שבת נח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אין בה משום עטרות כלות ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו לא קשיא אהא דעבד ליה רביה הא דעבד איהו לנפשיה במאי אוקימתא להא דשמואל דעבד ליה רביה בחותם שבכסותו אמאי לא דילמא מיפסק ומירתת ומיקפל ליה ומחית ליה אכתפיה כדרב יצחק בר יוסף דא"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפיו בשבת חייב חטאת וכי הא דא"ל שמואל לרב חיננא בר שילא כולהו רבנן דבי ריש גלותא לא ליפקו בסרבלי חתימי לבר מינך דלא קפדי עליך דבי ריש גלותא:
גופא אמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו תניא נמי הכי ביוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו ורמינהו לא יצא העבד בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו גזה וזה אין מקבלין טומאה ולא בזוג שבצוארו אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו דזה וזה מקבלין טומאה הולא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה ולא בחותם שבכסותה ולא בזוג שבכסותה ולא בזוג שבצוארה זה וזה אין מקבלין טומאה לימא הא דעבד ליה רביה הא דעבד איהו לנפשיה לא אידי ואידי דעבד ליה רביה וכאן ובשל מתכת וכאן בשל טיט וכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דבר המקפיד עליו רבו אין יוצאין בו דבר שאין מקפיד עליו יוצאין בו ה"נ מסתברא מדקתני זה וזה אין מקבלין טומאה אי אמרת בשלמא של מתכת הני הוא דלא מקבלי טומאה הא כלים דידהו מקבלי טומאה אלא אי אמרת בשל טיט תנן הני הוא דלא מקבלי טומאה הא כלים דידהו מקבלי טומאה והא תניא זכלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אלא ש"מ של מתכת ש"מ:
אמר מר ולא בזוג שבצוארו אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו זוג שבצוארו אמאי לא דילמא מיפסיק ואתא לאיתויי זוג שבכסותו נמי ליחוש דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי הכא במאי עסקינן דמיחא ביה מומחא וכדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהוא ארוג לא גזרו:
אמר מר לא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה ולא בחותם שבכסותה ולא בזוג שבצוארה ולא בזוג שבכסותה זה וזה אין מקבלין טומאה וזוג דבהמה אין מקבלין טומאה ורמינהו זוג של בהמה טמאה
רש"י
עריכה
אין בה משום עטרות כלות - דגזרו עליהן שלא תצא בהן מחורבן ואילך משום צער במס' סוטה (דף מט.):
ושמואל אמר - כבול דמתני' כבלא דעבדא ופליג אדר' אבהו:
חותם שבצוארו - הוא כבלא דעבדא והיו עושין אותו משל טיט:
דעביד ליה רביה - אית ליה אימתא ולא שקיל ליה מצוארו להוליכו בידו. מיפסק. החותם ונשבר ומירתת מרבו שלא יאמר שהוא נטלו להראות בשוק שהוא בן חורין:
ומקפל ליה - הטלית על כתפיו כדי שלא יראה מקום החותם ולא יבינו שנפל ודמי הטלית על כתפו כמשוי:
חייב חטאת - דאינו תכשיט אלא בזמן שלובשו דרך מלבוש:
כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלי חתימי - היו עושין חותמות לטליתות שלהן כעין עבדים להראות שהן כפופין לריש גלותא לא ליפקו דאי מפסקי מרתתי ומקפלי להו:
דלא קפדי עלך - אם תלך בלא חותם:
יוצא העבד בחותם שבצוארו - ובשל טיט דלא קפיד עליה לאתויי ואי משום דמירתת מאי חורבא נפקא מינה משום אימתא דרביה לא מייתי ליה בידיה דהא לאו הוכחה היא דעבדות אלא כשישנו על צוארו או בכסותו:
וזה וזה אין מקבלין טומאה - דלאו לנוי עביד שיהא טמא משום תכשיט ואע"ג דבשל מתכת מוקמינן לה להא לקמן מיהו לאו לנוי דיליה הוא אלא לגנאי וכלי תשמיש נמי לא הוי:
זוג - לנוי עביד:
ולא בזוג שבצוארו אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו - לקמיה מפרש טעמא:
מקבלין טומאה - שתכשיט הוא:
שבכסותה - עושים לסוסים מעילין שלא יטנפו:
לא תצא - כדאמרינן באידך פרקין (ד' נד:) דמתחזי כמאן דאזיל לחינגא:
אין מקבלין טומאה - דאין תכשיט לבהמה:
לא אידי ואידי דעבד ליה רביה - דאע"ג דכבול דמתניתין אוקימנא בדעבד איהו לנפשיה התם הוא דאיכא לאוקמיה בסתם חותמות של טיט דאי מיתבר אין מקפיד עליו להביא שבריו לבית אדונו הלכך ליכא לאוקמיה בדעבד ליה רביה דאי עבד ליה רביה לא הוה מיתסר דכל זמן שלא נפסק לא שקיל ליה מצוארו משום אימתא דרביה ואי מיפסק לא קפיד עליה בעליו משום פסידא דליכא פסידא הלכך לא מייתי ליה אבל הך לא איכא לאוקמא בשל טיט כדמסתברא לקמן מסיפא הלכך אפילו עבד ליה רביה נמי אסור דאי מיפסק קפיד עליה משום פסידא ומירתת עבד ומייתי ליה בידיה:
דבר המקפיד עליו רבו - אם יאבד לא יצא דאי מפסיק מייתי ליה:
מסתברא - דבשל מתכת קאי מדאיצטריך למיתני אין מקבלין טומאה וטעמא משום דלאו לנוי עבידא:
הני הוא דלא מקבלין טומאה - משום דלאו כלים נינהו הא שאר כלי מתכות מקבלין:
כלים דידהו - דמתכות:
אלא אי אמרת - כלים דידהו כלי העשוי מטיט כזה שאינו מצרפו בכבשן מעשה ידי יוצר דניהוי קרוי כלי חרס אלא כלי אדמה מי מקבל טומאה בתמיה:
כלי גללים - צפיעי בקר שעשה מהן כלי:
דמיחא מומחא - שארגו בבגד ותו לא מיפסיק:
לא גזרו - לצאת בו ודרב הונא לענין אריג כי האי גוונא נמי איתמר דאשמעינן דלא חיישינן תו לדלמא מיפסק:
תוספות
עריכה
והאמר שמואל יוצא העבד בחותם כו'. ולא בעי לאוקמי מתניתין בחותם שבכסותו דניחא ליה לאוקמה בדעבד איהו לנפשיה ואיירי מתני' בכל חותמות:
הא דעבד איהו לנפשיה. קשה לרשב"א אמאי שריא מתני' בדעבד איהו לנפשיה בחצר כיון דליכא קפידא דרבו וי"ל דאיכא קצת קפידא אבל לא כל כך כמו בעבד ליה רביה:
במאי אוקימתא להא דשמואל בדעבד ליה רביה כו'. אבל אי מיירי בדעבד איהו לנפשיה אתי שפיר דבצוארו ליכא למיחש דלמא פסיק ליה בידים כדי שלא יבינו הרואין שהוא עבד אבל בכסותו איכא למיחש דלמא מקפל טליתו לכסות החותם ולא ידע דיש בזה חיוב חטאת אבל בדעבד ליה רביה משום אימתא דרביה ירא לקפל והשתא נמי ידע הש"ס לדרב יצחק אלא דלא ידע שיש לחוש דילמא מיפסיק ובתר דמשני מייתי דרב יצחק ונחת לפרושי שיש חיוב חטאת בקיפול:
דילמא מיפסק ומרתת ומקפל ליה. דניחא ליה טפי שיהיה מקופל משיראה רבו שנפסק לגמרי ויסבור שבמזיד פסקו למרוד בו:
לא תצא בהמה כו'. דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא כדפי' בקונ' דלא מצינן למימר משום דילמא מיפסיק ואתי לאתויי דהא לעיל ('ף נד:) מפרש דזוג אסור משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא ולא קאמר דלמא מיפסק דומיא דחותם:
מאי שנא זוג שבצוארו דלמא מיפסיק ואתי לאתויי. והא דתנן לקמן (דף סו:) בני מלכים יוצאין בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה אומר ר"י דמיירי בזוגין יקרים שיוצאין בהן בני מלכים כגון של כסף ושל זהב דליכא למיחש בהו דילמא מיפסיק דמסתמא תקועין הן יפה בשלשלאות של כסף והכא מיירי בזוג דעלמא דומיא דזוג של בהמה ולמאי דמוקי לה בגמרא באריג בכסותו אתי נמי שפיר:
הב"ע דמחי. וא"ת כי היכי דזוג איירי במחי הכי נמי איירי חותם שבכסותו במחי ואם כן אמאי אסור וי"ל דזוג מותר לפי שדרך לאורגו בבגד שאין שום בגד שלא יהא ראוי לנוי ותכשיט כזה ולא הטריחוהו לפוסקו מכל בגדים ולגנות הבגד אבל חותם אין דרך לעשותו בכל הבגדים שאינו יפוי הבגד ולכך גזרו חכמים אפילו בארוג בכסותו שיהא צריך לפוסקו אטו היכא שאין ארוג וא"ת אדמפליג בין זוג שבצוארו לזוג שבכסותו ליפלוג בזוג שבכסותו גופיה בין מחי ללא מחי ויש לומר דניחא ליה לאשמעינן דזוג שבצוארו אסור אפילו בחתיכת הבגד שסביב צוארו ואינה יכולה ליפול אלא ע"י חתיכה:
כדרב הונא כו'. ואע"ג דמילתא דרב הונא אייתי לעיל (דף נז.) גבי חציצה מדקאמר כל שהוא אריג משמע דה"ק בין לענין חציצה בין לענין דלמא מיפסיק לא חיישינן באריג:
אע"פ שחברו בדלת וקבעו במסמרים טמא. והא דאמר בהקומץ רבה (נחות דף כד.) סדין שעשאו וילון טהור מן המדרס לאו משום קביעות גרידא טהור אלא מיירי שעשה שום שינוי מעשה. והא דאמר בנגמר הדין (סנהדרין דף מח:) כפה שנתנתו לספר טהור מן המדרס אף על פי שלא עשתה שום שינוי מעשה כיון דנאסר בהנאה ע"י כן חשוב כשינוי מעשה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו (עריכה)
יא א ב מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה י"ח [ועיין במ"מ], סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ד"ש סעיף א' בהג"ה:
יב ג מיי' פ"ח מהל' כלים הלכה ט':
יג ד מיי' פ"ח מהל' כלים הלכה ח':
יד ה מיי' פ"כ מהל' שבת הלכה י', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ה סעיף י"ב:
טו ו מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה י"ח, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ד"ש סעיף א' בהג"ה:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
[אמר] רב הונא טוטפת עניות עושות של מיני צבעונין עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב:
הא דאמר שמואל יוצא העבד בשבת בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו הא והא בחותם דעבד ליה רביה ובחותם שבכסותו אמאי לא נפיק חיישינן דלמא מיפסק ומירתת מרביה ומכפל לכסותיה ומנח ליה אכתפיה וכר' יוחנן דאמר היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת וכדאמרו ליה לרב חנניא בר שילא רבנן כולהו לא ליפקו בסרבלא חתימה פי' דת המלך היתה באותה העת כל הקונה סרבלא מייתי לה גבי מוכס ויהיב ליה מיכסיה וחתים עליה במטבע של אינך כדי לידע שניטל מיכסא וכל טלית שנמצאת בלא חותם אינך נתפש לובשה כגנב המכס הלכך מתיירא כל אדם לצאת בטלית שתלוי עליה חותם זה חיישינן שמא יפסק החותם ומפני פחדו מן המוכס יסירה מעליה ויקפלה וישאנה על כתיפו כמשא לפיכך אסורה לכל אדם לצאת בטלית שיש עליה חותם אבל רב חנינה בר שילא שיש לו נשיאות פנים ואינו חושש מן המוכס מותר לו לצאת בטלית שיש בה חותם שאם יחתך החותם אינו חושש שאינו מתיירא מן המוכס ולא מזולתו ומפני זה הטעם אסר שמואל לצאת העבד בחותם שעשה לו רבו בכסותו. תנ"ה יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו איני והא תנינן לא יצא העבד לא בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו וזה וזה אין מקבלין טומאה כו' ושנינן הא והא דעביד ליה רביה.
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו. פי' בדין הוא דהו"ל לתרוצי כי אמר שמואל יוצא העבר בשל טיט וכי תנן לא יצא בשל מתכות וכדאמר לקמן ואפשר דמתסברא ליה דמתני' בין בשל טיט בין בשל מתכות וכן אמר רש"י ז"ל שסתן חותמות של טיטי ומ"ה מהדר לאוקמי מתני' בשל טיטי דעבד איהו לנפשיה וכן נמי היה בדין לאוקומי בכל מילי ובחותם שבכסותו, ואפשר שאינו נקרא כבול אלא אותו שבצואר אבל שבכסות לא וכ"נ מדברי רש"י ז"ל שאמר חותם שבצוארו הוא כבלא דעבדא, והייתי סובר לומר דהשתא לא קס"ד לאיפלוגי בין טיט למתכות ולקמן במסקנא דמפלגי' בינייהו אידחי ליה האי פירוקא הלכך בין עביד ליה רביה בין עביד איהו לנפשיה בשל טיט מותר בשל מתכות אסור וכ"ז להעמיד דברי רבינו הגדול ז"ל שלא חלק ולא הזכיר כלל עבד ליה רביה ועבד איהו לנפשיה, אבל אינו מספיק ליה מפני שאמר לקמן אידי ואידי דעבד ליה רביה ולא קשיא כאן בשל מתכות כאן בשל טיט משמע דעבד ליה רביה אבל עביד איהו לנפשה אפילו של טיט אסור מדלא קאמר לא שנא עבד ליה רביה ולא שנא עבד איהו לנפשיה:
כולהו רבנן לא ליפקוה בסרבלא חתומי. פירש"י ז"ל שהוא סימן לאימת ריש גלותיה:
כל דבר אשר יבוא באש אפילו דבור אסור. אי קשיא התם תשמישי אדם הכא תשמישי בהמה, א"ל מדכתיב כל דבר משמע אפילו דבר בהמה ויש אומרין הכא תשמיש אדם האו דניחא ליה שישמע קול ענבל כדי שלא תגנוב, ואי קשיא בענין גיעולי כלים כתיב ולא לענין טומאה א"ל אם אינו ענין קאמרינן דגבי אסורין של כלים אין לחלוק בין יש לו ענבל ומשמיע קול לשאין לו ענבל ואסיפא דקרא קאי דכתיב אך במי נדה יתחטא:
הואיל והדיוט יכול להחזירו. פירש"י ז"ל לפיכך לא פרחה ממנו טומאתו הישנה אבל מכאן ולהבא אינו מקבל טומאה דהיינו אין להם ענבל טהורין וכן פי' גבי טעמיה דרבא דאמר הואיל וראוי להקישו ע"ג כלי חרס דהוה כניקב בפחות מכמוציא רמון שטמא לשעבר וטהור מכאן ולהבא, ורבויתנו הצרפתים ז"ל פירשו טומאתן עליהן לגמרי לקבל טומאה ואע"ג דקתני אין להם ענבל טהורים מפנה שנשתנהדין הזוג שלא היה ענבל מעולם ולא נגמרה מלאכתו מהיות כלי, מזוג שהיה לו ענבל שזה כיון שנתייחד להשמעת קול עדיין ראוי להשתמש בו מעין מלאכה לפיכך הוא כלי גמור ומקבל טומאה מכאן ולהבא והיינו דאמרינן ואין אומרין בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתינו כגון כלי שנשבר וראוי למלאכה אחרת, שמקבל טומאה אפילו מכאן ולהבא ושלא נטהר מטומאה ישנה:
מתיב רבא הזוג והענבל חיבור. פירש"י ז"ל חבור לטומאה ולהזאה וכיון שהן חבור ודאי נשברו טהרו וכ"ת דה"ק דאפילו מפורדין קרי להו חבור ואתו לאשמועינן שאם נפרדו משנטמאו לא עלו מטומאתן והא תניא גבה דההיא מספורת של פרקים ואין זה מחוור ולשון דלא משמע דמשום לשון חבור מייתי לה, ועוד דלאו גבה דההוא תניא דהא הזוג והענבל מתני' הוא במסכת פרה וזו ברייתא אמרו שהוא בתוספתא דכלים, ובר מן דין מנ"ל ממתני' דכל שהא כלי אחד אם נשבר אע"פ שהדיוט יכול להחזירו טהור הא מתני' לא מיירי בההוא כלל והא אביי אמר דכיון דהדיוט יכול להחזיר לא הוה כנשבר כלל ומאי קושיא דמייתי לה, ועוד הקשו לה רבותינו הצרפתים ז"ל מדגרסינן במסכת ברכות פ' שלשה שאכלו מטה שאבדה חציה או שנגנבה חציה או שחלקוה האחין או השותפין טהורה, החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ומפרש רבא דלמפרע לא משום דפרחה טומאה ממנה וש"מ דאי לא אבדה כיון דעתיד להחזירה לא פרחה טומאה ממנה והכא קאמר רבא גופיה דפרחה מינה טומאה לפיכך פירשו בתוס' שלא נאמרו דברים הללו אלא לענין קבלת טומאה אבל הכל מודים שלא פרחה טומאתה ממנה והכי מקשה הזוג והענבל חבור, והיינו לענין הזאה ומשמע דוקא מחוברין אבל נפרדו וחזר וחברן אין הזאה שהזה לזה מועלת לזה כלום, ואי מקבלין טומאה שהדיוט יכול להחזירן ודאי נטמא זה בלא זה וחזרן וחברן שניהן טומאה אחת להן, וכן הדין בהזאה אלא ש"מ דכשני כלים חשיבי, וכ"ת אפילו נפרדו נמי והתניא מספורת של פרקים חבור ואמר רבא דוקא בשעת מלאכה ש"מ שאם נתפרדה אינן חבור וכיון שאינם חבור אין מקבלין טומאה ואע"פ שהדיוט מחזירן, ומיהו לא דמי לגמרי דהא הזוג והענבל חבור אפילו להזאה, ואין לשון זה כהוגן ואחרים פירשו דרבא הכי קשיא ליה כיון דאמרינן שהן חבור לטומאה ולהזיה דגבי הזיה נשנית משנה זו ולשון חבור סתם נמי בין לטומאה בין להזיה אלמא כלי אחת הם ואם נטל אחד מהם העיקר טמא והב' אינו אלא כידות הכלים שאין מקבלין טומאה אלא ע"ג אביהן והן חבור להזייה, כדתנן בסמוך כל ידות הכלים הקדוחות חבור ור' יוחנן בן נורי אומר אף החדוקות, והענבל כיד לזוג הלכך אע"פ שאבד הענבל הזוג טמא ואע"פ שאינו יכול להחזירו לו וקשיא לאביי, וכ"ת ה"ק אע"ג דלא מחבר כמחבר דמי מפני שהדיוט יכול להחזירו וצריך הוא לחבר הא זה בלא זה אינן ראוין כלל, א"כ הוה להו כשני כלים שמשמשין מעין מלאכה א' שאין א' מהם כלום בלא חבירו וחבור לטומאה ולא להזאה, אלא אמר רבא הואיל וראוי להקישו ע"ג כלי חרס לפיכך טמא ואפילו אבד הענבל שאינו אלא כידות הכלים כ"כ הר"ב בר' יוסף ז"ל, ואים לפירוש זה שום עיקר למי שמעיין בו דהא זוג וענבל לאביי כיון דכל חד וחד בפ"ע לא חזי למידי לא יד וכלי הוה ולא שני כלים עושים מלאכה אחת אלא בשניהם עושה כלי וחבור לטומאה ולהזיה ולכל דבר אלא שאם נפרדו כיון שהדיוט יכול להחזירו כמחוברין ועדיין טומאתן עליהן ולא מתני' קשיא לאביי ולא ברייתא קשיא ליה, ול"נ דבר ברור שכלפי שאמר אביי הואיל והדיוט יכול להחזירו דאלמא כלי א' הוא ממש וכשנחלקו ואינו ראוי לקבל טומאה דלא חזי למידי אלא מפני שהדיוט יכול להחזירו הוא שמקבל טומאה לפום הכי אקשינן מתני' דקתני חבור דהיינו לומר שמביאין טומאה זה לזה ואי כלי א' הוו מאי חובר אין זה מביא טומאה על זה אלא במקצתו של כלי נגעה טומאה ושניהן הוא שמקבלין טומאה לא הא' מהן ולא מיתני' האי לישנא אלא בשני כלים מחוברין כענין בשלל של כובסין וכן שנינו בשלשלת המפתחות וכן בידות הכלים, וכי תימא ה"ק אע"ג דלא מחבר כמאן דמחבר דמי לומר שמקבל טומאה בפ"ע מפני שהענבל כמחובר לו והתניא במספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני שהדיוט ודאי מחזירן ואעפ"כ אינו חיבור מן התורה אלא בשעת מלאכה וטעמא דמילתא כיון שדרך אומנין להפרידן שלא בשעת מלאכה כמפורדין דמי וקשיא לאביי דלדידיה אפילו בשעת פירודן דהוו כמחוברין וברייתא דקתני אפילו בשעת חבורן הוו כמפורדין והלכך כל היכי דלא חזי למידי בפ"ע לא מקבל א' מהן טומאה בשעת פירודן בשביל חזרת הדיוט וכענין ששנינו מספורת שנחלקה לשנים ר"י מטמא וחכמים מטהרין ובדין הוא דליקשי מהך ברייתא בפ"ע מעיקרא אלא אורחא דתלמודא הוא בכמה דוכתי וזה פי' נכון ומחוור:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל וכו', לא קשיא הא דעבד ליה רביה הא דעבד איהו לנפשיה: והוא הדין דהוה מצי לתרוצי כאן בשל טיט כאן בשל מתכת וכדאיתא בסמוך, ואי נמי כאן בכסותו כאן בצוארו, אלא דניחא ליה לאוקומי למתניתין בכל החותמות ובכל מקום שהוא נתון בין בכסותו בין בצוארו.
הא דאקשינן: במאי אוקימתא להא דשמואל בדעביד ליה רביה בכסותו אמאי לא. ואוקימנא משום דילמא מפסיק ומקפל: הוא הדין לדעת המקשה דלית ליה פתרי אלא בהכין, אלא דסבירא ליה למקשה דבשלמא אי עביד ליה איהו לנפשיה איכא למיגזר דילמא מפסיק ומקפל, משום דמימר אמר אי לא מקפלנא השתא אמר רבי דאימלכי ושקלי ואי מקפלנא לא רמיא אנפשיה דמימר אמר לאו לכסויי עביד דהא מנפשיה עביד ליה, אבל אי עביד ליה רביה אי מפסיק לא מקפל ליה דמאי אהני ליה דאי חזי ליה רביה חשיד ליה דמשום דבעי לכסויי הוא דמקפל והלכך לא מיקפל, ואהדר ליה דאף בדעבד ליה רביה נמי איכא למיחש להכי.
כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלי חתימי: פירש רש"י ז"ל שהוא סימן לריש גלותא. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש בענין אחר, וז"ל: כך פירש גאון אבי אבינו, שהיו המלכים טובעין בקרן כל טלית חשובה מטבע של מלך כדי שלא להבריחה מן המס וכדי שיודע שנלקחה מנתו ממנו, ע"כ אם תפול בשבת אפשר שיתירא ויקפל טליתו ויניחה על כתפו, ומי שאינו מתירא מן המלכות אינו פוחד. עד כאן. וזה נראה יותר.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה