פתיחת התפריט הראשי

טור אורח חיים שלז

טורעריכה

כל דבר שאינו מתכוין, מותר. הילכך גורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים בין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.

אבל כל 'פסיק רישיה ולא ימות' - פירוש שאע"פ שאינו מכוין לעשותה אי אפשר שלא יעשה, אסור. הילכך מותר לרבץ הבית כיון שאינו מכוין להשוות גומות אלא שלא יעלה האבק.

ובה"ג התיר ג"כ לכבד הבית בכל מקום. והרמב"ם ז"ל התיר במקום המרוצף ואסר בשאינו מרוצף, וחילק בסיכה שכתב אין סכין הקרקע ואין מדיחין אותו אפילו אם הוא מרוצף גזירה אטו שאינו מרוצף דאתו לאשוויי גומות. ור"י אסר גם הכיבוד בכל מקום. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב בתשובה שאלה על כיבוד נוהגין איסור באשכנז, ובארץ הזאת סומכים על דברי רב אלפס ולא מלאני לבי לאוסרו להם כי לא היו שומעין לי, ומאחר שנתלין באילן גדול למה אעשה אותם מזידין.

אסור לצדד חבית על הארץ, דכיון שהיא כבידה יבוא להשוות גומות.

בית יוסףעריכה

כל דבר שאינו מתכוין מותר וכו' מסקנא דגמ' דהלכה כר"ש דאמר הכי:

ומ"ש הלכך גורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים בין קטנים מסקנא דגמרא בפ' במה מדליקין (כב.) וכן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שסתמו להיתר ולא חילקו בין גדולים לקטנים וכ"כ בסמ"ג והתרומה והרוקח וכן דעת הגהות מיימון שכתב בפ"א ונראה דאין חילוק בין גדולים דלא אפשר לטלטלן לקטנים ובלבד שלא יהא פסיק רישיה ודלא כרא"מ שפסק דבקטנים אסור אפילו בעיליתא דשישא עכ"ל ונ"ל דטעמא דרא"מ משום דאפשר לטלטלם שלא בגרירה וע"כ לומר שגירסא אחרת היתה לו בגמרא דאילו לגירסא דידן הדבר ברור שאי אפשר לומר כן וגירסא דידן עיקר וכמו שהסכימו הפוסקים וכתב הרוקח אבל גדולות מאד אסור דהוי פסיק רישיה ואסרינן אפילו בעיליתא דשישא בס"פ כירה אמרינן דכל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר"ש לכתחלה כלומר גרירת כסא וספסל אפילו במתכוין לעשות חריץ ליכא איסורא דאורייתא וכי אמרינן בפרק כלל גדול (עג:) דחופר תולדה דדש הוא וחייב ה"מ במרא וכיוצא בו אבל במטה כסא וספסל לא:

ומ"ש רבינו אבל כל פסיק רישיה אסור וכו' הכי אמרינן בכמה דוכתי מהם ר"פ הבונה (קג.) אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות.

הלכך מותר לרבץ הבית וכו' בס"פ המצניע (צה.) אמימר שרי זילח' במחוז' אמר טעמא מאי אמרו רבנן דילמא אתי לאשוויי גומות הכא ליכא גומות ופירש"י זילחא לרבץ הבית ורצפת אבנים היתה בכל העיר ובתר הכי אמרינן רבה תוספאה אשכחיה לרב אשי דקא מצטער מהבלא ופירש"י שהיה אבק עולה ומרבה הבל א"ל לא סבר לה מר להא דתניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה מליאה מים ורוחץ פניו בזוית זו וידיו בזוית זו ורגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאיליו ואסיקנא דהאידנא דס"ל כר"ש שרי אפילו לכתחלה. וכתבו שם התוספות דמהאי טעמא התיר בה"ג כיבוד אפילו בדהוצי כלומר במכבדות של תמרה שמזיזות עפר ממקומו וכן דעת הרי"ף שכתב בפרק כל הכלים אהא דאמרינן מכבדות של תמרה אסור לטלטלן בשבת מחמה לצל דהאידנא דקי"ל כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר הויין להו מכבדות של תמרה דבר שמלאכתו להיתר ואפילו מחמה לצל שרי וכתב הר"ן בפרק המצניע דהא דתנן בפ"ב די"ט אף הוא אומר ג' דברים להקל וכו' מכבדין בין המטות וכו' וחכמים אוסרים כתב הרי"ף בתשובה מאן חכמים ר"י ולא קי"ל כוותיה וכתב ה"ה בר"פ כ"א שכן דעת הרמב"ן והרשב"א וכתב הר"ן בפ"ב די"ט וכ"ת הרי הוא מ"מ מזיז עפר ממקומו איכא למימר דטלטול מן הצד ע"י ד"א משום כבוד י"ט התירוהו אבל התוספות והרא"ש כתבו בהמצניע דכיבוד ודאי אסור כדמשמע בפרק כל הכלים דחשיב מכבדות של תמרה מלאכתן לאיסור מפני שעשויות לכבד בהם את הבית ואפילו לר"ש אסור לכבד את הבית מפני שמזיז עפר ממקומו וכ"כ סמ"ג וסמ"ק והתרומה וכ"כ המרדכי בפ' כל הכלים בשם כמה גדולים וכתב ר"י בחי"ג דכן עמא דבר לאסור כיבוד בשבת: וכתב עוד בשם הרמ"ה שפחה המכבדת את הבית אין למחות בידה. והאגור כתב שאביו ז"ל היה אוסר הכיבוד אמנם התיר לכבד בבגד או במטלית עכ"ל ולא ידענא מ"ש שהרי הוא מזיז עפר ממקומו וגם משוה גומות כשמכבד בבגד כמו שמכבד במכבדות וכתוב בספר התרומה דלרבץ מותר אפי' בבית שאינו מרוצף ולכבד אסור אפילו בבית מרוצף. ורש"י כתב בפרק כל הכלים דאסור לכבד את הבית משום אשוויי גומות דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ולפי דבריו אפשר דאין אסור לכבד אלא כשאינו מרוצף אבל במרוצף שרי לד"ה כיון דלית ביה משום אשוויי גומות וכדחזינא דאמימר שרי זילחא במחוזא ולא גזר מרוצף אטו שאינו מרוצף וזה דעת הרמב"ם שכתב בפכ"א ואסור לכבד את הקרקע שמא ישווה גומות אא"כ היה רצוף באבנים וכתב ה"ה שכן דעת רש"י והתוס' שאין הכיבוד בכלל היתר הא דר"ש ומשמע מדבריו דע"כ לא אסרו אלא בשאינו מרוצף אבל במרוצף שרי אבל רבינו כתב שר"י אסר הכיבוד בכ"מ ונראה מדבריו שכן דעת הרא"ש והגהות בפכ"א כתב בשם התרומה דטעמא דבמרוצף נמי אסור משום דבמרוצף נמי איכא משום אשוויי גומות בין הרובדין או גזירה אטו מקום שאינו רצוף כדאמרינן בפרק במה מדליקין (כט:) גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא והא דאמימר לא גזר אטו מקום שאינו מרוצף היינו טעמא שהיתה כל העיר רצופה ולא גזרינן אטו עיר אחרת ונראה דמ"מ מותר לכבד שולחן או תיבה מן הפירורין שעליה משום שאין מיוחדים לכך ולא שייך למיגזר בהו עכ"ל : וכתב הר"ן בפרק המצניע בשם הראב"ד שמה שהתיר לכבד הבית דוקא בבית שנתכבד מע"ש ולא נפל בו בשבת לא קליפי אגוזים ולא קליפי רמונים ולא כל דבר שאסור לטלטלו אלא שהוא רוצה לכבדו משום פירורין או שיער של פולין ועדשים או עצמות שהן ראויים למאכל בהמה אבל אם לא נתכבד מע"ש אפילו אין שם לא קליפי אגוזים ולא קליפי רימונים ולא אפילו צרור כיון דא"א לבית בלא גומות אסור וראיתי כתוב בשם הרשב"א דאפילו היכא שיש בו דברים האסורים שרי לכבד מידי דהוה אגרף של רעי עכ"ל וה"ה כתב בפרק כ"א דברי הרשב"א ואחריהם כתב וכן נהגו במקומנו ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לאסור לכבד קרקע שאינו מרוצף הכי נקטינן אא"כ הוא מקום שפשט המנהג להתיר דכיון דמידי דרבנן הוא ויש להן גדולים על מי שיסמוכו אין מוחין בידם וקרקע מרוצף נקטינן להורות לכתחלה להתיר בו כיבוד כיון דלהרי"ף והרמב"ם שרי :

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם שאין סכין ואין מדיחין הקרקע הוא ג"כ בפרק כ"א וכתב ה"ה דהכי אמרינן בפ' כירה (מ:) מעשה בתלמידו של ר"מ שנכנס אחריו לבית המרחץ וביקש להדיח לו קרקע אמר לו אין מדיחין לסוך לו קרקע א"ל אין סכין ופירש"י דילמא אתי לאשוויי גומות ובתוס' פי"ז אין סכין ואין נופחין ואין מדיחין הקרקע בי"ט ואין צ"ל בשבת ופירושה לדעתו אע"פ שהכיבוד מותר ברצוף אלו הדברים אסורין וגזרו בהם לפי שאין בהם צורך כמו בכיבוד:

אסור לצדד חבית וכו' מימרא דרבא בס"פ תולין (קמא.). אם מותר לשחוק בתפוחים או באגוזים יתבאר בסימן שאחר זה:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל דבר שאין מתכוין מותר וכו' פשוט בכמה מקומות:

ומ"ש דבה"ג התיר ג"כ לכבד הבית בכל מקום אפילו אינו מרוצף כן כתב התוס' בשמו בסוף פרק המצניע בהא דאסיקנא דמותר לרבץ הבית דהמרבץ אין מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק וס"ל לבה"ג דה"ה לכבד הבית דג"כ איננו פסיק רישיה דישוה את הגומות ור"י השיג עליו ואמר דכיבוד ודאי אסור לכ"ע מפני שמזיז עפר ממקומו ולא שרינן הכא לרש"י אלא ריבוץ והביא ר"י ראיה דכיבוד אסור מדאסרינן בפרק כל הכלים לטלטל מכבדות של תמרה אלמא דמלאכתו לאיסור היא משום דאסור לכבד את הבית. מיהו האלפסי כתב בפרק כל הכלים דהאידנא דקי"ל כר"ש מכבדות מלאכתן להיתר היא ומותר לטלטלן. אם נראה לומר דס"ל לר"י דאף לר"ש אסור כובוד דהא קא חזינן דודאי מזיז עפר ממקומו הוא ופסיק רישיה הוא וזה הוא דעת הרמב"ם דאוסר באינו מרוצף דה"ל פסיק רישיה וחילק בסיכה לפי שאין בהם צורך כמו בכיבוד ומ"ש הר"ן בשם הרשב"א להתיר הכיבוד אפילו יש שם מדברים האסורים לטלטל משום דה"ל כגרף של רעי טעם זה מהני דאין לחוש לאיסור טלטול אבל איסור מזיז עפר ממקומו מיהא איכא. ואפשר דלא אמר אלא במרוצף שאין שם אלא איסור מוקצה. א"נ תופס דעת בה"ג והאלפסי שאין הכיבוד פסיק רישיה כלל וכן מבואר ממ"ש ה' המגיד משמו ריש פכ"א ע"ש ומנהגינו כר"י לאסור הכיבוד לגמרי אפילו במרוצף ואפשר דלאו משום גזירה אטו שאינו מרוצף נהגו כן. אלא משום דמטלטלין דברים המוקצים ועוד כיון דנהגו בארצינו לעשות מכבדות מקנים ארוכים דקים ובשעת כיבוד נשברים בודאי ונראה כמזלזלים באיסור שבת וגם נראה כעובדין דחול ואל תטוש תורת אמך וביש מדינות נוהגים לכבד הבית בבגד או במטלית דכיון דדבר קל הוא אינו פסיק רישיה דמזיז עפר ממקומו ולטלטול דבר המוקצה אין לחוש דה"ל כגרף של רעי ונהרא נהרא ופשטיה:

דרכי משהעריכה

(א) והמנהג כדברי האגור ואף בכנפיים של אווזים נהגו לכבד ונ"ל טעמא דמאחר דדברים קלים הן אינן נוטלין רק האבק שלמעלה וליכא למיחש בהו לאשוויי גומות ובהגהת אלפסי פרק הזורק כתב ויש אוסרין לכבד מטעם ששובר את קסמי המכבדות בפסיק רישא ומטעם זה יהיה (מותר) לבבד במכבדות שאינו נשבר גם מטעם זה יש ליזהר לכבד הבגדים באותן מכבדות של קסמים שנשברו הקסמים בפסיק רישא עכ"ל:

(ב) כתב הר"ן פרק כירה דף קי"ו ע"א דמותר לעשות גומא תוך הקמח וכיוצא בו בשבת:

(ג) וכ"כ הר"ן פ"ב דביצה:

(ד) וכבר פשט המנהג לאסור אף במרוצף כדעת המחמיר ואין לשנות: