ויקיטקסט

שבת נד א

תלמוד בבלי

<< · שבת · נד א · >>

תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75% | ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

שית זונה ונצורת לב:

הרחלים יוצאות כבולות:

מאי כבולות אשמכבלין אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים מאי משמע דהאי כבול לישנא דלא עביד פירי הוא דכתיב (מלכים א ט, יג) מה הערים [האלה] אשר נתת לי אחי ויקרא (להן) ארץ כבול עד היום הזה מאי ארץ כבול א"ר הונא שהיו בה בני אדם שמכובלין בכסף ובזהב אמר ליה רבא אי הכי היינו דכתיב ((מלכים א ט, יב) כי לא) ישרו בעיניו מפני שמכובלין בכסף ובזהב לא ישרו בעיניו אמר ליה אין כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא רב נחמן בר יצחק אמר ארץ חומטון היתה ואמאי קרי לה כבול דמשתרגא בה כרעא עד כבלא ואמרי אינשי ארעא מכבלא דלא עבד פירי:

כבונות:

מאי כבונות בשמכבנין אותו למילת כדתנן שאת כצמר לבן מאי צמר לבן אמר רב ביבי בר אביי כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת:

והעזים יוצאות צרורות:

איתמר רב אמר גהלכה כר' יהודה ושמואל אמר הלכה כר' יוסי ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשיה רב אמר ליבש מותר ולא לחלב ושמואל אמר אחד זה ואחד זה אסור ואיכא דמתני לה אהא עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב משום ר' יהודה בן בתירא אמרו כך הלכה אבל מי מפיס איזו ליבש ואיזו לחלב ומתוך שאין מכירים אחד זה ואחד זה אסור אמר שמואל ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא כי אתא רבין אמר ר"י הלכה כת"ק:

מתניתין ובמה אינה יוצאה לא יצא גמל במטולטלת לא עקוד ולא רגול וכן שאר כל הבהמות דלא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך:

גמ' תנא הלא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה בזנבו ובחוטרתו אמר רבה בר רב הונא יוצא הגמל במטולטלת הקשורה לה בשילייתה:

לא ועקוד ולא רגול:

א"ר יהודה עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור מיתיבי עקוד שתי ידים ושתי רגלים רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור הוא דאמר כי האי תנא דתניא עקוד עקידת יד ורגל או שתי ידים ושתי רגלים רגול שלא יכוף ידו ע"ג זרועו ויקשור ואכתי לא דמי בשלמא רישא וסיפא ניחא מציעתא קשיא אלא הוא דאמר כי האי תנא עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור:

ולא יקשור גמלים:

מאי טעמא אמר רב אשי משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא:

אבל מכניס:

אמר רב אשי לא שנו אלא לענין כלאים כלאים דמאי אילימא כלאים דאדם והתנן זאדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך אלא כלאים דחבלים והתניא חהתוכף תכיפה אחת אינה חיבור לעולם כלאים דחבלים והכי קאמר ובלבד שלא יכרוך ויקשור אמר שמואל טובלבד שלא יצא [חבל] מתחת ידו טפח והא תנא דבי שמואל טפחיים אמר אביי השתא דאמר שמואל טפח ותנא דבי שמואל טפחיים שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן

רש"י

עריכה


שית זונה - נוטריקון דשחוזות:

שית - בית הבשת:

שכבולין - לשון כבלי ברזל קשורה:

ויקרא להם - בעשרים ושתים עיר שנתן שלמה לחירם משתעי קרא:

מכובלין - מעוטפין ומקושרין:

עבידתא - אנגריא של מלך:

חומטון - מלחה ומתבקעת:

דמשתרגא בה כרעא - טובעת בה הרגל:

עד כבלא - פרק התחתון שקורין קויל"ה (קיביל"א: קרסול) :

שמכבנין - קושרין בגד סביבו ביום שנולד שצמרו נקי ומשמר צמרו שלא יטנף:

למילת - לעשות מצמרו כלי מילת:

מכבנין - על שעושין כמין קרסי מתכת לחבר הבגד כמו תנתן כבינתי לבתי (גיטין דף טו.) נושק"א (סיכה, מכבנה (לוי, במילונו (מס' 596), מדייק שזו: "סיכה הסוגרת את הבגד בצווארון". אך ראה לקמן נז.)) בלע"ז:

באנפי נפשה - ולא אפלוגתא דמתני':

ואיכא דמתני - להא דשמואל אהא:

כך הלכה - דליבש מותר ולחלב אסור:

אבל מי מפיס - מי מטיל גורל ומבחין איזו ליבש ואיזו לחלב והרואה אותם צרורות ליבש אומר דלחלב הוא ואתי למישרי תרווייהו:

כת"ק - דמתני' דשרי בתרוייהו:

מתני' מטולטלת - י"מ פושל"א (רתמת זנב) שתחת זנבו וי"מ מרדעת והאחרון נראה בעיני דאי רצועה שתחת הזנב קשורה ומחוברת לסרגא ואיך תפול וטעמא דמתני' משום שמא תפול ומייתי לה הוא:

לא עקוד ולא רגול - מפרשינן בגמ' שעוקדים ידיהם עם רגליהם בכבלים שלא יברחו:

ולא יקשור גמלים זו לזו וימשוך - האחד כדמפרש בגמרא:

ובלבד שלא יכרוך - החבלים בכרך אחד ובגמרא מפרש טעמא:

גמ' בזנבו ובחוטרתו - דכיון דקשורה בשניהם לא נפלה:

חוטרתו - חלדרוב"א (דבשת) שיש לכל גמלים על גביהם:

בשלייתה - דכיון דכאיב לא מנתחא לי' ול"נ מטולטלת כר קטן מלא מוכין נותנין לו תחת הזנב כדי שלא תשחית הרצועה הבשר לפי שהמשוי שעל גבה כשהגמל יורד מכביד ויורד כלפי צוארה אלא שהרצועה מעכבתו:

יד ורגל - אחד מן הידים ואחד מן הרגלים כובל ביחד:

יד על גב זרועו - אחד מידיו כופף כלפי מעלה וקושר כדי שלא יהו לו אלא ג' רגלים לברוח:

שתי ידים - כאחד או שתי רגלים כאחד:

ואכתי לא דמי - האי תנא לדרב יהודה:

רישא וסיפא ניחא - כדרב יהודה אבל מציעתא דקתני או שתי ידים או שתי רגלים קשיא לדרב יהודה דלא קרי עקוד אלא יד ורגל כיצחק בן אברהם דכתיב (בראשית כב) ויעקד כפף ידיו ורגליו לאחוריו וקשר יד ורגל יחד ונפשט צוארו לאחוריו:

לחינגא - לשוק למוכרם חינגא ע"ש שסובבין את השוק מחולות מחולות עגולות של בני אדם:

לענין כלאים שנוי - האי שלא יכרוך דמתני' לא שייך ביה איסור שבת אלא משום כלאים אסר ליה כדמפרש ואזיל:

כלאים דחבלים - שיש בהן חבלי צמר וחבלי פשתן וכי כריך להו הוו כלאים וידו מתחממת באחיזתן וקסבר דבר שאין מתכוין אסור:

אי נימא כלאים דאדם - דכי כריך להן סביבות ידו נמצא קשור עם הגמלים ופעמים שהן מושכין שום דבר ונמצא אדם וגמל מנהיגין יחד:

והתנן אדם מותר עם כולם - עם כל הבהמות לחרוש ולמשוך שלא אסרה תורה אלא שני מיני בהמה יחד כעין שור וחמור ומשנה זו במסכת כלאים:

התוכף - בגדי צמר ופשתים:

בתכיפה אחת - כגון ע"י מחט פעם אחת או שקשר קשר אחד:

אינו חיבור - דכתיב (דברים כב) צמר ופשתים יחדו לא אסרה התורה אלא חבור יפה המתקיים:

כריכה וקשירה - בשתי תכיפות:

שלא יצא חבל - ראש החבל לא יצא מתחת ידו טפח למטה דדמי כמי שנושאה בידו ולא מתחזיא שהיא מאפסר הגמלים:

שמואל - דאמר טפח לאורויי הלכה למעשה אתא לאשמעינן דהבא לימלך לפנינו אמרינן ליה טפח שלא להקל באיסורין ומיהו עד טפחיים ליכא איסור:

תוספות

עריכה


עד כבלא. מפרש ר"י עד השוק כדאמר בפ' במה אשה (לקמן דף כג:) בירית באחת כבלים בשתים שמניחין הכבלים בשוק:

רב אמר ליבש מותר כו'. וא"ת לימא מר הלכה כמר וי"ל משום דאיכא דמפכי להו לתנאי:

הלכה כר' יהודה בן בתירא. הא .. דנקט ר' יהודה בן בתירה ולא נקט ר' יוסי משום דבמקום שאין עושין כלל אלא כדי ליבש שרי ר' יהודה בן בתירא דלא שייך התם מי מפיס ור' יוסי אוסר משום דילמא נפיל: ר"ת גריס אמר רב הלכה כת"ק ושמואל אמר כו' וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן הלכה כתנא קמא ואתי שפיר איכא דמתני לה לדרב ושמואל דלעיל אהא:

והתנן אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך. וא"ת אפי' יהא אדם נמי אסור תקשה דמאי כלאים שייך הכא כיון שאינו מושך בעגלה ובקרון דהא בשבת איירי ואין לומר דאסור להנהיג בכלאים אפי' לא ימשוך שום דבר דאם כן יהא אסור להוליך ולהזיז ממקומו שור פסולי המוקדשין דחשיב כשני מינים כדאמרי' בפרק בתרא דמכות (דף כב.) המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופים וי"ל דה"ק אילימא כלאים דאדם והא דקתני ובלבד שלא יכרוך בחול קאמר כדאוקימנא לעיל (פ"ב דף כג:) ולא בשמן שריפה דאיירי ביו"ט ומיירי שמושכין שום דבר אי נמי י"ל דחשיב משיכה מה שנושאים שניהם את החבלים:

עין משפט ונר מצוה

עריכה

לא א ב ג מיי' פ"כ מהל' שבת הלכה י"ב, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ה סעיף ו':

לב ד מיי' פ"כ מהל' שבת הלכה ט', טור ושו"ע או"ח סי' ש"ה סעיף ט"ו:

לג ה מיי' פ"כ מהל' שבת הלכה י', טור ושו"ע או"ח סי' ש"ה סעיף י"ג:

לד ו מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ה סעיף י"ד:

לה ז מיי' פ"ט מהל' כלאים הלכה י', סמג לאוין רפ"ב, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ז סעיף ט"ז:

לו ח מיי' פ"י מהל' כלאים הלכה כ"ד, סמג לאוין רפג, טור ושו"ע יו"ד סי' ש' סעיף ב':

לז ט מיי' פ"כ מהל' שבת הלכה ט', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ה סעיף ט"ז:

ראשונים נוספים

 

רבינו חננאל

רבינו חננאל


כבולות מלשון כבלים כדכתיב ארץ כבול וגו' ופי' [דמשתקעא] כרעא בגוה כי כבלא שהיא עפרא וחול וזו היא חומטון.

כבונות. מכבנין עור הטלה מיום לידתו עד ח' ימים וזהו צמר רך הנקרא (מילא) [מילת]. ר' יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב כיון דאשתכח' ת"ק דברייתא כר' יהודה דמתניתין ורב אמר הלכתא כוותייהו הלכה כמותם ואפי' ר' יהודה לא חלק אלא אמר כך הלכה. לצרור דדי הבהמה לצמקן כדי שתתעבר הבהמה מותר.

אבל מי מפיס כלומר מי המבחין בין קשירת דד ליבש לקשירת דד לחלב וקי"ל הלכתא כרב באיסורי וכן הלכתא ואע"פ שר' יוסי חולק:

לא יצא הגמל במטולטלת כו' תנא [לא] יצא הגמל במטולטלת בחטרתא שתכנס בו הרוח אבל יוצא בזנבו הקשורה בחטרתו שלא תכנס בו הרוח. לא עקוד ולא רגול. אוקמה רב יהודה עקוד יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. רגול שלא יכוף על זרועו ויקשור. ותניא כוותיה ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך:

ירושלמי שלא יהו אומרים פלוני יוצא לעשות מלאכתו בשבת. פי' חיננא שוקי מלשון חגאיד חגיגת נכרים.

אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו ובלבד שלא יכרוך אתונו למימר הא דתנן ובלבד שלא יכרוך משום דנראה כאלו מושך האדם עם הבהמה ומשום כלאים. והתנן בכלאים בסוף פרק ח' אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך אלא משום כלאים דחבלין חיישינן דלמא חבל אחד צמר ואחד פשתים וכיון שיכרוך עובר משום כלאים והתנן התוכף תכיפה אחת אינה חבור הנה תכיפה שהיא כגון תפירה אחת אינה חיבור וכ"ש כריכה שאינה חיבור. ושנינן מתניתין לא יכרוך ויקשור שנמצאת כריכה ותפירה כעין שתי תכיפות אמר שמואל ובלבד שלא יהא אפסר יוצא מתחת ידו טפח ואסיק' הלכה למעשה שלא יהא אפסר יוצא מתחת ידו טפח כלומר אינו משולשל האפסר מתחת ידו כדי כריכה וכן לא יהא אפסר הניתן בראש הבהמה וראש האפסר (בין) [ביד] המושך הבהמה אותו וביני ביני יגביהנו שלא יהא קרוב לקרקע טפח.

 

חידושי הרשב"א

חידושי הרשב"א


ליבש אבל לא לחלב:    פירש מורי הרב ז"ל: מפני שאין דרכן לצאת כן בחול מפני שבשעה שהחלב מתכנס בדדין הן חולבין אותן, אבל בשבת כדי שלא יטפטף ויאבד קושרין להם בגד כדי שלא יטפטף והוה ליה משוי.

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן הלכה כתנא קמא:    פירש רש"י ז"ל: כתנא קמא דמתניתין דשרי לגמרי. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש כתנא קמא דברייתא דלא שרי אלא ליבש אבל לא לחלב. וכן נראה.

קישורים חיצוניים

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שבת_נד_א"