עירובין מה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו היו שלשה והאמצעי מובלע ביניהן הוא מותר עמהן והן מותרין עמו ושנים החיצונים אסורין זה עם זה אמר רבי שמעון למה הדבר דומה לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים עירבו שתים עם האמצעית היא מותרת עמהן והם מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו:
גמ' בעי רבא מאי קסבר ר' יוחנן בן נורי מסבר קא סבר חפצי הפקר קונין שביתה ובדין הוא דליפלוג בכלים והא דקמיפלגי באדם להודיעך כוחן דרבנן דאע"ג דאיכא למימר הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה קמ"ל דלא או דילמא קסבר ר' יוחנן בן נורי בעלמא חפצי הפקר אין קונין שביתה והכא היינו טעמא הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה אמר רב יוסף ת"ש גשמים שירדו מעי"ט יש להן אלפים אמה לכל רוח בי"ט הרי הן כרגלי כל אדם אי אמרת בשלמא קסבר רבי יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונין שביתה הא מני ר' יוחנן היא אלא אי אמרת חפצי הפקר אין קונין שביתה הא מני לא רבי יוחנן ולא רבנן יתיב אביי וקאמר לה להא שמעתא א"ל רב ספרא לאביי ודילמא בגשמים הסמוכין לעיר עסקינן ואנשי אותה העיר דעתם עילייהו אמר ליה לא ס"ד דתנן אבור של יחיד כרגלי יחיד ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר בושל עולי בבל כרגלי הממלא ותניא בור של שבטים יש להן אלפים אמה לכל רוח קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ הא רבי יוחנן בן נורי הא רבנן כי אתא לקמיה דרב יוסף א"ל הכי קאמר רב ספרא והכי אהדרי ליה אמר ליה ואמאי לא תימא ליה מגופה אי סלקא דעתך גשמים הסמוכין לעיר עסקינן האי יש להן אלפים אמה לכל רוח הא כרגלי אנשי אותה העיר מיבעיא ליה:
אמר מר ביום טוב הרי הן כרגלי כל אדם ואמאי ליקני שביתה באוקיינוס לימא דלא כרבי אליעזר דאי כר' אליעזר הא אמר כל העולם כולו ממי אוקיינוס הוא שותה אמר ר' יצחק הכא בעבים שנתקשרו מערב יום טוב עסקינן ודילמא הנך אזלי והנך אחריני נינהו דאית להו סימנא בגוייהו ואיבעית אימא הוי ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל וליקני שביתה בעבים תיפשוט מינה דאין תחומין למעלה מי' דאי יש תחומין ליקני שביתה בעבים לעולם אימא לך יש תחומין ומיא בעיבא מיבלע בליעי
רש"י
עריכה
ובלבד - שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונות שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפצו דחפציו כרגליו דתנן (ביצה דף לז.) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים דכל ד' אמות דכל חד שוינהו רבנן לגביה כרשות היחיד ואסור להכניס ולהוציא מחוצה להן לתוכן ולא דמי להיה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר דתניא לעיל (דף מב:) דמותר לטלטל בכל העיר ע"י זריקה ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו דאף ע"ג דאסור להלך מותר להוציא דהתם כולה חדא רשותא הוא ואי נמי כלתה מדתו חוץ לעיר מותר לטלטל מחוץ לתחומו לתוך תחומו שתי אמות בזה ושתי אמות בזה דכולה רשות הרבים הוא דאלפים דידיה לא שוינהו רשות היחיד לגביה דהא אסור לטלטולי בהו אבל ד' אמות דיוצא חוץ לתחום ודנותן את עירובו ודקונה שביתה ברגליו שוינהו רבנן לגביה כרשות היחיד ואסור להו מדרבנן לטלטל מתוכן לחוץ להן:
והאמצעי מובלע ביניהם - ב' אמותיו בתוך של זה ושתי אמותיו בתוך של זה:
מותר עם כל אחד - פונה לכאן ומשתמש עם זה ופונה לכאן ומשתמש עם זה:
לשלש חצירות - זו אצל זו:
פתוחות לרה"ר - דכל אחת רשות לעצמה ואין להן דריסת הרגל זו על זו דאי הוו להו זו לפנים מזו אסרה פנימית אחיצונה דאפילו בפני עצמה אסורה כל אחת להשתמש:
גמ' חפצי הפקר - כלים שאין להם בעלים וחשיכה להן במקום אחד אע"ג שלא נתכוין להן אדם להקנותן שביתה:
קונין שביתה - במקומן ואין אדם יכול לטלטלן משם יותר מאלפים לכל רוח ואפילו עירב לצד אחר:
דליפלגו בכלים - של הפקר והאי אדם ישן שלא נתכוין לשביתה ככלים של הפקר דמי:
ביום טוב - אם ירדו בי"ט:
הרי הן כרגלי כל אדם - שלא היתה להן שביתה בין השמשות ולכל צד שעירב האדם יכול ליטלן:
הא מני - דקתני מערב י"ט יש להן אלפים ואינן כרגלי כל אדם אלמא חפצי הפקר קונין שביתה:
לא ס"ד - לאוקמי טעמא משום דעת אנשי העיר אלא טעמא משום דחפצי הפקר קונין שביתה:
דתנן - נמי בדוכתא אחריתי ומתני' קשיין אהדדי ועל כרחך חדא מינייהו תוקמא כרבי יוחנן בן נורי ותיפשוט דחפצי הפקר קונין שביתה:
כרגלי אותו יחיד - בעל הבור ואם לקח מהם אדם אחר אין יכול להוליכן אלא למקום שזה יכול להוליכן ואם עירב הוא למזרח אין יכול זה להוליכן חוץ לעיר בצד מערב אפילו פסיעה אחת:
כרגלי אותה העיר - אלפים לכל רוח ואם עירב זה למערב או למזרח אין יכול זה להוציאן חוץ לאלפים:
ושל עולי בבל - שבדרך שעולים מבבל לא"י והוא של הפקר:
כרגלי הממלא - דכל מילי דהפקירא מאן דמגבה ליה קני ואפילו נתן לאחרים לאחר שמילאן לצורכו הרי הן כרגליו אלמא מידי דהפקירא אין קונין שביתה:
ותניא אידך בור של שבטים - דהיינו של עולי בבל יש להם אלפים לכל רוח אלמא קנו שביתה דאינן כרגלי כל אדם:
כי אתא - אביי לקמיה דרב יוסף:
יש להן - משמע דאינהו גופייהו קנו להו שביתה ולאו משום דעת אנשי העיר דאי משום דעת אנשי העיר הא לישנא בעי למימר הרי הן כרגלי אותה העיר דהיינו נמי אלפים לכל רוח:
ליקנו שביתה באוקיינוס - ששבתו שם אמש והיום שאבו העבים והרי יצאו חוץ לתחום ואין להם אלא ארבע אמות:
דילמא הנך - שראה אמש קשורות אזדו לעלמא:
והני אחריני נינהו - ונתקשרו היום וקנו אמש שביתה באוקיינוס וליתסרו:
וליפשוט - מדקתני במים שקנו שביתה אמש בעבים וירדו היום דמותר להוליכן כרגלי כל אדם אלמא אין איסור תחומין למעלה מעשרה:
מיבלע בליעי - וכמאן דליתנהו דמו ולא קנו להו שביתה אמש:
תוספות
עריכה
להודיעך כחן דרבנן. ואם תאמר וליפלגו בכלים להודיעך כחו דר' יוחנן בן נורי אע"ג דליכא למימר בהן הואיל וניעור קני שביתה וכח דהתירא עדיף וי"ל הא דקנו להו שביתה לאו קולא היא אלא חומרא היא דאדרבה לרבנן דלא קנו הוי קולא דהוי כרגלי המוצאן ויכול להוליכן למקום עירובו והכי מוכח בשמעתא דאין דין אדם וכלים שוין למ"ד אין קונין שביתה ולקמן נמי קרי ליה חומרא דקאמר צריכא אי אשמעינן הלכה כרבי יוחנן בן נורי ה"א בין לקולא בין לחומרא פי' קולא גבי אדם וחומרא גבי כלים:
ביום טוב הרי הן כרגלי כל אדם. פי' כאותו שיזכה בהן ראשון ואם נתנן לאחר הרי הן כרגלי הראשון אבל אין לפרש דלעולם הרי הן כרגלי כל אדם שהן בידו דהא בור עולי בבל אמרינן בסמוך דהוי כרגלי הממלא אלמא כל היכא דלא קנו שביתה הרי הן כרגלי הזוכה ראשון ולקמן [דף מו.] דתניא גבי נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם ובתוספתא דמסכת ביצה [פ"ד] קתני בהדיא הרי הן כרגלי הממלא משמע דהכל אחד:
ליקנו שביתה באוקיינוס. ואפילו אם אין תחומין למעלה מי' והעבין שותין מאותו שלמעלה שגבוהין מי' כיון שכל המים מחוברין יחד חשובין כאילו מונחין בארץ ולא דמו לספינה ששטה על המים וכיון דקנו שביתה באוקיינוס אע"פ שבאו למעלה מי' אין להם אלא ד' אמות דהרי הן חוץ לתחום ובעובדא דר"ג דפריך [לעיל מג.] ואי אין תחומין למעלה מי' כי לא היו בתוך התחום מאי הוי היינו משום שגם בין השמשות בשעת קניית שביתה היו למעלה מי' ולא קנו שביתה בשום מקום ולכך כשבאו בתוך י' היה להם שביתה והיה להם אלפים אמה לכל רוח:
לימא דלא כרבי אליעזר. וא"ת ולרבי יהושע נמי דאמר מן הכיפה הוא שותה ליקנו שביתה התם אי יש תחומין למעלה מי' ויש לומר אפילו יש תחומין לא שייך קנין שביתה ברקיע:
איבעית אימא הוי ספק דדבריהם. אף ע"ג דהוי דבר שיש לו מתירין ואמר רב אשי בריש ביצה (דף ד'.) דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אפילו בספק דבריהם בעירוב הקילו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ד (עריכה)
לב א מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה י"ד, סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף י"ד:
לג ב מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף ט"ז:
ראשונים נוספים
בעי רבה טעמא דר' יוחנן בן נורי משום דקסבר חפצי הפקר קונין שביתה ובדין הוא דנפלגו בעלמא בחפצי הפקר והאי דמיפלגי הכא כו' או דלמא בעלמא סבר דחפצי הפקר אין קונין שביתה והכא היינו טעמא הואיל וניעור קנה שביתה ישן נמי קנה שביתה.
ת"ש גשמים שירדו בעיו"ט יש להם אלפים אמה לכל רוח ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם אי אמרת דסבר ר' יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה הנה גשמים שירדו (בערב שבת) [מערב יו"ט] שקנו שביתה כר' יוחנן בן נורי אלא אי אמרת ר' יוחנן בן נורי נמי סבר חפצי הפקר אין קונין שביתה הא מתניתין מאן קתני לה ודחי רב ספרא ואמר ודלמא בגשמים שירדו סמוך לעיר וקנו אותם אנשי העיר כו' ודחאה רב יוסף ואמר אי הכי כרגלי אנשי אותה העיר הוה ליה למימר. ואסיקנא מהא דתנן בור של עולי בבל כרגלי הממלא.
ותניא אידך בור של שבטים אלפים אמה לכל רוח קשיא אהדדי ופריקנא ברייתא לר' יוחנן בן נורי דסבר חפצי הפקר קונין שביתה לפיכך יש להן אלפים אמה לכל רוח. מתניתין דקתני כרגלי הממלא לרבנן:
ביו"ט כרגלי כל אדם אקשינן אמאי לריב"נ ליקנו שביתה באוקייאנוס דהא א"ר אלעזר כל העולם כולו ממי אוקייאנוס הוא שותה.
ופריק רב יצחק בעבים שנתקשרו מעיו"ט. כלומר כבר נעקרו המים מאוקייאנוס ונבלעו בעבים וכו'. ואסיקנא כל מידי דנייד לא קני שביתה ומיא דאוקייאנוס מינד נייד. לפיכך לא קני להו שביתה דתניא נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם:
והא דנקט אדם להודיעך כחן דרבנן: וא"ת לפלוגי בכלים להודיעך כחו דר' יוחנן בן נורי דמיקל, הא אמרינן לקמן (מו, א) דהא דר' יוחנן בן נורי חומרא היא לענין כלים, דאי קני שביתה כר' יוחנן בן נורי אין להם אלא אלפים אמה, ואילו לרבנן הרי הן כרגלי המוצאן.
ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם: וא"ת אע"ג דלא קנו שביתה מעיו"ט מפני שלא הגיעו עדיין למקום הראוי לקנות שם שביתה, מ"מ כשירדו לקרקע ביו"ט יקנו שם שביתה, דהא לעיל תנינן אין תחומין למעלה מעשרה מי שבא בספינה והגיע לנמל לאחר שחשיכה מותר לירד ויש לו אלפים אמה ממקום שהגיע שם למטה מעשרה, וכדאמרינן לעיל (מג, ב) אמרו לו מה אנו לירד וכו' ואי אמרת אין תחומין למעלה מעשרה כי לא היו בתוך התחום קודם שחשיכה מאי הוי. וי"ל דשאני אדם שהוא לדעת עצמו ודעתו עכשיו לקנות שביתה במקום שיגיע שם לפיכך [קונה] אפילו לאחר בין השמשות, מה שאין כן במים דכיון שאינן לדעתן ואינן במקום הראוי לקנות שביתה בין השמשות שוב אינן קונין שביתה. וא"ת מאי שנא מישן לרבנן דאמרי במתני' (לעיל ע"א) דכיון שלא קנה שביתה בין השמשות לא יזוז ממקומו, ועד כאן לא פליג עלייהו ר' יוחנן בן נורי אלא משום דס"ל דנכסי הפקר קונין שביתה ובין השמשות קנה לו שביתה, הא לאו הכי [אי] לא קנה שביתה בין השמשות שוב לא קנה שביתה לאחר שיעור משחשיכה, ובין לר' יוחנן בן נורי בין לרבנן כיון שלא קנה שביתה לא יזוז ממקומו, והכי נמי בגשמים שירדו ביו"ט לא יזיזם ממקומם. וי"ל דשאני התם דכיון שהוא במקום הראוי לקנות שביתה והוא אינו ראוי לקנות שביתה שוב אינו קונה, וכיון שאינו קונה אף הוא אינו נגרר אחר אחרים שהוא לדעתו הוא עומד, אבל במים כיון שאינן בין השמשות במקום הראוי לקנות שם שביתה ולא קנה בין השמשות הרי (הכא) [הם] נגררים ביו"ט אחר אחרים והרי הן כרגלי כל אדם.
ושל אותה העיר הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר: פירש רש"י ז"ל: ויש להם אלפים אמה לכל רוח, ואם עירב זה לצפון או לדרום אינו יכול להוציאן חוץ לאלפים אמה. ולקמן נמי בהא דאקשינן יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה, פירוש: אלמא לא קנו שביתה מחמת דעת אנשי אותה העיר, דאי משום דעת אנשי אותה העיר האי לישנא בעי מימר הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר דהיינו נמי אלפים אמה לכל רוח. ונראה לי כי לא היה צריך רבנו ז"ל לדחוק עצמו בזה, ואפילו לפי סברתו שהוא סובר שאין אחד מאנשי העיר שעירב יכול למלאות ולהוציא עמו למקום שעירב, דהכי קאמר: יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע ממקום מציאתן ולא מתחום העיר, ואי משום דעת אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה ואלפים מתחום העיר משחינן להן.
אלא שעיקר דינו אינו נראה מחוור, דכיון דקיי"ל בדרבנן יש ברירה הרי הן כרגלי הממלא של אותה העיר. והכין מוכח בהדיא בשלהי פרק בתרא דביצה (לט, א) בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דמילא ונתן לחבירו, דר"נ אמר הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, ורב ששת אמר הרי הן כרגלי הממלא, וקא מוקי פלוגתייהו מעיקרא בבור אי דהפקר הוא אי דשותפי, דרב נחמן סבר בירא דשותפי הוא ומשום הכי הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו דקסבר בדרבנן יש ברירה, ומר מדידיה קא ממלא ומר מדיליה קא ממלא וכדאיתא התם. אלא הכא הכי פירושה: הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר, ואם זה עירב למזרח ממלא ומוליך עמו למזרח, והיינו דאקשינן יש להן אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעיא ליה, דכל אחד מהם יכול להוליכן למקום שביתתו. ואם אחר שאינו מן העיר מילא מהם ולא עירב אחד מאנשי אותה העיר, מוליכן אלפים אמה לכל רוח. ואם עירב אחד מן העיר למזרח ואחד למערב הרי זה הנכרי שמילא מהם לא יזיזם ממקומם, אלא אם כן עירבו כולם לרוח אחת או שלא עירב אחד מהן כלל, או שמילא אחד מאנשי העיר ונתן לו. וכן דעת הראב"ד ז"ל.
ושל עולי בבל הרי הן כרגלי הממלא: פירוש: כרגלי הממלא לצורך עצמו, ואפילו נתנן לאחר מכן הרי הן כרגלי הראשון שמילא לעצמו, דכיון שהן לא קנו שביתה ואינן לדעת עצמן וכמו שכתבתי למעלה (ד"ה ביו"ט), הרי זה שמילא מהן ראשונה כבעלים, דיש ברירה והוברר הדבר דלדידיה עשהו והרי הן כרגליו. והכין מוכח בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דמילא ונתן לחברו דשלהי פרק בתרא דביצה (שם) לכאורה. ואפילו לפי גירסת הספרים דגרסי התם (ע"ב) דקמפלגי בהמגביה מציאה לחברו קנה או לא קנה חברו, וכל שכן למי שאין גורס שם קנה חברו אלא בהמגביה מציאה לחברו קנה או לא קנה, כלומר: קנה המגביה או לא קנה המגביה.
והא דקתני נמי ירדו ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם הממלא מהן קאמר, וכן תני לה בהדיא בתוספתא בשלהי פרק בתרא דביצה. והראב"ד ז"ל פירש: גבי גשמים שירדו ביו"ט ומעינות הנובעין דקתני הרי הן כרגלי כל אדם, היינו כרגלי כל אדם ממש, שאפילו מילא מהן ראובן הרי שמעון יכול להוליכו כרגליו ואפילו הן ברשותו של ראובן, אבל גבי בור של הפקר דקתני הרי הן כרגלי הממלא היינו כרגלי הממלא ממש. וטעמא דמילתא, דגשמים שירדו ביו"ט ונהרות המושכין שלא היו נוחין בין השמשות אינן ראויין לקנות שביתה כלל ואפילו יש להם בעלים, דלא עדיפי מימיו של אדם מגופו, והרי גופו אילו היה מהלך בין השמשות לא קנה שביתה כלל, וכיון שכן אף נכסיו כן. אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה שהרי נוחין הן אלא שאין להם עכשיו בעלים, כיון דמילא מהן זה הרי הן כנכסיו. והיינו דקתני הכא הרי הן כרגלי כל אדם והתם קתני כרגלי הממלא.
עוד כתב הוא ז"ל: דאפילו בממלא מבור של הפקר הרי הן כרגלי הממלא דקתני, היינו דוקא בעודן שלו ולא נתנן לאחר, הא נתנן לאחר הרי הן כרגלי האחר. והביא ראיה מההיא דתנן לקמן במכלתין בפרק המוצא תפילין (צז, ב) ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו אפילו חוץ לתחום, אמרו לו לא תהלך זו יתר מרגלי בעליה, ואוקמה רב אשי בגמרא בחבית דהפקר, ור' יהודה כרבנן דהכא דסבירא להו דנכסי הפקר אין קונין שביתה, ואמרו לו מני ר' יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה, אלמא לרבנן דאמרי נכסי הפקר אין קונין שביתה, אפשר לפרש לא קנו שביתה גמורה ביד המגביה הראשון, אלא אם נתנה לאחר ואחר לאחר הרי היא כרגלי מי שהיא שלו בין ראשון בין אחרון.
והא דאמרינן בפרק בתרא דביצה (שם) בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת גבי מילא ונתן לחברו בהמגביה מציאה לחברו קמפלגי מר סבר קנה ומר סבר לא קנה, דמשמע לכאורה דלכולי עלמא היכא דמילא לעצמו אע"פ שחזר ונתן לחברו הרי הוא כרגלי הממלא. י"ל דהכי קאמר במגביה מציאה לחברו קמפלגי רב נחמן סבר לא קנה, כלומר: המגביה, והלכך כשמסרה ממלא למי שמילא לו קנה עכשיו הוא לעצמו, ואע"פ שלא קנה לו הממלא מ"מ עכשיו הוא קונה לעצמו מן ההפקר. ורב ששת סבר קנה המגביה ואע"פ שלא נתכוין לקנות, דמ"מ כיון שלא קנה חברו ממילא הרי היא קנויה לו בהגבהתו. ואע"פ שחזר ומסר למי שמילא לו לא קנה אותו שמילא לו, לפי שהוא לא מסרה לו על דעת שהוא נותנה לו במתנה אלא על דעת שהיה סבור שקנה לו משעת מילוי, והלכך אינן כרגלי מי שנתמלאו לו אלא כרגלי הממלא. אבל לכולי עלמא היכא שמילא ונתן לו במתנה הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו.
ולגירסת הספרים דגרסי התם במגביה מציאה לחברו קנה חברו או לא קנה חברו, נמי הכי פירושה: רב נחמן סבר קנה חברו הלכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו. ורב ששת סבר לא קנה חברו אלא המגביה הוא שקנה, וכשמסרן לחברו לא בתורת מתנה מסרן לו אלא על דעת שהן שלו ואינן שלו, הלכך הן כרגלי הממלא דעדיין ברשותו הן. אבל אם מילא לעצמו ואחר כך נתנן לחברו, לכולי עלמא הרי הן כרגלי מי שהן שלו בשעת הולכה.
ומיהו אין ראייתו מכרעת דאיכא לאוקמה במגביה שלא לזכות בהם אלא כמה שישתה מהם, וכן הבא אחריו לא נתכוין לזכות אלא כמה שישתה מהם, וכן כולם. ובענין זה שייך לשנות נותנה לחברו וחברו לחברו להוציאם כמה פרסאות, אף על פי שמוציאין אותן כמה פרסאות חוץ לתחומו של מגביה ראשון. וכן פירשו שם בתוספות (להלן צז, ב ד"ה הכא).
ועוד דקשיא לי לדברי הרב ר"א ז"ל דבשלמא אי אמרינן דהרי הן כרגלי הממלא, היינו טעמא משום דאמרינן איגלאי מילתא דהיינו בעלים וקנו שביתה כרגליו, אלא אי אמרינן דהרי הן כרגלי האחרון א"כ לא קנו שביתה כלל, דאם איתא דקנו שביתה כלל ביד הממלא האיך נתבטלה אותה שביתה באמצע יו"ט וקנו שביתה אחרת, הא לא אפשר. ואם תאמר שלא קנו שביתה ביד הממלא אף הן כרגלי כל אדם אפילו בעודן של ממלא. ולפיכך כלשון הראשון נראה עיקר. וכן כתבו בתוס' (להלן מו, א ד"ה נהרות) בשם רש"י ז"ל.
אחרי כן מצאתי להראב"ד ז"ל שנשמר מן הקושיא הזאת שם בפרק המוצא תפילין ואמר: דלא אמרו שהיא כרגלי הממלא מטעם ברירה, דלא שייך ברירה במה שאדם זוכה בו מן ההפקר אלא בחלוקת השותפין וכיוצא בזה. אלא טעמא דמילתא משום דכיון דנייחי בין השמשות אלא שלא היו להם בעלים, עכשיו שיש להם בעלים הכניסום בכלל נכסיו, וכשנתנן לאחר הרי הם ג"כ בכלל נכסיו של שני, מה שאין כן בנהרות המושכין דהכל יודעין דלא עדיפי מגופו דאינו קונה שביתה אם לא היה נח בין השמשות, והלכך אפילו מילא מהן אין להם שביתה כלל.
ואמאי ליקנו שביתה באוקיינוס: מדלא מסיים בה כדמסיים באידך דלקמן, שמעת מינה אין תחומין למעלה מעשרה דאי יש תחומין ליקני שביתה באוקיינוס, שמעינן מינה דאפילו למ"ד אין תחומין קא קשיא ליה. והיינו טעמא כדכתבינן לעיל (מג, ב ד"ה האי) דמים על גבי מים היינו הנחתן, ואף על פי שהעבים אינן שותין מן המים שבקרקע הים אלא מן העליונים, הרי אנו רואין את המים כולם כגוף אחד שהוא מונח בקרקע וכולן קנו שביתה למטה בקרקע. ומיהא נמי שמעינן דאפילו למאן דאמר אין תחומין, מי שקנה שביתה שלמטה מעשרה ויצא מתחומו אפילו דרך קפיצה, כשיגיע למטה מעשרה לא יזוז ממקומו דמכל מקום הרי הוא חוץ מתחומו, וכדאקשינן ליקנו שביתה באוקיינוס ואף על פי שבאו מלמעלה מעשרה, וכדכתבינן לעיל (מג, א ד"ה בעי).
לימא דלא כר' אליעזר: אבל כר' יהושע דאמר (תענית ט, ב) מלמעלה הן שותין לא קשיא, דכל שלא היה מעולם למטה לארץ דין הוא שלא יקנה שביתה למעלה מעשרה.
ומיא בעיבא מיבלע בליעי כל שכן דהוו להו נולד: וא"ת ומאי שנא ממשקין שזבו דלא אסרינן להו לכולי עלמא משום נולד אלא משום גזירה דשמא יסחוט (בביצה ג, א). י"ל דשאני התם דהוה להו כאוכלא דאפרת. וא"ת לשני ליה הא מני ר' שמעון היא דלית ליה נולד (ביצה ב, ב). י"ל דבנולד כי האי אפילו ר' שמעון מודה משום דמים בעבים לא מינכרי הוו להו כדבר מחודש לגמרי, וכאפר שהוסק ביו"ט דלכולי עלמא אסור אלא א"כ ראוי לצלות בו ביצה.
גמרא בעי רבא מאי קסבר ר' יוחנן בן נורי מי סבר חפצי הפקר קונין שביתה ובדין הוא דלפלגו בכלים דהפקר והא דקא מפלגי באדם להודיעך כחן דרבנן.: וא"ת אדרבה לפלגו בכלים להודיעך כחו דר' יוחנן בן נורי דהוי לקול' שהם קונים שביתה. וי"ל דהאי חומרא היא דאלו לרבנן כיון שאינן קונין שביתה עכשיו במקומן הרי הם נגררין אחר המוצאן והם כרגלי המוצא להוליכן לכל מקום שהוא הולך מה שאין כן לרבי יוחנן שאינו יכול להוליכו אלא אלפים אמה ממקומן והכי אמרינן לקמן להדיא מהו דתימא הלכ' כר' יוחנן בין לקולא ובין לחומרא קמשמ' לן דאלמא שביתת כלים חומרא היא לר' יוחנן בן נורי. אמר רב יוסף ת"ש גשמי' שירדו בעי"ט יש להם אלפים אמה לכל רוח פי' לפי שהם קונים שביתה במקומן. ומהכא הוא דבעי רב יוסי לאוכוחי דנכסי' הפקר קונין שביתה במקומן לר' יוחנן בן נורי. ואם ירדו בי"ט הרי הם כרגלי כל אדם פי' דכיון שלא קנו שביתה בבין השמשות. שוב לא יקנו שביתה לעצמן לאותה שבת ואפי' למ"ד דחפצי הפקר קונין שביתה וכיון שאין קונין שביתה לעצמן הרי הם נגררין אחרי המוצאן להיותן כרגליו וכדאמרי' רבנן בנכסי הפקר שהם כרגלי המוצאן וא"ת ומ"ש מאדם הבא בספינה למעלה מעשרה בבין השמשות שלא קנה שביתה מפני שהיה במקום שלא היה ראוי לקנות שביתה למ"ד אין תחומין למעלה מעשר' ואע"פכ הם קוני' שביתה כשיגיעו למטה מעשרה והכא נמי נימא הכי כיון שהיו הגשמים בבין השמשו' במקום שלא היו יכולין לקנות שביתה וי"ל דשאני התם אדם שהוא הולך אחר דעתו ועצמו וכל שאינו ראוי לקנות שביתה בתחלת שבת הוא קונה אחרי כן כיון שדעתו עכשיו לקנות שביתה אבל מים וכלים שאינם לדעתם שלא קנו שביתה בבין השמשות לא יקנו שביתה לעצמן והרי הם נגררין אחר אדם המוצאן:
לא ס"ד דנימ' דלדברי הכל חפצי הפקר אין קונים שביתה דלהוי טעמא דמתני' דגשמים משום בני העיר דהא אשכחן מתני' דמוכח מינה דנכסי הפקר קונין שביתה דתנן וכו' בור של יחיד כרגלי היחיד פירש ודוקא נקט בור מפני שמימיו מכונסין אבל מים נובעים דניידי אינן קונין שביתה כלל והרי הם כרגלי הממלא וכדתניא לקמן גבי נהרו' ומעינו' והכי איתא במס' י"ט:
ושל אנשי העיר כרגלי אותה העיר: פרש"י ז"ל ויש להם אלפים אמה לכל רוח של עיר ואם עירב אחד מהם לצפון או לדרום אינו יכול להוציאם חוץ לאלפים אמה. ואין פי' זה נכון דהיינו למ"ד אין ברירה אבל כיון דקיימא לן בדרבנן יש ברירה הרי הם לכל אחד בני העיר כרגלי הממלא דאמרי' הוברר הדבר שזה חלקו המגיעו והדין מוכח בשלהי פ' בתרא די"ט בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת גבי מלא מים ונתן לחבירו דרב נחמן דאמר כרגלי מי שנתמלא ורב ששת אמר כרגלי הממלא וקא מוקים תלמודא פלוגתייהו מעיקרא ברור אי דהפקרא הוא או דשותפי כי הא דרב נחמן סבר בירא דשותפי הוא ומ"ה הם כרגלי מי שנתמלא ליה דקסבר דבדרבנן יש ברירה ומר מדיליה קא ממלא ומר מדייליה קא ממלא וכדאי' התם הילכך הפי' הנכון דהא דקתני כרגלי אותה העיר היינו שהם כרגלי הממלא ואם זה עירוב לצפון הוליך עמו לצפון ואם זה עירוב לדרום מוליך עמו לדרום ואם א' שאינן מבני העיר מלא מהם אם לא עירב אחד מבני העיר לשום מקום הרי זה מוליכו בכל תחום העיר כרגלי בני העיר שהם רגלי הבעלים ואם אחד מבני העיר עירב לצפון אין זה מוליכם אלא לאלפים אמה לרוח צפון ואם אחד מבני העיר עירב לצפון וא' מבני העיר עירב לדרום נעשה זה שאינו מן העיר חמר גמל ולא יזיזם ממקומם אלא א"כ מילא אחד מבני העיר ונתן לו וכן פי' הראב"ד ז"ל.
ושל עולה בבל כרגלי הממלא: פרש"י ז"ל דכל מילי דהפקרא מאן דנקיט ליה קני ליה והם כרגליו אליבא דרבנן דסבי' להו דחפצי הפקר אינן קונים שביתה ואפי' נתן מהם לאחרים אחר שמלא אותן לצרכו הרי הם כרגליו של הממלא וכן פי' בתוספות וטעמא דמילתא דמידי דהפקרא לרבנן כיון דלא קני שביתה לנפשיה כי מטא לידי דמאן דזכי ביה ס"ל כבעלים דאמרי' יש ברירה וכיון דהוברר הדבר דלדידיה נינהו הרי הן כרגליו כדתנן הבהמה וכלים כרגלי הבעלים והכין מוכח' בפלוגת' דרב נחמן ורב ששת גבי מלא מים נותן לחבירו לפום פשטא לכלא נסחי דגרס' התם וכדכתיבנא התם בס"ד:
ויש מקשים מהא דתנן לקמן בפרק המוצא תפלין ר' יהודה אומר נותן חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפי' חוץ לתחום אמר לו לא תהלך זו יותר מרגל בעלה ואוקמא רב אשי בחבית דהפקרא ומיא דהפקרא ורבי יהודה סבר כרבנן דהכא דבחפצי הפקר אינם קונים שביתה ואמר לו סבי' להו כר' יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונים שביתה אלמא לרבנן דאמרי נכסי הפקר אינם קונים שביתה לא קנו שביתה גמורה אף כיד המגביה הראשון ואם נתנם לאחר ואחר לאחר הרי הם כרגלי מי שחזר וזכה בהם ואפי' הם מאה או יותר ומפני כן פי' הראב"ד ז"ל. שלא אמר כאן כרגלי הממלא אלא בעודם ברשותו אבל אם נתנם לאחר הרי הם כרגלי אותו וכו' הטעם בפרק המוציא תפלין שאומר בדבר שאדם זוכה מן ההפקר יש ברירה שאלו כן הא ודאי מיד הוה כרגליו לכל אותו היום אבל ודאי לא שייך לומר ברירה אלא בדבר הבא בחלוקת השותפין וכיוצא בה. וא"ת א"כ אפילו כשהיו ברשותו של ממלא למה הם כרגליו אחר שלא הוברר הדבר שהוא שלו ועוד דכיון דאמרת דכשהיו ברשותו קנו שביתה היאך נתבטלה אותה שביתה באמצע י"ט וקנו שביתה אחרת אלא על כרחך אם קנו שביתה בידיו של ראשון שוב לא תתבטל כל אותו היום ואם לא קנו שביתה בידו כשהגביהן מפני שלא הוברר לו אף כשהן בידו וברשותו יהיה כרגלו כל אדם הנוטלין. והוא תי' ז"ל דמאי אין ברירה בדבר שאם זוכה מן ההפקר אלא דכיון שלא קנו שביתה לעצמן הכניסום בכלל נכסיו מיהת בעודן ברשותו וכשחזר ונתנן לאחר נתבטלה שביתו וקנו שבית' כרגלי מי שבאו לידו ואין אומרים שלא תתבטל שביתת בעלים בי"ט אלא במי שהיו בעלים גמורים מערב י"ט ממש או על ידי ברירה. ואין דברים אלו מחוורים בעיני רבותי. ויותר נראין דברי רש"י ז"ל ובעלי התוספות ז"ל. וההיא דבפרק המוציא תפלין כבר פירשוה בתוספו' דההוא מיירי במגביה החבית שלא לזכות בכולה אלא במי שישתה ממנה בלבד וכן כל אחד ואחד מן הבאים אחריו לא נתכוון לזכות אלא במה ששות' ובענין זה שייך לומר שפיר שנותנה לחבירו וחבירו לחבירו וכל אחד מוליכה כרגליו בעודה ברשותו ומוציאין אותה כמה פרסאות חוץ לתחומו של ראשון. ואתיא סוגיא מס' י"ט דפלוגתא דרב נחמן ורב ששת כפשוטה אע"פ שכבר פירשה הראב"ד ז"ל שטתיה וכדכתבנ' התם בס"ד. ותניא בבריתא בור של שבטים יש להם אלפים אמה לכל רוח קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ הא רבי יוחנן בן נורי והא רבנן וא"ת ולא הוצרך להביא אלא הבריתא הזאת דקתני בהדיא שיש להם אלפים אמה לכל רוח דאלמא נכסי הפקר קונין שביתה ועל כרחיך הא מני ר' יוחנן בן נורי הוא. וי"ל דאי מהא בלחוד הוה דחי ליה בטעמא משום דבני העיר דעתן עליהם וכגון שהם בסמוך חוץ העיר תוך התחום אבל השתא דקתני במתני' ושל עולי בבל כרגלי הממלא ואלו של עולי בבל היינו בור של שבטים אלמא לא היו אנשי העיר דעתן עליהם כי רחוקים הם מן העיר הילכך על כרחין הא ר' יוחנן בן נורי והא רבנן. ואמאי לא תימא ליה מגופה דאי ס"ד בגשמים הסמוכים לעיר עסקי' האי יש להם אלפים אמה לכל רוח דמשמע הגשמים גופייהו קנו לה לשביתה ולאו מדעת בני העיר דאי משום דעתן של בני העיר האי לישנא בעי למימר הרי הם כרגלי אותה העיר דהיינו נמי אלפים אמה לכל רוח ע"כ ואזדא רבינו ז"ל לפיר' שפיר' למעלה דכי אמרינן כרגלי אותה העיר פירשו שיש להם אלפי' אמה לכל רוח של עיר וכבר כתבנו לעיל שאין פירושו נכון ואף לפי שטתו אין הפיר' נכון דאכתי איכא הפרשה בין כשאומר אלפים אמה לכל רוח או כשאומר כרגלי אותה העיר דכי קתני יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע שמודדין אלפים ממקומן ובמקום שכלתה המדה ואפי' באמצע העיר לא יזיזם ממקומן וכן היה לו לפר' דאי יש להם אלפי' לכל רוח דמשמע שמודדין ממקומן כרגלי אנשי העיר מבעי לי' דהיינו להוליכן בכל העיר ואלפים אמה לכל רוח. ולפי מה שפירשנו למעלה כרגלי אותה העיר ה"פ דהכא דהאי יש להם אלפים אמה לכל רוח דמשמע דאינם כרגלי הממלא. כרגלי אותה עיר מבעי ליה ויהא כל אחד מבני העיר יכול להוליכן למקו' שביתתו ואמאי לקנו שבית' באוקיינוס פי' כי אע"פ שהמים עמוקים למטה מעשרה ומן הסתם אין העבים מעלין אלא מאותם שעל פני אוקיינוס למעלה מ"מ אפי' באותן מים של מעלה יש בהם שביתה ואפי' למ"ד אין תחומין למעלה מעשרה דמים ע"ג מים זו היא הנחתן כדאי' בפ"ק דשבת וכגוף אחד חשיבי והיינו דפרכי' לה הכא להדיא ולא אמרי' בה תפשוט דאין תחומין למעלה מעשרה כדאמרינן בסמוך וה"נ שמעינן ממאי דכתיבנ' בפרקין לעיל דאפי' למאן דאמר אין תחומין למעלה מעשרה מי שקנה שביתה למטה מעשרה ויצא מן התחום למעלה מעשרה בקפיצה או בספינה כשחזר אחרי כן ליבשה שוב לא יזוז ממקומו דהא לכ"ע פרכי' הכא דלקנו שביתה באוקיינוס מעיקרא וכשחזרו ובאו ע"י העבים למעלה מעשרה ויצאו מתחומן הראשון והגיע בכאן למטה מעשרה שלא יזוז ממקומם וכדפרש"י ז"ל. לימא דלא כר' אליעזר דאי ר' אליעזר הא אמר כל העולם כלו ממי אוקיינוס הוא שותה. וא"ת ואפי' תהא למ"ד יש תחומין למעלה מעשרה דהכא לכ"ע פרכי' לה וי"ל דשאני התם דכיון שלא הי' לעולם למטה מעשרה ותמיד היו תלויים למעלה במאמר באויר דכ"ע לא קנו התם שביתה ופרקינן בעבים שנתקשרו מעי"ט ופי' ולא קנו שביתה באוקיינוס שכבר עלו לעבים שהם למעלה מעשרה קודם בין השמשות והיינו דפרכינן בסמוך דמ"מ לקנו שביתה בעבים למ"ד יש תחומין למעלה מעשרה ופרקי' מים בעבים מבלע בליעי פי' ולא חזו למקני שביתה ופרכי' דא"כ כ"ש דהוה להו נולד ואסור לטלטל ואפי' תוך ד' אמות וקושיין אפילו לר' שמעון דלית ליה מוקצה ולא נולד ואפי' בביצה שנולדה וכדאיתא בשמעתא קמייתא די"ט. וטעמא דמילתא משום דמודה ר"ש בנולד כזה שלא היה בעולם בע"ש ולא מינכרי בעבים כלל. והוו להו דבר מחודש לגמרי מה שאין כן בביצה שהיתה בעולם במעי אמה מיהת:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ד (עריכה)
מאחר שביארנו שנכסי הפקר אינן קונים שביתה והרי הן כרגלי כל אדם להוליכם למקום שעירב אף גשמים שירדו בערב יום טוב אעפ"י ששבתו בין השמשות אין להם שביתה ליתן להם אלפים אמה לכל רוח לבד אלא הרי הם כרגלי כל אדם להוליכם למקום שעירב וכל שכן אם ירדו ביום טוב עצמו שהרי לא היתה להם שביתה בין השמשות כלל שאם משביתת אוקיינוס שהוא ים הגדול שכל העולם שותה ממנו מצד שהוא מקיף כל העולם מי אוקיינוס נדות הן ואין שביתה לדבר שאינו עומד שהרי אף באדם המהלך אינו קונה שביתה וכן הדין בעבים. וכמו שאמרו מיא בעיבא מינד ניידי וטעם נולד אין בהם שהמים בעבים אין אומרי' בהם מבלע בליעי (וכן) [ואין] דין מוקצה בדבר הראוי במקומו שבא לכאן בהיתר ואין הפרש בהיתר זה בין נתקשרו העבים מערב יום טוב ויש לו סימן בהם ובין נתקשרו ביום טוב עצמו ובכלן הרי הן כרגלי כל אדם להוליכן לכל מקום שירצה. ומכל מקום זה שאמרנו בירדו מערב יום טוב שהן כרגלי כל אדם דוקא בגשמים שירדו רחוק מן העיר אבל גשמים שירדו סמוך לעיר דעת אנשי אותה העיר עליהן והרי הן כרגלי אנשי אותה העיר וסמיכות זה יראה כל שהיא להם במקום קרוב יותר משאר המקומות שדולין בהם עד שמתוך קורבתן נותנין דעתם עליהן (ונעין) [וענין] כרגלי אנשי אותה העיר הוא שאין אדם של עיר אחרת הבא בכאן על ידי עירוב יכול להוליכן לעירו אלא אלפים אמה מתחום זו העיר אבל אנשי העיר יכולין להוליכן כל אחד למקומו שעירב. וגדולי הרבנים פירשוה שאף אדם שבזו העיר אין יכול להוליכה למקום שעירב ואין להם במים אלו אלא אלפים אמה לכל רוח שדעת אנשי העיר פירושו על סתם העיר כל שלא עירבו. ומקשים עליהם שהרי בסוגייא זו אמרו יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה אלמא שענין כרגלי אנשי אותה העיר וענין אלפים אמה לכל רוח אינן בדין אחד אלא (אפ') [ענין] אלפים אמה לכל רוח הוא להיותה באלפים אמה ושלא להיות אחד מבני העיר שעירב מוליכן למקום שעירב ובענין אנשי העיר הוא להיות כל אחד מבני העיר מוליכם למקום שעירב. ומכל מקום הם מתרצים שלא אמרוה מצד הענין אלא מצד הלשון שכשהוא שונה אלפים אמה לכל רוח מורה שלא קנו שביתה מצד אנשי העיר היה לו לומר כרגלי אנשי אותה העיר ואעפ"י שהוא ענין אחד וכן יש צדדים אחרים בתירוצה שיוצא מהם דין אחר וכבר כתבנום באחרון של יום טוב:
בור של יחיד ר"ל מים המכונסין הרי הוא כרגלי היחיד ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר ואין אדם של עיר אחרת יכול להוליכן אלא אלפים אמה לכל רוח. ויש מפרשי' אף באחד מן העיר שעירב על הדרך שביארנו בסמוך בביאור כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל העשויים לעוברי דרכים והוא הנקרא בור של שבטים כרגלי הממלא. ונהרות המושכים ומעיינות הנובעים אעפ"י שהן של יחיד הרי הן כרגלי כל אדם. וכבר ביארנו ענינים אלו באחרון של יום טוב:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה