ערוך השולחן אורח חיים רנב

קיצור דרך: AHS:OH252

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רנב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מלאכות המותרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת
ובו שמונה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח

סימן רנב סעיף אעריכה

כתיב: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתיך, ויום השביעי שבת לד' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה".

כלומר שששת ימים תעשה מלאכתך בידיך, ויום השביעי לא תעשה בידיך. אבל אם בידיו עשה המלאכה קודם השבת והמלאכה נגמרה מאליה בשבת - מותר, (ירושלמי פרק א' הלכה ה') כגון שנותן פת לתנור מבעוד יום או בשר בקדירה לבשל, וגמר האפייה והבישול עד שיהא ראוי לאכול צריך לזה ג' שעות, ונמצא שהגמר יהיה בשבת - מכל מקום מותר, כיון שמעצמה נעשית והוא אינו עושה כלום.

(וזהו פלוגתא דבית שמאי ובית הלל בפרק קמא בהרבה דינים, דלבית שמאי צריך שתתבשל מבעוד יום, ובית הלל מתירין, והלכה כבית הלל)

סימן רנב סעיף בעריכה

ויש בזה שאלה, כיון דאין הולכין אלא אחר התחלת המלאכה, ולמה לעניין חיוב סקילה הולכין אחר הגמר, כגון הנותן עיסה בתנור בשבת או נותן קדירה עם תבשיל לתנור בשבת, ואם היה נוטלן מיד מן התנור - הלא לא עשה כלום, וכשהניחן עד שנאפה ונתבשל - חייב, והרי הוא לא עשה רק ההתחלה ולא הגמר.

אלא שאתה נותן גם הגמר עליו, כא(י)לו גמר בידיו, ואם כן גם כשהתחיל בידיו מבעוד יום ונגמר מעצמו בשבת - נחשבנו כאלו הוא עשה גם הגמר. (במנחות נ"ו:: הניח שאור על עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה - חייב עליה כמעשה שבת ע"ש)

סימן רנב סעיף געריכה

אמנם העניין כן הוא, דוודאי שדינן הגמר אחר ההתחלה, וכשההתחלה היתה בשבת - שדינן הגמר אחר ההתחלה, כא(י)לו עשה גם הגמר בידיו, וכשההתחלה היתה בערב שבת - שדינן גם כן הגמר אחר ההתחלה, כלומר כא(י)לו גם הגמר היתה בערב שבת, דהתורה אמרה שהתחלת עשייה בידיו - הוי כא(י)לו גמר אז כל המלאכה.

ויותר מזה חזינן במלאכת שבת, שאפילו אם הגמר יהיה אחר כמה ימים - חייב סקילה וחטאת, כמו הזורע בשבת והקליטה תהיה אחר ג' ימים, וחייב משום דחשיב כא(י)לו הוא גמר המלאכה בשבת. ולהיפך, הזורע ביום ה', אף על פי שהקליטה תהיה בשבת - אינה כלום, דחשיב כא(י)לו גם הקליטה היתה ביום ה', דלא חייבה תורה על מה שנעשית המלאכה מאליה בשבת.

סימן רנב סעיף דעריכה

ומכל מקום אין ללמוד מזה על מי שנתן עיסה ותבשיל לתוך התנור שבת עם חשיכה, דהאפייה והבישול היתה בלילה בחול, ולמה לא יתחייב כמו בזורע בשבת. דבאמת אין דמיון, דבזריעה הלא נעשית כל מלאכת הזריעה כדרך בני אדם הזורעים, מה שאין כן אפייה ובישול - לא מיקרי אלא אם כן נאפה ונתבשל שתהא ראוי לאכילה, ואם כן לא עשה כלום בשבת.

ואם תאמר דאם כן גם בערב שבת כהאי גוונא, הרי עדיין לא עשה כלום, ועיקר המלאכה תהיה בשבת. לא קשיא כלל, דאדרבא אם הוא לא עשה כלום - למה יתחייב על מה שנעשה מאליה בשבת, הרי לא עשה כלום בידיו, והתורה לא אסרה רק בפעולה בידים בשבת, ושגם הגמר מהמלאכה כדרך בני אדם תהיה בשבת.

ומכל מקום אין הדבר ברור אצלי, דאולי באפייה ובישול שבת עם חשיכה - חייב, כמו דבכהני גווני בערב שבת מותר, כמו כן בשבת - חייב מן התורה, וצ"ע לדינא. (עיין נמק"י בפרק ב' דבבא קמא, ב'אשו משום חציו')

סימן רנב סעיף העריכה

ולכן מותר להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשיכה, אף על פי שאין יכול לגומרה מבעוד יום ונגמרת מאליה בשבת, כגון לשרות דיו וסממנים במים, והם נשרים כל השבת, ולתת אגודות של פשתן לתנור כדי שיתלבנו, וליבון הוא מאבות מלאכות, וכן פשתן שהעלה מן המשרה ונותנה באור לייבשו, ויש בו איסור בישול. (מרדכי פרק קמא)

ולמה לא גזרינן בזה שמא יחתה בגחלים, כדגזרינן בכל הדברים שעל האש, כמו שיתבאר בסימן רנ"ג, פירשו בגמרא (י"ח:) דכיון דהרוח מקלקל את הפשתן - לא יפתח התנור לחתות בגחלים.

וכן מותר ליתן צמר בתוך היורה של צבע בערב שבת סמוך לחשיכה, והצמר נצטבע כל השבת. אך בזה יש חשש שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר הבישול, ולכן אין היתר רק כשאין היורה על האש, שעקרוהו מן האש. (גמרא שם) ואפילו אינו על האש - מכל מקום בעינן שתהא היורה מכוסה, והכיסוי יהא טוח בטיט סביב, דאם לא כן חיישינן שמא יגיס בה בכף, והמגיס בקדירה רותחת, אפילו אינה על האש - חייב משום מבשל, דבזה ממהרים הבישול, כמ"ש בסימן שי"ח.

ואף על גב דשם יתבאר דזהו בתבשיל שאינו מבושל כל צרכו, אבל במבושל אין במגיס משום בישול - זהו בתבשיל, אבל בצבע גם כשמבושל כל צרכו נקלט הצבע - והוי צובע, וזהו מאבות מלאכות. אבל כשהוא טוח בטיט - לא חיישינן שיסיר הטיח עם הכיסוי ויגיס, דכיון דלזה צריך הרבה זמן - יזכור שהיום שבת. אך כשאינו טוח וברגע קלה מסיר הכיסוי ומגיס בו - יש לחוש שישכח ששבת היום.

וכן מותר לפרוס בערב שבת סמוך לחשיכה מצודות חיה ועופות ודגים, והם נצודים כל השבת. ואף על גב דהמצודה עושה מעשה, שתופסת לתוכה את הבעלי חיים - כבר בארנו בריש סימן רמ"ו דאין אנו מצווין על שביתת כלים ע"ש. (עיין ב"ח שם דהרוקח סבירא ליה דגם בית הלל אית ליה שביתת כלים היכא דקעביד מעשה, אבל כל הפוסקים לא סבירא ליה כן ע"ש)

סימן רנב סעיף ועריכה

וכן מותר לפתוח מים לגינה, והם נמשכים והולכים בכל השבת ומשקין את הזרעים. וכן מותר להניח קילור עבה על העין, והוא סם של רפואה ומתרפאית כל השבת, אף באופן שבשבת אסור לעשות, והיינו מקום שאין סכנה, כמ"ש בסימן שכ"ח.

וכן מניחין מוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל היום כולו, כפי מנהגם שהיו נותנים לבונה ומיני בשמים על האש, ומעשנין הבגדים שיהא ריחן נודף. (גמרא שם)

וכן מניחין גפרית תחת הכלים על האש, והכלים הם כלי כסף שמציירים בהם פרחים וצורות, ומעשנין אותן בגפרית והן משחירות וניכרות. (רש"י שם) ואפילו המוגמר והגפרית מונחים בכלי - דאין אנו מצווין על שביתת כלים כמ"ש.

סימן רנב סעיף זעריכה

וכן מותר לתת שעורים בגיגית של שכר לשרותן, והן שורין כל השבת ונעשה שכר, וכן ביי"ש כהני גווני. וכן טוענין בקורות בית הבד על הזיתים לעשות מהן שמן, או על ענבים בגת לעשות מהן יין, והשמן והיין זב כל השבת.

ומותר להטעינם סמוך לחשיכה, אלא דהשמן והיין היוצא מהן - אסור לשתותן בשבת, דאם נתיר אותן - גזרינן שמא יסחוט בידיו, שיאמר הלא גם בבית הבד ובהגת היו שלימים סמוך לחשיכה ונסחטו בשבת, ומה לי סחיטה בידים או על ידי קורה, ובסחיטה בידים יש חיוב סקילה וחטאת. ולכן אם הטעין הקורות מבעוד יום באופן שהזיתים והענבים כבר נתרסקו קודם חשיכה, דאז אפילו אם יסחטם בידים ליכא איסור דאורייתא - מותר לשתות המשקין היוצאין מהן בשבת, דאף על גב דאיסור דרבנן יש אפילו בנתרסקו - מכל מקום לא גזרו מפני זה לאסור המשקין היוצא מהן, דהוי כגזירה לגזירה. (מג"א סקי"ח)

ולדעת הטור, אין היתר בהמשקים לשתותן בשבת - אלא אם כן מתחלה ריסקן בערב שבת ואחר כך הטעין הקורות עליהן, וזה יתבאר בס"ד בסימן שכ"א (עיין ט"ז סק"ו) וכן יתבאר שם אם מותר לגמור בידיו כשנתרסקו מערב שבת אם לאו, וכן בוסר של ענבים ומלילות של שבלים מתבואה כשריסקן מבעוד יום - מותרים המשקין היוצאין מהן בשבת. אבל לא ריסקן מבעוד יום - (אסורים) [אסורות] המשקין שיצאו בשבת אף שיצאו מעצמן, דבדידהו יש גם כן איסור דאורייתא בשבת, בענבים משום סחיטה, ובתבואה משום דש, ושם יתבאר בזה בס"ד. אבל שארי פירות ושום שאינם עומדים למשקים - המשקה היוצא מהם בשבת מותר בכל עניין, (מג"א סקי"ט) ויש חולקים כמ"ש שם.

סימן רנב סעיף חעריכה

וכן מותר לתת חטים ושעורים לתוך ריחיים של מים סמוך לחשיכה, והיא טוחנת כל השבת, דאין אנו מצווין על שביתת כלים. והוא הדין ריחיים של רוח, אבל ריחיים שעל ידי בהמה - אסור, שאנו מצווין על שביתת בהמתינו. וכן ריחיים שאדם עושה בהן - אסור על ידי עבדו ושפחתו, שאנו מצווין על שביתתן, וכן על ידי פועל שכיר יום אסור, ובקבלנות מותר כמ"ש בסימן רמ"ד.

ויש בריחיים רבותא נגד שארי המלאכות שחשבנו, שבריחיים יש השמעת קול, ואיכא זילותא דשבת, ובגמרא שם יש פלוגתא בזה, והכריעו רוב הפוסקים כמאן דמתיר. ובאמת יש אוסרין בריחיים מטעם זה, שיאמרו ריחיים של פלוני טוחנות בשבת, וכן בכל מקום שיש לחוש להשמעת קול, והכי נהוג לכתחלה. מיהו במקום פסידא יש להקל, דכן עיקר לדינא, וכן מותר להשכירה לאינו יהודי. (שם סקכ"ב)

ואין לשאול למאן דאוסר השמעת קול בשבת, דאם כן איך אנו מעמידים כלי המשקולת שקורין זייגע"ר בערב שבת, הא משמיע קול בשבת? דיש לומר דזה הכל יודעים שהוכן מאתמול, דכן דרכן להעמידן מאתמול, ועיין לקמן סימן של"ח.

סימן רנב סעיף טעריכה

ואם הריחיים הם של אינו יהודי, פשיטא אם הישראל נותן לו החטים מערב שבת, אפילו אם הוא נותנן בשבת - מותר, דאדעתא דנפשיה קעביד, ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו, דמיחזי כשלוחו. אמנם במקום מצוה, כגון שטוחן חטים של פסח - יש להתיר לישב מרחוק, כשאינו מתערב בהעסק אלא משגיח על הכשרות, כמ"ש בסוף סימן רמ"ד, כשמשמר שלא יגנוב, (כמ"ש הט"ז שם סק"ז) וכבר בארנו שם בזה.

(עיין מג"א סק"ך שרצונו לומר שבנתינת חטים לריחיים של מים ליכא איסורא דאורייתא ע"ש, וכבר צווחו עליו כל גדולי עולם הא"ר והפנ"י והת"ש, ודקדוקו אינו דקדוק כמ"ש המהרש"א שם וכל הגדולים, וחלילה להעלות כן על הדעת, ובפרט לפי מ"ש בריש סימן זה ודו"ק)

סימן רנב סעיף יעריכה

וכן מותר למכור חפץ לאינו יהודי סמוך לחשיכה, ולהטעין החפץ על כתיפו או על חמורו, ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום. ומה שנושא החפץ ברשות הרבים או חוץ לתחום - לית לן בה, שהרי הוא שלו. אבל אם לא יצא מביתו מבעוד יום אלא בשבת - אסור משני טעמים: חדא, דעיקר הקניין הוא כשיצא מביתו, ועוד דהרואה סבור שמכר לו בשבת, ולכן אפילו בעיר שמותר לטלטל בתוכה - אסור מטעם זה.

ויש מתירין כשייחד לו מקום בביתו בעת המכירה, שמותר לו לצאת אפילו בשבת. ואין זה אלא לטעם הקניין, אבל לטעם חשדא שמכר לו בשבת - לא מהני זה. וטעם זה כתב הרמב"ם בפרק ו', והבאנו דבריו לעיל בסימן רמ"ו. ולכן יש להחמיר בכל גווני, ואין להקל אלא לצורך גדול ושעת הדחק, או שהקונה אל(י)ם ואז יש להתיר אפילו בלא ייחד מקום, דבכהני גווני לא גזרו רבנן, (ט"ז סק"ג ועיין מג"א סק"ה) וראוי להתרחק מזה. ודין להשאיל לו כלי ולהשכיר לו - נתבאר בסימן רמ"ו ע"ש.

סימן רנב סעיף יאעריכה

וכן מותר ליתן בגדיו לכובס אינו יהודי, ועורות להאומן המעבד אותן ערב שבת סמוך לחשיכה, ויצא מביתו מבעוד יום, ולקצוץ עמו המקח בקבלנות, שנוטל כך וכך מכל בגד או עור, ושלא יאמר לו לכבסן בשבת, וגם שיעשה האינו יהודי המלאכה בביתו. וכן אם ידוע המקח בהכביסה - גם כן הוי כקצץ.

ובזמן הזה כלים לכובס - מסתמא היינו קציצה, דדבר ידוע הוא, ובפרט אם הוא אצלו הכובס התמידי, דאטו בכל פעם יקצוץ עמו המקח. (מג"א סק"ו) ולכן המנהג הפשוט שנותנים כלים לכובסת ערב שבת סמוך לחשיכה בלא קציצת מקח עתה, משום דהקציצה ידוע. (שם) וכן נראה לי בעורות לעבדן, אם הוא עושה אצלו תדיר וכבר קצבו ביניהם מקחים מכל עור כך וכך - שיכול ליתן לו סתם.

סימן רנב סעיף יבעריכה

וכבר נתבאר בסימן רמ"ז דבכל קציצת מקח - אין צריך שיאמר לו כמה יתן לו, ורק אם התנה עמו שיתן לו שכרו - דיו דהוא סומך עליו שישלם לו כראוי, ואדעתא דנפשיה עביד. וכן אפילו אם אינו נותן לו כלום, אלא שהאינו יהודי עושה עמו בטובת הנאה שקבל ממנו - גם כן הוי כקצץ, דסוף סוף אדעתא דנפשיה קעביד, בשביל הטובה שקבל מהישראל. אבל אם אינו עושה בחנם ומצפה לתשלום שכר ולא דיבר עמו, אף על פי שבדעתו ליתן לו - אסור, דאז אדעתא דישראל קעביד, כמ"ש שם.

סימן רנב סעיף יגעריכה

ואם לא קצץ - אסור ליתן לו בערב שבת, אלא אם כן יש שהות לעשותה מבעוד יום. אבל בלאו הכי - אסור לדעת הרמב"ם אפילו ביום א', אם אין שהות לגומרם עד השבת.

ורבינו הרמ"א פסק לעיל סימן רמ"ז כדעת החולקים על הרמב"ם, וסבירא ליה דבד' וה' מותר אף בלא קצץ, ואפילו אינו יכול לגומרם קודם השבת, שהרי אינו אומר לו לעשות בשבת, ורק בערב שבת מיחזי כאומר לו לעשות בשבת. ואף על גב דבאגרת לא התיר שם בכהני גווני רק כשמוכרח לכך - זהו מפני דשם כשהוא הולך בכל יום, מיחזי כא(י)לו אמר לו לילך בשבת. אבל בכאן שעושה בביתו, ולהישראל אין נפקא מינה מתי יעשה - מותר בכל עניין. (שם סק"ח)

סימן רנב סעיף ידעריכה

אם הישראל הלך בשבת אצל הכובס או המעבד העורות ורואה שעושה מלאכתו בשבת, אם קצץ עמו כמו שנתבאר - אין צריך לומר לו כלום. אך אם לא קצץ, שנתן לו בד' וה' כדעת רבינו הרמ"א בסעיף הקודם שכן הוא דעת רוב הפוסקים - מחוייב לומר לו שלא יעשה בשבת, וכן אם עושה לו בחנם בטובת הנאה. ואם יציית - מה טוב, ואם לאו - גם כן יצא.

והטעם בזה, דבקצץ הרי פשיטא דאדעתא דנפשיה קעביד, ומה לו להישראל בזה, וזה דומה כמי שרואה לאינו יהודי שעושה מלאכת עצמו בשבת, האם צריך למחות בידו? והכי נמי כן הוא. אמנם בלא קצץ או בטובת הנאה, דלא הוי כקצץ ממש, נהי נמי שהתרנו - זהו מטעם שאין אנו מחוייבים לדעת מתי יעשה.

אבל כשרואים שעושה בשבת, ובכאן וודאי יכול להיות שעושה אדעתא דישראל - לכן מחוייב למחות בידו, להראותו שאינו חפץ בעשייתו בשבת. ואם אינו ציית - אז פשיטא דאדעתא דנפשיה קעביד. (וטובת הנאה דומה בזה ללא קצץ, שאפילו נתן לו באמצע השבוע - צריך למחות בידו כשרואה שעושה בשבת)

סימן רנב סעיף טועריכה

וזהו שאמרנו דבקצץ אין צריך למחות בידו כשרואה שעושה בשבת - זהו במלאכת צינעא. אבל כשהמלאכה היא בפרהסיא - מחוייב למחות בידו אף בקצץ מפני הרואים, שלא יאמרו מלאכת ישראל נעשה בשבת.

ואם תשאל, הא אסרנו מלאכת פרהסיא אפילו בתלוש בסימן רמ"ד - זהו וודאי כן הוא, אבל הא הישראל לא אמר לו שיעשה בשבת, ולכן באמת כשרואה שעושה - צריך למחות בידו. ולכן לכתחלה מותר ליתן לו, דאין לנו לחוש שיעשה בשבת.

אמנם גם בזה יש הפרש, דדבר ששם הישראל עדיין לא נקרא עליה - צריך למחות, ואם לא יציית - לא יציית. אבל בדבר המפורסם שהוא של הישראל - מחוייב מדינא למחות ולעשות כל טצדקי שאפשר לו שלא יעשנה בשבת, כמו במלאכת מחובר בסימן רמ"ד. (זה למדתי מדברי המג"א סק"י ע"ש)

סימן רנב סעיף טזעריכה

אם עשה מלאכת ישראל בשבת והביא לו בשבת, אם לא קצץ - וודאי שאסור להישראל ללובשו או להשתמש בו בשבת, דכיון דלא קצץ - יכול להיות שאינו עושה על דעת עצמו אלא על דעת דישראל, ונמצא שנהנה ממלאכת שבת. אבל בקצץ - מותר ללבוש ולהשתמש, דוודאי אדעתא דנפשיה עביד. ומשום מוקצה או נולד - ליכא, דהא הדבר היה מקודם אלא שהוא תקנו, וכל שגמרו בידי אדם - ליכא מוקצה, כמו שיתבאר בדיני מוקצה ונולד.

אבל יש אוסרין ללבשו ולהשתמש בו כל שידוע שגמרו בשבת, דעל כל פנים נהנה ממלאכת שבת, וצריך להמתין לערב בכדי שיעשו, וביום טוב כשנעשה ביום ראשון - מותר בשני, ויתבאר בסימן תקט"ו. והעיקר כדיעה ראשונה, ולכן אם אינו נחוץ לזה - יש להחמיר כהיש אומרים, אבל אם נחוץ לזה - מותר. וכל שכן אם אינו ידוע בבירור שנגמר בשבת - מותר בכל עניין, וכן אם עיקר החפץ נגמר מקודם ורק שתקנו והחליקו בשבת - גם כן מותר בכל עניין. (מג"א סקי"ג)

ודע, דכל זה כשהביא לו האינו יהודי לביתו. אבל לישלח ליקח מבית האומן - אסור בכל עניין, דאין לוקחין כלים מבית האומן אפילו בחול המועד, כמ"ש בסימן תקל"ד, וכל שכן בשבת ויום טוב, ואפילו על ידי אינו יהודי אסור להביאו. (שם סקי"ד)

וכתב רבינו הרמ"א בסוף סעיף ד', דכל זה הוא בכלים שעשה להישראל. (כלומר שהישראל נתן לו הסחורה) אבל אינו יהודי שעושה מנעלים (משלו) על המקח - מותר לישראל המכירו לילך וליקח ממנו בשבת ולנועלם, ובלבד שלא יקצוץ לו דמי המקח עכ"ל.

וזהו בעיר שרובם אינם יהודים, אבל ברובם יהודים - אסור, שהרי עושה למענם, והוי כהדליק את הנר לצורך ישראל, שאסור להישראל להשתמש לאורו, כמ"ש בסימן רע"ו. אמנם יש מי שחולק לגמרי על רבינו הרמ"א, וסבירא ליה דלילך לביתו ליקח ממנו בשבת - אסור בכל עניין, אלא אם כן הביא לבית הישראל, (שם סקט"ו) וכן נראה עיקר.

סימן רנב סעיף יזעריכה

לא יצא אדם ברשות הרבים וחפץ בידו סמוך לחשיכה, גזירה שמא ישכח וישא אותו בשבת. ואף על גב דאם ישכח על החפץ וישאנו - אין כאן איסור תורה, דאין זה מלאכת מחשבת, דמן התורה אינו חייב חטאת אלא כששכח ששבת היום, או נעלם ממנו האיסור, אבל כשנעלם החפץ ממנו - אינו חייב חטאת, וכמ"ש בסימן רמ"ב. וכיון דבכהני גווני ליכא חיוב חטאת - אין צריך לגזור שלא יבא לזה, דגזירה לגזירה לא גזרינן. (כרבא י"א:) מכל מקום - בהא חיישינן שמא ישכח על החפץ עד שיהא לילה ולא יצניענו, ובלילה יזכור על החפץ וישכח על השבת. (תוספות שם)

אבל מותר לצאת בערב שבת במחט התחובה לו בבגדו, דבכהני גווני אפילו ישכח - לא יתחייב חטאת, שאין דרך הוצאה בכך כמ"ש בסימן ש"א. ואפילו חייט שדרכו לצאת בכך, ויש בגמרא פלוגתא בזה אם אומן דרך אומנתו חייב אם לאו - פסק הרמב"ם בפרק י"ט דפטור, (אף על גב דפסק כר"מ נגד ר"י, עיין מגיד משנה, משום דהסוגיא כר"מ) וכן פסק הטור בסימן ש"א. וכיון דליכא איסור דאורייתא - לא גזרינן שלא יבא לידי כך כמ"ש. ולפי זה לדידן, שתופסין דהאידנא ליכא אצלינו רשות הרבים - ליתא להאי דינא מטעם זה.

אבל בתפילין על ראשו - מותר אפילו ברשות הרבים גמור לילך סמוך לחשיכה, ואף שיש חיוב חטאת בתפילין על ראשו - לפי שעיקר ההילוך בתפילין כך הוא. (ב"ח דלא כב"י ע"ש) ואף על גב דמטעם אחר פטור בתפילין אפילו כשיוצא בהם בשבת, לפי שהן דרך מלבוש (שבת ס"א.) - מכל מקום בשבת אסור לצאת בהם, משום דכשירצה לנקביו כדרך בני אדם ושקיל להו מרישא - ואתי לאמטויי ד' אמות ברשות הרבים. (רש"י שם)

ומכל מקום סמוך לחשיכה - מותר ולא חיישינן שישכח עליהם, שהרי היסח הדעת אסור בתפילין. ואף שנתבאר בסימן כ"ח דהיסח הדעת הוא רק קלות ראש ע"ש - מכל מקום ממילא הוא, דכיון דקלות ראש אסור - ממילא שיזכור עליהם ויסירם מראשו קודם חשיכה. (אבל בלאו הכי היה אסור, ובזה לא שייך גזירה לגזירה, משום דזהו כוודאי כדרך בני אדם, עיין ט"ז סק"ח)

סימן רנב סעיף יחעריכה

איתא בגמרא (י"ב.): "חייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת עם חשיכה, שמא ישכח ויצא", וכן לשון הרמב"ם בסוף פרק י"ט ע"ש.

ותמיהני על הטור והש"ע סעיף ז' שכתבו מצוה למשמש וכו', ושינו מחובה למצוה. ואפילו לדידן דלית לן רשות הרבים - מכל מקום שמא יש בהם דבר מוקצה. וזה לשון הרוקח: "צריך אדם למשמש בכיסו או בחנורו פן יהיה תלוי בו כיס או סכין או בחגור שבמכנסים, והאשה בכיסה או בבתי זרועותיה או בכיפה שבראשה" עכ"ל, ובגמרא סיימו דזהו 'הלכתא רבתא לשבתא', כלומר שמירה גדולה לשבת.