ערוך השולחן אורח חיים רמח

קיצור דרך: AHS:OH248

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין המפליג בספינה וההולך בשיירא
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן רמח סעיף א עריכה

גרסינן בגמרא (י"ט.):

"תנו רבנן, אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים - לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה - מותר, ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת, דברי רבי. רשב"ג אומר - אין צריך. ומצור לצידן - אפילו בערב שבת מותר".

ונחלקו רבותינו בטעם האיסור: התוספות פירשו משום שט, ואפילו בתוך התחום אסור ע"ש. כלומר דכמו שאין שטין על פני המים משום גזירה שמא יעשה חבית של שייטין, כמ"ש בסימן של"ט, כמו כן אסור בספינה, וממילא דפשיטא דאסור לעבור במעבורת.

ואין זה כגזירה לגזירה, דכולהו חדא גזירה היא - שלא לעבור על פני המים דרך השטה, בין בגופו בין על ידי כלי. וכיון דבשבת אסור - ממילא גם קודם השבת אסור, כשיהיה שמה בשבת. אך קודם ג' ימים - התירו, דכיון דלא התירו רק קודם ג' ימים - אית ליה הכירא, ושוב לא יעשה חבית של שייטין, כן כתב רבינו הב"י בספרו הגדול.

ושיעור ג' ימים הוא משום דג' ימים קודם השבת שייכים לשבת הבאה, (סוף פרק ז' דגיטין) ועוד נראה לי הטעם, דכיון דישב שם ג' ימים - הרי נעשית אצלו כבית. ולפי פירוש זה אין חילוק בין ימים לנהרות, ובין מקומות עמוקין י' טפחים או אינם עמוקין, ובין תוך התחום וחוץ לתחום כמ"ש, ולדבר מצוה לא גזרו.

סימן רמח סעיף ב עריכה

ורבינו חננאל פירש הטעם משום איסור תחומין. כלומר דוודאי בספינה גדולה ההולכת רק במים עמוקים יותר מעשרה טפחים - מותר בכל עניין, דאין תחומין למעלה מעשרה במים, כמ"ש בסימן ת"ד, אלא כאן מיירי בספינה קטנה, וחיישינן שמא אין בעומק המים י' טפחים, ויצא חוץ לתחום.

ומה שהתירו קודם ג' ימים, משום דאז אם ילך חוץ לתחום - אנוס הוא, אבל ג' ימים שקודם השבת ששייכים להשבת - הוה כא(י)לו עושה לכתחלה לדחות את השבת, וגם לדבר מצוה לא גזרו רבנן במים, שאין שם גררא דאורייתא לתחומין. (ב"ח)

סימן רמח סעיף ג עריכה

והרי"ף והרמב"ם בפרק ל' כתבו הטעם משום עונג שבת, דרוב יורדי הים ג' ימים הראשונים - רוחם חובלה ואין דעתן מתיישבת עליהן, ויש שמקיאין ויש ששוכבין באין יכולת לעמוד על רגליהן, ולכן אסור. אבל לדבר מצוה - לא חששו לביטול עונג שבת, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.

ולפי זה אין האיסור רק בימים ולא בנהרות, אפילו היותר גדולות, דאין טבע הנהרות לעכור רוח האדם (טור), רק הים מעכיר דעתו מפני ריבוי המלח שבו. והא דהש"ס לא הזכיר זה - משום דלשון "אין מפליגין בספינה" שייך רק על ימים, שהוא הפלגה למרחוק, ולא בנהרות, וכן במשנה דעירובין ריש פרק ד': "והפליגה ספינתם בים", ועל "קפאו תהומות בלב ים" תרגם הירושלמי: "פלגס דימא רבה".

והרמב"ם בפרק כ"ד דין ו', שכתב: "מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר מצוה וכו'" - לרבותא קאמר ים הגדול, דאפילו בים הגדול - לדבר מצוה מפליגין. אבל זה שלדבר הרשות אין מפליגין - הוה בכל הימים. ולכן באמת בפרק ל' דין י"ג גבי איסור כתב: "אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים" ע"ש, ולא הזכיר 'ים הגדול'. (ובמ"ש מתורץ כמה דקדוקים עיין ב"ח ודו"ק)

סימן רמח סעיף ד עריכה

ושיטת בעל המאור הוא, דהאיסור הוא מפני שהימים בחזקת סכנה מהסיבות העלולות ליורדי הים, כדכתיב: "יורדי הים באניות... יעלו שמים ירדו תהומות... ויצעקו אל ד' וגו'", ומעותד לחילול שבת.

ולכן ג' ימים קודם השבת דמיקרי קמי שבתא, ונראה כעושה תנאי לחלל את השבת, והוא הדין להפריש למדבריות ולכל מקום סכנה, דקרוב הוא שבהכרח לחלל את השבת, משום דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש - אסור להפריש ג' ימים קודם. ולטעם זה גם כן, אין האיסור רק בימים ולא בנהרות.

סימן רמח סעיף ה עריכה

והרמב"ן כתב טעם אחר, והיינו דמיירי שהספינה הולכת רק בשביל הישראל, והמוליך הספינה מוכרח בכל ספינה לעשות בשבת מלאכות דאורייתא כקושר ומתיר וכיוצא בזה. ולכן כשהישראל שוכרה - נראה להדיא שהוא כשלוחו לחלל את השבת, אבל בג' ימים קודם - על דעת עצמו עושה. ולכן בספינה ההולכת לא בשביל הישראל כספינות שלנו - מותר לישראל ליכנס בה מתי שירצה. (ר"ן פרק קמא דשבת)

ולפי זה אתי שפיר המנהג שלנו ובכל העולם, שמפליגין בספינה אפילו בערב שבת ואפילו בשבת על ידי קניית שביתה, כמו שיתבאר, ולשיטת הרי"ף והתוספות והמאור לא מצאנו ידינו ורגלינו בזה. אך לשיטת ר"ח - גם כן אתי שפיר המנהג שלנו, ודרובא דרובא אין הולכות הספינות אפילו בנהרות במקום שאין עמוק י' טפחים.

(או אפשר דהעולם סומכים על הרשב"ם בתוספות עירובין מ"ג. ד"ה 'הלכה' שדחה ברייתא זו מהלכה ע"ש, אך הראשונים לא קבלו דבריו כלל, עיין ב"י. אמנם הבה"ג שהביא הטור - נראה שסובר כמותו כמ"ש הגאון אבוהב שהביא הב"י, אך הב"י דחה דבריו ע"ש ודו"ק)

סימן רמח סעיף ו עריכה

וכדי ללמד זכות על כלל ישראל, נראה לעניות דעתי דמגופא דברייתא יש ראיה לשיטת הרמב"ן ז"ל, מהא דתניא: "ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת". כלומר דהוא מחוייב לעשות תנאי זה עם בעל הספינה, ואם אחר כך הוליכה בשבת - אין צריך למחות בידו, וקאי על דבר מצוה, כשמפליג בערב שבת או תוך ג' ימים. (ט"ז סק"א) ומה שלא הצרכנו כן בכל המלאכות כשעושה בקיבולת, משום דבכאן הישראל עצמו יושב בה. (שם)

מיהו על כל פנים, אי סלקא דעתך דמיירי בספינה גדולה שמוליכה משאות והיושבים בה רובם אינם יהודים - הרי אין זה רק כחוכא ואיטלולא שהישראל יעשה תנאי עם בעל הספינה שיעמוד בשבת, הלא ישחקו עליו ו'צא צא' יאמרו לו. ואם נאמר שיגלה לו שבאם אפילו לא יציית לו לא יחוש - זהו יותר תמוה, ויש בזה חילול שם שמים כמובן. אבל לדברי הרמב"ן שהספינה הולכת בשביל הישראל - אתי שפיר.

ובגוף הפלוגתא דרבי ורשב"ג אם צריך לפסוק, הרמב"ם והש"ע פסקו כרבי דצריך לפסוק, והטור פסק כרשב"ג ע"ש.

סימן רמח סעיף ז עריכה

אמנם גם לשיטת הרי"ף והתוספות והמאור, לימד רבינו הרמ"א בסעיף ד' זכות על כלל ישראל, והיינו על פי שיטת ר"ת - דלדבר הרשות לא מיקרי רק לטייל. אבל כשהולך לסחורה או לראות פני חבירו - נחשב דבר מצוה. וזה לשון רבינו הרמ"א:

"יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו - חשיב הכל דבר מצוה, ואינו חשיב דבר הרשות אלא כשהולך לטייל. ועל כן נהגו בקצת מקומות להקל בעניין הפלגת הספינות והליכת שיירא תוך ג' ימים, כי חושבים הכל לדבר מצוה, ואין למחות בידם, כי יש להם על מי שיסמוכו" עכ"ל.

ואפילו יש לו מזונות והולך לסחורה להרווחה - נחשב דבר מצוה, (מג"א סקי"ט) וכל שכן לגבות חובות שמעוללים להאבד, וכל שכן לילך למניין עשרה. אך על מעבורת שקורין פארא"ם וספינה קטנה ההולכת במעט מים נחלקו הגדולים - יש אוסרים ויש מתירים, ובאשכנז נהגו להקל. (עיין ש"ת סק"א בשם חו"י ושב יעקב ועבודת הגרשוני ונתיב חיים ותשובות מה"ר זיסקינד רוטנברג) מיהו חוץ לתחום - פשיטא שאסור.

סימן רמח סעיף ח עריכה

קודם ג' ימים, והיינו ביום א' וב' וג' - מותר אפילו בספינה שמושכין אותה על ידי בהמות, והיינו שהבהמות מושכות אותה בשפת הנהר על ידי חבלים. ולא דמי לישיבה בקרון שאסור - שמא יחתוך זמורה, כיון שהבהמות רחוקות מהספינה - לא גזרו בזה.

ופשוט הוא שהבהמות הם של אינו יהודי, ומותר אפילו במקום שאין עמוק עשרה, כמ"ש בסעיף ב' לשיטת ר"ח, דקודם ג' - מותר, ע"ש. וממילא דאם אחר כך יארע לו סכנה - דמותר לחלל שבת מפני פקוח נפש. ולכן אפילו אם יצטרך בעצמו לעשות מלאכה ולהוליך הספינה - מותר, כיון שנכנס בהיתר.

סימן רמח סעיף ט עריכה

וכבר נתבאר בברייתא (שבת י"ט.) דבמקום קרוב כמו מצור לצידון - מותר להפליג אפילו בערב שבת בבוקר, כיון שאין שם אלא מהלך יום אחד, מפני שאפשר לבא שם כשיש רוח טוב קודם השבת. ולכן אפילו עתה אין רוח טוב - יכול לסמוך שיהיה רוח טוב, (מג"א סק"ה וב"י) ואם אחר כך לא יהיה רוח טוב ולא יבא קודם השבת - אין בכך כלום, כיון שבהיתר נכנס. אבל שעה או שתים על היום - אסור, כיון שגם על ידי רוח טוב לא יבא.

וכל זה תלוי בריחוק המקום וקירובו, שתהיה החשבון שעל פי רוח טוב יהיה ביכולתו לבא קודם השבת. ובמקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל - אפילו דרך מועט אין מפליגין, והבנים אין יכולין לשנות ממה שקבלו האבות עליהם לבלי להפליג אף על גב דדחיקא להו שעתא, דכבר קבלו אבותיהם עליהם. (פסחים נ':)

סימן רמח סעיף י עריכה

רבינו הב"י תפס שיטת הרי"ף והרמב"ם כדרכו, דהטעם מפני ביטול עונג שבת, ודווקא בימים. אבל בנהרות - מותר, כמ"ש בסעיף ג'

ומכל מקום כתב בסעיף ב', דדווקא שלא יהא ידוע לנו שאין בעומקן עשרה טפחים. אבל במקום שידוע לנו שמקרקע הספינה לקרקע הנהר פחות מי' טפחים - אסור לצאת חוץ לתחום משום איסור תחומין, עכ"ל. אבל תוך התחום - מותר, ולא גזרינן שמא יצא חוץ לתחום.

ואף על גב דלשיטתם לא הוזכר זה בגמרא, אמנם הרמב"ם בתשובות ביאר כן, דכשהולכת למטה מעשרה - יש איסור תחומין, ויתבאר בסימן ת"ד.

וזה שהצריך רבינו הב"י שצריך להיות מקרקע הספינה לקרקע הנהר י' טפחים - יש חולקין לומר דכיון שרק יש בהנהר עומק י' טפחין, אף שהספינה משוקעת קצת בתוך המים ואין מקרקעיתה לקרקע הנהר י' טפחין - לית לן בה ובפרט להיושב למעלה, מכל מקום - העיקר לדינא כרבינו הב"י. (מג"א סק"ז וא"ר סק"ז)

ודע שמדקדוק לשונו מבואר דאין לנו לחשוש שמא ליכא י' טפחין, אלא דמסתמא יש י' טפחין, ולכן אין האיסור אלא אם כן יודעים בבירור דליכא י' טפחין.

סימן רמח סעיף יא עריכה

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב':

"וכן בספינה שיצטרך הישראל לבא לידי מלאכה בשבת - אסור ליכנס בה ג' ימים קודם השבת, אפילו הם נהרות הנובעים, והם למעלה מעשרה" עכ"ל.

כלומר אף על גב דתפסנו לעיקר טעם הרי"ף ולא טעמים אחרים שנתבארו, ואם כן בנהרות מותר - זהו כשאין ידוע שנבא לידי חילול שבת. אבל במקום שקרוב הדבר לבא לידי חילול שבת - אסור לפרוש תוך ג' ימים, וקודם לכן מותר.

ולא שאנו יודעים בבירור שבהכרח לחלל שבת, דאם כן - אפילו ביום ראשון אסור, אלא שקרוב הדבר כמו הולכי מדבריות. ולכן כל שנכנס בהיתר, אם אחר כך נתהוה שמוכרח לחלל שבת מפני פקוח נפשות - מה יוכל לעשות (כן נראה לעניות דעתי). וכן כתב הר"י אבן לבן בתשובות, דכשידוע בבירור שיצטרך לחלל שבת - אסור אפילו ביום א'. וכן מ"ש רבינו הב"י בסעיף ד': "היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל את השבת וכו'" עכ"ל, אין הכוונה שבבירור הוא, אלא שקרוב הדבר שיבא לידי כך. (עיין מג"א סקי"ד שהביא כן משם הר"י אבן לב ומשם הרדב"ז דבבירור חילול שבת אסור ע"ש ופשיטא שכן הוא)

סימן רמח סעיף יב עריכה

כתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ג':

"היכא דמותר להפליג בערב שבת, אם נכנס בספינה בערב שבת וקנה בה שביתה, אף על פי שמפלגת בשבת - מותר, והוא שלא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה. ויש אומרים דאפילו יצא מן הספינה - שרי, דמאחר שקנה בה שביתה מערב שבת - מותר אחר כך ליכנס בה בשבת ולהפליג. ויש אומרים שעושים קידוש בספינה ואחר כך חוזרים לביתם ולנים שם, ולמחר חוזרין לספינה ומפליגין, וכן נהגו בקצת מקומות ואין למחות" עכ"ל, וצריך ביאור.

סימן רמח סעיף יג עריכה

וביאור הדברים כן הוא, דהבה"ג כתב: "אם קנה שביתה מערב שבת - מותר ליכנס בה אפילו בשבת" עכ"ל, כלומר אף על גב דבגמרא לא התירו רק בערב שבת במקום שמותר, כמו לדבר מצוה או בנהרות לדעת הרי"ף או למעלה מעשרה לדעת ר"ח, ולא בשבת עצמה, והטעם דזה נראה כיוצא חוץ לתחום לכתחלה בשבת, ואף על גב דאין תחומין למעלה מעשרה במים - מכל מקום כיון דקנה שביתה בארץ ובשבת יצא למרחוק - נראה כיציאה חוץ לתחום.

ולכן אם קנה בין השמשות שביתה בספינה - אינו אלא כביתו, ולכן יש מתירין אפילו לצאת אחר כך ממנה וליכנס לעיר, ולמחר לבא להספינה, דכיון דבזמן שביתה היה בהספינה - לא קנה שביתה בעיר. רק יש עושים קידוש שם בהספינה, כדי לפרסם שקנה שם שביתה, אבל אין זה מעכב.

רק הרשב"א מגמגם בזה, וסבירא ליה שמשעה שקונה שביתה - לא יצא מהספינה. והטעם דכיון דהספינה היא למעלה מעשרה - אין זה מקום לקניית שביתה, שהרי יש ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה, ובמים וודאי אין תחומין למעלה מעשרה, וזה יתבאר בסימן ת"ד. אם כן מה שייך שיקנה שביתה בשם, ואם כן ממילא כשיצא אחר כך לעיר - קונה שביתת העיר, כיון שעדיין לא קנה שביתה. אלא צריך לקנות שביתה שם ולא לצאת ממנה.

אבל המנהג כהחולקים עליו, דאפילו יצא ממנה, כיון שילך למעלה מעשרה - הוי גם בספינה כמקום שביתתו, כשהיה בעת קניית השביתה. וגם נפקא מינה בהשביתה, כשיגיעו למחר לנמל - יהיו מותרים לצאת, ודבר זה יתבאר בס"ד בסימן ת"ד ע"ש. וזהו כשלא יצא מהספינה, אבל יצא - אסור, ובתוך הספינה - מהלך תמיד, ושם ובסימן ת"ה יתבאר בזה בס"ד.

סימן רמח סעיף יד עריכה

היוצאים בשיירא במדבר וקרוב הדבר שאפשר לבא לידי חילול שבת, בין חילול דאורייתא בין חילול דרבנן, והחילול הוא מפני הסכנה, כגון שהשיירא תלך בשבת יותר מתחום שבת והוא יתיירא להשאר לבדו מפני ליסטים או חיות, או אפילו שחושש לגזל בהמתו וממונו ובגדיו, שכשילך רגלי או ערום יהיה בסכנה, דכל הדברים האלו כשאירע - מותר לחלל שבת על זה, דזהו ממש פקוח נפש, ועם כל זה אין זה וודאית.

ולכן דינו כמו בספינה, שמן יום ד' - אסור, וקודם לכן - מותר, ואם אחר כך יארע לו סכנה - מותר לו לחלל שבת. ולדבר מצוה, כגון העולה לארץ ישראל לישב בה, ואפילו אם דעתו לחזור - גם כן הוי מצוה להיות קצת זמן בארץ ישראל. ואם נזדמנה לו שיירא - אפילו בערב שבת יכול להפליג עמהן, והישראלים מדברים ופוסקים עם ראש החבורה שיעמדו בשבת, ולהשיירא אין זה הפסד, כי בהכרח להם לנוח יום אחד מעמל הדרך. ואם אחר כך לא צייתו והולכים בשבת - בהכרח לילך עמהם, מפני הסכנה.

וכשיכנסו לעיר בשבת - מותרים להלך את כל העיר. דאף על גב דהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות - זהו ביוצא ברשות, אבל לדבר מצוה - יש לו אלפים אמה לכל רוח, כמ"ש בסימן ת"ז. ואפילו הניחוהו מחוץ לעיר ורוצה ליכנס, דכיון דלדבר מצוה נפיק - יש לו אלפים אמה לכל רוח, והוא הדין אף לדבר הרשות כשיצא בהיתר, והיינו ביום א' וב' וג' - גם כן הדין כן, כמ"ש שם. וכן אם היה שוגג והיה סבור שמותר לצאת ביום ד' וה' - גם כן מותר, דאומר מותר - שוגג הוא. (מג"א סקי"ח)

סימן רמח סעיף טו עריכה

בזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן תניא: (שבת י"ט.)

"אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו - אין מפסיקין, וכן היה שמאי אומר: "עד רדתה" - אפילו בשבת".

והטעם גם כן משום עונג שבת, דכל ג' ימים הראשונים - אנשי המלחמה כמבוהלים עד שתתיישב דעתם. וכתב הטור בסימן רמ"ט דלדבר מצוה מותר ע"ש, ודומה זה לדין ספינה.