שבת קלט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה ואתו לקמיה דרבי יוחנן ואמר להו יתעסקו ביה עממין ואמר רבא אמת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין בביום טוב שני יתעסקו בו ישראל ואפילו ביו"ט שני של ראש השנה מה שאין כן בביצה לפי שאינן בני תורה:
א"ר אבין בר רב הונא אמר רב חמא בר גוריא גמתעטף אדם בכילה ובכסכסיה ויוצא לרה"ר בשבת ואינו חושש מ"ש מדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב דהיוצא בטלית שאינה מצוייצת כהילכתה בשבת חייב חטאת ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ובטלי אמר רבה בר רב הונא המערים אדם על המשמרת ביו"ט לתלות בה רמונים ותולה בה שמרים אמר רב אשי והוא דתלה בה רמונים מאי שנא מהא דתניא ומטילין שכר במועד לצורך המועד שלא לצורך המועד אסור אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים אע"פ שיש להן ישן מערים ושותה מן החדש התם לא מוכחא מילתא הכא מוכחא מילתא אמרו ליה רבנן לרב אשי חזי מר האי צורבא מרבנן ורב הונא ב"ר חיון שמיה ואמרי לה רב הונא בר' חלוון שמיה זדשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועיה קמיכוינא ואזיל חונאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירי ואמר אנא למינם קמיכוינא אמר להו הערמה קאמרת הערמה בדרבנן היא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה:
מתניתין טנותנין מים ע"ג השמרים בשביל שיצולו ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית יונותנין ביצה במסננת של חרדל ועושין אנומלין בשבת ר' יהודה אומר בשבת בכוס ביו"ט בלגין ובמועד בחבית רבי צדוק אומר הכל לפי האורחין:
גמ' אמר זעירי כנותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אבל עכורין לא מיתיבי רבן שמעון בן גמליאל אומר טורד אדם חבית של יין יינה ושמריה ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש תרגמה זעירי לבין הגיתות שנו:
ממסננין את היין בסודרין:
אמר רב שימי בר חייא נובלבד שלא יעשה גומא:
סובכפיפה מצרית:
אמר רב חייא בר אשי אמר רב עובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח אמר רב פהאי פרונקא אפלגיה דכובא שרי אכוליה כובא אסור אמר רב פפא צלא ניהדק איניש צינייתא בפומיה דכוזני דחביתא משום דמיחזי כמשמרת דבי רב פפא קשאפו שיכרא ממנא למנא אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא האיכא ניצוצות ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי:
ונותנין ביצה במסננת:
תני יעקב קרחה
רש"י
עריכה
ולא ידענא אי מלפניה - אם חל י"ט בע"ש ומת בו ביום ומפני שלא יוכלו להתעסק בו למחר התירו לקוברו ע"י עממים:
אי מלאחריה - והוא מת בשבת ומפני שנשתהא כבר והיה מסריח התירו:
מת ביו"ט ראשון כו' - מת שנשתהא כגון שמת בשבת ולמחר היה יו"ט:
מה שאין כן בביצה - דאין ר"ה שוה לימים טובים של גליות דאילו ר"ה חמיר יו"ט שני דיליה ונולדה בזה אסורה בזה:
מתעטף אדם בכילה - שהוא כסדין ומתעטף בה דרך מלבוש:
וכסכסיה - רצועות התלויות בה ולא אמרינן הך רצועות לאו לצורך עיטוף נינהו והוה משאוי ההוא שעתא שאין כיסכסין עשויין אלא לנטותה באהל:
חייב חטאת - ואילו לא היתה מצוייצת כלל לא מיחייב דהא לבושיה הוא אלמא הציציות הויין לו משאוי הואיל ואינן כמצותו אינו צריכין לה ומן הבגד ממש אינן דליחשבינן כוותיה:
חשיבי - משום דשל תכלת הן ולא בטלי והוו בה משוי:
מערים אדם על המשמרת ביו"ט - לרבנן דאמרי אין תולין את המשמרת ביום טוב ואוקימנא דטעמא לאו משום אהל אלא משום עובדא דחול מערים ותולה אותה לצורך רמונים דלאו עובדין דחול נינהו ומסנן בה שמרים הואיל ונתלית דהא אמרינן נותנין לתלויה ביו"ט:
והוא דתלי בה רמונים - ברישא דמוכח מילתא דמעיקרא לאו לשמרים תלייה:
מטילין - ברשיי"ר (ברציי"ר: לבשל (שֵכר) [כלומר, לשרות את השעורים במים כדי להכין את הבירה]) בלע"ז:
במועד - בחולו של מועד:
מערים ושותה מן החדש - אלמא בלא שום הוכחה מותר להערים:
התם לאו מוכחא מילתא - דמילתא דאיסורא הוא דהרואה אומר לצורך המועד הוא שאין הכל יודעין שיש לו מן הישן הכא מוכחא מילתא לאיסור דסתם תולה משמרת לשמרים הוא תולה ואי לא יהיב בה רימונים ברישא להצניע בעלמא כי יהיב בה שמרים מוכח דלהכי תלייה:
ברא דתומא - צלע של שום:
ומנח בברזא דדנא - מקום שיש בו נקב בחבית והיין יוצא נותנו שם בשבת לסתום והוי כמתקן ומערים לכתחילה:
ואומר לאצנועיה - להאי ברא דתומא מיכוינא ועוד עביד אחריתי אזל נאים במברא בספינה רחבה העשויה לעבור המים והיא של נכרי ויודע הוא שיעבירנה הנכרי לצד האחר:
וסייר פירי - ומשמר שם פירות כרמו ונמצא שהנכרי מעבירו במים בשבת:
הערמה בדרבנן היא - ה"ג הך הערמה לאו באיסורא דאורייתא הוא אלא באיסורא דרבנן דא"נ עביד ממש בלא הערמה אדרבנן הוא דעבר הלכך דצורבא מרבנן הוא לא אחמירו עליה דהוא לא אתי למעבד לכתחילה להדיא בלא הערמה לעבור שם לפני הכל:
מתני' נותנין מים - בשבת ע"ג שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום:
כדי שיצולו - שיהו צלולין לזוב את היין מפני הקמחים שקורים יינ"ש (ייני"ש: כתמי עובש) :
בסודרין ובכפיפה מצרית - העשויה מצורי דקל:
כפיפה - סל:
ונותנין ביצה במסננת - שהחרדל נתון בה להסתנן וקולטת את הפסולת ואף הביצה החלמון שלה נוטף ומסתנן עמו והוה ליה לחרדל למראה והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה ורבינו הלוי פירש סינונה של ביצה לתוך תבשיל היא ולא לתוך חרדל ובמסננת של חרדל הוא דשרי משום שינוי ויורד לתוך הקערה שהוא כלי שני ומתלבן התבשיל:
אינומלין - פושו"ן (פוישו"ן: שיקוי [וראה ברכות נ:]) :
לגין - גדול מכוס וקטן מחבית:
גמ' טורד - מערבב:
בין הגתות שנו - שכל היינות עכורין ושותין אותן בשמריהם הלכך אין כאן תיקון דבלאו הכי משתתי:
שלא יעשה גומא - מן הסודר בפי הכלי כי עובדא דחול אי נמי אתי לידי סחיטה:
שלא יגביה - הכפיפה מקרקעית כלי התחתון טפח כמדת אהל:
פרונקא - בגד ששוטחין על גיגית יין לכסותה:
אפלגא דכובא שרי - דלאו אוהלא הוי:
לא ניהדק איניש צינייתא בפומא דכוזני דחביתא - כלי חרס קטן שמערין בו יין מחבית לא יתן בפיו קשין וקסמים בחזקה לפי שאין לך מסננת גדולה מזו:
שפו שיכרא - כל היכא דתני לשון שפוי בנחת הוא והפסולת נשאר בשולי הכלי:
והאיכא ניצוצות - קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת שקורין בריי"ש ([[:קטגוריה:{קטן (בריי"ש אגוטידור"ש: שעורי|{קטן, (בריי"ש אגוטידור"ש: שעורי]][[קטגוריה:{קטן (בריי"ש אגוטידור"ש: שעורי]])} והנהו מוכחן דבורר הוא:
ניצוצות כי רב פפא לא חשיבי - שחנוני מטיל שכר היה כדאמרינן בבבא מציעא (דף סה:) ובפסחים (דף קיג.) הלכך אינו מקפיד לניצוצות כל כך וכשמגיע לניצוצות משליך הן ופסולתן לחוץ ותחילת שפייתן מן הפסולת ניכר דלאו בורר הוא:
תוספות
עריכה
יום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ובביצה (ד' ו.) מסקינן בתר הך מילתא אמר רבינא האידנא דאיכא חברי חיישינן פירוש ולא יתעסקו בו ישראל פן יצוו עליהם חברי לעשות מלאכה ביו"ט כיון שרואין שעושין בשביל מת ומעשה היה והוליכו מת חוץ לתחום ביו"ט והלכו אחריו בסוסים להתעסק במת וכעס ר"ת אף על ההולכים ברגל בלא סוסים ושמע רבי דטעמו משום דמסיק רבינא האידנא דאיכא חברי ולדידן אע"ג דליכא למיחש יש לאסור כיון דמסיק הכי גם יש לירא פן יצוו השרים להתעסק במלאכתן ולכתוב מה שהם רוצים ושלח להם ר"ת בני בשכר אינם בני תורה בני מליאון (אותה העיר) בני תורה:
ציצית חשיבי ולא בטלי. שאינם מבוטלין לפי שחשובים הם בעיניו שדעתו ליתן בטלית ציצית רביעית כך פי' ר"ח: הא לא חשיבי ובטלי על זה סמך רבי להניח באבנטו רצועות התלויות בו ויש שקושרים בהם בתי שוקים דבטלי דלא חשיבי כולי האי:
מאי שנא מהא דתניא כו'. פי' [וס"ל כרבי יוסי בר' יהודה דאמר מערימין] לעיל בכ' כל כתבי (דף קיז:):
תלא דבישרא כו'. לא כפירוש הקונטרס דפי' בשר מליח שתלו ליבשו דהל"ל הא בפרק מפנין דמה שייך הכא ועוד למה מזכיר תלא ועוד מוכח לעיל בפרק מפנין (דף קכח.) דדג מליח נמי חזי לאומצא ועוד דהכא בטלטול איירי ואמרינן לעיל דרב במוקצה לטלטל סבר לה כר"ש ונראה כפי' הערוך דמשום תלא נקטיה ובלא בשר אלא תלא דבשרא לא ממאיס ושרי לטלטולי ושל דגים מאיס והוי מוקצה מחמת מיאוס והשתא אתי שפיר באיסור דתלא כעין כישא דירקא ור' פי' לנו דלתלא דבשרא רגיל להיות בו תורת כלי אבל של דגים לא ולא משום מוקצה מחמת מיאוס דלא איירי שמעתין במוקצה מחמת מיאוס. מ"ר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק כ (עריכה)
יז א מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה כ"ג, סמג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תקכ"ו סעיף א':
יח ב מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תקכ"ו סעיף ד':
יט ג מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה כ', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"א סעיף ל"ט:
כ ד מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"א סעיף ל"ח, וטור ושו"ע או"ח סי' י"ג סעיף א':
כא ה מיי' פ"ג מהל' יו"ט הלכה י"ז, סמג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תק"י סעיף ד':
כב ו מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה ח', סמג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תקל"ג סעיף א':
כג ז מיי' פכ"ג מהל' שבת הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' שי"ד סעיף י"א:
כד ח טור א"ח סימן שלט:
כה ט מיי' פ"ח מהל' שבת הלכה י"ד, ומיי' פכ"א מהל' שבת הלכה י"ז, סמג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' שי"ט סעיף ט':
כו י מיי' פ"ח מהל' שבת הלכה י"ד, ומיי' פ"ג מהל' יו"ט הלכה י"ז, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שי"ט סעיף ט"ו:
כז כ ל מ נ מיי' פ"ח מהל' שבת הלכה י"ד, ומיי' פכ"א מהל' שבת הלכה י"ז, סמג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' שי"ט סעיף י' וסעיף יא:
כח ס ע מיי' פכ"ב מהל' שבת הלכה ל"ג, טור ושו"ע או"ח סי' שי"ט סעיף י"ב:
כט פ מיי' שם, סמג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' שט"ו סעיף י"ג:
ל צ טור ושו"ע או"ח סי' שי"ט סעיף י"ג:
לא ק טור ושו"ע או"ח סי' שי"ט סעיף י"ד:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק כ (עריכה)
וזה שאמר מתעטף אדם בכילה וכוסכיא ויוצא בה לרה"ר פי' כוסכיא חוטין ומשיחות שעליה. הלכה היא דקא מקשינן עלה מדרב הונא דאמר היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה כגון שתלה ציצית בג' כנפי הטלית והניח הרביעית אותן חוטי הציצית כיון שאינה מצוייצת בד' כנפות שלה אינה חשובה ציצית דמצוה. וכחוטין דעלמא הן חשובין והיוצא בה חייב חטאת ופרקינן ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי שלב האדם רוצה בקיומן כי בדעתו שיתלה הרביעית וילבשנה. אבל כוסכיא לגבי כילה אינו צריך להן ובטלי:
והא דאמר רבה בר בר חנה מערים אדם על המשמרת ביו"ט לתלות בה רמונים ותולה בה שמרים אליבא דרבנן שאסורים לתלות ולשמר לכתחלה ואע"פ שהיא אסורה והוא דתלה לה רמונים כרב אשי ואע"ג דאמרינן מ"ש מהא דתניא מטילין שכר במועד וכו' התם בשכר במועד לא מוכחא מלתא הכא במשמרת מוכחא מילתא ולשמר הוא תולה ואם תלה בה רמונים אין ואי לא לא. והא דאמרו ליה לרב אשי על רב הונא בר חיון.
ואמרי לה בר חילון דהוה שקיל ברא דתומיא ומנח בבירזא דדנא פי' שהיה נוטל ראש שום ונותנן בנקב של חבית שיוצא ממנו היין ולא היה מסתפק מאותה חבית אלא חבית שבאוצר והיה מערים וסותם הנקב בראש השום והיה אומר להצניע ראש השום אני צריך ועוד היה הולך וישן במעברא וכו' אמר להו רב אשי הערמה מדרבנן היא והערמה לכתחלה ת"ח לא עבדי:
ונותנין המים על השמרים בשביל שיצלו אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אבל עכורין לא.
ואם בין הגתות הוא שעדיין היין תוסס ואינו צלול טורד אדם חבית יינה ושמריה בשבת ואינו חושש ואפילו אליבא דרבנן וליכא דפליג בהא ומסננן את היין בסודרין אמר רב שימי בר חייא ובלבד שלא יעשה גומא. פי' שלא ימשוך קצות הסודר למעלה וישאר כמו גומא באמצעיתו.
ובקפיפה מצרית. ואמרינן משמיה דרב שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח. שכן מצינו באהלי טומאה טפח:
וכל מקום שיש בו חלל טפח כאהל חשוב ואין עושין אהלי עראי לכתחלה בשבת:
פראנקא. פי' כסוי בפי הקנקן ויש בו נקבים קטנים קטנים. לסנן בו היין כאשר יציקוהו בקנקן. אם יהיה זה הכיסוי בחצי פי הכלי אינו מסנן. ואם הוא בכל הפה של כלי הרי הוא כמסננת ונראה כמשמר היין במשמרת:
וי"א פרונקא מטלית של בגד שעשאו לכסוי כובא כדאמרי' בתחלת במה טומנין ומ"ש מפרונקא דמר ואומר עוד בע"ז פרק אין מעמידין בהמה בפונדקאות פש ליה חמרא בכובה צייריה בפרונקיא פי' נשאר לו יין בכלי קשר פי הכלי בסמרטוטין:
לא ניהדוק צבתא בפומא דכוזא משום דמחזי כמשמרת. פי' צבתא בפומא דכוזא מוך חדש וכדומה לו והוא מלשון מצאי צבתים או כרוכות וי"א לוף של דקל וכדומה לו:
ונותנין ביצה במסננת של חרדל תני יעקב קרחה לפי שאין עושין אותה אלא לגוון.
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק כ (עריכה)
ואמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין. פירש"י ז"ל מת שנשתהא כגון שמת בשבת ולמחר היה י"ט וטעמיה משום דאמרינן במעשה דמעון בי"ט הסמוך לשבת ולפי פירושו הא דאמרינן פ"ק דביצה לא אמרן אלא אשתהי הא לא אשתהי משהינן ליה רב אשי אמר אע"ג דלא אישתהי לא משהינן ליה דוקא אי"ט שני ולאיעסוקי בו אפילו ישראל אבל י"ט ראשון ודאי אשתהי דוקא ואפשר נמי דמר זוטרא דאמר לא אמרן אלא דאשתהי קאי אתרוויהו אי"ט ראשון ואי"ט שני ורב אשי לא פליג עליו אלא אי"ט שני אבל אי"ט ראשון דכ"ע אשתהי דוקא, ואחרים אומרים דמעשה דמעון הוא שהיה בי"ט הסמוך לשבת ומפני כך הצריכו לשאול אבל ר' יוחנן התיר לעולם ואפילו בי"ט שאינו סמוך לשבת, והא דאמרינן התם לא אמרן אלא דאשתהי אי"ט שני ולאיעסוקי ביה אפילו ישראל משום דמחלל י"ט שני בידים אבל י"ט ראשון לאיעסוקי ביה עממין דכ"ע אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה, וי"א דמר זוטרא אתרווייהו קאי ורב אשי נמי פליג אתרוויהו והא דקא יהיב טעמא י"ו שני לגבי מת כחול שוויה רבנן משום דמחללין עליו בידים הוצרך לפרש טעמו של דבר והוצרכנו לפרש משום דאי ס"ד אי"ט שני בלחחוד קאי הול"ל הא דאמרת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל לא אמרן אלא דאשתהי מדקאמר סתם ש"מ אתרווייהו קאי, וזה הלשון אינו, שאם מר זוטרא אמר בשניהן דוקא אשתהי היה לו לרב אשי לפרש ולומר אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה ואפילו בי"ט שני מ"ט וכו' אבל נראה שדעת הגאונים ז"ל דבין אשתהי בין לא אשתהי בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין בי"ט שני יתעסקו בו ישראל, ומצינו לרב אחא משבחא גאון ז"ל שכ' בשאלתות דפ' אחרון די"ט שני בדליכא עממין הוא שיתעסקו בו ישראל אבל איכא עממין יתעסקו בו עממין אבל בי"ט ראשון אע"ג דליכא עממין טרחינן ומייתי להו אי ליכא עממין ישראל אסור למקבריה דאי אפשר לעולם ע"י ישראל, וא ידענא מי הזקיקו לכך דכיון דאמרי כחול שוויה רבנן לגמרי משמע בין אפשר בין לא אפשר, ונהוג עלמא האידנא דאע"ג דאיכא עממין שיעסקו בו ישראל לגמרי ואפילו לחפור בו קבר, והא דאמרינן התם אפילו למיגד ליה גלימא לאו למימר דקבר דאית ביה טירחא יתירא אסור אלא לומר דאפילו אסר וגלימא שאפשר בלא כן שהרי אפשר לכרוך אותו בתכריכיו בתא תפירה אפ"ה שרי משום כבודו של מת כ"ש בגופה של קבורה שדוחין עליו י"ט שני לגמרי, והכי אתמר בה"ג והלכתא מת בי"ט שני של ר"ה מותר להתעסק בו בכל צרכיו בין צרכי דידיה בין צרכי קבר דאמר רבא וכו'.
ואיכא דרמו והתנן אין חופרין כוכין וקברות במועד מפני זה כ' רש"י ז"ל במס' מ"ק דכ"ש בי"ט שני שאסור ולא התירו אלא למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא וכיוצא בהן אבל טירחא יתירה כגון חפירה לא טרחינן והראב"ד ז"ל פי' ואמר שמנהגן של ראשונים לחפור בקרקע חפירה כ"ש וקוברין בה לפי שעה ואח"כ קוברין בכוכין וקברות לפיכך אסרו כוכין וקברות במועד שהרי אפשר בקבר עראי שאין טורחו מרובה, והביא סעד לדבר מדאמרינן בירושלמי בראשונה היו קוברין במהמורות נתאכל הבשר מלקטין עצמות וקוברים אותו בארונים אותו היום מתאכל למח היה נימח, ולפ"ז הפי' אפשר דהאידנא שרי אפילו קבר גמור לפי שאין מנהג להוציאו מקברו ואם הוציאוהו שלא כדרכן נמצא המת מתבזה בכך וזה הפירוש אינו מקובל על הלב שמעולם לא היה מנהג לכל לשנות אותו ולתתן בארון אלא למי שרוצה להעלות עצמות מתים מחו"ל לארץ ובכמה מקומות אמרו בתלמוד שאסור לשנותן ואם דרכן היה להוציא משום העצמות למה קנו מקומן ועוד שכיון שמהמורות עצמן בחפירה הן אף הכוכין מותרין שלא חלקו בכיוצא בזו בין חפירה לחפירה והמהמורות עצמן חפירה גדולה ועמוקה הן כענין שנאמר יפילם במהמורות בל יקומו, ועוד אימתי היו קוברין בקברות וכוכין א"ת לאחר שנתאכל הבשר והלא בארונות היו נותנים אותו ועוד ששיעור הכוכין מפורש בפ' המוכר את הבית כפי מדתו של אדם א"ו מתחלתן היו קוברין להן ולא כשנתעכל הבשר ואם כשמת במועד טומנין אותן לפי שעה ולאחר המועד קוברין אותו בקבר וכוך ה"ז גנאי גדול למת ואסור שאף הן לא היה דרכן לשנות עד שיתעכל הבשר שנותנים אותו בארונות ואעפ"כ לא הותרו הכוכין, והרי אף בזמן הזה אסורים נמי לפי פי' זה, ואחרים אמרו שחמור חולו של מועד מי"ט שני הואיל וידעינן בקביעא דירחא לפיכך בי"ט שני של ר"ה ועצרת וי"ט אחרון של חג ופסח חופרין קבר וכוך למת אע"פ שבחה"מ אסור גם זה הבל, והמנהג והפי' הנכון מ"ש רבינו הגדול ז"ל שמה ששנינו אין חופרין כוכין וקברות במועד לצורך מתים שימותו והראב"ד תמה א"כ למה מאריך בהן ומרחיב בו ואני אומר שכך הוא הדין שמשנה שלימה שנינו ומתקנין את קלקול המים שבר"ה וחוטטין אותן ואוקימנן בשאין הדברים צריכין להן ואעפ"כ כיון שצרכי הרבים מותר אבל לא להתחיל לחפור כמפורש בדוכתא אף כאן נמי להתחיל ולחפור אסור הואיל ולא מת המת עדיין נראה כמכוין מלאכתו במועד, אבל לתקן מותר דהאי נמי צורך רבים הוא ואפילו בקבר של בני משפחה נמי צורך רבים הן ואפילו בקבר יחיד נמי אפשר דשרו רבנן כיון דמצוה הוא התירו בה מקצת מלאכה אפילו שלא לצורך כמו שהתירו בצרכי רבים וכ"ש שמא יצטרך במועד.
והאי דאמרינן יתעסקו בו עממין י"א דוקא בקבורתו אבל טלטולו מותר ע"י ככר או תינוק והוצאתו נמי מותרת כב"ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ואחרים אמרו שאסור וכן במשמע הלשון שאמרו יתעסקו בו עממין בכל עסקו קאמר וטעמא דמילתא דכיון דא"א לקבורה בישראל לא התירו הוצאה ע"י ישראל שאם היו מתירין להם מקצת מלאכה אף הם יגמורו, ועוד שהן כעוסקין בקבורה עצמה ומסייעין בה שהוא חלול י"ט לגמרי והא דמיא למאי דאמרי בפ' כל הכלים אטו טלטול לאו לצורך הוצאה הוא ועוד שאין כאן משום כבוד הבריות הואיל וסופו להעשות בידי עממין ולא דמיא לההוא דפ' המצניע דשרו בו טלטול והוצאה לכרמלית אפילו בשבת ולפי דעתי הוצאת מת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין שאין לומר בו מתוך משום דלא שייך בו צורך היום, וא"ת שהוא מצוה הרי שריפת קדשים מצות עשה ואינו דוחה וכ"ש זה, ועוד דהא אתמר בפ"ק דכתובות שאין מתוך אלא בהנאת כל נפש והרי אין כאן נפש, וממ"ש בפ' כל הכלים יתברר זה, ואם מפני שאין הוצאה זו צריכה לגופה אם כן בשבת נמי יתירו וכללו של דבר ששבת וי"ט שוין בדבר זה מה שמותר בזה מותר בזה:
הא דאמר רב אשי והוא דתלה בו רמונים ואקשינן עלה מערים ושותה. ק"ל התם נמי שותה קאמרינן אבל אומר לשתות ואינו שותה לא התירו, ונראה דה"ק והוא דתלה בו רמונים ברישא מקמיה דיתלה בה שמרים הא תולה שמרים וחוזר ותולה רמונים אסור ואקשינן מערים ושותה מן החדש אע"פ שמתחלה הוא טורח הוכיח סופו על תחלתו ומתרץ התם לא מוכחא מילתא דהא א"א דשתי עד דעבר הלכך לא ידעי מעיקרא לשם מה עביד וכי חזו בסוף דשותה מן החדש דיו בכך להוציא ממראית העין הכא מוכחא מילתא דלשמר עביד וכי תולה בסוף רמונים אמרינן דלשמר תלאה ועכשיו ששמר וא"צ לו משתמש בה לשאר צרכיו וכן דברי ר"ש מטין:
אבל עכורין לא. פי' אע"ג דאפשר למישתינהו הכי כיון דאיכא פסולת הו"ל בורר ואסור ומש"ה אקשינן עלה מדרשב"ג דאמר טורד אדם חבית ויינה ושמריה כו' אלמא כיון דאפשר דמשתתי בהכי שרי ולא דמיא למתני' דמתני' שמרים הן שא"א לשתותן כלל והו"ל בורר ומפרקינן תרגומא זעירי בין הגתות שנו לפיכך התיר רשב"ג משום דאורח ארעא נמי הוא דמשתתי הכי אבל בשאר ימות השנה אע"ג דאפשר לאו אורח ארעא הוא למישתינהו עכורין:
לא ליהדק איניש צבתא אפומא דכוזא. פי' לשמור בה משום דמיחזי כמשמרת דאע"ג דלאו משמרת ממש הוא שהרי עוברים בה השמרים כיון דאיכא קיסמין וטינופת שמערב בהו ולא עברי למשמר דמי:
דבי רב פפא שפו שיכרא ממנא למנא בצבתא וא"ל רב אחא מדיפתי לרבינא והא איכא ניצוצית. היינו טינופת דאמרינן וא"ל ניצוצית לר"פ לא חשיב ואינן מקפידין למצותו כ"כ וכשמגיע לניצוצית משליך הן ופסולתן ולאו בורר הוא כדפירש"י ז"ל:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק כ (עריכה)
הא דאמרינן: מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין: פירש"י ז"ל: דוקא בדאשתהי, כגון דמת בשבת והיה יום טוב לאחר השבת, אי נמי כשיהא שבת מלאחריה דחיישינן דלא ישתהה, וראיתו מדאמר הכא במעשה דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה, דאלמא טעמא משום הא הוא דשרי להו רבי יוחנן. ולפי דברי הרב ז"ל הא דאמר מר זוטרא בפרק קמא דביצה (ו, א) לא אמרן אלא דאשתהי ורב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי בי"ט שני הוא וכדמפרש רב אשי טעמא ואזיל, מאי טעמא דיום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן. וכבר הסכימו הגאונים ז"ל, דאפילו ביום טוב ראשון נמי אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה, ורב אשי ומר זוטרא לא איפליגו אלא ביום טוב שני משום דשבות דאית ביה מלאכה ביד ישראל היא, ולזה הוא שהוצרך רב אשי לתת טעם, אבל ביום טוב ראשון דעל ידי עממין לכולי עלמא אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה, ומעשה דמעון משום דשבת מלפניה או מאחריה הוא דשאלו הם, אבל רבי יוחנן התיר להם לגמרי. ונראה לי קצת ראיה מדאמרינן סתם, ופריך מהא דרבי יהודה בר שילא, ואם איתא מאי קושיא דלמא בני בשכר לאו בדאשתהי הוה, דהא סתם שאלו וסתם אסר להם. ומ"מ יש לדחות דמשום דאסר להם סתם לומר דלעולם אסור ואפילו בדאשתהי, לפיכך הקשו עליו למה לא התיר בדאשתהי מיהא כעובדא דמעון.
ומכל מקום כך נהגו בכל המקומות להתעסק בו עממין ביום ראשון, וביום שני אפילו ישראל, אע"ג דלא אשתהו ואפילו לחצוב לו קבר. והא דאמרינן התם בפרק קמא דביצה (ו, א) אפילו למיגז ליה אסא ואפילו למיגד ליה גלימא, לאו דוקא הני ומשום דטרחתן מועט וכמו שפרש"י ז"ל במס' ביצה (שם), אלא אפילו הני קאמר, כלומר אע"פ שאפשר לו למת בלא הני, דהא אפשר בלא אסא ואפשר נמי לכרכו בתכריכיו, וכל שכן חפירת קבר שאי אפשר למת בלא כן.
והא דתנן במסכת מועד קטן (ח, ב) אין חופרין כוכין וקברות במועד. כבר תירץ הרב אלפסי ז"ל, דהתם בחופר במועד לקבור בו מתים שימותו, וכן היה דרכן לחפור ולהכין כוכין קודם מעשה. ומה שהקשה עליו הראב"ד ז"ל א"כ למה התירו להרחיב ולהאריך במועד כיון שאין בו צורך המועד. ותירץ הרמב"ן ז"ל לפי שכל דבר שיש בו צורך לרבים התירו לתקנו, אע"פ שאסור להתחיל בו, וכמו ששנינו שם ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן, ואוקימנא כשאין הרבים צריכין להם, ואעפ"כ כיון שצרכי רבים הן מותר לתקן אבל לא להתחיל, והכא נמי צרכי רבים הוא. ואפילו בקבר בני משפחה ואפילו של יחיד נמי אפשר שהוא מותר, דכיון דמצוה הוא התירו בו מקצת מלאכה אפילו שלא לצורך המועד כמו שהתירו בצרכי רבים, וכל שכן שמא יצטרך לו במועד. וא"ת עוד והא תנן התם וארון עם המת בחצר ר"י אוסר אלא אם כן היו לו נסרים המנוסרים מערב יום טוב, ואם כן האיך נהגו עכשיו לחצוב קבר שלא בפני המת. יש לומר דההיא באדם שאינו מפורסם, הא באדם מפורסם מותר. והכין איתא בירושלמי. וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות, וכיון שאין חופרין עכשיו אלא לצורך שעה הכל כאדם מפורסם, והכל יודעים דלצורך מת דביומו הוא דשרי.
והא דאמרינן יתעסקו בו עממין. יש מי שאומר דדוקא בקבורתו, אבל טלטולו מותר על ידי ככר או תינוק, והוצאתו נמי מותרת כב"ה, דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ויש מי שאוסר להוציאו, וכן מוכיח להם הלשון שאמרו יתעסקו בו עממין ולא אמרו יקברוהו וכו', דאלמא כל עסקיו על ידי עממין. וטעמא דכיון דאי אפשר לקבורה בישראל לא התירו הוצאה בישראל, שאם תתיר בהם מקצת מלאכה שמא יבואו לגמור מלאכה. ועוד שהן כעוסקין בקבורה עצמה ומסייעין בה שהוא חלול יום טוב לגמרי, והא דמיא לההוא דאקשינן בפרק כל הכלים (לעיל קכד, ב) ובפרק קמא דביצה (עי"ש יב, א) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ועוד שאין כאן משום כבודו של מת הואיל ובסוף יתעסקו בו עממין.
ועוד כתב הרמב"ן ז"ל דהוצאת המת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין, שאין לומר בו מתוך משום דלא שייך ביה צורך היום. ואם תאמר שהוא מצוה, הרי שריפת קדשים עשה ואינו דוחה יום טוב וכל שכן זה. ועוד דהא אתמר בפרק קמא דכתובות (ז, א) שאין מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש, והרי אין כאן הנאת נפש. ואין לומר מפני שאין (הנאה) [הוצאה] זו צריכה לגופה, אם כן בשבת יתירו, וכללו של דבר ששבת ויום טוב שוין בדבר זה, והמתיר בזה יתיר בזה. עד כאן.
הא דאמר רב אשי והוא שתלה בה רמונים: ואקשינן עלה ממערים ושותה מן החדש. איכא למידק אדרבא התם נמי שותה קאמרינן, אבל אומר לשתות ואינו שותה לא התירו. ותירץ הרמב"ן ז"ל דהכי קאמר והוא שתלה בה רמונים תחלה, הא תלה בה שמרים תחלה אף על פי שתלה בה רמונים לבסוף אסור, ואקשינן עלה ממערים ושותה מן החדש, אף על פי שמתחלה הוא טורח הוכיח סופו על תחלתו. ומתרץ התם לאו מוכחא מלתא דלחול עביד כיון דשתי לבסוף, אבל הכא מוכחא מלתא דלשמר תלה כיון דתלה בה שמרים תחלה, ומה שתולה בה רמונים לבסוף אמרינן הואיל ועשה בה מלאכתו משתמש הוא לשאר צרכיו.
ואיני יודע טעם לקושיא זו. דודאי הא דאמר רב אשי והוא שתלה בה רמונים, שתלה תחלה קאמר, ולפיכך הקשה לו ממערים ושותה ואף על פי שיש לו מן הישן, ומוכיח דחדש לאחר המועד הוא דבעי ליה, ואפילו הכי כיון דשותה ממנו אמרינן דהוכיח סופו על תחלתו, והכא נמי אף על פי שתלה תחלה שמרים, כשתלה לבסוף רמונים הוכיח סופו על תחלתו, ופריק התם לא מוכחא מלתא, שאף על פי שיש לו ישן אין הכל יודעין בו שיש לו ישן ועוד דהרבה יש רוצים בחדש מן הישן, הכא מוכחא מלתא ואף על פי שיש לו שמרים אסור תחלה. וכן נראה לי מדברי רש"י ז"ל.
[מתני':] ומסננין את היין בסודרין: פירוש: יין עכור, דאי אפשר לפרש שמרים דהא יין קתני ואע"פ שמשנה כיון שהוא בורר גמור אסור, וכן אי אפשר לומר יין צלול, דאם כן אפילו במשמרת כזעירי, אלא על כרחין ביין עכור דכיון דאפשר למשתייה הכין אין כאן משום בורר, וכיון דמשנה קצת ומסננין בסודרין שרי.
[מתני']: ונותנים ביצה במסננת של חרדל: פירש רש"י ז"ל: משום רבותיו ז"ל דנותנים ביצה כו' דוקא משום שינוי, ויורד לתוך הקערה שהוא כלי שני ומתלבן התבשיל. ואינו מחוור בעיני. שאילו דוקא במסננת של חרדל ומשום שינוי, אם כן מאי פריך אביי בפרק המילה (קלד, א) מהא דתניא אין מסננין את החרדל במסננת שלה ואין ממתקין אותו בגחלת אמתניתין דהכא דתנן נותנין ביצה במסננת של חרדל, ופריק התם לא מחזי כבורר הכא מחזי כבורר. ואם איתא מאי קושיא התם במסננת שלו ומשום הכי אסור, והכא במסננת של חרדל דאיכא שינוי ומשום הכי מותר. אלא נראה כפירוש הראשון שפירש רש"י ז"ל, שנותנין אותה במסננת שהחרדל נתון בה לסנן, והחלמון שלה נוטף ומסנן עצמו והוי לחרדל למראה, והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה, והיינו דאמרינן התם דלא מחזי כבורר, דאין כאן פסולת שהכל ראוי הוא, אלא שהוא רוצה לערב החלמון לבד עם החרדל לגוון.
גמרא: הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח: משום שינוי קאמר הכי ולא משום אהל, דאם כן אפילו במסנן את היין בסודרין נימא הכין, אלא משום היכר, וכיון דהתם איכא היכר אחר דאינו עושה גומא שפיר דמי. מורי הרב ז"ל.
הא דאמר רבא האי פרונקא אפלגא דכובא שרי אכולה כובא אסור: פירש רש"י ז"ל: משום אהל. וא"ת וכי בכיסוי כלים יש משום אהל. תירצו בתוס' דשאני כובא שהוא רחב הרבה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה להו לפרושי כמה יהא רחב שיהא אסור וכמה קצר ויהא מותר, ונתת דבריך לשיעורין, ואפילו כיסוי קרקעות שהוא נראה יותר כאהל התירו (לעיל קכו, א), ולא נתנו חכמים בו שיעור. ועוד אי משום אהל מאי שנא כולה מאי שנא פלגא, והא עובדא דרב הונא (עירובין קב, א) דהנהו דכרי משום תוספת אהל עראי התירו, אבל אילו רצה לפרוס על חצין של מחיצות היה אסור.
ויותר נראה דברי הראב"ד ז"ל שפירש משום משמר, ואכולה כובא אסור משום דמחזי כמשמרת שכן דרכו בחול, אבל פלגא דכובא שרי דלאו היינו אורחיה, וכי הא מלתא אמר רב פפא בסמוך לא ניהדוק איניש סכתא אפומא דכובא משום דמחזי כמשמרת, וכיון דלא מהדק הוי ליה כפלגא דכובא ושרי. ע"כ. ולדברי רש"י ז"ל נצטרך לפרש שלא יהא הכובא מלאה שאם כן אין כאן אהל אלא בשחסר טפח דהוי אהל.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
מערים אדם על המשמרת בי"ט לתלות בה רימונים ותולה בה שמרים נ"ל לפרש כך שהמשמר' היא מבג' עב של פשתן או של צמר או שק ויש לה לילאו' שתולין אות' ושוטחין אותה על גבי יתדות ונותנן ע"ג שמרים וכשרוצה מלקט כל הלילאת ועושה אותה כמין שק שיש לו בית קיבול ומצניע שם חפציו ומערים אדם על המשמרת ותולה אותה כמין שק ומצנעי שם רימונים שבהיתר תולה אותה להשתמש בה כדרך שק וכיון שתחלת תליאתה היתה בהיתר נמלך ומותחה ע"ג יתדות ליתן עלי' שמרים דמוסיף על אהל עראי הוא:
וגני במיעברא אע"ג דאמרי' בפ' יוה"כ תנו רבנן ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו עובר עד צווארו במים ואינו חושש ותניא נמי שומרי' פירות עוברין עד צוארן במים ואינן חוששין דוקא לעבור ברגליו אבל ע"י מעבורת אסור מפני שמוליך המעבורת על המים שהן כרמלית וגם לומר לגוי אסור שכל שהוא אסור לעשות אסור לומר לגוי וזה ה' עושה ערמה שיעבירנו הגוי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה