שבת קכא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אייתו להו פורייתא לרב חנן בר רבא לא אייתו ליה אשכחיה מתני ליה לבריה ועל צואה של קטן מפני קטן א"ל אבין שטיא מתני שטותא לבניה והלא היא עצמה מוכנת לכלבים וכ"ת דלא חזיא ליה מאתמול והתניא אנהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם ואלא היכי אתנייה אימא בעל צואה של תרנגולים מפני קטן ותיפוק ליה דהוי גרף של רעי וכ"ת גרף של רעי אגב מנא אין איהו גופיה לא גוהא ההוא עכבר דאישתכח באיספרמקי דרב אשי ואמר להו נקוטו בצוציתיה ואפקוה באשפה וקטן באשפה מאי בעי ליה בחצר חצר נמי גרף של רעי הוא באשפה שבחצר:
ועל עקרב שלא תישך:
א"ר יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין בשבת מתיב רב יוסף דחמשה נהרגין בשבת ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבא"י וכלב שוטה בכל מקום מני אילימא ר' יהודה הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אלא לאו ר"ש והני הוא דשרי אחריני לא אמר ר' ירמיה ומאן נימא לן דהא מתרצתא היא דילמא משבשתא היא אמר רב יוסף אנא מתנינא לה ואותיבנא לה ואנא מתריצנא לה הברצו אחריו ודברי הכל תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו א"ל ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם ופליגא דרב הונא דרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא א"ל שלימתינהו לכולהו ת"ר נזדמנו לו נחשים ועקרבים הרגן בידוע שנזדמנו לו להורגן לא הרגן בידוע שנזדמנו להורגו ונעשה לו נס מן השמים אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בנישופין בו א"ר אבא בר כהנא פעם אחת נפל אחד בבהמ"ד ועמד ניותי אחד והרגו אמר רבי פגע בו כיוצא בו איבעיא להו פגע בו כיוצא בו דשפיר עביד או לא ת"ש דר' אבא בריה דר' חייא בר אבא ור' זירא הוו יתבי אקילעא דבי ר' ינאי נפק מילתא מבינייהו בעו מיניה מר' ינאי מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת אמר להו צירעה אני הורג נחש ועקרב לא כ"ש דילמא לפי תומו דאמר רב יהודה ורוק דורסו לפי תומו ואמר רב ששת זנחש דורסו לפי תומו ואמר רב קטינא חעקרב דורסו לפי תומו אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי אייתיוהו קא מצערא ליה הוה שדי רוקא אמר להו ריש גלותא אייתו מאנא סחיפו עלויה אמר להו לא צריכתו הכי א"ר יהודה רוק דורסו לפי תומו אמר להו צורבא מרבנן הוא שבקוהו אמר ר' אבא בר כהנא א"ר חנינא טפמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת א"ל ר' זירא בניטלין בידו אחת או בשתי ידים
רש"י
עריכה
גמ' אייתו להו פורייתא - מטות לישב עליהן:
לא אייתו ליה - והושיבוהו לארץ:
מפני קטן - שלא יטפח בו ויתלכלך:
א"ל - רב חנן שהיה כעוס ומתכוין להקניטו לר' אבין:
והלא מוכנת לכלבים - ולמה לי לכפות כלי יפנוה משם שהרי ראויה לטלטל:
דלא חזיא מאתמול - שהיום נולדה:
נהרות המושכים כרגלי כל אדם - משום דמידי דנייד הוא ולא קני שביתה ואע"פ שבא מחוץ לתחום כל אדם מוליכן למקום שעירב לו לילך מיהו שמעינן מינה דמותרין בטלטול ואע"ג דמאתמול לא הוי הני קמן כיון דאורחייהו בהכי דעתיה עלייהו ה"נ כיון דאורחיה דקטן בהכי דעתיה עליה דלכי תיתי יאכילנה לכלבים:
א"ל ר' אבין - ואלא היכי אתנייה:
צואה של תרנגולים - דלא חזיא לכלבים ושל קטן דקתני מתניתין שמטפח בה קטן קאמר ובשביל הקטן אמר כופין:
תיפוק ליה דגרף של רעי הוא - דמאיס ולפנייה דהא קי"ל במסכת ביצה גרף של רעי מותר להוציאו לאשפה:
וכי תימא גרף של רעי דמותר אגב מנא אין - הא דקי"ל מותר להוציאו משום דרמי במנא דגרף היינו כלי חרס העשוי לכך ואגב מנא הוא דשרי לטלטולי אבל בפני עצמו לא והכא לאו במנא רמי:
באספרמקי - בשמים:
בצוציתיה - בזנבו אלמא בלאו מנא נמי מטלטלי ליה:
ומשני באשפה - דלא רמי קמייהו ולא גרף של רעי הוא:
קטן באשפה מאי בעי - סתם אשפה ברה"ר הוא ומאי בעי קטן התם דקא מיכסי ליה בשביל קטן:
ומשני בחצר - דשכיח קטן התם קס"ד בחצר דלאו אשפה וקפריך סוף סוף גרף של רעי הוא ומשני באשפה שבחצר:
כל המזיקין - ההורגין:
נהרגין בשבת - וקס"ד אפי' אין רצין אחריו ומשום דס"ל כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה מדרבנן היא דאסירא והכא לא גזור:
(נהרגין בשבת. אפי' אין רצין אחריו) משום דס"ל דסתמן הורגין הן: האמר חייב עליה - והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש:
ומאן לימא לן כו' - דרב יוסף הוא מתני ליה כדלקמן ולא בדבי ר' חייא ור' אושעיא מיתנייא וכל מתניתא דלא מתנייא בתוספתא דר' חייא ור' אושעיא איכא לספוקי במשבשתא ולא מותבינן מינה:
אנא תנינא לה - במתניתא דידי ואנא אותבינא בבי מדרשא אדר' יהושע בן לוי:
ואנא מתרצנא לה - דלא תיקשי כי אמר ר' יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין ברצין אחריו קאמר דפקוח נפש הוא:
ודברי הכל - ואפי' לר' יהודה והא דחמשה נהרגין כשאין רצין אחריו ור' שמעון:
אין רוח חסידים נוחה הימנו - דעתן של חסידים אינה מעורבת עמו שאינו הגון בעיניהם על מה שעשה:
נוחה - עריבה אין מתרצין במעשיו:
אמר ליה - רבא לתנא:
ואותן חסידים - השונאין אותו על כך אין רוח חכמים עריבה עמהם להיות נוחה ומיושבת במה שרואין במדת חסידים הללו דשפיר עביד דאי לא מזיקין השתא סופן להזיק בשעת כעסן:
שלימתינהו לכולהו - הרגת את כולן כלומר מה אהני בהא אכתי טובא איכא אלמא לאו שפיר עבד והא דרבא פליג אדאבוה:
שנזדמנו לו להורגן - לכך באו לידו שזימן לו המקום לאבדן לפי שהיו עתידות להזיק וגלגלו זכות על ידי זכאי:
לא הרגן בידוע שנזדמנו לו להרוג אותו - והראה לו הקב"ה שחטא אלא שנעשה לו נס:
בנישופין בו - בכה"ג קתני בידוע שנזדמנו להורגו נישופין כך דרך הנחש עושה כעין שריקה כשהוא רואה שונאו וכועס:
ניותי - על שם מקומו וישראל היה:
דשפיר עביד - וכיוצא בו דקאמר לאו לגנאי הוא אלא הנחש רודף ונעשה זה כיוצא בו:
או לא - וכיוצא בו דקאמר לגנאי הוא:
צרעה אני הורג - בשבת לכלות מזיקין ואף על פי שאינה מועדת כאלו:
לא כל שכן - אלמא שפיר עביד:
דילמא לפי תומו - לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא אלא כשהוא הולך לתומו ונחש או עקרב בפניו אין צריך לישמט ממנו אלא דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא נתכוין דדבר שאין מתכוין לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור:
רוק דורסו לפי תומו - שאין מתכוין למרח ולאשווי גומות דאף על גב דממילא ממרח הוא כי לא מיכוין שרי משום מאיסותא:
הוה שדי רוקא - היה רוק מוטל לפניהם ושבת היתה:
פמוטות - מנורות ולא של חוליות היו:
תוספות
עריכה
כל המזיקין נהרגין בשבת. אף על גב דתנן במתניתין ועל עקרב שלא ישוך איצטריך לאשמעינן דהריגה נמי שרינן דסלקא דעתך דאסירא משום דמיפרסמא מילתא טפי מבצידה ומהאי טעמא נמי פליג רב הונא בסמוך ואסר הריגה:
ברצין אחריו וד"ה. פי' בקונט' דרבי יהושע בן לוי ברצין אחריו והוי פקוח נפש וברייתא באין רצין וכר"ש וקשה דא"כ תקשה מהך ברייתא לרבא בר רב הונא דשרי להרוג נחשים ועקרבים בשבת דע"כ באין רצין אחריו מיירי דאי ברצין אחריו אמאי אין רוח חסידים נוחה הימנו לפירוש הקונטרס דברצין אחריו איכא פקוח נפש ועוד בניותי שהרג נחש ומיבעיא לן אי שפיר עבד תיפשוט מהכא דלא שרינן לר"ש באין רצין אלא ה' בלבד ועוד קשה לר"י דלישנא דאנא מתרצנא לה משמע לברייתא עצמה ונראה לר"י לפרש דברייתא ברצין אחריו וד"ה פירוש אפילו ר' יהודה מודה דחמשה שרי להרוג ברצין אחריו אבל שאר אסור להורגן אפילו רצין אחריו לר' יהודה ור' יהושע בן לוי כר"ש דשרי שאר אפילו באין רצין אחריו ורב הונא דאסר בסמוך לא סבר כרבי יהושע בן לוי ונראה לר"י וכן פירש ר"ח שאין להקל כרבי יהושע בן לוי אלא כהנהו אמוראי דלקמן דלא שרו אלא בדריסה לפי תומו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק טז (עריכה)
עד א מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה י"ד, טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף ט"ו:
עה ב ג מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה י"ג, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ל"ד:
עו ד ה מיי' פי"א מהל' שבת הלכה ד', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שט"ז סעיף י':
עז ו מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה ב', ומיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה י"ג, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שט"ז סעיף י"א:
עח ז ח מיי' פי"א מהל' שבת הלכה ד', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שט"ז סעיף י':
עט ט מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה י"א, טור ושו"ע או"ח סי' רע"ט סעיף ז':
ראשונים נוספים
שמעת מינה קטן אוכל נבילות בית דין מצווין עליו להפרישו מאי דשקלינן וטרינן בהא מילתא איתא במס' יבמות (דף קיד) בפרק חרש שנשא פיקחת:
סוף סוף גרף של רעי הוא ונפקיה כבר פירשנו בפרק כירה כי עיקר השמועה שיש בה התרת זה הדבר בפרק משילין פירות (ביצה דף לו):
ר' יהודה אומר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כבר פירשנוה בפרק יציאות השבת ואמרנו כי עיקרה הן דברי ר' יהודה שאמרם כאן בזו המשנה מעשה בא:
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק טז (עריכה)
ומסקינן משום דסברי רבנן אע"ג דצלי ליה טבילה בזמנה מצוה ור' יוסי סבר טבילה בזמנה לאו מצוה היא האי ר' יוסי בר' יהודה דגרסינן בנדה פרק המפלת בענין טועה. ר' יוסי בר"י אומר דייה לטבול באחרונה דקסבר טבילה בזמנה לאו מצוה היא. וזה רבי יוסי דהיה (אומר) שם כתוב על בשרו. אסיקנא בגמרא דשבעת ימים (ביומא דף ז') דטבילה בזמנה מצוה פליגי ונתבררה בסוף יום הכפורים דהא לר' יוסי בר"י יהודה היא ואיכא אחריתי התם לר' יוסי דאמר כל היום כולו כשר לטבילה. דאלמא סבר טבילה בזמנה מצוה] היא:
א"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. וכן הלכה:
נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה אלא מניחין אותו. ואין אומרים לו כבה וגם אין מונעין אותו מלכבות. אבל קטן העושה לדעת אין מניחין אותו לכבות:
אריב"ל כל המזיקין נהרגין. אסיקנא כשהן רצין אחריו. אבל אין רצין אחריו אין נהרגין אלא אלו בלבד. זבוב שבארץ מצרים. וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבא"י וכלב שוטה בכ"מ. פי' נישופין כדכתיב הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב:
רוק וכן נחש וכן עקרב אם דורסן לפי תומן שפיר דמי ושרי:
א"ר חנינא פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת. א"ל ר' זירא בניטלין בידו אחת או בב' ידים.
ה"ג רש"י צואה של קטן הא חזיא לכלבים וכ"ת דלא חזיא מאתמול והתניא נהרות המושכין וכו'. ופי' דאלמא כיון דאורחא בהכי דעתיה עלויה ה"נ כיון דאורחא דקטן בה היא דעתיה ליה דלכי תיתי יאכילוה לכלבים, ואיכא דקשיא ליה מההוא דגרסינן במס' ביצה אלא בתרנגלות העומדת לגדל ביצים מוקצה הוא ואמאי והא אע"פ שהתרנגולת עומדת לגדל ביצים כיון דעבידו דאתו דעתיה עלייהו, וביצים גופייהו לאכילה קיימי ואיכא דמפרשי לה בתרנגלות העומדת לגדל ביצים לאפרוחין שהן בעצמן מוקצין וזה הפירוש מוקצה חדא דאנן אתרנגלות קאמרינן כדקא מקשינן נמי מעקרא אילימא בתרנגלות העומדת לאכילה השתא נמי אמרינן לגדל ביצים ואלו היה הקצאתה מחמת הביצים העומדים לאפרוחים מאי קאמר כי עומדת לאכילה או לגדל ביצים כי עומדת היא לאכילה נמי אם דעתו שהביצים שתלד בינתיים יהיו עומדין להוציא מהן אפרוחים אסורה, וכי עומדת לגדל ביצים אין אסורין עד שיהיו הן מוקצים מחמת עצמן, ועוד גרסינן התם ביצה תאכל על גבי אמה, היכי דמי כגון שלקחה סתם נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה לא הובררה דלגדל ביצים עומדת ואמאי הא אע"פ שלא נשחטה לא הוברר שהביצים אינם עומדים לגדל אפרוחים שהרי הוא רוצה לאכול הביצים עצמן ואמאי לא תאכל בלא אמה וקושיין לאו קושיא הוא דכיון דגופה של תרנגולת אסורה הפורש ממנה אסור דכיון דאיברי בגופה כגופה דמיא ואלו שחטה ומצא ביצים במעיה מי לא אסורה השתא נמי אסורה שאין לידתה מתירתה ב"ט שאם כן בטלת תורת מוקצה, ועוד נמי לא עבידי דאתי דדילמא שלימא שחלא דידה ולא תטיל ביצה בי"ט, ותו ק"ל מדתנן וחכ"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה והתם ודאי בשראוין לבהמה וא"ה מאן דאית ליה מוקצה אסר אמאי הא כיון דעבידי עצמות וקליפין דאתי לימא מוכנין נינהו, וה"נ קשיא הא דאמרינן בפ' קמא דביצה גבי אפר כירה שהוסק בי"ט אסור ואמאי והלא הוא יודע שיש לו להסיק עציו המוכנין לתבשילו והאפר יוצא מהן ולדידן ל"ק שכל שראוי ועומד למאכל אדם אין דעתו אלא על עיקרו ואינו נותן אל לבו לזמן את הפסולת לאחר שיעשה בו צרכיו שאין אדם מכין הבשר משום עצמותיו לאחר שיאכלנו ודעתו על הראוי לו אבל כשאינו עומד למאכל אדם הוא נותן דעתו אף משום בהמה ומכין לבהמה לחמה, אבל הרי"ף לא גריס בשמעתא צואה של קטן הא חזיא וכו' ולא התיר אלא משום גרף של רעי:
ברצין אחריו ודברי הכל. נראה מדברי בה"ג ז"ל שהוא מפרש דברייתא קא מתרץ אליבא דר"י וברצין אחריו ומשום פקוח נפש שמותר להורגן לד"ה ומיהו ברייתא ר"י הוא דקתני ה' נהרגין ואלו לר' שמעון כל המזיקין נמי נהרגין ואע"פ שאינן רצין כריב"ל וזה הפירוש מוקצה מן הדעת, דהול"ל לעולם ר"י הוא וברצין אחריו דברייתא ודאי ר"י ולא לד"ה ואם בא לומר שאפילו לר' שמעון מותר להורגן פשיטא אפילו שאר מזיקין ואפילו אין רצין אחריו נמי אמרת דשרי ואמת הדבר שבירושלמי העמידוהו לברייתא זו בבאין להזיק אבל גמ' דילן לא אתיא הכי, ודרך אחרת יש להן בירושלמי במזיקין הללו ור' נתן בעל הערוך פי' מלתא דריב"ל ברצין אחריו וד"ה ומשום פ"נ וברייתא בשאינן רצין וד"ה שה' אלו שאינן רצין כשאר המזיקין שרצין ואין זה נכון משום דמדין פ"נ אין להורגן אלא בשאין יכול להציל עצמו בענין אחר ובשאינן רצין אחריו למה יהרג אותן אין זה פ"נ למי שנפשו פקוחה, ועוד שאמר ז"ל ברייתא בשאינן רצין וד"ה אינו בגמ' ומעצמו אמר כן שאלו היה המתרץ משנה הברייתא מכמות שהיינו מפרשים אותה בגמ' מתחלה לדברי ר"ש היה לו לפרש בגמ' והפירוש נכול שעל דברי ריב"ל אמרו שהן ברצין אחריו ומותר להרגן לד"ה אבל ברייתא ר"ש הוא, וכן פי' רש"י ור"י אלפסי ז"ל, וה"ג ואנא מתריצנא כלומר לריב"ל וכן מצינו בנוסחא עתיקי ולא גרסינן לה כדכתיב במקצתן דאי הכי משמע דברייתא משנה ומסקנא דשמעתא נחש דורסו לפי תומו ופירוש אפילו במתכוין משום דס"ל כר"ש במלאכה שאין צריך לגופה ואא"ל בלא מתכוין ומשום דקי"ל כוותיה בדבר שאין מתכוין, חדא דא"כ מאי דורסו דמשמע לכתחלה עושה כן וכ"ת דה"ק לכתחלה דורס עליו כדרך הלוכו ואם נהרג נהרג דבדריסה לא הוי פסיקי רישיה ולא ימות אכתי ק' דקאמר ר' ינאי צרעה אני הורג דמשמע במתכוין לכתחלה הורגן ועוד מאי רבותא דאבא בר מרתא דא"ל לריש גלותא רוק דורסו לפי תומו ולא צריך למסחף מנא משום מאיסותא הא מ"מ צריכין הן למסחף מנא עלויה עד שידרס בלא מתכוין, ועוד כל הני רבנן מאי אתו לאשמועינן אטו עד השתא לא שמעינן בדבר שאין מתכוין הלכה כר"ש וליכא למימר דאתי לאשמעונין דלא שרי להורגן להדיא דהא משמע דהתירא אתא לאשמועינן ואי הכי פשיטא ואמאי נקוט מזיקין לישמעינן בשאר מילי אלא ש"מ אפילו במתכוין וכר' שמעון נמצא עכשיו שכל המזיקין נהרגין כדרכן בשרצין אחריו ומשום פ"נ והזריז ה"ז משובח וא"נ לשנות דהיינו דריב"ל ה' האמורין בברייתא נהרגין כדרכן ואע"פ שאינן רצין אחריו והיינו ברייתא ואתיא כר' שמעון שאר נחשים ועקרבים שאינם רצין אחריו צריך לשנות ומותר לדרסן אפילו במתכוין כאלו אין מתכוין והיינו לפי תומו ומכאן אתה למד שהלכה כר"ש במלאכה שא"צ לגופה וכ"ד רבינו הגדול ז"ל, ומוכח נמי מדאייתי מתני' דחוץ מן הפתיחה מפני שהוא עושה פחם ואוקמה כר"ש וה"נ מתני' דמפיס מורסא וצידת נחש דאייתי בשילהי פ' האורג אלמא הכי ס"ל ומ"ש בפ' כירה גבי שמואל במלאכה שא"צ ס"ל כר"י בא ללמדנו שלמאי דס"ל כר"ש אפילו של עץ נמי מותר וכ"פ ר"ח ז"ל כר"ש במלאכה שא"צ מדאשכחן ליה לרבא דהוא בתרא דס"ל כוותיה בפ' נוטל ובפרק כלל גדול נמי מוכח דאמר רבא החופר גומא בשבת פטור ואפילו לר"י אלמא כר"ש ס"ל ורבינו הגדול ז"ל כתבה לההוא ושמעתין נמי ראיה גדולה למי שפוסק כר"ש במלאכה שא"צ לגופה, עוד אני אומר שיש ראיה ממ"ש בפי' מי שהחשיך בכל השבת כולה הלכה כר"ש והוי כלל גדול לכל מילי דר"ש במלאכה שא"צ לגופה ובדבר שאין מתכוין ובמוקצה ועוד אאריך במקומו בס"ד:
א"ל כאותן של בית אביך. פי' רש"י ז"ל שהיו קטנות ודאמרינן לקמן בפרק כל הכלים ניטלין בשבת אפילו בשתי ידים ובשני בני אדם דוקא בשאר כל הכלים אבל פמוטות אין דינן כשאר כל הכלים דקפדי עלייהו ומייחדי להו מקום ומיהו ק"ל דבפרק כירה לא משמע הכי דאסרינן התם גדולה דאית ביה חידקי משום גדולה דחוליות והיינו נטולה בשתי ידים כדמוכחא שמעתתא דהתם ואעפ"כ לא אסרוה אלא משום גדולה דחוליות ובאית בה חידקי ואין בין פטומות למנורה כלום אלא שהמנורה יש בה קנים אילך ואילך ופמוט אין בו כדאמרינן בפרק הקומץ רבה אינה באה זהב אינה באה קנים ההוא פמוט מיקרי, אלא ודאי משמע שפמוטות של בית אבין גדולות היו ואביו של ר"ז גבאי של מלך היה והיו בקיאין בביתו ורואין שפמוטות שלו גדולות ואותן של בית ר' לא היו יודעין שמא פמוטות קטנים היו ואע"פ שאין דרך נשיאים בכך מנורות גדולות היו לו ופמוטות קטנים של כסף וכיוצא בו להשתמש לפניו ובמה שהיו רואין שיערו דשל אביו גדולות בודאי ונוטלין בשתי ידים ואעפ"כ התירן לו וה"ה לנטלות בב' בני אדם אלא שלא שאלו רק על ניטלות בב' ידים ולא בב' בני אדם לפי שעלה בדעתו שהיה אסור לטלטל בב' בני אדם וכששמע ממנו עוד שהיה מתיר קרונות והדבר ידוע שדרכן לטלטל בב' ב"א שאל ממנו אם הוא מתיר אפילו בב' ב"א כדרכן ואמר לו הן וממילא ידוע שאף בפמוטות ששאל בנטלות בב' ידים והתיר אף בב' ב"א היה מתיר אלו שאל ממנו כנ"ל, אבל בתוס' הפרישו בין פמוטות לשאר כלים ולא התירו פמוטות אלא בב' ידים, ובירושלמי נחלקו בשלשה דאמר התם כלי שניטל בשנים מטלטלין אותה בג' בד' בה' אין מטלטלין אותה א"ר זעירא מכיון דאת אמר בב' מותר מעתה אפילו ד' וה' וכן הלכתא מעובדא דאסיתא דבי מר שמואל דבשלהי מס' עירובין (דף ק"ב) דהוין שקלי עשרה ב"א וכו':
הכי גריס רש"י ז"ל: צואה של קטן והא חזיא לכלבים, ותנן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים, וכי תימא נולד הוא, והא תניא נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם, אלמא כיון דהכי אורחייהו דעתיה עלויה, הכא נמי כיון דאורחיהו בהכי דעתיה עלויה. ויש מקשים עליו מדאמרינן בריש פרק קמא דביצה (ב, א) במאי אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים נולד הוא, ואי איתא מאי קושיא, הא כיון דאורחייה הכי דעתיה עלויה. ויש מפרשים דהתם בעומדת לגדל ביצים לאפרוחים קאמר. ואינו מחוור, דאם כן מאי קאמר בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, דמשמע דעיקרא דמלתא דתרנגולת תליא אי עומדת לאכילה או לגדל ביצים, ועוד דתניא התם (ד, א) ביצה תאכל אגב אימה, ואמרינן עלה הכא במאי עסקינן כגון שלקחה סתם, נשחטה הוברר הדבר דלאכילה עומדת, לא נשחטה הוברר הדבר דלגדל ביצים עומדת, ואם איתא אפילו לא נשחטה היאך הוברר הדבר דלגדל ביצים לאפרוחים עומדת, דלמא לגדל ביצים לאכילה עומדת שכן הרבה עושין כן. אלא יש לתרץ לדברי רש"י ז"ל, דהתם כיון דאגידא באימא כגופה דמיא, וכיון דאימא אסירא איהי נמי אסירא.
אלא דאכתי איכא למידק מדאפליגי ב"ש וב"ה (לקמן קמג, א) בקליפין ועצמות, וחד מינייהו אמר מסלק את הטבלא ונוערה אבל קליפין ועצמות גופייהו לא ומשום מוקצה, ואמאי והא כיון דדעתיה למיכלינהו לפירי דעתיה אקליפין למיהב לבהמה, דהתם בראוין לבהמה קא מיירו. ותו אפר שהוסק ביום טוב דאמרינן בפרק קמא דביצה (ח, א) דאסור, והא דעתיה אעצים המוכנים לתבשילו, וא"כ נימא דדעתיה נמי אאפרא. ויש לומר דכל שעומד למאכל אדם ולתשמישו, לא יהיב דעתיה אלא לכך ולא מסיק אדעתיה פסולת דידיה, דאין דעתיה דאיניש אלא אמאי דחזי ליה, אבל בדלא חזי, מסיק אדעתיה לאזמוני לבהמה.
אבל [בספרים] לא גרסינן הכי כדגריס רש"י ז"ל, אלא הכי גרסינן: צואה של קטן גרף של רעי הוא. וכן נראה גירסת הגאונים, והכי איתא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. אבל בירושלמי (ה"ח) מצאתי כדברי רש"י ז"ל, דגרסינן התם: צואה של קטן ולא מאכל של תרנגולין אינון, מר עוקבא אמר תיפתר באלין רברביא שלא יבואו לידי מירוח.
ברצין אחריו ודברי הכל: הרב בעל ההלכות וכן הראב"ד והר"ז הלוי ז"ל פירשוה אברייתא, כלומר ברייתא דקתני חמשה נהרגין ודברי הכל, כלומר דאפילו רבי יהודה מודה בה, אבל שאר המזיקין שאינן מצויין כל כך להזיק, אפילו ברצין אחריו אין נהרגין לר' יהודה, אבל לר"ש אפילו שאר המזיקין נהרגין ואפילו אין רצין אחריו, דכיון דליכא אלא איסורי דרבנן במקום הזיקא שרי, ור' יהושע בן לוי כר"ש.
ויש לדקדק שאם כפירושם מאי קאמר ודברי הכל, דלא הוה ליה למימר אלא ברצין אחריו ור' יהודה היא, דהא ר"ש אפילו בשאין רצין אחריו שרי. ועוד תמיהא לי היאך אפשר שיאמר ר' יהודה דנחש רודפו להכישו אסור להורגו, והלא פקוח נפש הוא, אלא אדרבי יהושע בן לוי קאי, כלומר אנא מתרצנא ליה לר' יהושע בן לוי דרצין אחריו קאמר ודברי הכל, וברייתא ר' שמעון היא ואפילו בשאין רצין אחריו. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל. ואפילו גרסינן דאנא מתרצנא לה, כלומר דנוקמא דר' יהושע בן לוי ברצין אחריו, ומתרצנא (ליה) [לה] ברייתא דנוקמא כר' שמעון ואפילו בשאין רצין. ומיהו אי גרסינן מתריצנא ליה אתי שפיר טפי.
ומיהו קיימא לן כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה, משום דסתמא דמתניתא כותיה, ורבא דהוא בתראה נמי כותיה, ואפילו הכי בשאר המזיקין כשאין רצין אחריו משנה בהריגתן כל מה שאפשר לשנויי, אם אפשר לצודן צדן ואינו הורגן, דהא תנן כופין קערה על עקרב שלא תשוך דאלמא כופין ולא הורגין. ואע"ג דצידה נמי אב מלאכה הוא, מיהו לא מינכרא מלתא כולי האי, ואי לא אפשר ליה בהכין דורסן לפי תומו, והיינו דרב ששת דאמר לקמן נחש דורסו לפי תומו. נמצאת אומר ברצין אחריו כולהו נהרגין להדיא ואפילו לר"י משום פקוח נפש, בשאין רצין אחריו חמשה המנויין בברייתא נהרגין להדיא לר"ש מפני שהזיקן מצוי, שאר המזיקין בשאין רצין אחריו אין נהרגין להדיא ואפילו לר"ש, אלא דורסן לפי תומו.
הא דאמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו: פירש רש"י ז"ל: שאינו צריך ליזהר ממנו שלא ידרסנו אלא דורסו לפי תומו. ונראה מדבריו דלא התירו אלא משום דבר שאין מתכוון וכר"ש. ואינו מחוור, חדא דהא קאמר ר' ינאי צרעה אני הורג דמשמע לכתחילה ומתכוון. ועוד מדאמר ליה אבא בר מרתא לדבי ריש גלותא לא צריכיתו, הכי אמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו, ומנא ליה שיזדמן להם לדורסו בלא מתכוין. ועוד דמכל מקום צריכים היו לכוף עליו כלי עד שיזדמן להם לדורסו לפי תומו. ועוד דאי אפשר לומר דהא קמ"ל דדוקא לפי תומו אבל במתכוון לא, דהא משמע דלהיתרא קא אתא לאשמועינן, דאי לא לימא נחש אינו הורגו אלא דורסו לפי תומו. אלא הכי פירושה דורסו אפילו במתכוון, אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מתכוון, דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן, וכדכתבינן לעיל.
אמר ליה רבי זירא בניטלין באדם אחד או אפילו בשני בני אדם, אמר ליה כאותן של בית אביך: כלומר: אפילו ניטלין בשני בני אדם. ובירושלמי (בפרקין, ה"א) נחלקו בשלשה, דאיכא מאן דאמר התם כלי שניטל בשנים מטלטלין אותו, אבל שלשה וארבעה וחמשה אין מטלטלין אותו, ואמר ר' זירא מכיון דאת אמר בשנים מותר, מעתה אפילו בארבעה וחמשה. וכן הלכתא, מדאמרינן בעירובין (קב, א) ההיא שריתא דהוה בי ר' פדת דהוו שקלי לה בי עשרה ושדו ליה אדשא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה