג:) דרק ביום טוב התירו למלול ולא בשבת, וזה שהתירו בשבת שם לא התירו רק לרכך האוכל.

סימן שיט סעיף כד

והעיקר כדעת הרי"ף והרמב"ם, וכן פסק הטור, וזהו שכתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ו': "אין מוללין מלילות, אלא מוללן בשינוי מעט בראשי אצבעותיו. ואף על פי שמפרק האוכל מתוך השבלים, הואיל ואינו מפרק רק כלאחר יד כדי לאכול (מיד) – שרי. ויש מחמירין, ולכן אסור לפרוק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה, וטוב להחמיר מאחר דיכול לאכלן כך בלא פירוק" עכ"ל, כלומר לשברן ולאכלן בלא פירוק. אבל כששוברן - מותר לקלוף הקליפה הדקה שעל האוכל, דבזה לא שייך מפרק, דמפרק אינו אלא בקליפה העליונה.

וכן בכל מיני קטניות הקליפה הדקה שעל עצם הפירי - מותר לקולפה לכל הדיעות (הגר"ז), ורק יזהר שלא יקלוף רק מה שצריך לאותה אכילה שרוצה עתה לאכלם, ולא להצניעם על לאחר שעה (שם).

סימן שיט סעיף כה

והנה כפי מה שנתבאר אסור לכל הדיעות לפרק בידים האוכל מתוך השב(ו)לים, ולפי זה יש לצווח על מה שנהגו כמה לאכול הקטניות כמו ארבע"ס ובאבע"ס כשהן בשרביטיהן, ופורקין אותן ממש מהשרביטין ואוכלין, והרי זהו מפרק גמור. והם אינם מוללין אלא משברין ומוציאין האוכל, וכפי הנראה לא לבד שאסור, אלא חיוב חטאת יש בזה, שהרי זהו מפרק.

והנה על קטניות שקורין ארבע"ס יש שתירצו דכיון דגם השרביטין ראוים לאכילה אין זה מפרק, אבל מה נעשה בבאבע"ס דאלו אין ראוים לאכילה, וגם בארבע"ס לא כל השרביטין ראוין לאכילה. ולכן מחויבין להודיע לההמון שאין שום היתר בדבר, וחייב העושה כן אם לא נתקם מערב שבת ממקום חיבורן בהשרביטין, ובשבת יוציא אחד אחד לאכלן מיד, וכבר צווחו על זה גאוני עולם ואין שום היתר בזה.

(עיין מג"א סק"ח וט"ז סק"ד והגר"ז בסעיף ט', ועיין א"ר סקי"ב שהביא סברא בשם מהרבי שמעון רבו של מהרי"ל דמפרק אינו אלא בתבואה, שהאוכל רק מונח בהשבלים ולא דבוק. אבל הקטניות הם מחוברים להשרביט כהפירי להאילן, ובזה הוי תלישה ולא פירוק. ונמצא דהשרביט הוא כמו ענף שנפשח מהאילן, דמותר לתלוש ממנו הפירות, כמ"ש בסימן של"ו, כן נראה לעניות דעתי ביאור הדברים. ואולי שלזה כיון הט"ז שם שציין לעיין בסימן של"ו סעיף ח', ששם נתבאר דין זה ע"ש. וכל תלמידי חכמים ויראי אלקים אין אוכלין משרביטין בשבת, וגם מריש סימן תק"י מבואר לאיסור ע"ש)

סימן שיט סעיף כו

היו לו ח(י)טים שנמללו מערב שבת אך עדיין הם מעורבים בהמוץ שלהם - לא ינפה אותן בקנון או תמחוי, וכל שכן בנפה וכברה, שיש בזה ברירה וחייב חטאת. וגם לא ינפח אותם בשתי ידיו, דהיינו שיערה מיד ליד עד שיסור המוץ, דזהו עובדא דחול.

אלא מנפח בידו אחת ובכל כחו, והיינו שיטלם ביד ויגביה היד וישפילה עד שתעבור המוץ, כדי לעשות על ידי שינוי. ולנפח בפיו - נראה דודאי מותר.

סימן שיט סעיף כז

אוכל המעורב עם פסולת שאסור לברור - אסור גם כן ליתנם לתוך המים כדי שישאר הפסולת למטה, כגון שהפסולת הוא עפר, או שיצוף למעלה, כגון שהוא תבן, דזהו גם כן בורר ואסור. וכן הכרשינים, והוא מן ירק המצוי בארץ ישראל ובבבל שיש בהם פסולת - אין שורין אותם במים כדי להציף הפסולת למעלה, וגם לא שפין אותם ביד כדי להסיר הפסולת, מפני שזהו כבורר.

אבל נותן אותם בכברה, ולא יכבור. ואף על פי שממילא הפסולת נופל דרך נקבי הכברה, ונמצא מתברר, כיון שהוא לא עשה מעשה בזה אלא נתנם בכברה כדרך שנותנים על איזה מקום ורק ממילא נופל הפסולת - לית לן בה, ולנו אינו ידוע מה זה.

סימן שיט סעיף כח

משמרת שמסננים בה שמרים, אפילו תלויה מערב שבת על הכלי שבשם זב השמרים, דבכהני גווני ביום טוב מותר, מכל מקום בשבת - אסור ליתן בה שמרים לסננו, וחייב חטאת, והיא תולדת בורר או מרקד (גמרא קל"ח.).

אבל אם נתן בה השמרים מבעוד יום, וטבע השמרים שלא לצאת תיכף, יכול בשבת ליתן עליהם מים כדי שישארו צלולים. וכך שנינו במשנה (קל"ט:): נותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצולו, ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית, כלומר כדי שהשמרים יצתללו ויזובו בטוב.

סימן שיט סעיף כט

והא דמסננין את היין הכי פירושו: דמים ויין וכל מיני משקין הראוין לשתיית רוב בני אדם, אף על גב דהמפונקין לא ישתום אם לא כשיסננום עוד פעם, כגון שיש שם מעט קמחים או איזה קסמין דקין - לא מקרי זה בורר, כיון דראוין לשתייה בלא הסינון. ואם הם עכורים לגמרי - ודאי אסור, אבל לא יקרא בורר בשביל איזה יחידים שאין רצונם לשתות בלא סינון.

אמנם באופן הסינון יש חילוקים: דמים ויין לבן - אסור לסננם בסודרים מטעם אחר, והיינו משום איסור מלבן, דשריית הבגד זהו כיבוסו כמ"ש בסימן ש"ב, ובהם לא הותר לסנן רק במשמרת המיוחד לכך אפילו הוא של בגד, דכיון דעשויה לכך אינו חושש לסחטה וגם אינו חושש לליבונה כלל, ולכן אין ליבונה חשוב כלום לאסור אפילו אם נאמר שרייתו זהו כיבוסו. ובסודר עיקר האיסור שמא יסחוט כיון דקפיד עלה והוי כיבוס, וממילא בה אמרינן שרייתו זהו כיבוסו ולא במשמרת.

ולפי זה יין אדום ושכר ושארי משקין שאין מלבנין ואין חוששין בהם לסחיטה, כמו שיתבאר בסימן ש"ך, שהרי מטנפין את הסודר והוי כדרך לכלוך, שנתבאר בסימן ש"ב שמותר לסננן בסודר, אך כשמסננין בסודר הזהירו חז"ל שלא יכפוף הסודר בתוכו כמו גומא משום שינוי, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

וכל מקום שמותר לסנן בסודר - מותר לסנן גם בכפיפה מצרית, וזהו סל שעושים מגומא וממיני ערבה, ובלבד שלא יגביה הכפיפה משולי כלי התחתון משום שינוי, ולא שלא יגביה כלל, אלא שלא יגביה טפח, ופחות מטפח – מותר. וכלי העשוי כנפה שמסננין בו - דינו כמשמרת, הואיל שהיא מיוחדת לכך (מג"א סקי"ג).

והטור כתב הטעם של הגבהה טפח מפני אהל, דכל שגבוה טפח הוה אהל ע"ש, ולפי זה גם בסודר יש לחשוש משום אהל. ולכן יש מי שאומר שאינו מותר בסודר אלא אם כן אינה מכסה כל פי הכלי, דבזה לא הוה אהל. אבל כשמכסה כל הכלי - אסור מטעם אהל (ט"ז סקי"א), ועיין מ"ש בסימן ש"ך סעיף ל'.

סימן שיט סעיף ל

ודע דהרמב"ם ז"ל אוסר במשמרת לגמרי, דבפרק ח' דין י"ד כתב: "המשמר יין או שמן או מים וכן שאר המשקין במשמרת שלהן – חייב, והוא שישמר כגרוגרות. אבל מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין בסודרין ובכפיפה מצרית כדי שיהא צלול ביותר וכו' עכ"ל.

ובפרק כ"א דין י"ז כתב: "אף על פי שמותר לסנן יין צלול ומים צלולים בסודרין או בכפיפה מצרית - לא יעשה גומא בסודר, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לשמר במשמרת. וכן אסור לתלות את המשמרת כדרך שהוא עושה בחול, ויבא לשמר" עכ"ל, הרי שאוסר לגמרי במשמרת. וכן כתב הטור והש"ע סעיף י', דלהרמב"ם אסור משמרת ואפילו ביין ומים צלולים ע"ש.

וטעמו נראה מדתנן: "ונותנין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית" משמע דוקא בהם ולא במשמרת, דבמשמרת יש לגזור שיתן גם אינם צלולים כדרכו בחול.

סימן שיט סעיף לא

אבל דברי הרמב"ם הם כנגד גמרא מפורשת (קל"ט:): "אמר זעירי: נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת, ואינו חושש”. ועוד תניא שם: דבין הגיתות, שאז כל היינות עכורות ושותין אותן בשמריהן, מערב אדם חבית של יין יינה ושמריה ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש ע"ש, ואיך פסק נגד הש"ס.

ויותר תימה דדין זה כתב שם בפרק ח' וזה לשונו: "וכן יין מגתו, כל זמן שהוא תוסס, טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא, וכן החרדל וכל כיוצא בו" עכ"ל, ושינה לשון הש"ס ממשמרת לסודרין.

ויש מי שכתב דהרמב"ם היה מפרש הני משמרת שהם סודרין (לח"מ). ובודאי שפירש כן, אבל תימה הוא מנא ליה לפרש כן. ונראה שהוכרח לזה מדתנן מקודם: "אין תולין את המשמרת ביום טוב ואין נותנין לתלויה בשבת, נותנין מים על השמרים בשביל שיצולו ומסננין את היין בסודרין וכו'”, ומדשביק משמרת דאיירי בה והוה ליה לומר: 'ומסננין בה את היין ובסודרין', שמע מינה דבמשמרת כלל כלל לא, ולזה הוכרח לפרש משמרת שבגמרא לסודרין.

סימן שיט סעיף לב

לפי מה שנתבאר כל משקה אשר ישתה כמו שהוא - רשאי לסננו, ולכן כל המיני ראסי"ל מקישואים המכובשים כמו ראסי"ל של אוגערקע"ס קורי"ט בוריקע"ס - יכולים לסננם, שהרי יכולים לשתותם גם בלא סינון. וכן משקה שיש בו קש או קיסמין או זבובים - יכול לנפח הפסולת לצד אחד ולשתות, כיון דבלא זה משתתי (באה"ט בשם הלק"ט סק"י). וכן משקה של שקדים כתושים מערב שבת - מותר לסננם, כיון שיכול לשתותן בלי סינון (מג"א סקי"ב).

וכן בחומץ כשהוא עב קצת - מותר לסננו, אלא אם כן הוא עב הרבה דאי אפשר לשתותו בלא סינון, דאז אסור לסננו (ט"ז סק"י). וכל משקה עכורה שאי אפשר לשתותה - אסור לסננה, וכל שאפשר לשתותה - מותר לסננה (מג"א סקי"ב).

סימן שיט סעיף לג

לא מקרי בורר אלא כשבורר ואחר כך שותה, אבל אם בשעת שתייה מעכב שלא יכנס הפסולת לתוך פיו - לא מקרי בורר. ולפיכך כתב רבינו הב"י בסעיף ט"ז: "מים שיש בהם תולעים - מותר לשתותן על ידי מפה בשבת, דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתייה. אבל אם בשעת שתייה מעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו - אין זה מעין מלאכה ומותר" עכ"ל.

ולא שייך בזה מלבן במים מועטים בבגד שאין עליו לכלוך, כמ"ש בסימן ש"ב, ולכן למי שאוסר בשם - אסור (מג"א סקי"ז). וזהו במים, אבל בשאר משקים - לא שייך מלבן, כמו שנתבאר. ויראה לי דגם במים, הסומך על דיעה ראשונה שבשם לא הפסיד, כיון שרבינו הב"י סתם להיתר. ועוד נראה לי דבזה גם לדיעה אחרונה שבשם מותר, דזה מקרי דרך לכלוך, דידוע דהשותה בכהני גווני מתדבק לכלוך על צד השני מהמפה.

וכשנופלים זבובים לכוס - אין להוציא הזבובים לבדם אפילו בשעת שתייה, אלא יטלם עם מעט משקה (ט"ז סקי"ג), וכן המנהג. וכן כל מיני פסולת שזורק בעת האכילה והשתייה - יזרקם עם מעט אוכלין ומעט משקין.

סימן שיט סעיף לד

כלי שמערין בו יין מהחבית - לא יתן בפיו קשין וקסמין בחזקה, שאין לך מסננת גדולה מזו, כן כתב רבינו הב"י בסעיף י"ג. והקשו עליו דבגמרא (קל"ט:) אמרו: "לא ניהדק אינש צינייתא בפומא דכוזני דחביתא, משום דמיחזי כמשמרת”. ופירש הר"ן דלאו משמרת ממש היא, שהרי עוברין בה שמרים, אלא כיון דאיכא קיסמין וטנופות דלא עברי בהו, דמי למשמרת עכ"ל, ואיך כתב שאין לך מסננת גדולה מזו וצ"ע (מג"א סקי"ד). אמנם גם רש"י פירש שם לפי שאין לך מסננת גדולה מזו ע"ש (וצ"ע על המג"א שלא הרגיש בזה).

ובאמת לא קשה כלל, דמשמרת הוא כלי העשוי לשמר, וזהו שאומר הש"ס דמיחזי ככלי העשוי לשמר, והוא אינה כלי העשויה לשמר. אבל לעצם הדין דאיסור סינון - אין לך מסננת גדולה מזו.

סימן שיט סעיף לה

מותר לערות בנחת מכלי לחבירו, ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילין לירד נצוצות קטנות הנשופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים. וכן כששותים טֵה או קאוו"א נשאר הפסולת למטה, ולא ישפוך עד הפסולת ממש, שאם לא יעשה כן הני נצוצות והני פסולת מוכחי שהוא בורר, וכשאין הפסולת ניכר לאו בורר הוא.

אמנם טי"י או קאוו"א בשעת שתייה לית לן בה, דכשם דקיימא לן בורר אוכל מתוך הפסולת ואוכל, דדרך אכילה בכך, הכי נמי דרך שתייה בכך. אמנם כשאינו שותה בעצמו ושופך מכלי לכלי - צריך ליזהר בכך, וכן במשקה שכר ושאר משקה: בשעת שתייה - אין צריך ליזהר בכך, ורק כשמערה שלא בשעת שתייה - צריך ליזהר.

סימן שיט סעיף לו

שומן הצף על התבשיל ורוצה ליטול השומן ולאכול התבשיל - אסור לערותו כולו, מפני שהן שני מינים ויש בהם ברירה, ונקרא התבשיל שרוצה לאכלו מיד אוכל, והשומן שרוצה להניח נקרא פסולת, ויש בזה ברירה. ולכן יזהר לבלי ליטול כל השומן, אלא להניח מקצת עם התבשיל.

אבל חלב שהועמד בכלי, ומלמעלה הוא שמן ונקרא סמעטענ"א, ולמטה הוא זויע"ר מיל"ך - נראה שמין אחד הוא ולא שייך בזה ברירה. אמנם אם נחשוב זה לשני מינים ואינו לאכול שניהם לאלתר, יזהר להניח מעט סמעטענ"א עם הזויע"ר מיל"ך. ופשוט הוא שאין לקלוט אפילו מקצת סמעטענ"א אלא כשצריכים לאכול בשבת, דאם אין צריך לשבת - אסור לטרוח בשבת בשביל חול, ואם אולי יש הפסד בזה יעשו על ידי אינו יהודי (הגר"ז).

סימן שיט סעיף לז

ומותר להגביה החבית על איזה דבר כדי שיקלח ממנה היין היטב, ואף על גב שעל ידי זה יורד היין גם מתוך השמרים - אינו חשוב כבורר כל זמן שאין הנצוצות מתחילות לירד מן השמרים, כמו שנתבאר. וכן מותר ליתן מים על גבי שמרים שבחבית שיקלוטו טעם היין, ואין בזה משום בורר. ובלבד שישתה מהם בו ביום (הגר"ז), דאסור לטרוח בשבת על מה שאין צריך לזה בשבת.

סימן שיט סעיף לח

החרדל שקורין זענעפ"ט יש בו מעט פסולת ואינו פסולת גמור, שגם הם ראוים לאכילה. והיה להם מסננת שסיננו בו את החרדל, ולכן אף על גב דמן התורה אין בזה ברירה, מכל מקום מדרבנן – אסור, מפני שנראה כבורר אוכל מתוך הפסולת, כיון שמשליך את הפסולת לחוץ.

והיה אצלם דרך לתקן החרדל בביצה, שהחלמון יורד למטה והחלבון נשאר למעלה עם הפסולת. וזהו התירו חכמים כשהחרדל נתון במסננת מערב שבת - מותר ליתן בה בשבת ביצה לתקן מראה החרדל. ולא נחשב כבורר מה שהחלבון נשאר עם הפסולת, אפילו אם נחשוב חלבון וחלמון לשני מינים, כיון שאינו בא אלא לתקן המראה, וכל שכן שבאמת מין אחד הוא, וכבר נתבאר דבמין אחד לא שייך ברירה, אלא דמכל מקום אם היה הסינון בשביל אכילת הביצה עצמה - היה יכול להתחשב מדרבנן החלבון לפסולת, מפני שאינו ראוי לאכילה כמו שהוא חי.

ולכן ודאי לשבור ביצה ולהפריד החלבון ולאכול החלמון - ודאי אסור מדרבנן, דמיחזי כבורר ממש, אבל בחרדל או בשאר דבר מאכל שאין צריך להחלמון רק בשביל המראה - לא חיישינן לברירה בכהני גווני. ומכל מקום בידים ממש - אסור להפריד החלבון מן החלמון אלא דבנותנו לתוך איזה דבר, וממילא נפרד החלבון מהחלמון, בזה התירו כשאין צריך להחלמון אלא בשביל המראה. (כן נראה לעניות דעתי בדין זה מדברי הרמב"ם והאחרונים, עיין מג"א סקט"ז, ומ"ש הט"ז בסקי"ב דגם במין אוכל אחד שייך ברירה, כבר נדחו דבריו, וגם מדברי הגר"ז נראה כמ"ש ע"ש ודו"ק)

סימן שיט סעיף לט

כתב הרמב"ם בפרק ז' דין ו': "וכן הלוקח חלב ונתן בו קיבה כדי לחבצו - הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהרי הפריש הקום מן החלב. ואם גבנו ועשהו גבינה - חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד - הרי זה דומה לבנין" עכ"ל, וכן כתב בפרק ח' דהמחבץ הוי תולדת בורר, וזה מפורש בגמרא (צ"ה.).

וכתב הרמב"ם בפרק כ"א סוף דין י"ז וזה לשונו: "וכן המחבץ - תולדת בורר הוא, לפיכך אף על פי שנותנים שומשמין ואגוזים לדבש - לא יחביצם בידו" עכ"ל. ובתוספתא מבואר שהחיוב משום גיבול, ורש"י פירש מחבץ, שעושה כמין כלי גמי ונותן הקפוי בתוכו, ומי החלב שהן נסיובי נוטפין עכ"ל. ודברי הרמב"ם הם בגבינות שקורין האלענדע"ר, ודברי רש"י הם בגבינות פשוטות שלנו, ובשניהם החיוב משום בורר, וכבר בארנו זה בסעיף ג'.

סימן שיט סעיף מ

אסור ליתן שמרים במשקה כדי להעמידו, אף על פי שראוי לשתותו בשבת, מפני שעל ידי כן יורדין גם שמרי המשקה עצמו לשולי הכלי, והוה ליה כמחבץ, והרי זה תולדת בורר (מג"א סקי"ד). ואינו ידוע לנו מה זה, גם הך דשומשמין ואגוזים לדבש גם כן לא ידענו מה זה.

סימן שיט סעיף מא

ראיתי מי שכתב בלשון זה: "כתב הרמב"ם בפרק כ"א: אסור לתלות המשמרת כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לשמר עכ"ל, משמע אפילו לתלות בה דבר אחר אסור לתלותה, ופשט הגמרא והפוסקים משמע דאין איסור בזה" (מג"א סוף סקי"ט).

ואיני יודע שום משמעות, ואדרבא דלהדיא אמרו בריש תולין שאסור מדרבנן לתלותה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, וממילא דהתלייה עצמה הוה עובדא דחול אף על פי שכונתו לדבר אחר.

סימן שיט סעיף מב

כתב רבינו הרמ"א בסוף סימן זה: "הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר את הרוק - חייב משום זורה" עכ"ל, והוא מירושלמי דכלל גדול שאומר שם: "רקק והפריחתו הרוח - חייב משום זורה" ע"ש.

אבל היא מילתא דתמיה, הרי לא ניחא ליה כלל בזרייה זו, ופסיק רישא דלא ניחא ליה פטור, כמ"ש בסימן רמ"ב. ועוד מה ענין זרייה לזה, בזרייה יש בירור אוכל מפסולת ובכאן כולו פסולת. ויותר נראה שטעות הדפוס הוא, וצריך לומר: 'משום זורק', כלומר כשהרוח הפריחו ד' אמות.