גיטין ח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כקונה בפרוארי ירושלים חייבת במעשר ובשביעית כא"י קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס והאמרת עפרה טמא אבשידה תיבה ומגדל דתניא בהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא רבי יוסי ברבי יהודה מטהר ואפי' רבי לא קא מטמא אלא בארץ העמים דגזרו על גושה ועל אוירה אבל סוריא על גושה גזרו על אוירה לא גזרו והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלי' למאי הילכתא אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת בשבת ס"ד כדאמר רבא אומר לעובד כוכבים ועושה גה"נ אומר לעובד כוכבים ועושה ואע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב א"י לא גזור רבנן:
ת"ר דעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה:
איבעיא להו כל נכסיי קנויין לך מהו אמר אביי מתוך שקנה עצמו קנה נכסים א"ל רבא בשלמא עצמו ליקני מידי דהוה אגט אשה אלא נכסים לא ליקני מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא הדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו א"ל רבא בשלמא נכסים לא ליקני מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא אלא עצמו ליקני מידי דהוה אגט אשה אלא אמר רבא האחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה א"ל רב אדא בר מתנה לרבא כמאן כר"ש דאמר פלגינן דיבורא דתנן והכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ר"ש אומר
רש"י
עריכה
כקונה בפרוארי ירושלים - לקמיה מפרש לה:
בפרוורי - בהפרכיא רוקריי"ש (דוקידי"ש: דוכסויות, מחוזות) בלע"ז:
כיבוש יחיד - דדוד שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכבוש יהושע שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה אבל דוד לא כבש אלא לצורכו:
בשידה תיבה ומגדל - ונושאים אותה באויר ומשא"כ בארץ העמים ורבי היא:
רבי מטמא - קסבר אהל זרוק לא שמיה אהל הכי מפרש בערובין אהל המטלטל אינו אהל בשעת טלטולו הילכך חציצה דקא מפסיק האי אהל בינו לאויר ארץ העמים לאו חציצה היא ואשמעינן האי תנא דסוריא דלעיל דאפי' רבי לא קא מטמא אלא בארץ העמים:
דגזרו על גושה - מגע ומשא ולא אהל כגון אם האהיל עליו כדאמרי' בפ' ב' דאהלות (מ"ג):
ועל אוירה - שיהא הנכנס לאוירה טמא ואפי' לא נגע ולא הסיט את גושה אבל סוריא על גושה גזרו מגע והיסט אבל על אוירה לא גזרו והאי לא נגע ולא הסיט:
בפרוורי - בפילכי רוקריי"ש (דוקידי"ש: דוכסויות, מחוזות) בלע"ז:
אונו - שטר מכירה כמו והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו (ב"ב דף נב.):
אפי' בשבת - אם לקחה מן העובד כוכבים ורוצה לילך לדרכו בשבת:
כדאמר רבא - במסכת שבת (דף קכט.):
משום ישוב ארץ ישראל - לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה:
עבד שהביא גיטו - ממדינת הים וצריך לומר בפני נכתב כאשה המביאה גיטה דאמרינן במתני' (לקמן דף ט.) אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ומביא:
עצמו קנה - דנאמן הוא על שחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו:
נכסים לא קנה - דבעי עדים כשאר קיום שטרות:
כל נכסיי מהו - מי אמרינן עצמך ונכסיי תרי דבורי נינהו אבל כל נכסיי כיון דבחד דיבורא אתו ליה שחרור עצמו ומתנת נכסים כדקיימא לן לקמן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שהוא בכלל נכסים הילכך אי מהימן אהאי מהימן אהאי דלא פלגינן דיבורא או דלמא פלגינן:
מידי דהוה אגט אשה - שנאמנת להביא את גיטה ולומר בפני נכתב:
אחד זה ואחד זה - בין עצמך ונכסי בין כל נכסיי:
הכותב כל נכסיו לעבדו - כגון כל נכסיי נתונין לך:
יצא בן חורין - שאף הוא בכלל נכסים וכל שאר נכסים נמי קנה:
שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין - קרקע לאו דוקא כדאמר בבבא בתרא בפ' מי שמת (דף קנ.):
לא יצא בן חורין - דבשלמא רישא דלא גלי דעתיה דנחית לשיורא לא אמרינן דשייר אבל הכא דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר וכי אמר כל נכסיי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קאתי ולא שחרריה כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסיי:
תוספות
עריכה
בשידה תיבה ומגדל. פירש בקונט' מה שאין כן בארץ העמים ורבי היא ונראה שרוצה לפרש שידה תיבה ומגדל דוקא ולהכי לא מצי לאוקומי כר' יוסי בר רבי יהודה דהא הוא מטהר אפי' בארץ העמים ובחנם פי' כן דהא על כרחך שידה תיבה ומגדל לאו דווקא נקט אלא משום דנקט בברייתא אלא הוא הדין אפי' רוכב על הסוס כיון דסבר רבי אהל זרוק לא שמיה אהל כדפירש בקונטרס וכדמוכח דמסיק דבסוריא על אוירה לא גזרו ואם כן כר' יוסי נמי אתיא והרוצה ליכנס לה בטהרה היינו בקרון או רוכב על הסוס מה שאין כן בארץ העמים דטמא וכן משמע הלשון קצת דקאמר ואפי' רבי לא קא מטמא כו' ומשמע כרבי יוסי אתיא בפשיטות טפי ומיהו על כרחך כר' יוסי נמי לא אתיא אלא מטעם דמסיק אליבא דרבי דדוקא ארץ העמים משום דגזרו על אוירה ועל גושה כו':
אלא בארץ העמים דגזרו על גושה ועל אוירה. והא דמיבעי לן בנזיר בפרק כ"ג (דף נד:) ארץ העמים משום גושה גזרו עליה או משום אוירה גזרו הכי פירושו משום גושה משום דמאהיל על הגוש הוא ועשאוהו חכמים כמאהיל על המת ויכול להכנס שם בשידה תיבה ומגדל או דילמא על האויר עצמו ולא יוכל להכנס שם בשום ענין והכא בשמעתא על גושה היינו על מגע גושה ועל אוירה או משום מאהיל על הגוש או משום אוירה ממש:
דגזרו על גושה ועל אוירה. הקשה הרב ר' יעקב דאורלינ"ש דבמסכת אהלות (פ"ב משנה ג) תנן ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ותירץ דמיירי בעפר הבא מחוצה לארץ לארץ והמאהיל עליו דלא מטמא דמשום אויר עצמו גזרו ולא משום מאהיל על הגוש ואין לשון ארץ העמים משמע כן אך יש לומר דאיירי כגון שיש דף או גשר שראשו אחד בארץ וראשו השני בחוצה לארץ ומונחים כלים תחת ראשו שבארץ דאין מביא טומאה עליהן וטהורין אי נמי אי משום מאהיל על הגוש גזרו עליה איכא לאוקמי כר' שמעון דאמר. קברי עובדי כוכבים אין מטמאין באהל ולא החמירו על ארץ העמים יותר מקברי עובדי כוכבים עצמו ועוד תירץ רבינו תם דההיא משנה קודם שגזרו על אוירה כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף טו:) דמעיקרא גזרו אנגיעת גושו ותו לא:
אע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן. אבל משום מצוה אחרת לא היינו מתירין אמירה לעובד כוכבים במלאכה דאורייתא כדמוכח בפרק הדר (עירובין דף. סח.) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו לשיילו לאימיה אי צריכה ניחיימו ליה אגב אימיה ולכאורה משמע דביום המילה היה שהיו צריכין לחממו כדי למולו וקודם המילה היה דאי לאחר המילה מסוכן הוא ובלא אימיה מחללין עליו שבת וע"י עובד כוכבים איירי התם כדפי' שם בקונט' וכן פי' ר"ח כדאמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכט.) דחיה משבעה עד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת והא דאמר בסוף מפנין עד מתי פתיחת הקבר אביי (. משמיה דרב יהודה) אמר שלשה ורבא משמיה דרב יהודה אמר ז' ואמרי לה ל' לא לחלל עליה שבת קאמרי ופליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכולהו ס"ל כנהרדעי דאמרי חיה ג' שבעה שלשים ודוחק לומר דמעת לעת בעינן והא עובדא הוה תוך ז' של מעת לעת והא דאמר התם לעיל באידך ינוקא דאישתפיך חמימיה ואמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתיה ומוקי לה על ידי עובד כוכבים ודאי איסורא דרבנן שרי בחצר שלא עירבו משום מצות מילה אבל איסורא דאורייתא כגון לחמם לו חמין אסור ואין ללמוד מכאן היתר לומר לעובד כוכבים להביא ספר בשבת דרך כרמלית דלא דמי דדוקא משום מילה דהיא גופה דחיא שבת התירו ומיהו בהלכות גדולות משמע דאפי' איסורא דאורייתא שרי על ידי עובד כוכבים לצורך מילה שפירש דליתו מתוך ביתא דרך רה"ר לפי זה הא דקאמר נחים ליה אגב אימיה נוקמה תוך ז' ואמרה צריכה אני שמחללין עליה שבת. ונראה דלא יתכן לומר דנחים ליה ע"י ישראל דע"י ישראל היה אסור להרבות בשביל קטן כדאמר בפ"ק דחולין (ד' טו:) המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אבל ע"י עובד כוכבים ניחא דשרי להרבות ושמא דוקא לצורך המילה הוא דשרי אבל לצורך דבר אחר אפילו ע"י עובד כוכבים אסור להרבות והא דתנן בפ"ב דביצה (דף כא:) לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א"כ ראויין לשתיה ואמרי' נמי בגמרא דביצה (ד' יז.) ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכן ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד משום שמחת יום טוב התירו חכמים להרבות.:
הדר אמר אביי. פי' לא משום קושיא דרבא חזר בו דאביי לא חשיב ליה פירכא דסבר לא פלגינן דיבורא דאקושיא דרבא לא משני מידי אלא נראה לו סברא לומר טפי דבתרוייהו לא קנה דיד בעל השטר על התחתונה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/גיטין/פרק א (עריכה)
לט א מיי' פי"א מהל' טומאת מת הלכה ו':
מ ב מיי' פי"א מהל' טומאת מת הלכה ה':
מא ג מיי' פ"ו מהל' שבת הלכה י"א:
מב ד ה מיי' פ"ז מהל' עבדים הלכה ב', סמ"ג עשין פז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף נ"ו:
מג ו מיי' שם, סמ"ג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף נ"ז:
ראשונים נוספים
כל נכסי נתונים לך. פי' אע"ג דעבדא איקרי נכסי וכיון שאמר נכסי לפלוני עבדיו בכלל אע"ג דלא אמר כל דמשמע בפר' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) מיהו כשהוא נותן לעבדו אין במשמע שיהא גיטו ומתנתו באין כאחד אלא א"כ פירש ואמר כל נכסי והיינו דקאמרינן הכא עצמך ונכסי והכא כל נכסי.
הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות. פי' רש"י ז"ל אפילו אמר בית כור פלוני דכיון דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר הואיל ולא אמר ליה לעצמך. ור"ש סבר לעולם הוא בן חורין דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי ומדקאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין ולא אמר יצא לחירות משמע דאפילו חוץ מבית כור קרקע ולא מצר ליה מצרים דלא קני ליה שאר נכסים דמצי מדחי מכל חד וחד אפ"ה לר"ש יצא לחירות דהא לאו קרקע הוא ולא שייריה ופלגינן דבורא זהו תוקף פי' רש"י ז"ל. ואיכא למידק עליה א"ה מנלן דת"ק נמי לית ליה דפלגי' דבורא הא איהו לא איירי במפלג דבורא כלל ור"ש טעמא דנפשי' קאמר.
ולענין הדין עצמו שהזכיר הרב ז"ל קשיא לן דאי א"ל חוץ מבית כור קרקע ודאי קנה נכסים דתנן חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו אלמא קנה אע"ג דמצי דחי ליה לכל הצדדים ומ"ש משייר. ותו דגרסינן בפ"ב דייני גזרות (דף ק"ט) ההוא דאמר להו דיקלא לברת' אזול יתמי פלוג ולא יהבי לה דיקלא סבר ר' יוסף למימר היינו מתניתיןא"ל אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דיקלא גבייהו היא ושמעינן דקנת' אותו הדקל ונוטלתו מהן ומאביהן ואע"ג דלא אמר להו דקל פלוני.
וראיתי לר' יוסף הלוי בןמיגש ז"ל שסובר וכתב כיון דהכי דינא מאן דמקני מידי לחבריה אגב ד' אמו' קרקע צריך לסיומי ליה הנך ד' אמות דכיון דלא סיים ליה ד' אמות בפי' לא קנה ולהכי אמרינןאקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה דהוא מקום מסוים ואע"ג דאמר חצי שדה אני נותן לך משמנין ביניהם ונותן לו חצי שדהו משום דמסיים לו השדה ולא מהני ד' אמות סתם אלא להרשאת מלוה או פקדון דהכי משדרו ממתיבתא דאפילו על ד' אמות דארץ ישראל סמכינן דתקנת' היא כי היכי דלא ליפסיד מארי חובא או מארי פקדונא אלו דברי הרב הלוי ז"ל. ואינם נכונים בזה כמו שכתבנו.
ותו קשיא הא דאמרינן בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ג) תנו חלק לפלוני בנכסי שקנה רביע אלא דאיכא למימר כיון דבכולהו נכסי קנה רביע בכל א' וא' משדותיו קנה חלקו וה"ל כאומר חצי שדה אני מוכר לך שתרצה הרב כרצונו.
אבל זו קשה מן הראשונות דגרסינן בשלהי פר' בתרא דמנחות (דף ק"ט) א"ר הונא בר חייא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלי' ואסיקנא משום דגריעא ויד בעל השטר על התחתונה ואיתא נמי במס' נדרים וגרסי' נמי התם במנחות בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפל עבד בעבדי אני מוכר לך ומת מראהו מת אלמא קנה.
וריא"ף ז"ל כתב שייר קרקע כל שהוא סתם לא יכיל עבדא לברורי כמה שוי לנפשיה. וכן משמעות דבריו ז"ל באמת.
והאי פי' גופיה לא משתני ליה בפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) דאמרינן התם עשו מטלטלין שיור אצל עבד כלומ' בין דשייר מטלטלי כל שהוא או קרקע כל שהוא דקני מיהת חד מינייהו בלשון כל נכסי לא יצא בן חורין ומ"ש משייר כל הקרקע וקונה מטלטלי א"נ משייר כל המטלטלים וקונה קרקעות ומ"ש משייר מקצת בקרקע וקונה השאר חד דינא וחד טעמא נינהו ועוד אתמר התם אמר רבא א"ר נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וכו' עבד דתנן וכו'. דמשמע אפילו שייר קרקע כל שהוא הוי שיור ולאו משום מברר שיעורא דכל שהוא תנן ובההיא איכא למימר דההי' ללישנא דלא אמר כרות גיטא אתמר דלההוא טעמא ודאי בעי כל נכסיו. ולא מחוור.
ואיכא דאמרי דטעמיה דת"ק משום דמעיקרא כולל כל נכסיו והעבד בכלל ועכשיו אמר חוץ מקרקע פלוני יפגם כלל הראשון ושייר בו הילכך הוה ליה כמי שאמר בגופו של עבד חוץ שכיון שנכנס בכלל ולא פלגינן דבורא נעשה כל הנכלל דבר אחד ור"ש פליג עליה ופלגינן דבורא וזה הפי' הנכון וכך פי' הרב ר' יוסף הלוי בן מיגש בפ' מי שמת ודאי שחזר בו ממה שכתב כאן לפי שאינו נכון כלל. וכתב במס' בתרא תניא הכי ר"ש אומר כל נכסי וכו' חוץ מא' מריבוא שבהן לא אמר כלום חוץ מעיר פלוני אע"פ שאין שם אלא אותה עיר ואותה שדה לא קנה שאר נכסים וקנה עצמו בן חורין וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי וכו'.
וכיון שנתברר דינינו שכתבנו במקנה ד' אמות בחצרו שקנה צריכים אנו להודיע שלא אמרו הגאונים ז"ל שהיא תקנתם אלא במי שאין לו קרקע שסומכין על ד' אמות של ארץ ישראל או של קבורה שאין זה מן הדין כדמוכ' במס' נזיקין בב' ובג' מקומות. ונ"ל שלא הוצרכו לכך אלא במקום שאין להם בית הכנסת ידוע לכולם אלא שכל א' וא' יש לו מקום ידוע לישיבתו וזה אין לו אבל במקום שיש להם בית הכנסת ידוע לכולם או בית הקברות שקנו אבותם מממון צבור יכולין להרשות אגבן ולהקנות מעיקר הדין למה זה דומה לחצר של שותפין שאין בה דין חלוקה. ואסיקנא לשמעתי' דפלגינן דבורא ואע"ג דבפ' יש נוחלין פליגו בה רב מרי ורב זביד ההיא בחדגופא הוא והכא עבד ונכסים תרי גופי נינהו ובתרי גופי פלגינן כדרבא דאמר רבא בפ"ק דסנהדרין (דף י') פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה והכא לטעמי' אזיל ולפום מאי דאיתמר עלה סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן ולא פלגינן דבורא אלא בעצמו משמע לכאורה דהכא נמי קרוב שבא בגט אשה בחוצה לארץ וכתוב בו מתנת נכסים אינו נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' לגבי אשה דלא פלגינן דבורא בפסול קורבא אלא גבי עצמו ואשתו אבל בשאר קרובים עדות מיקרי וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
ומיהו כי מעיינא בשמעתא לא חזינא דשייך מפלג דבורא דהכא בכולהו פסולי דעדות ולא מדמי להו בגמ' להנך דאמרן ולפום הכי איכא למימר דהא מילתא לא שייכא בהני דהכא על פי הגט שהוא כתוב ברחוקים היא נשאת וקרוב גלויי מלתא בעלמא הוא דמגלה דהיינו חתימתידייהו דסהדי לאפוקן מחששא בעלמא דחיישינן בה ואיהי על פי הגט היא נשאת ואין כאן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כלל ואין מקום לחוש אלא שיהיו סבורין מתחלה שכל גט שאין עושין מעשה בכולו אין דנין במקצת שבו ומ"ה מדמו לה לשייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין אבל בדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא שייכא כלל ומ"ה לא הוה קשה לן מהתם ואשכחן ליה לר"ה ז"ל. ירושלמי כתב כל נכסיו לשני בני אדם ובו עדים קרובים לזה ורחוקי' לזה ר"י אומר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה דלא פלגינן דבור' בפסולי עדו' בהכ"ג דעדו' שבטלה מקצתה בטלה כולה היא.
אבל השתא משכחי' התם בגמ' דמערבאי בהאי פירקא הכי כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עבד לה בגט הוא וערעורו בטל או כמתנה הוא וערעורו קיים יבא כהדא כתב כל נכסיו לב' בני אדם כאחד והיו העדים פסולין לזה וכשרים לזה ר' זירא בשם ר' אסי אתפלגון ר' יוחנן ור"ל חד אמר מאחר שהם פסולין לזה וכו' ר' זירא לא מפרש ר' אבין מפרש ר' יוחנן אמר מאחר שהם פסולין לזה ריש לקיש אמר פסולין לזה וכשרין לזה א"ר אלעזר מתניתין מסייעא לר' יוחנן מה השנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף וכו' ור' יעקב בר אחא אמר אתפלגון חברין דרבנן ורבנן חד אמר יאות אמר ר"א וח"א יאות אמר ר"א מן דמר יאות א"ר אלעזר עושה עדות א' באיש כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מן דמר לא א"ר אלעזר יאות נעשה כשתי כתי עדיות כשרים לזה ופסולים לזה ועכשיו לפי זה הירושלמי כיון שעלתה שמועה זו דפלגינן דבורא התם נמי פלגינן ונעשה כשתי כתי עדים כשרים לזה ופסולים לזה.
ורבינו הגדול פסק בפ"ק דמכות כר' יוחנן וקשיא ליה הלכתא אהלכתא.
ואפשר דהכי קאמרי מערבאי. דלר"ל דאמר התם פלגינן דבורא והתם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומ"ה קשה ליה בתרווייהו א"נ מעיקרא קס"ד דכיון דעל ב' בני אדם הן מעידין לא דמיא לעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא טעמיה דר' יוחנן משום דלא פלגי' דבורא והיינו דאמרת לא יאות אמר ר"א כלומר שאין טעמו דר"י משום דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהכא כשתי עדיות היא אלא טעמיה דר"י משום דלא פלגינן דבורא וכל שטר שבטל מקצתו בטל כולו וכן הדין בעבד שהביא גיטו אבל למ"ד יאות אר"א טעמיה דר"י משום פסול עדות הוא דה"ל כעדות אחת וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דגלי רחמנא ע"פ שנים עדים או שלשה עדים וקי"ל כר' יוחנן אליבא דמ"ד יאות אמר ר"א וקי"ל דפלגינן דבור' ולא קשיין אהדדי ועוד אני עתיד לכתוב בענין זה בפ"ק דמכות בענין אילעא וטוביה בס"ד.
ואף על גב דאמירה לנכרי שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן: ודוקא משום ישוב ארץ ישראל התירו, אבל משום מצוה אחרת לא התירו שבות דעל ידי נכרי במלאכה דאורייתא, כדמוכח בעירובין (סח, א) גבי ההוא ינוקא דאשתפך חמימיה אתו לקמיה דרבא, אמר להו נישיילוה לאימיה, אי צריכה וניחמו ליה אגב אימיה, וההיא לכאורה ביום המילה הוי ולצורך המילה ואפילו הכי לא התיר אלא אגב אימיה. ואף על גב דההיא להחם על ידי הנכרי דוקא קאמר ולא על ידי ישראל, וכן פירש שם רש"י ז"ל ור"ח ז"ל, וכדמוכח נמי בשבת (קכט א) דחיה משבעה ועד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה ע"י ארמאי, אבל אמירה לנכרי במלאכה דרבנן שרי והיינו אידך עובדא דתמן באשתפך חמימי ואמר להו רבא נייתו ליה חמימי מגו ביתאי ומוקי לה על ידי נכרי ובחצר שלא ערבו.
ומיהו בה"ג משמע התם דאפילו מלאכה דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה, שפירש שם דלימרו ליה לנכרי דליתיה מגו ביתאי דרך רשות הרבים, ולפי דבריו אידך עובדא דאמר להו רבא נישיילוה לאימיה לאו לצורך מילה קא בעי ליה אלא לצורך ינוקא ולאחר שלש שנתרפא, דאי בתוך שלשה למילה מסוכן הוא ואפילו על ידי ישראל שרי למיחם ליה. ויותר מזה כתבתי במקומה בעירובין (שם) ובשבת פרק המילה בע"ה.
ואומר ר"י ז"ל דאפילו לסברא זו דוקא לצורך מילה שרינן אמירה לנכרי, משום דהיא גופה מחללין עליה את השבת, אבל לומר לנכרי להביא ספר תורה בשבת לקרות בו אסור ואפילו בכרמלית דרבנן והכא משום ישוב ארץ ישראל דוקא לא גזרו.
תנו רבנן עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה: כלומר אף על פי שלא נתקיים בחותמיו אלא שאמר הוא בפני נכתב ובפני נחתם וכדתנן במתניתין (לקמן ט, א) שזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, אבל נכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו.
איבעי' להו כל נכסי קנויין לך מהו: הכא גרסינן כל משום דלא הקנה לו גופו בפירוש והילכך אי לא פירש כל נכסי לא הוה שמעינן ליה [דגופו] בכלל מתנה זו, אבל ברישא גרסינן עצמך ונכסי דכיון דפירש לו עצמך כל שאר נכסים בכלל נכסי הם ואף על גב דלא אמר כל וכדמשמע בבבא בתרא (קמט, ב).
הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין: אסיקנא התם בפרק מי שמת (קנ, א) דקרקע לאו דוקא דעשו מטלטלין שיור אצל העבד, ופירש רבינו שמואל שם במשייר קרקע או מטלטלין סתם, וטעמא משום דאי שייר קרקע אמרינן דילמא גופו של עבד הוא דשייר דדיניה כקרקע, ואי שייר מטלטלין נמי אמרינן דדילמא גופו של עבד הוא דשייר דקרי ליה מטלטלין משום דמיטלטל ונייד, אבל אם פירש חוץ מקרקע פלוני או חוץ ממטלטלי פלוני קנה עצמו בן חורין.
ואינו מחוור, דהא איתמר התם בבבא בתרא (קנ, ב) חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם, עבדו דתנן וכו', ושמע מינה דאפילו פירש בהדיא שיורו ואמר חוץ מקרקע פלוני הוי שיור. ועוד דגרסינן בתוספתא דבבא בתרא (פ"ט ה"ד) רבי שמעון אומר אם אמר כל נכסי קנויין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם לא אמר כלום, חוץ מעיר פלונית ושדה פלונית אף על פי שאין לו אלא אותה העיר ואותה שדה זכה עבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין, כלומר קנה עצמו בנכסים אם היו שם נכסים יותר וקנה עצמו בן חורין, ואי נמי הכי פירושא זכה בעצמו מכח כל נכסי, אלמא שמעת מינה לכאורה דשמעינהו רבי שמעון לחכמים דאפילו במפרש חוץ מעיר פלונית קאמרי דלא יצא בן חורין ומשום הכי אמר להו איהו דיצא בן חורין.
אבל רש"י ז"ל פירש (כאן) טעמא משום דנחת לשיורא וכיון דנחת לשיורא ולא פירש לו עצמך קנוי לך אמרינן דשייר נמי גופו של עבד וכי קאמר כל נכסי אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה, ואמר להו רבי שמעון לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי וכו' חוץ מאחד מרבוא שבהם, ומדקאמר לעולם אשמעינן דלא שנא היכא דאמר לו חוץ מקרקע פלוני דעכשיו קנה כל שאר נכסים כיון שפירש את השיור, ולא שנא היכא דלא קנה שאר נכסיו כגון שאמר לו חוץ מקרקע כל שהוא דעכשיו אינו קונה כלום מכל הקרקעות כיון שלא פירש את השיור ובכל אחד ואחד איכא למימר זהו ששייר, ואזיל הכא ומדחי ליה מינה ואזיל הכא ומדחי ליה מינה, ואפילו הכי הרי הוא בן חורין דהוא לאו קרקע הוא ולא מטלטלין הוא ולא שיירא, אלמא פלגינן דבורא דהא כל נכסי קאמר ליה ולא קנה אלא עצמו לבד.
ואף פירוש זה אינו עולה יפה, חדא דמנא לן דתנא קמא דרבי שמעון לית ליה פלגינן דבורא, דלמא טעמא דתנא קמא בין במשייר קרקע מפורש בין קרקע סתם משום דנחית לשיורא הוא ולעולם בעלמא פלגינן דבורא אית להו. ועוד דאף לדברי רש"י ז"ל מודה רבי מאיר במשייר שדה פלונית ואין לו אלא אותה שדה דיצא לחרות, דכיון דלית ליה אלא אותה שדה, אי אפשר לומר דשיירי אפילו לעבד דאם כן כל נכסי דקאמר ליה במאי מיתוקם, ואם כן אף לפירושו האי תוספתא תיובתא.
ועוד דמה שכתב ז"ל לענין דינא במשייר קרקע סתם דלא קנה מקבל מתנה קרקע כלל, אינו, דנהי דיד זוכה על התחתונה ויכול המזכה לברור איזה מהן שירצה, מכל מקום כל השאר קנה חוץ מאחד מהן וכדתנן בפרק בית כור (ב"ב קז, ב) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש, אלמא חצי הכחוש מיהא נוטל ולא שנא משייר ממוכר או נותן. ועוד דבמתנה ממש אשכחן כהאי גונא דקנה, דגרסינן בפרק דייני גזירות (כתובות קט, ב) ההיא דאמרה להו דיקלא לברתא אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא, סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין וכו' אמר ליה אביי, מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה, הכא דיקלא גבייהו הוה, אלמא קנתה דקל אחד ומוציאתו מהם ואף על פי שלא אמר דקל פלוני, ואם מתנת בריא היתה מוציאתו כמו כן מן האב. ואמרינן נמי בשילהי גט פשוט (קעג, א) גבי שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע, אמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך [ה"נ] שדה גדולה מכורה, אלא שדה גדולה הוא דאינה מכורה אבל קטנה מיהא מכורה לו, ותנן נמי (מנחות קח, ב) בית בביתי אני מוכר לך, מראהו עליה, נפל מראהו נפול, עבד בעבדי מראהו קטן, מת מראהו מת, כל אלו שלא כדברי רש"י ז"ל ודלא כדברי הרי"ף הר"י בן מיגש שפירש ג"כ כן וכן הק' כאן בתוס'.
ונראין דברי ר"י ז"ל שפירש דלעולם דקאמר רבי שמעון בא להוסיף אפילו אין לו אלא אותה העיר ואותה שדה וכדתניא בההיא תוספתא דבבא בתרא, ומהכא הוא דשמעינן ליה לרבי שמעון דפלגינן דבורא [הנ"ל] והכי קאמר אפילו היכא דלית ליה אלא אותה העיר לבד, וצריכין לפלוגי דבורא, דנכסי דקאמר, דהשתא לא קאי נכסי אנכסים כלל אלא אגופיה, אפילו הכי יצא בן חורין דפלגינן דבורא, ומהכא נמי הוא דשמעינן ליה לרבי מאיר דלית ליה פלגינן דבורא דהכא אי אפשר לומר דהוי טעמא לרבי מאיר משום דנחת לשיורא, דהא כיון דלית ליה אלא אותה העיר ואותה שדה ששייר ע"כ נכסי דקאמר היינו גופו של עבד, ואם גופו נמי שיריה מאי נכסי דקאמר ליה, אלא על כרחך טעמיה דרבי מאיר דאית ליה דלא פלגינן דבורא.
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/גיטין/פרק א (עריכה)
ת"ר הקונה שדה בסוריא כקונה בפרורי ירושלים למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו אפילו בשבת פי' שטר מכירה [כמו] והיו אונות ושטרות יוצאים על שמו:
משום ישוב א"י פי' לגרש כנענים ולישב בה ישראל מותר:
בשבת ס"ד אלא כדאמר רבא אומר לכנעני ועושה הכא נמי אומר לכנעני ועושה ואע"ג דאמירה לא"י שבות משום ישוב א"י לא גזור רבנן ואע"ג דחכמים העמידו דבריהם במקום עשה ה"מ שבות הנעשה ע"י ישראל כגון הזאה שבות שאינה נדחית מפני הפסח כדאמרי' באלו דברים בפסחים וכגון הבאת אזמל ע"י ישראל במבוי שלא ערבו אבל אמירה לא"י שבות שאין ישראל עושה שום מעשה אלא דבור בעלמא דוחי' שבות זה אצל מצוה כדאמרי' גבי מילה בהדר עם הנכרי בההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה והיה מבוי שלא נשתתפו בו והתיר רבה (שיתירו) [שיביאו] ע"י נכרי ורצה אביי להקשות לו הזאה שבות ואינה דוחה הזאה מפני הפסח אף אמירה לנכרי שבות נמי ולא תדחה מפני מילה וא"ל רב יוסף ולא שנא לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה פי' שבות הנעשה ע"י מעשה ישראל כגון הזאה וכיוצא בה העמידו חכמים דבריהם במקום כרת אבל אמירה לנכרי שאין שם מעשה ע"י ישראל אלא אמירה בלחוד לא העמיד דבריהם במקום מצוה (עיי' בע' יז בס' המכריע):
ת"ר עבד שהביא גיטו ממדינת הים צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם כאשה המביאה גיטה. פי' דאמרי' במתני' א' גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוין למוליך ולמביא וכתיב בו עצמך ונכסיי קנויין לך עצמו קנה. פי' המורה דנאמן הוא על שחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו נכסים לא קנה דבעי עדים לקיים כשאר קיום שטרות ואינו [נ"ל] (צ"ל) דאשה המביאה [את] גיטה שהיא צ"ל בפני נחתם מוקמינן לקמן בשלהי פרקין כגון דאמר לה את תהי שליח להולכה עד דמטית לב"ד פלוני וכדי שלא תחלוק בשליחות כדאמרן לעיל הצריכוה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם הביאה גיטה ואמרה כי בעלה נתנו לי לצמיתות אינה צריכה לומר כלום והיא נאמנת לומר כי בעלי נתנו לי ולא חיישינן לזיופא פי' שמא היא זייפתו דהכי אמרינן לקמן אשה כי מטי גיטה לידה איגרשא לה פי' למה היא צריכה לומר בפני נכתב ובפ"נ אלמא כל זמן שמוציאה גיטה ואומרת כי בעלי גירשני בזה אינה צריכה לומר כלום וב"ד מאמינין לה ומשיאין אותה וה"ה נמי עבד שהביא גיטו ואמר כי רבי נתנו לי ושחררני נאמן הוא ומתירים אותו בישראלית ואינו צ"ל כלום ולא חיישינן שמא הוא זייפו אלא נאמן לומר רבי נתנו לי כמו שהאשה נאמנת בגיטה אבל בנכסים אינו נאמן עד שיקיים החתימה דחיישינן לזיופא דדוקא בגט אשה הקלו חכמים ולא חשו לזיופא דידה משום עיגונה ועבד נמי איתקש לאשה אבל בנכסים חיישינן לזיופא ועד שלא קיים שטרו אינו זוכה בנכסים ואינו נאמן הוא עצמו לקיים שטרו כמו שנאמנת האשה כשמביאה גיטה דהתם משום עיגונה הימנוה רבנן לחד כבי תרי והימנוה לאשה עצמה מה שאין כן בקיום שטרות:
איבעיא להו כל נכסי קנויים לך מהו. פי' כשאמר ( ס"א כשהיה כתוב בשטר) עצמך ונכסיי הם שני דברים וכל א' וא' נידון בדינו אבל כשאמר כל נכסיי קנויין לך כלל העבד עם שאר כל הנכסים על עצמו אינו צריך לקיימו דומיא דגט אשה שקבלתו לחלוטין ועל הנכסים צריך לקיימו דומיא כשטר בעלמא ויהיה בן חורין כדאמרי' לקמן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין הילכך אי מהימן אהאי מהימן נמי אהאי ולא פלגינן דבורא או דלמא פלגינן מידי דהוה אגט אשה שנאמנת להביא גיטה ולומר בפני נכתב היאך אנו דנין אותם אמר אביי מתוך שלא קנה עצמו לא קנה נכסי' ולא פלגינן דבורא א"ל רבא בשלמא נכסים לא קנה מידי דהוה אקיים שטרות דעלמא אלא עצמו ליקני מידי דהוה אגט אשה אלא אמר רבא א' זה וא' זה עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגי' דבורא והילכתא כרבא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה