שבת קמח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ניפרוס סודרא אתי לידי סחיטה נכסייה בנכתמא זימנין דמיפסק ואתי למקטריה הלכך לא אפשר וא"ל רבא בר רב חנן לאביי תנן אלא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין ביו"ט וקא חזינן דעבדין ולא אמרינן להו ולא מידי ולטעמיך הא דאמר רבא לא ליתיב איניש אפומא דלחייא דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי לאיתויי והא קא חזינן נמי דמותבי חצבי ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין סבור מינה הנ"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא בולא היא ל"ש בדרבנן ול"ש בדאורייתא דהא תוספת דיוה"כ דאורייתא היא וקא חזינן להו דקאכלי ושתו עד שתחשך ולא אמרי' להו ולא מידי:
וכן אשה מחבירתה ככרות:
בשבת הוא דאסיר אבל בחול שפיר דמי לימא מתני' דלא כהלל דתנן וכן היה הלל אומר גלא תלוה אשה ככר לחבירתה עד שתעשינה דמים שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית אפילו תימא הלל דהא באתרא דקיץ דמיה הא באתרא דלא קיץ דמיה:
ואם אינו מאמינו:
איתמר הלוואת יו"ט רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע ורבה אמר הניתנה ליתבע רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למיכתב רבה אמר ניתנה ליתבע דאי אמרת לא ניתנה לא יהיב ליה ואתי לאימנועי משמחת יו"ט תנן אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו אי אמרת בשלמא לא ניתנה ליתבע משום הכי מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת אלא אי אמרת ניתנה ליתבע אמאי מניח טליתו אצלו ליתן ליה ולתבעיה אמר לא בעינא דליקום בדינא ודיינא מתיב רב אידי בר אבין והשוחט את הפרה וחילקה בראש השנה אם היה חדש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט ואי לא ניתנה ליתבע מאי משמט שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא ת"ש מסיפא אם לאו אינו משמט אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע היינו דקתני אינו משמט אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע אמאי אינו משמט דאי יהיב ליה שקיל מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל רישא צריך למימר ליה משמט אני סיפא לא צריך למימר ליה משמט אני כדתנן זהמחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו משום שנאמר (דברים טו, ב) וזה דבר השמטה רב אויא שקיל משכונא רבה בר עולא מערים איערומי:
וכן ערב פסח:
א"ר יוחנן חמקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט נימא מסייע ליה וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יו"ט הכא במאי עסקינן בממנה אחרים עמו על פסחו דמעיקרא מיקדש וקאי והא אנן תנן טאין נמנין על הבהמה בתחילה ביו"ט שאני הכא כיון דרגיל אצלו כמאן דאימני ביה מעיקרא דמי והא תני רבי הושעיא הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ונותן לו טלה לפסחו ומקדישו ויוצא בו התם נמי כיון דרגיל אצלו אקדושי ליה מעיקרא והא מקדיש קתני הקדש עילוי מדרבנן ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ילא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת לא קשיא כאן בחובות שקבוע להן זמן כאן בחובות שאין קבוע להן זמן:
מתניתין מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה ומטילין חלשין על הקדשים ביו"ט אבל לא על המנות:
רש"י
עריכה
בנכתמא - כיסוי:
זימנין דמיפסק כו' - כיון דמצרכת ליה כיסוי קטר ליה בכד וזימנין דמיפסק ואתי למקטריה והיא קשר של קיימא דאסור מדאורייתא:
ואתי לידי סחיטה - ודקאמר במסכת ביצה ניפרוס סודרא עלויה כו' [התם] בדבר יבש קא מיירי:
אין מספקין - כף אל כף משום אבל:
מטפחין - על הלב:
מרקדין - לשמחה וטעמא מפרש במסכת ביצה שמא יתקן כלי שיר:
אפומא דלחייא - לפי שאין ניכר כל כך בין מבוי לרה"ר:
ואתי לאתויי - חפץ המתגלגל תוך ד' אמות: ומגנדר חצביהן ומייתין ליה ל"ג:
בשבת הוא דאסור - לומר הלויני משום מכתב:
הא בחול שרי - ולא חיישינן לרבית ואף על גב דבלשון הלואה קאמר ליה:
באתרא דקיץ דמייהו - דככרות לא אתי לידי רבית שאם יוקירו יתן דמיהן:
לא ניתנה ליתבע - בב"ד שאין ב"ד נזקקין לה לעולם:
בדינא ודיינא - לא לבא לדין ולא לברור דיין ולהטריח את עצמו:
השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה - של מוצאי שביעית ללוקחים ובהקפה וקיי"ל שביעית משמטת בסופה דכתיב מקץ:
אם היה חדש - אלול מעובר ועשו ראש השנה שני ימים משמט דיום טוב ראשון של סוף שביעית היה ונמצאת זו הלואת שביעית ואם לאו הויא לה הלואת מוצאי שביעית ואינו משמט: ל"ג אי אמרת בשלמא כו' ה"ג ואם לא ניתנה ליתבע מאי משמט הואיל ואין ב"ד נזקקין לכופו שמוטה היא ועומדת:
דחול הוא - שהרי חדש מעובר ולא הוי יו"ט עד למחר הלכך אי לאו דשביעית הוא הוה גבי:
אם לאו אינו משמט - אלמא ניתנה ליתבע ומשני מאי אינו משמט דאי יהיב ליה שקיל:
מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל - בתמיה:
רישא - דהלואת שביעית היא אי נמי יהיב ליה לוה צריך למימר ליה מלוה משמט אני:
ואם אמר - לוה אעפ"כ איני חפץ שישמטו יקבל ממנו:
דבר השמטה - אפילו מקבל חובו יזכיר לו שמיטה בדבורו:
שקיל משכונא - בשעת הלואה מהלואת יו"ט:
מערים איערומי - לאחר י"ט לוקח ממנו שום חפץ ומעכבו:
פסחו בשבת - אם חל י"ד בשבת:
וחגיגתו ביו"ט - ביום הקרבתה מותר להקדיש ואע"ג דתנן אלו הן משום שבות אין מקדישין הני כיון דהקרבתן דוחה קדושתן דוחה:
בממנה אחרים עמו - כדכתיב (שמות יב) במסכת נפשות:
על פסחו - שהיה קדוש ועומד מאתמול:
אקדושי - מקדיש ליה רועה מע"ש שהרי יודע שזה סומך עליו:
עילוי - מעלה בעלמא שיקדישו בעלים:
הא - דקתני אין מקדישין בחובות שאין קבוע להן זמן קאי שאין הקרבתן דוחה שבת:
מתני' פרפרותיו - מיני מעדנים:
אבל לא מן הכתב - אם כתב מע"ש כך וכך אורחים פלוני ופלוני זמנתי כדי שלא ישכחם לא יקרא באותו כתב בשבת ובגמ' מפרש טעמא:
מפיס - לשון פייס מטיל פייס לחלק מי מגיע כל מנה ומנה:
ובלבד שלא יתכוין לעשות כו' - שיהו המנות שוות ולא תהא אחת גדולה ואחת קטנה לזכות בגדולה הזוכה ע"פ הגורל והמתחייב ע"פ הגורל לקטנה יטלנה ובגמ' מפרש טעמא:
חלשים - גורלות:
על הקדשים - בין הכהנים:
אבל לא על המנות - בגמרא מפרש:
תוספות
עריכה
ניפרוס סודרא עליה אתי למסחטיה. מכאן מייתי ר"ת ראיה דביין ושמן לא שייכא סחיטה לעיל בשלהי שמונה שרצים (דף קיא. בד"ה האי מסוכרייתא) פירשתי:
לא מספקין ולא מטפחין. לא כפי' הקונטרס משום דא"כ מאי איריא ביו"ט אפי' בחול המועד נמי אסור כדתנן במועד קטן פרק בתרא (דף כח:) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות אלא נראה לרבי משום שמחה רגילין לספק ולטפח בהשמעת קול ואסור שמא יתקן כלי שיר כדמפרש בהמוצא תפילין (עירובין דף קד.):
וכן היה הלל אומר. כרבנן דפליגי עליה באיזהו נשך (ב"מ ד' עה.) וקי"ל:
רבה אמר ניתנה ליתבע. הלכה כרבה לגבי רב יוסף: ורב אויא ורבה בר עולא מחמרי אנפשייהו כ"ה בס"א דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למיכתב. אע"פ שמזכיר לו לשון שאלה:
דאיגלאי מילתא דבחול הויא. ורב יוסף לא מיירי אלא בשבת ויו"ט ודאי:
והא אנן תנן אין נימנין כו'. פירש ה"ר פורת בשם רבינו שמואל דל"ג ליה חדא דמה שייך להקשות מנמנין של רשות לנמנין של מצוה ועוד דמפרש התם בביצה פרק אין צדין (דף כז:) מאי אין נמנין אין פוסקין דמים בתחילה לבהמה ביו"ט הרי אני עמך בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו הריני עמך לשליש ולרביע:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק כג (עריכה)
ד א מיי' פכ"ג מהל' שבת הלכה ה', סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' של"ט סעיף ג', וטור ושו"ע או"ח סי' תקכ"ד סעיף א':
ה ב מיי' פ"א מהל' שביתת עשור הלכה ז', סמ"ג לאוין סה וסט, טור ושו"ע או"ח סי' תר"ח סעיף ב':
ו ג מיי' פ"י מהל' מלוה ולוה הלכה ב', סמג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ב סעיף א':
ז ד טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ב סעיף ג':
ח ה מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה כ"ה, טור ושו"ע או"ח סי' תקכ"ה סעיף א':
ט ו מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה ה', סמג עשין קמט:
י ז מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה כ"ח, סמג לאוין רעא, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף ל"ו:
יא ח מיי' פכ"ג מהל' שבת הלכה י"ד, ומיי' פ"א מהל' קרבן פסח הלכה י"ט, סמג עשין רכג:
יב ט מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה י"ט, סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' ת"ק סעיף א':
יג י מיי' פכ"ג מהל' שבת הלכה י"ד, סמ"ג לאוין סה ועה, טור ושו"ע או"ח סי' של"ט סעיף ד', וטור ושו"ע או"ח סי' תקכ"ד סעיף א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק כג (עריכה)
דא"ל תנן לא מספקין ולא מרקדין ולא מטפחין. בגדרא. ופשוטה היא. ומיפרשא נמי בגמ' דהמביא כדי יין במס' יו"ט וכן שואלת אשה מחברתה ככרות. ודייקינן מינה בשבת הוא דאסור מכלל דבחול שרי מתניתין דלא כהלל כו' ומסקינן בה אפילו תימא כהלל באתרא דקייצי דמי.
ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת. אתמר הלואת יו"ט רב יוסף אמר לא נתנה ליתבע רבא אמר ניתנה ליתבע ואתינן למיגמר מן מתניתין תנן ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו כו' ולא גמרינן מינה דלא מיפרשא בהדיא כחד מינייהו ומותבינן לרב יוסף מהא דתנן השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה אם היה חדש מעובר משמט.
פי' אם היה אלול מעובר נמצא יום. לקיחתו חלק מן הפרה יום חול שר"ה מחר הוא וכיון שנושה בו דמי בשר הפרה שלקח מאתמול דכיון שנכנסה שנה שביעית משמטת לדברי רבא ניחא כי נתנה ליתבע ומלוה נושה בו וכשנכנסת שביעית משמטת אלא לרב יוסף דאמר לא נתנה ליתבע אמאי צריך למיתנא משמטת בלאו הכי פטור הוא מלשלם. ואפילו בשאר שני שבוע דהא לא ניתנה ליתבע. ופריק רב יוסף שאני התם דכיון דאיגלאי מלתא דחול היא (ניתנה ליתבע דהא מלוה דחול היא) ואנן לא קאימנא אלא הלואת יו"ט ואסיקנא למשמע מסיפא ואם לאו אינו משמט לרבא דאמר ניתנה ליתבע דתובעו ונפרע ממנו [ניחא] אלא לרב יוסף דאמר לא ניתנה ליתבע קשיא כיון דתני אינו משמט הלא משמע דתובע ונפרע ממנו ואינו יכול לומר לו כי השביעית השמיטתו ופריק רב יוסף לעולם לא נתנה ליתבע והמלוה אינו יכול ליתבע אלא אם יביא הלה ויפרינו יקבל ואינו צריך לומר משמט אני. ואקשינן עליה מכלל דרישא אי יהיב ליה מעצמו לא שקיל. ופריק רב יוסף ואמר רישא אם מחזיר לו צריך שיאמר לו משמט אני. דהא נושה בו מלוה. אבל ספק שאינו נושה בו מלוה אם יבא לחשבון אינו צריך לומר לו משמט אני אלא יקבל כדתנן המחזיר חוב בשביעית צריך שיאמר משמט אני.
ואם אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו משום שנאמר וזה דבר השמטה. ומפורש ענין זה בפ' השולח גט לאשתו. וראינו רבותינו שהיו מעמידין השמועה זו כרב יוסף. חדא (דרבה) [דרבא] לגבי רב יוסף תלמיד הוא ועוד סוגיא דשמעתא רובה כרב יוסף ריהטא ועוד מדחינן רב אויא מקבל משכונא מכלל שאם אין בידו משכון אינו יכול ליתבע.
ותוב רבא בר עולא מיערם איערומי כלומר לא היה תובעו בהדיא אלא היה אומר לו הלויני וכאשר יתן לו ויבאו המעות לידו אומר לו יש לי אצלך הלואת יו"ט נשתלמתי אתם מכלל כי הלואת יו"ט כי האי גוונא יתכן אבל בהדיא לא ניתנה ליתבע וראינו תשובה לגאון ופסיק כרבא. ואמר רבא בתרא הוא. וקיי"ל דהלכתא כבתראי וכן הדעת נוטה:
וכן ערב פסחים בירושלים כו'. א"ר יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט נימא מסייעא ליה וכן ערב פסח כו' ופשוטה היא. הא דתני ר' הושעיא ומקדישו אוקמינא.
הקדיש עלוי מדרבנן ואקשינן עלה והא תנא דאמר הלכה כסתם משנה ותנן אין מקדשין ואין מעריכין ואין מחרימין ומפרקינן הא דא"ר יוחנן מקדיש בשבת בחובות הקבוע להן זמן. כגון פסח שאם לא יעשנו היום אינו יכול לעשותו למחר והיא מצוה עוברת והא דתנן אין מקדישין בשבת ולא ביום טוב בחובות שאין קבוע להן זמן.
א"ל השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתי למיכתב. פירשו המפרשים מפני שסתם הלואה ל' יום ושמעינן מינה שאין סתם שאלה ל' יום כדברי מקצת המורים אלא כל אימת דבעי המשאיל מיהדר ליה, והא דאמרינן טלית שאולה ל' יום פטורה מן הציצית לאו משום דסתם שאלה ל' יום אלא משום שאין אדם עשוי להשאיל יותר אבל עשוי הוא להשאיל שלשים יום ומדעתו אבל שלא מדעתו לאלתר מהדר ליה, ואקשינן וכיון דבחול זמנין דבעי מימר הלויני בכגון זה שאינו חוזר בעינו ואמר ליה השאילני אתי למיכתב שאין לשון זה עיקר ואין משגיחין עליו בשבת נמי אתי למכתב ופריק בחול ליכא קפידא אבל בשבת הואיל ואסרינן ליה רבנן למימר השאילני אפילו בדבר שאינו חוזר בעינו מידע ידע שלא אמר זה השאילני אלא לומר שזמן הלואה זו כזמן שאלה ולא אתי למיכתב:
הא דאקשינן בשבת הוא דאסר אבל בחול ש"ד וכו'. ולא אקשינן השאליני ליתסר מה"ט גופיה הוא שסתם שאלה כל היום אין חוששין שמא יוקרו החטים עד שיהא ריבית בככרות אבל בלשון הלואה שהוא לזמן מרובה חוששין שמא יוקרו החטים הרבה ונמצא ריבית אפילו בככרות, מ"מ ק"ח וכי להלל משעת הלואה הוא אסור והלא אפילו סאה בסאה אינה אסורה משום רבית קצוצה ובפרט הכא דלא פי' סאה בסאה דל"ל בה משעת הלואה עביד ליה שומא דליכא איסור כלל אלא לוה אדם סאה לכתחלה אם הוזלו נותן לו חטיו ואם הוקרו נותן לו דמיהם, וי"ל לפי שאין הנשים מקפידות ביוקר הככרות אוסר הלל הלואתן מתחלה עד שיעשנה דמים גזירה שמא יוקרו ולא תרצה לשום שלא תראה כצרת עין א"נ שלא תדע ביוקרא החטים לפיכך הצריכו לשומן מתחלה וכך משמע הלשון דקאמר והלל אוסר שמא יוקרו החטים:
ה"ג וכ"כ בכולהו נסחי אא"ב ניתה ליתבע מש"ה משמט דקרינא ביה לא יגוש אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט. פי' אי אמרת מאי משמט שלא יגוש הא שמוט ועומד הוא ואי אמרת משמט שצ"ל לו משמט אני אמאי הא לא קרינא ביה לא יגוש ורש"י ז"ל מחק אא"ב וכו' שלא לצורך משום דפירש מאי משמט הא שמוט ועומד הוא ואינו מחוור שא"כ יכול היה לתרץ כי סיפיה שצ"ל משמט אני אלא ש"מ מתרוייהו נמי מקשי ומשום דכתיב לא יגוש כדפרי':
הא דרבה בר עולא דמערים איכא לפרושי שאפילו היו תובעין ממנו בדין כיון דתפס תפס, ואע"פ שלא ניתנה ליתבע לומר שאין ב"ד נזקקין לה אבל מ"מ אי תפס לא מפקינן מיניה ואי קשיא א"ה כי אקשינן מסיפא דמתני' דקתני ואם לאו אינו משמט לימא נ"מ דאי תפס בתר הכי תפס אה"נ אלא אפילו בלא תפיסה נמי בעי לאוקמי ומסתברא נמי דאפילו הדר ביה ותפס מיניה משכון או מעות כשיעור מאי דתפס מלוה מדידיה מפקינן מיניה דכיון דתפס לפרע מלוה והשתא לאו הלואת י"ט מגבינן מיניה אלא גזלתו של זה מוציאין מתחת ידו וה"מ דתפס מלוה מיניה מעות אבל תפס מיניה משכון וחזר הלה ולקחו לאחר זמן מידו אין נזקקין לו דהא לא קנה משכון והלה את שלו ראה ונטל וי"ל שלא היתה הערמתו מועילה לו לרבא בר עולא אלא שהיה בעל דינו בוש מליתבע ממנו ולא מסתבר שלא אמרו חכמים אלא שלא ניתנה ליתבע בב"ד כדי שלא יבא לכתוב ומכיון שאין ב"ד נזקקין לו בודאי יודע הוא שעל אמונתו הלוהו ולא יכתוב אלא מיד יבקש ממנו ומיהו אם תפס תפס כדפרי':
בשבת הוא דאסור הא בחול שפיר דמי לימא מתניתין דלא כהלל: ואיכא למידק למה ליה למימר מדיוקא, לימא בהדיא שואל אדם מחבירו כדי יין ושמן נימא מתניתין דלא כהלל, א"נ מדתנן וכן שואלת אשה מחברתה ככרות. וי"ל דמהני ליכא למשמע מידי, דדלמא כיון דהשאילני א"ל ושאלה כל אימת דבעי תבע לה לפי שעה לא חייש הלל, אבל הלויני דשלשים יום בכי הא חייש שמא יוקרו החטים. וזו ראיה לדברי רש"י ז"ל דשאלה אין לה זמן.
לא תלוה אשה לחברתה ככר עד שתעשנה דמים: הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי לא תלוה דהא בשעת הלואה לאו מידי עבדי, ולא הוי ליה למימר אלא אשה שהלותה ככר מחבירתה והוקר נותנת לה דמיו. ותירץ הוא ז"ל דמתוך שהוא דבר מועט חוששין שאע"פ שהוקרו תתן לה הככר, דאומרת שמא תוחזק בין שכינותיה כצרת עין. ולפי דבריו נצטרך לפרש הא דפרקין, הא באתרא דקייץ דמייהו הא באתרא דלא קייץ דמייהו, דכיון דקייץ דמייהו אם יוקרו החטים תעשה עצמה כאילו אין לה ככר ותתן לה דמיו שהן קצובין וידועין בשעת ההלואה. ואין צורך לכך אלא מפני שסתם ככרות של בעל הבית אין נעשין במדה ידועה ואין להם קצב אחד לכל, והן אין מקפידין זה על זה להשיב לחמם במשקל, לפיכך חשש הלל שמא יוקרו החטים וכיון דלא קייץ דמיהם אינן יודעין כמה היה שוה ובאין לידי ריבית בסופן, ולפיכך אסור בתחלתן עד שתעשנה דמים, ואוקימנא באתרא דקייץ דמייהו, כלומר ואינן באין לידי ריבית שכבר ידוע להן דמיו. וכן נראה מפירוש רש"י כמו שפרשתי. ונראה לי ראיה דקאמר אתרא דקייץ דמייהו ואתרא דלא קייץ דמייהו, ולא קאמר הא בשיצא השער הא בשלא יצא השער.
הא דאמר רב יוסף הלואת יום טוב לא נתנה ליתבע דאי נתנה ליתבע אתי למיכתב: קשיא לי והא אמרינן דהשאילני מינכרא מלתא ולא אתי למיכתב, ורב יוסף אפילו אמר ליה בלשון שאלה קאמר, מדשקלינן וטרינן עלה למידק ממתניתין, ורבא נמי דאמר נתנה ליתבע מודה הוא דאיכא למיחש לדלמא אתי למיכתב, אלא משום דלא ליתי לאימנועי משמחת יום טוב שרו ליה רבנן. ויש לומר דכיון דאף זו הלואה היא ונתנה להוצאה ומידע ידע דלאו לאהדורי מיד שאיל מינה, אע"ג דאמר ליה בלשון שאלה איכא למיחש דלמא אתי למכתב, והלכך עד דאמר בלשון שאלה ועוד דגומר בעל הבית בדעתו שאם רצה הלה שלא להחזיר לו מדעתו לא יתבענו בבית דין דזו כעין מתנה היא, לא שרינן ליה.
ולשון שאלה משום תרתי תקינו לה, חדא דליהוי ליה היכרא וליגמר בדעתיה, ועוד דאי בעי תבע ליה בין דידיה לדידיה מצי תבע כל אימת דבעי, ומשום הא לא אתי למיכתב, אבל בלשון הלואה איכא תרתי לריעותא, חדא דלא מינכרא ליה מלתא, ועוד שהיא לזמן מרובה ואפילו גמר בלביה דלא ליתבעיה בבי דינא אלא בין דידיה לדידיה אתי למיכתב. כך נראה לי.
אי אמרת בשלמא דלא ניתנה ליתבע משום הכי מניח טליתו אצלו: פירוש: ומיהו לא אתי למכתב כיון דמשכונו הוא בידו.
ה"ג רש"י ז"ל: אם החדש מעובר משמט, ואי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט, שמוט ועומד הוא: ואינו מחוור, דדלמא משמט דקאמר שצריך לומר לו משמט אני. אלא הכי גרסינן והיא גירסת הספרים, אי אמרת ניתנה ליתבע משום הכי משמט, שלא יתבענו, ואפילו נתן לו מדעתו צריך לומר לו משמט אני, אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט, אי שלא לתובעו בבית דין שמוט ועומד הוא, ואי למימר ליה משמט אני, לא צריך דלא קרינן ביה לא יגוש וכל דלא קרינן ביה לא יגוש לא צריך למימר ליה משמט אני .
שאני התם דאגלאי מלתא דחול הוא: ומכאן נראה לי ללמוד דלכולי עלמא ביום טוב שני ניתנה ליתבע.
רב אויא שקיל משכונא ורבה בר עולא מערים ערומי: ולענין פסק הלכה: יש מי שפוסק כמ"ד ניתנה ליתבע, וגרסינן בה רבה, דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף, והלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה (ב"ב קיד, ב), ואע"פ שיש לומר דלא נאמר אותו הכלל אלא במה שנחלקו בבבא בתרא, מכל מקום כל היכא דליכא ראיה לחד מינייהו דלתחזי מינה כחד מסתמא כרבה נקטינן, ומהא דרב אויא ורבא בר עולא ליכא למשמע מידי, דאינהו אחמורי מחמרי אנפשייהו, ואי נמי למיפק מידי בית דין טועין.
ויש מי שגורס רבא, דהוא רבא בריה דרב יוסף בר חמא, ואפילו הכי יש פוסקין כמותו משום דבתרא היא וקיימא לן כותיה. ומכל מקום לכולי עלמא אי תפש לא מפקינן מיניה, כי האי דרבה בר עולא דמערים ושקיל מיניה, ועוד דאנן לא ניתנה ליתבע כלומר בבית דין קאמרינן הא בין דידיה לדידיה תבע, ואי תפיש תפיש, ולא עוד אלא דאי אזיל אידך תפיש מידי מיניה דמלוה כנגד מאי דתפיש הוא מיניה, מפקינן מיניה דלוה ויהבינן ליה, דהשתא לא הלואת יום טוב מגבינן אלא גזילה הוא דמפקינן מיניה, ואלא מיהו אי הדר לוה תפיש מיניה ההיא מידי גופא דתפיש מיניה מלוה לא מפקינן מיניה, דלא גזליה אלא דידיה הוא דקא שקיל.
[מתני':] מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב: כתבו בתוס' דלא אסרו מתוך הכתב אלא בקורא בפיו דומיא דמונה בפיו דקתני, אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר דהא אית ליה היכרא. ומורי הרב ז"ל כתב דבין כך ובין כך אסור, דההיא ברייתא דמייתינן בשלהי שמעתין, דקתני כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, תני בה בתוספתא (פי"ח, ה"א) אסור להסתכל בו.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
והנ"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא. אינו כן שבתחלת פ' המביא מסיק עלה ואל היא לא שנא בדרבנן ול"ש בדאורייתא דהא תוס' יוה"כ דאורייתא וקאכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרי' להו ולא מידי:
לא תלוה אשה ככר לחבירתה. פי' דוקא הלוואה דלזמן מרובה תסוי אסור אבל שאלה דלזמן מועט שרי דלא יהא אלא סאה ובסאה שיאמר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצע מפתח:
ה"ג אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע מש"ה תני משמע וא"צ לשבש מן הספרים אא"ב: מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט מה שפירש המורה הטעם דכיון דהקרבתן דוחה קדושתן נמי דוחה אינו נ"ל שהרי נדרים ונדבות קריבין ביו"ט ואסור להקדישן דדוקא קאמר חגיגתו ביו"ט ולא נדרים ונדבות ולקמן נמי הכי קמסיק בחובות שקבוע להם זמן:
הקדש עילוי מדרבנן פי' כל קדושה שאינה פושטת בגוף הבהמה מפני שהוא קדוש' ועומדת קרי לי' הקדש עילוי כדתנן גבי בכור בשלהי פ' המקדיש שדהו מקדישו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה