ערוך השולחן אורח חיים שסה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שסה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מבוי שנפרץ בו פירצה, ודיני פסי ביראות
ובו עשרים וארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד

סימן שסה סעיף א

כתב הטור:

"מבוי שנפרץ מצדו, אי בקעי רבים במקום הפירצה, אפילו לא נפרץ אלא פירצה של ד' טפחים - לא חשיב כפתח וצריך תקון. ואי לא בקעי בה רבים עד פירצת י' - אין צריך תקון, אפילו אי ליכא גידודי.

והני מילי שנשאר ממנו ד' טפחים כלפי ראשו. אבל לא נשאר ד' טפחים, אפילו לא נפרץ אלא בג' - צריך תקון, פחות מג' - אין צריך תקון, ואם נפרץ מראשו - פירצתו בארבעה" עכ"ל.

סימן שסה סעיף ב

ביאור דבריו: דאף על גב דעד י' אמות בכל מקום הוה פתח, מכל מקום במבוי שאני. ולאו מטעם דלא הוה פתח, אלא מטעם אחר, משום דחיישינן שמא יניחו ההולכים דרך הפתח הגדול, שבשם יש ההיכר של הלחי או הקורה, וילכו דרך פירצה זו, דליכא שם לחי וקורה, ונמצא דהוי כמבוי שאין בו לחי וקורה. דעיקר ההיתר של הלחי והקורה - משום דההולכים דרך שם יראו ההיכר, ולכן אם לא ילכו דרך שם - בטל כל ההיכר.

ולכן בנפרץ במבוי מן הכותל הצדדיות - אוסר אף פירצה של ד' טפחים, אם רבים הולכים דרך שם, מהטעם שנתבאר. ולכן אי לא בקעי בה רבים, עד י' אמות - אין צריך שום תקון, כבכל הפתחים.

וכתב 'אפילו אי ליכא גידודי' משום דיש שסוברים כהאוקימתא בגמרא (ו'.), דדוקא כשנשתייר גידודין, והיינו שנשתייר ביסוד הכותל מעט גובה על כל פני הפירצה באיזה טפחים גובה, שלא יהיה ביכולת ללכת שם. אבל כשלא נשארו גידודים - אף שאין רבים הולכין שם, מטעם שפרוץ למקום מטונף או למקום מקולקל, דחיישינן שמא יסתלק הטינוף ויתחילו לילך, קמ"ל הטור - דאינו כן.

ואף גם אם רבים אין בוקעין בו, מכל מקום זהו דוקא כשנשתייר מן הפרצה עד ראש המבוי לא פחות מד' טפחים. אבל אם לא נשתייר ד' טפחים - בלאו הכי הפירצה פוסלת, שהרי אין כותל אצל הלחי או הקורה. וטעמא דד' טפחים, משום דקיימא לן 'משך מבוי בד' אמות', כמ"ש בסימן שס"ג וזהו בתחלת מבוי.

אבל בסוף, שלא יתבטל מעליו שם מבוי, אמרו חז"ל (ה'.) דדי בד' טפחים. וזהו שאמרו, דכשנשתייר ד' טפחים דופן - לא בטל הלחי והקורה, שהרי מונח על דופן של משך מבוי שהוא בד' טפחים בסופו כמ"ש. אבל כשלא נשתייר ד' טפחים - פסול, אלא אם כן הפירצה פחות מג', דכלבוד דמי.

סימן שסה סעיף ג

וזהו הכל כשנפרצה מצדו, אבל בנפרצה מראשו, כלומר כגון שהיה המבוי רחב עשרים אמה ועשו מחיצה עשר אמות, ואחר כך העמידו לחי או קורה, דהמחיצה אינו עולה ללחי כמ"ש בסימן שס"ג, ונפרצה בזו המחיצה, כתב הטור דמראשו בארבעה. כלומר, דאם רק נפרץ ד' טפחים - פוסלת.

ודברי הטור תמוהים, דלהדיא פרכינן בגמרא (ו'.) איזה חילוק יש בין מראשו למצידו, ומתרץ דבראשו (מיירי) [מיירא] כשנפרץ בקרן זוית, דפיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ע"ש, אבל שלא בקרן זוית - הכל אחד. וכיון שהטור לא הזכיר זה, דבריו תמוהים. ובאמת הרמב"ם בפרק י"ז לא הזכיר 'מראשו', משום דהכל אחד, וכן בש"ע לא נזכר זה.

סימן שסה סעיף ד

אמנם באמת דברי הטור צודקים, וכך נראה לעניות דעתי, דלהטור הוה קשה ליה הא דמפליג בין מצידו למראשו, והכונה על בין קרן זוית ללא קרן זוית. ולכן מפרש הטור, דאין הפירוש 'מצדו' - הכתלים שמן הצד, 'ומראשו' - בכותל הרביעית, ונצטרך לדחוק כגון שהיה רחב יותר מעשר וכמ"ש.

ומפרש הטור, דלפי התירוץ הכי פירושו - דהכל אכותלי צדדים קאי, דכותל הרביעי מפולש כדרך המבואות. ובכאן הפירוש, מראשו ממש של הכותל הצדדי, והיינו הראש של הכותל. וממילא דהפילוש הוא כקרן זוית כמובן, דהא ראש הכותל הרביעי בלאו הכי בלא מחיצה. ואם כן, כשהטור אומר 'מראשו' - גם כן הכונה מראשו ממש, והוי כקרן זוית. (ועיין ב"ח ודרישה ומג"א סק"ג וכל אחד תירץ תירוצים בדחוקים רבים ע"ש)

סימן שסה סעיף ה

מבוי שהוא רחב הרבה יותר מעשר אמות, וגדרו בו המותר ונעשה בו פירצה, שכתבנו שדינו כמו מצידו - זהו כשהקורה אינה מונחת מכותל לכותל, אלא מקצה המחיצה עד הכותל השני. דאז כשנעשה בה פירצה וילכו דרך הפירצה - אין שם קורה, לפיכך אוסרת הפירצה כפי השיעורים שנתבארו במן הצד.

אבל כשהקורה מונחת מכותל לכותל, מה איכפת לנו אם ילכו דרך הפירצה. וכן אם היה הכשרו בלחי - הוה הדין כמו בצדו, שהרי הלחי עומד רק בקצה אחד. וכשאין הולכין דרך שם - בטל הלחי, ועיין מ"ש בסימן שס"ג סעיף ס"ב בשם הריטב"א.

ודע, דבראשו לעולם אינו פוסל פירצה פחות מארבעה טפחים, אפילו לא נשתייר ד' סמוך לכותל, ובזה קילא ממן הצד. וטעמו של דבר, דבזה ליכא חשש שמא ילכו דרך כאן ויתבטל הלחי או הקורה, דמה איכפת לנו, דהא מבוי שרוחבו פחות מד' אין צריך תקון, כמ"ש שם. (וזהו כונת המג"א בסק"ג ע"ש ודו"ק)

סימן שסה סעיף ו

וכל זה הוא בפירצת מבוי, אבל בפירצת חצר - תמיד בעשר אמות, ופחות מעשר אינו פוסל כלל. וכך איתא בגמרא (ה':): "מה לחצר שכן פירצתו בעשר, תאמר במבוי שפירצתו בארבע."

והטעם כתב הריטב"א, משום דסתם חצר יש לו ד' מחיצות, הקילו בפרצותיו עד עשר. אבל מבוי, אין לו רק ג' מחיצות ולחי משהו. ואף שיש חצר שאין לו רק ג' מחיצות, והרביעית פרוצה במילואה בפחות מי' אמות, ואין לה רק פס ד' או שני פסין של שני משהויין, מכל מקום גם זה לא דמי למבוי, שאין לו רק לחי אחד, וכן משמע בתוספות שם. (ד"ה 'תאמר')

ולפי זה בעירובין שלנו, שדנין הערים שלנו כחצרות, כמ"ש בסימן שס"ג, פרצותיהן בעשר.

(והמג"א סק"ד נסתפק בזה, והולך לשיטתו בסימן שס"ג סקכ"ז, דלחומרא דנין כחצר ולא לקולא. ומבואר שם מדבריו, דתמיד אנו צריכים צורת הפתח, אף בפחות מעשר בעיר שאין מוקפת חומה, דחשבינן כפתוח לכרמלית ע"ש. אבל מנהגינו אינו כן, ואנו דנין בהן דין חצרות ממש. ובפחות מעשר, אנו עושין שני פסין משהויין, ואם כן גם תמיד פירצתם בעשר, וכן בארנו בסימן שס"ג סעיף מ"ה ע"ש)

סימן שסה סעיף ז

כתב הרמב"ם בפרק י"ז דין י"ח:

"נפרץ המבוי במילואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים - הרי זה אסור, מפני שהוא מבוי מפולש. והחצר מותר, שהחצר שרבים בוקעין בו ונכנסין בזו ויוצאין בזו - הרי היא רשות היחיד גמורה" עכ"ל.

כלומר שהמבוי נפרץ במילואו, אבל בהחצר נשארו גיפופין מכאן ומכאן, גם בהכותל שבינה לבין המבוי וגם בהכותל שבינה לרשות הרבים. לפיכך עליה אין הפרצות אוסרתה, וכגון שהם פחות מעשר. אבל על המבוי, כיון שהפרצות הם זו כנגד זו, והעומד במבוי רואה פילוש שוה עד הרשות הרבים - נאסר המבוי.

ואי קשיא, ליהני הגיפופין שבינו לבין החצר גם להמבוי, מטעם 'נראה מבחוץ ושוה מבפנים'. באמת כן הוא, אך בכאן מיירי שנכנסין כותלי המבוי להחצר, בענין שהכל רואין שאין גיפופין אלו מכותלי המבוי, אלא מכותלי החצר, וכמו שנתבארו דינים אלו בסימן שס"ג סעיף י"ב ע"ש.

סימן שסה סעיף ח

והנה הרמב"ם אינו מחלק בין עירבו בני חצר עם בני מבוי ללא עירבו, ובגמרא (ז':) יש כמה פרטי דינים בזה, והטור והש"ע סעיף ג' ביארום.

וזה שהרמב"ם לא ביארם בכאן, מפני שזה נוגע להלכות עירובין, אם החצר והמבוי אוסרין זה על זה, ובאיזה אופן אוסרין. והרמב"ם כתב דינים אלו לבדן בהלכות עירובין, ובכאן מיירינן בהלכות מחיצות. מה שאין כן הטור והש"ע, הם כתבו ביחד דיני מחיצות עם דיני עירובין, כמבואר לכל מעיין.

סימן שסה סעיף ט

וההפרש בין עירבו בני החצר עם בני המבוי לבין לא עירבו כן הוא, דבלא עירבו - החצר מותר, אפילו הפרצות הם זו כנגד זו, מפני הגיפופין. והמבוי אסור, אפילו הפרצות הם זו שלא כנגד זו, דכיון שנפרץ במילואו למבוי - בני המבוי אוסרים עליו, כיון שלא עירבו ביחד.

ואם עירבו והפרצות הם זו שלא כנגד זו - שניהם מותרים, כיון דעירבו ביחד, והפרצות אינן מכוונים זו כנגד זו, דליהוי כמבוי מפולש לרשות הרבים. ובמכוונות זו כנגד זו - החצר מותר והמבוי אסור. ומונעין בני המבוי לבלי לילך להחצר, אף על גב דהעירוב הרגילם להיות ביחד, כדי שלא יאסרו עליהם.

(וכן כתב המג"א בסק"ז לענין כשאין נכנסים כותלי המבוי לחצר, דגם המבוי מותר, מטעם 'נראה מבחוץ', דמונעים בני החצר לעבור דרך שם לרשות הרבים, וילכו דרך פרצתן ע"ש, וכל שכן שמונעין בני המבוי שלא ילכו בחצר).

סימן שסה סעיף י

אמנם אפילו בעירבו והפרצות זו שלא כנגד זו - מכל מקום לפעמים המבוי אסור. והיינו, אם הפרצה שבין מבוי להחצר אינה באמצע כותל החצר, אלא מן הצד, כלומר בתחלת הכותל. וכיון שכותל המבוי נמשך בשוה עם כותל החצר - נראה כמבוי ארוך, שמושך עד לרשות הרבים שכנגדו, והוה מפולש - ואסור. אבל אם הפרצה היא באמצע כותל החצר, נראה לכל שמן הפרצה עד הרשות הרבים אינה מהמבוי.

אמנם אפילו בכהני גווני, אם החצר הוא של יחיד - אסור המבוי, לפי שחששו שמא במשך הזמן יעלה בדעת בעל החצר לבנות בניינים בהרוחב העודף על המבוי, וישוה הכתלים לכותלי המבוי, והדר יתראה המבוי כמפולש לרשות הרבים. ובשל רבים לא חשו לזה, משום דכשהחצר הוא של רבים, לא יניחו ליחיד לבנותו כל כך.

(דינים אלו לא נמצאו ברמב"ם, ונראה לי בטעמו משום דכל דינים אלו בגמרא ח'. הוא למאי דסלקא דעתיה מעיקרא, דפליגי רב ושמואל בין בעירבו בין בשלא עירבו, כמבואר שם. אבל לפי המסקנא, לא אמרינן דינים אלו כלל, דכן נראה מריהטת הגמרא ע"ש ודו"ק)

סימן שסה סעיף יא

מבוי שנפרץ לרחבה, ורחבה היא אחורי החצר, אם הרחבה פחותה מסאתים, או אפילו יותר מסאתים והוקפה לדירה, כמו שנתבאר בסימן שנ"ח - הרי הוא כחצר, (כאילו) [כאלו] נפרץ לחצר.

אבל אם היא יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה, פשיטא שהרחבה אוסרת על המבוי כאלו נפרץ לכרמלית. ואם לא נשארו להמבוי גיפופים, או שהפרצה יותר מעשר - אסורים לטלטל בהמבוי עד שיתקנו הפרצה.

סימן שסה סעיף יב

בגמרא (כ"ד:) יש מעשה במבוי שהיה פתוח לרחבה שלא הוקפה לדירה. והרחבה היה פתוח לשביל של כרמים, שלא היו בו דיורין, אך בני המבוי משתמשים שם. (תוספות ד"ה 'ליעביד') והרחבה היו לו גיפופין, שהשביל אינו אוסר עליו, (מחה"ש סק"ט) והשביל של כרמים הלך עד שפת הנהר, שהיה גבוה י', והוי מחיצה.

וצוה רבא להעמיד לחי בין פתח המבוי לפתח הרחבה, ומתיר שניהם. ואף על גב דהרחבה אינו מוקף לדירה, מכל מקום מיגו דמהני למבוי - מהני נמי להרחבה, לעשותו כמוקף לדירה, ויטלטלו ממבוי לרחבה. ובשביל - אסור לטלטל, ואינו אוסר הרחבה, מפני שיש לו גיפופים.

ולמה לא יעמידו לחי בין השביל להרחבה, שהרי השביל הזה יש לו דין מבוי, כיון שבני המבוי משתמשים בו. משום דגזרינן אטו שביל אחר שאין משתמשין בו, ויאמרו גם כן שלחי מתירו, ובשביל בעלמא אין לחי מועיל. (עיין מג"א סק"ט)

סימן שסה סעיף יג

מותר להשתמש תחת הקורה וכנגד הלחי, שאף הם בכלל המבוי. והני מילי כשהמבוי פתוח לרשות הרבים, אבל פתוח לכרמלית - אסור. ואף על גב דרשות הרבים חמירא טובא מכרמלית, מכל מקום בכרמלית אמרינן 'מצא מין את מינו (וניעור)'. [וניער] כלומר דבין לחיים ותחת הקורה, שאין בהם שיעור כרמלית, דאין כרמלית פחותה מד', כמ"ש בסימן שמ"ה, מצא את הכרמלית שחוצה לו ונתחזק על (ידה) [ידו], ונעשה גם הוא כרמלית.

אבל כשלפניו רשות הרבים, הרי אי אפשר להם להעשות רשות הרבים, שאין זה ממין רשות הרבים, ולכן נכללין בכלל המבוי. אבל ממין כרמלית - שייכים שפיר, שהרי אין בהם הילוך רבים כמו כרמלית, אלא שנחסר השיעור.

ואם יש בקורה רוחב ד' טפחים, אפילו פתוח לכרמלית - מותר לטלטל תחתיה, דאמרינן 'פי תקרה יורד וסותם' והיא כמחיצה גמורה, ובפחות מד' לא אמרינן 'פי תקרה יורד וסותם', כמ"ש בסימן שס"ג סעיף י"ז, ודווקא כשהיא בריאה כדי לקבל מעזיבה. (מג"א סק"י בשם הרשב"א)

ולרש"י בסוף פרק כל גגות, אמרינן 'פי תקרה' גם בד' רוחות לרב, דהלכתא כוותיה. ולתוספות ורא"ש - רק בשני מחיצות כמין ג"ם אמרינן 'פי תקרה', ולא בזו כנגד זו, דהוה כמפולש. ולכן הגגין והבליטות היוצאים מהבתים להרחוב - לא אמרינן 'פי תקרה' אפילו רחבים כמה, וכמ"ש בסוף סימן שמ"ו. אבל בפי"ר הוי"ז שיש לה ג' מחיצות וגג, אם רק רחב ד' טפחים - אמרינן 'פי תקרה'.

וראיתי על שם מהרי"ל, שגם בכהני גווני החמיר. (ט"ז סוף סק"ו) ודבר תמוה הוא, כאשר בארנו לעיל סוף סימן שמ"ו ע"ש, ואין ספק שבכהני גווני מותר.

סימן שסה סעיף יד

אף על פי שמותר להשתמש תחת הקורה, לא ישב אדם בראש המבוי וחפץ בידו, שמא יתגלגל החפץ מידו לרשות הרבים ויביאנו אליו, כיון שאין היכר בינו לרשות הרבים. ואם פתוח לכרמלית - נראה שמותר.

אבל על פתח החצר - מותר, בין פתוח לרשות הרבים בין פתוח לכרמלית, שיש בו הכירא, או פס ד' או שני פסין. אבל לחי שמצד אחד - לא הוי הכירא. ומיהו, צורת הפתח נראה דהוי הכירא, ומותר לישב שם. ויש שאוסר גם בזה, ואף גם בפתוח לכרמלית כמו אצלינו שאין לנו רשות הרבים. (מג"א סקי"א)

והנשים היושבות על פתח המבוי וכדיהן בידיהן, בפעם הראשון אומרים להן שאסור לעשות כן, ואי לא צייתי - לא ימחו בידיהן עוד, דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, דאפילו בדבר של תורה אמרינן כן, כדאמרינן ריש פרק ד' (ל'.) דביצה, לענין תוספת יום הכפורים, וכל שכן באיסור דרבנן.

(ומ"ש הב"י בסעיף ו', משום דהוי דרבנן, והקשה המג"א בסקי"ב, הא גם בדאורייתא כן, יש לומר דלפי מ"ש הר"ן שם, הגמרא בריש פרק כ"ג דשבת אינו סובר כן ע"ש, אך לפנינו הגירסא כמו בביצה, ועוד דכתבו שם דבדבר המפורש בתורה לא אמרינן מוטב וכו')

סימן שסה סעיף טו

מבוי שניטלו קורותיו או לחייו בשבת, אף על פי שהותר למקצת שבת - אסור משם ואילך, ולא אמרינן 'שבת הואיל והותרה - הותרה', דלא אמרינן זה כשנשתנו המחיצות, כמ"ש בסימן שס"ב, ולחי וקורה הוה כמחיצה לענין זה. וכן פסי החצר כשנטלו בשבת, בין כשפתוח לרשות הרבים, בין לכרמלית.

ויש אומרים דהני מילי בעיר שאינה מוקפת חומה, אבל בעיר המוקפת חומה ומוקפת לדירה, כגון שישבה ולבסוף הוקפה - מותר, דכיון שיש מחיצות (חיצונות) [חצונות] - לא נחשב זה כשינוי במחיצות, וכמ"ש שם בענין המחצלאות הפרוסות ע"ש, ויש לסמוך על זה להתיר.

וכל זה כשהיו ראוים לעמוד כל יום השבת, אלא שנתהוה סיבה שניטלו או נפלו. אבל אם לא היו ראוים לעמוד על כל יום השבת, כגון שידעו שהכותים יקלקלום - אסור לאחר שנפלו או ניטלו גם בכהני גווני. ואם יש ספק אם ניטלו בשבת או מערב שבת, באופן שאם בשבת היה מותר - הולכין בספיקן לקולא, דספיקא דרבנן לקולא.

סימן שסה סעיף טז

כתב רבינו הב"י בסעיף ח':

"מבוי שנשתתפו בו ונשברה הקורה, אותו חצר שהעירוב מונח בו וחצרות הפתוחות לו - מותרות, אבל חצרות שאין פתוחות לאותו חצר - אסורים" עכ"ל.

ביאור הדברים, דאם כל בני המבוי הניחו עירוב אחד, והניחו אותו באחד החצרות, וכיון שנשברה הקורה בטלה ההתחברות שעל ידי המבוי, ואין חיבור רק על ידי החצרות. וממילא שהחצרות הפתוחות לאותו החצר שהעירוב מונח בו - עולה להם העירוב, אבל אותן שאינן פתוחות - בעל כורחם נפסקו מהעירוב, ובסימן שע"ד יתבאר עוד בזה.

ולכן אצלינו, שיש ערים שמניחין העירוב בבית הכנסת, אם נתקלקל התקון של מבוי זה של בית הכנסת - נאסרה כל העיר לטלטל מבית לבית ומחדר לחדר, אם שני בעלי בתים דרים בהם, אף שהמבואות שלהם כתקונם, כיון שאין יכולים להביא העירוב אצלם, מפני קלקולו של אותו המבוי. (מג"א סקט"ו)

ואם נסגר הבית הכנסת שהעירוב מונח שם על פי שרי הממשלה, והניחו חותמם על זה, ואין רשות לפתוח החותם - בטל העירוב, ויעשו עירוב בערב שבת במקום אחר. (ומ"ש המג"א בסוף סקט"ו, עיין ביאורו במחה"ש, ואצלינו לא שייך זה)

סימן שסה סעיף יז

פסי ביראות, התירו חכמים בארץ ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים, כדי שתהא מים מצויים לעולי רגלים להשקות בהמותיהן. ומה המה פסי ביראות - באר העומד ברשות הרבים או בכרמלית, לא הטריחום לעשות סביבו מחיצות גמורות, אלא מעמיד סביבו שמנה פסין שכל פס רחבו אמה, ומעמיד שני פסין לכל זוית דבוקות זה בזה, מזרח ודרום, ומזרח וצפון, ומערב ודרום, ומערב וצפון, ובין כל פס ופס מותר להיות הרוחב עד י"ג אמה ושליש. והקילו בזה גם כן, דבכל הפתחים לא התרנו יותר מעשר, וכאן התרנו יותר, משום דזה אינו רק דרבנן.

ואף על גב דפרוץ מרובה על העומד הוה הלכה למשה מסיני, וכאן הוה פרוץ מרובה, כבר כתבו רבותינו בעלי התוספות בריש עושין פסין, דכל שיש שם ד' מחיצות כי הכא ופתח ביניהן - הוה מן התורה מחיצות, ובארנו טעם הדברים בסימן שס"ב סעיף כ"ו ע"ש.

סימן שסה סעיף יח

וכן מתבאר מדברי הרמב"ם פרק י"ז דין ל"ג שכתב:

"הזורק מרשות הרבים לבין הפסין - חייב, הואיל ויש בכל זוית וזוית מחיצה גמורה, שיש בה גובה י', ויש בה יותר מד' על ד', והרי הריבוע ניכר ונראה, ונעשה כל שביניהן רשות היחיד, ואפילו היו בבקעה ואין שם ביניהם באר, שהרי בכל רוח ורוח פס מכאן ופס מכאן.

ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין - לא בטלו המחיצות, והרי הן כחצרות שהרבים בוקעין בהן, והזורק לתוכן - חייב. ומותר להשקות הבהמה ביניהן, אם היה ביניהן באר" עכ"ל.

וזהו ההסבר, דאף על גב דפרוץ מרובה, מכל מקום הוה מחיצה מן התורה, ולכן התירוה לעולי רגלים.

סימן שסה סעיף יט

היה במקום אחד מן הזוית, או בכל זוית מארבעתן אבן גדולה, או אילן או תל המתלקט י' מתוך ד' אמות או חבילה של קנים, רואין כל (שאילו) [שאלו] יחלק ויש בו אמה לכאן ואמה לכאן בגובה י' - נדון משום זוית שיש בו שני פסין. וכן מחיצת קנים, שאין בין קנה לקנה ג' טפחים, והעמידן אמה לכאן ואמה לכאן - גם כן כשר.

ומותר להקריב הפסין לבאר, בלבד שתהא פרה ראשה ורובה מבפנים ותשתה, וכמה הוא - שתי אמות, דאם לא תהיה ראשה ורובה בפנים, חיישינן שמא יתמשך אחר בהמתו עם הכלי שבידו להשקותה, ויוציאה לרשות הרבים או לכרמלית.

ומותר להרחיק כמה שירצה, ובלבד שלא יהא פילוש יותר מי"ג אמה ושליש, וזה נחשב כמוקף לדירה. ואם יהיה יותר - יעמיד דיומדין באמצע להמעיט האויר, שלא יהיה יותר משיעור זה. (משנה דעושין פסין ע"ש) ויכולה להיות יותר מבית סאתים, כיון שנחשבת מוקף לדירה (שם).

סימן שסה סעיף כ

השיעור הזה שהצרכנו שתי אמות, זהו אפילו בגמל שצוארו ארוך. וכן להיפך, כשאין שיעור - זה אסור להשקות אפילו גדי (שכולו) [שכולה] נכנסת באמה אחת, דלא פלוג רבנן, וכל תקנת חכמים כן הוא.

והכי איתא שם בירושלמי, וכן אין חילוק בהשקאתה בין שאוחז הכלי בלא הפרה, ובין שאוחז שניהם, ובין שאינו אוחזם כלל - לא הותר פחות משיעור זה, והכל מטעם 'לא פלוג'. ולהיפך בשיעור הזה - יכול לעשות כרצונו, אפילו לאחוז את הכלי ולא הפרה, שביכולתה לצאת דרך אחוריה לחוץ - מכל מקום לא חיישינן שיוליך הכלי אחריה.

סימן שסה סעיף כא

וכבר נתבאר, דלא הותר זה אלא בארץ ישראל בזמן הבית, ורק לעולי רגלים בלבד, ורק להשקות הבהמות, אבל אדם יכול לירד לתוכו ולשתות. אך אם הבאר רחב הרבה, שאין אדם יכול לירד בו - יכול לדלות ולשתות בין הפסין.

ולא הותרה רק לבאר מים חיים ושל רבים, אבל בור של רבים ובאר של יחיד - לא הותרה, אלא אם כן במחיצות סביב סביב גבוהות י' טפחים, ובפתח כבכל המחיצות. וכן בשארי ארצות, אדם (יורד) [ירד] לבור וישתה, ואם דולה לחוץ - צריך מחיצות ופתח כבכל המחיצות.

סימן שסה סעיף כב

הממלא לבהמתו בין הפסין - ממלא ונותן בכלי לפניה, או אוחזה בידו כמו שנתבאר.

ואם היה אבוס עומדת ברשות הרבים, וראשה של האבוס נכנס לבין הפסין, והאבוס עצמו גבוה י' ורחב ד' דהוי רשות היחיד, ואסור לו למלאות בכלי וליתנה על ראש האבוס ולאוחזה בידו, דחיישינן שמא יראה הראש שעומד ברשות הרבים נתקלקל, וילך שם עם הדלי, ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

ואף על גב דבכהני גווני לא מחייב, כיון שהעקירה הראשונה לא היתה לשם כך, אבל חיישינן שאחר כך יעמיד הדלי ברשות הרבים, ואחר שיתקן את האבוס יכניסנו מרשות הרבים לרשות היחיד. (גמרא כ':) אלא ימלא את הכלי, וישפוך המים לתוך האבוס.

ואפילו אם ירצה להשקותה בהכלי, ולא יאחוז הכלי בידו - נראה משם דאסור, וכן מבואר מרש"י שם, ומרמב"ם שם דין ל"ב ע"ש. (וגם מתוספות שם' ד"ה 'אמר', אף על פי שכתבו שלא ימלא וכו'. 'ויאחזנו בידו' לאו דוקא, שהרי סיימו 'אלא שופך לפניה' ע"ש).

סימן שסה סעיף כג

כתב הרמב"ם (שם):

"חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין - מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין, ומבין הפסין לתוכה. היו שתי חצרות - אסורין עד שיערבו" עכ"ל, כלומר, אם יש פתח ביניהן, וכן הוא בגמרא. (כ"א.)

ויש להסתפק אם הטלטול הוא רק מה שצריך להשקאת הבהמה, או כיון דבשביל הבהמה התירו - נעשה כרשות היחיד גמור, ומותר לטלטל כל דבר. ומדברי הריטב"א שם משמע, דמתוך שהותרה לצורך בהמת עולי רגלים - הותרה אז לכל הבהמות ע"ש, ומכל מקום דבר זה לא ביאר, וצ"ע.

סימן שסה סעיף כד

יבשו המים בשבת - אסור לטלטל בין הפסין, שלא נחשבו מחיצה אלא בשביל המים, ולא אמרינן 'הואיל והותרה - הותרה', דאין אומרים זה אלא במחיצות גמורות. (תוספות כ'. ד"ה 'מחיצה')

ואם באו המים בשבת - מותר לטלטל ביניהם, שהרי כל מחיצה שנעשית בשבת - שמה מחיצה, והכא בהיתר נעשית, שהמים באו מאליהן.