כתובות ס א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
עד כמה אמר רבא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב שלשה חדשים ושמואל אמר שלשים יום ורבי יצחק אמר ר' יוחנן חמשים יום אמר רב שימי בר אביי הלכה כרבי יצחק שאמר משום רבי יוחנן בשלמא רב ורבי יוחנן כל חד וחד כי חורפיה אלא לשמואל כי האי גוונא מי משכחת לה כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל זמן שמכירה ההיא דאתאי לקמיה דשמואל אמר ליה לרב דימי בר יוסף זיל בדקה אזל אותבה בדרי דנשי ושקליה לברה וקמהדר ליה עלייהו כי מטא לגבה הות קא מסוי לאפה כבשתנהי לעינה מיניה אמר לה נטף עיניך קום דרי בריך סומא מנא ידע אמר רב אשי בריחא ובטעמא:
תנו רבנן יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חדש מכאן ואילך כיונק שקץ דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר אפילו ארבע וחמש שנים פירש לאחר עשרים וארבעה חדש וחזר כיונק שקץ אמר מר מכאן ואילך כיונק שקץ ורמינהי יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו תלמוד לומר (ויקרא יא, ד) את הגמל כי מעלה גרה הוא הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל תלמוד לומר הוא הוא טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור ואמר רב ששת אפילו מצות פרישה אין בו לא קשיא הא דפריש הא דלא פריש וחלופא בדם כדתניא דם שעל גבי ככר גוררו ואוכלו שבין השינים מוצצו ואינו חושש אמר מר רבי יהושע אומר אפילו ארבע וחמש שנים והתניא ר' יהושע אומר אפילו חבילתו על כתיפיו אידי ואידי חד שיעורא הוא אמר רב יוסף הלכה כרבי יהושע:
תניא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן אמר רב יוסף הלכה כרבי מרינוס תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן אמר רב יוסף הלכה כנחום איש גליא:
פירש לאחר עשרים וארבעה חדש וחזר כיונק שקץ:
וכמה אמר רב יהודה בר חביבא אמר שמואל שלשה ימים איכא דאמרי תני רב יהודה בר חביבא קמיה דשמואל שלשה ימים תנו רבנן מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש הרי זו לא תתארס ולא תינשא
רש"י
עריכה
עד כמה - כמה חדשים אית לן למימר שיודע להכירה מלינק מאשה אחרת:
כל חד לפום חורפיה - יש תינוק חריף ומכירה בחמשים יום ויש שאינו מכירה עד שלשה חדשים:
כל זמן שמכירה - אין שיעור לדבר אלא בבדיקה הדבר תלוי אם אנו רואים שמכירה כופה ומניקתו בשכר [ואפי' גירשה]:
ההיא דאתאי - גרושה ולא היתה רוצה להניק:
זיל בדקה - אם מכירה:
אותבה בדרא דנשי - הושיבה בשורה של נשים:
מסוי - מביט:
נטוף עיניך - זקוף עיניך כמו דשפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפי דב"ק (דף צב:):
דרי בריך - שאי בניך:
כיונק שקץ - כאילו יונק דבר משוקץ:
חלב מהלכי שתים - חלב של אשה המהלכת בשתי רגלים:
טמא - אסור:
שהקלת במגעה - שאינה מטמאה מחיים:
החמרת בחלבה - כדאמרינן בבכורות (דף ו:) גמל גמל שני פעמים חד לאסור חלבו:
אדם שהחמרת במגעו - נדה:
שאינו שוה בכל - שהרי בטהורה טהור:
הוא טמא - מחד קרא נפקא ליה ל"א זה זה טמא כו' דכתיב ברישיה דקרא אך את זה לא תאכלו זה מיעוטא הוא: ואמר רב ששת גרסי':
אפי' מצות פרישה - מדרבנן:
אין בו - דמדאורייתא שרי ורבנן נמי לא גזור ביה דאמרי' חלב מהלכי שתים טהור:
הא דפריש - הא דקתני מותר כשפירש מדדי האשה לכלי והיונק מן הדד כיונק שקץ מדרבנן:
וחילופא בדם - דמדפריש אסור מדרבנן דמיחלף בדם בהמה ואתי למימר דם בהמה אכל:
דם שעל גבי ככר - כגון שנשכו וניכר בו דם השינים:
גוררו - לדם:
מוצצו - דהא ליכא דחזי ליה:
גונח - המיילל מכאב לבו פליינדרי"א:
יונק חלב - משום רפואה ורפואתו חלב עז:
מפרק - הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש ותולדה דדש הוא שמפרק תבואה מקשיה (שבת דף עג:):
כלאחר יד - שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב ביד:
ובמקום צערא - שמצטער מכאבו:
צנור - המקלח מים מן הגג:
קשקשים - קשים ועשבים שסותמים ומעכבים את קלוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים לגג ודולפין לבית:
כלאחר יד - ע"י שינוי ברגלו ומשום דאמר רב יוסף הלכה בכולהו נקט לה הכא:
וכמה - היא פרישה:
איכא דאמרי תני רב יהודה - מתניתא ולא שמעתא:
בתוך עשרים וארבעה חדש - שנולד בנה:
תוספות
עריכה
רבי יהושע אומר אפילו ארבע וחמש שנים. אע"ג דהכא ליכא למימר ארבע וחמש שנים כדאמרי אינשי -ואפי' טובא דמשמע דוקא נקט עד חמש מדפריך מחבילתו על כתיפיו ומשני אידי ואידי חד שיעורא הוא מ"מ ליכא למיפרך השתא חמש שרי ארבע מבעיא דנקט ארבע לבריא וחמש לכחוש.:
החמרת בחלבה. כדדרשינן . בבכורות (דף ו:) מואת הגמל. יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודם מהלכי שתים טמא. בת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל פירוש דחלב בהמה טהורה מותר ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו' ואור"י דבין לפי ספרים שלנו דדריש מהוא היתר חלב ודם ובין לת"כ דדריש מזה אתי שפיר דמצי למעוטי חלב בשר ודם כולהו מחד קרא כמו שמצינו בכמה מקומות דממעטין מחד קרא כמה דברים כדאשכחן בפרק הנהנה מן ההקדש (מעילה יח:) דכמה פעמים קאמר תמעול מעל ריבה ופליגא השתא אברייתא דפרק דם שחיטה (כריתות כ: ושם) דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה ותימה לר"י דמנא לן לאוקמא אדם דסברא הוא יותר לאוקמא אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה ואור"י דאי הוה גריס בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר דמזה ומהוא ממעטינן חלב ובשר ומההוא קרא דכריתות ממעטינן דם וא"ת וכיון דממעטינן דם מההוא קרא דכריתות אמאי איצטריך קרא למישרי חלב השתא דם מותר חלב לא כ"ש וי"ל דמההוא קרא דכריתות לא מצי למישרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה והואיל ונתמעט מאיסור דם השתא דם וחלב שוין:
גונח יונק חלב בשבת כו'. לאו בשיש בו סכנה איירי דא"כ מאי איריא משום דהוי מפרק כלאחר יד אפי' הוי מלאכה דאורייתא שרי במקום סכנה וקשה לר"ת מהא דאמר בפרק חרש (יבמות קיד.) אבא שאול אומר יונקים היינו מבהמה טהורה בי"ט ופריך אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה כו' ומשני לא צריכא דאיכא צערא ומפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן י"ט דאיסור לאו לא גזרו רבנן ותירץ דהתם מיירי בצער של רעב והכא בצער של חולי שהוא קרוב לסכנה ובשבת לא גזרו וקשה לר"י הא דפריך התם אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי הוי ליה לאקשויי אפי' אי ליכא סכנה אי דחולה הוא אפילו בשבת נמי על כן נראה דברייתא דהתם פליגא אהך דהכא וכן משמע מדקאמר הכא הלכה כרבי מרינוס מכלל דפליגי עליה:
מפרק כלאחר יד הוא. וא"ת אפילו לא הוי כלאחר יד נמי דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע כדאמר בפרק כלל גדול (שבת עה.) גבי פוצע חלזון וכי תימא אע"ג דחלזון לא חשיב גידולי קרקע בהמה חשיבא גדולי קרקע כדאמרינן בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דממעט דגים מדכתיב בקרא בקר וצאן מה הפרט מפורש גידולי קרקע כו' זה אין לומר דנהי דחשיבא בהמה גידולי קרקע מכל מקום כיון דגמרי מסממנין בעינן ממש שיהיה גדל מן הקרקע כמו סממנין דלגבי סממנין לא חשיבא בהמה גדולי קרקע כדמוכח בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פט. ושם) דתניא דיש מה דיש מיוחד דבשעת מלאכה כו' יצא החולב והמגבן והמחבץ שאינם גדולי קרקע ואין פועל אוכל בו אלמא לגבי דבר הגדל ממש מן הארץ לא חשיבא בהמה גדולי קרקע ויש לומר דאיצטריך טעמא דהכא דמפרק כלאחר יד הוא משום דרבי יהודה דסבר דיש דישה שלא בגדולי קרקע דמחייב בפוצע חלזון נמי משום דש: [ועיין תוספות שבת עג: ד"ה מפרק]:
ממעכן ברגלו בצינעא בשבת. והא דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור היינו דווקא באיסור מלאכה דאורייתא כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם (שבת דף סה.) שאם יראו יסברו שכבסן בשבת אבל הכא לא יראו אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן ולא גזרי רבנן לאסור בחדרי חדרים: [וע"ע תוס' מ"ק ח: ד"ה ומנסרן]:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
סז א ב מיי' פכ"א מהל' אישות הל' טז, טוש"ע אה"ע סי' פב סעיף ה:
סח ג ד מיי' פ"ג מהל' מאכלות אסורות הל' ה, סמג לאוין קלה, טוש"ע י"ד סי' פא סעי' ז:
סט ה ו מיי' פ"ו שם הל' ב, סמג לאוין קכו, טוש"ע שם סי' סו סעיף י [וסי' ו סעיף ט]:
ע ז מיי' פכ"א מהל' שבת הל' יד, סמג לאוין סה, טוש"ע א"ח סי' שכח סעיף לג:
עא ח טוש"ע א"ח סי' שלו סעיף ט:
עב ט מיי' פ"ג מהל' מאכלות אסורות הל' ה, סמג לאוין קלב, טוש"ע י"ד סי' פא סע"ז:
ראשונים נוספים
תנו רבנן יונק תינוק וכו' ר' יהושע אומר אפי' ד' וה' שנים: ולקמן מוכח דהאי מניינא דוקא הוא דהא פרכינן עלה מאידך דקתני אפילו חבילתו על כתיפו והא דלא פרכינן הכא כדפרכינן בעלמא השתא חמש יונק ארבע מבעי' משום דאיכא למימר דד' בבריא וה' בכחוש:
אמר מר מכאן ואילך כיונק שקץ: קס"ד שקץ קאמר ממש כלומר דאיכא איסורא דאורייתא והא דשרי' תוך כ"ד חודש דהתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב תוך זמן זה:
יכול יהא חלב מהלכי שתים: ואסיקנא דחלב אדם ודם אדם חי אין בו משום אסור דאורייתא אלא מצות פרישה דרבנן בחלב כל היכא דלא פריש למנא שנראה כיונק אבר מן החי ובדם הוא דפריש מבשרו שנראה כאוכל דם בעלמא אבל חלב דפריש למנא ודם דלא פריש למנא אפילו מצות פרישה אין בו לענין בשר מהלכי שתים אשכחן נסחי בת"כ דגרסי יכול יהא בשר מהלכי שתים טמא ודין הוא ומה בהמה שהקלת מגעה וכו' תלמוד לומר אך את זה טמא ואין הבשר מהלכי שתים טמא אלא טהור ולא פליגי אתלמוד' דילן דכולהו [איתנהו] אפילו טוב' נפק מחדא טעמ' ומעוטא כי בכמה מקומות ממעט התלמוד דברי רבים ממעוט א' והכי נמי הוא טמא ולא בשרו ולא חלבו [וכ"ש דהכא] איכא תלתא מיעוטא אך הוא זה חד לבשרו וחד לחלבו וחד לדמו ומיהו שמעינן מההיא דבשר מהלכי שתים מותר מן התורה דליכא למימר מלאו בלחוד הוא דממעטינן ליה דכוותא [דרשינן] הכא בחלב ודם וממעטינן ליה לגמרי דלית ביה שום איסורא אבל יש אומרים דבשר מהלכי שתים אסור בלאו [מק"ו] דעביד הכא תלמודא דלא מייתינן בתלמודא [היתירא] אלא לדם וחלב אבל בשר אסור דאי לא ל"ל קרא לדם וחלב שהרי היוצאין מן הטהור טהור והתם בתורת כהנים לא אשכחן בנסחאי דיוקנא דגרסי בשר אלא חלב ודם כי הכא בשמעתין תדע דהתם אפילו בנוסחי ממעטינן ליה מדכתיב זה ואלו הכא דרשי' ליה למפני דם אלא ודאי משום דבשרו אסור והוה אמינא דהיוצא מן הטמא אתא קרא לממעטינן [והתם דגרסי] והכא ממעטינן ליה מדין דם והתם ממעטינן ליה מדין בשר וכדאמרי' בכריתות גבי דם שרצים דאע"ג דאמעוט להתירא מכלל דם אמרינן שאם התרו בו משום בשר לוקה עליו ולהכי הדר ביה וכתב ביה התירא וממעט מאחרינא מאך זה וזה נראה נכון. ומיהו בלאו הכי נמי לא אשכחן בשר מהלכי שתים להתירו דאי בעודו חי הא איכא משום בשר חי ולא אשכחן דשרי' לו מידי רחמנא בלא שחיטה חוץ מדגים וחגבים ואי לאחר מיתה הא אסור בהנאה דגמר שם מעגלה ערופה וזה ברור מפי רבינו ז"ל:
תניא רבי מרינוס אמר גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן עיקר : פי' משום דה"ל שבות דרבנן ע"י שינוי דאפילו היה חולב בידו ממש אינו אלא שבות דרבנן דמפרק תולדה דדש וקי"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע הלכך כי הוא יונק בפיו הו"ל משבות ע"י שנוי ומש"ה לא גזרו בהו רבנן בחולה שאין סכנ' אבל שבות גמור בלא שינוי לא התירו בחולה שלא התירו אלא אמירה לנכרי שהוא שבות שאין בו מעשה שהוא קל מבות שיש בו מעשה וכדאיתא בערובין והיינו דאמרי' כל צרכי חולה נעשית ע"י נכרי בשב' והקשו הראשונים ז"ל דהא אמרינן ביבמות אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקים הבהמה טהורה בי"ט אבל לא בשבת ואוקי' דלית בי' סכנה אבל צערא איכא די"ט דאיסור לאו לא גזרו בהו רבנן שבת דאיסור סקילה גזרו בהו רבנן ואלו הכא אמרינן דאפי' בשבת לא גזרו בהו רבנן. ור"ת ז"ל תירץ דהתם מיירי דליכא אלא צער תיאבון בלבד וכההיא דאמרינן במסכת שבועות נשבע על הככר ומצטער עלי' מהו ולא נהירא חדא דא"כ ה"ל לפרושי דהתם דצער תיאבון בעלמא היא ועוד דצער תיאבון לא מעלה ולא מוריד להקל בשבילי ואי שרינן ליה משום צורך י"ט למה הזכירו דאיכא צערא והנכון כמו שכתב הרי"ף ז"ל דההיא דאבא שאול פליגי אהא דרבי מרינוס והיינו דאמרי הכא הלכה כרבי מרינוס מכלל דאיכא דפליג עליו ואפשר דאבא שאול סובר דחולב ביד איסור דאורייתא הוא דיש מפרק אפילו שלא בגדולי קרקע וכסברא דר"א במסכת שבת גבי החולב והמגבן וכי הוא יונק בפיו הוי שבות גרידא ובשבת לא שרו לי' רבנן ולית הלכתא כוותיה כדלית הלכתא כר"א דהתם כנ"ל:
לאחר כ"ד חודש וחזר כיונק שקץ וכמה ג' ימים: גרסינן בירו' ג' ימים מעל"ע בד"א בזמן שפירש מתוך בוריו אבל פירש מתוך חליו מחזירין מיד כשאינה של סכנה אבל של סכנה מחזירין:
אפי' ביעתא בכותתא לא לישרי אינש באתרא דרבי': פי' בעל הערוך ז"ל דלאו ביצה ממש דהנה מאי הוראה צריכה אלא ביצה גמורה שנמצא בתרנגולת קאמר דקי"ל השוחת את התרנגולת ומצא בה ביצה גמורה מותר לאכלה בחלב וכי תאמר מאי אפילו הוראה גמורה היא. י"ל דהלכה רווחת היתה אצלנו שהיא מותר' ובהדיא פרכינן [מינה] התם במסכת דהלכה פסוקה היא וכן פי' בתוספ':
ואמאי לא תסברוה מהא דתניא וכו' עד דאמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו : פי' וה"נ אית לן למיגזר גבי נתנה בנה למניקה ואיכא למידק קשי' הלכת' אהלכת' דהכא קי"ל מת מותר גמלתו אסור שמא תגמלנו קודם זמנו הא לא"ה הוה מותר ואלו התם קי"ל כר"מ בגזרותיו ותלמוד' מדמי להא אהדדי ורב נחמן שרי הכא לבני ריש גלותא ולא גזר דריש גלותא אטו אינשי דעלמ' והנכון בזה מה שתרצו בתוס' דכי גזרינן ה"מ במלתא דלא מנכר לעלמא כגון התם גבי קטנה ועקרה שאין הכל יודעין בה שאינה ראוי לילד אבל הכא כשמת ונתנה אותה למניקה הרי קברא מוכיח עליה והרי מניקתו מוכח עליו ולא הוה קשיא לך בסוגיין אלא דהוה לן למגזר הכא דלא הדרה בה אטו היכא דהדרה ביה דהא לא מנכרי ליה לאנשי אי הדרה בה או לאו והיינו דשרי ר"נ לבי ריש גלותא משום [דהכל יודעין] דלא הדרא ביה הלכך באינש דעלמ' אפי' נשבעת המניק קנסה עצמה שלא תחזור בה אסור משום גזירה דהא לא מנכר לאינש וכן פי' ר' יהוד' ז"ל אבל יש מגדולי תוס' האחרונים ז"ל שכתבו שאם נשבעה המניקה בדבר הרי הוא כדבי ריש גלותא וקלא אית לה ומותר:
ועד כמה יהא מכירה אמר עולא ואיתימא ר"י א"ר עד ג"ח ושמואל אמר עד ל' יום ור"י אמר משום ר"י עד נ' יום אמר ר"ש ב"א הל' כר"י משום ר"י ומכירה פי' המורה שאינו רוצה לינוק מאשה אחרת. ואינו נ"ל דא"כ אמאי בעי ועד כמה ופליגי אמוראי בשיעורא. לכשנראה שאינו חפץ מאשה אחרת אז נכוף אותה. ועוד ההיא דאותבה בדרא דנשי כדאמרי' לקמן מה צורך בבדיקה זו נבדוק ונראה אם יונק מאשה אחרת ומש"ה נ"ל לפרש שאע"פ שהוא יונק מאשה אחרת אם הוא מכיר את אמו כופין אותה שכיון שהוא מכירה אם תניחנו תקשה לו פרידתה ויסתכן ומש"ה בעי ועד כמה שכמה זמן יכול התינוק להכיר את אמו שיסתכן בפרידתה וגם בבדיקה (חוזרת) [שמחזירים] הנער על כל הנשים לראות אם יכיר את אמו ואילו כפתרון המורה כיון שלא הי' יונק מאשה אחרת מה צורך לו לומר הוי קמסוה לאפה א"ו יונק הי' מהן ואפ"ה מפני שהי' מכיר את אמו כפו אותה והלשון מוכיח דקאמר ואם הי' מכירה ולא קאמר ואם אינו יונק אלא ממנה:
ההיא גרושה דאתאי לקמי' דמר שמואל הוה יתיב ר"ד ב"י קמי' א"ל זיל בדקה אזל אותבה בדרא דנשי. שקילי' לבני' וקמהדר עלוייהו כי מטא לגבה הוי קמסוה לאפה כבשיתנהו לעינה מניה אמר לה שייף עיניך קום דרי בניך סומא מנא ידע אמר ר"א בריחא ובטעמא:
ת"ר תינוק יונק והולך עד כ"ד חודש מכאן ואילך כיונק שקץ דברי ר"א ר"י אומר אפילו עד ד' וה' שנים פי' לאחר כ"ד חודש וחזר ה"ה כיונק שקץ:
אמר ר"י הל' כר' יהושע:
אמר מר מכאן ואילך כיונק שקץ ורמינהו יכול חלב מהלכי ב' טמא פי' אסור ודין הוא ומה בהמה טמאה שהקלת במגעה פי' שאינה מטמא בחיים החמרת בחלבה כדילפי' בבכורות מגמל גמל תרי זימני חד לגופי' וחד לאיסור חלבו אדם שהחמרת במגעו א"ד שתחמיר בחלבו ת"ל וזה טמא זה טמא ואין חלב מהלכי ב' טמא אלא טהור יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ת"ל הוא הוא טמא ואין חלב מהלכי ב' טמא אלא טהור ואר"ש אפילו מצות פרוש אין בו. ל"ק הא דפריש והא דלא פריש פי' אם פריש מדדי אשה הוא אסור מדרבנן וחילופא בדם דתניא דם על (הכבד) [הככר] ושל בין השינים מוצץ ואוכלו ואינו חושש פי' דם שפירש ממהלכי ב' אסור משום דמיחלף בדם בהמה:
תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן פי' יונק חלב עז משום רפואה והוי מפרק חלבו ממקום גידולו כלאחר יד שאינו עושה בידו אלא בפיו והלכך במקום צערא שרו ליה רבנן אר"י הל' כר' מרינוס עיין מ"ש בפסקי בפ' חרש דפליג ר' מרינוס אדאבא שאול דלא שרי התם אלא ביו"ט ולא בשבת:
תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש פי' עלו בו עשבים המעכבים קלוח המים ומתוך כך המים מתפשטים ודולף בבית מאי טעמא מתקן כלא"י הוא ובמקום פסידא לא גזרי רבנן אמר ר"י הל' כנחום איש גליא:
פירש וחזר ה"ה כיונק שקץ וכמה אר"י ב"ח ג' ימים:
ת"ר מניקה שמת בעלה בתוך כ"ד חודש ה"ז ל"ת ולא תתארס עד כ"ד חודש דברי ר"מ ור"י מתיר בי"ח חודש:
עד כמה מכירה כיון דנותן לה שכרה וכופה. רש"י במהדורא קמא. והא כתיבנא לעיל מה שכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל וכדבריהם כתוב במהדורא בתרא דוק ותשכח:
ושמואל אמר עד ל' מדפליג עלה רמי משמיה דשמואל ואמר כל זמן שמכירה מכלל דהשתא מסתמא קאמרינן ואף על גב דלא קיימא לן אי מכירה אי לא כיון דאית ליה שלשים יום כופה ומניקתו ורבי יצחק אמר רבי יוחנן חמשים יום ואפילו בסתמא נמי וקיימא לן כרבי יצחק משמיה דרבי יוחנן דקאמר עד חמשים יום כדפסק רב שימי בר אשי הלכתא כותיה בהדיא. ודברי הרב אלפסי זצ"ל. צ"ת הרא"ה ז"ל:
וכן פסק הריטב"א ז"ל וז"ל והלכתא כר' יוחנן חדא דהא איפסיקא הלכתא כותיה בהדיא ועוד דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואף על גב דשמואל עבד עובדא כסבריה אין מביאין ראיה ממעשה שלו לפסוק כמותו. ע"כ:
בשלמא רב ורבי יוחנן כל חד וחד כו'. יש לפרש דה"ק דקשיא ליה היכי פליגי אמוראי במציאות היכי הויא ומרחקא בינייהו כולי האי דלמר חמשים ולמר ג' חדשים ולמר שלשים יום והא איכא למברר האי מילתא לשיטת רש"י ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולהכי קאמר בשלמא רב ור' יוחנן לא מרחקא בינייהו כולי האי ויש תנוק חריף ומכירה בחמשים יום ויש שאינו מכירה עד ג' חדשים ולמר כיון דיש תנוק חריף דמכיר בחמשים יום להכי קאמר חמשים יום ומר סבירא ליה כיון דיש שאינו מכירה עד שלשה חדשים לה"ק עד שלשה חדשים ומיהו מל' יום עד שלשה חדשים מרחקא טובא דהא ודאי למ"ד ג' חדשים ליכא שום תינוק שיכיר בל' יום דלרבי יוחנן מי משכחת לה תינוק שיכיר בל' יום כך יש לפרש וניחא דלא פרכינן עלה דשמואל מהמציאות הכי כה"ג מי משכחת לה דדילמא איהו ידע דמשכחת לה אבל השתא ניחא דפרכינן מדרבי יוחנן וכדכתיבנא. ומיהו רש"י במהדורא קמא כתב וז"ל בשלמא רב ורבי יוחנן כל ינוקא וינוקא לפום חורפיה מכיר את אימיה יש שמכיר בשלשה חדשים ויש שמכיר בחמשים יום אלא לשמואל מי איכא דמכיר בשלשים יום. ע"כ:
הני כללי הלכות דכייל יהודה אחי היינו רב יהודה תלמידיה דשמואל וכן יחזקאל הוה אמר משמיה דשמואל אי לאו דשמיע לה משמיה דשמואל לא הוה אמר. רש"י במהדורא קמא.
משמע מלשונו ז"ל דלעיל הוה גריס ורב יהודה אמר שלשים יום. ומיהו בנוסחי דוקני גרסינן ורב יהודה אמר שמואל אמר שלשים ואפשר דשוב מצא גירסא זו ולכך השמיט לשון זה במהדורא בתרא:
ההיא גרושה דאתיא לקמיה דשמואל שהכריחה בעלה שהיה כופה ומניקתו בשכר זיל בדקה אם בנה מכירה אם לאו הוה מהדר לבניה עלויהו דנשי היה נותנו בחיק כל אחת ואחת אם יכיר מתוכן את אמו. הוה ינוקא מסוי לאפה מסתכל בה. כבשתינהו לעינהא כדי שלא יכירנה. א"ל רב דימי נטוף עיניך. לשון קללה יבלעו עיניך חוץ לגולגולת. נטוף כדאמרן לקמן בני נטפי עינא. ל"א נטוף עיניך יזקפו עיניך כמו שפיל ואזל בר אווזא ועינוהי מיטייפי. סומא מנא ידע אם התינוק סומא כלומר במה הוא מכירה. בריחא ובטעמא דחלב. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי ר' יונה ז"ל ההיא דאתיא לקמיה דשמואל פי' היתה גרושה והיתה צועקת על בעלה שלא היה רוצה לתת הבן להניק והיה בן חמשים יום ומעלה אמר ליה רב דימי זיל בדקה אם מכירה אם לא אותבה בדרא דנשי כלומר הושיבה בשורה אחת של נשים ולקח הבן והיה מחזר עמו על כל אחת ואחת ולא היה מתפייס באחת וכשהגיע לאם היה מסוי לאפה כלומר היה מסתכל בה והיא חשבה לרמותו וכבשתינהו לעיניה מיניה כדי שלא יכירנה ורב דימי הכיר ברמאותה ואמר לה נטוף עיניך קום דרי בריך כלומר זקפי עיניך והוליכי לבנך ולא יבא לידי סכנה. סומא דלא אפשר ליה בטביעות עינא מנא ידע ומהדרי בריחא ובטעמא כלומר על ידי ריח הפה או בטעם החלב יוכל להכיר. ע"כ:
עד כ"ד חדש במדרש מסמיך לה אהאי קרא לא תבשל גדי בחלב אמו תבשל בגימטריא הכי הוו וב' יתירה הם ב' ימים היתרים על כ"ד חדש כדאמרינן חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו ותו דאמרינן בפ"ק דתעניות דנ"ב שנה היו שנותיו של שמואל הרמתי וכתיב וישב שם עד עולם ומפרש בתלמוד ירושלמי עד עולמו של לוי דכתיב ומבן חמשים שנה ישוב אלמא הא דכתיב עד הגמל הנער כ"א חדש הוו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובהאי לישנא בתרא כתבו תלמידי ה"ר יונה מכאן ואילך כיונק שקץ כלומר אסור להניקו כמו שאסור להאכילו דבר טמא שאין מאכילין את הקטן בידים דברים טמאים. ע"כ:
רבי יהושע אומר אפילו ד' וה' שנים אבל אם פירש לאחר כ"ד חדש מודה ר' יהושע דהוי כיונק שקץ והוא שפירש מתוך כחו אבל אם פירש מתוך חליו כלומר שלא היה יכול להניק מפני החולי מותר ולא פליג ר' יהושע אר' אליעזר אלא באיסור היניקה אבל אם האשה אינה רוצה להניקו יותר מכ"ד מודה דלא כייפינן לה דלא מחייבא טפי ואומרים רבני צרפת ז"ל דד' וה' לאו דוקא אלא אפי' יותר. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
והתוספות ז"ל לא כתבו כן אלא דבדוקא נקט ד' וה' מדפריך לקמן מחבילתו על כתפו ומשני אידי ואידי חד שיעורא. וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל אפילו ד' וה' ולקמן מוכח דהאי מניינא דוקא דהא פרכינן עלה מאידך דקתני אפילו חבילתו על כתפו והא דלא פרכינן הכא כדפרכינן בעלמא השתא חמש יונק ארבע מבעיא משום דאיכא למימר דארבע בבריא וחמש בכחוש. ע"כ:
אמר מר מכאן ואילך כיונק שקץ קס"ד דשקץ ממש קאמר כלומר דאיכא איסורא דאורייתא והא דשרינן תוך כ"ד חדש מפני שסתם תנוק מסוכן אצל חלב תוך זמן זה. הריטב"א ז"ל:
ולפי שיטה זו אינה בהכרח לגרוס לקמן ואמר רב ששת כו'. דבלא רב ששת נמי רמי שפיר. ומיהו רש"י ז"ל כתב לקמן ואמר רב ששת גרסינן אלמא היינו עיקר קושיא דאפילו תימא כיונק שקץ מדרבנן קאמר אכתי קשיא מדרב ששת דאמר דאפילו מצות פרוש אין בו. ואפשר דלכך כתב רש"י נמי כיונק שקץ. כאילו יונק דבר משוקץ. פי' דאי הוה פריש כיונק מן השקץ הילכך הוה מצינא למימר דכ"ף הדמיון היינו דהאשה לא הויא שקץ ממש ומיהו דבר משוקץ הויא אפילו מדאורייתא אבל השתא דקא פריש כאילו יונק דבר משוקץ אלמא דלא הויא משוקץ ממש לכ"ע כנ"ל.
ומיהו בפרק דם שחיטה פליגי לישני בגמרא רב ששת אהיכא קאי דאיכא מאן דאמר דרב ששת ה"ק דם מהלכי שתים אפילו מצות פרוש אין בו ואפשר דלהאי לישנא נמי כ"ש בחלב דס"ל נמי לרב ששת הכין ולעולם תקשי מדרב ששת כנ"ל:
בהמה שהקלת במגעה פרש"י ז"ל שאינה מטמאה מחיים אדם שהחמרת במגעו שמטמא בחיים כגון זב וזבה ונדה ומצורע ור"ח ז"ל פירש הקלת במגעה דאילו נגעה במת אינה מקבלת טומאה לטמא אחרים אדם שהחמרת במגעו שמקבל טומאה במגעו לטמא אחרים. עוד פירש הקלת במגעה בנוגע בנבלת בהמה טמאה שאינה מטמאתו אלא עד הערב והנוגע באדם מת טומאתו טומאת שבעה וכן יש לי לפרש שהנוגע בנבלת בהמה אינו טמא לטמא אדם וכלים ונוגע במת מיטמא לטמא אדם וכלים. הרשב"א ז"ל:
החמרת בחלבה. אין לפרש משום דכל היוצא מן הטמא טמא דא"כ מנא ליה דבאדם בשרו טמא עד דעביד ק"ו כיון דעיקר בנין הק"ו משום דכל היוצא מן הטמא טמא לכך פירש"י החמרת בחלבה כדאמרינן בבכורות גמל גמל שני פעמים חד לאסור חלבו. וקשה על פירושו דרבנן דדרשי התם בפ"ק דבכורות מגמל גמל שני פעמים חד לאסור חלבו הוא ניהו דדרשי גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור והכא דרשינן מגמל טמא הוא וכדפירש"י וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור ואין לומר דממעטינן מחד קרא כמה מעוטי וכמו שכתבו התוס' ז"ל בסמוך וכדבעינן למכתב בס"ד דהא רש"י גריס גבי חלב הוא וגבי דם זה אלמא דכל חד בעי מיעוטא באפי נפשה לכך פירשו התוס' החמרת בחלבה. כדדרשינן בבכורות מואת הגמל. פי' דהיינו כר"ש ומגמל גמל שני פעמים קא דריש אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה והילכך גמל טמא הוא אתא להתיר חלב מהלכי שתים כדאמרינן בשמעתין בברייתא דילן.
ואפשר ליישב פירושו של רש"י ז"ל דמשום דהני תרי מיעוטי כתיבי בחד קרא להכי מייתי להו לחלב ודם מהני מיעוטי. ומיהו עיקר ילפותיה דדם מדכתיב לעוף ולבהמה כדאיתא בפרק דם שחיטה בכריתות והשתא לא אייתר שום מיעוט דגמל טמא הוא אצטריך לרבנן למעט טמא הנולד מן הטהור ואת זה לא תאכלו אצטריך לחלב ולעוף ולבהמה אצטריך לדם ומשום דמההוא קרא דלעוף ולבהמה לא מצי למשרי דם לגמרי לכך אצטריך מיעוטא לחלב וכמו שכתבו התוס'. ואם תאמר ולכולהו פירושי מאי האי ק"ו והא איכא למיפרך מה לבהמה שכן בשרה טמא תאמר באדם שלא מצינו שבשרו אסור. ויש לומר דהיא גופה תיתי בק"ו ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בבשרה אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בבשרו לכך אצטריך הוא וזה.
וכתבו בתוס' דבת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל. ואם תאמר בשלמא חלב כנגד דם הויא לה חלב שאינו שוה בכל שהרי בטהורה טהור אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה אבל חלב כנגד בשר דהיינו ברייתא דת"כ הרי חלב ובשר שוין הן דבטהורה טהורין ובטמאה טמאין. ויש לומר דה"ק אוציא חלב שאינו נוהג בכל פי' דאף על גב דהיה מן הדין דנאסור חלב משום אבר מן החי דליכא דאתי מחי ושריא רחמנא כדאיתא בפ"ק דבכורות אפילו הכי חלב בהמה טהורה טהור ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו'. ומיהו ה"ר אליקים פי' בפרק דם שחיטה חלב אין שוה בכל שאין לזכרים חלב דם מהלכי שתים שוה בכל בזכרים ובנקבות יש להם דם ע"כ. וקשיא להו לתוס' דפשו להו דרשות ומנלן למעט כולי האי. ותירצו בתוס' דמחד מיעוטא ממעטינן כמה דברים אלא דבת"כ דרשי מזה כמה מיעוטין ובגמרין דרשי להו מהוא. ומעתה פליגא ברייתא דילן אברייתא דפרק דם שחיטה דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה דלמה לן מיעוטא כלל לדם הא מחד מיעוטא נפקי שפיר חלב ודם ובשר וכדכתיבנא ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה:
וז"ל הרא"ש ז"ל הכא ממעט חלב ודם ובת"כ פרשת שמיני ממעט חלב ובשר והתם דריש מזה והכא דריש מהוא ואפשר בין לגרסת הספרים שלנו ובין לת"כ דמציא למעוטי חלב ובשר ודם כולהו מחד קרא וכן מצינו בהרבה מקומות שממעט מחד קרא כמה דברים במעילה פרק הנהנין ממעט כמה דברים מתמעול מעל והוי השתא פליגא אההיא ברייתא דכריתות פרק דם שחיטה דממעט דם מהלכי שתים מלעוף ולבהמה. מיהו יש ת"כ שכתוב בהן ת"ל זה והוא וכן יש ספרים דגרסי הכא זה והוא ואי גרסינן בשמעתין בשר כו'. עד כאן:
והקשו בתוספות דמנלן לאוקמה מיעוטא אדם דסברא הוא יותר לאוקמה אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג כן בין מחיים בין לאחר מיתה ואי סמיך אמיעוטא דפרק דם שחיטה דכתיב לעוף ולבהמה אם כן למה לי הני מיעוטי כלל השתא דם דאיסורו נוהג בכל שרייה רחמנא חלב ובשר לכ"ש. ותירצו בתוס' דקראי כולהו צריכי ואי הוה גרסינן בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר וליכא שום קושיא כלל דמההוא קרא דכריתות לא מצינא למשרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה הילכך אצטריך הכא למעוטי חלב וממנה נמי ממעטינן דם דהואיל ונתמעט מאיסור דם מעתה דם וחלב שוין ואצטריך מיעוטא אחרינא לבשר שאיסורו נוהג בכל טפי מדם וחלב מאחר דנתמעט מאיסור דם דבשר מן החי אסור ולא חלב ודם מאחר דאין כאן איסור דם דאיסור חי בדם ליכא דומיא דחלב. והשתא אפשר לתרץ ברייתא דשמעתין דלהכי נקיט דם בדרשיה לאורויי דדם נמי מהכא נפקא וכדכתיבנא ולאורויי דבשר נמי נפקא מהכא דבכה"ג דדם אתינן עלה דבשר דקס"ד שלא להוציאו משום דשוה בכל השתא אשמועינן דאפי' דם בלא דרשה דלעוף ולבהמה הוה אתיא כ"ש בשר וכיון שכן איכא למימר דמרמז לנו בדם אתרי מילי ולהכי נקט דם כדי לקצר וכדכתיבנא כנ"ל:
וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל כתב הרמב"ם שבשר מהלכי שתים אסור בעשה. ונסבין למימר דטעמיה מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם ולאו הבא מכלל עשה עשה. ודברי תימה הם דאנן לית לן למידרש קראי דלא דרשי להו רבנן ויש מביאין ראיה מהא דאיתא במקצת נוסחי בספרי יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר בלאו כו' לאו הוא דליכא הא עשה איכא ואי משום הא לא אריא דהא התם נמי דאמרינן ליה להאי לישנא גבי חלב ודם ואמר רב ששת אפילו מצות פרוש אין בו ולא נקיט בלאו אלא איידי דבעי למיתני ודין הוא דאפילו בלאו יהא חייבין עליו. ואפשר לדון עליו שהוא מותר דאלו הוה אסור בשרו חלבו ודמו נמי הוה אסור דהא קיימא לן כל היוצא מן הטמא טמא. ותו אלו הוה בשר אסור דמו נמי אף על גב דאימעיט נמי מכלל דם היו חייבין עליו משום בשר בשהתרו בו כדאמרינן התם במסכת כריתות גבי דם שרצים שממעטינן ליה מכלל דם דאמרינן דאם התרו בו משום שרץ לוקה. והיינו מדינא אבל לא משכחת לה דודאי אם איתא דלישתרי הרי הוא טעון שחיטה. ובתר מיתה נמי הרי הוא אסור בהנאה דגמרינן שם שם ממרים בהדי עגלה ערופה. ולא שני לן בין גוי לישראל ומיהו לא נהירא האי סברא דאם כן דבשרו מותר מן הדין אמאי אצטריך מיעוטא לדמו וחלבו. ותו מ"ט אמרינן מכאן ואילך הרי הוא כיונק שקץ ומ"ש מבהמה טהורה. ותו היכי מייתינן ליה מעיקרא מדינא לאיסורא מבהמה טמאה והא איכא למיפרך מה לבהמה טמאה שכן בשרה אסור תאמר באדם שבשרו מותר.
אלא ודאי מסתברא דבשר מהלכי שתים אסור הוא ואיסורו בלאו דהא אתי מדינא מבהמה טמאה והכי אשכחן בספרי בנוסחי דוקאני דלא גרסי יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר עליו בלאו אלא יכול יהא דם מהלכי שתים והכי ודאי איתא. תדע דהא בהנהו נוסחי נמי דגרסינן ליה ממעטי' ליה להיתרא מאך את זה והכא מוקמינן ליה לחלב אלא ודאי אנן לית לן אלא תרי מיעוטי אך והוא וחד מוקמינן ליה לחלב וחד מוקמינן ליה לדם. ודקא קשיא לן כיון דבשרו אסור היכי שרינן דמו ומ"ש מדם שרץ יש לומר דלא דמי דדם שרץ לא אמעיט אלא מכלל דם מדכתיב וזה לכם הטמא ובהדיא אימעיט נמי מהלכי שתים ממיעוטא דזה דכתיב אך את זה לא תאכלו. ואי משום ההוא מיעוטא ה"נ דחייבים עליו משום בשרו כדם שרץ והיינו דהדר מעטיה רחמנא הכא למישרייה לגמרי. והא נמי סייעתא היא להאי סברא דאי כי קושיין תרי מיעוטי בדם מהלכי שתים למה לי אלא לאו כדפרישית. והאי דמוקמינן להני מיעוטי לחלב מהלכי שתים ודמו משום דלא איתסר בקראי בהדיא אלא דמדינא הוה אתי לאיסורא חלבו ודמו ולפום הכי מוקמינן מיעוטא לחלבו ודמו. כך פי' מורי החכם רבי יצחק הלוי ז"ל בן אחי ר' בנבנשתי הלוי נר"ו וזה הנכון. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
וכן כתב הריטב"א וז"ל ולענין בשר מהלכי שתים אשכחן נוסחא דגרסי יכול יהא בשר מהלכי שתים טמא ודין הוא כו'. ולא פליגא אגמרא דילן דכולהו איתנהו ואפילו נפקי מחדא מיעוטא כי בכמה מקומות ממעט התלמוד דברים הרבה ממיעוט אחד וה"נ הוא טמא ולא בשרו ולא חלבו וכ"ש דהכא איכא תלת מיעוטי אך הוא זה חד לבשרו וחד לדמו וחד לחלבו. ומיהו שמעינן מההיא דבשר מהלכי שתים מותר מן התורה דליכא למימר דהתם מלאו בלחוד הוא דממעטינן ליה דדכותה דרשינן הכא בחלב ודם וממעטינן ליה לגמרי דלית ביה שום איסורא אבל יש אומרים דבשר מהלכי שתים אסור בלאו מק"ו דעביד תלמודא הכא דלא מייתי בגמרין היתרא אלא לדם וחלב אבל בשר אסור דאי לא למה לי קרא לדם וחלב שהרי היוצא מן הטהור טהור והתם בת"כ לא אשכחן בנוסחי דוקני דגרסי אלא חלב ודם כי הכא בשמעתין תדע דהתם אפילו בנוסחי דגרסי בשר ממעטינן ליה מדכתיב זה ואלו הכא דרשינן ליה למעט דם אלא ודאי משום דבשר אסור וה"א היוצא מן הטמא טמא כו' דממעטינן ליה מדין דם והתם ממעטינן ליה מדין בשר וכדאמרינן בכריתות [כ ב'] גבי דם שרצים דאף על גב דאימעיט להיתרא מכלל דם אמרינן שאם התרו בו משום בשר לוקה עליו להכי הדר כתב ביה מיעוטא אחרינא מאך את זה וזה נראה נכון ומיהו בלאו הכי נמי לא משכחת בשר מהלכי שתים להיתרא דאי בעודו חי הא איכא משום אבר מן החי ולא אשכחן דשרא לן מידי רחמנא בלא שחיטה חוץ מדגים וחגבים ואי לאחר מיתה הא אסור בהנאה דגמר שם שם מעגלה ערופה. וזה ברור מפי רבינו ז"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
והר"ן ז"ל האריך בזה בפירושיו על ההלכות והעמיד דברי הרמב"ם ז"ל בדברים נכונים ראוים אליו ז"ל. ורש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל טמא גרסינן לגבי שרצים כתיב טמא הוא לכם שאינו שוה בכל יש חלב בהמה שמותר כגון חלב בהמה טהורה. ת"ל זה טמא וזה לכם הטמא ואמרינן במעילה בפרק קדשי מזבח לרבות דם שרצים ואמר רחמנא זה דם טמא ולא דם מהלכי שתים ע"כ. ובמהדורא בתרא גריס הוא בחלב וזה בדם וז"ל הוא טמא. גמל גמל טמא הוא שאינו שוה בכל שהרי בטהורה טהור. זה טמא. מחד קרא נפקא ליה דכתיב ברישיה דקרא אך את זה לא תאכלו זה מיעוטא הוא ע"כ כ"כ בספר מדויק. ולכך הקדים בברייתא מיעוטא דהוא ולא נקט סדר הכתוב משום דממיעוטא דהוא שמעינן היתר גמור וממיעוטא דזה לא שמעינן אלא דאינו בלא תאכל ומיהו באיסור עשה איתיה.
וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות אבל השתא דאקדים בברייתא מיעוטא דהוא וכולה שקלא וטריא דברייתא עלה קא מהדר ש"מ דבין חלב ובין דם אפילו מצות פרוש אין בו ולא תימא הא כדאיתיה והא כדאיתיה דמכל מקום מחד קרא נפקא ליה מרישיה וסיפיה דקרא ש"מ דכולהו בחדא גוונא אימעיטו כך משמע לי מלשונו של רש"י ז"ל:
ואכתי איכא למידק אשמעתין דמדאצטריך הוא או זה למעט חלב של מהלכי שתים ש"מ דחלב בהמה טמאה אסור דאי חלב בהמה טמאה מותר למה לי מיעוטא למעט חלב מהלכי שתים וכיוצא בזה הקשו בתוס' בפ"ק דחולין בשמעתא בתוך תוכו ע"ש בכמה דוכתין וכיון שכן למה לי גמל הגמל אי נמי ואת הגמל ודרשה דגמל גמל לא הויא יתור גמור דהא כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בו אלא דאמרינן ביה בפרק קמא דבכורות דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן וכיון שכן לא אקשינן עלה קושיות מדאצטריך ומיהו או את הגמל אקשינן דלמה לי ואת דמדאצטריך טמא הוא ידעינן דחלב הטמא אסור ושמא אי לאו ואת הוה דרשינן טמא הוא להתיר חלב וה"ק הוא טמא ואין חלבו טמא ומיהו כיון דאיכא למדרשיה לדרשא אחריתי אין סברא למדרשיה הכי דכל היוצא מן הטמא טמא. ועוד דהתניא הטמאין לאסור צירן כו' כדאיתא בפרק קמא דבכורות. ויש לומר דאי לאו ואת הוה דרשינן טמא הוא כדדרשי לה רבנן הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא ור"ש דדריש ואת לאסור חלבו לא דריש האי אבל השתא דאית לן ואת לאסור חלב טמאה סברא טפי למדרש טמא הוא להתיר חלב מהלכי שתים מלמדרש להתיר טמא הנולד מן הטהור ואף על גב דהא אמרינן דלא יתור גמור הוא אלא משום דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן כנ"ל:
עוד כתב רש"י ז"ל ואמר רב ששת גרסינן אפילו מצות פרוש. מדרבנן. אין בו. דמדאורייתא שרי ורבנן נמי לא גזור ביה דאמרינן חלב בהמה טהורה טהור. ע"כ. ואפשר לפרשו דה"ק ורבנן נמי לא גזור דהא לא שייך למגזר דאמרי אינשי חלב בהמה טהורה הוא וטהור:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל החלב אסור דרך יניקה ומותר כשהוא כנוס והטעם שאסרו יותר דרך יניקה מפני שגזרו שמא יבא להתיר חלב טמא שיחשוב האשה אינה מעלה גרה וחלבה מותר ה"נ מבהמה שאינה מעלה גרה מותר להניק אבל כשהוא כנוס שיכול אדם לומר של עז או של רחל הוא לא גזרו ביה רבנן ובדם האדם הוא בהפך דהיכא שהוא כנוס אסור דאתו למימר דם בהמה וחיה הוא והיכא דלא פריש מותר דתניא דם שעל הככר כו'. ע"כ. הילכך ה"נ יש לפרש לשון רש"י ז"ל וכדכתיבנא. ומיהו אין במשמע לשונו כן. ונראה דהוקשה לו לרש"י ז"ל דאנן הא דייקינן לעיל מדכתב רש"י ואמר רב ששת גרסינן ע"כ. דעיקר קושיא מדרב ששת וכדכתבינן לעיל מעתה הוקשה לו לרש"י דמנליה דקאי רב ששת אחלב דילמא לא קאי אלא אדם דאיברא דמדאורייתא איכא לאחמורי בדם מבחלב כדאמרינן בברייתא ומיהו טפי איכא למגזר בחלב מבדם דהכל פורשין מהדם שנפשו של אדם קצה בו ולא מהחלב ולכך גזרו בחלב ולא בדם. ותירץ ז"ל דבחלב רבנן נמי לא גזור דהא אמרינן חלב בהמה טהורה טהור ולא גזרו ביה משום אבר מן החי אלמא כיון דהתיר רחמנא לא גזרו ביה רבנן ה"נ כיון דמן התורה שרי לא גזרו ביה רבנן כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב וז"ל ואמר רב ששת גרסינן אפילו מצות פרוש אין בו שאם יש לו דם בתוך פיו אינו מצווה לזורקו חוץ אפילו פרישה דרבנן אלא דם שבין השנים מוצצו ואינו חושש ע"כ. וטוב תקן במהדורא בתרא.
ורבינו אליקים ז"ל בפרק דם שחיטה כתב וז"ל אפילו מצות פרוש אין בו אלא כל זמן שהוא ראוי לתינוק שעדיין יונק ולא פירש לגמרי מותר אפילו לגדול למוצצו מן הדד בעודו בדד שלא פירש ע"כ. ומלשון רש"י ז"ל שבשמועתינו משמע דכל היכא דלא פריש אסור לגדול לינק והוה ליה כיונק שקץ מדרבנן ואפילו בתוך כ"ד חדש. אבל במהדורא קמא כתב וז"ל דפריך אם נתלש החלב מן הדד של אשה והרי הוא בכלי מותר לגמעו אבל במחובר אסור ליונקו לאחר כ"ד חדש מדרבנן שלא יאמרו אשה זו אינה בת אכילה כבהמה טמאה האסורה באכילה וכשם שחלבה מותר כך חלב בהמה טמאה מותר. ע"כ:
גונח יונק חלב בשבת. איכא למידק דהא אמרינן ביבמות פרק חרש [קיד א'] נוהגין היינו יונקין חלב מבהמה בי"ט ואוקימנא דאיכא צערא ושבת דאיכא איסור סקילה גזור בה רבנן וי"ט דלאו איסור סקילה לא גזור אלמא אף על גב דאיכא צערא בשבת אסור ואיכא למימר דפליגי רבנן עליה דר' מרינוס ואבא שאול דהתם דאמר כרבנן תדע מדאמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס מכלל דפליגי רבנן עליה וזהו דעת רבינו הגדול ז"ל ועיקר ומיהו ת"ק דאבא שאול משמע דאסר אפילו ביו"ט דקתני ומכלן יונק מהן אפילו בשבת ובגדול אסור כלומר אסור לינק משקצים ורמשים ואסור לינק בשבת ופירשו התם דגדול בעי אומדנא. נמצאו שלש מחלוקות בדבר ת"ק אסר בין ביום טוב בין בשבת ואבא שאול סבר ביום טוב מותר [ובשבת אסור ור' מרינוס סבר בין ביו"ט בין בשבת מותר והלכתא כוותיה]. ור"ת כתב וז"ל בספר הישר דצערא דהתם לאו דוקא אלא דבעי למשתי חלב כדאמרינן בשבועות [כו א'] נשבע על הככר ומצטער עליה מהו כלומר שהוא תאב לה ורוצה לאכלה אבל במקום צערא דגונח לא גזור ודיקא נמי דהתם לא אמרו ובמקום צערא לא גזור דמשמע דלאו משום צערא אלא משום קולא דיום טוב ולא נהירא דאי הכי אמאי אוקמה במקום צערא דמשמע דמשום האי צערא לא גזור בלא צערא נמי דמשום צערא דתאבון לא שרו ליה רבנן אי גזור בה כלל אלא מאי צערא דהתם נמי גונח וכיוצא בו ולא דמי לקוץ בר"ה דחשש חבלה נזק גדול הוא.
ור"ח כתב כאן האי צערא סכנה הוא כי היכי דלא תיקשי לך הא דיבמות ולאו מילתא היא. וי"א דגונח איכא סכנה אם אינו שותה לעולם כדאמרינן בפרק מרובה אין לו תקנה אלא אם כן יונק חלב רותח וכו' וכיון שכן אף על פי שאם אינו שותה בשבת אינו מסתכן בכך מותר אבל התם בחולה שאין בו סכנה כלל אפילו לא ישתה לעולם. וכיוצא בה במסכת שבת בפרק תולין [קלט א'] אבל הכא כיון דאשתי חמשא ומעלי שבתא אי לא שתי בשבת מסתכן ולאו סכנה ממש היא דאי הכי לא הוה אמר שורה בצונן אלא דאי לא שתי לעולם מסתכן וכיון שכן לא שרו ליה בשבת אלא דלא ליתי לידי סכנה. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א גונח יונק חלב בשבת כו'. עיקר הפירוש משום דהוה ליה שבות דרבנן על ידי שינוי ומשום הכי לא גזרו ביה רבנן בחולה שאין בו סכנה אבל שבות גמור שלא בשנוי לא התירו בחולה שלא התירו בו אלא אמירה לעכו"ם שהוא שבות שאין בו מעשה שהוא קל משבות שיש בו מעשה כדאיתא בעירובין והיינו דאמרינן כל צרכי חולה נעשין על ידי עכו"ם בשבת. והקשו הראשונים ז"ל מהא דאמרינן ביבמות אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה כו'.
ור"ת ז"ל תירץ דהתם מיירי דליכא אלא צער תאבון בלחוד וכההיא דאמרינן במסכת שבועות נשבע על הככר ומצטער עליה מהו ולא נהירא חדא דאם כן הוה ליה לפרושי התם דצער תאבון בעלמא הוא ועוד דצער תאבון לא מעלה ולא מוריד להקל בשבילו כלום ואי שרינן ליה משום צורך יום טוב למה הזכירו דאיכא צערא. והנכון מ"ש רבינו אלפסי ז"ל דההיא דאבא שאול פליגא אהא דר' מרינוס כו'. ואפשר דאבא שאול סבר דחולב ביד איסורא דאורייתא הוא דיש מפרק אפילו שלא בגידולי קרקע וכסברא דר"א שבמסכת שבת גבי החולב והמגבן וכי הוי יונק בפיו הוי שבות גרידא ובשבת לא שרו ליה רבנן ולית הלכתא כותיה כדלית הלכתא כר"א דהתם כנ"ל. ע"כ:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא גונח מפליט מחולי הלב. יונק חלב מדד בהמה בפיו בשבת דזו היא רפואתו וכדאמרינן בתמורה בפ' יש בקרבן ובמרובה מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח שחרית והביאו לו עז וקשרו אותו בכרעי המטה. מפרק הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש ותולדת דש הוא שמפרק התבואה מקשין כך שמעתי וכן איכא בתשובת רבינו משולם מפרק כלאחר יד הוא שהחולב אינו אסור אלא משום מפרק וזה מפרק כלאחר יד שהרי מפרקו בפיו. עד כאן:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל כתב רש"י ז"ל דמפרק שהוא כותש דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש הוי תולדה דדש ואיכא למידק דהא אמרינן בפ' כלל גדול אין דישה אלא בגידולי קרקע ור"ת ז"ל פירש מפרק דבד שאינו מגידולי קרקע כגון זה הוי תולדה דממחק והר"ש בר אברהם פירש דמפרק דבעלי חיים הוי תולדה דגוזז שהוא מפרק הצמר מן הבהמה. ע"כ:
צנור המקלח מים מגגות. ועלו בו קשקשים דורסן ברגלו וליכא למיחש משום מתקן ובמקום פסידא דגג או שצריך לאותן מים. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכמה פירוש שאם חזר כיונק שקץ בתוך כ"ד חדש שנולד הולד לא תנשא ולא תארס דגזרינן אירוסין אטו נשואין ונשואין אסירי שמא תתעבר ונעכר החלב וימות בנה שזמן יניקתו כ"ד חדש. הן הן דברי כו' במחלוקת זה של רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו כמו כן ב"ש וב"ה ואני אכריע דבריו של כל אחד לאמתו לפי שאין החלב נעכר אלא לג' חדשים לעבורה דעד ג' חדשים אין עבורה ניכר ואין חיות כל כך לולד שבמעיה לעכור חלבה ואותן ג' חדשים ועשרים ואחד חודש דקודם הרי כ"ד. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ואפשר דר' נתן ורבן שמעון בן גמליאל בפירושא דבית שמאי ובית הלל פליגי דודאי ר' מאיר ור' יהודה בהדיא פליגי לענין נשואין דר"מ קאמר בהדיא לא תארס ולא תנשא עד כ"ד חדש ורבי יהודה סבר עד י"ח חדש ומיהו בדברי ב"ש וב"ה איכא לפרושי דהכי קאמרי ב"ש אומרים כ"ד חדש פירוש שיעור היניקה כ"ד חדש ומיהו אינה צריכה להמתין מלהנשא כי אם כ"א חדש וב"ה סברי שיעור היניקה י"ח חדש ומיהו אינה צריכה להמתין מלהנשא אלא עד ט"ו חדש. א"נ איכא לפרושי דב"ש וב"ה בשיעור הנשואין נמי פליגי ור' נתן סבר דכי היכי דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה בשיעור הנשואין וכדקתני להדיא הרי זו לא תארס ולא תנשא כו' ה"נ פליגי ב"ש וב"ה דהן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה ורשב"ג סבר דב"ש וב"ה בשיעור היניקה פליגי ולדברי האומר כ"ד חדש מותרת לינשא בכ"א חדש ולדברי האומר י"ח חדש מותרת להנשא בט"ו חדש והא דהשיב אביי לההוא אריסא דבעי ליארס בט"ו חדש מדר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה היינו לומר דשיעור היניקה אינה אלא י"ח חדש ועיקר סמיכותיה הוא מדמר עוקבא דאמר לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר ט"ו חדש כנ"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה