שבת מה א

מידע על מהדורת ויקיטקסט • דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה • מהדורה מבוארת

תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפט

| ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

הכי נמי מיסתברא דרב כר' יהודה סבירא ליה דאמר רב ^אמניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר ע"ג דקל בי"ט אי אמרת בשלמא דרב כרבי יהודה סבירא ליה היינו דשני בין שבת לי"ט אלא אי אמרת כרבי שמעון סבירא ליה מה לי שבת ומה לי י"ט ורב כרבי יהודה ס"ל והא בעו מיניה דרב מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא ואמר להו שפיר דמי שעת הדחק שאני דהא א"ל רב כהנא ורב אשי לרב הכי הלכתא אמר להו כדי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן חטים שזרען בקרקע וביצים שתחת תרנגולת מהו כי לית ליה לר' שמעון מוקצה היכא דלא דחייה בידים היכא דדחייה בידים אית ליה מוקצה או דילמא ^בלא שנא א"ל אין מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולית ליה הוקצה למצותו והתניא סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזין אפרסקין שקדים ורמונין ואפרכלי של ענבים ועטרות של שבולין יינות שמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי י"ט האחרון ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו וממאי דר' שמעון היא דתני ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן אין נוטלין עצים מן הסוכה בי"ט אלא מן הסמוך לה ור' שמעון מתיר ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כעין שמן שבנר קאמרינן הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אין מוקצה לרבי שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו אמר רב יהודה אמר שמואל אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד ומידי אחרינא לא והתניא היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקין לא יאכל עד שיזמין וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין ובשאר כל מיני פירות מני אילימא רבי יהודה ומה היכא דלא דחייה בידים אית ליה מוקצה היכא דדחייה בידים לא כל שכן אלא לאו ר' שמעון היא לעולם רבי יהודה ואוכל אצטריכא ליה סד"א כיון דקאכיל ואזיל לא ליבעי הזמנה קמ"ל כיון דהעלן לגג אסוחי אסחי לדעתיה מינייהו בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי

רש"י

מניחין נר - מבעוד יום:

ע"ג דקל - וידלק שם בשבת דליכא למיחש לכשיכבה לישקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר דכיון דאקצייה לדבר האסור בין השמשות איתקצי לכולי יומא:

ואין מניחין כו' בי"ט - דשקיל ומנח ליה ומשתמש באילן:

מה לי שבת כו' - בשבת נמי שקיל ליה לכשיכבה:

שרגא דחנוכתא - אחר שכבה:

מקמי חברי - שלא יראוהו בחצר כדאמרינן בפרקין דלעיל (דף כב:) דנותנו בטפח הסמוך לרשות הרבים וידעו שהדליקו בו נר והם גזרו שלא להדליק אי נמי ביום חגם אין מניחין לדלוק אור אלא בבית ע"ז:

חברי - שם אומה שהיתה עם פרסיים:

הכי הילכתא - בתמיה:

בשעת הדחק - סכנה אלמא שלא בשעת הדחק אסור:

שזרען בקרקע - ועדיין לא השרישו מהו ללקוט ולאכול:

אין מוקצה לר' שמעון בדבר הראוי - אלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק כדתניא לעיל:

הואיל והוקצה למצותו - לשבת:

הוקצה לאיסורו - איסור כיבוי:

והוקצה למצותו לית ליה - בתמיה דקס"ד שמן שבנר דוקא קאמר דאיכא תרתי מוקצה למצוה ומוקצה של שעת דליקתו משום איסור כיבוי אבל מוקצה למצוה גרידא לא אסר ואפילו בשעת המצוה:

והתניא סיככה - לסוכה כו':

קרמים - בגדי צבעונים שקורין אובריינ"א (אוברי"ץ: מעשה אורג בעבודות מחט) :

אפרסקין - פירסיק"י (פירשקי"ש: אפרסקים) בלע"ז:

יינות שמנים - בכלי זכוכית:

עד מוצאי יו"ט האחרון - והכא מוקצה למצוה איכא מוקצה דאיסור ליכא דאי משום סתירת אהל כי מטא חולו של מועד לשתרי דומיא דנר שכבה:

והא ממאי דר' שמעון היא - דמותיבנא לך מיניה:

דתני ר' חייא כו' אין נוטלין עצים - בפסח ועצרת מסוכה העשויה לצל ואפילו נפלו משום מוקצה דאיתקצאי מחמת סתירת אהל בי"ט:

אלא מן הסמוך לה - אם סמך חבילות עצים אצל דופנה ליכא איסור מוקצה דדעתיה עילויה מאתמול למישקלינהו למחר דלא סתר בהו אהלא ומהך דתני ר' חייא בר יוסף הוי מצי לאותבי ברישא אלא ניחא ליה לאותבי ממתניתא דר' חייא ור' אושעיא כדאמרינן בעלמא (חולין דף קמא.) כל מתניתא דלא מיתניא בי ר' חייא כו':

ור' שמעון מתיר - אם נפלה דלית ליה מוקצה והכי מוקמינן ליה במסכת ביצה:

ושוין בסוכת החג בחג - שהוקצה למצותה דמצותה כל שבעה אלמא כל שעת מצותה נוהג מוקצה שלה ואע"ג דליכא איסור סתירה:

כעין שמן קאמינא - ולא משום איסור אלא משום מצוה דהואיל דהוקצה למצותו דשבת הוקצה לכל זמן איסור דליקתו ולא יותר דאין מצותו אלא בשעת דליקתו ומשכבה אין בו מצוה אבל בסוכת החג מצותה כל שבעה והקצאתה כל זמן מצותה:

אלא גרוגרות וצמוקין - גרוגרות תאנים שמעלה לגג ליבשן ומשנשתהו שם מעט אין ראוים לאכילה עד שיתייבשו וכן צימוקים דענבים:

היה אוכל בתאנים - רבותא אשמעי' דהוה אכיל ואזיל מכיון דאסקינהו אסח דעתיה ואקצן:

חבושין - קויינ"ץ (קודוינ"ץ: חבושים (פירות)) :

וכן אתה אומר כו' - ואע"ג דהני חזי כל שעתא ואפי' נשתהו לא נתקלקלו מיהו הואיל ואקצינהו אסירי:

אי נימא ר"י - למה לי הנך דנקט דדחינהו בידים אפי' הכניסן נמי לאוצר בעו הזמנה:

תוספות

הכי נמי מסתברא דרב כר' יהודה ס"ל. בכמה מקומות אשכחן דרב סבר כר' יהודה דאסר מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות ואילו לר' שמעון שרי דהא שרי חצוצרות אפי' תקע בה כמה זימני ודכרכי דזוזי (לעיל דף יט:) אלא דבעי לאוכוחי דסבר כר' יהודה במיגו דאיתקצאי בין השמשות כו':

מקמי חברי בשבתא. שביום חג שלהם לא היו מניחין נר אלא בבית ע"ז ומאי דקמבעיא ליה בנר חנוכה טפי מבנר שבת משום דלצורך אכילה היו מניחים להם ואע"ג דבשעת הסכנה אמרינן בבמה מדליקין (לעיל דף כא:) דמניחה על שולחנו ודיו הכא מיירי אם יארע שלא הניחה על שולחנו א"נ אומר ר"י דשעת הסכנה דלעיל לאו סכנת חברים קאמר אלא סכנת גזירה שגזרו שלא להדליק נר חנוכה:

היכא דדחייה בידים אית ליה. ואף על גב דנר שכבה שרי ר' שמעון אף על גב דדחייה בידים דהתם שאני כיון שכבר פסק דיחוי שלה אבל הכא לעולם הן דחויין כל זמן שמונחין שם:

אלא שמן שבנר. לאו דווקא שבנר דההוא אסור משום מכבה כדאמר בפ"ב דביצה (דף כב.) המסתפק ממנו חייב משום מכבה אלא המטפטף מנר ומשום דמוקצה למצותו לא אסור נר הדולק לטלטל כדפרישית לעיל אלא כדאמר בסוף פירקין משום דהוי בסיס לדבר האסור תימה לר"י דאמאי נקט שמן שבנר טפי ה"ל למינקט אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצימוקין דדמו טפי לחיטין שזרען דלא איתקצאי לא מחמת מצוה ולא מחמת איסור וליכא למימר דסבר ר' יוחנן דלר' שמעון אין מוקצה בגרוגרות וצימוקין דהא רבי קאמר בסמוך דאית ליה לרבי שמעון מוקצה בגרוגרות וצימוקין ומסתמא לא פליג:

עד מוצאי י"ט האחרון של חג. הקשה ר"ת ביום טוב האחרון דלא אסר אלא מטעם מיגו דאיתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר והא רבי שמעון שרי מותר השמן שבנר אף על גב דהוקצה בין השמשות למצותו משום יום הבא ונראה לר"י דבמה שאוסרת הברייתא יום טוב האחרון לא אתיא כר' שמעון:

ולא מן הסמוך לה. בפרק המביא כדי יין (ב. צה ל: ושם) גרס במשנה אלא מן הסמוך לה ופריך בגמ' והא קסתר אוהלא ומשני מאי מן הסמוך לה סמוך לדפנות והשתא אי גרס בברייתא דהכא אלא מן הסמוך לה הוי בסמוך לדפנות ואי גרס ולא מן הסמוך לה מיירי במה שעל הסכך וטעמא משום דסתר אוהלא כדאמר התם:

ואם התנה הכל לפי תנאו. בריש המביא (ג"ז שם) פריך עלה והא קא סתר אוהלא ומוקי לה בסוכה נפולה וברעועה דמאתמול דעתיה עלה:

אלא בגרוגרות וצימוקין. בירושלמי פ' שמסריחין בינתיים כיון שמתקלקלין כל כך אין דעתו לקחתם עד שיתקנו היטב:

וכן אתה אומר באפרסקין. אף על פי שאין מתקלקלין כל כך מקצה אותם מדעתו:

היכא דלא דחייה בידים אית ליה מוקצה. כגון הא דתנן בפרק מפנין (לקמן קכו:) ולא את האוצר ותנן נמי בפרק בתרא (דף קנו:) רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה כו':

ואוכל איצטריכא ליה. מדנקט אוכל במוקצה דדחייה בידים נראה דאזיל ואכיל שרי ליה לר"י במוקצה דלא דחייה בידים כגון גבי אוצר:

עין משפט ונר מצוה

ראשונים נוספים

רי"ף על הפרק

רא"ש על הפרק

רב ניסים גאון

מתוך: רב ניסים גאון על הש"ס/שבת/פרק ג (עריכה)

מהו לטלטולי שרגא דחנוכה מיקמי חבארא בשבתא. שמענו כי בימי החברים פרסיי' היו חברים מחזרין בכל בתי ישראל ומכבין את הנרות ולוקחין מכל בית נר והיה צער גדול לישר' מזה המעשה מפני שהיו מוליכין את נרותיהם לע"ז ואשכחנן בפרק ב' (דגיטין דף טז) רבה בר בר חנה חלש על ר' יהודה ורבנן לשיולי ביה בעו מיניה שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכים שיאמרו בפנינו נכתב בפנינו נחתם או אין צריכין אמר להו אין צריכין ומה אילו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני אדהכי אתא ההוא חברא שקלא לשרגא מיקמייהו אמרי רחמנא או בטולך או בטולא דבר עשו למימרא דרומאי מעלו מפרסאי והא תני ר' חייא מאי דכתיב (איוב כח) אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה ידע הקב"ה בישראל שאין יכולים לקבל גזירות של עשו הרשע לפיכך הגלה אותם לבבל ובמס' יבמות בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סג) אמרו מאי דכתיב בגוי נבל אכעיסם ר' יוחנן אמר אלו חברים אמרו ליה לר' יוחנן אתו חבארי לבבל (שאג) [שנא] ונפל [א"ל] מקבלי שוחדא תריץ ויתיב גזרו על שלש מפני שלש על בשר מפני המתנות על מרחצאות מפני טבילה קא מחטטי שכבי מפני ששמחים ביום אידם ובשאלתות דרב אחא מן שבחא כך פי' בפרשת וארא אל אברהם ובמלכות פרסיים היו חברים שבהן מחזרין על בתי ישראל ומכבין את הנרות וחותין את הגחלים ומוליכין אותן לבית האור שלהן שהיא ע"ז ולא היו עוזבים לא אש ולא גחלים שילינו בלילה חוץ מע"ז שלהן שהיא בית נורא:

כדי הוא ר' שמעון בן יוחי לסמוך עליו בשעת הדחק. הוא ר' שמעון שאמר הנר שכבתה מותר לטלטלה דלית ליה מוקצה וכל ר' שמעון סתם במשנה ובברייתא הוא ר"ש בן יוחאי וכל ר' יהודה סתם הוא ר' יהודה בר' אלעאי ובמס' מנחות בפרק הקומץ (מנחות דף יח) אמרו מפני שר' יהודה בנו של ר' אלעאי ור' אילעאי תלמידו של ר' אליעזר שנה לך משנת ר' אליעזר:

רבינו חננאל

מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ג (עריכה)

בזמן שיש עליה מעות. פי' מוכני כן. מלשון את הכיור ואת כנו. נמדלת מלשון שילוף. כדתנן המידל בגפנים. וגרסינן במשקין (מ"ק ג) מאי מדלי שלופי. נמצלת מלשון צל. קתני מיהת אין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות הא אין עליה מעות שרי. ואע"ג דהוו עליה בין השמשות. ושנינן משנה זו לר' שמעון היא. ורב דאמר כרבי יהודה. דהא רב הוא דאמר מניחין נר ע"ג דקל בשבת [ואין מניחין נר ע"ג דקל ביום טוב]. מכלל דרב כר' יהודה סבר ליה דאמר הנר שהדליקו בו בשבת אין מטלטלין אותו. אבל ביו"ט שמטלטלין אותו ונמצא משתמש במחובר לקרקע אסור. (ואין מניחין נר ע"ג דקל ביו"ט) ואוקימנא אליבא דר' יהודה דשני ליה בין שבת ליו"ט. אבל ר' שמעון לא שני ליה בטלטול הנר בין שבת ליו"ט. איני דרב כר' יהודה עביד ליה. והא רב התיר לטלטל נר מפני חבארי בשבת. ושנינן הא אמר רב בהא כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק מכלל דרב סבר לית הלכתא כר' שמעון. והא דא"ר יוחנן אין מוקצה לר"ש אלא מידי דאיתקצאי לאיסורא כגון שמן שבנר בשעה שדולק או כגון עיטורי סוכה וכיוצא בהן הואיל והוקצו למצוה פשוטה היא וכן הא דאמר ליה [ר'] לר' שמעון בריה אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצמוקין בלבד פשוטה היא:

חידושי הרמב"ן

מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ג (עריכה)

ה"נ מסתברא דרב כר"י סבירא ליה וכו'. קשה ל"ל סברא אחריתא מהא ש"מ דקאמר יחדה והניח עליה מעות אסור לטלטה ואילו לר"ש ל"ל וניחא אי מהתם ה"א אפי' ר"ש מודה דה"ל מוקצה מחמת חסרון כיס זה תירצו בתוס' ול"נ כיון דהך מימרא תירוצא הוא דקאמרי אלא אי איתמר הכי איתמר בעי לאותיי ראיה ממקום אחר:
אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר. פי' שמן המטפטף בשעה שהוא דולק שאסור אבל משנכבה דר"ש ל"ל לדר"י כדאמרינן לעיל ואלו שמן שבנר ממש המסתפק ממנו חייב הוא משום מכבה ולטלטלו נמי אסור משום דנעשה בסיס הוא אלא שהקצהו לאיסורו ולמצותו ולא היה דעתו עליו כלל עד שיכבה, וא"ת והא אית ליה נמי גרוגרת וצימוקין לא דמו לחטים שזרען דהתם אינן דחוין כלל, ואי קשיא מאי קמבעי ליה והא נר שכבה לר"ש מותר אע"פ שדחאו בידים שהדליקו, לא תקשה דהתם כיון שכבה חזר ונראה אבל חטים שזרען ובקרקע עדיין כדחויין עומדין ולפיכך דמו אותם לשמן המטפטף דמכל מקום כל זמן שהנר עצמו דולק דיחוי ראשון קיים אע"פ שזה מטפטף ממנו אלא דהתם הוקצה לאיסורו ולמצותו וקס"ד לאיסורו ולמצותו בעינן כלומר דאית ביה תרתי שאסור להסתפק ממנו משום מכבה ושהדלקתו מצוה ומ"ה אקשי מעצים דסוכה ופרקינן כעין שמן שבנר קאמינא הואיל והוקצה לאיסורו הוקצה למצותו פי' כל שהוקצה משום מצותו דהיינו כעין שמן שבנר דאלו שמן שבנר לאיסורו ולמצותו תרוייהו הוקצה, ויש מחליפין וגורסין הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו דאי לא היינו קמייתא ולאו מלתא הוא אלא כדפי':
וממאי דר"ש הוא.פיר"ת ז"ל ממאי דר"ש מודה בה אבל לאו ר"ש הוא דקתני עד מוצאי יום טוב האחרון של חג והיינו משום דכיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולא יומא והיינו סברא דר"י ור"מ בנר ולעיל במטה ואלו לר"ש ל"ל הכי דהא אם היה עליו מעות כל בין השמשות שרי ר"ש ולא מסתבר לן דהכא כיון דבהניח איירי ומעות עודן עליו אסורין בטלטול אפילו לר"ש משום דלא חזי למידי א"כ ה"ל בסיס לדבר האסור כעין נר ופתילה דאסרינן לקמן משום דהוה בסיס לדבר האסור וע"כ הו"ל לר"ש למיסר אלא משום דאדם מצפה אימתי ינטלו מעות מעל המוכני כטעמא דנר ולא הוה כקערה ועששית וכיון שכן מוכני ומעות כדין נר ושמן עם השלהבת כבר אמרו דדעתיה עליה אימתי תכבה ואינו מקצה דעתו ממנו אלא בעוד שהוא בהקצאתו אבל הכא הקצהו לכל החג והוקצה נמי למצותו לבין השמשות של שמיני שע"כ צריך הוא לישב בסוכה ואפילו היתה נמי סוכה רעועה אסורה דכי אמרינן התם בסוכה רעועה מאתמול דעתיה עילויה ה"מ בסוכה דעלמא אבל בסוכה דמצוה לאו דעתיה עלויה דתפול, אלא אדרבה דעתיה עלויה דלא תפול ואם נפלה הדר בני לה בחש"מ וע"כ הוקצה נמי לבין השמשות דשמיני ואיתקצי לכולי יומא דל"ל אדם יושב ומצפה שתפול ביום שמיני עד השתא לא נפלה והשתא נפלה בשמיני בכונה, וא"ת עטורין לישתרי בשמיני דהא מצי שקיל להו כיון שהוא מקצה אותם לכל החג אין דעתו עליהן עד שיתיר סוכתו ויטול את הכל במוצאי י"ט האחרון, וראיה לדברי דהא בפ' לולב וערבה א"ר יוחנן סוכה אף בשמיני אסורה ומפרש לה משום מגו דאיתקצאי לבה"ש ולא מוכחא לקמן בשמעתים דכר"י ס"ל והתם נמי פליגי כמה אמוראי דס"ל כר"ש אלמא בסוכה בשמיני אסורה ד"ה היא:
ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דמשום מוקצה הוא אסור ובפ' במה מדליקין אמרו משום שלא יהא מצות בזויות עליו, וא"ל משום שלא יהיה מצות בזויות עליו הוא מקצה אותו למצותו שאלמלא היה מותר לו לבזות המצות היה מותר לו להשתמש בהן אף בשעת מצותן נמצא שלא הוקצה אלא משום כבוד המצות הוקצה בשעת מצותן וכיון שהוקצה אם באו לסלקן מן המצוה ולהסתפק מהן אסור משום מוקצה ואפי' בסוכות נופלות, וק"ל דהכא משמע דמשום מוקצה ומשום בזוי מצוה אסורה עצי סוכה ובמס' ביצה פ' המביא מפ' לה מהא דאר"ש מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה שנא' חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים מה חג לה' אף סוכה לה' ולא תימא התם אסמכתא דרבנן דהא מקשינן מיניה פ"ק דסוכה וב"ש מיבעיא להו להכי אלמא דוקא הוא ולאו אסמכתא היא, וא"ל כי אמרינן אף סוכה לה' ה"מ כשהיא סוכה ויוצא בה י"ח אבל נפלה עציה מותרין דאורייתא שכבר בטלה ואין שם סוכה עליה אלא שנאסרו עצים מדבריהם מפני שהוקצה למצותן והא דמייתי הכא ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה משום דרישא ור"ש מתיר אוקימנא התם בסוכה נופלת וסיפא נמי אפי' בנופלת קאסרינן וההוא דאקשינן התם ומי מהני בה תנאה והא"ר ששת וכו', בתוס' ראיתי שמפרשים ומי מהני בה תנאה אפילו בנפילה והא"ר ששת וכו' וכיון דקיימא איסורא מן התורה דין הוא שלא יהני בה תנאה אפילו נפלה משום קיימת והדר אקשינן והא מהני בה תנאה אנוי סוכה משום שהן מדרבנן ולא גזרינן משום סוכה עצמה, ואין זה נכון ואפשר לי לפרש ולומר דמעיקרא נמי בנופלו קאמרינן דרשיא דברייתא בנופלות אוקים בגמ' והכי מקשה ומי מהני בה תנאה להתירה כשתפול והאר"ש עצי סוכה אסורין כל ז' שלא יטול ממנה אפילו עץ אחד כ"ז שיצא בה בעוד שהיא קיימת וכיון שכן היאך הוא מתנה לכשתפול תהא מותרת ואפילו היא סוכה רעועה או בחולו של מועד שיהא דעתו לסתרה ובע"כ סוכה דמצוה הוא וחלה עליה קדושה דאורייתא מעתה ואין תנאו כלום מעכשיו והיאך יהא כשר לכשתפול הו"ל כמתנה על ההקדש לכשיפדה דלא הוה תנאיה תנאה ועצי סוכה נמי השתא בעודה קיימת הקדש גמור לשמים הוה ומוקצה למצוה הם בע"כ, ופריק אה"נ אלא אסורה דעלמא והדר אקשי ולא מהני בה תנאה ואפילו לסוכה עצמה שיהא מותר בה לכשתפול או שיסתור אותה בידים ויהנה בעצים של זו ויעשה סוכה אחרת למצותו והא תניא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו שכשם שחל שם שמים על הסוכה כך חל על עטוריה ואסור מפני בזוי מצוה ואפ"ה כי מתני עלייהו מהני תנאו אף אני אביא סוכה עצמה דמהני בה תנאה להתירה לסתור אותה ולהשתמש בהן וכ"ש נפלה ומפרקי באומר איני בודל מהן כל בה"ש דלא חלה קדושה עלייהו כלל וליכא אפילו משום ביזוי מצוה כיון שהתנה אבל עצי סוכה עצמה אינו יכול להתנות עליהן תנאי זה וכיון שחלה עליהן קדושת סוכה מן התורה איתקצאי להו כל ז' שאפילו נפלה נמי אסורה שלא חל תנאו כלל שאלו לא נפלו היו אסורין מה"ת כל ז' והלכך כי נפלה אסורה שהרי הוקצה למצותן וזה הלשון יותר נכון, ול"נ דעצי סוכה בין קיימת בין נופלת אסורין בהנאה כ"ש מן התורה בלא איסור מוקצה ועטורין נמי אסורין משום בזוי מצוה ואפשר דאפילו בסוכה נופלת איכא בזוי מצוה בעטורין דכ"ז שעצי סוכה אסורין אם בא להשתמש בעטורין איכא ביזוי מצוה דהא צריך לחזור ולבנותה ולעטרה בהן אלא הא דמייתי הכא משום מוקצה למצותו היינו מסיפא דקתני עד מוצאי יו"ט האחרון דע"כ היינו משום מוקצה מגו דאתקצאי למצותו בה"ש אתקצאי לכולי יומא כדפירשית לעיל וכן הא דמייתי מתני רחב"י ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה משום דסוכת החג בחג קתני וכל החג במשמע ואפילו י"ט האחרון וקתני נמי ושוין אלמא כי היכי דלת"ק אסורין כל החג ה"נ לר"ש וי"ט האחרון ע"כ משום מוקצה הוא מודה בה ר"ש וכדפירש וזה הלשון מחוור כל השמועות הללו, ומ"ש שם בפרק המביא אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו איתקצי לאו לאיסורייהו משום מוקצה אלא ה"ק כיון דסוכה דמצוה הוא וחלה עלייהו מה"ת שעה א' קדושה כעצי מצוה חלה עלייהו כ"ש אע"פ שהותנה שע"כ סוכה דמצוה הוא ומצותה מייחדה ומקצה אותם כ"ש לכך שהרי נתפסה בקדושה וכל שעה קדושתה עליה ושמה עליה סוכה דמצוה הוא אלא שמיני והוא משום הוקצה ומהני בה תנאה והא דהקשה עליה מאתרוג דמדרבנן נשמע לדאורייתא וראיתי בתוס' שאלה כי היכי דמהני תנאה בסוכה רעועה לר"י אמאי לא מהני נמי גבי נרות ור"מ בנר שהדליקו בה באותה שבת ולר"ש בנר הדלוק לשמן המטפטף והם השיבו על שאלה זו תשובות שאין בהם ממש, ויכולני לומר דעצי סוכה כיון דדעתיה עלייהו ודאי לאחר יום טוב אי מתנה בי"ט מהני בהו תנאה אבל שמן כיון דסבר שהוא כלה בנר בשבת היאך יתנה על הספק אם יכבה והוא אין דעתו שיגבה וכ"ש כוס וקערה לר"ש וכיון שאין תנאי מועיל למותר השמן אין מועיל לנר עצמו שהרי הוא בסיס לשמן ופתילה וזו סברא מתקבלת לדעת לפי גמ' שלנו שלא הזכור במוקצה דנרות תנאי בכל השמועות הללו, עד שמצאתי בירושלמי כך תני אם התנה עליו מותר מה אנן קיימין אי כר"מ אפילו התנה יהא אסור ואי כר"ש אפילו לא התנה יהא מותר אלא כר"י נר מאוס הוה מן דתניא אם התנה עליו יהא מותר ר"ש דתני אבל כוס וקערה ועששית אע"פ שכבו אסור ליגע בהן ר' טבי בשם ר' חסדא אפילו ר"ש דאמר תמן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור וכו' ופי' שהם הקשו על ברייתא זו דתני בנר דשבת אם התנה עליו מותר מני אי ר"מ אין תנאי מועיל וב לפי שהם סוברים שם בירושלמי לר"מ דכל המיוחד אסור אסור ואי ר"י כ"ש שאין אדם יכול להתנות על הדבר המאוס שלא יהא מאוסו מקצהו ובסוף העמידוהו כר"ש ככוס וקערה ועששית דמודה בוה ר"ש דאסירי ואם התנה עליהן מותר ואף אנו נאמר בנר של מתכות לר"מ ור"י דמהני בהו תנאה ודומיא דסוכה רעועה, ואפשר דאפילו בסוכה בריאהה מהני ואין אנו ולא רבותינו הצרפתים ז"ל צריכים מעתה לדחוק בסברות:

חידושי הרשב"א

מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ג (עריכה)

הכי נמי מסתברא דרב כרבי יהודה סבירא ליה: תימא למה ליה למידק מדוכתא אחרינא מהא דמטה גופה שמעינן לה, מדקאמר יחדה והניח עליה מעות אסור לטלטלה ואילו לרבי שמעון אפילו הניח עליה מעות שריא, דומיא דנר שלא הדליקו עליה באותה שבת (לעיל מד, א), ודומיא דחצוצרות דשרי רבי שמעון ואפילו תקע בה (כדאיתא לעיל לו, א). יש לומר דמטה שאני דאיכא למימר דילמא אפילו רבי שמעון מודה בה, דכיון שהוא מיחדה למעותיו אדם קובע לה מקום ומקצה אותה לגמרי מדעתו מחמת חסרון כיס. והרמב"ן ז"ל תירץ דמשום דהך מימרא תירוצא הוא דקאמרינן אלא אי איתמר הכי איתמר בעינן לאתויי ראיה ממקום אחר. ואינו מחוור בעיני כלל, דעל כרחין ההיא ודאי רב יהודה בלשונה אמרה משמיה דרב דהוא רביה דרב הונא נמי ומיניה שמיעא ליה, וכמו שכתבתי למעלה (מד, ב ד"ה אלא).

כי לית ליה לרבי שמעון מוקצה היכא דלא דחייה בידים היכא דדחייה בידים אית ליה: ואם תאמר הא נר הא דחייה בידים ואפילו הכי שרי רבי שמעון. יש לומר דשאני הכא דאכתי קאי בדחויו והוה ליה ככוס וקערה. ואם תאמר אם כן לידוק מכוס וקערה דאסירי. יש לומר שאני התם דמקצה ליה מדעתיה לגמרי דלא מסיק אדעתיה דכבה וכל היכא דדולק והולך אי אפשר לטלטלה, אבל הכא דאפשר לטלטלה אע"ג דקאי בדחויו קמא דלמא רבי שמעון משרא שרי.

אין מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק: פירוש: שמן המטפטף. ותדע לך מדקא סלקא דעתך השתא דהוקצה למצותו והוקצה לאיסורו דוקא בעינן, ואילו שמן שבנר ממש אפילו ליכא משום מצוה על כרחין אסר רבי שמעון, דהא תניא (ביצה כב, א) המסתפק ממנו חייב משום מכבה, ועוד דכל היכא דהוא דולק הרי הוא בסיס לדבר האסור, וכדאמרינן בשלהי פרקין (לקמן מז, א) הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור.

והא ממאי דרבי שמעון היא דתני ר' חייא בר יוסף וכו': ואם תאמר כיון דאי לא הא מאידך ברייתא דעטרה בקרמין לא מצי למידק, למה ליה לאתויי, לידוק מהא בלחוד דתני ר' חייא בר יוסף. יש לומר משום דאמרינן (חולין קמא, א-ב) כל ברייתא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי הושעיא לאו ברייתא היא איצטריכא ליה לאתויי ההיא ברייתא דסככה כהלכתה דמיתניא סתם דמיתניא בי רבי חייא ורבי הושעיא. ואם תאמר היכי מצי לאוקומה לההיא כרבי שמעון, והא מדקתני אסור להסתפק עד מוצאי יום טוב האחרון אלמא אית ליה להאי תנא מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, ואילו לרבי שמעון לית ליה, דהא נר שכבה לדידיה מותר ומוכני נמי היכא דלית ביה מעות אע"ג דהוה עליה בין השמשות. תירץ ר"ת ז"ל דהא דאוקימנא לה כרבי שמעון לאו כולה ברייתא מוקמינן לה כוותיה אלא מאי דקתני דאסור להסתפק ממנו, ואתא כולה כרבי שמעון לבר מהא דקתני עד מוצאי יום טוב האחרון.

ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו: הקשו בתוס' ז"ל (לעיל מד, א ד"ה שבנר) מאי שנא נר שכבה דאסור לרבי יהודה מסוכה רעועה דמועיל בה תנאי הואיל ודעתו עלויה מאתמול (ביצה ל, ב), ולרבי שמעון נמי יועיל לשמן המטפטף בשעה שהוא דולק. והם ז"ל דחקו בתירוצין. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבירושלמי (דפרקין ה"ז עי"ש) הביאו ברייתא דמפרשת בהדיא דתנאי מועיל בנר, דגרסינן התם: תני אם התנה עליו מותר, מה אנן קיימין אין כרבי מאיר אפילו התנה יהא אסור ואין כרבי שמעון אפילו לא התנה יהא מותר אלא כרבי יהודה נר מאוס הוא, הוי מאן דתנא אם התנה עליו יהא מותר רבי שמעון דתני אבל כוס וקערה ועששית אף על פי שכבו אסור ליגע בהן רבי טבי בשם רב חסדא אפילו רבי שמעון דו אמר תמן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור וכו'. ופירש הוא ז"ל שהם הקשו שם בירושלמי על ברייתא זו דתני בנר שבת אם התנה עליו מותר מני אי רבי מאיר אין תנאי מועיל בו לפי שהם סבורים שם בירושלמי לרבי מאיר דכל המיוחד לאיסור אסור, ואי רבי יהודה כל שכן שאין אדם יכול להתנות על הדבר המאוס שלא יהא מיאוסו מקצהו, ובסוף העמידוהו כרבי שמעון בכוס וקערה ועששית דמודה בהו רבי שמעון דאסירי ואם התנה עליהן מותר, והוא הדין בנר של מתכת מאיר ולרבי יהודה דמהני בהו תנאה דומיא דסוכה. עד כאן.

לעולם רבי יהודה היא ואוכל אצטריכא ליה וכו': תמיהא לי אמאי דחיק ומוקי לה הכין, לוקמה כרבי מאיר דלית ליה אלא מוקצה שדחאו בידים. ואפשר דמשום דליתא לדרבי מאיר אלא או כרבי יהודה או כרבי שמעון מהדר תלמודא לאוקומה כחד מינייהו, וכענין שאמרו בריש פרק קמא דגיטין (ד, א) מעיקרא מאי טעמא לא מוקמינן כרבי יהודה, מהדרינן אדרבי מאיר דסתם מתניתין רבי מאיר, מהדרינן אדרבי אלעזר דהלכתא כוותיה בגיטין.

קישורים חיצוניים

צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה