שבת קכג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אפיקטויזין בשבת ורב ששת התם לאו אורחיה הכא אורחיה אמר רב ששת מנא אמינא לה דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ורב נחמן התם פקיד הכא לא פקיד:
מתניתין קנה של זיתים אם יש קשר בראשו מקבל טומאה ואם לאו אין מקבל טומאה אבין כך ובין כך ניטל בשבת:
גמ' אמאי פשוטי כלי עץ הוא בופשוטי כלי עץ אינן מקבלין טומאה מ"ט דומיא דשק בעינן תנא משמיה דר' נחמיה גבשעה שמהפך בזיתים הופכו ורואה בו:
מתניתין ר' יוסי אומר כל הכלים ניטלין דחוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה:
גמ' אמר ר"נ האי אוכלא דקצרי כיתד של מחרישה דמיא אמר אביי החרבא דאושכפי וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמי ת"ר בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזוהמא ליסטרן של קדרה וסכין קטנה שעל גבי שלחן התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה מאי התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו אמר אביי התירו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו וחזרו והתירו דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא ועדיין בידו אחת אין בשתי ידיו לא עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת ואפי' בשתי ידים א"ל רבא מכדי התירו קתני מה לי לצורך גופו מה לי לצורך מקומו אלא אמר רבא והתירו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו וחזרו והתירו מחמה לצל וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא ועדיין באדם אחד אין בשני בני אדם לא עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אפילו בשני בני אדם איתיביה אביי מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה ואם לאו אין מטלטלין אותה הכא במאי עסקינן מחמה לצל איתיביה ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו הכא נמי מחמה לצל אמר ר' חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו דכתיב (נחמיה יג, טו) בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערימות אמר ר' אלעזר קנין ומקלות גלוסטרא ומדוכה כולן קודם התרת כלים נשנו קנין דתנן זלא סידור הקנין ולא נטילתן דוחה את השבת מקלות דתנן חמקלות דקין חלקין היו שם ומניחו על כתפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט (אמר) רבי אלעזר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח
רש"י
עריכה
אפיקטויזין - להקיא שותה משקים ומקיא ולא לרפואה אלא להריק את מעיו שיוכל לאכול ולשתות [היום] הרבה כדאמרינן בפרק חבית ואף על גב דלא גזור בה משום שחיקת סממנין דהא לאו לרפואה היא אסור משום דמתקן גברא:
הכא אורחיה - והרי הוא כמי שמאכילו ומשקהו:
ליטול בה את הקוץ - אלמא תקוני גברא במידי דלאו לרפואה דליכא משום שחיקת סממנין שרי:
פקיד - הקוץ הזה אינו מחובר בו אלא מופקד ונתון שם והוצאה זו אינו תיקון:
הכא לא פקיד - ודמי למלאכה שמסדרן ומכניסן למקום חבור:
מתני' קנה של זיתים - לאחר מסיקתן צובר במעטן ושמנן מתאסף בתוכן ונוח לצאת ויש לו קנה להפכן בו ולבדוק אם כמרו כל צרכן ומגיען לבית הבד:
אם יש קשר בראשו - כעין פקק של קנה קולמוס:
מקבל טומאה - דכלי הוא לפי שעב בראשו קצת:
ואם לאו - לא דמי לכלי ובגמרא מפרש לה:
גמ' ואמאי - כי יש בו קשר בראשו נהי נמי דקשר משוי ליה מנא. מיהו פשוטי כלי עץ הוא שאפילו חלול הוא. אין חללו עשוי לקבל כלום:
הופכו ורואה - בחלל ראשו שמשתייר שם על ידי שהוא פקוק בקשר מן השמן הזב מן הזיתים ובודק בו אם הגיעו לעצור וזו היא לו קבלה בחלל שלו ואם לאו. שאין קשר בראשו. אין השמן נראית שם מפני שאינו פקוק וכולו חלל הלכך לאו לקבל הוא עשוי והוי פשוטי כלי עץ ובין כך ובין כך. ניטל בשבת דהא כלי הוא להפוך בו זיתים:
מתני' מסר הגדול - מגירה גדולה שעשויה לקצוץ קורות:
ויתד של מחרישה - הוא כלי גדול העשוי כסכין שבו עושין חריץ של תלם המענה קולטר"א (קנקן של מחרשה (היתד הפולחת את הקרקע)) בלעז דהנך קפיד עלייהו ומייחד להם מקום דלא חזו למלאכה אחרת:
גמ' אוכלא דקצרי - כלי נחושת העשוי כנפה נקבים נקבים והוא של כובסים ונותנו על הבגדים ומזלף בו המים עליהן וי"מ שמגמרין מוגמר מתחתיו והבגדים מונחין עליו ומתגמרין דרך הנקבים:
חרבא דאושכפי - סכין של רצענין:
וסכינא דאשכבתא - סכין של בית המקולין שהקצבין מקצבין בו בשר:
חצינא - דולויר"א (דולידויר"א: מעצד (מעין גרזן)) כל הני קפדי עלייהו משום דמפגמי ומקצי להו בידים:
ג' כלים - ותו לא ולקמן אמרינן דבימי נחמיה בן חכליה בבית שני גזרו על טלטול כל הכלים כדי לגדור גדר להחמיר באיסורי שבת מפני שהיו מקילין בה:
מקצוע - איזמל שמחתכין בו דבלה יעשהו במקצועות מתרגמינן באיזמליהון (ישעיהו מד):
זוהמא לסטרון - כף גדולה שמסלקין בו זוהמא של קדרה:
וסכין קטן - שחותכין בו לחם ובשר ואוכלין דהני תדירין בתשמיש:
התירו - עוד כשראו שחזרו להזהר קצת באיסור שבת וחזרו והתירו כשנזהרו יותר וחזרו והתירו ולקמיה מפרש מאי כולהו הנך התירו:
עד שאמרו - עוד חזרו והתירו את הכל עד שאמרו הכל ניטלין חוץ מן המסר הגדול כו':
התירו - לטלטל דבר שעיקר מלאכתו בחול להיתר לדבר המותר בשבת התירו לטלטל לצורך גופו אם הוצרך להשתמש בגוף הכלי אבל לא משום שהוצרך למקומו:
וחזרו והתירו - את אלו לצורך מקומו:
וחזרו והתירו אף מי שמלאכתו לאיסור - והוצרך לו בשבת לגופו למלאכת היתר ומיהו לא הותרו אלו לצורך מקומו:
כל הכלים - הללו שאמרנו חוץ מן המסר הגדול דלא שרי לא לצורך גופו ולא לצורך מקומו ואביי דמתרץ הכי הדר ביה לגבי רבה דאמר לעיל קורנס של נפחים שנינו דדבר שמלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו:
א"ל רבא מכדי - לצורך התירו בפעם ראשונה:
מה לי גופו מה לי מקומו - תרווייהו צורך נינהו:
מחמה לצל - שאינו צריך לו עכשיו לא לגופו ולא למקומו אלא חס עליו שמא יתבקע בחמה:
עד שאמרו - היינו עוד היתר אחרינא כל הכלים אפי' גדולים ומיהו לכדאוקימנא של היתר אפי' מחמה לצל ושל איסור לצורך גופו או מקומו:
אין מטלטלין אותה - בשלמא לדידי אין מטלטלין אותה לצורך מקומה קאמר אלא לדידך אמאי:
משנה זו - דלעיל בראשונה היו אומרין ג' כלים ותו לא משום דהוו מזלזלים בשבתות דכתיב בימים ההמה וגו':
קנים ומקלות כו' - משניות הן כדמפרש ואזיל:
קודם התרת כלים - מנין האחרון שהותרו כולן לצורך גופן לאביי ולרבא אף לצורך מקומו:
לא סידור הקנים - שהיו נותנין במערכת לחם הפנים בין חלה לחלה להפרידן ליכנס הרוח ביניהן שלא יתעפשו:
ולא נטילתן - מן המערכה ישנה:
דוחה את השבת - אלא נכנס בע"ש ונוטל הקנים ולמחר מסלק המערכה הישנה ומסדר החדשה בלא קנים ולמוצאי שבת נכנס ונותן הקנים ביניהן זו נשנית קודם היתר מנין הראשון דהא מלאכתן להיתר וקאסר להו לצורך גופן:
מקלין דקין וחלקין היו - בעזרה בפסח שחל להיות י"ד בחול:
תוספות
עריכה
וסכינא דאשכבתא. פירש בקונטרס סכין שהקצבים מקצבין בה בשר וי"מ סכין ששוחטין בה שמקפיד שלא תיפגם ויש ליזהר שלא לטלטלו אפי' לצורך גופו דהוי כיתד של מחרישה דאפי' ר"ש מודה כדאמרינן בסוף מכילתין (דף קנ'.):
מקצוע של דבילה. לא חשיב אלא כלים דלאו בני קיבול דהא פשיטא דכוסות וקערות וצלוחיות היו מטלטלין:
איתיביה אביי מדוכה. בשלמא לדידי מוקמינן לצורך מקומו וה"מ לשנויי כר' נחמיה כדשני לעיל ואביי נמי הוה ידע דהא משני ליה רבה הכי לעיל אלא פריך לרבא אולי יאמר תירוץ אחר ורבא לא בעי לשנויי כר' נחמיה דלית הלכתא כוותיה ורבה דמשני ליה כר' נחמיה משום דמשמע ליה אין מטלטלין אותם בשום ענין:
הכא נמי מחמה לצל. והא דנקט לקצב עליו בשר אע"ג דלצורך גופו ומקומו נמי שרי לאשמעינן דאפילו בהא פליגי ב"ש דלא שרו מחמת שמחת יו"ט:
לא סידור קנים. אע"ג דאין שבות במקדש כמה שבותים אשכחן במקדש שגזרו פעמים לצורך כי הכא בקנים ומקלות לפי שהיו מחללים את השבת:
הרי היא ככל הכלים. אע"ג דקודם התרת כלים נשנית איכא למימ' ככל הכלים כעין כוסות וקערות:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יז (עריכה)
יא א מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה ז':
יב ב מיי' פ"א מהל' כלים הלכה י':
יג ג מיי' פ"ב מהל' כלים הלכה ב':
יד ד ה מיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה ט', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף א':
טו ו מיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ג' וסעיף ד:
ראשונים נוספים
בשעה שמהפך בו זיתים הופכו ורואה בו. בגמ' דבני מערבא גרסי דבי ר' ינאי אמרי קנה שהתקינו להפך בו זיתים כיצד הוא יודע אם היה מלוכלך במשקה בידוע שנגמר מלאכת המעטן ואם לאו בידוע שלא נגמרה מלאכת המעטן אמר לון ר' לא תני שמואל אלא להיות שולה בו את הזיתים ומשום הכי אמרי דמקבל טומאה והואיל וככלי קיבול דמי.
אמר רב נחמן האי אוכלא דקצרי כיתד של מחרישה דמי אוכלא דקצרי הוא כלי שדומה לדלעת ומנוקב הוא כולו נקבין ובו מזלפין מים הכובסין על הבגדים ומשכחת לה בפ' כל ישראל יש להם חלק (סנהדרין דף צב) אמרו מנקבין אותו ככברה אמר אביי כאוכלא דקצרי:
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק יז (עריכה)
ממטן למעלן אסיר. פי' אם יש לאדם פוגלא טמונה בתבן או אפילו בעפר תיחוח עומדת כעין נטועה ראשה טמונה ועליה מגולין עכשיו כשבא לנוטלה אם אוחזו בעלים ומושך הראש ומסלקה זהו ממעלה למטה. אע"פ כשמגביה התבן והעפר משתרבב במקומן ויורד שרי אבל לאחוז קצה הראש הטמונה ולהגביהה ממטה למעלה לא. אלמא שטלטול מן הצד שמיה טלטול. ומפרקינן הדר ביה מההיא. מחט שניטל חררה או עוקצה. פי' חרירה הנקב שלה. עוקצה ראשה הוא. חידודה תרגמה אביי אליבא דרבא בגלמי והן פשוטין כדתנן גלמי כלי מתכות טהורין פשוטיהן טמאין ואלו הן וכו'. והן חוטי ברזל משוכין וחתך אותן חתיכות חתיכות ולוקח מהן האומן כשיעור אורך מחט ומחדד ראשה האחת ונוקב הקצה השני ונעשה מחט. וקודם שיחדדנה וינקבנה נקראת אותה החתיכה גולם. כגון זו וכיוצא בה שהן עומדות להעשות כלי ניטלין בשבת. אבל מחט שניטל חררה או עוקצה אסור. גרוטאות הוא לשון יון. ופתרונו כלי מוכן להטיל בו התגר כלי נחושת או כלי ברזל שבורין שיזדמנו לו לקנותם קונה ומשליכם לאותו כלי כדי להתיכם. ונקראין גרוטאות ומיכן נהגו לקרות לתגר גרוטאות:
אסובי ינוקא. פי' כשנופל ערלת הגרון של תינוק משימה החיה את אצבעותיה בפיו ומסלקת אותה הערלה. ופעמים שמקיא התינוק ועל זה אקשינן עלה והא אין עושין אפיקטויזין בשבת כו'. ורבותינו הגאונים אמרו פי' אחר. ואנן כתבנו מה שקבלנו מרבותינו:
מתני' קנה של זיתים כו'.
ואמרינן אמאי פשוטי כלי עץ הוא ואין מקבלין טומאה. ומפרקינן תנא משמיה דר' נחמיה בשעה שמהפך בו את הזיתים הופכן ורואה בו. ולא פי' מה הוא רואה בו. אבל פירשו בתלמוד א"י. קנה שהתקינו להיות בודק בו הזיתים. כיצד הוא יודע אם מלוכלך במשקה בידוע שנגמרה מלאכת המעטן. ואם לאו בידוע שלא נגמרה מלאכת המעטן. א"ל ר' מנא לא תני שמואל אלא להיות שולה בו הזיתים. כלומר יש בו בית קבול:
אמר רב נחמן האי אובלא דקצרי כיתד של מחרישה דמי. ואסור לטלטלה. אובלא. אבן גדולה שנותן הכובס עליה היריעה שרוצה ללבנה והיא שרויה במים ומכה עליו במזורי. מכה ומהפך ומכה. ועוד שורה ומכה. ואחרי שישלים שוטחה ומייבשה. ועוד חוזר ושורה אותה פעם אחר פעם עד שתתלבן היטב. וי"א כלי חרס מנוקב שכופין אותו ע"ג גחלים ומקטרן בגפרית הכלים ללבנן.
אמר אביי חרבא דאשכפתא. וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמו ואסור לטלטלם. חרבא דאושכפי. איזמל של שכף כדמתרגמינן עשה לך חרבות צורים. איזמלין חריפין. סכינא דאשכבתא. סכין המיוחדת לשחיטה בלבד. חצינא דנגרי הוא גרזן. והוא המעצד של חרש כיון דקפדי אפגמיהו קבע ליה מקום ומסיח דעתו מלעשות בהן מלאכה אחרת הללו וכיוצא בהן שהן מוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטלן בשבת. והרי מפורש בסוף פרק מי שהחשיך דכולהו הני היינו טעמא דאסירי משום דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו. ואפילו ר' שמעון מודה דתנן סתמא לדברי הכל כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. מקצוע של דבילה כלי ברזל שחותכין בו דבילה. זומליסטרון תרווד שמהפך בו הקדירה. כדתנן זומליסטרא שנוטל כפה טמאה מפני המזלג וכו'. א"ר חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו דכתיב בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת. כיון שראום כך שהקילו בשבת אסרו להן כל הכלים ושרי להן הא דתנו רבנן.
בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזומליסטרון של קדירה. וסכין קטנה. כיון שנגדרו וחזרו לדקדק בשמירת שבת היו מתירין להן והולכין עד שהתירו הכל חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה. וכך הוא מפורש בתלמוד א"י:
א"ר אלעזר קנים ומקלות וקלוסטרא ומדוכה כולם קודם התרת כלים נשנו. ולפיכך שנשו באיסור. קנים הם קנים של לחם הפנים.
הא דאותביה אביי לרבא חבריה מדוכה ואקשי ליה איהו נמי לרביה מדוכה ולא אסיק אדעתיה לאוקמה בלצורך מקומה דילמא לאפוקי תירוצא מיניה דרבה איכוין וכי אותביה לרביה לאו למיפלג עליה אמר אלא גמרא גמיר, א"נ בתר דשמעה סברה ואיכא דמיעבר קולמס עלה דההוא ול"ג אביי אלא איתביה סתם [הערת הגרא"ז - חסר כאן דברים וצ"ל ויש מי שאומר דאביי גופיה דסבר כאן דלצורך מקומו לא דמי לצורך גופו הוא משום דסבר כרבה דצורך מקומו הוא שלא לצורך ולר' נחמיה אסור גם במלאכתו להיתר ואף דאקשינן לעיל מדוכה בתר דשמעה סברה כן הברייתא (שיטת הבעה"מ וכן כ' הרשב"א כאן)] ומה יעשה זה במאי דאקשינן לקמן למר לר' נחמיה הני קערות היכי מטלטלי להו והא דרבה לא מתרץ בצורך מקומה, דרבה ודאי אפשר דס"ל אסור לטלטה לעולם קאמר דסתמא הכי משמע ולר' נחמיה ודיא אינה נטלת לעולם דלצורך מקום כל הכלים אסורין ולצורך גופה של תשמיש המיוחד לה אין אותו תשמיש מותר בשבת כדי שתהא נטלת בכך וה"נ סבר ר"א אין מטלטלין אותה לעולם ומשום הכי אוקמה קודם התרת כלים ורבא ענה בתריה לפום סבריה ואוקמה כר' נחמיה אבל לדידיה מתוקמא מחמה לצל א"נ רבה בר נחמני הוה ומדאוקמינן רבא ואם לאו אין מטלטלין אותה מחמה לצל ש"מ דיש בה שום מטלטלת מחמה לצל ולאו אגב שום שהרי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ולא לשאר המוקצין נמי כגון נר וכיוצא בו אלא מלאכתו לאיסור כיון דלית ביה משום מוקצה אלא איסור מלאכתו גורמת לו כל זמן שהוא משמש היתר מותר ודוקא במשמשין לו אבל להניח עליו ככר ולטלטלו מחמה לצל אסור לעולם כנ"ל:
עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת ואפילו בשני בני אדם: ואיני יודע במה הן נחלקין אביי ורבא, דאביי אמר דוקא באדם אחד ובניטל אפילו בשתי ידים, ורבא אמר אפילו בשני בני אדם. ויש לפרש דאביי סבר דכיון דאיכא לאוקמה באדם אחד, לא מוקמינן לה בשני בני אדם, דתפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת, ורבא סבר דכיון דקתני כל הכלים אפילו בשני בני אדם משמע. ואי נמי בסברא בעלמא הוא דפליגי, דאביי סבר דכל שאינו ניטל באדם אחד, מקצה אותו מדעתו ואין מטלטלין אותו, ורבא סבר דאפילו בשני בני אדם, ובעיא היא לעיל בפרק כל כתבי הקודש בסופו (קכב, א) גבי קרונות, ואסיקנא התם דאפילו בשני אדם, ושני בני אדם לאו דוקא אלא אפילו ארבעה וחמשה, ופלוגתא היא בירושלמי (פי"ז, ה"א) דגרסינן התם שהוא ניטל בשנים מטלטלין אותו בשנים, בשלשה ובחמשה אסור, א"ר זעירא מכיון דתימא בשנים מותר, אף בארבעה וחמשה מותר.
איתביה אביי מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותו ואם לאו אין מטלטלין: תמיהא לי מאי קא מותיב מינה אביי לרבא, דהא לדידיה נמי על כרחך אין מטלטלין אותה דקתני, היינו לצורך מקומה, אבל לצורך גופה מטלטלין אותה. ויש לומר דמשום דסבירא ליה לאביי דאין מטלטלין אותה כלל משמע, משום הכי קא מותיב ליה לרבא מיניה, דלמא נפיק מיניה פירוקא חדתא. ועוד יש לי לומר דלאביי משמע ליה דאין מטלטלין אותה כלל קאמר וכדאמרן, והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא דלצורך מקומו שלא לצורך קרינן ליה, ומינה דלר' נחמיה אפילו מלאכתו להיתר לצורך מקומו לא שרי, מוקמינן לה למדוכה כר' נחמיה וכדאוקי לה רבה לעיל, אלא לדידך דאמרת דצורך גופו וצורך מקומו כהדדי ניהו, אם כן כמאן מוקמת לה, ואע"ג דהשתא לא איירי אינהו כלל בדר' נחמיה, מכלל פלוגתייהו נפקא להו כדאמרן. ואי נמי עיקר תיובתיה דאביי לקמן (קכד, א) הות גבי פירושא דמתניתין דהא פליגי התם בהדיא בדר' נחמיה, ולאו דוקא מותיב אביי לרבא הכא והתם, דבודאי כל יומא לא פריך ליה מינה, אלא דתלמודא הוא דמסדר להו לאקשויי הכא והתם. כך נראה לי.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה