ערוך השולחן אורח חיים שמג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שמג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני קטן בשבת, ושארי איסורים
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן שמג סעיף א

כתב הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות: "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת - אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים: בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרין, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות. ואף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר: חנוך לנער וגו'” עכ"ל.

ויש מי שרוצה לומר דבתו אינו מחויב לחנך, וכן האם אינה מחוייבת בחינוך בנה (עיין מג"א סק"א). וכבר בררנו במקום אחר דאינו כן, וגם האם חייבת בחינוך, וגם להבת מחויבים לחנך. אמנם הרמב"ם מיירי כאן בקטן שלא הגיע לחינוך, דבהגיע לחינוך הלא מחויבים לחנכו במצות וכל שכן שמונעין אותו מאיסור, וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות בשבת (קכ"א.) ע"ש.

סימן שמג סעיף ב

וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסימן זה: "ויש אומרים דכל זה בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך - צריכים להפרישו. ויש אומרים דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד" עכ"ל, ובודאי קטן יתום שייך החינוך לבית דין.

וכמה שיעור חינוך: כל קטן לפום חורפיה, ובכלל הוא כשמבין הענין. אבל כל זמן שאינו מבין הענין - אינו בכלל חינוך, וכן מבואר מלשון הש"ס סוף פרק ג' דסוכה, שאומר שם: "קטן היודע להתעטף - חייב בציצית" ע"ש, ודין כהן קטן לטמא למתים בארנו ביורה דעה סימן שע"ג ע"ש.

ודע דבמילתא דנפיק מיניה חורבא, כגון תקיעת שופר שהקול נשמע למרחוק, ולכן כשהקטן תוקע בשבת - בית דין מצווין להפרישו, וכן כל כיוצא בזה (מג"א).

סימן שמג סעיף ג

איתא בשבת (צ':) דאסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו, שמא ימות ויאכלנו. ואפילו דבר שאין בו רק איסור 'בל תשקצו' אסור ליתן לידו (שם סק"ג), דלהאכילו בידים אסור אפילו באיסור דרבנן, ובל תשקצו הוה מדרבנן, כמ"ש הרמב"ם סוף מאכלות אסורות ע"ש, וכשנותנים לו הוה כמאכילו בידים. אבל עוף טמא - מותר ליתן לו לשחוק, דכשתמות אינה ראויה לאכילה וכן כל כיוצא בזה (שם).

וכתב רבינו ירוחם דאין למחות בכותים המאכילים איסור לתינוק, אבל אסור לומר להם שיתנו לו איסור להתינוק, אלא אם כן התינוק צריך לזה והוא קצת חולה, דאז מותר לבקשם שיאכילוהו. ולכן נוהגים בפסח כשהתינוק אינו רוצה לאכול מצה ונחלש על ידי זה, מבקשים הכותי ליקחנו לביתו ולהאכילו חמץ (שם). ופשוט הוא דלמה שהתינוק מוכרח - דנותן לו הישראל בידיו, כמו להאכילו ביום הכיפורים וכיוצא בזה (שם).

ונכון להרגיל לקטן לדבר מצוה ולהרחיקו מעבירה, וכל שכן מלדבר לשון הרע ורכילות ושקר שלא יתרגל בזה, ואחר כך כשיתגדל יהיה קשה לו להפריש מזה. וקל וחומר בזמן הזה דיש ליתן לב לקטנים שלא יפרוצו פרצות, דאם יניחום בקטנותם בודאי יעשו כן בגדלותם בדורינו השפל שאין בידינו למחות, וכשהוא קטן ביכולת שישמע לדברינו, וממילא גם אחר כך ירגיל את עצמו בדרך הטוב והישר.

סימן שמג סעיף ד

וכתב רבינו הרמ"א: דקטן שהכה אביו או עבר שארי עבירות בקטנותו, אף על פי שאין צריך תשובה כשהגדיל, מכל מקום טוב לו שיקבל איזה דבר על עצמו לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין עכ"ל (עיין רש"י בבא קמא צ"ח. בהך דכפייה רפרם לר"א, ועיין ט"ז סק"ב).

סימן שמג סעיף ה

ודע שהרמב"ם בפרק כ"ד משבת דין י"א כתב: "קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טילטל בכרמלית - אין בית דין מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו" עכ"ל.

וכבר הקשו עליו המגיד משנה והטור דאיך כתב רק בשבות, הא קיימא לן דאפילו אוכל נבלות אין מצווין להפרישו, וכמ"ש הוא עצמו בסוף מאכלות אסורות כמ"ש בסעיף א'. ועוד דבשבת עצמו כתב בפרק י"ב לענין דליקה, דקטן המכבה על דעת עצמו אין צריך להפרישו ע"ש, ולהרמב"ם כיבוי בשבת הוה מלאכה דאורייתא. ואף על גב שהיא מלאכה שאין צריך לגופה, הא פסק בפרק א' כרבי יהודה דחייב באין צריך לגופה.

ורבינו הב"י תירץ דזה שכתב שבות, זהו לענין שמסיים דאם אביו הניחו אין ממחין בידו, ובזה דוקא בשבות, דבאיסור דאורייתא מוחין בידו ע"ש.

סימן שמג סעיף ו

ועל פי זה כתב רבינו הרמ"א על מ"ש רבינו הב"י דאביו מצווה לגעור בו ולהפרישו, כתב: 'מאיסור דאורייתא', להורות דמאיסור דרבנן אין צריך להפרישו. והדברים תמוהים, שהרי להדיא הבאנו דברי הרמב"ם בסעיף א' דאביו מצווה לגעור בו ולהפרישו.

ויש מי שכתב דכונתו דבית דין אין ממחין בידו כשאינו גוער בו (מג"א סק"ב), וזה יותר תמוה, והרי רבינו הב"י לא הזכיר כלל הך דאין מוחין בידו ע"ש, ועוד מאין לנו לחלק בזה. ויש מי שכתב דכאן מיירי הרמב"ם בקטן שהגיע לחינוך, ובכל המקומות מיירי בלא הגיע לחינוך (ב"ח). והוא תימה לחלק בלשונות שוין, ועוד דבהגיע לחינוך למה לא נפרישנו גם מאיסור שבות.

סימן שמג סעיף ז

ולכן נראה לעניות דעתי דהנה בקטן אוכל נבלות אמרינן ביבמות (קי"ד.) דאין צריך להפרישו, ולא מחלקינן בין עושה על דעת עצמו לעושה על דעת אביו, וכן הרמב"ם שם. ולמה הש"ס בשבת (קכ"א.) וכן הרמב"ם בפרק י"ב לענין כיבוי דליקה מחלקינן בין עושה על דעת עצמו לעושה על דעת אביו, והרי ודאי בכל האיסורים יש חילוק זה.

אמנם אורחא דמילתא כן הוא: דבענייני אכילה שיש לו תאוה בודאי אוכל על דעת עצמו, מה שאין כן במלאכת שבת שאין בזה תאוה כל כך, בזה יש לנו לחקור על דעת מי הוא עושה, ולכן בכיבוי דליקה צווי הש"ס והרמב"ם לחקור בזה. וזהו באיסור דאורייתא, אבל באיסורי שבות אין עלינו לחקור, ואמרינן מסתמא עושה על דעת עצמו.

וזהו שחידש הרמב"ם בכאן דקטן העושה בשבת דבר שהוא משום שבות אין בית דין מצווין להפרישו, כלומר דאין לנו לחקור שמא עושה על דעת אביו. ולכן מסיים: "וכן אם הניחו אביו - אין ממחין בידו", כלומר דלכאורה מדאביו הניחו מסתמא עושה על דעת אביו, דאם לא כן בודאי היה מוחה בידו, מכל מקום כיון שזהו רק שבות אין אנו אחראין לחקור זאת, ואמרינן דעל דעת עצמו עושה.

סימן שמג סעיף ח

וכן נראה לעניות דעתי עיקר לדינא בקטן שלא הגיע לחינוך שעושה איסור מלאכה בשבת, ולא ידענו אם עושה על דעת עצמו או על דעת אביו או על דעת אחרים: אם הוא איסור דאורייתא - מוחין בידו, ואמרינן דמסתמא עושה על דעת אביו או אחרים, אלא אם כן ידענו בבירור שעושה על דעת עצמו.

ואם הוא מאיסורי שבות, אמרינן דמסתמא עושה על דעת עצמו, ואין מוחין בידו אלא אם כן ידענו בבירור שעושה על דעת אביו או אחרים, דאז מוחין בידו. (ובזה יש לתרץ מה שהקשה הב"י והב"ח על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו בכל כתבי בקטן שבא לכבות כל סוגית הש"ס שם, משום דסבירא ליה דמסתמא אמרינן שעושה על דעת אביו ומוחין בידו ודו"ק)