בבא מציעא ט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אואי רשות הרבים הוא קני ואי אדם חשוב הוא קני ואי אשה היא קניא ואי איניש זילא הוא קני בעי ר' אלעזר האומר לחבירו משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו בלקנות מי אמר ליה קני אלא משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים גאו לא אמר רבא אי אמר ליה קני בהמה וקני כלים מי קני כלים דחצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה וכי תימא כשעמדה והא הכל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה ווהלכתא בכפותה אמרו ליה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה הכי נמי דחצר מהלכת היא ולא קני אמר ליה זספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה א"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה היתה מהלכת ברשות הרבים וזרק לה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה הכא נמי דלא מגרשה א"ל חקלתה מינח נייחא ואיהי דקא מסגיא מתותה:
מתני' טהיה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום:
גמ' תנן התם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים ייתננה לעני הנמצא ראשון אמר עולא אמר ר' יהושע בן לוי מחלוקת מעשיר לעני דר' אליעזר סבר מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ורבנן סברי כחד מגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אמר ליה רב נחמן לעולא ולימא מר מעני לעני מחלוקת דהא מציאה הכל עניים אצלה ותנן היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אי אמרת בשלמא מעני לעני מחלוקת
רש"י
עריכהואי רשות הרבים הוא קני - בעיר דדרך לרכוב שם ולא להנהיג פן יפסקו עוברי דרכים בינו לבין בהמתו:
ואי אדם חשוב הוא - אין דרכו להנהיג בהמה ברגליו ודרך כבוד לרכוב עליה אף בסמטא שאין בני אדם שם וכן אשה שאין בה כח לאחוז הבהמה פן תינתק הימנה:
ואי איניש זילא הוא קני - שדרכו לרכוב לפני כל אף בלא דוחק לפי שאינו צנוע אבל אדם בינוני כגון שאינו חשוב בעושר ואינו בוש להוליך בהמה ברגליו אין דרכו לרכוב בסמטא בעיר משום צניעות:
משוך בהמה זו על מנת לקנות כלים שעליה - במקח וממכר ומוכר לו את הכלים ולא את הבהמה:
לקנות מי קאמר ליה קני - לקנות משמע אתה התכוין לקנות אני איני מקנה לך:
מי קני כלים - במשיכה דבהמה עם הבהמה דמדקא מבעיא לך במוכר כלים בלא בהמה מכלל דבמוכר שניהם פשיטא לך דמקני בהמה קני כלים משום תורת חצר דקיימא לן חצרו של אדם קונה לו ובהמתו כחצרו והא חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא שמעינן דתקני דכי אתרבאי (גיטין דף עז.) מאם המצא תמצא בידו גגו חצרו וקרפיפו אתרבאי דלא נייד והוי משתמר:
וכי תימא כשעמדה - לאחר שעקרה ידה ורגלה ונקנית לו הבהמה במשיכה עמדה ולא הלכה ונקנו כלים בעמידתה דקנה לו חצרו:
כל שאילו מהלך לא קנה כו' - כלומר כיון דראויה היא לילך לאו דומיא דחצר היא ואין קונה בתורת חצר:
והלכתא - האי דפשיטא ליה דכי אמר ליה קני בהמה וקני כלים קני:
בכפותה - היא דפשיטא ליה דדומיא דחצר הוא קני וכל היכא דאמרינן בגמרא והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קני כו' מהכא קאמרי ליה:
קלתה - סל שעל ראשה שנותנת בה כלי מלאכתה וטווי שלה:
ה"נ דלא הוי גיטא - והאנן תנן במסכת גיטין (דף עז.) זרק לה גיטה לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת:
מתני' לא אמר כלום - דאפילו אמרי' המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כיון דיהבה ליה קנייה ממה נפשך אי קנייה קמא דלא מתכוין להקנות לחבירו הא יהבה ניהליה במתנה ואי לא קנייה קמא משום דלא היה מתכוין לקנות הויא ליה הפקר עד דמטא לידיה דהאי וקנייה האי במאי דעקרה מידיה דקמא לשם קנייה:
גמ' מי שליקט את הפאה - אדם בעלמא שאינו בעל שדה דאי בבעל שדה לא אמר ר' אליעזר זכה דליכא למימר מיגו דזכי לנפשיה דאפילו הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדה שלו כדאמר בשחיטת חולין (דף קלא:) לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו:
מעשיר לעני - שעשיר הוא שליקטה לצורך העני:
מגו דזכי לנפשיה - דאי בעי הוה זכי לנפשיה אם הגביה לעצמו:
חד מגו - מעני לעני:
ולימא מר דאפילו מעני לעני - אמרי רבנן דלא זכה לו:
דהא מציאה הכל עניים אצלה - כלומר הכל כשרים לזכות בה כעניים בפאה:
ותנן - המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ולא אמרינן מגו דאי הוה בעי הוה זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה כי מגבה לה כולה לשם חבירו דתנן היה רוכב כו':
ואמר אני זכיתי בה - קס"ד אני רוצה לזכות בה עכשיו קאמר ומודה הוא שמתחילה הגביה לשם חבירו וקתני זכה בה אלמא לא קנה חבירו:
אי אמרת בשלמא מעני לעני מחלוקת - דאמרי רבנן לא אמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אלא היכא דהגביה לדעת שניהם כגון שנים שהגביהו מציאה דאמר בה לעיל (דף ח.) גבי בזמן שהם מודים חולקים בלא שבועה דטעמא משום מגו דזכי בהגבהה זו לנפשיה זכי נמי לחבריה אבל מגו דאי בעי הוה זכי לנפשיה זכי לחבריה לא אמרינן:
תוספות
עריכהמשוך בהמה זו וקני כלים שעליה כו'. מבעיא ליה כיון דמשיכת הבהמה שהולכת מעצמה לא שייכא בכלים לא יקנה הכלים אבל אם אמר משוך קופה וקני כלים שבתוכה פשיטא ליה דקני ואם תאמר תפשוט מברייתא דהמוכר את הספינה (ב"ב דף פה: ושם) דקתני משך חמרין ופועלין לתוך ביתו שניהם יכולין לחזור אלמא דלא קני פירות במשיכת הבהמה וי"ל דהתם לא אמר ליה קני לכך לא קני [א"נ התם כשמשך החמרין ולא משך את החמור] והא דקתני בין פסק כו' ה"ה אפי' פסק ומדד יכולין לחזור אלא משום דסיפא מפליג בין פסק עד שלא מדד ובין מדד עד שלא פסק נקט נמי ברישא האי לישנא וכן צריך לתרץ בסיפא דקתני פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין יכולין לחזור ובעי למפשט מינה התם דכלי של מוכר ברשות לוקח לא קני המוכר שהמקח קיים אלמא הכלי מתבטל אצל הרשות משמע מטעם משיכה אינה קונה לפי שהוא בכליו של מוכר וכי משני התם ומוקי לה ששפכן מכליו של מוכר או במתכלי דתומי משמע שאם היה בכליו של מוכר לא היה קונה אף על פי שהכניסן לתוך ביתו דהיינו משיכה ואמאי והא פשיטא לן במשוך קופה זו וקני כלים שבתוכה קני אלא התם י"ל משום דלא אמר ליה קני ואינו רוצה שיקנה אלא במשיכת פירות עצמן ועוד מצינו למימר דהתם משמע ליה שלא פסק עד אחר המשיכה ולכך לא קניא במשיכה וא"ת אמאי נקט משוך בהמה זו ולא נקיט קני אי משום דבקני פשיטא ליה דקני מטעם חצר אע"פ שהיא מהלכת א"כ במשוך נמי אמאי מספקא ליה כיון שהשאילה לו הרי היא כאילו היא שלו עד לאחר הקנין ויקנה מטעם חצר וי"ל דכשא"ל משוך לא השאיל לו הבהמה לקנות הכלים מטעם חצר אלא במשיכת הבהמה אי נמי אי הוי בעי קני בהמה וכלים והוה מהדר ליה דקני לא היה יכול לידע מזה שבמשיכת הבהמה יקנה הכלים כי שמא מטעם חצר קני ובכפותה ולכך איבעי ליה במשוך:
ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה. אע"ג דבפ"ק דקדושין (דף לג:) אמרינן דתלמיד חכם רכוב כמהלך דמי הכא חצר משום יד אתרבאי והוה שפיר דומיא דיד דמינח נייח וממטו לה עם גופיה וכן בפ"ק דשבת (דף ה: ושם ד"ה אגוז) אגוז צף ע"ג מים לא הוי הנחה אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו התם משום דדומיא דמלאכת המשכן בעינן ולא היו מצניעין חפצים בדבר שהיה מתנענע ומתנדנד אבל גבי קנייה כיון שהוא דומיא דידו קני:
ה"נ דלא מגרשה. פרש"י הא דתנן זרק לתוך קלתה מגורשת ותימה לוקמה בכפותה ושמא נ"ל דוחק א"נ הכא מסברא פריך כדפריך מספינה ולא מכח משנה:
ולימא מר מעני לעני מחלוקת. ויחלקו בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים ולא מטעם מגו דהא רב חסדא דקאמר כמו רב נחמן בסמוך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אית ליה פרק קמא דגיטין (דף יא: ושם) דפליגי בתופס לבעל חוב ולא מטעם מגו עד דדחי ליה רב פפא דלמא במגו פליגי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהסו א מיי' פ"ב מהל' מכירה הלכה י', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ז סעיף ה':
סז ב מיי' פ"ב מהל' מכירה הלכה ח' ועי' פי' במגיד משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ז סעיף ו':
סח ג מיי' פ"ג מהל' מכירה הלכה י"ג, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ב סעיף י"ד:
סט ד ה ו מיי' פ"ג מהל' מכירה הלכה י"ג והלכה יד, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ב סעיף י"ג, וטור ושו"ע אה"ע סי' קל"ט סעיף ט"ז:
ע ז מיי' פ"א מהל' זכייה ומתנה הלכה ה', סמג עשין עג, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ג סעיף ט"ו:
עא ח מיי' פ"ה מהל' גירושין הלכה ח' וע"ש, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קל"ט סעיף י':
עב ט מיי' פי"ז מהל' גזילה ואבידה הלכה ב', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ט סעיף ו':
עג י כ מיי' פ"ב מהל' מתנות עניים הלכה י"ט:
ראשונים נוספים
וכן אם הוא אדם חשוב שאין דרכו להלך רגלי קנה ברכיבה. וכן האשה. וכן אי גברא זילא הוא קני.
בעי ר"א האומר לחבירו משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו אמר רבא אי אמר ליה קני בהמה וקני כלים שעליה מי קנו כלים במשיכה דבהמה אמאי חצר מהלכת היא ואסקי' והלכתא בכפותה. וכן ספינה דקפצו דגים בתוכה קנאם בעל הספינה דספינה מינח נייחא ומיא הוא דממטו לה. ואסיקו רב אשי ורבינא באשה מהלכת ברה"ר וזרק לה בעלה גיטא בתוך קלתה נתגרשה מאי טעמא קלתה מינח נייחא ואיהי מסגיא תות' הני כולהי לאו חצר מהלכת נינהו וכן הלכה:
ירושלמי אמר רב הונא בשם רבנן [תני] תמן אשה שהיתה רוכבת על גבי בהמה ושנים מנהיגין אותה היא אומרת אלו עבדיי והבהמה והמשוי שלי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי צריכה גט משניהן והיא משחררת את שניהן ושניהן משחררין זה את זה ובבהמה ובמשוי שלשתן שוין:
פיסקא מתני' היה רוכב על גבי בהמה וכו' תנן התם בפאה פ"ד מי שליקט [את הפאה] ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון.
ואמר מחלוקת מעשיר לעני וכו' ולימא מר מעני לעני מחלוקת דהא מציאה הכל כעניים הן אצלה.
אמר רבא ואי אמ' ליה קני בהמ' וקנה כלים מי קני. איכא למידק והא אנן משום משיכה קא אמרי' ולא משום חצר כדקאמר אי מהניא משיכת בהמה לקנות כלים וי"ל דמשום משיכ' לא איפשר למקני שהרי הכלי' מונחין ועומדי' הן ובהמה הוא דמסגי' וכיון שכן ליכא משיכה בכלים ובפ' המוכר את הספינה יתבאר הדין הזה.
ואוקימנא אלא הכי מיבעי' ליה אי אית ליה קנין בגופה דבהמה כדי לקנות אגבה אותם כלים או לא וא"ל רבא לעולם לא קנה אלא בכפותה דהויא לה כעין כליו וקונה מטעם חצרו דכליו וחצרו קונים לו ומשום חצר איתרבאי כלי ואינו קונה אלא דומיא דחצר כלו' בשאינה מהלכת דאלת"ה בהמתו ה"ד לחצרו אלא כליו וחצרו שוין הן.
ואקשי' אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים וכו' ה"נ דלא קני. לדידך דאמרת דכליו לא קני אלא כעין חצר שאינה מהלכת ופריק כי אמרי אנא חצר מהלכ' לא קני במהלכת מחמת עצמה אבל הכא שקול מיא מהכא ואינ' מהלכה וכן בקלתה.
ומאי דקא קשיא להו לתלמידי מהא דאמרי' גבי שבת אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים מהו בתר כלי אזלי' ולא נייח לאו קושי' היא דאה"נ דלא נייח וגבי שבת הנחה בעינן ומקום חשוב נמי בעינן אבל מ"מ אינו מהלך שלא נקראת חצר אלא במהלכת עצמה:
הכי גרס רש"י ז"ל: ואשה קניא: פירש הוא ז"ל: ואשה שאין כחה יפה, דרכה לרכוב עליה פן תנתק הבהמה ממנה, אבל בגרסת הספרים יש ואי אשה חשובה היא קניא.
ולענין פסק הלכה, ברוכב איכא למימר דכיון דקאמר רב יהודה משמיה דשמואל דרכוב אפילו לחודיה לא קני, ולא אשכחן עליה תיובתא, דמאי דפרכינן עלה הא פרקינן להו, הילכך קיימא לן כותיה. ואף על גב דקתני במתניתין היו שניהם רוכבין או מנהיגין או אחד מושך ואחד מנהיג יחלוקו, הא אוקימנא לה במנהיג ברגליו, ואף על גב דאמר רבא לעיל (ח, א) גבי המגביה מציאה לחברו, דלמא הא קא משמע לן דרכוב קני דלמא במנהיג ברגליו קאמר, וקא משמע לן דתרי גווני מנהיג.
אבל הרי"ף ז"ל שהביא משנתנו סתם ולא כתב מכל חלוקה הזאת כלום, נראה שהוא סבור דרכוב קני, וכן רכוב במקום מנהיג יחלוקו כסתמא דמתניתין. ולענין מוסרה אם היה אחד רוכב ואחד תופס במוסרה, קיימא לן כרב אשי דאמר זה קנה חמור ובי פגיה וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה, ונראה דהוא הדין לאחד מנהיג ואחד תפוס במוסרה.
אלא שהרמב"ם ז"ל (פי"ז מהל' גזילה ואבידה ה"ו) חלק ואמר בזו שקנה תפוס במוסרה כולה מוסרה. ולא ירדתי לסוף דעתו, ואפשר במתכוין לקנות גם מוסרה במשיכת המוסרה ולא אגב החמור, ומה שאמר לקמן (?) גבי קנה בהמה זו וקנה כלים שעליה דלא קנה, היינו במתכוין לקנות הכלים אגב הבהמה כגון כלים מחמת חצרו.
הא דבעי ר' אלעזר משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה. אי קני כלים במשיכה דבהמה אי לא, ואקשינן ואי אמר ליה קני מי קנה, חצר המהלכת היא, שמעינן מינה דכליו של אדם מדין חצרו הוא קונה, דאי לא מאי [קמקשה] מחצר המהלכת, דילמא כליו שאני: ואיכא למידק, וליקני כלים מדין משיכה, דהא אימשיכו להו כלים במשיכת בהמה, דאטו אי משיך בכלי מלא פירות לקנות את הפירות מי לא קני להו. ועוד, דבהדיא גרסינן בירושלמי בפרק קמא דקידושין (ה"ד), ר' חסדא אמר משוך את הבהמה לקנותה קנה, לקנות ולדותיה לא קני, לקנות היא וולדותיה קני, ואקשינן התם, אילו האומר לחברו משוך הבהמה שיקנה לך המשאוי שלה שמא לא קנה, [ופריק הדא] דתימר בשלא היתה הבהמה עוברת, אבל אם היתה הבהמה עוברת עשו אותה כמשאה, ובמסכת שבת פרק המצניע (צא, ב) מוכח בהדיא גבי הגונב כיס בשבת, דבמשיכת הכיס קנה המעות, אף על פי שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו לכיס,והוא דמצי למשקל להו לזוזי דרך פיו, אי נמי דרך חלמא כדאיתא התם, ובפרק הספינה (ב"ב פה, א) תניא ארבע מדות במוכרין, עד שלא נתמלאת המדה וכו', במה דברים אמורים במדה שאינה של שניהם וכו' ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. אלמא אף על גב דמונחין בכלי שאינו שלו, קנה בהגבהת הכלי או במשיכתו. והא דאמר התם (פו, א) פרקן והכניסן בתוך ביתו, פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן, מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן, דמשמע דמדידה הוא דמהניא, אבל משיכה דפריקה לא מהניא, התם כשפרק עד שלא פסק, ומשום דלא סמכא דעתיה, הא פסק ואח"כ פרקן, אף עלגב דלא מדד ולא הכניסן לתוך ביתו, במשיכת הכלי קנה, וכן פירש שם (רש"י) [ר"ש] ז"ל, ועל כרחין הכין היא, דהא אוקימנא לה במסקנא [במתאכלי] דתומי שאין עומדין בכלי, וכיון שכן הכא ליקנינהו לכלים במשיכת הבהמה. ויש לומר, דהכא היינו טעמא משום דאמר ליה נותן משוך הבהמה וקני כלים שעליה, ולא אמר ליה משוך כלים אלו שמע מינה דקפידא הוי, דלא בעי דלקנינהו לכלים (אלא) במשיכתן, אלא מחמת הבהמה דלקני ליה מדין כליו.
ואכתי קשה לי מאי שנא בהמה דנקט, אי משום דלא אקני ליה בהמה לגמרי קאמר, וקא מבעיא ליה אי קונין בכלי מושאל אי לא, תבעי ליה כלי. ועוד ברייתא היא דתניא התם בפרק הספינה (ב"ב פה, א) ד' מדות במוכרין וכו', משנתמלא[ה] המדה שניהם אינן יכולים לחזור בהן, במה דברים אמורים במדה שאינה של שניהם, ואוקימנא במדה דסרסור דעד שלא נתמלאת משאיל לו למוכר, משנתמלאה משאיל ליה ללוקח, אלמא קונין בכלי מושאל, ונראה לי דר' אלעזר חדא מגו חדא קא מבעיא ליה, ובמשיכת בהמה כפותה קא מבעיא ליה במסקנא, והכי קא מבעיא ליה, משיכת בהמה כפותה מי קניא אי לא, דכיון דאין דרכן של בעלי חיים לגררן חיים כפותין אלא להנהיגם ברגליהם, לא קני, או דלמא קני, ומשום דאיירינן עד השתא ברוכב ומנהיג ומושך כיצד קונין, ואיירינן במושך חמור ומנהיג בגמל, [קא] מבעיא ליה הכא [גרירה] אי קניא אי לא. ואם תימצי לומר קניא, היכא דאקני ליה גופה דבהמה לגמרי, אבל היכא דלא אקני ליה גופה דבהמה לגמרי בגרירה זו, אלא להיותה ככליו לקנות עליה כלים אלו, מי מהניא משיכה כזו לקנות כלים עליה או לא.
והא דאמר והלכתא בכפותה, הכי קאמר בכפותה קא מבעיא ליה, והלכתא דקניא, והכי קאמר והלכתא דקני בכפותה, והכי קא מבעיא לן, כן נראה לי. אלא דהיא גופה קא קשיא לי, בהמה בגרירה היכי מיקניא, מי עדיפא גרירה מהנהגה בגמל או ממשיכה בחמור, דאמרינן דחד צד מינייהו לא קני משום דאין דרכן בכך, והלא אין דרך בהמה לגרור אותה כפותה לעולם, ואין לומר דהכי קאמר משוך בהמה זו כדרכה וקני כלים שעליה לאחר שתכפות אותה, ולעולם בהמה גופה לא מקניא בגרירה, והא משוך וקני כלים קאמר, דמשמע בבת אחת קונה בהמה וקונה אגבה כלים שעליה. ויש לומר דהתם (במידי ד)היינו [משום ד]עיקר הליכתן מעצמו היא, וכיון שכן אין הליכתן קונה אלא כדרך הנהגתן, אבל כאן שהוא מושך אותה לגמרי, אפילו בגרירה קונה, כן נראה לי.
הא דאקשינן הכא ובכמה מקומות בגמרא חצר המהלכת היא וחצר המהלכת לא קנה: תמיה לי, והלא חצר משום שליחות אתרבאי כדאיתא לקמן (י, ב) וכן פסק הרי"ף ז"ל, ושליח הא [נייד], דבשלמא חצר דאשה דאתרבאי משום יד (כמ"ש הרי"ף שם), איכא למימר מה ידה דנייח אף חצרה דנייח, אבל דגברא דאיתרבאי משליחות מאי טעמא לא. ולא עוד אלא אפילו חצר דאיתתא הוה לן למימר דקניא, דלא גרע משליחות כדאיתא לקמן (יב, א).
ספינה מינח נייח ומיא הוא דקא ממטו לה: כלומר, ולגבי חצר כל שהיא עצמה אינה מהלכת קונה, והא דאמרינן בפרק קמא דשבת (ה, ב) אגוז בכלי וכלי צף על פני המים, בתר אגוז אזלינן והא נייח, או דילמא בתר כלי אזלינן והא לא נייח. התם הוא לענין שבת דבעינן עקירה מעל גבי דבר נח לגמרי.
הא דאמר: קלתא מינח נייחא ואיהי היא דקא מסגיא תותה: קשיא להראב"ד ז"ל, וכי ניחא מאי הוה, והא כליו של אדם אינו קונה לו ברשות הרבים (ב"ב פה, א). ודחק עצמו בתירוץ קושיא זו, דמאי רשות הרבים סמטה, ואמאי קרי ליה רשות הרבים, לפי שאינה רשות היחיד, ודוגמתה בפרק הספינה (שם) ואין צורך לזה, דכיון דמנחה ארישה ויש לה רשות להניח שם כליה, קונה, והרי זה כמונח במקום שיש לה רשות להניחו שם, וכל מקום שיש לו רשות להניחו שם קונה. עוד הקשה, תקנה לה ד' אמות דילה. וניחא ליה, דאין ד' אמות קונות אלא בעומד, [אבל] במהלך לא.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
ואי ברשות הרבים הוא קנה. אי קשיא והא במנהיג ברגליו מוקמינן ליה דה"ל מנהיג והיינו משיכה והא קי"ל דמשיכה ברה"ר אינה קונה כ"א בסימטא כמו שהוכחתי בפ' מרובה במהדורא תנינא בה' היה מושכו ויוצא. תשובה נ"ל דיש חילוק בין משיכת מטלטלין לבין משיכת בעלי חיים דמשיכת מטלטלין אינה קונה ברה"ר דמשיכת מטלטלין בעינן שימשוך המטלטל ויביאנו אליו אבל אם גלגלו הלאה ברחוק ממנו אע"פ שהסיעו הרבה ממקומו לא קנה דלא חשיבה משיכה דידי' אלא כשהוא מביאו אצלו והילכך בסימטא שיש לו בה רשות מהני' משיכה והוי כאלו הביאו ברשותו אבל ברה"ר שאין לו בה רשו' לא קניא משיכה דלא הביאו לרשותו אבל משיכת בע"ח אינה כן דעיקר משיכתן היא להנהיגה לפניו ולא שיביאם אצלו ובעינן עד שתעקור הבהמה יד ורגל או עד שתהלך מלא קומתה ובכל טצדקי דאיכא עקיר' בין לפניו כגון שהנהיגה לפניו בין שהביאה אצלו הוי משיכה כדאמרי' כיצד במשיכה קורא לה והיא באה. וכיון דעיקר הקנין תלוי בעקירת יד ורגל ולא שיביאנה אצלו אפי' ברה"ר קונה ומאי דאמרי בהמה מושכו ויוצא שאם הי' ברה"ר דלא קנה התם משום דלא עבד משיכה ברה"ר אלא רוצה לקנותה בהוצאה שעשה לה מרשות הבעלים והביאה ברשותו והילכך אם הוציאה מרשות הבעלי' לרשות הרבים לא קנאה שלא הביאה לרשותו אבל אם הנהיגה ברה"ר עד שתעקור יד ורגל או שתהלך מלא קומתה ה"נ דקני:
מי מהני משיכה דבהמה לקנות כלים שעלי' אי לא. נ"ל דדוק' בבע"ח קמבעיא לי' אבל אם הי' ספסל מלא על גביו כלים וא"ל משוך ספסל זה לקנות כלים שעליו אע"פ שלא הוקנה לו הספסל קנה כלים שע"ג שהרי הכלים בכחו הם נמשכים ומה לי משכן בפ"ע מה לי משכן עם הספסל שתחתיהן ולא מבע' לי' אלא בבהמה דהיא בעל' חיים ומשום דהי' אזלה מאלי' ומושכת כלים שע"ג ולאו בכחו של זה נמשכו. התם מבעיא לי' אם מהני משיכה דעבד לבהמה לקנות כלים שעלי' אי לא:
בעי רבי אלעזר: איכא למידק מאי שייכא הכא כיון דלא פשטינן לה ממתניתין. התם בפרק המוכר הוי דכותה ויש לומר דדכוותה איכא למיבעי גבי מציאה ומשום הכי קבע לה תלמודא הכא ולא כפשטא ומוקמינן לה בכפות הילכך אם מצא בהמת חברו כפותה ועליה מציאה ומשך אותה לקנות המציאה שעליה אם בא אחר ונטלה זכה בה. דבשלמא גבי מקח וממכר איכא דפסיק דמוקמינן לה אחזקת מרה קמא ולא קנה אבל במציאה ליכא למימר הילכך זה שנטלה קנה ודאי וזה שמשכה הוי ספק ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. מ"ה נר"ו.
אמר רבא ואי אמר ליה קני בהמה וקני כלים מי קני: איכא למידק והא אנן משום משיכה קא אמרינן ולאו משום חצר כדקאמר אי מהניא משיכת בהמה לקנות כלים. ויש לומר דמשום משיכה לא אפשר למקני שהרי הכלים מונחין ועומדים הן ובהמה הוא דמסגי וכיון שכן ליכא משיכה בכלים. ובפרק המוכר את הספינה יתבאר הדין הזה. ואוקימנא אלא הכי מיבעיא ליה אי אית ליה קנין בגופה דבהמה כדי לקנות אגבה אותם כלים או לא ואמר ליה רבא לעולם לא קנה אלא בכפותה. דהויא לה כעין כליו וקונה מטעם חצרו דכליו וחצרו קונים לו ומשום חצר איתרבאי כלי. ואינו קונה אלא דומיא דחצר כלומר בשאינת מהלכת דאי לא תימא הכי בהמתו היכי דמי לחצרו אלא כליו וחצרו שוין הן. הרמב"ן.
וזה לשון הר"ן: מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים או לא. ליכא לפרושי דמספקא ליה אי מהניא משיכה לכלים משום דלא קני לה לבהמה והוה ליה משיכה בכליו של מוכר ולא מהניא או דילמא מהניא לפי שאף הבהמה קנויה לו למשוך כלים שעליה. דאם כן מאי קאמר ליה רבא ואי אמר ליה קני בהמה וקני כלים שעליה מי קני חצר מהלכת היא דהא איהו לאו מדין חצר קא מיבעיא ליה אלא מדין משיכה בכליו של מוכר ואי אמר ליה קני בהמה אף על גב דלא קני כלים שעליה מדין חצר אי משיך לה בהדייהו קנה מדין משיכה בכליו של לוקח. ועוד דהא ודאי לא מספקא לן דמשיכה בכליו של מוכר מהניא כדמוכת בפרק הספינה גבי ארבע מדות במוכרין דקתני ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ואוקימנא התם מעיקרא בכליו דמוכר דאלמא במשיכה מיהא קני דעד שיוציאנה מרשותו משיכה היא. והכי נמי מוכח בשבת פרק המצניע גבי הגונב כיס בשבת. דבמשיכת הכיס קנה המעות אף על פי שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו והוא דמצי למשקל להו לזוזי דרך פיו או דרך חלמא כדאיתא התם אלמא מילתא פשיטא היא דמשיכה בכליו של מוכר קנה והכי נמי מוכח בפרק בתרא דעבודה זרה דאמרינן אי דקא כייל ורמי למנא דישראל הכי נמי וכבר כתבתיה שם בסייעתא דשמיא. לפיכך פירשו בתוספות דהכא הכי קמיבעיא ליה אי מהניא משיכה דבהמה לכלים או לא משום דלא דמו משיכות להדדין דמשיכה דבהמה בהנהגה וכו'. עד כאן.
כתוב בתוספות ואם תאמר אמאי נקט משוך בהמה זו ולא נקט קני. פירוש על כרחך הא דמיבעיא ליה משוך בהמה זו לא איירי בכפות אם כן הוי כמו משוך קופה ופשיטא דקני אלא ודאי לא איירי בכפות אם כן ליבעי נמי קני ואי משום דסבירא ליה דרבי אלעזר פליג אדרבא וקסבר חצר מהלכת קנה ולכך לא בעי קני אם כן משוך לא תיבעי. ומתרצינן תחילה אם תמצא לומר דקסבר חצר מהלכת קנה אפילו בעי משוך משום דלא השאילה לו להיות חצרו. אי נמי פירש אפילו אם תמצא לומר דקסבר דחצר מהלכת לא קנה כרבא מכל מקום אי הוה מיבעי ליה בקני והיה משיב דקנה אז שמא היה סבור הפושט דבעיא בכפות ולכך השיב דקני ולא ידע עדיין איך הדין במשוך אבל כי בעי משוך אם ישיב לו דקנה כל שכן קני ואם ישיב לו דלא קנה אז ממילא יודע הדין בקני דבמהלכת לא קנה דחצר מהלכת היא ובכפות קנה בכל ענין. כן נראה לי ביאור התוספות. גליון.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: בעי רבי אלעזר משוך בהמה זו וקני כלים שעליה וכו'. ואקשינן ואי אמר ליה קני מי קני חצר ומהלכת היא וכו'. שמע מינה דכליו של אדם מדין חצר הוא קונה דאי לא מאי קמשני מחצר מהלכת דילמא כליו שאני. ואיכא למידק ולקני כלים מדין משיכה דהא אמשיכו להו כלים במשיכת הבהמה דאטו אי משיך כלי מלא פירות לקנות את הפירות מי לא קנו להו.
ועוד דבהדיא גרסינן בירושלמי פרק קמא דקידושין רב חסדא אמר משוך את הבהמה לקנותה קנה. לקנות ולדותיה לא קנה. לקנות היא וולדותיה לא קנה. ואקשינן התם אלא האומר לחברו משוך הבהמה שיקנה לך המשאוי שלה שמא לא קנה ופריק הדא דתימר בשלא היתה הבהמה עוברה אבל היתה הבהמה עוברה עשו אותה כמשאה. ובפרק המצניע מוכח בהדיא גבי הגונב כיס בשבת דבמשיכת הכיס קנה המעות וכו' ובפרק הספינה תניא ארבע מדות במוכרים וכו' אלמא אף על גב דמונחים בכלי שאינה שלו קנה בהגבהת הכלי או במשיכתו. והא דאמרינן התם פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד וכו' דמשמע דמדידה מהניא ולא משיכה דפריקה התם בשפרק עד שלא פסק וכו' וכן פירש שם ר"ש. וכיון שכן הכא ליקנינהו לכלים במשיכת הבהמה. ויש לומר דהכא היינו טעמא משום דאמר לו נותן משוך בהמה וקנה כלים שעליה ולא אמר לו משוך כלים אלו שמע מינה דקפידא הוי דלא בעי דליקנינהו לכלים במשיכה אלא מחמת הבהמה דלקני לה מדין כליו.
ואכתי קשיא לן מאי שנא בהמה דנקט אי משום דלא מקני בהמה לגמרי קאמר וקמיבעיא ליה אי קונין בכלי מושאל או לא תיבעי ליה כלי. ועוד ברייתא היא דתניא בפרק הספינה ארבע מדות במוכרים וכו' משנתמלאת המדה שניהם אינם וכו' ואוקימנא במדה דסרסור וכו' אלמא קונין בכלי מושאל. ונראה לי רבי אלעזר חדא מיגו חדא קמיבעיא ליה ובמשיכת בהמה כפותה קמיבעיא ליה במסקנא והכי קמיבעיא ליה משיכת בהמה כפותה מקניא או לא דכיון דאין דרכן של בעלי חיים לגררן חיים כפותים אלא להנהיגן ברגליהם לא קני או דילמא קני ומשום דאיירינן עד השתא ברוכב ומנהיג ומושך כיצד קונים ואיירינן במושך בחמור ומנהיג בגמל קמיבעיא ליה הכא גרירא אי קניא או לא ואם תמצא לומר קניא היכא דאקני ליה גופה דבהמה לגמרי אבל היכא דלא אקני בהמה בגרירה זו אלא להיותה בכליו לקנות עליה כלים אלו מהניא משיכה בזו לקנות כלים עליה או לא. והא דאמרינן והלכתא דכפותה הכי קאמר בכפות קמיבעיא ליה והלכתא דקניא והכי קאמר והלכתא דקני בכפותה ובהכי קמיבעיא לן. כן נראה לי.
אלא דהיא גופה קא קשיא לן בהמה בגרירה היכי מקניא מי עדיפא גרירה מהנהגה בגמל או משיכה בחמור דאמרינן דחד צד מינייהו לא קני משום שאין דרכן בכך והלא אין דרך בהמה לגרור אותה כפיתה לעולם. ואין לומר דהכי קאמר משוך בהמה זו כדרכה וקני כלים שעליה לאחר שתכפות אותה ולעולם בהמה גופא לא מקניא בגרירה דהא משוך וקני כלים קאמר דמשמע בבת אחת קונה בהמה וקונה אגבה כלים שעליה. ויש לומר דהתם היינו משום דעיקר הליכתן מעצמן היא וכיון שכן אין הליכתן קונה אלא כדרך הנהגתה אבל כאן שהוא מושך אותה לגמרי אפילו בגרירה קני. כן נראה לי. ע"כ.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא אי אמר משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו. פירוש דגופה דבהמה לא מיקני ליה אלא שתהא שאולה לו שיקנה בה כלים שעליה מדין חצר. והראיה דמדין חצר הוא מדפרכינן עלה דתיפוק ליה דהוה חצר מהלכת. וקשיא לן וממאי דרבי אלעזר מדין חצר קאמר כי היכי דניקשי עליה מחצר המהלכת דילמא הכי קא בעי אם הוא זוכה בכלים מדין משיכה לגבי כלים או לא. ויש אומרים דהא פשיטא דלא הוה משיכה כיון דכלים לא נפקא מרשות מוכר ולעולם עמדו על גבי בהמתו וזה אינו שכבר בררנו בראיות מגמרין ומהירושלמי בפרק הספינה דמשיכת פירות בכליו של מוכר קנה ואדרבה יש לתרץ דמשמע לן דהא לא מיבעיא ליה לרבי אלעזר דהא פשיטא דקנה וכי קמיבעיא ליה אם קונה בו מדין חצר ולשונו של רבי אלעזר מוכיח דהיינו בעיא מדלא נקיט משוך כלים על גבי בהמה זו ונקיט משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה דאלמא לבהמה הוא דלעביד בה משיכה ושיקנה אחר כך כלים שעליה מדין חצר.
ואם תאמר ואכתי מאי קא בעי דהא ודאי כיון דמשאיל לו בהמתו לקנות בה קנה דלדין חצר סגי אפילו בחצר או כלים מושאל או מושכר וכדאמרינן לקמן ומקומו מושכר לו וקא סלקא דעתין דמדין חצר קאמר וכדאמרינן נמי בפרק הספינה גבי ארבע מדות במוכרין משנתמלאת המדה ללוקח ואוקמוה במדה דסרסור דאלמא קונין בכלי מושאל. ויש לומר דהתם הוא שמושאל לו להשתמש בו והוי כשלו אבל הכא שאינו ממשיכו לו אלא בקנין זה בלבד מספקא לן. ובעיין לא איפשיטא והא דמשך חמריו ופועליו שבפרק הספינה אינו ענין לזה וכדפרישנא בדוכתה בסייעתא דשמיא. עד כאן.
ולענין הלכה בעיא דרבי אלעזר לא איפשיטא. וכיון שכן נראה לי דאי משיך בכהאי גוונא לא מפקינן מיניה דהוה ליה תופס ברשות דומיא דכור בשלשים סאה בסלע וכמו שכתבנו למעלה. וראיתי מחלקים ביניהם דהתם בכור בשלשים משיכה גמורה עבד אבל הכא דספיקא בגופה דקנייה ודילמא לא קני כלל מפקינן מיניה ואין זה כלום אצלי דהתם נמי איכא לספוקי דילמא מוכר לא נתכוון להקנות עד שימשוך לוקח כל הכור וכלישניה קמא דאמר כור בשלושים ומשיכה דלא מקניא היא. הר"ן.
הא דאקשינן הכא ובכמה מקומות בתלמוד חצר מהלכת היא וכו': תמיה לי והלא חצר משום שליחות איתרבאי כדאיתא לקמן וכן פסק הריא"ף ושליח הא נייד דבשלמא חצר דאשה דאיתרבי משום יד איכא למימר מה ידה דנייח אף חצרה דנייח אבל גברא דאיתרבאי משליחות מאי טעמא לא ולא עוד אלא אפילו חצר דאיתתא הוה לן למימר דקניא דלא גרע משליחות כדאיתא לקמן. הרשב"א.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: וחצר מהלכת לא קנה. פירוש כשמהלכת שלא לדעת בעליו דומיא דבהמה הילכך אפילו למאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי לא דמיא לשליחות כי השליח אינו מהלך אלא לדעת שולחו בעודו שליח וכל שכן למאן דאמר משום ידה איתרבאי עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש בפרק הזורק.
והלכתא בכפות: איכא למידק אמאי מתרץ בלשון הלכתא כיון דלא איפשיט בעיין ויש לומר משום דידע תלמודא דאיכא אמוראי דסבירי להו דחצר המהלכת קונה כיון דאיתרבאי מידה וידה מהלכת היא והיינו רב פפא ורב הונא ורבינא דמקשו אלא מעתה משמע דסבירי להו דחצר המהלכת קונה ובעיא דרבי אלעזר לפי סברת הני אמוראי בבהמה המהלכת היא ומשום הכי הוצרך לומר והלכתא דבעיא דרבי אלעזר בכפות היא אבל במהלכת לא קנה.
אלא מעתה היה מהלך וכו': פירוש בשלמא אי חצר המהלכת קונה כיון דאיתרבאי מידה מה ידה מהלכת אף כל חצר המהלכת קונה והיינו דלא בעי רבי אלעזר אלא במשוך בהמה וקני כלים שעליה. מורנו הרב נר"ו.
ואקשינן אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים וכו'. הכי נמי דלא קני לדידך דאמרת דכליו לא קני אלא כעין חצר שאינה מהלכת ופריק כי אמרי אנא חצר מהלכת לא קני במהלכת מחמת עצמה אבל הכא שקול מיא מהכא ואינה מהלכת וכן בקלתה. ומאי דקא קשיא להו לתלמידי מהא דאמרינן גבי שבת אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו בתר כלי אזלינן ולא נייח לאו קושיא היא דאין הכי נמי דלא נייח וגבי שבת הנחה בעינן ומקום חשוב נמי בעינן אבל מכל מקום אינו מהלך שלא נקראת חצר אלא במהלכת עצמה. הרמב"ן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אמר להו ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה. קשיא לן הא דאמר רבא במסכת שבת פשיטא לי מים על גבי מים היינו הנחתם וכו' ולימא נמי אגוז מינת נייחא ומיא קא ממטו לה. ומתרצינן הכא לגבי חצר מהלכת היא כל היכא דלא סגיא מנפשה לאו מהלכת היא הילכך ספינה וקלתה לאו מנפשייהו ניידי אבל לגבי שבת הנחה ממש בעינן דאלו קיימי באויר כגון שערבן הרוח ולא הניחן לנוח והוציאן אחד משם לחוץ אינו חייב דהנחה על גבי משהו מיהת בעינן ומיא כאוירא בעלמא דמו ולא משום ניידא ממש קפדינן אלא משום דהוו כאוירא בעלמא דהא הדר איבעיא ליה לרבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו בתר אגוז אזלינן והא נייח כלומר הרי אינו עומד באויר ומהניא ליה ההוא הנחה או דילמא בתר כלי אזלינן והכל באויר. עד כאן.
אלא מעתה היתה מהלכת ברשות הרבים וכו': פירוש ולא דמיא הא לספינה שעל מים דפריש רבא דשאני הכא שהאשה מדעתה ניידא מה שאין כן במים. הריטב"א.
קשיא לי דהא קיימא לן דכליו של אדם אינו קונה לו ברשות הרבים ואם כן אף על גב דקלתא מינח ניחא מאי הוי אטו משום קלתה מגרשה והא לא מגרשה אלא משום לתא דידה שהקלתה מונחת על ראשה והכי נמי אמרינן בגיטין שאפילו בחצרו של בעל מתגרשת בקלתה אם היתה מונחת בין ירכותיה ואף על גב דכליו של אדם אינו קונה לו ברשות מוכר אלא משום לתא דידה הוא דמגרשא והכי נמי משום לתא דידה היא מגרשה ואיהי הא קא מהלכת ונייח דקלתה לא מעלה ולא מוריד. ועוד תיפוק ליה משום ארבע אמות דידה כדאמרינן בגיטין היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת ואמרינן התם לתוך ארבע אמות שלה הוו קרוב לה.
ונראה לי דאין לאדם ארבע אמות לזכיה אלא אם כן עומד אבל מהלך לא וקלתה בין ירכותיה נמי משום במקום עצמה אם קלתה קנויה לה וכליו של לוקח הם ולעולם משום כליו הוא דמגרשא דמקום קלתה קנוי לה הואיל ובין ירכותיה היא. מיהו ברשות הרבים ליכא למימר הכי משום הכי איתחזי לי דהאי ברשות הרבים דקאמר הכא לאו רשות הרבים ממש אלא בסימטא ואיכא דוגמתיה בבתרא ובסימטא ודאי משום כליו הוא דקני דאיהי הא קא מהלכת והא קלתה מינח נייחא. הראב"ד.
ואין צריך לכך אלא יש לומר דטעמא דברשות הרבים לא קני משום דאין לו רשות להניחו ברשות הרבים אבל קלתה בכל מקום יש לה רשות לשאת אותה. עוד הקשה תיקני לה ארבע אמות דידה. ונראה לי דאין ארבע אמות קונות אלא בעומדת אבל במהלכת לא. הרשב"א והר"ן.
וכתוב בתוספי תוספות להרא"ש ז"ל וזה לשונו: הקשה הראב"ד תיפוק לי משום ארבע אמות דידה וכו'. ומתוך קושיא זו פסק דאין לאדם ארבע אמות לזכיה אלא אם כן עומד וכו'. ונראה לי שהקושיא אינה קושיא גם מה שפסק מכח קושיא זו ליתיה דארבע אמות קונות לו לאדם אפילו מהלך אם היה מונח על גבי קרקע אבל מה שנתון תוך קלתה לא קנתה דקלתה מבטלת כח הקרקע דקנין חצר דאורייתא וקנין ארבע אמות תקנת חכמים דאין הקרקע קונה לה וקלתה הויא חצר מהלכת. עד כאן.
מתניתין : היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה וכו': קשיא לי למה לי למתני היה רוכב ליתני ראה את המציאה וכו'. ויש לומר דטעמא קא יהיב למה ראה זה יותר מחברו מפני שהיה רוכב והגבוה מחברו רואה יותר מחברו. אי נמי דאם שנים מהלכים יטלנה הוא ולא יכניס עצמו לבית הספק כי שמא יזכה לעצמו אלא מפני שהוא רוכב לא היה יכול ליטלה. ואם תאמר ירד ויטול אותה. אדהכי והכי יזכה בה אחר. אם כן לרבותא דסיפא נקט רוכב דהוה אמינא דמצי למימר כיון שאתה רוכב ואני מהלך אני הייתי פוגע בה תחילה ודידי היא קמשמע לן כיון דיהבה ניהליה קני ממה נפשך כדפירש רש"י.
ואמר אני זכיתי בה וכו': לא מצינא לפרושי דאיירי כדפריש בהדיא בשעת הגבהה לצורך פלוני אני מגביה דאם כן כי דחינן לקמן מתניתין דאמר תחילה ופירש רש"י מתתילה הגבהתי לצרכי ולא לצרכך היכי מצי למימר הכי והלא בשעת הגבהה פירש לצורך חברו וסבירא ליה להאי דדחי הכי המגביה מציאה לחברו קנה חברו אלא ודאי הכי פירושו כי בשעת הגבהה לא פירש והשתא פירש מתחלה זכיתי בה לצרכי ואם כן קשיא טובא מאי למימרא וכי מי שאומר לחברו תן לי מציאה זו והגביה אותה לצורך עצמו צריכא ליה לתנא למימר דקנה הזוכה. וקושיא זו דחקתיה לרב נחמן לפרושי מתניתין דהא דקתני אני זכיתי בה אני רוצה לזכות בה עכשיו אף על פי דאין מלשון והענין מתפרש יפה לדעתו.
ויש לתרץ דהא קמשמע לן דסלקא דעתך אמינא כיון דאמר לו תנה לי ועני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע והוא הגביה סתם ולא פירש בשעת הגבהה לצרכי אני מגביהן מסתמא לצורך חברו הגביה ולא נאמינהו במה שאומר עתה מתחילה הגבהתי לצרכי קמשמע לן דנאמן ולא נקרא רשע כיון שהיא מציאה דלא מצינן למימר ליה תלך ותמצא אחרת ומה שלא פירש בשעת הגבהה מימר אמר כיון שהדבר הוא בידי למה אפרש סתמו כפירשתי כל מי שיערער עלי אומר בתחילה לצרכי הגבהתיה. ונמצינו למדין דלרב נחמן מתפרשא מתניתין בתרי גווני אפילו היכא דאמר לצורך ראובן אני מגביה מצי למהדר ביה ויאמר אני רוצה לזכות בה עכשיו דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו וכל שכן מן הסתם. ולמאי דמפרש תלמודא דאני זכיתי בה מתחילה קאמר מתפרשא מתניתין בחדא גוונא במגביה סתם.
אם משנתנה לו וכו': ואם תאמר מאי למימרא דהא קנה ממה נפשך. ויש לומר דאיצטריך להיכא דחזר ותקפה ממנו דמפקינן לה מיניה משום דזכה ואכתי לא ניחא ויש לומר דסלקא דעתך אמינא מצי למימר לא נתכוונתי לזכות לחברי אלא לעצמי והא דיהבתה ליה מתנה בטעות היא דאמרי משעת ראיה קני לה דהכי קרו אינשי מציאה משעת ראיה כדאמרינן לעיל קמשמע לן דלא מצי טעין הכי אלא כיון דיהבה ניהליה קנה דלא מפקי אינשי מידייהו מילתא דלא פסיקא להו דלאו דידהו והרי זה נכון. מ"ה נר"ו.
גמרא : מי שליקט את הפאה: פירש רש"י ז"ל אדם מעלמא שאינו בעל השדה. יש להקשות מי הכריחו בזה והקושיא שעושה אינה לדעת מי שאומר בגמרא תרי מיגו אמרינן דלהאי טעמא אף על פי שהוא עשיר להוי זוכה לנפשיה מיגו דאי בעי מפקר לנפשיה וכו'. לזה נאמר כיון דהכתוב אומר לא תלקט לעני ולגר וגו' ואם ההערמה שאמרנו היא אמתית הצוואה הזאת אין לה מקום כלל שבכל אחד ואחד נאמר מיגו. וזהו גם כן מה שכוון רש"י להלן באמרו חד מיגו מעני לעני דרצונו לומר דהאי דאמרינן חד מיגו היינו לשיהיה זוכה עני אחד לחברו אבל לא שנאמר דמיגו שהיה יכול להפקיר נכסיו חזי ליה שתהיה עכשיו זאת הפאה לעצמו. מהר"י אבוהב.
והרא"ש כתב וזה לשונו: מי שליקט את הפאה וכו'. פירש רש"י דוקא בשדה אחר אבל בשדה שלו וכו'. ונראה לי דבעיקר מחלוקתן דפליגי אליבא דעולא דמעשיר לעני מיירי אפילו בשדה שלו דכיון דלא זכי ליה אליבא דרבי אליעזר אלא מטעם דאי בעי מפקר נכסיה ולאחר שיפקירם אין השדה שלו. אלא בשביל דמעני לעני הוצרך רש"י לפרש דבשדה אחר מיירי. עד כאן.
והריטב"א כתב וזה לשונו: תנן התם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני וכו'. פירש רש"י דמיירי שהמלקט אינו בעל השדה והיינו דאמרינן דאלו מפקיר לנכסיה חזיא ליה ואי בבעל השדה אפילו הוא עני לא חזיא ליה דהא קיימא לן שאף העני מוזהר על שלו. ובתוספות דחו ראיה זו דאנן הכי אמרינן דאי בעי מפקר נכסיה ושדה זו בכלל הפקר ושוב אינו מוזהר עליה ולהכי חזיא ליה. ואף על פי שאמרו שהמפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפאה התם הוא לפי שחזר וזכה בו אבל בכאן שלא חזר וזכה בו אינו מוזהר עליו.
ונראה לי כי רש"י סובר דגזירת הכתוב היא שיהא העני מוזהר על שלו לעולם מכיון שבא לכלל פאה דהא תלמודא הוא דמפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו שורת הדין שיהא פטור מן הפאה דהא הפקר פטור מן הפאה אלא דכתב רחמנא תעזב יתירה כדאיתא פרק הגוזל להזהירו וגזירת הכתוב היא שלא להפקיע תורת פאה הכא נמי לא שנא. ובתוספות סייעו פירוש רש"י מדאמרינן אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו דחד מיגו אמרינן ואי בבעל השדה אכתי איכא תרי מיגו מיגו דאי בעי מפקר להאי שדה דחזיא ליה ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה.
ומיהו בירושלמי משמע דמתניתין סתמא בין בבעל השדה ובין באיניש דעלמא דאפילו בעל השדה כל שהוא עני וראוי ליטול בפאה דעלמא שפיר קרינן ביה דהא חזיא ליה ואי בעי זכי בה לנפשיה דהא (תלמוד) ראוי הוא לזכות בה אלא דרחמנא חייביה למיהבה לעני מפני שהיתה שלו הילכך שפיר מצינו למימר דמיגו דאי בעי זכי לנפשיה כדי ליתנה לעני זכי בה נמי מעיקרא לחבריה עני. עד כאן.
וזה לשון מ"ה נר"ו: מי שליקט את הפאה וכו'. כתב רש"י אדם בעלמא שאינו בעל השדה דאי בעל השדה ליכא מיגו דעני נמי מחייב בפאה. ואם תאמר אפילו בבעל השדה מצינן לאוקמה מיגו דזכי לנפשיה בפאה של אחרים זכי נמי בהאי לצורך עניים אחרים והכי איתא בירושלמי. ויש לומר שרש"י לא רצה לפרש כן משום דלא אמרינן מיגו מענין לענין דלא אמרינן מיגו דזכי לנפשיה בפאה של אחרים יזכה בפאה זו לצורך עניים אחרים.
אבל אכתי קשה לי דאפילו בבעל השדה משכחת מיגו דאי בעי מפקר לנכסיה ואפילו קרקע זו ונמצא שאין פאה זו של שדהו ומיגו דמצי זכי לנפשיה זכי לאחריני. ויש מי שכתב דמשום מעני לעני כתב רש"י כן דאמרינן דליכא אלא חד מיגו ואלו בעני בעל השדה תרי מיגו איכא מיגו דאי בעי מפקר להאי שדה דאית ליה ומצי זכי לנפשיה ומיגו דמצי זכי לנפשיה זכי לאחריני ונכון הוא אבל לא משמע לי כן מדברי רש"י אלא לעולם לא מצינן לאוקומי בבעל השדה דכיון דבשעת שלקט אותו וקרא עליו שם פאה של שדהו שוב לא מצי זכי לנפשיה אפילו אי מפקר לכולהו נכסיה שהרי פאת שדהו נקראת לעולם ואזלינן בתר זמן לקיטתו ולא בתר זמן אכילתו. עד כאן.
לימא מר מעני לעני מחלוקת: כתוב בתוספות אית ליה פרק קמא דגיטין דבתופס לבעל חוב פליגי וכו'. פירוש מהכא שמעינן שפיר דמאן דאית ליה לא קנה דכל שכן דקסבר דתופס לבעל חוב לא קנה אבל מאן דאית ליה קנה מצי למימר דתופס לבעל חוב לא קנה ושאני מציאה דמיגו דאי בעי זכי לנפשיה זה הביאו מפרק קמא דגיטין דליתיה קל להבין. גליון.
לימא מר מעני לעני מחלוקת: יש לומר שזו הקושיא לאו סיפיה רישיה ולאו רישיה סיפיה שממה שהתחיל ולימא מר ולא אמר ורמינהי או כיוצא בזה נראה שאין זו קושיא עצומה ובסוף הקושיא אמר אי אמרת בשלמא וכו'. ואפשר לומר דהאי דקאמר ולימא משום דבהקדמה יש לנו לומר שאין ראוי שנשים בין שני תנאים מחלוקת מן הקצה אל הקצה כל שנוכל לאוקומי פלוגתייהו מן הקצה אל האמצעי ואם נאמר מעני לעני מחלוקת היינו מן הקצה אל הקצה אבל זה כבר תירץ רש"י במה שאמר דאפילו מעני לעני אמרי רבנן דלא זכה לו שכוונתו לפרש שמה שאנו מחדשים בזו האוקמתא אינו שרבי אליעזר סבר דאפילו מעשיר לעני קונה שרבי אליעזר יודה בזה דלא קנה אלא החידוש הוא ברבנן ואם כן בכאן יש מחלוקת מן הקצה אל האמצעי אבל החולשא שמצא זה המקשה בקושייתו היא בהקדמה שבנה עליה קושייתו והוא מסופק בה אם היא אמתית אם לאו והוא דהא מציאה הכל עניים אצלה וזה נוכל לדחותו ולומר שהפרש גדול בין מציאה לפאה שענין פאה מצות התורה שתהא לעני בהכרח ובעל השדה אין לו רשות כלל בזה אבל גבי מציאה צוותה התורה בהיפך שמי שמצא אבידה שיטרח בעל כרחו להחזירה לבעליו ובשביל זאת החולשא אמר ולימא מר פירוש אם אתה מודה לי זו ההקדמה שמציאה ופאה שוין אני אקשה לך קושיא עצומה. מהר"י אבוהב.
ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: ולימא מר מעני לעני וכו'. איכא למידק דהיכי פריך הכי בפשיטות לאפושי פלוגתייהו והלא לרבי יהרשע לא פליגי אלא בחדא ואיהו פריך דליפלגו בתרווייהו. וראיתי מי שפירש דהכי פריך ולימא מר מעני לעני מחלוקת אבל מעשיר לעני מודה רבי אליעזר דתרי מיגו לא אמרינן ואמר דהכי דאיק לשון רש"י שכתב ולימא מר דאפילו מעני לעני אמרי רבנן דלא זכה לו. ולדידי מי שהוא רגיל בלשון רש"י יכיר שהוא כוון היפך זה ממש וטעמא דמילתא משום דעל כרחך מעשיר לעני פליגי והיינו דקתני מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני משמע מי שלקט לאו עני הוא דאם מן הסתם משמע עני דפאה עניים הוא דלקטי לה ליתני הכי מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני ותו לא ואנא ידענא דלפלוני עני הוא אלא ודאי אפילו מעשיר לעני פליג רבי אליעזר ופריך ולימא מר וכו' ואף על גב דהשתא מפיש פלוגתייהו בהכי ניחא טפי דאתיא מתניתין בכל גוונא בין מעשיר לעני בין מעני לעני. עד כאן.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ולימא מר מעני לעני מחלוקת. כלומר ובתרווייהו פליגי דרבי אליעזר סבר דאמרינן אפילו תרי מיגו ורבנן סברי אפילו חד מיגו לא אמרינן. ורש"י גורס כגירסא ראשונה אלא שפירש הוא ולימא מר דאפילו מעני לעני פליגי רבנן ונראה שהוא נוטה כפי הגירסא האחרונה ובמסכת גיטין הארכתי בזה בסייעתא דשמיא. עד כאן. וחסרון יש בלשון הריטב"א זה הנזכר.
ותנן היה רוכב על גבי בהמה: ואם תאמר והיכי אסיק אדעתיה לומר דמתניתין דעני רוצה לזכות בה עכשיו קאמר דהא קתני אני זכיתי ומשמע בשעת הגבהה. ויש לומר דמחניתין קשיתיה דאי אני זכיתי בה בתחילה קאמר מאי למימרא כדכתיבנא לעיל והא דקתני זכיתי בה ולא קתני אני זוכה בה לאפוקי אי תקפה אחר דאם היה אומר אני רוצה לזכות בה עכשיו קנה התוקף דחברו לא קנה דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ואיהו לא קני אם כן מי קנה אלא ודאי התוקף קנה משום הכי הוצרך לומר אני זכיתי בה תחילה קודם שתקפת אותה ונמצא ניצול בטענה זו מחברו ומן התוקף. מ"ה נר"ו.
אי אמרת בשלמא מעני לעני מחלוקת וכו': קשיא לי מעני לעני מודו רבנן דמיגו דמצי זכי לנפשיה זכי לאחריני אבל מיהו לא זכה בפועל לנפשיה וזכי לאחריני במיגו אבל במציאה אמר שרוצה לזכות לעצמו ומשום הכי לא קנה חברו ומאי קושיא. ויש לומר. דכיון דבשעה שהגביהה הגביהה לצורך חברו ובאותה שעה שייך לומר מיגו אם איתא דאמרינן מיגו שוב לא היה יכול לזכות לעצמו דהא קנה חברו בשעת הגבהה אם איתא דאמרינן מיגו אלא ודאי לא אמרינן מיגו ומשום הכי מצי לזכות לנפשיה. וכן הבנתי מלשון רש"י מ"ה נר"ו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה