שבת קמא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
במה מגררו א"ר אבהו בגב סכין א"ל ההוא סבא סמי דידך מקמי הא דתני רבי חייא אאין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן בולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל אבל סך את רגלו שמן ומניח בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך כל גופו שמן ומתעגל ע"ג קטבליא ואינו חושש אמר רב חסדא לא שנו אלא לצחצחו אבל לעבדו אסור לעבדו פשיטא גותו לצחצחו מי איכא מאן דשרי אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב חסדא דלא שנו אלא שיעור לצחצחו אבל שיעור לעבדו אסור ת"ר הלא יצא קטן במנעל גדול אבל יוצא הוא בחלוק גדול וולא תצא אשה במנעל מרופט ולא תחלוץ בו זואם חלצה חליצתה כשרה ואין יוצאין במנעל חדש באיזה מנעל אמרו במנעל של אשה תני בר קפרא ל"ש אלא חשלא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום אבל יצאה בו מע"ש מותר תני חדא טשומטין מנעל מעל גבי אימוס ותניא אידך אין שומטין לא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן דתנן מנעל שעל גבי אימוס רבי אליעזר מטהר יוחכמים מטמאים הניחא לרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר שפיר אלא לאביי דאמר לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור מאי איכא למימר הכא במאי עסקינן ברפוי דתניא רבי יהודה אומר אם היה רפוי מותר טעמא דרפוי הא לא רפוי לא הניחא לאביי דאמר דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור שפיר אלא לרבא דאמר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר מאי איריא רפוי אפי' לא רפוי נמי ההיא דרבי יהודה משום דרבי אליעזר הוא דתניא ר' יהודה אומר משום רבי אליעזר אם היה רפוי מותר:
מתניתין כנוטל אדם את בנו והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה:
גמ' אמר רבא להוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב משום כיס וליחייב נמי משום תינוק רבא כרבי נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו וליבטל כיס לגבי תינוק מי לא תנן את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו מטה לגבי חי מבטלי ליה כיס לגבי תינוק לא מבטלי ליה תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור וליחייב משום תינוק רבא כר"ש ס"ל דאמר כל מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה תנן נוטל אדם את בנו והאבן בידו אמרי דבי רבי ינאי מבתינוק שיש לו גיעגועין על אביו אי הכי
רש"י
עריכה
במה מגררו - לחדש:
והוא בתוך המנעל - מפני שהמנעל נהנה ממנו ונמצא מעבדו:
מתעגל - מתגלגל:
קטבליא - עור שלוק שעושין ממנו משטחות לשלחן ולמטה:
אלא לצחצחו - לא שנו דמותר לסוך שמן לרגלו ונותנו בתוך המנעל אלא שמתכוין לצחצחו למנעל:
ולצחצחו מי שרי - במתכוין הא איכא למיגזר אטו לעבדו:
שיעור לצחצחו - שלא היה כ"כ שמן הנישוף לעור מגופו כדי לעבד לעור אלא לצחצחו ומיהו איהו אפי' לצחצח לא מתכוין:
לא יצא - אדם קטן במנעל שהוא גדול לו משום דנופל מרגלו ואתי לאתויי:
אבל יוצא בחלוק גדול - דלא נפיל מיניה ולמישלף ואתויי לא חיישינן דלא קאי ערום בשוק:
מרופט - קרוע מלמעלה דגנאי הוא לה וכי חייכי עלה שלפה ומייתי לה:
ולא תחלוץ בו - לכתחילה דלאו נעל מעליא הוא:
במנעל חדש - כדמפרש ואזיל שלא יצאה בו מבעוד יום ובאשה קיימינן דאשה מקפדת אם אינו מכוון למדת רגלה אבל יצאה בו כבר הכירה בו דמכוון הוא לה אז אינה מקפדת:
אימוס - פורמ"ה (פורמ"א: צורה, תבנית [מדובר כאן בתבנית ששמים בתוך הנעל, כדי לשמור או לתקן צורתה.]) :
ר' אליעזר מטהר - אלמא לאו כלי הוא ובשבת נמי אסור לטלטלו:
הניחא לרבא דאמר - בפ' כל הכלים דבר שמלאכתו לאיסור בין שהוא צריך להשתמש בגופו של כלי בין שאינו צריך אלא למקומו מותר לטלטלו מאחר שתורת כלי עליו שפיר איכא לאוקומי להא דתני שומטין כרבנן דכיון דכלי הוא ואימוס נמי כלי הוא ואף על גב דמלאכתו דאימוס לאיסור לתקן מנעלין מטלטלין להאי אימוס משום צורך מקומו דהיינו מנעל שהאימוס נתון לתוכו:
אלא לאביי - נהי נמי דמנעל שעל האימוס לרבנן כלי הוא אימוס מיהא מלאכתו לאיסור הוא וזה ששומט ממנו את המנעל אינו צריך לגופו של אימוס והיכי מטלטל ליה:
ברפוי - שהמנעל נשמט מאליו וא"צ לטלטל האימוס:
הא לאו רפוי לא - וע"כ טעמא משום דאימוס אסור לטלטל לצורך מקומו:
ה"ג ההיא רבי יהודה משום רבי אליעזר הוא - כי אמרה ליה ר' יהודה לההוא דמפליג בין רפוי לשאינו רפוי אליבא דרבי אליעזר אמר דאמר מנעל שעל האימוס לאו גמר כלי הוא כל זמן שמחוסר הוצאה ולענין שבת נמי אסור לטלטלו משום דלאו כלי הוא ואשמעינן דרפוי לאו מחוסר הוצאה הוא ומותר לטלטלו דאילו לרבנן אף על גב דאין רפוי מותר דטעמא דשאין רפוי אסור לרבי יהודה לאו משום אימוס הוא אלא משום מנעל גופיה:
מתני' נוטל והאבן בידו - בחצר ולא . אמרי' דמטלטל לאבן:
עם הטהורה - אגב הטהורה ואגב חולין אבל טמאה באפי נפשה לאו בת טלטול הוא:
אף מעלין את המדומע - סאה תרומה שנפלה לק' של חולין דקי"ל דעולה מותר להעלותו לסאה תרומה מהן בשבת ויהיו החולין מותרין ולא אמרינן מתקן הוא ובגמרא מפרש טעמא:
גמ' חייב משום כיס - ולא משום תינוק כדמפרש ואזיל משום כיס מיהו חייב ולא אמרינן איהו לא מפיק ליה אלא תינוק קא מפיק ליה ולקמיה פריך לה ממתניתין:
פטור - לגמרי כדמפרש ואזיל:
מטה לגבי חי מבטל לה - להיות טפילה לו שהרי צריך לה:
מלאכה שאינה צריכה לגופה - ומוציא מת לקוברו מלאכה שא"צ לגופה היא כדאמר בהמצניע וכיס שהיה תלוי בצוארו לשחק בו אגב מרריה מבטל ליה לגבי תינוק שמת ולא חשיב ליה ההיא שעתא:
והאבן בידו - מדשרי ליה בטלטול בחצר ש"מ לאו כמאן דנקיט לה איהו לאבן דמי ולגבי כיס היכי מחייבת ליה:
בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו - שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה ואע"ג דלאו סכנת נפש גמורה אלא סכנת חולי:
תוספות
עריכה
במנעל מרופט כו' ואם חלצה חליצתה כשרה. וא"ת אמאי גזרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קב.) מנעל אטו מנעל מרופט כיון דדיעבד חליצתה כשרה ואומר ר"י דגזרינן אטו מרופט יותר מדאי שאינו חופה רוב רגלו דאם חלצה בו אין חליצתה כשרה. מ"ר:
ההיא דרבי יהודה משום דרבי אליעזר היא. מכאן ראיה דרבי יהודה שרי דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו כמו שפירשתי בסוף פרק במה מדליקין (דף לו:) ד"ה הא ר"י:
מתני' נוטל. רבא כרבי נתן ס"ל. פירש' בפ' המצניע (לעיל ד' צד.):
תינוק מת וכיס תלוי בצוארו פטור. דאגב מרריה מבטיל ליה לכיס א"נ תינוק חי הוא צריך לכיס לטייל בו התינוק אבל תינוק מת מה צריך לכיס והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור שלא הוציא כדרך המוציאין:
אי הכי מאי איריא אבן אפי' דינר נמי. אי אמרת בשלמא דתרוייהו מבטל להו בין אבן ובין דינר ואין כאן טלטול מוקצה כלל היינו דנקט אבן משום דאי נפיל לא אתי אבוה לאתויי אבל דינר אי נפיל אתי אבוה לאתויי לא אלא אי אמרינן דתרוייהו לא בטלי ואפ"ה שרינן איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן משום גיעגועין בדינר נמי לישתרי דלא שייך למימר דילמא אתי אבוה לאתויי דמאי נפקא לן מינה דהשתא נמי דאיכא איסור מוקצה שרינן ליה משום גיעגועין ומשני דאע"פ שיש איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן ושרינן ליה משום גיעגועין מיהו יש לנו להחמיר במוקצה יותר כשמטלטלו בידים משמטלטלו אגב תינוק אף על גב דבההיא שעתא נמי איכא מוקצה הלכך גזרינן דילמא נפיל בדינר ואתי אבוה לאתויי. כך פירש רבינו שמואל:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק כ (עריכה)
נו א מיי' פכ"ב מהל' שבת הלכה י"ח, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ב סעיף ח':
נז ב ג ד (מיי' פכ"ב מהל' שבת הלכה י"ח), ומיי' פכ"ג מהל' שבת הלכה י', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ז סעיף ד':
נח ה מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה ט"ו, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"א סעיף ז':
נט ו מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף י"ג:
ס ז מיי' פ"ד מהל' יבום הלכה י"ט, סמג עשין כב, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ט סעיף כ"א וסעיף כב:
סא ח מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה ט"ו, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף י"ג:
סב ט מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה י"ב, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף י"ד:
סג י מיי' פכ"ד מהל' כלים הלכה ה':
מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק כא (עריכה)
א כ מיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה ט"ז, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ט סעיף א':
ב ל מיי' פי"ח מהל' שבת הלכה י"ז:
ג מ מיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה ט"ז, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ט סעיף א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק כ (עריכה)
וכל אלו שאמר רבא אסור אחד בשבת ואחד ביו"ט לא שנא וגירור מנעל הלכה כדתני ר' חייא אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן.
ולא יסוך רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל. אבל סך את רגלו בשמן ומניחה בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך כל גופו שמן ומתעגל ע"ג קטבליא. פי' ספרה.
ואינו חושש ואמר רב חסדא לא שנו אלא אם נתן שמן מעט שיעור לצחצחו אבל שיעור לעבדו אסור. [אבל] לצחצחו אסור וכ"ש לעבדו. וכן הלכה:
ת"ר לא יצא קטן במנעל גדול אבל יוצא הוא בחלוק גדול. פי' של אדם גדול ולא תצא אשה במנעל מרופט רפוי שמשתרבב מן הרגל כמו שאמור אם יטעום עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה מיכן [ואמר לקמן] (קלב) ששפתותיהן של זקנים מתרפטות ואין יכול לקפוץ שפתותיו לטעום החך המאכל וכן עוד לא תצא אשה במנעל חדש בשבת אא"כ יצאה בו שעה אחת מבע"י:
תני חדא שומטין מנעל מע"ג האימום בשבת. אימום זה דפוס של מנעל ואליבא דרבנן שאומרין מנעל שע"ג אימום כלי הוא ומקבל טומאה. ותניא אידך אין שומטין הא לרבי אליעזר דאמר מנעל ע"ג אימום אינו כלי ואינו מקבל טומאה דתנן בסדר טהרות בבא בתרא פ' סנדל עמקי וכיס של שנצות מנעל על האמום ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. פי' ר' אליעזר מטהר סבר מנעל על האמום אינו כלי לפיכך אינו מטמא ובשבת אסור לשומטו וחכמים שמטמאין סברי מנעל על האמום כבר נגמרה מלאכתו וכלי הוא לקבל טומאה. וכיון שהוא כלי מותר לשומטו בשבת והלכה כחכמים ואקשינן עלה הניחא לרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור כגון האימום וכיוצא בו מכלי אומנות מלאכה בין לצורך מקומו מותר לטלטלו שפיר לטעמייהו דרבנן דסברי שומטין מנעל מעל אמום בשבת אלא (לאבין) [לרבא] דאמר לצורך גופו בלבד שרי אמום מאי לצורך גופו איכא דשומטין ומפרקינן הכא במאי עסקינן ברפוי כלומר מנעל זה רפוי הוא על האמום ואינו צריך להגביהו אלא מושך המנעל מעליו ונשאר האמום במקומו דתניא ר' יהודה אומר אם היה רפוי מותר וחזרנו להקשות על זה הפירוק לרבא ופשוטה היא ופריק רבא הא ר' יהודה משום ר' אליעזר היא כלומר אפילו ר' אליעזר שאמר אין שומטין סבר הני מילי כשהוא מהודק דצריך לטלטוליה ולאשמוטיה אבל אם היה רפוי שמושך המנעל והאמום נשאר במקומו מותר לשומטו אבל חכמים סבירא להו אע"פ שאינו רפוי אלא מהודק אם אינו לצורך גופו מותר לטלטלו לצורך מקומו:
הדרן עלך רבי אליעזר אומר תולין.
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק כא (עריכה)
נוטל אדם את בנו והאבן בידו כו'.
אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב משום כיס תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור.
גמרא. ולחייב משום תינוק רבא כר' נתן סבירא ליה. איכא דקשיא ליה והא מודו ליה רבנן לר' נתן באדם ול"ק דתינוק משרבט נפשיה כבהמה ואי קשיא הא דאמרינן בפרק מפנין האשה מדדה את בנה ברה"ר ולא גזרינן דילמא אתי לטלטולי משום דאדם נושא את עצמו ול"פ רבנן התם וכמו שפירש רש"י ז"ל, א"ל התם בנוטל א' ומניח א' כיון שיש לו דעת בהילוך והולך ברגליו לא משרביט אבל הכא בתינוק גורר שאינו יכול לילך בלא סמיכה דמשרביט נפשיה וה"ל כבהמה פלוגתא דר' נתן ורבנן, ומיהו אפילו לר"נ בגורר אסור לדדות תחלה וכן בבהמה דלא פליג ר"נ התם כלל ולפי סברתינו בפרק המילה שקטן שבקטנים ככפות דמי אפילו ר"נ מודה נמצאו ג' דינים בקטנים, ומיהו ק"ל ל"ל לאוקמי לרבא כר"נ לוקמה בתינוק גדול שהולך בעצמו ויש לו דעת בהילוך כאדם גדול ואפילו רבנן מודו, אפשר לומר דילמא אין נותנין כיס אלא בצוארי תינוק קטם אבל לא משיגדיל:
א"ה מאי איריא אבן אפילו דינר נמי. פי' אא"ב בתינוק שאין לו געגועין ואין בו משום חולי היינו דשרי ליה אבן משום דכמאן דמבטל ליה גבי תינוק דמי וכיס נמי כמאן דמבטל ליה לגבי תינוק הזה הואיל ואורחיה בהכי אבל דינא לאו אורח ארעא ליתן דינר בלא כיס ביד תינוק אלא משום אביו שהוא נוטלו מסרוהו לו וכמאן דאב נקיט דינר בידיה דמי ומ"ה אסור אלא אי אמרת כל דלאו צורך תשמישו הוא לא מבטיל ליה והכא משום געגועין התירו אבן אפילו דינר נמי, ומפרקינן אבן אי נפלה לא אתי לאתויי דינר אי נפיל אתי לאתויי וכיון שטלטלה אף ביד תינוק כטלטול דמי ואתי לאחלופי בטלטול בידים אי נפיל ליה לא רצו להתיר אותו טלטול קטן שהוא אסור בעצמו משום געגועין כדי שלא יבא אף לידי טלטול גדול, ומיהו כל היכי דלא מטלטלינן לתינוק שרי דלא גזרינן משום דלמא נפיל ואתי לאתויי דכל היכי דלא עביד איהו מעשה ולא שייך בטלטול זה מאי גזרינן שלא יראה אדם תינוק מטלטל דינר ולא יעמוד אצלו בקרוב ד' אמות והאוחזו בידו נמי לאו מידי עביד ליה כן נראה לי, אבל רש"י ז"ל כ' דלה"ט דחיישינן דילמא אתי לאתויי טעמא לאו משום טלטול הוא דאפילו לאחזו בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר ליה רבא דלמא נפיל ואתי לאתויי ולא מחוור:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק כ (עריכה)
הא דתניא: לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה: דוקא בשאינו מרופט ברובו, דאילו כן חליצתה פסולה. ותדע לך מדאמרינן ריש פרק מצות חליצה (יבמות קב, א) דאין חולצין במנעל מאי טעמא גזירה משום מנעל המרופט, ואם איתא דבכל מנעל מרופט חליצתה כשרה בדיעבד, היכי גזרינן ביה, אלא כדאמרן.
מתני': נוטל אדם את בנו והאבן בידו: בגמרא מוקי לה בתינוק שיש לו געגועין על אביו, וכלכלה דלא שייך (בם) [בה] האי טעמא, היינו משום שהוא צריך לפירות שבתוכה.
גמרא: רבא כרבי נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו: איכא למידק דהא רבא גופיה דאמר לעיל פרק המצניע (צד, א) דבאדם אפילו רבנן מודו ליה לרבי נתן, ולא נחלקו אלא בבהמה חיה ועוף. ויש לומר דהכא בתינוק קטן דכיון דמשרביט נפשיה דינו כבהמה. ואכתי איכא למידק מדאמרינן בפרק מפנין (קכח, ב) האשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ולא גזרינן דלמא אתי לטלטוליה משום דאדם נושא את עצמו, ולא פליגי רבנן עליה וכדפירש רש"י התם, דאלמא אפילו בקטן מודו רבנן. ויש לומר דהתם בתינוק הנוטל רגלו אחת ומניח אחרת דכיון דמכיר בהלוך לא משרביט נפשיה, אבל בגורר שאינו מגביה רגלו כלל משרביט נפשיה כבהמה ופלוגתא היא דר' נתן ורבנן, ומיהו בגורר אפילו ר' נתן מודה דלכתחלה אסור דומיא דבהמה, דלא פליג אלא בחיוב חטאת, ומיהו בקטן גמור שאינו מכיר בהלוך כלל וכלל כגון קטן בן שמונה או בן חודש וכיוצא בזה, אפשר דאפילו רבי נתן מודה דחייבין עליו חטאת, משום דאין לך כפות גדול מזה ומודה רבי נתן בכפות כדאמרינן לעיל בפרק המצניע (לעיל צד, א), וכן כתבתי למעלה בריש פרק ר' אליעזר דמילה (לעיל קל, א).
הא דאמרינן: כיס לגבי תינוק לא מבטל ליה: לאו משום חשיבותיה דכיס קאמר, דאם איתא מאי קא פריך מנוטל אדם את בנו והאבן בידו, דאבן לא חשיבא ומבטל לגבי תינוק, ודבי רב ינאי למאי איצטריכו לדחוקה ולאוקומיה בתינוק שיש לו געגועין על אביו ודינר (לאו) משום דאי נפיל אתי לאתויי, לימא משום דדינר חשוב ולא מבטל ליה ואבן לא חשיבא ומבטל לה, אלא טעמא דמלתא משום דקסבר דכל דאינו צורך תשמישו אינו בטל לגמרי לגביה.
אי הכי מאי איריא אבן אפילו דינר נמי: פירשו בתוס': הכי קאמר אי אמרת בשלמא דבין כיס בין אבן בין דינר בטל לגבי תינוק וליכא חיוב חטאת, היינו דנוטל את בנו והאבן בידו ואפילו בשאין לו געגועין עליו, וטעמא דדינר משום דחיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי, דהאי טעמא השתא נמי ידעינן לה, ומכל מקום חיוב חטאת ליכא. אלא אי אמרת דלא מבטל ליה לגבי תינוק וחיוב חטאת נמי איכא כאילו האב נוטל בידו, וטעמא דאבן משום דיש לו געגועין עליו, אי הכי אפילו דינר נמי, וקא סלקא דעתך דמקשה השתא דכיון דמשום געגועין שרית ליה אפילו מידי דאית ביה בר"ה חיוב חטאת לא חיישינן לדילמא נפיל ואתי לאתויי. ומשני דינר היינו טעמא משום גזירה דלמא נפיל, דכיון דאפשר דאתיא לידי טלטול בידים אפילו במקום געגועין לא שרו ליה. ולהאי פירושא אפילו להוליכו בידו בשיש בידו דינר אסור מהאי גזירה. וכן פירש רש"י.
והרמב"ן ז"ל הקשה אם כן נאסור לעמוד בד' אמותיו. ואין קושיתו מחוורת בעיני דשמירתו ושמירת דינר על אביו. והוא ז"ל פירש אי אמרת בשלמא בתינוק שאין לו געגועין, היינו דשרי ליה אבן משום דמבטל לה לגבי תינוק, וכיס נמי מבטל ליה, וטעמא דדינר משום דכיון דאין דרכן של בני אדם למסור דינר לתינוק בלא כיס, אינו אלא כמוסרו לאביו שהוא נוטלו, והוי ליה כמאן דנקט ליה אב בידיה, אלא אי אמרת דכל שאינו לצורך תשמישו לא מבטל ליה והכא משום געגועין הוא דשרי, אפילו דינר נמי. ומפרקינן אבן אי נפלה לא אתי לאתויי, דינר אי נפל אתי לאתויי, דכיון שאף טלטולו ביד התינוק כטלטול דידיה דמי, אתי לאחלופי בטלטול בידים אי נפיל ליה, ולא רצו להתיר אותו טלטול קטן שהוא אינו מטלטל בעצמו משום געגועין, כדי שלא יבא לידי טלטול גדול. ומיהו כל היכא דלא מטלטל ליה לתינוק שרי, דלא גזרינן משום דלמא נפיל ואתי לאתויי, דכל היכא דלא עביד איהו מעשה ולא שייך בטלטול זה לא גזרינן, דמי גזרינן שמא יראה אדם תינוק ומטלטל דינר ולא יעמוד לו בקרוב ד' אמות, והאוחזו נמי לאו מידי עביד ביה.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
נוטל אדם את בנו והאבן בידו. פי' טעם משנתינו הוא שמותר לטלטל המוקצה עם המוכן שהרי המוקצה בעצמו נתיר לפנינו לטלטלו ע"י ככר או תינוק כ"ש לטלטל המוקצה עם המוכן. א"נ י"ל דטעמא דמתני' היא משום דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול וכל כמה דלא מטלטל המוקצה בעינו אלא מטלטל המוכן והמוקצה עליו הו"ל טלטול מן הצד ומש"ה שרי תנא בכל הני לטלטל האבן עם התינוק ועם הכלכלה ועם חבית של יין ותרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין ולשני הטעמים הללו דוקא אם יש לו צורך באותו המוקצה אב בלי צורך אע"ג דטלטול מן הצד לא הוי טלטול או מפני שמטלטלו עם המוכן למה רוצה לטלט' המוקצ' א"ו לא התיר התנא אלא לצורך:
רבא כר' נתן ס"ל פי' אע"ג דרבא גופי' אמר לעיל בפרק המצניע דמודו רבנן לר' נתן באדם מ"מ לא מצינו בפירוש שאמר סברא זו כ"א ר"נ ומש"ה כר"נ ס"ל ולא למעוטי רבנן:
רבא כר"ש ס"ל כו' כתב ריב"ם זצק"ל וגבי כיס שבצואר המת נמי פטור דהוי הוצאה שא"צ לגופה דלהוצאת הכיס א"צ אבל כשתלוי בחי צריך להוציאה לטייל בו הקטן שלא יבכה וצריכה לגופה ואינו נ"ל כלל שהרי הוכחתי לעיל בריש פ' שמנה שרצים דכל מידי דחשיב לעלמא אע"פ שהיא א"צ לו מלאכה הצריכה לגופה היא וכיס נמי חשוב לעלמא והיאך יפטור בזה ר"ש א"ו טעמא דמילתא כדפריש המורה דכיס שהי' תלוי בצוואר לשחק בו אגב מררי מבטל לי' לגבי' ולא חשוב ליה האי שעתא. וזה פתרון נאה דאע"ג דהאי חשוב אגב מררי' מבטל לי' ההיא שעתא והו"ל כאחד מתכריכיו ומו שהמטה חשובה לכ"ע ומפני שהיא תשמיש למה היא בטלה אצל המת ופטור עלי' הה"נ כל תכריכי המת בטלין אצל המת והכיס עמהן:
תנן נוטל אדם את בנו והאבן בידו פי' אע"ג דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול אל הי' מתירו התנא בלי שום צורך והכא מה צורך יש לו באותה האבן ישליך האבן ליטול את בנו. א"ו מדשרי ליה ש"מ דטעמא הוי משום דלא נקייט לה איהו ביד' דמאי דנקיט תינוק דבכתיפו לאו כמאן דנקיט לי' איהו דמי ומתרץ לעולם כמאן דנקיט לי' איהו דמי והכא בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו עסקי' שהוא צריך לאותה האבן לגעגעו בה. אבל אע"ג דכמאן (דנקיט) לה איהו דמיא טלטול מן הצד הוא. דלא נקיט האבן לבדה אלא נקיט התינוק והאבן עליו דומיא דכלכלה ואבן בתוכה. אבל גבי הוצאה לרה"ר ליכא למיפטרי' דלא הותר מן הצד אלא בטלטול דרבנן. ולא בהוצאה דאורייתא שאם הוציא אוכלין כגרוגרת ע"ג עשבים אע"פ שאין שיעור בעשבים חייב על האוכלין ואע"פ שלא הי' על ידו ממש. והמורה פירש בתינקו שיש לו גיעגועין על אביו אם לא יטלנו הרי הוא נחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים אגב סכנה. ואע"ג דלא סכנת נפשות היא אלא סכנת חולין וא"צ לכל זה. שאע"פ שאין בו שום סכנה הוא מותר כיון שהוא צריך לאבן זו לגעגעו כדדאמרי' לקמן גבי כלכלה ולגבי חבית דלכל מידי דאית לי' צרך התירו טלטול מן הצד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה