ערוך השולחן אורח חיים שסג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שסג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני תיקוני מבוי בלחי וקורה, ותיקוני חצירות
ובו שישים ושלושה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ | נא | נב | נג | נד | נה | נו | נז | נח | נט | ס | סא | סב | סג

סימן שסג סעיף א

כבר נתבאר בסימן שמ"ה, דמן התורה כל מקום המוקף בג' מחיצות - הוה רשות היחיד.

ולדעת הרמב"ם בארנו שם, דאם הרוח הרביעית הפרוץ הוא לצד רשות הרבים - הוה כרמלית מן התורה, מפני שרבים נדחקים שם, ואינו רשות היחיד. ואם הרוח הרביעית הפרוץ אינו לצד רשות הרבים - הוי רשות היחיד מן התורה, וגם דעת הטור נראה כן.

(כמ"ש הט"ז סק"א. ובזה תבין בדברי הרמב"ם שפעם קורא לג' מחיצות 'רשות היחיד מן התורה' כמו בריש פרק י"ז ופעם קורא 'כרמלית', והגדולים נתקשו בזה, כמ"ש המ"מ ריש פירק י"ז, וגם דברי המ"מ דחוקים, ולדברינו הוא פשוט וכמ"ש ודו"ק).

סימן שסג סעיף ב

וזהו מן התורה, אבל חכמים אסרו לטלטל בהיקף ג' מחיצות בלבד, עד שיעשו תקון גם ברוח הרביעית. והיינו במבוי - די בלחי או קורה, ובחצר הצריכו או פס של ד' טפחים ברוח אחד או שני פסין דקים בשני צדדים כמו שיתבאר.

והטעם שהחמירו בחצר מבמבוי, מפני שכל שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישי צניעות - צריך יותר לגודרו. ובחצירות כמה בני אדם שאוכלין שם ומשתמשין שם ועושין דברים של צניעות, מה שאין כן במבוי. (ב"י בשם רשב"א)

ועוד נראה לי, דכל מה שקרוב יותר לבתים - צריך גדר יפה שיהא דומה קצת לבית, דכיון דכל עיקר שגזרו חכמים היה כדי שלא לחלופי ברשות הרבים, ולכן הקרוב לגמרי להבית, אם לא יעשו בו תקון יפה - יתראה ההפרש הגדול שבינו לבין הבית, ויטעו גם ברשות הרבים. ולפי זה החצר שסמוך להבית - צריך גדר טוב, שיתדמה להבית, והמבוי הסמוך לחצר - דיו בגדר פחות, וגם בזה יתדמה להחצר הקרוב לו.

סימן שסג סעיף ג

וכל אלו התקונים הם כשאין ברוחב הצד הרביעי הפרוץ יותר מעשר אמות. אבל ביותר מעשר - לא מהני תקונים אלו, בין במבוי בין בחצר, עד שיעשו צורת הפתח כמ"ש בסוף סימן הקודם.

ולפיכך, חצר שנפרץ במילואו, והיינו שכל הצד הרביעי נפרץ, והוא בעשר אמות או פחות מזה - ניתר בפס רחב ד' טפחים שיעמידנו בצד אחד של המקום הפרוץ. ויעמידנו סמוך להכותל בפחות מג' טפחים, דאם ירחיקנו ג' טפחים - אינו כלום. ואם ירצה לתקנו משני צידי הפירצה - דיו בשני פסין של שני משהויין, ויעמיד אחד אצל כותל זו בפחות מג' טפחים, ואחד בהכותל שכנגדו בפחות מג' טפחים מן הכותל.

והוא הדין אם הכותל הרביעית לא נפרצה במילואה, שנשאר משך ד' טפחים בגובה עשרה מצד אחד, או שנשארו שני משהויין משני הצדדים. ויש אומרים דשני משהויין שנשארו אין מועילין, עד שיהא בהם רוחב טפח, דדוקא כשעושה שני משהויין יש היכר מפני עשייתו, אבל בשיור אין מועילין עד שישאר טפח מכאן וטפח מכאן.

(תוספות י'. סוף ד"ה 'רבי', והב"י פסק כדיעה זו. ועיין ט"ז סק"ג, וכן כתב הר"י ברי"ף, וכן כתב הרמ"א בד"מ אות א'. אבל מרש"י י"ב. ד"ה 'בפסי' לא משמע כן ע"ש ודו"ק).

סימן שסג סעיף ד

וכתבו הטור והש"ע סעיף א', דאפילו אם אין בפירצה ד' טפחים, כיון שהוא במילואו - צריך תקון עד שיהא בה פחות מג', עכ"ל.

ואף על גב דגבי מבוי פסק הטור לקמן, דבעינן דוקא ארבעה, וגם בש"ע סעיף כ"ח הובא שני דיעות בזה במבוי, מכל מקום בחצר החמירו כתירוץ הראשון בגמרא, (י"ב.) וזהו מהחומר שיש בחצר יותר מהמבוי, מפני הטעמים שבארנו בסעיף ב'.

ויש מי שאומר, דכאן מיירי שהחצר מבפנים רחב הרבה ובקצהו הוא קצר, (מג"א סק"א) אבל כשכל החצר אינו רחב ד' - אין צריך כלום. ודברים תמוהים הם, דבחצר צריך תקון בכל ענין, (א"ר סק"ג) והרי דעת הרמב"ם גם במבוי כן, והטור והש"ע אנו רואים שמחלקים בין מבוי לחצר. ועוד דהעיקר הוא הרוחב של הקצה, וכן עיקר לדינא. (וכן כתב במרדכי)

ואם הוא רחב מעשר אמות, או הפירצה יתירה מעשר, אפילו אינו במילואו - אינו מועיל רק צורת הפתח, כמ"ש בסוף סימן הקודם.

סימן שסג סעיף ה

מבוי, והוא מלשון מבוא העיר, (שופטים א, כד) וכאן הוא מבוא הרחוב, מפני שאצלם לא היה כמו אצלינו שמהחצרות הולכים להרחוב, אלא לפני החצרות היה מבוא, שהיה גדור מג' רוחות, וכמה חצרות פתוחות לה, וכל העיר היה כן, והיו נכנסין מהחצרות להמבואות.

וכל המבואות היו פתוחות לרחוב גדול, והיא הנקראת 'סרטיא', והיא הרשות הרבים. והיו הולכים מהחצרות להמבואות, ומהמבואות להרחוב הגדול המפולשת, והיא הסרטיא, וכמ"ש בסימן שמ"ה.

וכיון שהמבוי פרוץ במילואו ברוח הרביעית, אסרו חכמים לטלטל בו אם לא יעשו (תיקון) [תקון] להיכרא, כדי דלא אתי לחלופי ברשות הרבים, דבעיני ההמון הכל אחד, כיון שגם במבוי רבים פונים לשם - יאמרו 'מה לי מבוי מה לי רשות הרבים', לפיכך הצריכו (תיקון) [תקון].

סימן שסג סעיף ו

ומהו תקונו - לחי או קורה. ומהו לחי - זהו קרש או קנה גבוה י' טפחים ורחבו ועוביו כל שהוא, אפילו פחות מאצבע, (ב"י ב"ח מג"א) ויעמידנו בפתח המבוי אצל הכותל. ומכל דבר שיעשנו כשר, אפילו מבעלי חיים, והוא שיקשרנו בחבלים לכותלי המבוי בהיתידות שיוצאים מן הכתלים, שלא תלך משם. וגם יעשה שלא תרביץ את עצמה ותתמעט גובהה מעשרה טפחים.

וגם אדם כשר ללחי, אם יעמוד שם כל היום כולו עד מוצאי שבת, ואפילו יודע שהעמידוהו ללחי. ולא דמי למחיצה של בני אדם, דצריך דוקא שלא לדעת כמ"ש בסימן הקודם, דזהו מפני שצריך לזה הרבה אנשים ואוושי מילתא, ולא כן בלחי.

ולכן גם אדם צריך לקושרו שם, דאם לא כן בודאי לא יעמוד על מקום אחד כל השבת, ונמצא שטלטלו באיסור. (כן נראה לעניות דעתי בפירוש דברי הרמ"א בסוף סעיף ג'. ודברי המג"א סק"ג צע"ג, דלדעתו צריך גם בלחי בלא ידיעה, ואיך יקשרנו הא מיד ירגיש, וכן הת"ש סק"ז חלק עליו מ"ש ודו"ק).

סימן שסג סעיף ז

והוא הדין אם יש מקצת כותל ברוח רביעית גבוה י' טפחים - עולה משום לחי. ובלבד שיהא בו רוחב טפח, דאף על גב דבמעמיד לשם לחי סגי בכל שהוא, משום דאיכא הכירא כשמעמידו. אבל בהנשאר מהכותל - ליכא הכירא בפחות מטפח, וכמ"ש בסעיף ג' בחצר.

ומכל מקום בלחי העומד מאליו, דכשר כמו שיתבאר - אין צריך טפח, דכיון שעומד בפני עצמו מינכרא מילתא. ועוד דכיון דבעינן שיסמכו עליו מערב שבת, כמו שיתבאר, הוה כמו שהעמידוהו (נראה לי).

סימן שסג סעיף ח

לחי דאם הרוח ינשוב בו בחזקה יתעקר - לא הוה לחי. ודוקא רוח מצויה, אבל אם רוח מצויה לא יעקרנו, אף על גב דרוח שאינו מצויה יעקרנו - לית לן בה. (נראה לי)

ולאו דוקא שיתעקר, אלא אפילו מתנדנד על ידי הרוח - לא הוי לחי. (מג"א סק"ד) ודוקא נדנוד חזק, כענפי אילנות שמתנדנדים הנה והנה בלא הפסק. אבל נדנוד מועט - לא חיישינן לה (נראה לי) (מ"ש המג"א בשם המ"כ אין לו שייכות בסימן זה).

סימן שסג סעיף ט

צריך שלא יהא הלחי רחוק מהכותל ג' טפחים. ויש אומרים הטעם, כדי שלא יבטלו אותו האוירים דשני הצדדים. (שם סק"ה בשם הר"י) ולפי זה כשהלחי רחב מג' - מותר, כיון דהעומד מרובה. (שם)

אבל יש אומרים הטעם, דכשרחוק מן הכותל - אינו היכר, דאף על גב דלחי משום מחיצה, כמו שיתבאר, מכל מקום בוודאי דהוא גם להיכר. (שם) ולפי זה, אף ברחב הרבה - פסול כשרחוק ג' טפחים מהכותל, וכן עיקר, דכן כתבו התוספות (י': בד"ה 'ועושה') ע"ש.

סימן שסג סעיף י

כיון דלחי אין צריך שיעור בעוביו ורחבו, לכן אפילו דיבקו משברים ושברי שברים - כשר. וכן אבנים היוצאין מן הכותל זו למעלה מזו פחות מג' - הוי לחי, (גמרא ט"ו.) אם יש י' טפחים בגובה, אף שיש בהם הפסק.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ז', דלכן עושין לחי מסיד טחוי בכותל, ובלבד שיזהר שלא יתמחה יותר משלש לארץ, עכ"ל.

ולאו דווקא שלש, דבעינן פחות משלש, דכל לחי שהוא גבוה ג' טפחים מן הקרקע - פסול, דלחי שם מחיצה עליה, והוי מחיצה שהגדיים בוקעין בו. ונראה דהסיד צריך שיהא בו ממשות קצת בעוביו, דאם לא כן הרי הוא כצבע בעלמא.

ומצאתי במרדכי בפרק א' דצריך כעובי אצבע וזה לשון המרדכי:

"כתב רבינו מאיר, דמה שעושים לחיים מסיד מחוי או צורת הפתח - יפה עושים... דהא תנן: "בכל עושים לחיים". וסיד מחוי או גפסים כשמדביקין אותן אצל החומה כעובי אצבע, הוא הרבה חזק יותר מחוט הסרבל או קנה" עכ"ל.

ובתרומת הדשן (סימן ע"ד) ביאר דבריו, דזה שמצריך כעובי אצבע - זהו אלחיים, ולא על הקנים של צורת הפתח ע"ש. וגם מבואר מהמרדכי, דכל לחי בעינן לכל הפחות כחוט הסרבל.

ופשוט הוא דהעושים לחיין מסיד, צריכים לראות שכלבים וחזירים לא יתחככו שם בהכותל, דאם יסירו ג' טפחים סיד שלצד הארץ - הרי יפסול. (וצע"ג על הט"ז סק"ד שכתב דסיד אינו אלא לצורת הפתח ולא ללחי ע"ש ובהמרדכי ותה"ד מפורש ההיפוך).

סימן שסג סעיף יא

לחי שעשאו מעצי אשירה - כשר, אף על גב דקורה פסול, היינו משום דצריכה שיעור טפח. אבל לחי, דדיבק שברי שברים כשר, מה לי מה שהוא עצי אשירה, דכתותי מיכתת שיעוריה.

ואף על גב דשיעור גובה יש גם בלחי י' טפחים, מכל מקום מדבעובי אין צריך שיעור - מילתא זוטרתי היא, ומותר, (מג"א סק"ז בשם תוספות פ':) ועוד, דלחי יכול לדבק הכתותין בכותל. (תוספות שם) ואין לשאול הא אשירה אסורה בהנאה, דיש לומר דזה אינו הנאת הגוף אלא מצוה, ומצות לאו ליהנות ניתנו (ל"א.).

סימן שסג סעיף יב

לכתחלה יש להעמיד הלחי שיתראה כלחי, בין להעומדים בפנים בתוך המבוי, ובין להעומדים בחוץ. והיינו שיעמידנו רחבו לצד אורכו של מבוי, וימשכנו מעט כלפי חוץ. אבל אם לא ימשכנו כלפי חוץ, העומדים אחורי המבוי לא ירגישו שיש כאן לחי, דמה שהלחי מעדיף על עובי הכותל אינו ניכר כלל, ויסברו שזהו עובי הכותל, ורק בפנים ניכר שרואים חודו יוצא מן הכותל.

וכן יש לפעמים שנראה מבחוץ ולא מבפנים, כגון שמשך כל הלחי לחוץ למבוי, ורק חודו הפנימי נכנס בעובי הכותל, ונראה מבפנים כהוספה על אורך הכותל, ומבחוץ ניכר, שהרי נמשך להלאה מעובי הכותל לצד ימין או בכותל השני לצד שמאל.

אבל אם עשאו - כשר, דקיימא לן בין שנראה מבפנים ושוה מבחוץ, ובין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים - נדון משום לחי. והתוספות והרא"ש פסקו דנראה מבחוץ לא מהני מה שנראה לצדדים, אלא שיתראה לעומדים בחוץ נגד חלל המבוי, והיינו שמשכו לחוץ וחודו הפנימי של לחי העמיד לשפת עובי של אחורי המבוי. והשתא בפנים אינו ניכר כלל, ולהעומדים בחוץ נגד החלל ניכר, שעוביו אינו שוה להכותל והוא לחי. ויש עוד אופנים בזה, וכפי מ"ש כן עיקר.

סימן שסג סעיף יג

הגביהו מן הארץ ג' טפחים - (פסול), [פסולה] שהלחי כמחיצה, והרי גדיים בוקעין בו. ואם הגביהו פחות מג' טפחים - כשר, ואף על פי שאין בהקנה אלא שבעה ומשהו, שכל פחות מג' כלבוד דמי, (וכאילו) [וכאלו] נמשך עד הארץ. וכבר נתבאר, שצריך להיות גם סמוך לכותל בפחות מג'.

סימן שסג סעיף יד

לחי העומד מאליו, כלומר שלא העמידוהו לשם לחי אלא נזדמן מאליו לאיזה סיבה - כשר, דלחי משום מחיצה, ומחיצה העומדת מאליה - כשרה, כמ"ש בסימן הקודם.

ומכל מקום בעינן שיסמכו עליו מערב שבת, דכבר כתבנו דנהי דהוי משום מחיצה, מכל מקום הוי גם כן משום היכר, ואם לא יסמכו עליו מערב שבת - אין כאן היכר כלל. אך אם לא היה שם לחי אחר - מסתמא סמכו עליו מערב שבת. אבל כשהיה שם לחי אחר ונפל בשבת, ובאים עתה לסמוך על זה - אסור.

ולפעמים יכול להיות שלא סמכו עליו אף כשלא היה לחי אחר, כגון שבאמת לא טלטלו בשבת הקודם, הרי לא החזיקוהו לשם לחי, ולכן צריך בפירוש סמיכה מערב שבת אם רוצים לטלטל על ידו. ואם לא סמכו בפירוש - אסורים לטלטל.

ואין לשאול בנפל הלחי בשבת למה לנו לחי אחר, הרי קיימא לן 'הואיל והותרה - הותרה'. דאינו כן, דבנפול מחיצה שבין רשות היחיד לרשות הרבים או בין כרמלית, לא אמרינן 'הואיל והותרה הותרה', ולכן כשנפל הלחי או הקורה בשבת - נאסרו מלטלטל, דזהו כנפילת מחיצות, כיון שהכותל הרביעית נשארה פרוצה במילואה לרשות הרבים או לכרמלית, ועיין בסימן שע"ד.

סימן שסג סעיף טו

לחי העומד מאליו ובולט לתוך המבוי ברוחב, אם הבליטה ד' אמות, אף על פי שסמכו עליו מערב שבת - אינו נדון משום לחי. והטעם מפני שד' אמות הוי שיעור מבוי, כמו שיתבאר, ואין כאן היכר שהוא לחי, דאף על גב דלחי משום מחיצה, מכל מקום גם היכר בעינן כמ"ש.

וצריך לחי אחר להתיר מבוי זה, ויעמידנו ברוח האחר שכנגד לחי זה. ואם ירצה להעמידו אצלו, יעשנו מעט עב או דק ממנו, כדי שיהא ניכר שהוא משום לחי, ולא יהיה כמוסיף על הראשון.

במה דברים אמורים, במבוי הרחב יותר מח' אמות. אבל מבוי שאינו רחב אלא ח' אמות - אין צריך לחי אחר להתירו, אף על פי שלא סמכו עליו מערב שבת, אלא ניתר בעומד כפרוץ, והיינו שהלחי שבו ד' אמות הוה כפרוץ שממנו עד הדופן השני, ופרוץ כעומד מותר כמ"ש בסימן הקודם.

וזהו בלחי העומד מאליו, אבל כשהעמידוהו לשם לחי - מותר אפילו כשהוא ד' אמות במבוי גדול, מפני שיש לו קול שהעמידוהו לשם לחי, ויש לזה היכר. ודווקא כשהעמידוהו ללחי, אבל סמיכה - לא מהני לזה.

סימן שסג סעיף טז

לחי המושך ברחבו עם אורך דופנו של מבוי, שהעמיד חודו כנגד עובי הכותל מבחוץ, שאין חודו מכסה את כל עובי הכותל אלא מקצת עוביו של צד חלל המבוי, או מקצת עוביו של צד אחורי המבוי, לפי הסברות שנתבארו בסעיף י"ב, אם יש ברוחב לחי זה ד' אמות - נעשה כמבוי ויצא מתורת לחי, אף על פי שהועמד לשם לחי.

ואינו דומה להדין הקודם, דלחי הבולט דהתם הוא ברוחבו של מבוי וסותמו, לפיכך בהועמד לשם לחי אינו נדון משום מבוי. אבל כאן בלחי המושך לארכו של מבוי ואינו סותמו, גרע טפי, דאפילו הועמד לשם לחי נדון משום מבוי ולא משום לחי. אבל פחות מד' אמות - נדון משום לחי. (תוספות ה':) ואין משתמשין אלא עד חודו הפנימי, שהרי משם ואילך אין לו כותל כנגדו, וכשהוא ד' אמות אין כאן לחי, ואסור להשתמש בכל המבוי.

סימן שסג סעיף יז

עוד תקון יש למבוי, שיניח עליה קורה טפח. ואמרו חז"ל (י"ב:): "לחי משום מחיצה, וקורה משום היכר".

והנה זהו מובן דקורה אין בה גדר מחיצה כלל, וגם 'פי תקרה יורד וסותם' לא שייך בה, כיון שאין רחבה ד', וכל מחיצה שתקרתה פחות מד' - לא אמרינן 'פי תקרה יורד וסותם'. אבל זה שאמרו 'לחי משום מחיצה' אינו מובן, איזה מחיצה היא קנה דק כחוט הסרבל, והרי אפילו פרוץ מרובה על העומד מבטל המחיצה, קל וחומר קנה דק.

ומצאתי בתוספות ישנים (שם) וזה לשונו:

"ואם תאמר, היכא סלקא דעתך דלחי משום מחיצה, הא אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה. ושמא במחיצה ג' או ד' לא אגמריה" עכ"ל, ואינו מובן כלל.

ונראה לעניות דעתי, דעל פי מה שכתבנו בסימן הקודם סעיף כ"ג, דפרוץ כעומד חשבינן בכולל בכל המחיצות ע"ש, אתי שפיר. והיינו דמן התורה צריך ג' מחיצות, ובהם צריך להיות בכולל פרוץ כעומד. מיהו דבר מועט צריך בכל מחיצה, דכשהיא מפולש לגמרי אינה בכלל מחיצה.

ולכן אמרו שם: 'מבוי שאינו ראוי לשיתוף', כלומר מפולש, (רש"י) 'הכשירו בלחי, הזורק לתוכו חייב, דלחי משום מחיצה'. והיינו משום דבכולל יהיה עומד מרובה, ואפילו יהיו איזה פרצות במחיצות הצדדים - תהיה פרוץ כעומד, ואם באמת יהיה יותר, לפי החשבון דג' מחיצות אינו רשות היחיד.

ואולי זה כוונת התוספות ישנים, דבמחיצה ג' או ד' לא אגמריה, מהך טעמא דחשבון הכולל. ולכן גם בדופן הרביעית, שחכמים הצריכו להיכר לחי או קורה, עיקר הלחי הוא להיכר כמו הקורה. רק זה שאמרו 'לחי משום מחיצה', האמת קאמרי, שהרי במבוי מפולש משוי לה רשות היחיד.

ולפי זה אתי שפיר מה שאמרו הפוסקים, דלעולם לחי משום מחיצה, ומכל מקום קצת היכר צריך. ולכאורה אינו מובן, ויש נתקשו בזה, ולפמ"ש הדברים ברורין בס"ד.

סימן שסג סעיף יח

הקורה צריך שיניח כדי להתיר המבוי. אבל אם לא נעשית לשם היתר, אפילו סמכו עליה מערב שבת - פסולה. ולא דמי ללחי, דעיקרו הוי כמחיצה, אבל קורה שאינה אלא היכר בלבד - צריך היכר יפה, שיעשוה לשם היתר המבוי, ואם לאו - אין זה היכר גמור.

וקורה זו צריכה שיעור רוחב טפח, ולכן אם עשאה מעצי אשירה - פסולה, דכתותי מיכתת שיעורא, שהרי לשריפה עומדת, ולא דמי ללחי שאין לו שיעור ברחבו.

סימן שסג סעיף יט

שיעור הקורה - רחבה טפח ועוביה כל שהוא, ובלבד שתהא בריאה כדי לקבל אריח, שהוא חצי לבינה של ג' טפחים על כל משך הקורה, שתהא דומה לקביעת לבנות עליה בנין. (רש"י י"ג:) והקילו בכדי קבלת אריח, שהיא הבנין היותר פחות, כדמוכח בריש בבא בתרא ע"ש.

ואם הקורה רחבה ד' טפחים - אין צריך שיהא בכחה לקבל אריח. והטעם נראה, משום דכשהיא רחבה ד' - אמרינן 'פי תקרה יורד וסותם', והוי מחיצה גמורה. ויראה לי, דברחבה ד' אין צריך לעשותה לשם היתר, ואולי גם סמיכה מערב שבת אין צריך, שהרי מחיצה גמורה היא. ומכל מקום סמיכה נראה דצריך, שהרי גם לחי משום מחיצה, ועם כל זה נתבאר בסעיף י"ד שצריך סמיכה מערב שבת.

סימן שסג סעיף כ

אם קשה להניח את הקורה, יכול להניחה על מעמידים אחרים, והיינו שיכול להניחה על יתידות היוצאות מן הכותל, אף על פי שאין ברחבן טפח. ובלבד שלא יהא ארכן ג' אלא פחות מג', דכלבוד דמי, והוה כאלו מונחת על הכתלים, דאם לא כן, אין לה שייכות להכתלים.

והמעמידין, אין צריך שיהיו בריאין כל כך שיהא ביכולתן לקבל הקורה והאריחין, אלא כדי לקבל הקורה בלבד, דהא באמת אין בונין עליה, אלא שהיא עצמה הצרכנוה לזה, ואין זה שייכות למעמידי הקורה. ויש אומרים שצריך שיהיו ראויין לקבל הקורה והאריחין, דאם לא כן הקורה עצמה אינה דומה לקביעות.

ואם היתה הקורה של קש ושל קנים - פסולה, (טור) אף שהם יכולים לקבל אריח, מכל מקום מתוך שהם רכים ודקים, יכולים להתמעך. (ט"ז סקי"א וכתב המג"א סקט"ז דבקבלת אריחים יכולים להניח בכל דופן פחות מג' ע"ש ופשוט הוא)

סימן שסג סעיף כא

ודע, דאף על פי שהכשרנו להניח הקורה על מעמידים, מכל מקום זהו הכל כשהיא בתוך המחיצות של הכתלים. אבל אין להעמיד מעמידים אצל המבוי בחוץ ולהניחה עליהם, אף על פי שהיא סמוכה בחודה האחר לכותלי המבוי, דאנן בעינן שתהא הקורה בתוך כותלי המבוי, ואם לאו אין זה היכר למבוי.

ולא דמי ללחי המושך מדופנו של מבוי דכשר, משום דלחי לעולם הוי היכר שהוא להכשיר את המבוי, אבל קורה אין היכר אלא כשהיא בתוך חללו של מבוי, שאין דרך שום תקרה להניח אלא על גבי הכתלים. (ריטב"א ח':) ועוד, דהלחי ההיכר בעת ההילוך, והכל רואין אותו, אבל הקורה, אין ההיכר אלא כשמגביהין ראשיהם להסתכל, ואין דרך להגביה הראש בדרך הילוכו, אלא כשעומדין במבוי, יארע שיגביה ראשו ויסתכל, לפיכך בעינן שההיכר יהיה בתוך הכתלים של המבוי.

סימן שסג סעיף כב

אם היתה הקורה עגולה, צריך שיהא בהקיפה ג' טפחים, שאז יש ברחבה טפח. ואף על גב דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות, (תוספות עירובין י"ד. ד"ה 'והאיכא') מכל מקום כן גזרה התורה למדוד. וילפינן לה מים של שלמה, (שם) דכתיב: "עשר משפתו עד שפתו, וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב". (מלכים א' ז, וזהו ששאלו בגמרא, מנא הני מילי. וקשה ניתי חוט ונמדוד, אלא דזה גופה מקשה, והא אין החשבון מכוון. ומתרץ שהתורה צותה כן, ומתורץ קושית התוספות שם, ועמ"ש ביו"ד סימן ל' סעיף י"ג).

סימן שסג סעיף כג

היתה הקורה עקומה ועקמומיתה נוטה חוץ למבוי, או שעקמומיתה עולה למעלה מעשרים אמה, או למטה מעשרה טפחים, דשניהם פסולות במבוי כמו שיתבאר, רואין כל (שאילו) [שאלו] ינטל העקמומית ואין בין זה לזה ג' - כשירה, דאמרינן לבוד, ואם לאו - פסולה.

(עיין רש"י ח': סוף ד"ה 'לדברי המתיר' שכתב: "והכא לאו מחיצה ממש הוא להכשיר על ידי לבוד" עכ"ל. וזהו חוץ להכתלים, אבל בתוך הכתלים - אמרינן לבודים הרבה בקורה. וכן מפורש מתוספות ט'. סוף ד"ה 'שאין' ע"ש ודו"ק).

סימן שסג סעיף כד

אם הקורה מרוחקת מהכתלים בפחות מג' - כשר (מג"א סקי"ז) משום לבוד, כיון שהיא בתוך הכתלים. וכן אם היתה יוצאת מכותל זה ואינה נוגעת בכותל השני בפחות מג' - כשר, וכגון שעומדת על עמודים.

וכן אם קורה אחת יוצאת מכותל זו ואחת מכותל שכנגדה ופגעו זו בזו באמצע המבוי, ולא הגיעו לגמרי זו לזו, אם אין ביניהם שלשה - כשרה. יש ביניהם שלשה - פסולה.

סימן שסג סעיף כה

לכתחלה צריך להיות קורה אחת בעוביה רחבה טפח. ומכל מקום אם הניח שתי קורות זו בצד זו, כל אחת רחבה חצי טפח, כיון שיש בשתיהן כדי לקבל אריח לרחבו, דהיינו אפילו מרוחקים קצת זו מזו, כל שאין ביניהם ג' טפחים - אין צריך להביא קורה אחרת. ואם לאו - צריך להביא קורה אחרת, או להסמיכם זו לזו בתוך ג', ובתנאי שיהיו חזקים לקבל אריח.

אבל יש אומרים דכאן לא אזלינן בתר שיעור לבוד, ואנן בעינן שיעור קורה, כלומר שיהא סמוכים זה לזה בתוך טפח, שהוא שיעור קורה. ואם מרוחקים זו מזו יותר מטפח - פסולים, דאין כאן קורה. ולא עוד, אלא אפילו היו הרבה קורות כאלו סמוכות זה לזה יותר מטפח, אף שביחד הם ד' טפחים ויותר, מכל מקום אינו כלום, שהרי אין לנו קורה להניח עליה אריח (עיין מג"א סק"י).

סימן שסג סעיף כו

לדיעה הראשונה שמכשרת שתי קורות כשאינן מופלגות ג' זו מזו, אפילו אינן מונחות בשוה זו אצל זו, אלא אחת למעלה ואחת למטה, אם אין ביניהם ג' טפחים לא בגובה ולא במשך - רואין את העליונה כאלו היא למטה ואת התחתונה כאלו היא למעלה.

כלומר דפחות מג' הוה לבוד, ולכן רואים (כאילו) [כאלו] זו ירדה לזו או זו עלתה לזו, ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים אמה והתחתונה למטה מי' טפחים. והיש אומרים שבסעיף הקודם פוסל בזה גם כן, ואינם מכשירים רק בשיעור טפח. (וזהו דעת הטור דאין הלכה כר' יוסי בר' יהודה, י"ד. בהך דרואין ע"ש).

סימן שסג סעיף כז

פירס על הקורה מחצלת ואינה נוגעת עד הקרקע, אם אין המחצלת גבוהה מן הארץ ג' טפחים - כשר המבוי, דאף על גב דאין כאן קורה, שהרי כיסה אותה ואין כאן היכר, מכל מקום יש כאן מחיצה דמחצלת.

ואם היתה גבוהה ג' מן הקרקע - פסול המבוי, דאין כאן לא קורה ולא מחיצה, דמחיצה שגבוהה ג' מהארץ פסולה. ואפילו אינה (גבוהה) [גבוה] מהארץ ג', צריך לראות שלא תנוד ברוח.

סימן שסג סעיף כח

אף על גב דאין שיעור לעובי הקורה, מכל מקום אם עוביה י' טפחים - פסלה הרשב"א ז"ל, מטעם דכיון דיש בה שיעור מחיצה - בטל ממנה תורת קורה, כמו בפירס עליה מחצלת. ומחיצה אין כאן, שהרי אינה בתוך ג' סמוך לקרקע.

והרא"ש ז"ל חולק עליו, דלא דמי למחצלת, שהיא מכוסה. אבל כשהיא משוכה הרבה - לא בטלה ממנה שם קורה בשביל גודלה. ודע דזה הביא הרא"ש בפרק קמא (סימן י"ח) דינו של הרשב"א וחלק עליו כמ"ש, אך בשם כתוב שהיא משוכה למטה מעשרה ע"ש, ואינו מובן, דאי משום מחיצה די בעשרה. (וכן הקשה הק"נ)

ולעניות דעתי נראה, דלאו דוקא הוא, וכמה פעמים כתבו הפוסקים לשונות כאלו לענין ג' טפחים ולענין עשרה טפחים, והכונה שאינה בצמצום עשרה, דמשום צמצום לא היה פוסל הרשב"א, משום דיש מדידה מורווחת ויש מצומצמת כמו שיתבאר.

סימן שסג סעיף כט

אבל יש מי שפירש ואמר, דהכונה גם אם הקצה התחתון הוא למטה מעשרה מהארץ, וכל קורה שמונחת למטה מי' פסולה, ובכאן - כשר, דדל חלק התחתון. (ט"ז סקי"ג)

ועל פי זה יתפרשו גם דברי רבינו הב"י בסוף סעיף כ"ד שכתב: "אבל אם הניח קורה רחבה ונמשכת קצת למטה מעשרה - כשרה", דהכונה למטה מעשרה מן הארץ. ואין זה ענין כלל לדין זה כמובן, אלא ודאי כמ"ש, דהכונה על גובה הקורה שהיא י' טפחים שיעור מחיצה. (וכן נראה מהב"ח וממג"א סק"ך).

סימן שסג סעיף ל

ואף גם בעיקר דין זה, כשהקורה נמשכת עד למטה מעשרה מן הארץ - שהכשירו, נראה לעניות דעתי דאינו כן. וראיה מהא דאמרינן בריש סוכה (ד'.): היתה (גבוהה) [גבוה] י' טפחים, והוצין יורדין לתוך י', סבר אביי להכשיר, כמו בגובה למעלה מכ', דכשר בכהני גווני. ואמר ליה רבא הא דירה סרוחה היא, ואין אדם דר בדירה סרוחה, והכי קיימא לן לקמן סימן תרל"ג ע"ש, אלמא דלמטה בעינן עשרה טפחים פנוים לגמרי.

ואין לחלק בין סוכה למבוי לענין זה, דהא גם במבוי צריך הילוך יפה, כמו בסוכה דירה יפה. (ולכן אף שהט"ז שם מכשיר וכן כתב הא"ר, מכל מקום לעניות דעתי - פסולה. ומצאתי להאהע"ז שדחה גם כן דברי הט"ז, והגר"א פירש כהט"ז ודחה דברי הרא"ש).

סימן שסג סעיף לא

נעץ שתי יתידות עקומות על שתי כותלי המבוי מבפנים, וגם עקמימותם נוטה לתוך המבוי, ונתן הקורה עליהם ואין בהיתידות רוחב טפח, שהוא שיעור קורה להיות נחשבים בעצמם כקורה, אם אינם גבוהים מכותלי המבוי שלשה וגם אין בנטיית עקמימותם שלשה, ונמצא שהקורה אינה מופלגת מהכתלים ג' בין במשך ובין בגובה - כשירה, שאנו רואים (כאילו) [כאלו] נמשכים עד כותלי המבוי (וכאילו) [וכאלו] מושפלים עד כותלי המבוי, ויתר משלשה - פסולה.

ויש רבותא בדין זה, דאמרינן שני מיני לבודין בפעם אחת, לבוד בהמשך, וחבוט רמי בגובהה. ואף על גב דבסוכה (כ"ב.) אמרינן לענין סוכה ולענין טומאה דבמשך טפח אמרינן חבוט רמי אפילו ביותר מג', וכך נאמרה הלכה למשה מסיני, מכל מקום כאן במבוי לא אמרינן כן, דאנן בעינן שתהא הקורה בתוך כותלי המבוי, ובמופלגת ג' אפילו בגובה אינה בתוך כותלי המבוי. (תוספות ט'. ד"ה 'שאין', וזהו כונת המג"א סקכ"א)

סימן שסג סעיף לב

דע, דיש במדות הטפחים והאמות מדות מצומצמות ומדות מורווחות, ויש הפרש ביניהם חצי אצבע על כל אמה. (שם סקכ"ב) וזה לשון הרמב"ם סוף פרק י"ז:

"האצבע שמשערין בה בכל מקום הוא רוחב הגודל של יד, והטפח ד' אצבעות. וכל אמה האמורה בכל מקום, בין בשבת בין בסוכה וכלאים - היא אמה בת ששה טפחים. ופעמים משערים באמה בת ו' טפחים דחוקות זו לזו, ופעמים משערים באמה בת ו' שוחקות ומרווחות, וזה וזה להחמיר.

כיצד, משך מבוי בד' אמות שוחקות, וגובהו כ' אמה עציבות. רוחב הפירצה י' אמות עציבות, וכיוצא בהן לענין סוכה וכלאים" עכ"ל.

ולפי זה, יהיה בתחום שבת שהוא אלפים אמה, הפרש באלף אצבעות שהן ר"ן טפחים, קרוב למ"ב אמות. והנה הרמב"ם הזכיר דבכל מקום כן הוא, ולא היה צריך להזכיר בתחומין. אבל הטור וש"ע סעיף כ"ו שבכאן כתבו לילך לחומרא, ובתחומין לא הזכירו זה כלל.

ויותר מזה תמוה, דלקמן בסימן שצ"ו כתבו הטור והש"ע לענין ד' אמות שנותנין לכל אדם - נותנין לו מורווחות, ולמה אין הולכין לחומרא ליתן לו רק מצומצמות, וצ"ע.

סימן שסג סעיף לג

והנה בעל המאור והרא"ש והטור והש"ע פסקו כהרמב"ם, והרשב"א (בעה"ק) והריטב"א פסקו דכל אמות שבכלאים לעולם הם מורווחות, וכל אמות שבסוכה ומבוי לעולם הן מצומצמות, מפני שברוב הדינים בכלאים הוי מורווחות לחומרא, ובסוכה ומבוי הוה מצומצמות רובן לחומרא. ולכן לא חיישינן אם אפילו במקצת דינים שבכלאים יהיה ההרווחה לקולא, ובמקצת דיני סוכה ומבוי תהיה הצמצום קולא, לא חיישינן לה, וכן נראה מדברי רש"י בריש עירובין (ג': ד"ה 'הללו') ע"ש. והרי"ף ז"ל השמיט זה לגמרי, ותמה עליו המאור, והרמב"ן לא השיב כלום.

וגם לא ידעתי, דבשלמא בכלאים וסוכה דהם דאורייתא שפיר אזלינן לחומרא, אבל במבוי דרבנן, הא בכל מקום הולכין להקל בדרבנן בספק, כמרגלא בש"ס ופוסקים, דספק דבריהם להקל. וזהו פשיטא מה שהולכין בכאן כך ובכאן כך הוא מפני הספק, דאי סלקא דעתך דנאמרה לו למשה בסיני מורווחות או מצומצמות, לא היה לנו רשות להלוך להיפך אף לחומרא, אלא ודאי דסתמא נאמרה, ואם כן הוה ספיקא דרבנן ולקולא, וצ"ע.

סימן שסג סעיף לד

והנראה לעניות דעתי בענין הזה, דאין כאן ספק כלל, ולמשה נאמרה בסיני דבין מורווחות ובין מצומצמות כשירים בכל מקום. והטעם, שהרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ומדידות כל בני אדם אי אפשר להיות כולן שוין, דיש אדם בריא שדוחק אצבעותיו הרבה זה לזה, והוי המדה מצומצמת, ויש אדם חלוש שאינו יכול לדחוק כל כך, הוי המדה מורווחת, ועל כיוצא בזה נאמר ד'אי אפשר לצמצם'.

ובוודאי כל אדם צריך למדוד בשלו, וכפי (הרגלו), [הרגילו] ובוודאי האדם כשבא למדוד מקום שתהא ביכולתו לילך שם - מודד בריוח לטובתו. ולכן ד' אמות שנתנה תורה לכל אדם בשבת שיטלטל שם, כמ"ש בסימן שמ"ט מקרא ד'שבו איש תחתיו', מסתמא ימדוד לו מורווחות. ולכן פסקו בסימן שצ"ו דהא מורווחות. וגם התחום שאדם מודד, שיהא ביכולתו לילך - ימדוד מורווחות, ולכן לא הזכירו שם שיהיו מצומצמות.

אמנם במבוי שהיא הילוך לרבים, ואי אפשר להעמיד על מדת יחיד, וגם אין שום הפסד בזה, אמרו חכמים דנמדוד לחומרא, משום דבוודאי יש אנשים שזהו מידתן, ואי אפשר להקל לאלו בשביל האחרים, ואדרבא נחמיר לאלו בשביל אלו. ורק הרמב"ם וסייעתו סוברים שיש לדקדק בכל דין בפרטיות, והרשב"ם וסייעתו סוברים שיש לילך בתר רוב הדינים.

וכן בסוכה וכלאים, שהענין נוגע גם להרבה אחרים, או באיסור כלאים או בקיום מצות סוכה, מוכרחים אנחנו להחמיר על אלו בשביל האחרים, שעיקר מידתן כך הוא. ולכן הרי"ף השמיט זה לגמרי, משום דמעיקר הדין בין כך ובין כך הוי מדידה יפה, לא חש להביאה כלל. (כן נראה לעניות דעתי)

סימן שסג סעיף לה

וכן נראה לעניות דעתי, דבמבוי אחד אף להרמב"ם אין לעשות המדידה רק באופן אחד, או מצומצמות או מורווחות. ואף על גב דמלשון הרמב"ם משמע קצת שיש לנו לילך בכל דין פרטי לחומרא, אולי כוונת הרמב"ם על מבואות נפרדות, משום דאין סברא לומר במבוי אחד פעם כך ופעם כך. אך כיון שבארנו דשני המדידות אמת, להלכה יש לומר דגם במבוי אחד כן הוא, וצ"ע.

(והגרע"א פשיטא ליה דזהו מטעם ספק, וכתב דבמבוי אחד הוי בחד גווני, והביא ראיה מתוספות ה'. ד"ה 'ואי' ע"ש. ואין ראיה מתוספות, דמסתמא סבירא ליה כרש"י והרשב"א, דבמבוי וסוכה כולן מצומצמות כמ"ש, אך לדבריו דהוי ספק, וודאי שכן הוא, אבל לדברינו יש לעיין ודו"ק).

סימן שסג סעיף לו

מבואר מהש"ס והפוסקים דמבוי צריך להיות ארכו יותר על רחבו, וחצר צריך להיות מרובע. ומבוי שארכו כרחבו - יש לו דין חצר, וחצר שארכו יותר על רחבו - נדון כמבוי.

וזה לשון הגמרא: (י"ב:) "אי ארכה יתר על רחבה - הוה ליה מבוי... ואי לא - הוה ליה חצר" ע"ש.

והטעם נראה לי, דהחצר הוא של אחד, ועל פי רוב כל חצר הוא מרובע, וכן רובי הבניינים. אבל המבוי שהולך על פני חצרות, בהכרח שיהיה ארוך הרבה, והרוחב לרחוב לא יניחום להתפשט הרבה, כמו שעינינו רואות, שכל רחוב ארכה הרבה יותר מרחבה.

ולכן אמרו גם כן, שהמבוי צריך להיות ארכו לא פחות מד' אמות. (ה'. לאביי, והכי הלכתא) ובחצר לא מצינו שיעור זה, והטעם גם כן, דחצר שהוא ליחיד עושה קטן או גדול כרצונו, מה שאין כן מבוי שהוא לרבים, אם אין בו לכל הפחות ד' אמות - אין בו הילוך לרבים.

וזהו באורך, אבל ברוחב יכול להיות גם פחות עד ד' טפחים או עד ג', כמו שיתבאר בס"ד.

סימן שסג סעיף לז

מתנאי המבוי שהוא ניתר בלחי או קורה, שלא יהיו הדפנות נמוכים מעשרה טפחים, ושלא תהא רוחב הדופן הרביעי המפולשת יותר מי' אמות, ושיהא ארכו לא פחות מן ד' אמות.

ובגובהו, אם הכשירו בלחי - אין שיעור לגובהו, דאפילו הכתלים גבוהים עד לשמים מה איכפת לנו, דההיתר וההיכר הוא למטה בארץ. אבל אם הכשירוהו בקורה - אין להיות בהחלל שתחת הקורה יותר מעשרים אמה, ועל זה שנינו בריש מכילתין: "מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה - פסולה", דכיון דההיכר הוא הקורה שהיא למעלה, קבלו חז"ל דגבוה יותר מכ' אמה לא שלטא ביה עינא, כמו בסוכה.

ומסקינן בגמרא (עירובין ג':) דחלל מבוי תנן, כלומר שהקורה תוכל להיות בכלות העשרים אמה ולמעלה, דרק בהחלל אין להיות יותר מכ' אמה.

ואם חסר אחד מהתנאים, אין לו היתר בלחי או קורה אלא בצורת הפתח, דצורת הפתח מועיל לכל דבר, שהרי היא כמעט כמחיצה גמורה.

(וזהו דעת הרמב"ם בפרק י"ז, דגם לגבוהה פחות מי' טפחים מהני צורת הפתח. אבל הרשב"א חולק בזה, דפחות מי' אין שם מחיצה על זה ע"ש במ"מ. ולעניות דעתי נראה, דגם הרמב"ם מודה דהצורת הפתח צריך שיהיה בגובה עשרה, ורק המחיצות שמן הצד לא חיישינן אם אינן גבוהות י' טפחים, ולפי זה יש לומר דלא נחלקו הרמב"ם והרשב"א ודו"ק).

סימן שסג סעיף לח

אמרו חז"ל ריש מכילתין (שם), דקורה גבוהה למעלה מכ' אמה, אם עשה לה אמלתרא, והיינו ציורים וכירורים שעל ידי זה הכל מסתכלים בה - כשירה. דכיון דהפסול הוא כמ"ש, שאין היכר למעלה מכ' אמה, אבל כשיש ציורים - יש היכר.

ונראה דצריך דווקא ציורים הבולטים, כמו של עץ וכיוצא בו, שהרי ההיכל היו לו אמלתראות, כמו ששנינו בפרק ג' (משנה ז') דמידות, ופירש רש"י של עץ ע"ש.

ויש בש"ע סעיף כ"ו דציור מסיד ע"ש, ולעניות דעתי אינו כן, והרי בגמרא שם מפורש כן, שאומר: "מאי אמלתרא, חד אמר קיני עופות, וחד אמר עץ של ארז" ע"ש. ובערוך כתב שבלשון יוונית הוי קורה - אמלתרא. וגם מ"ש שם, דאפילו הציור בכותל מהני, ולא ידעתי מנא ליה הא. (וזהו איזה הגה"ה בש"ע ואינה מהרמ"א, ועיין מ"מ פרק י"ז הלכה ט"ו מ"ש בשם הרשב"א וצ"ע ודו"ק).

סימן שסג סעיף לט

עוד יש תקון, להגביה המקום שתחת הקורה עד שלא יהא משם עד הקורה יותר מכ' אמה. וזה לשון הרמב"ם בפרק י"ז דין ט"ז:

"היה גובהו יותר מכ', ובא למעטו בקורה שמניח אותה למטה, צריך להיות ברחבו טפח כקורה" עכ"ל.

דכיון דההיכר צריך להיות תחת הקורה, די להגביה רק שם, שמי שיעמוד עליה יראה את הקורה. ומלשון הרמב"ם נראה, דצריך למטה קורה דווקא, וכעין זה הוא לשון הטור וש"ע, שכתבו:

"ואם היה גבוה יותר מכ' ובנה בנין תחת הקורה, די ברחב טפח" עכ"ל, וכתבו לשון בנין.

ויש מי שכתב דהוא הדין עפר, אך יש ליזהר כשנדרס ברגלים שלא יתמעט מכשיעור. (מג"א סקכ"ד) ואמת שרש"י ז"ל פירש כן בגמרא (עירובין ד': ד"ה 'ובא למעטו לעשות בנין או עפר'), אבל מלשונם נראה דווקא קורה של עץ או אבן. והטעם, משום דעפר וודאי תתמעט, ואמרו ריש מכילתין, דרבים סמכי אהדדי ולא מדכרי ע"ש.

אבל אם אינו גבוה י', וחוקק בהקרקע להשלימו לי' - צריך לחוק ד' אמות לאורך המבוי על פני כל רחבו. והכא לא סגי בטפח, כיון שאינן דפנות כלל, בעינן שיעור דפנות כאורך הכשר מבוי. (רש"י ה'.) ונראה, דאפילו הפליג מן הדופן את החקק בפחות מג' טפחים - כשר, כמו דאמרינן בריש סוכה גבי סוכה ע"ש.

סימן שסג סעיף מ

ואין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהא בתים וחצרות פתוחים לתוכו, שני חצרות להמבוי ושני בתים לכל חצר. והטעם, דכיון דזה שהקילו במבוי נגד חצר שיהיה די בלחי אחד או בקורה, הוי מטעם ריבוי הדיורין, והשימוש בו מועט ואין צריך לגודרו כל כך, כמ"ש בסעיף ב'. ולכן, אם אין שני חצרות ושני בתים לחצר - אין בו ריבוי דיורין, ודמי לחצר. (מג"א ס"ק כ"ה בשם הרשב"א)

וגם שלא יהא בכל פתח מאלו הפתחים של החצרות והבתים פחות מד' טפחים, דפחות מד' טפחים לא נחשב כלל, וכן דווקא שהאנשים הדרים שם יהיו צריכים לעירוב, כגון שאוכלים שם, דקיימא לן מקום אכילה גורם להעירוב, כמו שיתבאר בסימן ש"ע, דאפילו הבית האחד היה לאב והשני לבן, והבן מקבל פרס מהאב, אם אוכל בפני עצמו - צריכים עירוב כשהאב אוכל בביתו והבן בבית השנייה.

וכל זה כדי שיהיה ריבוי דיורין עם ריבוי תשמישין, ואז יתמעטו התשמישין במבוי. ולכן יש מצריכין שהעירוב יהיה דווקא דרך המבוי, והיינו כשאין החצירות פתוחות זו לזו, דאם המה פתוחות זה לזו - הרי מערבים יחד דרך החצירות בלא המבוי, והוה ליה כולהו כבית אחד וחצר אחת. והרא"ש והטור והמרדכי חולקים בזה, וסבירא ליה דאפילו פתוחות זו לזו ומערבין דרך החצירות - מותר, דזה מקרי גם כן אוושי דיורין.

ובזה כולי עלמא מודים דלא בעינן ישראל דווקא בשני החצירות ובשני הבתים של כל חצר, דאפילו צדו אחד אינם יהודים וצדו אחד ישראל - מותר, דהא התשמישים יש. ואם אין בתים וחצרות פתוחים לתוכו - דינו כחצר, וצריך פס ד' או שני פסין, וכן בחסר אחד מכל התנאים שנתבארו מקודם.

סימן שסג סעיף מא

אך המבוי שאין בפתחו רוחב ג' טפחים, אף על פי שתוכו רחב הרבה אלא שמתקצר בכותל הרביעית, עד שאין גם ג' טפחים רוחב הפתח - אין צריך שום היתר, דלא נחשב כלל כדופן פתוחה אלא כסתומה.

ויש אומרים עד ד' טפחים אין צריך כלום, וזהו דעת הראב"ד והרא"ש והטור, ודיעה ראשונה היא דעת הרמב"ם. ופשוט הוא, דגם בחצר הדין כן לדיעה ראשונה, אבל להיש אומרים, חלוק מבוי מחצר, ובחצר אף על פי שאין בו ד' טפחים צריך תקון, דכן משמע להדיא בגמרא. (י"ב. וכן כתב הפ"י)

סימן שסג סעיף מב

וגדר החצר כבר נתבאר, שיהא ארכו כרחבו. אבל אם ארכו יותר על רחבו, הוה ליה כמבוי, וניתר בלחי או קורה, כן פסקו הרמב"ם והטור והש"ע סעיף כ"ז דכן מבואר מגמרא כמ"ש.

ויש בזה שאלה, ואיך ידון כמבוי, והרי אין בתים וחצרות פתוחים לתוכו. ותירץ רבינו הרמ"א, דהואיל שאינו קרוב לרשות הרבים אלא פתוח למבוי, והמבוי פתוח לרשות הרבים, עכ"ל.

כלומר דזה שהחמירו על המבוי, דאם אין בתים וחצרות פתוחות לתוכו אינו ניתר בלחי וקורה, זהו מפני שסמוך לרשות הרבים. אבל חצר הנדון כמבוי, כיון שאינו סמוך לרשות הרבים - לא החמרנו בו בהפרט הזה דבתים וחצרות.

(וכן כתב התוספות י"ב: סוף ד"ה 'ובתים' וזה לשונו: "משום דמבוי קרוב לרשות הרבים יותר מחצר בעי בתים וחצרות" עכ"ל. כלומר, אף על גב דבכל הפרטים החמרנו בחצר יותר, כמ"ש בסעיף ב', מכל מקום בפרט זה אינו. כן ואין שיעור לארכו יותר על רחבו, דאפילו מעט יותר ארוך מקרי יתר על רחבו. ודע דהמ"מ בפרק י"ז הלכה ח', הביא מחלוקת ברחבו יתר על ארכו אם הוה כמבוי או כחצר, ומהגמרא ז'. נראה להדיא דהכל אחד, ועיין ת"ש סקס"ב, ו'אורך' מקרי דרך כניסתו ודו"ק).

סימן שסג סעיף מג

כתב רבינו הרמ"א בסעיף כ"ו:

"ויש אומרים דנוהגין האידנא לתקן כל המבואות בצורת הפתח, דכל המבואות שלנו יש להם דין חצרות. והמנהג הפשוט בכל מדינות אלו, לתקן ע"י חבל הקשור לרוחבו של מבוי. ודין חבל זו אינו קורה, שהרי אין רחבו טפח, ולא מהני אלא מטעם צורת הפתח, דמהני למעלה אפילו בגמי.

ועל כן יש ליזהר להעמיד תחת החבל שני קנים גבוהים י' טפחים מכוונים תחת החבל, ואז מהני אפילו במבוי מפולש בתורת צורת פתח, או אפילו בחצר, ובכל מקום שצורת הפתח מהני, וכמ"ש לעיל סוף סימן שס"ב" עכ"ל.

סימן שסג סעיף מד

והנה נעלם (מאיתנו) [מאתנו] איך היו תכונת הרחובות בזמנם של רבינו הרמ"א ואיזה דורות מקודם, דגם אצלם לא היה כבזמן הש"ס. ולכן כתבו שאין להם דין מבוי, והחמירו בו כחצר ואף יותר מחצר, כיון שהחצרות סמוכות ממש לרשות הרבים, והחמירו לעשות צורת הפתח.

ויש שכתב שהיו אצלם כל הערים מוקפות חומה, וישב ולבסוף הוקף. ולפי זה אם אין הפתח רחב י' אמות ויותר - די בשני פסין כחצר. ויש שכתבו שאפילו אין מוקפות חומה - דינן כחצר, ומכל מקום צריכים צורת הפתח (עיין מג"א סקכ"ז) גם בפחות מעשר.

סימן שסג סעיף מה

והנה^[1] בזמן הקדמונים היו היהודים יושבים בחלק העיר בפני עצמו, והיה נקרא רחוב היהודים, כאשר עד היום במדינת (מאראקא) [מרוקו]. אבל עתה במדינותינו אנו מפוזרים בכל העיר ביחד עמהם, ואין לנו מבואות אלא בתים וחצרות, ומהחצרות יוצאים לרשות הרבים. ובמדינת ליטא יש בתים למאות ואלפים שאין להם חצר כלל, ויוצאין מבתיהן לרשות הרבים. ורוב הרחובות שלנו רחבן הרבה יותר מי' אמות, ואם כן (צורתי) [צורות] הפתח בכל המקצועות בהכרח לעשות.

ויש מקומות בכל עיר שהרחוב הקטן שבשם בסוף העיר אין בו י' אמות, וצריך שני פסין, דאין מבוי אצלינו מכמה טעמים שנתבארו, ואנו עושים (צורתי) [צורות] הפתח בכל מקצעות העיר, ומעמידים אותם בקצה העיר ממש, ושלא יהיה פנוי ממקום צורת הפתח עד הבתים או הגדרים יותר מעשר אמות, ואם אפילו פחות מעשר, מכל מקום צריך שני פסין.

והנה הקנה של הצורת הפתח עולה לפס, ויש להעמיד פס שני כנגדו אצל הבתים, דכיון שהוא בקצה העיר - אינו נכלל בכלליות העיר (שהצורתי) [שהצורות] הפתח מקיפין אותן. וכן בכל קצות העיר במקום שיש פירצה לחוץ לעיר (פחות מיותר מי' אמות) [י' אמות או פחות] - די בשני פסין, ושיותר מעשר אמות - צריך צורת הפתח. ושיעור עשר אמות לפי מידת מדינתינו רוסיא הוא שני סאזנע"ש וחצי.

וזהו הכל על היסוד שאין לנו רשות הרבים גמור, כפי שהארכנו בזה בסימן שמ"ה ע"ש. (להמג"א בסקכ"ז גם בפחות מי' צריך צורת הפתח ואין נוהגין כן, דאנו דנין כחצר גם לקולא, ועמ"ש לקמן סימן שס"ה סעיף ו')

סימן שסג סעיף מו

וזה כבר נתבאר דבצורת הפתח הקנה שעל גביהן - אין צריך ליגע בהקנה שבצדדיו. ולכן אם יוצאים איזה בליטות מכותלים הגבוהים י' טפחים מן הארץ, ואינם גבוהים ג' טפחים מן הארץ - יכולים לסמוך עליהן על קנים של צורת הפתח מכאן ומכאן, וכן על פסים בפחות מי' אמות כמ"ש. וכל שכן הקנים שגודרים בהם הגינות, שהם טובים לפסים ולצדדי צורת הפתח, והקנה העליון ימתחו כנגד הבליטות ממש או כנגד הקנים ממש, כדי שלא יהא מן הצד.

ויש מי שאומר שצריך ליזהר כשמותח הקנה העליון על הגג של איזה בנין, ומותחו כנגד הקנים הצדדים שהעמיד בצדדי הכותל, שלא תצא בליטת הגג שקורין קאפע"ז מתחת הקנה העליון, דאם כן הבליטה מפסקת בין העליון ובין הצדדים. (ט"ז סקי"ט) ויש מי שחולק בזה ומביא ראיה מכיפה, שהעיגול מפסיק בין הצד העליון לבין הצדדים ועם כל זה מותר, כדמוכח בגמרא, (י"א:) ומזה מוכח דההפסק אינו מזיק כלום. (ת"ש סקס"ד)

והגם שיש לחלק, שזהו הכל בבנין אחד, אבל בכאן שהגג הוא בנין אחר הוה הפסק, מכל מקום מנלן לחלק בכך. והרוצה לצאת ידי דיעה ראשונה - יעשה נקב בהבליטה כנגד הקנים שבהצדדים, בכדי שיהיו מכוונים תחת העליון בלי הפסק. (ט"ז שם)

וכבר כתבנו בסוף סימן שס"ב שיש מי שאוסר אם הקנים הצדדים רחוקים מן הכותל ג' טפחים, כמו בלחי דפסול בכהני גווני, ואנחנו בארנו שם דאינו כן. (וגם הת"ש בסימן זה סק"י חולק על התב"ש שהחמיר בזה ע"ש)

סימן שסג סעיף מז

כתב רבינו הב"י בסעיף כ"ט:

"מבוי שצדו אחד כלה לים וצדו אחר כלה לאשפה של רבים - אין צריך כלום, שאשפה של רבים אינה עשויה להתפנות, ואין חוששין שמא יעלה הים שרטון" עכ"ל, שכן דרך הים שמתקצר ונעשה קרקע ובטלו המחיצות.

וכתב רבינו הרמ"א: "דיש חולקין וסוברין דחיישינן שמא יעלה הים שרטון, ואין כאן מחיצה" עכ"ל.

אמנם אם עדיין ישאר מדרון במתלקט י' מתוך ד' במקום שהיה שפת הים - פשיטא דזה עצמו הוי מחיצה. (ט"ז סוף סק"כ) ויש מי שאוסר גם בכהני גווני, מטעם שמא יטלטלו עד שפת הים כמו שהיו מורגלין, ובשם הוי כרמלית אפילו יש מחיצות מהים, לפי שלא הוקפו לדירה, ולכן גם צורת הפתח לא מהני על המקום שהיה מקודם שפת הים אלא מחיצה גמורה, מטעם שמא יטלטלו להלן. (מג"א סקל"א)

וחומרא יתירה היא, ודוקא בים חיישינן לשרטון ולא בנהרות, (שם) ורק בעינן ששפת הנהר יהיה סמוך ממש לראש המבוי. ואם רחוק משם, צריך בפירצה ההיא תקון. אם היא פחות מעשר - די בפסין, וביותר מעשר - צריך צורת הפתח. (שם)

וזה פשוט דנהרות שדרכן להתייבש בקיץ - אסור, (שם) ואם החוף מתלקט י' מתוך ד' - מותר כמ"ש, וכשיש גשרים צריכים צורת הפתח כשהם יותר מעשר, ובפחות די בשני פסין.

סימן שסג סעיף מח

ודע, דנהרות בימות החורף כשנקרשים - ודאי בטלה המחיצה, שהרי הולכין בשם כמו על הארץ. (שם) ויש מי שרוצה לאסור גם בימי הקיץ, מפני הקרישה שבימות החורף, (ט"ז שם) ורבו החולקין בזה, ואף גם בחורף יש שרוצין להתיר.

אבל העיקר לדינא - דבחורף אסור ובקיץ מותר. ובחורף לבד שאסור משום ביטול מחיצה, דאפילו נאמר דאין זה ביטול מחיצה, הא כיון דהוי הילוך לרבים אמרינן 'אתי רבים ומבטלי מחיצתא', דאף על גב דבגמרא (כ"ב:) מבואר דרבנן לא סבירא ליה 'אתי רבים ומבטלי מחיצתא', כבר כתבו רבותינו בעלי התוספות שם, (סוף ד"ה 'דילמא') דמחיצה העשויה בידי שמים גם רבנן מודים דאמרינן 'אתי רבים ומבטלי מחיצתא' ע"ש.

ואי קשיא, דאם כן היכי חשבינן הים למחיצה, הא ספינות עוברות בו, ויש מי שאומר דבאמת מיירי במקום שאין ספינות עוברות, (מג"א סק"ל) וזהו דוחק מבואר. אך הטעם, דספינות לא מבטלי מחיצתא ואינו דומה להילוך רבים. (הר"ש אאליון בשו"ת כנסת יחזקאל סימן ב' וכן כתב המג"א עצמו בסימן שמ"ה סקי"ד)

ויש מהגדולים שאמרו דאין כוונת התוספות לומר דבמחיצה העשויה בידי שמים גם רבנן מודים דאמרינן 'אתו רבים ומבטלי מחיצתא', דלהדיא מוכח שם בגמרא דגם במחיצה בידי שמים לא אמרינן 'אתי רבים וכו', (שהרי בעי שם בתל) אלא כונת התוספות לומר דאין זה מחיצה גמורה לענין יותר מב' סאתים, דזה לא מקרי הוקפה לדירה. (כנ"י שם והר"ש אאליון שם)

ויש מי שאומר דבדלא ניחא תשמישתיה לא אמרינן 'אתי רבים ומבטלי מחיצה', ולכן בתל המתלקט שם בגמרא לא אמרינן זה מטעם זה. (הר"ש אאליון שם ועיין חתם סופר סימן קפ"ט)

סימן שסג סעיף מט

ועוד נראה לעניות דעתי, דאפילו אם נתפוס דברי התוספות כפשוטן, דבמחיצה העשוי בידי שמים אמרינן 'אתי רבים ומבטלי מחיצתא', מכל מקום במחיצה אחת מודים דלא אמרינן כן, דכן מבואר מדבריהם הקודמים, (כ"ב. ד"ה 'קשיא') שכתבו אפילו לר' יהודה, דסבירא ליה 'אתי רבים ומבטלי מחיצות' אפילו במחיצות העשויות בידי אדם, וזה לשונו:

"אי נמי אפילו קסבר שלש מחיצות דאורייתא - לא אתו רבים ומבטלי מחיצה שלישית, כיון דאיכא שתי מחיצות שלימות עכ"ל

הרי שכתבו כן אפילו לרבי יהודה וכל שכן לרבנן. ועוד ראיה מדברי בעל המאור שם שכתב וזה לשונו:

"ר' יוחנן כרבי יהודה סבירא ליה, דאתו רבים ומבטלי מחיצתא, ושתי מחיצות דאורייתא... משום דליכא אפילו שתי מחיצות, לפי שרבים בוקעין שתי וערב, ולא היה בה אפילו מחיצה אחת שלא היו הרבים בוקעין בה" עכ"ל.

הרי מפורש, דאפילו לרבי יהודה אלמלי היתה מחיצה אחת שאין הרבים בוקעין בה - לא הוה אמרינן 'אתי רבים ומבטלי מחיצות', וכל שכן לרבנן. (ובזה אתי שפיר מה שהקשו על התוספות מתל המתלקט ודו"ק)

סימן שסג סעיף נ

נראה לעניות דעתי דרק במפולש לרשות הרבים אמרינן 'אתי רבים ומבטלי מחיצה', ולא במפולש לכרמלית. וכיון שאנו תופסין בזמן הזה דאין אצלינו רשות הרבים, לכן גם אין חשש אצלינו מ'אתי רבים ומבטלי מחיצה'.

וראיה מדברי רבינו יהונתן שכתב שם במשנה בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בפסי ביראות, דרבי יהודה סבר אתו וכו' ורבנן סברי לא אתו וכו' וזה לשונו:

"וחכמים אומרים אין צריך, כלומר דלא אתי רבים ומבטלי שם ד' מחיצות דפסי ביראות... שאם לא מחמת הפסין הוה מודי רבנן דרבים מבטלי מחיצה, כדחזינן בפלוגתא דלעיל, דמי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים וכו'" עכ"ל.

הרי מפרש דטעמא דרבנן בשני בתים משני צידי רשות הרבים שאוסרין, הוא מטעם 'אתו רבים ומבטלי מחיצות'. והנה בפרק קמא (ו'.) ת"ר, כיצד מערבין דרך רשות הרבים, עושה צורת הפתח מכאן וכו'. ופריך, ורשות הרבים מי מערבא, והתניא מי שיש לו שני בתים משני צידי רשות הרבים... אין מערבין רשות הרבים בכך. ומסיק, כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים, הרי להדיא דכל שאינו רשות הרבים גמור, אף שמפולשין לרשות הרבים, מערבין על ידי צורת הפתח ולחי וקורה.

ולרבינו יהונתן, דטעמא דרבנן משום דרבים מבטלי מחיצות, מכל מקום במבואות המפולשין לא אתו רבים ומבטלי מחיצות, וכל שכן בכרמלית גמור. והן אמת שהתוספות אינם מפרשים כפירושו בהך דשני בתים, אלא מטעם ג' מחיצות דאורייתא, מיהו לדבריו ודאי הדין כן, ולא מצינו חולקין עליו בפרט זה.

וכן מעצם הסוגיא שם (כ"ב:) מבואר להדיא דחשש זה לא הוה רק ברשות הרבים ולא בכרמלית.

(ויש לנו ראיה מירושלמי פרק קמא הלכה א', דבמחיצה אחת לא אמרינן אתו רבים וכו', שאומר שם: "והדין שקקא דר' חנין לא צריך צורת הפתח, שהוא כמתלקט י' מתוך ג'. תקנה תקנו בו, כדי להתיר בתים שלמטן" עכ"ל. הרי מפורש דבתל הזה התירו, אף על פי שהיה הילוך לרבים, וזהו מטעם מחיצה אחת. והמפרשים נדחקו שם ודו"ק) (ומהר"י אין ראיה כלל דכל שיש צורת הפתח לא אמרינן אתי רבים וכו').

סימן שסג סעיף נא

מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר, אפילו אין הארוך עודף על הקצר ד' אמות כשיעור מבוי, מכל מקום אינו מניח הקורה על צד הארוך אלא כנגד הקצר.

ולא יניח הקורה באלכסון, ולהשתמש בכאן עד משכו ובכאן עד משכו, דהנה הקורה היא משום היכר, ובאלכסון לא הוה היכר, והרואה שבני מבוי נמשכים בעבר השני חוץ מכנגד כותל הקצר, יאמר שמותר להשתמש ברשות הרבים או בכרמלית, לפי שזה העודף לא נראה שהוא מן המבוי. ואפילו אם יעמיד שני לחיים, אחד אצל הארוך ואחד אצל הקצר, ולחי הוה משום מחיצה, מכל מקום - אסור, שהרי כבר בארנו דגם בלחי צריך היכר, ובאלכסון לא הוי היכר, ויש מתירין בלחיים. (ב"ח ועיין מג"א סקל"ב)

אבל בצורת הפתח ודאי מותר, וממשיכו באלכסון, ומשתמש בקצר עד הקצר ובארוך עד הארוך, דהרי היא כמחיצה גמורה, ואפילו באלכסון הוה מחיצה. וזה שאמרנו שאין להניח הקורה באלכסון, זהו בכהני גווני בארוך וקצר, אבל בתוך המבוי יכול להניחה באלכסון אם ירצה, ולהשתמש כאן עד סוף הקורה וכאן עד סוף הקורה, דכיון שיש דופן כנגד דופן - הוה היכר גם באלכסון, ואין בזה מכשול.

סימן שסג סעיף נב

העמיד הלחי באמצע המבוי, אם מן הלחי ולחוץ כלפי פתח המבוי יש שם חצירות פתוחות להמבוי, ועשו גם לחי לפתח המבוי - אין לחי הפנימי מועיל לחלקו להמבוי לשני מבואות, שאלו יערבו לעצמם ואלו לעצמן, אלא אוסרין אלו על אלו עד שיערבו יחד. שזה שאמרו 'לחי משום מחיצה', אינו מחיצה ממש להבדיל זה מזה לגמרי, אלא לענין השלמת רוח הרביעית הוה משום מחיצה, אבל אינו כמחיצה גמורה להבדיל חצי מבוי מהחצי השני.

ואם אין שם חצר כלל אחר הלחי הפנימי - מטלטלין עד הלחי הפנימי ולא יותר, שהרי גילו אדעתם שעשו לחי זה לעיקר. ואפילו אם העמידו לחי אחר בסוף המבוי, אם לא עקרו הראשון או לא בטלוהו בפירוש, מי יימר דסמכי אהאי דחצון, דילמא סמכי אהך דפנימי. (נראה לי)

סימן שסג סעיף נג

ואם יש בתים אחר הלחי הפנימי, ולא העמידו לחי בסוף המבוי, הנה הבתים שאחר הלחי - ודאי אסורים בטלטול, שהרי אין להם לחי, מיהו אינם אוסרים על הדרים קודם הלחי, ומותרים הפנימיים להשתמש מן הלחי ולפנים אם עירבו ביניהם, דכיון (שהחיצונים) [שהחצונים] לא עשו לחי, ואינם יכולים לטלטל בהמבוי, הוה כנסתלקו מהמבוי ואין אוסרים על הפנימיים.

ולא דמי לשתי חצרות זו לפנים מזו, דלפעמים בהעדר עירוב מאחת מהן אוסרת על השנייה, כמו שיתבאר בסימן שע"ח, דהתם גם כן אינו אוסר רק מי שיש לו דריסת רגל עליו, כמו פנימית אחצונה ולא להיפך. ועוד, דזהו בחצרות, אבל במבוי אלו שלא עשו לחי לא נחשבו כבני המבוי, והם כנסתלקו מכאן, וסוף המבוי נחשב בהלחי.

סימן שסג סעיף נד

אבל אם עשו באמצע המבוי שני פסים בשני צדדי המבוי, או פס ארבעה בצד אחד, או כשהוא יותר מעשר ועשו צורת הפתח, אפילו אם יש חצרות מהתקון ולחוץ ועשו גם (החיצונים) [החצונים] תקון לראש המבוי בלחי או קורה - נתחלקו זה מזה, וכל חלק מערב לעצמו, ואין אוסרים זה על זה.

וטעמו של דבר, דכיון דהיה די בלחי, והם הוסיפו על התקון בשני פסין או בפס ד' או בצורת הפתח, ממילא דכוונתם להתחלק זה מזה לגמרי. ומועיל בכהני גווני, דאטו אין רשאים להתחלק? אלא דבתקון ההכרחי אין זה חילוק, אלא אם כן הוסיפו על התקון. (ועיין ט"ז סקכ"ג ועיין לקמן בסימן שצ"ב)

סימן שסג סעיף נה

וכמו שהדין בלחי כמו כן בקורה, ויכולים להניח קורה באמצע המבוי, ולא יטלטלו רק עד הקורה. ואם יש דיורין משם ולהלן והניחו גם קורה בסוף המבוי - אוסרין זה על זה, עד שיערבו יחד, ואם לא עשו קורה - נסתלקו מהמבוי, ואלו מערבין לעצמן.

ודע, שכל אלו הדברים הם, כשיש באותו חצי מבוי המוכשר בלחי או קורה כל תורת מבוי, היינו ארכו יתר על רחבו, ושלא יהא ארכו פחות מד' אמות, ושיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו. אבל אם לא כן אין על החצי הזו תורת מבוי אלא תורת חצר, וצריכה או פס ד' או שני פסין משהויין בשני הצדדים.

סימן שסג סעיף נו

מהדינים שנתבארו במבוי למדנו, דהוא הדין בחצר אחד שיש בו הרבה בתים ורוצים להתחלק זה מזה, שכל חצי חצר יערב לעצמו, צריכין לעשות העדפה על תקונם ההכרחי. ותקונם ההכרחי הוא פס ד' או שני פסין משהויין, צריכים עתה לעשות שני פסין של ד' ד' או צורת הפתח.

וערים שלנו המעורבות בצורת הפתח בכל צד, אין כאן דבר שיחלקם לשנים, שהרי צורת הפתח הוא התקון ההכרחי, וצריכין לעשות מחיצה גמורה להתחלק זה מזה, או בפירצה שפחות מעשר לעשות שם צורת הפתח, שאין זה תקון ההכרחי, שהרי היה די בשני פסין או בפס ד'. ואפשר דאף ביותר מעשר יכולים להתחלק זה מזה על ידי צורת הפתח, מפני שהיא כמחיצה גמורה, ולכן אף שהיא הכרחית - מהני, ויש להתיישב בזה.

(ועיין מג"א סקל"ד בעיר המוקפת חומה ודלתות, שאין מתחלקין זה מזה רק על ידי מחיצה ע"ש, ומשמע דצורת הפתח לא מהני, ואולי לא נחית לזה, וצורת הפתח כמחיצה ודו"ק).

סימן שסג סעיף נז

מבוי שהוא רחב בפתחו עשרים אמה ורוצה לחלקו לשנים, כדי שכל אחד לא יהיה יותר מעשר ויוכרח לצורת הפתח, אינו מועיל במה שיחלקנו באמצע בקנה או באיזה מחיצה, אפילו רחבה ד' טפחים, משום דאמרינן 'אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה', והוה ליה כמי שאינו.

אלא אמרו חכמים - עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי. (י':) דכיון שיש בו אורך שיעור מבוי - אין האוירים מבטלין אותו, אפילו כשכל אחד מהאויר של הצדדים גדול ממנו כמו בכאן, שכל צד יש בו אויר יותר מד' אמות.

וטעמו של דבר, דהנה במחיצות גמורות לא שייך לומר 'אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה', דמחיצות הם הלכה למשה מסיני בכללותיהן ובפרטותיהן, וכמו דלא אמרינן בהפסק פחות מג' בין קנה לקנה, משום דהלכתא גמירי לה דכלבוד דמי, כמו כן בכל ענייני מחיצות. ורק כשעושים הפסק בין מחיצה למחיצה, אמרינן דהאוירים מבטלין ההפסק. ולכן הצריכו שזה הפס ד' אמות יעמידנו לאורכו של מבוי, דאם היה מעמידו לרחבו - היו האוירים מבטלין אותו. אבל עכשיו, שהעמידנו לארכו של מבוי ועשאו לשני מבואות, והוה זה הפס דופן שלישי לכל מבוי, ובמחיצה אין האוירים מבטלין.

ולפי זה צריכים שבכל חלק מהם יהיה דין מבוי בבתים וחצרות פתוחים לתוכו, וכל תנאי מבוי. וממילא אם מכשירן בלחי - יעמיד בכל אחד לחי, ואם מכשירן בקורה - יכול להניח קורה ארוכה כ' אמה על שניהם, ובלבד שהקורה לא תהיה רחוקה ג' טפחים מן הפס המפסיק, שהרי הוא נחשב מחיצה לכל אחד.

(כן נראה לעניות דעתי ביאור הדברים, וכן נראה לי מדברי הרשב"א בעה"ק שהביא הא"ר בסקל"ט וזה לשונו: "ומעתה אין אויר שמכאן ומכאן מבטלין שאין אויר מבטל כותלי המבוי" עכ"ל ודו"ק).

סימן שסג סעיף נח

וכתבו התוספות והרא"ש והטור והש"ע סעיף ל"ג, דמה שמן הפס עד כותל האמצעי של מבוי יש לו דין מבוי עקום, שהרי אלו שני המבואות מתעקמים, ובאמצע פתוחים בשני ראשיהם לרשות הרבים. עכ"ל

ביאור הדברים, דהן אמת שאמרנו דפס זה מחלק המבוי לשני מבואות, אך זהו אם הפס היה מגיע עד דופן האמצעי, כגון שכל משך המבוי אינו יותר מד' אמות, או שהפס ארוך יותר מד' אמות. אבל כשהפס ד' אמות ומשך המבוי לארכו הוא יותר, אם כן אינו מחלקו רק עד כלות הד' אמות משך הפס.

וזהו וודאי, אם הדרים משם ולהלן אינם חוששים בהיתר הטלטול - יכולים המבואות אלו לחלק זה לעצמו וזה לעצמו. אבל אם גם הם רצונם בטלטול ושיכנסו בהעירוב, ואצלם הרי כולו מבוי אחד הוא, והוי כמבוי עקום, ולכן בהכרח להם לעשות בהעקמומית צורת הפתח, ובצדו השני לחי או קורה, כמו שיתבאר בסימן הבא.

סימן שסג סעיף נט

אבל יש מרבותינו שאומרים שאין לזה כלל דין מבוי עקום, דמבוי עקום אינו אלא כשיש שני צדדי רשות הרבים כמזרח ודרום וכיוצא בזה, דאז הוי כמפולש. אבל כששני ראשים לצד אחד, כמו בכאן - לית לן בה. ואף על פי שיתבאר בסימן הבא דגם בעקום כמין חי"ת הוי מבוי עקום, צריך לומר דפתח אחד יוצא לצד אחר. (ריצב"א בתוספות שם)

ודעת רבינו הרמ"א בסעיף ל"ג, דאפילו לדיעה הקודמת אין זה אלא כשיש מן הפס עד הכותל האמצעי יותר מעשר אמות. אבל בעשרה, וכל שכן בפחות - אין זה רק פתח בעלמא. ואף על פי שבמבוי עקום גמור, גם בפחות מעשרה הוי כמפולש, זהו בשני מבואות גמורים, אבל לא בכהני גווני.

(והמג"א סקל"ו כתב דזהו בשני צידי רשות הרבים ע"ש. ותמיהני, דזהו דעת הריצב"א שכתבנו, וכתב מפורש אפילו ביתר מעשר ע"ש, אבל התוספות והרא"ש לא סבירא ליה כן. לכן נראה לעניות דעתי כמ"ש, וכן נראה להדיא מט"ז סקכ"ו ודברי המג"א צ"ע).

סימן שסג סעיף ס

והריטב"א בחידושיו חולק על כל מה שנתבאר, דפירש שהפס הזה אינו (עושהו) [עושיהו] כלל לשני מבואות, והוא רק להמעיט הרוחב יותר מעשר, ולא אמרינן 'אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה', דבפס ארוך ד' אמות לא אמרינן סברא זו כמו במחיצות. ולפי זה נשאר מבוי אחד (כמקודם), [כבמקדם] ודי בלחי אחד, וכן אם הקורה גבוה הרבה מהפס, כיון שהפס אינו מן המחיצות.

ותמה על הראב"ד שמצריך שהקורה לא תהיה גבוה ג' טפחים מן הפס ע"ש. וטעמא דהראב"ד, דסבירא ליה כתוספות ורא"ש, שנתחלק לשני מבואות, ולכן הרא"ש הביא דבריו ע"ש.

סימן שסג סעיף סא

עוד יש תקון אחר למבוי הרחב כ' אמה, והיינו שירחיק שתי אמות מהכותל, ויעשה פס רחב ג' אמות, ויעשה כן גם בצד השני, וישאר פתח רחב י' אמות. ולחי צריך אחר, דמאלו אינו מועיל, כיון שהם רחוקים מן הכותל, והלחי צריך שלא יהא ג' טפחים מהכותל.

וכן יכול להרחיק אמה ולעשות פס אמה וחצי, ועוד ירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה, וכן בצד השני שני פסין של אמה ומחצה, ושני רווחין של אמה. וכן יכול להרחיק שני אמות ושני טפחים ויעשה פס שתי אמות וד' טפחים, וכן מצד השני, וכן כל כיוצא בזה, ולחי צריך אחר מטעם שנתבאר.

והכלל, שצריך לראות שהפס יהיה יותר מן הריוח שבין הכותל והפס, דאם לא כן 'אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה', שהרי שני האוירים עודפים עליו, וגם כל אויר הוא כמוהו. ולכן צריך שהוא יהיה יותר מן האויר של צד אחד, דבכהני גווני לא מצרפי שני האוירים לבטלו, כיון שנגד כל אחד מהם הוא חזק יותר.

סימן שסג סעיף סב

ופס זה שאמרנו, אין צריך שיהא מלוח אחד או מדף אחד למעט רוחב האויר של המבוי, דאפילו אם (עושהו) [עושיהו] קנה קנה פחות משלשה - גם כן מותר, דכל פחות מג' כלבוד דמי, והוה כשלם, וכל שכן כשסומך שנים או ג' דפין זה לזה או יותר.

ורק צריכין ליזהר שלא יניחו הפתח הגדול של המבוי וילכו דרך הקטנים, דאם יעשו כן בטל תקון המבוי, ובטל הלחי המתוקן בו, ונמצא מבוי זה בלא תקון. (רש"י י': ד"ה דילמא)

וכתב הריטב"א, דאם הכשירוהו בקורה, והקורה מונח מכותל לכותל - לא איכפת לן אם ילכו בכאן או בכאן. אך מיירי, שהקורה אינה מגיע רק עד הפס הרחוק מן הכותל, והשני אמות הפנויים מן הכותל לפס אין עליו קורה, ולכן חיישינן שאם ילכו דרך השני אמות אלו - אין כאן היכר קורה ע"ש.

ואף על גב דלפי זה אין הקורה על שני כותלי המבוי, דיש לומר, דכיון שהיא על הפס חשיב כעל הכותל. ולפי זה בלחי צריך לומר גם כן, שלא ילכו בהאויר שאין שם הלחי. ובסתמא לא חיישינן שיניחו הפתח הגדול וילכו בהקטן, דלמה יעשו כן, כיון שאין מקצרין בהילוך, וחשש זה אינו אלא כשיש חלל בדופן הצדדים, דאז מקצרין בהילוך, ויתבאר בסימן שס"ה ע"ש.

סימן שסג סעיף סג

מבוי ששוה מתוכו ומשופע לצד רשות הרבים, או ששוה לרשות הרבים ומשופע לתוכו, אם השיפוע הולך ומתלקט מעט מעט עד שמגביה עשרה טפחים מתוך ארבע אמות שיפוע - הרי הוא כאלו זקוף כולו, וזה עצמו הוה מחיצה, ואין צריך שום תקון אחר.

אבל אם מתלקט מתוך ה' אמות - אינו כמחיצה, אלא הוי כשאר רשות הרבים או כרמלית, כיון דנוח להילוך שאינו זקוף.

(עיין מג"א סק"מ שכתב שצריך דלא בקעי בו רבים, דאם בקעי - מבטלי מחיצתא. ואחר כך כתב, דמסתימת הפוסקים לא משמע כן, וכתב דאולי צריך בקיעת ס' רבוא ע"ש. ודבריו תמוהים, ולפמ"ש בסעיף מ"ט וסעיף נ' אין צריך לזה, ע"ש היטב, ומזה סיוע לדברינו ודו"ק)

1. שמתי בסוגריים עגולות את נוסח הערוך השולחן עצמו המקורי, ובסוגריים מרובעות "נוסח מתוקן" לפי חוקי העברית המודרנית למען יבין הקורא. ואין כוונתי להגיה הנוסח אלא רק לפרשו. ויקיעורך.